פרשני:בבלי:פסחים מ ב

From ויקישיבה
Revision as of 17:46, 6 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מ ב

חברותא[edit]

ואף מר בריה דרבינא,  מנקטא ליה אימיה (החזיקה לו אמו) את החיטין לצורך הפסח, בתוך ארבי (עריבות, קערות)! שכבר מתחילת קצירתן שמרה את החיטין לשם מצוה.
ההוא ארבא דחיטי (ספינה הטעונה חיטים), דטבעה קודם הפסח בנהר ששמו "חישתא". והחמיצו החטים במים, ואחר כך נמשו. שריא רבא לזבוני חיטים לנכרים.
איתיביה רבה בר ליואי לרבא: תניא: בגד שנארג בו חוט של כלאים, ואבד בו (לא ניכר בו) אותו חוט הכלאים - הרי זה לא ימכרנו לנכרי! ואף על פי שכלאים דעלמא מותרים במכירה, הכא שאני. דכיון שאין ניכרים בו הכלאים, חיישינן שמא ימכור נכרי בגד זה לישראל אחר, ויכשל הישראל בלבישת כלאים.
וכן לא יעשנו לבגד זה, מרדעת לחמור! דכיון שאין ניכרים בו הכלאים, חיישינן שמא יחזור ויטלנו מהחמור, ויתפרו באחד מבגדיו  1 .

 1.  ודוקא בכלאים אבודים אסור לעשות כן. אבל בכלאים ידועים מותר. ואף דמצעות של כלאים אסורים, התם היינו טעמא משום דחיישינן שמא תכרך לו נימא על בשרו. אבל מרדעת אין רגילה להכרך על בשרו. תוספות. ורבינו פרץ כתב, דאיירי הכא בבגדים קשים, דלא שייך בהם חשש זה.
אבל עושים את אותו הבגד שאבד בו כלאים, תכריכין למת! שמאחר ובגדי המת אסורים בהנאה, תו ליכא למיחש שיטלנו וילבשנו. ובמה שלובש המת לא קפדינן משום כלאים. שהרי אין מצוות נוהגות בו, כדכתיב "ולמתים חפשי". ודרשינן, כיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצוות  2 .

 2.  ואף משום לעג לרש אין בזה. ודוקא בציצית אמרו, דמהאי טעמא צריך ליתנה בבגד המת. משום ששקולה היא כנגד כל המצוות. תוספות. והריטב"א כתב, דלא שייכא בזה לעג לרש, משום דאף החיים אינם אסורים בכלאים אלא בדרך הנאה. והמת אינו נהנה מהם.
ומסיק רבה לקושייתו: לנכרי מאי טעמא גזרו דלא ימכור!
וכי לאו משום דחיישינן דהדר מזבין ליה הנכרי לישראל אחר?! אם כן, אף את החיטין שטבעו בנהר, יש לאסור למוכרן לנכרי. לפי שלא ניכר חימוצן. ושמא ימכרם הנכרי לישראל לצורך הפסח  3 .

 3.  והקשה רבינו אפרים (הובא ברא"ש), הרי סבר שמואל לעיל דכל שלא נתבקעו ממש אינן מחמיצות. ואם כן, למאי איכא למיחש? אם נתבקעו, לא יקנם הישראל. ואם לא נתבקעו, הרי הן מותרות. ותירץ, דחיטים שעוסקים בהם, אינן מחמיצות בלא ביקוע. אבל חיטים דמינח נייחא במים, ודאי מחמיצות אף בלא ביקוע. והרא"ה תירץ דדוקא בשעורים סבר הכי. אבל חיטים שהן סדוקות, מחמיצות אף בלא ביקוע. וכתב להוכיח כן מעבודה זרה סה ב. ויעוין בר"ן שדחה ראייתו. וכתב לתרץ, דלעולם בנתבקעו איירי. דאכתי איכא למיחש, דלמא יטחנם הגוי וימכרם לישראל, ולא ידע הקונה שקמח של חטים מבוקעות הוא.
הדר אמר רבא: לזבינהו לאותן חיטין קודם הפסח, קבא אחד לישראל זה, וקבא אחרינא לישראל אחר! שלא ימכור הרבה מהם לאדם אחד. אלא מעט לכל אדם. כי היכי דכליא קמי פיסחא (כדי שיכלו קודם הפסח).
תנו רבנן: אין מוללין בקמח (נתינת קמח לתבשיל קרויה "מלילה") את הקדירה בפסח! לפי שבא הקמח בתבשיל לידי חימוץ, קודם שירתחו המים שבו.
והרוצה שימלול, יעשה כסדר הזה. קודם יהא נותן את הקמח לתוך התבשיל, ואחר כך יהא נותן עליו את החומץ! שהחומץ מבשל את הקמח מיד, ואינו מניחו להחמיץ.
אבל לא יתן קודם את החומץ בתבשיל, ואחר כך את הקמח. משום שבאופן זה, כבר נתערב החומץ בתבשיל, קודם שניתן בו הקמח. ואין החומץ מבשל אלא כשהוא בעינו  4 .

 4.  ואיירי שבשעת נתינת הקמח עדיין אין הקדירה רותחת. דאם לא כן, היינו חליטה. מיהו כשנותן בה חומץ הרי הוא ממהר את הבישול. ותו לא אמרינן דהקמח יחמיץ עד שיבוא לידי רתיחה. תוספות רי"ד. ורבינו דוד פירש שכן דרך המלילה, שנותן את הקמח בקדירה כשהיא רותחת על גבי האש, ואחר כך מסירה מן האש ונותן בה חומץ. וקאמר דיתן את הקמח קודם שמסירה מן האש. ולעולם משום חליטה הוא מותר. ולא יתן את הקמח לאחר שמסיר מן האש. ו"יש אומרים" סבירא להו, דאף לאחר שמסיר מן האש, חליטה מעליא היא. שכלי ראשון מבשל אף שלא על גבי האור. ולפי זה, הא דקאמר ד"יש אומרים" היינו רבי יהודה, הכי קאמר: אפילו לרבי יהודה דכלי ראשון אינו מבשל, מיהו כשיש בו חומץ הרי הוא מבשל. וכל שכן לחכמים, דאף בלא חומץ חליטה גמורה היא.
ויש אומרים: מותר לו למלול, אף אם הוא נותן קודם את החומץ בתבשיל, ואחר כך נותן בו את הקמח! שאף כשהחומץ מעורב בתבשיל, הרי הוא מבשל את הקמח הניתן בתוכו.
והוינן בה: מאן נינהו "יש אומרים"?
אמר רב חסדא: רבי יהודה היא דאית ליה, דאף החומץ המעורב במים מבשל את הניתן בתוכו.
דתנן: האילפס והקדירה שהעבירן מעל גבי האש כשהן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין בשבת! משום שכלי ראשון מבשל את הניתן בתוכו, אף לאחר שהסירוהו מהאש.
אבל הוא נותן את התבלין לתוך הקערה או לתוך התמחוי שעירו לתוכם את התבשיל מהקדירה! לפי שאינם אלא כלי שני, וכלי שני אינו מבשל.
רבי יהודה אומר: לכל כלי שני הוא נותן את התבלין. חוץ מלתוך דבר שיש בו חומץ וציר (משקה מלוח הנוטף ממליחות הדגים)! שהחומץ והציר מבשלים את התבלין אף בכלי שני  5 .

 5.  רש"י. מיהו מסקנת הסוגיא התם, דאף כלי ראשון אינו מבשל אליבא דרבי יהודה. ויעוין בפני יהושע שביאר למה כתב רש"י כאן כהוה אמינא דהתם.
אלמא, אף שהחומץ ניתן קודם בכלי, וכבר נתערב בתבשיל ואינו בעין, מכל מקום הוא מבשל. והיינו כ"יש אומרים", דמותר קודם לתת את החומץ, ואחר כך את הקמח.
והוינן: ונוקמה לשיטת ה"יש אומרים", נמי כרבי יוסי! שמצינו אף לרבי יוסי שאמר כדבריהם.
כדתניא: רבי יוסי אומר: שעורים שנשרו במים ונתבקעו - הרי הוא שורן בחומץ, והחומץ צומתן שלא יחמיצו! אלמא, החומץ מבשל את הקמח, אף אם קודם לכן נשרו השעורים במים  6 .

 6.  וצריך עיון בסברת המקשן. הא רבי יוסי איירי בחומץ בעין, וכדדחי בסמוך. ודקארי, מאי קארי לה. ויש לומר, דסלקא אדעתין, דמצינו דלרבי יוסי אלים כח החומץ ביותר. ואף לאחר שהתחילו השעורים להתנפח וקרובות הן לחימוץ, מעכבן החומץ מלהחמיץ. ולכך סבר, דאף כשאינו בעין נמי מהני. פני יהושע.
ודחינן: מדברי רבי יוסי אין ראיה לדברי ה"יש אומרים". שהרי כי אשמעינן ליה לרבי יוסי דהחומץ מבשל, הני מילי היכא דאיתיה לחומץ בעיניה, ואינו מעורב בדבר אחר. אבל בחומץ שמעורב על ידי תערובת בתבשיל, לא קאמר דהוא מבשל.
עולא אמר: אחד זה ואחד זה, בין שנותן קודם את החומץ ובין שנותן קודם את הקמח, אסור למלול את הקדירה בפסח כלל, משום הרחקה מחשש עבירה. וכדאיתא: "לך לך" אמרינן לנזירא, סחור סחור (לך מסביב), לכרמא לא תקרב! שמשום הרחקה מדבר איסור, אומרים לנזיר להתרחק מהכרם. כדי שלא יכשל באיסור אכילת ענבים.
רב פפי שרי לבורדיקי (לנחתומים) של דבי ריש גלותא, לממחה קדירה בחסיסי בפסח! שהתיר להטיל לתוך התבשיל "קמחא דאבשונא". והוא קמח שנעשה מחיטים קלויות בתנור. לפי שכבר אינן באות לידי חימוץ  7 .

 7.  רש"י. ותמהו תוספות, הא לעיל אסרינן קמחא דאבישנא משום דחיישינן שמא לא נקלו יפה. ופירשו, דאיירי בקמח עדשים שהוא מין קטניות, שאינו בא לידי חימוץ כל כך. ויעוין בצל"ח שתמה בלשונם. דמשמע דקצת חימוץ יש בו. והא קיימא לן דקטניות אינם מחמיצות כל עיקר. וכבר ציין המהרש"א, דלשון הרא"ש יותר מדוקדק. שכתב "שאין בא לידי חימוץ". וכתב, דאף התוספות מודים לרש"י דאיירי בקליות. ולכך לא חיישינן שיחליפו בקמח של חיטים קלויות. שהרי אף חטים קלויות אינן מחמיצות כל כך. והחק יעקב כתב ליישב דברי רש"י, דלעיל איירי בחיטים קלויות. וכאן איירי מקמח שנתייבש בתנור. וחילוק זה מבואר כבר ברמב"ם פרק ה הלכה ג וה.
אמר רבא: וכי איכא מאן דשרי לעשות כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי?! ואף שמן הדין מותר למלול את הקדרה בקמח זה, מכל מקום במקום כבית ריש גלותא, ששכיחים בו עבדים, אין להתיר זאת. שהרי העבדים מזלזלין בדבר איסור. ואם נתיר להם בקמחא דאבישונא, יבואו להתיר אף בקמח סתם.
איכא דאמרי: רבא גופא מחי ליה בפסח קידרא בחסיסי! ואף הוא לא חשש בקמחא דאבישנא לחימוץ.
מתניתין:
א. אין נותנין בפסח קמח לתוך חרוסת, או לתוך חרדל! שהחרוסת יש בה חומץ  8 . והיא עשויה לטבל בה בשר. ורגילים לתת בה קמח כדי להקהות את טעמה. והקמח מחמיץ לאחר זמן, ומקהה את טעם החומץ. וכן נותנים אותו בחרדל, כדי להקהות את חוזקו. ובפסח לא יעשה כן, משום שהקמח יבוא בכך לידי חימוץ.

 8.  והרא"ש והר"ן פירשו, דבחרוסת איכא אף מים. ולשיטתם אזלו, דמי פירות לבד אין מחמיצין. מיהו מלשון רש"י משמע, דאיירי אף בלא מים. ולשיטתיה אזיל, דאף מי פירות לבדם מחמיצים חמץ נוקשה. פני יהושע.
ואם נתן לתוכן קמח, יאכלו מיד! קודם שיספיק הקמח להחמיץ בהן.
ורבי מאיר אוסר לאוכלן אפילו מיד! דקסבר, החומץ שבחרוסת וחוזק החרדל ממהרים את החימוץ, ומיד הוא מחמיץ  9 .

 9.  ורבינו פרץ כתב, דמשום גזירה הוא. דכיון דהם דברים העשויים להשהותן לזמן מרובה, חיישינן שמא ישהה אותם. ולכך אסרו אף לאוכלם מיד. וכן איתא בירושלמי ("מפני שהוא משהה").
ב. כתיב בקרבן פסח, "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו".
ולא במים בלבד אסור לבשלו, אלא אין מבשלין את קרבן הפסח אף בשאר משקין. ואף לא במי פירות  10 ! והטעם יבואר בגמרא.

 10.  תימא, למה שנאו כאן? תוספות. ויש לומר, דהוא משום "אבל סכין ומטבילין אותו", דהיינו בחרוסת. מהר"ם חלאווה.
אבל סכין בהם את הפסח קודם צלייתו  11 .

 11.  רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב דבין סכין ובין מטבילין היינו לאחר צלייתו.
וכן מטבילין אותו בהן (בשאר משקין ומי פירות), בשעת אכילתו!
ג. מי תשמישו של נחתום, שבהם הוא מצנן את ידיו בשעת עריכת וקיטוף העיסה, ישפכו בפסח. מפני שהן מחמיצין מחמת פירורי הבצק שנופלין לתוכם.
גמרא:
שנינו במתניתין: ואם נתן יאכל מיד. ורבי מאיר אוסר! אמר רב כהנא: מחלוקת חכמים ורבי מאיר אינה אלא כשנתן את הקמח לתוך החרדל. דלחכמים אינו מחמיץ מיד. ולרבי מאיר, מיד הוא מחמיץ. אבל אם נתן את הקמח לתוך החרוסת, לדברי הכל ישרף מיד! שדוקא בחרדל התירו חכמים. לפי שהוא חזק, ומעכב את הקמח מלהחמיץ מהר  12 . אבל החרוסת מחמיצה את הקמח מיד.

 12.  והמהר"ם חלאווה כתב בשם רש"י, שחוזק החרדל אופה את הקמח, ושוב אינו בא לידי חימוץ אף אם ישהנו (ודלא כדמשמע ברש"י לפנינו, דרק גורם שלא יחמיץ מיד). ובשם הירושלמי הביא, דבתרוייהו אסור להשהותן. אלא שדרך החרדל שלא להשהותו, משום שמפיג טעם. ולכך התירוהו לאכול מיד. אבל בחרוסת שהדרך להשהותה, חיישינן בה שיבוא להשהותה.
ותניא נמי הכי: אין נותנין קמח לתוך החרוסת. ואם נתן, ישרף מיד!
ואם נתן את הקמח לתוך החרדל - רבי מאיר אומר: ישרף מיד!
וחכמים אומרים: יאכל מיד!
אלמא לא פליגי אלא בחרדל. אבל חרוסת, לכולי עלמא תשרף.
אמר רב הונא בריה דרב יהודה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים! ובדיעבד, אם נתן את הקמח, מותר לאוכלו מיד.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |