פרשני:בבלי:עבודה זרה ד א

From ויקישיבה
Revision as of 16:22, 14 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה ד א

חברותא[edit]

ורבי שמעון בן לקיש מבאר: רשעים נידונין  בה, דכתיב (מלאכי ג) "כי הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא, אמר ה' צבאות, אשר לא יעזוב להם שורש וענף" -
ודרשינן: "היום הבא" - השמש הבאה, תלהט אותם, ולא יעזוב להם לא שורש בעולם הזה, ולא ענף לעולם הבא. והוא מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: כך בני אדם, הרשעים, כיון שקדרה עליהם חמה, מתים, לעולם הבא.
ואילו צדיקים - מתרפאין בה. דכתיב (שם) בהמשך "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
ולא עוד, לא רק שהשמש מרפאה אותם, אלא שמתעדנין בה, בשמש. שנאמר (שם) בהמשך "ויצאתם ופשתם (תתרבו ותתעבו בשומן) כעגלי מרבק (כעגלים הנמצאים במקום פיטום העגלים) ".
דבר אחר: למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם, אלמלא, אם לא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו  1 .

 1.  לשון המקרא הוא: "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו". ולפי דרשה זו מתפרש: ותעשה אדם כדגי הים כרמש - אם לא מושל בו, דהיינו, אלמלא מוראה של מלכות. מהרש" א.
והיינו כמו דתנן במסכת אבות:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, אפילו בשלום מלכות אומות העולם, כמו שאמר הנביא ירמיה (כט) "ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה", שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו  2 .

 2.  בספר מדרש שמואל על אבות מבאר בכמה אופנים: אלמלא מוראה של מלכות היה בולע אפילו את רעהו - רעו ומיודעו אשר יחדיו ימתיקו סוד. ובשם רבי משה אלשאקר - דגים בים בולעים הגדול את הקטן, ולא את השווה לו, ואלמלא מוראה של מלכות היה בולע אפילו את השוה לו. ועיין שם עוד.
ובכך נמשלו לדגי הים.
ועתה הגמרא מביאה מאמר של רבי חיננא בר פפא בענין יום הדין  3 .

 3.  יתכן שהוא רבי חנינא בר פפא בעל המאמר לעיל על יום הדין. ולפי זה מה שאמר שבשעת הדין אינו משגיא כחו, הוא מה שאמר שם "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו".
רב חיננא בר פפא רמי, הקשה שיש לכאורה סתירה בדברי המקראות -
כתיב (איוב לז): "שדי לא מצאנוהו שגיא כח". לא מצאנוהו לעורר משפטיו על הבריות בגודל כוחו, כי אם ברחמים.  4 

 4.  רש"י שם.
הרי שאין הקדוש ברוך הוא ממציא לנו את כחו הגדול -
ואילו במקום אחר כתיב (תהלים קמז): "גדול אדונינו ורב כח", ועוד כתיב (שמות טו): "ימינך ה' נאדרי בכח". הרי שהקב"ה ממציא לנו את כחו הרב והנאדר?
ומתרץ: לא קשיא:
כאן מה שנאמר "לא מצאנוהו שגיא כח", מדובר בשעת הדין, שאז אינו ממציא כחו הגדול, כי לו ישגיא כחו, יתחייבו כולם כלייה.
כאן, מה שנאמר שהקב"ה ממציא לנו את כחו, מדובר בשעת מלחמה.
רבי חמא בר חנינא רמי הקשה סתירת המקראות, לכאורה -
כתיב (ישעיה כז), שאומר הקב"ה "חימה אין לי".
ואילו במקום אחר כתיב (נחום א): "נוקם ה' ובעל חמה".
הרי שיש לו חימה!
ומתרץ: לא קשיא:
כאן שנאמר "חימה אין לי", מדבר הכתוב בישראל -
כאן, מה שנאמר "נוקם ה' ובעל חמה", מדובר בעובדי כוכבים שהקב"ה בעצמו נפרע מהם.
והגמרא מביאה עוד תירוץ על סתירת המקראות בשם רב חיננא בר פפא.  5 

 5.  גירסת רש"י: רב אחא בר חיננא.
רב חיננא בר פפא אמר: אין המקראות סותרים, ושניהם מדברים על ישראל, ופירושם: אכן, הקב"ה הוא נוקם ובעל חמה, אבל "חימה אין לי", מפני שכבר נשבעתי מלקצוף על בני ישראל (לשון המקרא הוא "חמה אין לי, מי יתנני שמיר ושית"). "מי יתנני", שלא נשבעתי, כי אלמלא השבועה שלא לקצוף, אהיה "שמיר ושית", הייתי עושה את ארצם לארץ גזירה וחורבן.
ועתה הגמרא חוזרת למאמר האמוראים על יום הדין של לעתיד לבוא, שאמרו שם שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ונותן להם אפשרות לקיים מצות סוכה.  6 

 6.  כן פירש רש"י. התוס' סוברים שהביאו את רבי אלכסנדרי כהמשך ישיר על מה שאמרה הגמרא דהקב"ה הוא בעל חמה לעובדי כוכבים, ועל כך הביאו את מאמר רבי אלכסנדרי שגם אמר כן, וכן הוא מאמר רבא הבא.
והיינו, זה מתאים, עם מה דאמר רבי אלכסנדרי:
מאי, מהו הביאור בהא דכתיב (זכריה יב) אמר הקב"ה "והיה ביום ההוא (ביום הדין) אבקש להשמיד את כל הגוים"?
שהרי יש לדון: "אבקש" - ממי?!מי מעכב בעד הקב"ה?
אלא, אמר הקדוש ברוך הוא: אבקש בניגני שלהם, אחפש בספר זכרון מעשיהם, אם יש להם זכות, אפדם. ואם לאו, אם יבעטו במצות סוכה שאתן להם - אשמידם. ואז ההשמדה תהיה בדין, כי עליהם הקב"ה מדקדק.
והיינו דאמר רבא, שהקב"ה מדקדק על אומות העולם, ממקרא אחר:
מאי, מהו הביאור בהא דכתיב (איוב ל) "אך לא בעי ישלח יד, אם בפידו להן שוע".  7 

 7.  פשט הכתוב הוא: "עי", משמעותו השחתה, "פיד" הוא שבר. ואמר הכתוב שלא בהשחתה שולח הקב"ה ידו, ואם היה שולח שבר לבריותיו, אזי "להן שוע" - היה משעשע אותן במקצת תנחומים.
ומבאר רבא ש"עי" הוא חורבן גמור, ו"פיד" הוא ניקור התרנגולים. והוא משל, כמו שהתרנגולים מנקרין מעט מעט, כן נפרע הקב"ה מעט מעט.
אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: כשאני דן את ישראל, אין אני דן אותם כעובדי כוכבים, דכתיב בעובדי כוכבים (יחזקאל כא) "עוה עוה עוה אשימנה", כלומר, עיווי עיוותה (עשו עוונות), ולכן אשים אותם "עוה" - חורבן גמור, וזה פירושו של "אך לא בעי ישלח יד" -
אלא, אני נפרע מהן (נוסח אחר: אבל ישראל אני פורע מהן מעט מעט) , כפיד של תרנגולת. וזה פירושו של "אם בפידו להן שוע"  8 .

 8.  ומבאר העיון יעקב: באומות העולם אומרים חז"ל (סוטה ט) שאין הקב"ה נפרע מהן תיכף בעברם על רצון ה', אלא ממתין להם עד שתתמלא הסאה ותגיע שעת שילוחיהם, ומאבדם מן העולם. אבל ישראל, מרוב חסדי ה' ומתוך השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב, אינו מכלה אותם, כמו שנאמר (ויקרא יט), "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם". ולכן כשהם חוטאים, נפרע מהם טרם שתתמלא סאתם. וזה פירושו של מה שאמרו "נפרע מהן מעט מעט", ו"נפרע מהם בממונם", ו"נפרע מהם ביסורין".
דבר אחר, אמר הקב"ה: אפילו אם אין ישראל עושין מצוה  9  לפני כי אם מעט, כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול, שנאמר "אם בפידו להן שוע". ודרשינן, "שוע" הוא מלשון "תשועה", והיינו שהקב"ה נותן להם פדיון.

 9.  כתב התורת חיים: מצוה בלשון יחיד, והיא מצות "צדקה", ובא לומר שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול כאילו נתן כל הפרוטות ביחד.
דבר אחר: אמר הקב"ה: בשכר שמשוועין (מלשון תפילה) לפני - אני מושיע אותם.
ומה שאמר רבא שהקב"ה ברוב חסדו נפרע מישראל מעט מעט, היינו דאמר רב אבא:
מאי, מהו הביאור בהא דכתיב (הושע ז): "ואנכי אפדם, והמה דברו עלי כזבים"?
אמר הקב"ה: אני אמרתי אפדם בממונם בעולם הזה, אענישם לישראל בממונם, והוא פדיון נפשם, מעט מעט, כדי שיזכו לעולם הבא. ואף שריחמתי עליהם בחסד זה, המה דברו עלי כזבים. הכחישו חסדי ה', ואמרו שה' מענישם בחנם.
ודרשות אלו, היינו דאמר רב פפי משמיה משמו דרבא:
מאי, מהו הביאור בהא דכתיב (שם): "ואני יסרתי, חזקתי זרועותם, ואלי יחשבו רע"?
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה,  10  כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא. והם אלי יחשבו רע. אינם מבינים שהיסורים הם מחסדי ה', אלא חושבים שרצונו לעשות להם רע.

 10.  כתב המהרש"א, שדרשה זו "נפרע מהם ביסורין" היא בעצם אותה דרשה הקודמת "נפרע מהם בממונם", אלא שיש לך אדם שחביב עליו ממונו יותר מנפשו ויש לך אדם שנפשו חביבה עליו מממונו. ומי שחביב עליו ממונו - מדברים על הקב"ה כזבים מרוב אהבת ממונם, ומי שחביבה עליו נפשו - יחשבו רע מתוך אהבת נפשם.
ובהמשך למאמרי האמוראים ודרשת המקראות מביאה הגמרא עובדה.
משתבח ליה רבי אבהו למיני, רבי אבהו (שהיה שתדלן אצל מלכות רומי ששלטו בארץ ישראל, והיה מקורב למלכות, וניהל וויכוחים עם המינים - הנוצרים) התפאר לפני המינים ברב ספרא, דאדם גדול הוא, סיפר להם מעלת רב ספרא שהינו איש חשוב.
שבקו ליה מיכסא, השלטונות פטרו את רב ספרא מתשלום מסים דתליסר שנין, של שלש עשרה שנה, עקב חשיבותו, לפי המלצתו של רבי אבהו.
יומא חד אשכחוהו, פעם כשפגשו המינים את רב ספרא, התחילו להתכווח אתו.
אמרו ליה: כתיב (עמוס ג): אמר הקב"ה: "רק אתכם ידעתי (אהבתי) מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם".
ושאלוהו, שלכאורה הדברים סותרים, כי אם הקב"ה אוהבם מכל האומות - וכי "לכן" הוא פוקד עליהם את כל עונותיהם?! ואמרו בלשון משל: מאן דאית ליה סיסיא, מי שיש לו זעם על אדם מסויים, וכי יתכן לומר כי ברחמי מסיק ליה, שהוא מעלהו (מחשיבו) בין אוהביו?!
(גירסא אחרת: מאן דאית ליה סוסיא בישא, מי שיש לו סוס מתפרע - ברחמיה מסיק ליה?!מעלה עליו את אוהבו כדי שימות?!)
אישתיק שתק רק ספרא, ולא אמר להו ולא מידי, לא ענה להם כלום.
רמו ליה סודרא בצואריה, שמו לו המינים סודר בצווארו, כאילו חונקים אותו, וקא מצערי ליה וציערוהו, על שבחנם פטרוהו מן המסים, ואינו יודע לענות להם.
אתא הגיע רבי אבהו, אשכחינהו ומצאם מצערים את רב ספרא.
אמר להו שאל אותם רבי אבהו: אמאי מצעריתו ליה, למה אתם מצערים אותו?
אמרו ליה: ולאו אמרת לן, וכי לא אמרת לנו דאדם גדול הוא?!(ולא ידע למימר, ואינו יודע לומר פירושא דהאי פסוקא, פירוש פסוק זה).
אמר להו אמר להם רבי אבהו: אימר דאמרי לכו, במה אמרתי לכם שהוא איש חשוב, בתנאי, בדברי התנאים שבמשניות ושבברייתות, שהינו חכם בהם, אבל בקראי, בפירושי המקראות - מי אמרי לכו, וכי אמרתי לכם כן?!
אמרו ליה המינים לרבי אבהו: מאי שנא אתון דידעתון? למה אתם כן יודעים פירושי המקראות?
אמר להו ענה להם רבי אבהו: אנן אנו, דשכיחינן גביכון, שאני נמצא ביניכם, רמינן אנפשין, אנו מטילים זאת על עצמנו, ומעיינין, ומעיינים במקראות כדי לדעת אותם היטב לצורך הוויכוחים שאתם מנהלים אתנו -
אבל אינהו, הם, שאר החכמים, לא מעייני כל כך, אלא במשניות ובברייתות.
אמרו ליה המינים לרבי אבהו: לימא לן את! אמור לנו אתה תירוץ על קושיתינו.
אמר להם רבי אבהו: אמשול לכם, אתרץ לכם ב"משל" -
משל למה הדבר דומה? לאדם שנושה תובע חובו משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו. מאת אוהבו, הוא נפרע ממנו מעט מעט, מרוב אהבתו לו, ויודע שקשה לו לפרוע בבת אחת. אבל מאת שונאו נפרע ממנו בבת אחת.
והנמשל: מאת ישראל, אהוביו, נפרע הקב"ה את כל עונותיהן מעט מעט בעולם הזה, כדי שיזכו ליום הדין. ואילו מהעובדי כוכבים, אינו נפרע מהן כלל בעולם הזה - כדי לחייבן ולטורדן מן העולם הבא, ושם הוא נפרע מהם בבת אחת על הכל.
וזה פירוש המקרא: "רק אתם ידעתי (אהבתי) מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד (מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים) עליכם את כל עונותיכם".
וזוהי תשובתו למינים שאינם מאמינים בשכר ועונש לעולם הבא.
ומענין לענין דורשת הגמרא בענין מידת הגמול של הקב"ה, הגומל טוב לעושי רצונו ומעניש לעוברי רצונו.
אמר רב אבא בר כהנא: מאי, מהו הביאור בהא דכתיב (בראשית יח) בתפילת אברהם אבינו על אנשי סדום, "חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע"?
"חלילה" לשון חולין הוא. וכך אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! חולין הוא לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע  11 .

 11.  רש"י בפירושו על התורה מוסיף ביאור: יאמרו אומות העולם כך הוא אומנתו, שוטף הכל צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה. והקשה הרא"ם, איך יאמרו כן, הלא שקר הוא, בדור המבול הציל את נח ובניו. ותירץ המהרש"א, שיאמרו שהיו בדור המבול עוד צדיקים והקב"ה השחית אותם עם הרשעים, ואת נח הציל לקיום הבריאה.
ומקשינן: ולא?!וכי הקב"ה אינו מעניש את הצדיק עם הרשע?!
והא כתיב והרי נאמר (יחזקאל כא), שאמר הקב"ה "והכרתי ממך צדיק ורשע".
ומתרצינן: מה שנאמר "והכרתי ממך צדיק ורשע", מדובר בצדיק שאינו גמור. אבל בצדיק גמור - לא. אין הקב"ה מענישו עם הרשעים.
ומקשינן: וכי צדיק גמור אין הקב"ה מענישו עם הרשעים?!
והא כתיב בספר יחזקאל (ט) "וממקדשי תחלו" (בנבואת יחזקאל מתוארים ששה משחיתים הבאים להשחית את ירושלים, ונאמר להם: "עברו בעיר אחריו (אחרי איש לבוש הבדים) והכו, אל תחוס עינכם ואל תחמלו. זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית ... וממקדשי תחלו"), כלומר, התחילו מבית המקדש.
ותני רב יוסף: אל תקרי "ממקדשי", שהוא בית המקדש, אלא תקרי "ממקודשי", והיינו הצדיקים, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל"ף עד תי"ו. (כי נאמר שם שאמר הקב"ה לאיש לבוש הבדים: "והתוית תו על מצחות האנשים". ודרש רב יוסף שהם הצדיקים, ועליהם התווה תי"ו, לומר, ששמרו על התורה מאל"ף ועד תי"ו).
הרי שאף צדיק גמור מעניש הקב"ה עם הרשעים?
ומתרצינן: אכן יש חילוק בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור. אבל התם נמי, צדיקי ירושלים, כיון שהיה בידם למחות על תועבות ירושלים, ולא מיחו, הוו להו הרי הם כצדיקים שאינם גמורים  12 .

 12.  ומה שאמר רב יוסף שקיימו את כל התורה כולה מאלף עד תי"ו - הוא לאו דוקא, שהרי לא קיימו מצות תוכחה. תורת חיים.
רב פפא רמי הקשה סתירה לכאורה בין שני מקראות:
כתיב (תהלים ז) "אל זועם בכל יום", ואילו במקום אחר (נחום א) כתיב "לפני זעמו מי יעמד". ואם כן, קשה: אם הוא זועם כל יום, האיך יש קיום לעולם?
ומתרץ: לא קשיא. אין המקראות סותרים. כי כאן, מה שנאמר שהקב"ה זועם, מדובר ביחיד, שאין לו עמידה כשהקב"ה זועם עליו. ואילו כאן מדובר בציבור, שהם מתקיימין אף שהקב"ה זועם כל יום.
וכיון שדרשו את המקרא "אל זועם בכל יום", מביאה הגמרא עוד דרשה על מקרא זה.
תנו רבנן: נאמר "אל זועם בכל יום".
וכמה זמן הוא זעמו? - רגע.
וכמה הוא רגע? - אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה בחלקי שעה - זו היא רגע.
ואין כל בריה יכולין לכוין אותה רגע. חוץ מבלעם הרשע, שידע לכוין השעה שהקב"ה זועם,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |