סודיות רפואית

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סודיות רפואית[1] היא החובה לשמור בסוד כל מידע שנמסר לרופא או לעובדי בריאות אחרים על ידי הנבדק, או ביחס אליו. סודות אישיים ומקצועיים מוגדרים בהתאם לתוכן הסוד, לאישים שלהם יש נגישות לסוד, ולדרך בה מטפלים ומנהלים חומר סודי.

באופן מצומצם מתייחסת חובה זו לכל מידע שהגיע לידיעת עובדי הבריאות בתוקף תפקידם, והוא מידע שבדרך כלל נמסר לרופא מתוך אימון שישמרם בסוד, ולפי טיבו הוא מידע הנמסר מתוך הנחה כזו. באופן רחב יותר מתייחסת החובה הזו לכל מידע שהגיע לעובדי הבריאות, אשר כולל גם מידע שהגיע לידיעתם בעקיפין, וללא קשר ישיר לצרכי האיבחון והטיפול בנבדק. לחובה זו יש תנאים ומגבלות מבחינה הלכתית, מוסרית ומשפטית.

חובת הסודיות הרפואית מתייחסת לבעיית גילוי המידע לזולת. אכן מסירת מידע לחולה עצמו היא בעיה נפרדת[2].

בערך זה יידונו גדרי חובת הסודיות, והתנאים בהם מותרת, או אף מחוייבת, הפרת הסודיות הרפואית.

פרטי דינים

עקרונות וכללים

גדרי איסור רכילות ולשון הרע לא מצינו בהלכה מושג נפרד ומיוחד לסודיות מקצועית[3], ובכלל זה סודיות רפואית, שכן דרישה זו כלולה בחובה הכללית של איסור רכילות ולשון הרע[4]. ואמנם כל אדם, ובכלל זה רופא, היודע דבר על חברו ומגלה אותו לאחרים, עובר על לאו מן התורה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'[5], ועוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמד על דם רעך'[6]. בהצטרפות נסיבות שונות יכול אדם המספר על חברו לעבור על שבעה עשר לאווין, ארבעה עשר עשין, ושלושה ארורים[7].

איסור הרכילות חל אפילו כאשר אין המספר מתכוון ברכילותו להכניס שנאה בליבו על אותו פלוני, ואפילו אם הדברים הם אמת גמורה[8], וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגילוי הסוד ההוא עניין רכילות[9]. כמו כן יש חובה לשמור על הסוד לעולם, ולא חלה עליו כל התיישנות[10].

לפיכך, רופא היודע דבר על חולה, בין אם הידיעה היא על פי סיפורו של החולה, או שהידיעה באה בעקבות בדיקות ובירורים שערך הרופא, אסור לו להפר את הסוד מדיני רכילות ולשון הרע. ואמנם על פי גדרי הלכות רכילות ברור ופשוט, שאסור לרופא לספר לחבריו במקצוע, לבני משפחתו, או לכל אדם אחר, דברים שנמסרו לו על ידי החולה, כאשר אין בכך כל תועלת לחולה[11]. ואף שדבר זה הוא ברור, שכיח הדבר מאד, שהעוסקים ברפואה אינם מקפידים על כך[12], ואף אינם מכירים את החוקים המתאימים ביחס לסודיות רפואית[13].

הפרת סודיות להגנת הזולת אכן, אם ישנו חשש שעלול להיגרם נזק לזולת בגין שמירת הסוד, צריך להגיד לו, כדי להצילו מן הנזק. הטעם הוא, שבכל מקרה שיש ניגוד בין זכות הפרט לסודיות רפואית, לבין טובת החברה בחשד לנזק לזולת, יש להעדיף את מניעת הנזק לזולת[14].

תנאים להפרת הסודיות מסירת מידע לאחר מותרת רק אם התקיימו מספר תנאים:

  • התברר למספר לאחר שיקול דעת והתבוננות זהירה, שאמנם מדובר בתוצאה אפשרית רעה.
  • המדובר הוא במחלה ממשית, ולא בחולשה גרידא.
  • יש להקפיד ביותר לספר את פרטי המחלה כפי שהיא, ללא כל הגזמה.
  • כוונת המספר צריכה להיות רק לתועלת הגורם שעלול להינזק, ולא משנאת הנבדק.
  • על המספר לברר היטב, שאמנם תצא תועלת מסיפורו, ושיש רגלים לדבר שדבריו יתקבלו.
  • אם המספר יכול להביא את התועלת הרצויה מבלי שיצטרך לגלות את סודו של הנבדק, אין לספר עליו.
  • על המספר לדעת את פרטי המחלה מידיעה עצמית וראשונית, ולא מתוך שמועות.

וכל זה בתנאי שלא תיגרם רעה ממשית למי שמספרים נגדו, ולא תהא הרעה לו גדולה יותר מהתועלת שתיגרם לזולת[15].

מכללים אלו עולה גם שאין למסור אלא דווקא אותם פרטים שיש להם חשיבות למניעת הנזק הצפוי, וכן אין למסור פרטים אלא דווקא למי שהנזק עלול להיגרם לו בלבד[16].

במקרה שמותר לספר לזולת, אין הבדל בין אם הזולת שואל ממנו שיספר לו את הידוע לו, לבין נקיטת יוזמה על ידי המספר להציל את הזולת מנזק. הטעם הוא, שבכל מקרה שהתנאים מתאימים להיתר, יש להציל את הזולת אף מיוזמתו של היודע[17].

יסודות ההיתר להפרת הסוד קיימים מספר יסודות הלכתיים שעל פיהם מתבטלים איסורי רכילות ולשון הרע במקום שעלול להיגרם נזק לזולת:

האיסור של 'לא תעמד על דם רעך'[18] כולל לא רק מצבים של שפיכות דמים ממש, אלא כל העומד מנגד ונמנע מלעשות פעולה כדי להציל את חברו מרעה כלשהי, עובר על איסור זה[19]. לפיכך, גילוי מידע שיציל את הזולת כלול בגדרים אלו.

המצווה של השבת אבדה של גופו וממונו כוללת חיוב לעשות פעולות למניעת נזק לזולת[20].

החיוב להציל את הנרדף מידי הרודף אותו[21] חל גם במי שאינו מתכווין לרדוף ולסכן מתוך רוע לב[22], ובמקרה כזה מצווה על כל אחד לעשות הכל כדי למנוע מ"הרודף" להזיק ל"נרדף"[23].

היתר או חיוב יש הסבורים, שבמקרה שעלול להיגרם נזק לזולת, ובמקרה שהתקיימו כל התנאים שלפיהם לא חלים איסורי רכילות ולשון הרע, לא רק שמותר לגלות את הסוד לזולת העלול להינזק, אלא שיש חובה לספר לזולת, כדי למנוע ממנו נזק[24]; ויש מי שכתב, שאולי גם במקרים אלו יש רק היתר לספר, והעושה כן איננו עובר על איסור רכילות ולשון הרע, אבל אין חובה לספר[25].

מצבים להיתר הפרת הסוד החיוב לגלות את הסוד הוא לאו דווקא כשמדובר במחלה מסוכנת, אלא בכל מקרה שמדובר במחלה קבועה, הגורמת לסבל, אי-נוחות, והפרעות בחיים[26]; כמו כן יש הסבורים שהחיוב חל גם כאשר מדובר בהפסד ממון לזולת, ולאו דווקא בנזק רפואי- בריאותי[27].

נגד רצון בעל הסוד החיוב לגלות מידע מתאים לניזוק אפשרי הוא גם כאשר החולה דורש לשמור על סודו, ואפילו אם באותו רגע הבטיח לו הרופא שלא יגלה את סודו[28].

דרכי הפרת הסוד בכל מקרה צריך להשתדל לשכנע את החולה שיסכים בעצמו לגלות את מחלתו לצד שעלול להיות ניזוק מכך, או שיסכים להרשות לרופא לעשות זאת: "ואמנם המטיבים דרכם דבר ידברו בראשונה את החוטא, אולי יוכלו הועיל בדרך התוכחה להשיבו מדרכו הרעה, ואם מאן ימאן, אז יודיעו לרבים את דרכיו ומעלליו"[29], ורק אם הוא נשאר בהתנגדותו, צריך הרופא לגלות את סודו מיוזמתו[30].

עד אחד בכל מקרה שמותר להפר את הסוד הרפואי, הדבר מותר גם אם הוא עד אחד בדבר, ואין צורך לעניין זה בשני עדים[31].

מצבים רפואיים מוגדרים

עדות לבית הדין כל מי שיודע עדות לחברו, וראוי להעידו, ויש לחברו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו, בין שיש עד אחד עמו, בין שהוא לבדו[32], ואפילו נשבע על איזה דבר שלא לגלותו, ואחר כך נתנו עליו חרם, חייב להגיד[33]. לפיכך, חייב הרופא להעיד את כל הידוע לו על חולה שלו העומד לדין, גם נגד רצונו של החולה[34].

כמו כן יש חובה על שלטונות הצבא, כשיש צורך בדבר, להמציא לבית הדין את כל המסמכים הרפואיים שברשותם בדבר מצב בריאותו של בעל הדין[35].

יש מי שכתב, שחובת הרופא להעיד היא גם בבית משפט של ערכאות שדנים שלא על פי דיני התורה, אלא שאז חובתו להעיד היא לא משום מצוות הגדת עדות, אלא משום 'לא תעמד על דם רעך', שלא ייגרם הפסד לממונו או לגופו של הזולת[36].

עדות נגד שבועה אם נשבע הרופא לחולה במפורש, שלא יגלה את פרטי מחלתו - יש מי שכתב[37], שמעיקר הדין אין השבועה חלה עליו כאשר הוא נקרא להעיד בבית דין, כי היא שבועה לבטל המצווה של הגדת עדות[38], אלא שנחלקו הפוסקים אם מכל מקום צריך שבעל הדין יתיר את שבועתו והבטחתו[39], או שגם התרה אין צריך במקרה שיש חובת עדות[40], ולפיכך, מוטב לכתחילה לעשות קודם התרה על השבועה[41]; ויש מי שכתבו, שהשבועה חלה עליו[42], ולפיכך אם חולה השביע רופא שישמור בסוד את דבר מחלתו, אף אם בית הדין יזמין את הרופא להעיד על מחלתו, השבועה חלה, ואסור לרופא לגלות אפילו לבית דין את פרטי המחלה. וכל זה בתנאי שמדובר על דברים שאי-גילויים לא יביא לידי פיקוח נפש, אבל אם הדבר יסכן את חיי הזולת, חייבים לגלות אפילו נגד שבועה[43].

ומה שהרופאים נשבעים "שבועת הרופאים"[44], וכלולה בהם פיסקה לשמור על הסודיות הרפואית - יש מי שכתב, שבמצב כזה חלה השבועה מדין שבועה שבכולל[45], יש מי שכתב, שלפיכך עדיף שיתירו לו השבועה בבית דין של שלושה על ידי חרטה[46]; יש מי שכתב, שיש לראות "בשבועת הרופאים" רק גדר של הבטחה, ולא שבועה ממש[47], ורופא דתי בוודאי לא התכווין בקבלת "שבועת הרופאים" שהיא תכלול העלמת מידע מבית הדין, דבר שהוא נגד ההלכה[48]; ויש מי שכתב, שאם שבועת הרופא נעשית על ידי חתימתו, אין זה גדר של שבועה על פי ההלכה[49], ולפיכך תחול חובת עדות בבית דין על הרופא גם אם קיבל על עצמו בגמר לימודיו את "שבועת הרופאים".

ליקוי ראיה אדם הסובל מליקוי ראיה חמור, ועקב כך עלול הוא לגרום לתאונה בנהיגה, בעבודה, או בצבא, מחוייב הרופא להודיע לגורמים המתאימים על הבעיה, גם אם החולה מתנגד לגילוי סודו הרפואי, וגם אם הדבר עלול לגרום לו נזק כלכלי או חברתי; ואם לא עשה כן, עבר הרופא על איסור של 'לא תעמד על דם רעך', ובלבד שכל כוונתו איננה להזיק לאותו חולה, אלא להציל אנשים אחרים[50]. חובה זו חלה גם אם יש חשש שהחולה יפגע ברכוש הרופא, ובתנאי שראייתו גרועה מאד, שאז החשש לסכנת הציבור גדולה מאד; אבל אם ראייתו לא כל כך גרועה, אלא ששלטונות הרישוי החליטו ליתר בטחון למנוע רשיון נהיגה מאנשים כאלו, יכול הרופא להעלים עין מכך, במקום שנשקפת סכנה לרכושו[51].

חולה המבטיח שלא לנהוג לאור הממצאים הרפואיים, וניכרים דברי אמת, אם כושר הראייה לקוי בצורה לא חמורה (כגון 6/15) רשאי הרופא לסמוך עליו, ולא לדווח על כך לרשויות הרישוי; אבל אם כושר ראייתו לקוי ביותר (כגון 6/30), אל יתחשב הרופא בהבטחת החולה, אלא ידווח לשלטונות[52].

מחלת הכפיון [53] - יש הסבורים, שקיימת חובה על הרופא לגלות למשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי למנוע ממנו לנהוג, שכן נהיגתו עלולה לסכן את הרבים, ודבר זה נכון אפילו אם החולה מתנגד לכך, ואפילו אם פרנסתו תלויה בנהיגתו[54]; ויש מי שכתב, שעל הרופא להתרות בחולה, ולהסביר לו את הסיכון לעצמו ולאחרים, אבל אין בזה להתיר את חובתו לשמור על סודו של החולה שלו, ואל לו לדווח למשרד הרישוי, אלא אם כן ראה שהחולה אמנם ממשיך לנהוג ברכב, ומפר את הוראותיו, ומסכן את הרבים[55].

שידוכין איש ואשה שהשתדכו זה עם זו, והרופא יודע שלאחד מהם יש מחלה רצינית, והצד השני אינו יודע על כך, ואילו היה יודע, לא היה מתרצה לשידוך, יש לגלות לו[56]. ההיתר לגלות מידע זה הוא לא רק לפני שהשתדכו, אלא גם לאחר שכבר השתדכו, ואף על פי שעקב הגילוי יתבטל השידוך, אך צריך שיהיה הרופא בטוח בידיעה שמוסר, ושידע שהצדדים יתנהגו על פי דין לאחר קבלת המידע[57]. אכן אם ידוע שהצד הנפגע יתעלם ממחלת הצד השני, ויתחתן עמו למרות מחלתו, אסור לספר[58].

להלן מספר דוגמאות שדנו בהם הפוסקים, שחייב הרופא ליידע את הצד השני. אמנם ברור שדין זה נכון לא רק לרופא, אלא לכל אדם שיודע דבר כזה בוודאות. ומכל מקום צריך שיתקיימו כל התנאים להיתר ולאיסור כמבואר לעיל[59]:

מחלה פנימית רצינית, שהצד השני לא יכול לדעת עליו, כי הוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל[60]. יש מי שכתב, שאם אחד הצדדים סובל מסוכרת, מכיב קיבה, או מכפיון, או שיש לאחד מהם רק כליה אחת, חייב הוא להודיע על כך לצד השני, וגם אדם שלישי שיודע על כך חייב לספר לצד השני אם נשאל על כך, אם מדובר בהפרעה משמעותית. אבל אם האיש והאשה בעצמם בריאים, אלא שיש במשפחתם מישהו עם כפיון או סוכרת, אין חובה לספר על כך[61]; ויש מי שכתב, שאם אחד הצדדים סובל מכיב, אין לגלות זאת לצד השני, כי זה דבר הניתן לריפוי, והליקויים הם זמניים; וכן כאשר אחוז הסיכון למחלה משמעותית הוא קטן (כגון 5%), אין לגלות לצד השני, וכגון חתן שאחיו סובל ממחלת הכפיון, ויש חשש תורשתי של 4% לחתן[62].

מחלת הסרטן[63].

מחלת אידס. מי שאובחן כסובל ממחלת אידס, יש חובה ליידע את אשתו על כך, שכן קיום יחסי אישות יכולה לגרום להדבקתה[64].

מחלת נפש[65]. יש מי שכתבו, שאם היו התקפים של מחלת נפש בעבר, והאיש או האשה עדיין לוקחים תרופות, אף שכרגע הם בריאים, חייבים להודיע; ואם כבר אינם לוקחים תרופות, והיתה סיבה מיוחדת להתקפים בעבר, וכעת לדעת הרופא הם בריאים, לא חייבים לגלות על ההתקפים בעבר; ואם יש חשש שהתקפים כאלו יחזרו לאחר לידה, חייבים לגלות באשה[66].

איש או אשה, שהם עקרים עקב מומים קשים באיברי המין[67], או שסובלים מהפרעות בפוריות, או הפרעות בדרך קיום יחסי אישות, או יכולת לטפל בילדים[68].

כלה הסובלת ממחלה שאיננה ידועה לחתן, ויש חשש שאם יגלו לחתן את דבר המחלה, ייפרד הקשר ביניהם, ואז עלולה הכלה להישאר עגונה, ומרוב צער עלולה מחלתה להתגבר ולסכן אותה - יש מי שכתב, שבמקרה כזה לא יגלו לחתן את מחלת הכלה, ויש לייעץ לכלה שתספר בעצמה את דבר מחלתה לחתן[69].

אישי ציבור יש מי שכתב ביחס לאנשי ציבור שהכרעות גורליות מסורות לידם, כגון ראש ממשלה, שר בטחון, רמטכ"ל וכד', שיש חובה למסור מידע רפואי אודותם לסובבים אותם, שעליהם לדעת נאמנה אם כושר שיפוטם לא נפגם, אבל גם לגביהם אין כל היתר לחשוף את סודות בריאותם לציבור הרחב, ומכל שכן שאין לחשוף סודות רפואיים של אנשי ציבור, שתפקידם אינו כרוך בהחלטות הנוגעות לפיקוח נפש[70].

הוראת סטודנטים אין בהוראת סטודנטים לרפואה ליד מיטת החולה משום איסור רכילות, מכיוון שיש בזה תועלת עתידית, שאם לא כן לא יוכלו להיות רופאים, וגם יכול להיות שתצמח תועלת לחולה עצמו, על ידי שידונו במצבו ביתר פירוט ועמקות, אלא שראוי שיבקשו את רשותו של החולה לכך[71].

סיכום מחלה מותר לרופא למסור למזכירה להדפסה סיכום מחלה, או חוות דעת על מתמחה וכיו"ב, ואין במסירת המידע למזכירה משום רכילות ולשון הרע, כי זה דרכו של עולם, ועל דעת כן מוסכם על כולם[72].

רקע אתי

סודיות מקצועית הסודיות הרפואית שייכת למסגרת כללית יותר של סודיות מקצועית. החובה לשמור על סודיות מקצועית קיימת בין בעלי מקצוע שונים, שנחשפים לסודות של הזולת, כגון רועים רוחניים, עורכי דין, עיתונאים, שוטרים, עובדים סוציאליים, ועובדי בריאות (אחיות, פסיכולוגים, משקמים, סטודנטים, ורופאים). גורמים אלו חשופים לסודותיהם של הפונים אליהם הן בתחום המקצועי הישיר שבגינו נוצר הקשר בין המטפל למטופל, והן סודות שונים שמתגלים במהלך הטיפול, ללא קשר ישיר לתחום המקצועי או לבעיה הראשונית[73].

סודיות רפואית בקודים אתיים כללים רפואיים-אתיים עתיקים ומודרניים כאחד מדגישים מאד את נושא הסודיות הרפואית כאחד הסעיפים הבולטים בשמירת המוסריות הרפואית.

בשבועת היפוקרטס נאמר: "כל אשר אראה ואשמע בשעת הטיפול, וגם שלא בטיפול, באורח חיי האנשים, ואשר אין להשמיע מחוץ לביתם, לא אגלה מזה מאומה, כי ידעתי כי סוד מופלא הוא שאין להזכירו"; בשבועת אסף הרופא: "ואל תגל את סוד אדם אשר האמין לכם"; בשבועת אמטוס לוזיטנוס: "לא גיליתי לאדם שום סוד שהופקד בידי"; בשבועת הרופא העברי: "שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו, ואל תלכו רכיל"[74]; בכללי האתיקה הרפואית של אמנת ג'נבה[75]: "אכבד סודותיהם של השמים מבטחם בי"; בכללי האתיקה הרפואית של ההסתדרות הרפואית בישראל (כלל 7): "# רופא ישמור בסוד כל דבר שהובא לידיעתו על ידי החולה או מטעמו תוך כדי מילוי תפקידו, זולת אם הסכים החולה במפורש או מכללא אחרת, או אם נדרש להפר סודיות זו מטעם החוק; # רופא ינקוט באמצעים סבירים להבטיח שבני אדם העובדים ברשותו, לרבות רופא אחר, ישמרו על סודיות העניינים המגיעים לידיעתם במהלך עבודתם"; בקוד הבינלאומי לאתיקה סיעודית[76]: "האחיות שומרות על סודיות כל המידע האישי שנמסר להן".

עקרונות מוסריים לחובת שמירת הסוד שמירת סודות, והפקדתם רק בידי מי שיש לאדם אימון מלא בו, טבועים בטבע האדם[77]. חובת השמירה על הסודיות הרפואית מבוססת על עקרונות המוסר הכוללים את חובת ההטבה לזולת, החובה למנוע נזק לזולת, ועקרון כיבוד האוטונומיה של החולה, וכיבוד זכותו לפרטיות[78]. יש הרואים בחובה לשמור על הסוד הרפואי חובה המעוגנת בדיני החוזים, כחלק מההסכם של מתן השירות לחולים[79].

כמו כן מבוססת חובה זו על דרישות מעשיות: הצורך לשמירת האימון ביחסי חולה-רופא; הצורך להגביר את רצונו של החולה לספק מידע אמין ומלא לרופא, כדי שהאחרון יוכל לטפל בו בצורה טובה יותר; והצורך לאפשר לחולים רבים יותר להגיע לייעוץ וטיפול רפואי, מתוך ידיעה שהדברים הנאמרים שם נשמרים בסוד. החובה הבסיסית לשמור על החסיון הרפואי היא, איפוא, מובנת ומקובלת, ואפילו בעידן המחשבים, כאשר קיים פוטנציאל לחשיפה רבה של נתונים אישיים ואינטימיים, יש צורך בהגנה מתאימה על הנתונים מפני חשיפתם לגורמים בלתי מוסמכים[80].

ערך יחסי או מוחלט יש המתייחסים לסודיות הרפואית כערך מוחלט, וכחובה מוסרית שלא ניתנת להפרה בשום תנאי. לפי דעה זו הפרת הסודיות הרפואית היא פגיעה חמורה בעקרון הפרטיות, והיא פגיעה ישירה וברורה ביחסי האימון שבין החולה לרופא, אשר מביאה להתרחקות חולים מרופאים, ובכך נגרמת פגיעה ברמת הרפואה ובשירות הרפואי לחולים; לעומת זאת, גרימת נזק לצד שלישי הוא בגדר חשש בלבד, שדרגתו ועצם התקיימותו נתונים בספק, ולכן יש להעדיף בכל מקרה את מניעת גילוי הסוד הרפואי[81]. אך רוב האתיקאים סבורים, שהסודיות הרפואית היא ערך יחסי, ובנויה על שיקולים תועלתניים, ולפיכך יש מצבים ויש ערכים שבכוחם לדחות את חובת הסודיות הרפואית[82].

מצבים ותנאים להפרת סודיות רפואית להלן מספר שיקולים וערכים, אשר דוחים את חובת הסודיות הרפואית:

הסכמת החולה - הפרת הסודיות הרפואית מתייחסת רק למקרים שבהם העברת מידע היתה ללא הסכמת החולה, ולגורמים שאין בידיעתם כדי לסייע לחולה עצמו[83], אבל אם החולה הסכים להרשות את גילוי סודו, כמובן שאין בכך משום הפרת הסודיות. אכן, צריך שהסכמה זו תהא ברורה ומדוייקת, היינו היא צריכה לקבוע מה בדיוק יספר הרופא, וכן למי, מתי, ובאיזו דרך יגלה הרופא את הסוד. במקרים שאדם נדרש להערכה רפואית לצורך קבלתו לעבודה, להסכמי ביטוח וכיו"ב, יש להניח מכללא שהוא מסכים להעברת המידע לגורם שהוא מעוניין להצטרף אליו, שכן לצורך זה הוא הסכים לעצם ההערכה הרפואית[84].

טובת החולה - אין משום הפרת סוד רפואי במצבים שבהם ברור שהדבר נעשה לטובתו של החולה, כגון כאשר יש צורך להעביר מידע בין מומחים שונים, שהתבקשו על ידי החולה עצמו לטפל בו, שכן יש להניח, שהחולה הסכים שהמידע המתאים יימסר לאותם מומחים ובעלי מקצוע, ויש לראות בכך משום הסכמה מכללא.

נזק לצד שלישי חף-מפשע - מקובל כמעט על כל האתיקאים, שכאשר קיים ניגוד אינטרסים בין זכות היחיד לחסיון, והחובה של הזולת לשמור על הסוד, לבין זכותה של החברה למנוע נזק מיחידים או רבים בתוכה, והצורך להגן על צד שלישי שהוא חף-מפשע, גובר הצורך המוסרי להגן על הזולת. האיזון הנכון בין זכויות אלו לא ניתן לקביעה מוחלטת, והוא תלוי בנסיבות השונות, ובשיקול הדעת של הנפשות הפועלות. אכן, בדרך כלל מוסכם, שיש צורך בהצדקה מוסרית חזקה כדי להפר את הסודיות הרפואית. המצב המתאים והמקובל להגדרה זו הוא כאשר קיימת תחזית מבוססת היטב, שמניעת המידע יגרום לנזק רציני - גופני, נפשי, או ממוני - למישהו מוגדר וספציפי, ולא סתם נזק כללי ובלתי מוגדר לחברה.

עדות רפואית - במקרה שיש צורך להעיד על חשוד בעבירה, לא חלה החובה של שמירת סודיות, ובית המשפט יכול לצוות על הרופאים למסור כל מידע רלוונטי על החולים שלהם, גם נגד הסכמתם. בכל מקרה שיש לרופא מידע שיכול למנוע פשע רציני, או לסייע בהענשת פושע, חובתו להביא מידע זה לידיעת הרשויות המתאימות.

באותה מידה ברור שיש לדווח לרשויות מתאימות על מצב חולה העלול לסכן באופן משמעותי את שלום הזולת או שלום הציבור, כגון דיווח למשרד הבריאות על מחלות מדבקות; דיווח למשטרה על כוונות פליליות; דיווח למשרד הרישוי על מחלות העלולות לסכן את הנהג, וכיו"ב.

תנאים ומצבים שבהם יש דילמה ביחס להפרת הסודיות ישנם מספר מצבים רפואיים, שבהם קיימת דילמה כיצד לנהוג ביחס לסוד הרפואי:

רופא מוסד - שלוחו של מי הוא, האם חובתו הראשונית היא למוסד שבו הוא מועסק (כגון הצבא, חברת ביטוח, מפעל וכיו"ב), או לנבדק האינדיבידואלי.

יש להבחין בין שני מצבים: רופא המשמש כשכיר של מוסד ציבורי, חברת ביטוח, צבא וכיו"ב, והוא עובד מטעם המוסד, שאז ברור לכל מי שרוצה בשירותיו, שהוא ידווח לממונים עליו את תוצאות בדיקותיו, ולפיכך אין חובת שמירת סודיות כלפי אותו מוסד, שכן הנחת היסוד היא שהנבדק המעונין בשירותי אותו מוסד מסכים שידווחו לו על מצבו[85]; רופא שעובד במוסד כממונה לטפל בעובדי המוסד, אם הוא מגלה באקראי בעיה רפואית של העובד, קיימת דילמה מוסרית למי נתונה חובתו.

מחקרים אפידמיולוגיים - בנושא מחקרים רפואיים-קליניים, ובעיקר מחקרים אפידמיולוגיים, שבהם יש צורך לאסוף מידע מתיקי חולים, ובכך לחשוף את סודותיהם - יש הסבורים, שבכל מקרה צריך לקבל את הסכמתו המפורשת של הנחקר; ויש הסבורים, שניתן להשתמש במידע כזה ללא הסכמה מפורשת, ובתנאי שזהותו של הנחקר נשמרת כאנונימית בצורה קפדנית ומבוקרת[86].

התיק הרפואי - שאלה שנויה במחלוקת היא, למי יש בעלות על הנתונים הכלולים בתיק הרפואי של חולה: לחולה עצמו, לרופא, או למוסד הרפואי בו נבדק החולה? בפתרון שאלה זו תלויה באופן חלקי התשובה לשאלה כלפי מי יש לשמור בסוד את הנתונים הכלולים בתיק הרפואי.

לאחר מות המטופל שאלה שנתונה בוויכוח היא, האם הסודיות הרפואית נמשכת גם אחרי מותו של החולה, ולמשל כאשר רוצה אדם לכתוב ביוגרפיה אודות הזולת שנפטר, האם נותרת החובה לשמור על הסודיות הרפואית לאחר מותו[87]. כמו כן נידונה שאלת הסודיות הרפואית הנוגעות לממצאים רפואיים ביחס לנתיחות לאחר המוות[88].

שטחי רפואה רגישים במיוחד קיימים שטחים רפואיים מסויימים, שבהם גדול במיוחד הניגוד בין חובת השמירה על הסוד, לבין הצורך להפר אותו. להלן מספר דוגמאות:

פסיכיאטריה - מצד אחד, חובת השמירה על סודו של החולה, ואפילו עצם העובדה שהוא ביקר אצל פסיכיאטר, היא חשובה ביותר, שכן מצבים פסיכיאטריים מהווים תווית חברתית שלילית, ואנשים יימנעו מללכת לטיפול נפשי, אם יחשדו שסודותיהם ייחשפו. בכך עלולים החולים עצמם והחברה שסביבם להינזק ביותר, על ידי התגברות מספר המתאבדים, הרוצחים, המכורים לסמים, מכי הילדים, וסוטים מיניים. כמו כן עלולים חולים נפשיים להימנע מלפרט בפני המטפל את נטיותיהם והרגשותיהם, כולל הנטיות הפליליות, ובכך למנוע את האפשרויות לטפל בהם כראוי, ולמנוע את הפשע הצפוי; מאידך, חולים אלו יכולים להיות מסוכנים ביותר לסביבתם, ואי-גילוי סודותיהם יכול להביא לנזק חמור לזולת, עד כדי רצח. אחד המקרים שזכה לפרסום רב הוא המקרה של טרסוב[89], אשר קרה בארה"ב בשנת 1967. סטודנט הודי בשם פודר באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה התאהב בנערה בשם טניה טרסוב, אך היא סירבה להשיב על אהבתו. עקב כך נכנס הסטודנט למצב דכאוני והחל לקבל טיפול פסיכולוגי. במהלך הטיפול הוא הודיע לפסיכותרפיסט שלו, שהוא מתכוון להרוג את הצעירה הנ"ל בגין אהבה נכזבת. המטפל הודיע על כוונה זו למשטרת הקמפוס ולאחיה של טניה, אשר הטילה פיקוח על הסטודנט, אך כעבור זמן קצר התרשמו השוטרים והמטפלים הפסיכולוגים כי האיש נוהג בצורה סבירה, והסירו את הפיקוח עליו. אף אחד לא טרח ליידע את הנערה עצמה, או את הוריה, על כוונותיו של האיש. כעבור זמן קצר רצח הסטודנט את הנערה. ההורים תבעו לדין את הפסיכותרפיסטים על כך שהם לא הזהירו אותם על הסכנה. בית המשפט העליון של מדינת קליפורניה, בדעת רוב, מצא את המטפל אשם, וקבע שהצורך להגן על הזולת החף-מפשע מפני נזק משמעותי, עולה על הצורך לשמור על הסודיות הרפואית, ואפילו בנתונים של חולים פסיכיאטריים, כאשר הנחת בית המשפט היתה שדבר כזה לא בהכרח ימנע מחולים פסיכיאטרים בעתיד לבוא לטיפול ולחשוף את סודותיהם[90].

מחלות מין ומחלות מדבקות - גם מחלות אלו גורמות לתווית שלילית, ובעיות מיוחדות ועדינות נגרמות בגין חשיפת סודו של חולה במחלת מין, שכן בדרך כלל הדבר נובע מהתנהגות בלתי מוסרית; מאידך, יש חשיבות רבה לתחקיר אפידמיולוגי, ולגילוי כל הגורמים האפשריים המעורבים בגרימת ההדבקה ובאפשרות להדבקה עתידית, שכן אחרת תיווצר מגיפה המונית ונזק חברתי ניכר. בשנים האחרונות בולטת הבעיה במיוחד ביחס לחולי אידס[91].

גנטיקה - בדיקות גנטיות עלולות לחשוף מידע, שידיעתו על ידי הזולת יכולה להועיל לו, אך חשיפתו עלולה להזיק לנבדק. להלן מספר דוגמאות: בדיקה גנטית של עובר למטרות גילוי מומים עלולה לגלות באופן אקראי ממצאים אחרים, כגון שבעל האשה איננו אבי-העובר - רוב הגנטיקאים סבורים, שיש להעדיף את חובת שמירת הסודיות הרפואית של האם, על פני החשיפה של המידע לבעל; יש שמתגלה מחלה תורשתית באדם, והוא מסרב לגלות עובדה זו לקרובי משפחתו - חלק מהגנטיקאים סבורים, שיש לכבד את זכותו של הנבדק לפרטיות, ויש הסבורים, שיש להעדיף את התועלת שתצמח לקרובי המשפחה מידיעת המחלה התורשתית, ויש אף הסבורים, שצריך לחפש את הקרובים ולגלות להם, כדי שיוכלו לתכנן את עתידם[92].

מחלות ילדים - יש הסבורים, כי החובה לשמור על סודו של מתבגר זהה לחובה זו כלפי מבוגר, בעיקר בגלל הצורך לעודד מתבגרים עם בעיות רפואיות נפשיות לפנות לרופאים; ויש הסבורים, שחובה זו היא יחסית, שכן המתבגרים אינם בשלים דיים מבחינה חברתית, וזקוקים להנחיות והדרכות של ההורים, ולפיכך יש לרופא חובות הן כלפי המתבגר, והן כלפי הוריו. דוגמאות לבעיה כזו: נערה המבקשת אמצעים למניעת הריון; גילוי מחלת מין במתבגר; גילוי שימוש בסמים או באלכוהול על ידי מתבגר[93].

מחקר קליני - דיווח בספרות מקצועית על ממצאים רפואיים מצריך לעתים זיהוי פרטי החולה, ואף צילום תמונתו, כדי לעמוד על הנתונים הלימודיים מהמקרה. דבר זה פוגע בצורה בולטת בסודיות הרפואית של החולה. לאחרונה נקבעו כללים כיצד לשמור על האנונימיות של החולים בפרסומים מדעיים, וכאשר אין דרך יעילה למנוע את זיהוי החולה, אין לפרסם את הנתונים אודותיו אלא בהסכמתו המפורשת[94].

נזק לזולת כאשר קיים ניגוד אמיתי בין זכות החולה לשמור על סודו, לבין זכות הזולת או החברה לדעת את הסוד כדי להתגונן מפני נזק אפשרי, ניתן לפתור את הדילמה בכמה דרכים: להשאיר את שיקול הדעת בכל מקרה לגופו לרופא ולנבדק, כאשר שיקול הדעת צריך להיות מבוסס על בחינת המאזן של התועלת מול ההפסד של הנבדק והזולת. גישה זו תלויה מאד בדעות ובהשקפות של בני האדם; לפרט באופן חוקי ומשפטי את המותר והאסור בכל מקרה, ולקבוע מפורשות בחוק כיצד לנהוג. גישה זו מקילה על היחידים בקבלת ההחלטות, אך לעתים גורמת לקשיים בגלל נוקשות החוק מול נסיבות טבעיות משתנות; להקים וועדות רב-מקצועיות במוסדות רפואיים, שהם יחליטו כיצד לנהוג בכל מקרה לגופו, ולאחר שיקול דעת רחב[95].

סודיות רפואית בעידן המודרני בשנים האחרונות יש המטילים ספק בעצם המשמעות של הסודיות הרפואית, לאור העובדה שחולים מטופלים על ידי אנשים רבים (יועצים רפואיים, אחיות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, משקמים, פקידים, לבורנטים, רוקחים, סטודנטים ועוד), והמידע אודותם נאגר במחשבים, וממילא רבים הם האנשים היודעים את פרטי מחלתו ותלונותיו של החולה. כמו כן יש פיזור מידע רב באמצעי תקשורת חדישים, מהירים וחובקי עולם כמו דואר אלקטרוני, אינטרנט, טלפונים סלולריים וכיו"ב, עובדה המקשה על שמירת הנתונים הפרטיים בסוד. לפיכך לא קיים עוד הקשר האינטימי והייחודי שבין החולה לרופאו האישי.

אכן, דווקא בעידן זה, ודווקא בגלל הפרצות האפשריות בהגנה על פרטיות החולה ושמירת סודותיו הרפואיים מוטלת חובה גדולה יותר על מערכת הבריאות בכלל, ועל כל מטפל אינדיבידואלי בפרט, לעשות כל האפשר, הן בזהירות והן בשימוש באמצעי הגנה טכנולוגיים, כדי לא להפר את הסודיות הרפואית[96].

רקע משפטי[97]

כללי חוק זכויות החולה[98] קובע את המותר והאסור מבחינת החוק בכל הנוגע לסודיות רפואית ביחסי מטפל- מטופל. יחד עם זאת ישנם חוקים נוספים ופסקי דין של בתי המשפט שקדמו לחוק זכויות החולה, ואשר הסדירו נושאים שונים בתחום הסודיות הרפואית מבחינה משפטית.

מסירת מידע לקרובי חולה בהיעדר הסדר ביחס לשיתוף בני משפחה במידע על חולה מאושפז בחוק זכויות החולה, הנהיג משרד הבריאות בתקנה[99] שעל הצוות הרפואי לבקש ממטופל בעת כניסתו לאשפוז או בעת טיפול בטשטוש או בהרדמה מלאה לציין בכתב למי מותר לצוות הרפואי למסור מידע אודות טיפול לפני, תוך כדי, אחרי הטיפול, במצבים בהם המטופל איננו בהכרה. במידה והמטופל לא ציין למי מותר למסור מידע, באחריות הצוות הרפואי למסור את המידע אך ורק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה. במקרה והמטופל מצוי בהכרה יש להקפיד כי המידע יינתן אך ורק בנוכחותו.

חובות יסוד וענישה החוק בישראל מחייב שמירה על הסודיות הרפואית, ומקנה זכות לכל אדם לחסיון רפואי של המידע אודותיו. מסירת מידע, שהגיע לידיעת הרופא בתוקף תפקידו, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, הינה עבירה פלילית[100]. החיסיון לא חל רק על הרופא, אלא על כל אדם שעובד עמו. ממכלול ההוראות בחוק עולה, כי חסיון רפואי אינו חל על כל מידע רפואי, אלא אך ורק על מידע שנמסר לרופא בנסיבות מסויימות. כמו כן יש חריגים שונים לחובה המשפטית לחסיון של עובדות רפואיות, וכפי שיבואר להלן.

הפגיעה בפרטיות של אדם היא עבירה פלילית, ומצב כזה מוגדר בין השאר כאשר היתה הפרה של חובת הסודיות שנקבעה בדין; כאשר נעשה שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם, או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; וכן כאשר היה פרסום עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד[101]. כמו כן נקבעה חובת שמירת הסודיות ביחס למידע המצוי במאגרי מידע ממוחשבים, ונקבעו הוראות מיוחדות לכך[102]. גם חשיפת תמונות של מטופל בדרך הניתנת לזיהויו היא הפרת סודיות רפואית[103]. על פי חוק זה אין כל משמעות כיצד הגיע המידע לידי הרופא, וכן אין הוא חל דווקא על הרופא ו/או עובדי בריאות, אלא על כל אדם שיש בידו מידע הנוגע לפרטיותו של הזולת, ובכלל זה כל מידע רפואי, חלה חובה לשמור על כך בסוד, גם אם מידע זה הגיע לידיעתו שלא בתוקף תפקידו, ושלא אגב מילוי מקצועו, אלא אם כן יש היתר חוקי להפרת החסיון. הזכות לפרטיות מוכרת בחוק הישראלי כזכות יסוד, כחלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[104].

מאגרי מידע תקנות הגנת הפרטיות מפרטות הוראות לניהול מאגרי מידע[105].

חולי נפש קיים איסור חוקי מיוחד למסור מידע כלשהו על חולי נפש[106], אלא אם כן יש הוראה מיוחדת בחוק להתיר מסירת מידע זה[107]. כמו כן חובה על רופא או פסיכולוג או מטפל אחר, אשר יודע על כוונה של מטופל לבצע פשע מסויים כלפי אדם מסויים והוא מתרשם מרצינותה, לנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעת הפשע ובכלל זה, במקרה הצורך, דיווח למשטרה ואזהרה לקרבן. אכן הגילוי חייב להיות רק לקצין משטרה בכיר בדרגת סגן ניצב ומעלה שהוסמך לכך על ידי שר המשפטים, והגילוי טעון הסכמתו של ראש שירותי בריאות הנפש או של מנהל בית החולים לחולי נפש או הפסיכיאטר המחוזי[108].

לאחר המוות הסודיות הרפואית אינה פוקעת לאחר מותו של האדם, וגם היורשים אינם רשאים לשחרר את הרופא מחובת הסודיות הרפואית כלפי הנפטר, אלא אם הותר הדבר על ידי בית המשפט[109].

היתרים להפרת הסודיות הרפואית לעקרון הכללי של חובת השמירה על חסיון מידע רפואי יש מספר חריגים המעוגנים בחוק:

וויתור על חיסיון אם וויתר החולה על זכותו לחסיון, מותר לרופא לדווח על המידע, ולעתים אף חלה חובה על הרופא לגלות את המידע[110].

עדות בבית משפט פקודת הראיות מעניקה חסיון בהתייחס למידע הנוגע לאדם הזקוק לשירותי הרופא והגיע אליו תוך כדי עבודתו והוא מן הדברים שמוסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד. אם זאת יש סמכות לבית המשפט לקבוע כי למרות קיום החסיון יהא חייב הרופא לגלות את המידע, אם מצא בית המשפט כי הצורך לגלות את המידע לשם עשיית צדק עולה על העניין לשמור על החיסיון[111]. סמכות זו נתונה גם לגופים ולאישים אחרים שעל פי דין יש להם סמכות לגבות ראיות[112].

מידע בלתי חוקי מידע רפואי הוא חסוי רק אם הגיע לידיעת הרופא תוך עבודתו החוקית כרופא, אבל לא יחול החסיון כאשר הפנייה היתה למטרה בלתי חוקית, כגון לביצוע הפלה בלתי חוקית, או להשגת סמים בניגוד לחוק[113].

תכנים לא חסויים המידע שעליו חל חסיון רפואי הוא כזה שבדרך כלל נמסר לרופא מתוך אימון שישמרם בסוד, ולפי טיבו הוא מידע הנמסר מתוך הנחה כזו. לפיכך, מידע שאינו עונה על שני ההגדרות הללו: לא חל לגביו חסיון, וכגון כתובתו של אדם, אינו מידע שלפי טיבו נמסר לרופא מתוך אימון שישמרו בסוד[114]. ואמנם יש תכני מידע, או נסיבות של העברת מידע, שבעצם טיבם אינם חסויים, כגון עצם העובדה שניתן טיפול רפואי; תאריכי הביקור ומספרם; מידע שנמסר לרופא בנוכחות צד שלישי; פרסום מדעי ללא זיהוי החולה; ראיה המושגת מנתיחת גוויה[115].

חיקוקים ספציפיים להפרת הסודיות חיקוקים רבים מסמיכים את הרופא, מחייבים אותו, או מתירים לו, להעמיד מידע רפואי המתייחס לחולה, לשלטונות, לממלאי תפקידים, או לבני אדם זולת החולה. טובת הציבור משמשת קו מנחה במקרים המיוחדים המוסדרים על ידי חיקוקים אלו, והאינטרס הציבורי גובר על האינטרס של היחיד:

מחלות מדבקות רופא המטפל בחולה, או אשר נקרא לבקר חולה, חייב למסור הודעה בטופס הקבוע לרופא הממשלתי של המחוז מיד בהיוודע לו כי החולה נגוע במחלה מדבקת, ולעולם - תוך שתים עשרה שעה משעה שהודיעו לו, או שנודע לו דבר המקרה[116].

רשימת המחלות המדבקות החייבות בדיווח מורכבת משלושה חלקים: חלק א: מחלות בעלות חשיבות בינלאומית המחייבות הודעה מיידית; חלק ב: מחלות מחייבות הודעה אינדיבידואלית; חלק ג: מחלות חייבות הודעה קולקטיבית. הרשימה עודכנה מספר פעמים על ידי שרי הבריאות ו/או ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות[117].

בית המשפט נזקק לשאלה הנוגעת לניגוד אינטרסים בין הזכות לפרטיות, וההגנה על אינטרס צנעת הפרט ושמו הטוב של אדם מחד, לבין חשש לנזק לזולת ולשלום הציבור, וחופש הביטוי של העיתונות מאידך. הדיון התייחס לבקשת עיתונאים לפרסם את שמה של אשה נגועה במחלת האידס. היועץ המשפטי לממשלה טען נגד פרסום שמה של החולה, מתוך מניעים של שלום הציבור, והיינו מתוך הנחה שהדרך המועילה ביותר להגנה על הציבור מפני התפשטות מחלת האידס היא על ידי הבטחת הסודיות הרפואית של הנבדקים, נשאים וחולים. הכרעת בית המשפט היתה שיש למצוא את האיזון הנכון בין האינטרסים הנוגדים בכל מקרה לגופו, ולפיכך אם מדובר בחולת אידס העוסקת בזנות, יש להתיר את פרסום שמה ברבים, כדי להגן על חיי האנשים הבאים עמה במגע מיני; אבל אם מדובר באשה פרטית, אין לפרסם את שמה ברבים בניגוד לרצונה, אך יש לחייבה בכתב ליידע כל אדם שעמו היא מתכוונת לבוא במגע מיני, מבעוד מועד, על היותה נשאית או חולה באידס[118].

שימוש בכלי ירייה רופא או פסיכולוג המטפלים באדם, והם סבורים כי אם יחזיק נשק תהיה בכך סכנה לציבור, יודיעו על כך למנכ"ל משרד הבריאות, וכן חלה חובת הודעה זו כאשר נודע להם כי האדם שבטיפולם אכן מחזיק נשק[119]; פקיד רישוי, שקיבל בקשה לרשיון כלי ירייה, יעבירנה למנכ"ל משרד הבריאות, והוא רשאי להודיע לפקיד הרישוי אם המבקש סבל או סובל ממחלת נפש. לצורך ההודעה כאמור רשאי המנהל להשתמש בידיעות על טיפול בחולי נפש המצויות במשרד הבריאות, או במערכת הבטחון על כל שלוחותיה, וכל הוראה בדין האוסרת מסירת ידיעה על חולה נפש, לא תחול על מסירת ידיעה לפי סעיף זה[120].

רשיון נהיגה רופא המטפל באדם שמלאו לו 16 שנים והוא מאבחן אצלו מחלה וסבור כי אותו אדם עלול בנהיגתו לסכן את עצמו או את זולתו מחמת אותה מחלה ידווח על המחלה לרשות שקבע שר הבריאות[121]. דין זה נכון לא רק לגבי נהג, אלא גם לגבי טייס[122].

שר הבריאות קבע את המכון הרפואי לבטיחות בדרכים במשרד הבריאות כרשות הרפואית שמתפקידו להודיע לרשות הרישוי במשרד התחבורה על המלצתו לעניין מתן רשיון נהיגה, התלייתו או ביטולו. המנהל הכללי של משרד הבריאות[123], ומינהל הרפואה במשרד הבריאות[124] קבעו כללים והנחיות בנידון[125].

גיוס לצבא פוקד לשירות הבטחון רשאי לדרוש מרופא, או ממוסד רפואי, כל פרט הדרוש לו לשם קביעת כושרו הכללי של האדם לשירות בטחון, לרבות מידע רפואי הנחוץ לשם קביעת מידת התאמתו למילוי תפקידים שונים, ולרבות מידע הנוגע לטיפול נפשי[126].

"ילד מוכה" רופא או אחות המטפלים בקטין, שנפגע בבריאותו הגופנית או הנפשית, ויש להם יסוד להניח, כי הפגיעה נגרמה בידי האחראי על הקטין, או משום שהאחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו, או מזניח את הטיפול או ההשגחה, ימסרו על כך לפקיד סעד[127].

מעשים פליליים רופא שנחקר על ידי איש משטרה בעניין עבירה של אדם שבטיפולו, חייב למסור לו את המידע שברשותו, גם כאשר מידע זה חסוי על פי הוראה אתית[128], ודבר זה נכון גם ביחס לחולה המאושפז בבית חולים לחולי נפש[129]; על פי תקנות מיוחדות יש חובה על מנהלי בתי חולים, וכל האחראים על קבלת חולים לטיפול, להודיע ללא דיחוי לתחנת המשטרה הקרובה על כל אדם פצוע, חסר הכרה, או מת, שהגיע לבית החולים, ושיש חשש סביר שהיה מעורב במעשה אלימות[130]; רופא היודע מפי החולה שלו, שהלה מתכנן לבצע פשע, חייב להשתמש בכל האמצעים הנכונים כדי למנוע את עשייתו או השלמתו, ובכלל זה הודעה למשטרה[131].

מס הכנסה רופא חייב לנהל יומן-רופא לצורכי דיווח למס הכנסה, וזכותו של פקיד השומה לעיין בכל המסמכים והתעודות, שעל פיהם יוכל לקבוע את גובה השומה למס הכנסה. לפיכך לא חלה סודיות רפואית כלפי שלטונות מס ההכנסה על רישום שמות החולים שנמצאים בטיפולו של רופא, כולל פסיכיאטר או מומחה למחלות מין[132].

סטטיסטיקה ואפידמיולוגיה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מוסמכת, בין היתר, לאסוף, לעבד, לנתח, לערוך ולפרסם סטטיסטיקה הנוגעת לפעולות האוכלוסיה בתחום הבריאות, ולצורך זה חובה על כל מי שנדרש לכך לספק את המידע הדרוש, ובכלל זה גם רופאים ומוסדות רפואיים[133].

מומים מולדים מנהל בית החולים או מי שמינה חייב לדווח למנהל הכללי של משרד הבריאות על כל תינוק שנולד עם מום או עם חשש למום[134].

גידולים ממאירים מנהל בית החולים חייב להגיש דו"ח לרופא הממשלתי על כל מקרה של גידול ממאיר שנמצא אצל אדם. החובה חלה גם על מנהל המכון הפתולוגי או מנהל מכון אחר שבו נערכה הבדיקה[135].

סיבוכי הרדמה מוטלת חובה על מנהל המחלקה או מנהל בית החולים להודיע למנהל הכללי של משרד הבריאות על אדם המאושפז בבית החולים ולא התאושש ולא חזרה אליו הכרתו תוך עשרה ימים לאחר הרדמה שנעשתה לו[136].

מגבלות להיתרים בכל המקרים שחלה חובת דיווח לרשויות המתאימות נשאר בתוקפו האיסור על הפרת הסודיות כלפי כל אדם או גורם אחר, פרט לרשות המוסמכת לאותו עניין. כמו כן מוגבלת החובה למסור מידע לגורמים הקבועים בחוק, רק במידה שיש בכך צורך לשם ביצוע החוק או התקנות על פיו, או כדי להגן על הציבור, ואין לחרוג ממידת היקף המידע הנדרש לצורך אותו תפקיד.

נספח א

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996

19.

  1. מטפל או עובד מוסד רפואי, ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל, שהגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.
  1. מטפל, ובמוסד רפואי - מנהל המוסד, ינקטו אמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם ישמרו על סודיות העניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

20.

  1. מטפל או מוסד רפואי רשאים למסור מידע רפואי לאחר בכל אחד מאלה:
  1. המטופל נתן את הסכמתו למסירת המידע הרפואי;
  1. חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי;
  1. מסירת המידע הרפואי היא למטפל אחר או לצורך טיפול במטופל;
  1. לא נמסר למטופל המידע הרפואי לפי סעיף 18@ וועדת האתיקה אישרה את מסירתו לאחר;
  1. ועדת האתיקה קבעה, לאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע את דבריו, כי מסירת המידע הרפואי על אודותיו חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור וכי הצורך במסירתו עדיף מן העניין שיש באי מסירתו;
  1. מסירת המידע הרפואי היא למוסד הרפואי המטפל או לעובד של אותו מוסד רפואי לצורך עיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו על פי דין;
  1. מסירת המידע הרפואי נועדה לפרסום בבטאון מדעי, למטרות מחקר או הוראה בהתאם להוראות שקבע השר ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל.
  1. מסירת מידע, לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין, ותוך הימנעות מרבית מחשיפת זהותו של המטופל.
  1. קיבל אדם מידע, יחולו עליו הוראות סעיף 19 והוראות סעיף זה, בשינויים המחוייבים.

נספח ב

חובת הודעה על נהגים חולים המסוכנים לעצמם ולזולתם על פי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 4/97 מיום 5.3.97, וחוזר מינהל הרפואה במשרד הבריאות מס' 61/98 מיום 16.9.98

מחלות גופניות החייבות דיווח:

ירידה בכושר הראיה, שאינו ניתן לתיקון באמצעות משקפיים; ירידה בכושר השמיעה, שאינו ניתן לתיקון באמצעות עזרי שמיעה; מצבי סחרחורת חוזרים; הפרעות בשיווי משקל; תסחיפים חוזרים; מצב לאחר אירוע מוחי וסקולרי; אירועים חוזרים של איסכמיה מוחית חולפת; מחלות נוירולוגיות עם פגיעה בתיפקוד המוטורי ו/או הקוגניטיבי; אירועים חוזרים של הפרעות בקצב הלב; תסמונת תעוקת לב בלתי נשלטת; אי ספיקת לב כרונית; שאתות במוח או מחלות ממאירות פעילות; ליקוי קבוע בתיפקוד הגפיים; שימוש קבוע בתרופות העלולות לגרום לחוסר עירנות; מחלת הכפיון; סוכרת שאינה מאוזנת באמצעות דיאטה ותרופות או מלווה בסיבוכים מערכתיים; אירועים של דום-נשימה.

מחלות נפשיות החייבות דיווח:

הפרעות נפשיות עקב נזק מוחי או כתוצאה ממחלה גופנית אחרת; הפרעות באישיות ובהתנהגות עקב מחלה, נזק, או ליקוי תפקודי של המוח; הפרעות נפשיות קוגניטיביות והתנהגותיות כתוצאה משימוש חולני בחומרים פסיכואקטיביים ו/או חומרים הלוצינוגניים; הפרעות נפשיות קוגניטיביות והתנהגותיות במשך תהליך הגמילה הפיסית מהתמכרות לחומרים פסיכואקטיביים ו/או הלוצינוגניים; סכיזופרניה; הפרעות במצב הרוח על רקע מחלות נפש; תגובה לדחק חמור והפרעות הסתגלות; הפרעת אישיות פרנואידית; הפרעת אישיות דיסוציאלית; הפרעות של הרגלים ושל דחפים, הימור פתולוגי, הצתה פתולוגית, וגניבה פתולוגית; פיגור שכלי.

הערות שוליים

  1. medical confidentiality.
  2. ראה על כך בע' גלוי מידע לחולה.
  3. מצינו רק סוד אחד שהתייחד לאיסור, והוא האיסור על הדיינים לפרסם את הסתייגויותיהם מפסק דין שהתקבל ברוב (סנהדרין כט א; טושו"ע חו"מ יט א).
  4. ויקרא יט טז; משלי כה ט; תהלים לד יג-יד. ספר שלם הוקדש לבירור מהות האיסור, גדריו ותנאיו, הלוא-הוא ספר "חפץ חיים", מאת הגאון ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, מחבר המשנה ברורה.
  5. ויקרא יט טז. וכן במשלי יא יג - הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר.
  6. רמב"ם דעות ז א. וכן פירש א"ע עה"פ. וראה חזקוני עה"ת שם, שפירוש הפסוק הוא 'לא תלך רכיל' כדי ש'לא תעמוד על דם רעך', ושני חלקי הפסוק הם לדעתו רק מצווה אחת. וראה גם יחזקאל כב ט - 'אנשי רכיל היו בך למען שפך דם'.
  7. חפץ חיים, פתיחה.
  8. פסחים קיג ב; רמב"ם דעות ז ב-ג; המאירי, חיבור התשובה.
  9. שערי תשובה, שער שלישי אות רכה.
  10. ראה סנהדרין לא א, בעניין תלמיד שגילה סוד שנאמר בבית המדרש לאחר עשרים ושתים שנה, והוציאוהו מבית המדרש. וראה רמב"ם סנהדרין כב ז; שו"ת ראנ"ח סי' קיא.
  11. ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' קד אות א.
  12. ראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 326 ואילך.
  13. ראה - Shrier I, et al, Acad Med 73:710, 1998.
  14. ראה - אור החיים, ויקרא יט טז ד"ה לא תעמוד; העמק דבר שם; פת"ש או"ח סי' קנו.
  15. חפץ חיים, ח"ב כלל ט סע' א-ב; שם סע' יב יג; שם סוף כלל ט, ציור ג, סע' י. וראה עוד בשערי תשובה, שער שלישי אות רכח.
  16. וראה בשו"ת נובי"ק חאו"ח סי' לה, ושו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' ז - בעניין גילוי ניאוף של אשה לבעלה, שיש לגלות רק לבעל, ורק מה שנחוץ לדעת בנידון, עיי"ש.
  17. חפץ חיים ח"ב הל' רכילות, כלל ט סע' ח, ובבאר מים חיים שם סק"ח.
  18. ויקרא יט טז.
  19. פת"ש על או"ח סי' קנו; שו"ת חלקת יעקב חאבהע"ז סי' עט (ח"ג סי' קלו); שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ס; שו"ת באר משה ח"ח סי' נט אות ד; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד - על פי רמב"ם רוצח א יד; טושו"ע חו"מ תכו א. וראה העמק דבר עה"פ ויקרא יט טז, שאם יודע שאיש אחד רוצה לירד לחייו של אדם אחר, הרי זה מחוייב להודיע ואסור לעמוד על דם רעך. וכן הוא הפירוש השני עה"פ בחזקוני.
  20. פתחי תשובה על או"ח סי' קנו; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד.
  21. רמב"ם רוצח א ו.
  22. ביאור הגר"א חו"מ סי' תכה סק"י.
  23. הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך.
  24. פת"ש על או"ח סי' קנו; שו"ת חלקת יעקב חאבהע"ז סי' עט (ח"ג סי' קלו); שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות ג; הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך. וראה בשו"ת ציץ אליעזר שם, שמה שנקט החפץ חיים לשון "מותר", הוא מפני שהוא דן באיסורי רכילות ולשון הרע, ומבחינה זו הוא הגדיר שאין איסור כזה, וממילא חלה חובה מדינים אחרים. ויש להעיר, שאמנם בפירוש מבואר בכלל ט סעיף א, ובבאר מים חיים שם סק"א, שדעת הח"ח שצריך להודיע כדי להציל, ולא רק שמותר.
  25. הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' ב סק"א (בעמ' כז), בהסתמך על לשון הח"ח שדבר זה "יש לגלות לו", ולא כתב "צריך לגלות", וראה בהע' הקודמת. ולכאורה ראיה לשיטה זו מדברי שערי תשובה לרבנו יונה, שער שלישי אות רכא: "ודע כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת".
  26. שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב.
  27. רמב"ם סהמ"צ לא תעשה רצז; ס' החינוך מ' רמד; פתחי תשובה על או"ח סי' קנו; חפץ חיים ח"ב הל' רכילות כלל ט; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ס. אך ראה במשך חכמה ויקרא יט טז, ובשו"ת באר משה ח"ח סי' נט, שלדעתם אין איסור 'לא תעמד על דם רעך' חל במקרה של הפסד ממון. ומכל מקום נראה שמדין השבת אבדה בוודאי חייב להצילו גם מהפסד ממון, וראה לעיל הע' 18-20.
  28. שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב, וחט"ז סי' ד אות ד.
  29. שערי תשובה, שער שלישי אות רכח. וראה בחפץ חיים, כלל י בבאר מים חיים סק"ז, שבאמת מחוייב מן הדין להוכיחו קודם שיפרסם עליו מצד מצות תוכחה, אלא שרבנו יונה מדבר רק לעניין איסור לשון הרע.
  30. שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות ז. וראה מאמרו של הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 159 ואילך.
  31. הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך.
  32. ויקרא ה א; ב"ק נו א; רמב"ם עדות א א; טושו"ע חו"מ כח א. וראה במלבי"ם עה"פ שם: "שהגם שהזהרתי מרכילות, בכל זאת אם ידעת עדות לחברך, הגם שבזה תלך רכיל ותגלה סוד, צריך אתה לגלות ולהעיד". וראה עוד נ. רקובר, הפרקליט כו:563, תש"ל; השופט צ.א. טל, רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז#, 780.
  33. רמ"א יו"ד רכח לג. וראה סוף שו"ת מהר"י וייל.
  34. פסקי דין רבניים, כרך ט, עמ' 331; הרב ב. רקובר, נועם, ב, עמ' קפח ואילך.
  35. פסקי דין רבניים, כרך ה, עמ' קנג ואילך.
  36. שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' פג.
  37. שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות' ה-ו.
  38. שבועות כט א; רמב"ם שבועות ה טו; רמ"א יו"ד רכח לג, ובט"ז שם סק"ב, ובביאור הגר"א שם סקצ"ה. ויש שדנו בשאלה אם דין זה הוא אפילו בעד אחד - ראה חקרי לב חחו"מ הל' עדות סי' יד; אמרי בינה חחו"מ הל' עדות סי' ח; ערוה"ש חו"מ כח ה.
  39. סמ"ע חו"מ סי' כח סק"א.
  40. ט"ז חו"מ רסי' כח.
  41. שו"ת ציץ אליעזר, שם; שו"ת באהלה של תורה, ח"א סי' פג.
  42. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו במאמרו של הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 149 ואילך. וכתב שם, שאין זה בגדר נשבע לבטל את המצווה, שהוא דווקא במצב שבו לפני השבועה כבר היתה חלות מצווה, וחיוב המצווה קדם לשבועה, אבל כאשר אדם נשבע לחברו לפני שידע את המידע שלא יגלה לשום אדם, הרי לפני חלות השבועה עדיין לא ידע את הנתונים, ובעת שהנתונים נתגלו לו כבר חלה על זה השבועה. ודעה זו לכאורה צ"ע מהמבואר ברמ"א יו"ד רכח לג, ובביאור הגר"א יו"ד שם סקצ"ה, וי"ל; הרב ש. גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 20.
  43. הרב זילברשטיין שם; שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' פג.
  44. ראה ע' רופא - נספח 2.
  45. הרב ש. גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 20. וראה תומים חו"מ סי' כח סק"א; שער המשפט שם סק"ב; פת"ש שם סי' לד סקי"ד.
  46. שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב.
  47. הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך.
  48. שו"ת ציץ אליעזר, שם.
  49. שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' פג.
  50. שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' יג אות א; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתסט; הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 149 ואילך.
  51. הרב זילברשטיין, שם; שו"ת תשובות והנהגות שם.
  52. הרב י. זילברשטיין, שם.
  53. epilepsy. ראה ע' נכפה.
  54. הרב ג.א. רבינוביץ, הדרום, כו, תשכ"ח, עמ' 74; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב; שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ס.
  55. תורת הרפואה עמ' 289 ואילך (הגר"ש גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 20). נימוקו: לכל אדם יש חזקת כשרות, ולפיכך בדרך כלל יש להניח שהחולה אכן לא ינהג במצבו; שבועת הרופאים מחייבת את הרופא לשמור על סודו של החולה - ראה לעיל הע' 41.
  56. חפץ חיים, כלל ט סע' ד-י; הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו במאמר - Tendler MD: In Rosner F (ed), Medicine and Jewish Law, Vol :2 67-75, 1993. ואגב, היתר זה מקובל גם בחוגי הכנסיה הקתולית - ראה הרפואה והיהדות, עמ' 260, הע' 87.
  57. חפץ חיים ח"ב סוף כלל ט, ציור ג, סע' ט-י, וראה שם פרטי ההיתר; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד אות ד.
  58. הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 149 ואילך.
  59. ראה לעיל הע' 15-17.
  60. חפץ חיים ח"ב סוף כלל ט, ציור ג, סע' ו-ז.
  61. שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תתעט.
  62. הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 159 ואילך. וראה שם, בעניין מחלת ITP=idiopathic thrombocytopenic purpura, והערת העורך בנידון.
  63. שו"ת חלקת יעקב חאבהע"ז סי' עט (ח"ג סי' קלו).
  64. נשמת אברהם ח"ד חאבהע"ז סי' ב, בשם הגרש"ז אויערבאך. וראה בע' אידס.
  65. שו"ת באר משה ח"ח סי' נט אות ד.
  66. שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתעט; שם ח"ב סי' תרכד; שו"ת קנה בשם סי' קכא.
  67. שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' ד. וראה שם, שאף שאחר כך יכול הצד השני לדרוש גט כדין קידושי טעות, מכל מקום הדבר אינו פשוט וכרוך בסבל רב, ולכן יש חובה למנוע סבל זה.
  68. הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו במאמר - Rabbi MD Tendler, National Jewish Law Rev 4:1, 1989.
  69. הרב י. זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 159 ואילך.
  70. הרב ש. רפאל, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 332 ואילך. וראה במאמר Annas GJ, N Engl J Med 333:945, 1995, שגם לדעת מחבר זה אין הצדקה למסור פרטים רפואיים של נשיא ארה"ב או מועמד לנשיאות לציבור הרחב.
  71. שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פא אות ב; הרב י. שפרן, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 124 ואילך. וראה העמק דבר, דברים כד ח. אלא שלדעת הציץ אליעזר שם, יש לאסור הוראת סטודנטים סביב מיטת החולה מצד הלבנת פני החולה והבושה הנגרמת לו, ולכן הדבר מותר דווקא אם הסכים לכך החולה בפירוש, וראה מה שהשיג עליו הרב שפרן, שם.
  72. שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' נב.
  73. ראה דוגמאות לכך - Burnum JF, N Engl J Med 324:1130, 1991.
  74. וראה על שבועות אלו בע' רופא - נספח 2. וראה בס' הרפואה והיהדות, עמ' 259 הע' 84, שסעיף הסודיות הרפואית בשבועות הרופאים היהודיים משקף יותר את השפעתה של שבועת היפוקרטס מאשר מקורות יהודיים. וראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 326, שהכוונה לייחוד הרפואי של גילוי הסוד, אבל לא לעצם האיסור של גילוי סוד, שהוא מרכיב בהלכות רכילות, כמבואר לעיל הע' 3 ואילך.
  75. התקבל על ידי האגודה הרפואית העולמית בשנת 1949.
  76. התקבל במליאת המועצה הבינלאומית של האחיות, פרנקפורט, 1965.
  77. וראה באופן כללי על הסוד והסודיות בספר - Bok S, Secrets, Oxford University Press, 1986.
  78. ראה Kottow MH, In: Gillon R (ed), Principles of Health Care Ethics, pp. 874-174, 1994.
  79. ראה - א. כרמי, הרופא החולה והחוק, 1977, עמ' 130.
  80. ואמנם הוקמו וועדות מקצועיות שונות, אשר הציעו דרכים טכניות וחוקיות נאותות להגנות כאלו - ראה Editorial, Lancet 339:784, 1992.
  81. ראה Kottow MH, In: Gillon R (ed), Principles of Health Care Ethics, 1994, pp. 471-478.
  82. ראה - Winslade WJ, In: Encyclopedia of Bioethics, 1978, pp. 194-200.
  83. Black D, In: Gillon R (ed), Principles of Health Care Ethics, 1994, pp. 480-488.
  84. Mendelson D, Jewish Law Annual 12:217, 1997.
  85. ראה Kottow MH, In: Gillon R (ed), Principles of Health Care Ethics, 1994, pp. 471-478.
  86. וועדות שונות ניסו לקבוע כללים להתנהגות נאותה בתחום זה - ראה Knox EG, BMJ 304:727, 1992.
  87. ראה - א. כרמי, הרופא החולה והחוק, 1977, עמ' 127.
  88. ראה - Council on Ethical and Judicial Affairs, AMA, Arch Pathol Lab Med 125:1189, 2001.
  89. Tarasoff v. Regents of University of California I, 118 Cal. Repr. 129, California II, 17Cal.3d 425, 131 Cal. Repr. 14, 551 P.2d 334 (1976).
  90. ראה בנידון - Annas GJ, Orthopedic Rev 4:55, 1975; Slovenko R, J Psychiat Law 16:139, 1988. וראה במאמר - Mendelson D, Jewish Law Annual 12:217, 1997, שעל פי פסיקת בית המשפט העליון באוסטרליה לא היתה חובה כזו על המטפל. לעומת זאת באנגליה על פי הספיקה שם, יהא זה תפקיד בית המשפט להעריך רטרוספקטיבית אם הפרת הסוד למען אדם שלישי חף מפשע היה מוצדק אם לאו.
  91. בפסיקה של בית משפט (ת"פ (השלום אשקלון) 1326/92 מ"י נ' אברהם פלנסיה, פ"מ תשנ"ו # 397) נקבע כי חובתו של חולה אידס להודיע לבן זוגו על דבר מחלתו, שאם לא כן הוא עלול להיות מורשע בעבירה בגין הפצת מחלה ברשלנות או במזיד על פי סעיף 218 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
  92. Wertz DC & Fletcher JC (eds), Ethics and Human Genetics, 1989, pp. 13 14.
  93. ראה - Lovett J and Wald MS, J Pediatr 106:517, 1985.
  94. International Committee of Medical Journal Editors, JAMA 265:2697, 1991; Riis P and Nylenna M, JAMA 265:2720, 1991; Smith J, BMJ 302:1168, 1991.
  95. ראה - א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ"ג, עמ' 326 ואילך.
  96. ראה לדוגמא - Dodek DY and Dodek A, Can Med Assoc J 156:847, 1997; Andreae M, Lancet 347:487, 1996; Woodward B, N Engl J Med 333:1419, 1995.
  97. ראה על כך בהרחבה בס' בריאות ומשפט, כרך ב, עמ' 1561 ואילך.
  98. חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, סעיפים 19-20. וראה נספח 1. וראה על משמעויות שונות של פרק הסודיות הרפואית בחוק זכויות החולה במאמר - מ. קוטלר וא. ויצטום, הרפואה קלג:108, 9719.
  99. מינהל הרפואה של משרד הבריאות, חוזר מס' 53/2003, 20.7.03.
  100. חוק העונשין התשל"ז-1977, סעיף 117, וסעיף 496.
  101. חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981, סעיף 2 (11-7). וראה עוד - נ. רקובר, ההגנה על צנעת הפרט, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוב' ד, תש"ל 1970.
  102. שם, סעיף 16.
  103. ת.א. שלום ת"א 160771/02 (ההליך התנהל באיסור פרסום).
  104. סעיף 7@ לחוק יסוד זה קובע: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".
  105. תקנות הגנת הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים), תשמ"ו-1986.
  106. חוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, סעיף 28 (ס"ח תשט"ו, עמ' 121).
  107. לדוגמא - בקשת רשיון לכלי יריה (ראה להלן הע' 119); תקנת שירות הבטחון (ראה להלן הע' 126).
  108. חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, סעיף 42@#.
  109. המ' (ירושלים) 938/96, עזבון המנוח גרשון נ' מדליון לביא, תקדין-מחוזי, 96# 1809.
  110. ראה פקודת החוק הפלילי, 1936, סעיף 387; חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991; א. כרמי, הרופא החולה והחוק, 1977, עמ' 142. וראה שם על דרכי הוויתור. הדרך הנאותה ביחס לויתור על סודיות היא על ידי חתימה על כתב ויתור על סודיות. משרד הבריאות פירסם נוסח של מסמך כזה - מינהל הרפואה, ויתור סודיות - מסירת מידע רפואי על מטופל, חוזר מס' 15/2003.
  111. פקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971, סעיף 49. על הפרטים הנוגעים לחסיון ביחס לעדות בבית משפט - ראה א. כרמי, שם, עמ' 143 ואילך.
  112. שם, סעיף 52.
  113. בג"צ 447/72, ישמחוביץ נ' ברוך ואח', פד"י כז# 253.
  114. ראה - א. כרמי, הרופא החולה והחוק, 1977, עמ' 131.
  115. א. כרמי, שם, עמ' 132. וראה תיק המרצה 417/93, ות.א. 1030/93, בימ"ש שלום עפולה, פלמונית נ' כל הקריות.
  116. פקודת בריאות העם, 1940, סעיף 12 #@.
  117. רשימת המחלות המדבקות קבועה בחוק, בתוספת ב לפקודת בריאות העם, 1940. רשימת המחלות - ראה בנספח 2 לערך זה.
  118. תיק המרצה 417/93, ות.א. 1030/93, בימ"ש שלום עפולה, פלמונית נ' כל הקריות.
  119. חוק כלי יריה תש"ט-1949, סעיף 11א.
  120. חוק כלי יריה (תיקון מס' 4), תשל"א-1971, ס"ח 634, תשל"א, עמ' 171, סעיף 11א.
  121. פקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961, סעיף 12ב @. וראה על פרטי חוק זה - א. כרמי, מכתב לחבר, מט#: 6, תשמ"ז.
  122. חוק הטיס (תיקון מס' 6), התשנ"ב-1992, סעיף 12א.
  123. חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 4/97 מיום 5.3.97.
  124. חוזר מינהל הרפואה במשרד הבריאות מס' 61/98 מיום 16.9.98.
  125. ראה נספח 3 לערך זה. על הרחבת איסור הנהיגה גם לחולי אלצהיימר - ראה Drachman DA, Ann Neurol 24:787, 1988.
  126. חוק שירות בטחון תשי"ט-1959 (נוסח משולב), סעיף 33; תקנות שירות הבטחון, תשכ"ז-1967, ק"ת תשכ"ז, עמ' 3399, סעיף 4@.
  127. חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 5), תשל"ד-1974, סעיף 2@ (ס"ח תשל"ד, עמ' 89).
  128. א. כרמי, הרופא החולה והחוק, 1977, עמ' 135.
  129. חוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, סעיף 28@.
  130. פקודת בריאות העם, 1940, סעיף 29ב; תקנות בריאות העם (הודעה על חשש אלימות), תשל"ו-1975, ק"ת 3419. וראה בנידון בספרו של א. כרמי, שם עמ' 137 ואילך.
  131. א. כרמי, שם, עמ' 138, על פי פקודת החוק הפלילי, 1936, סעיף 33. וראה לעיל, בעניין עדות רופא בבית משפט.
  132. בג"צ 447/72, ישמחוביץ נ' ברוך ואח', פד"י כז# 253.
  133. פקודת הסטטיסטיקה (נוסח חדש), תשל"ב-1972, סע' 15-10.
  134. תקנות בריאות העם (דיווח על לידת תינוקות עם מומים), התשמ"ד-1982.
  135. תקנות בריאות העם (דיווח ומידע מיוחד על מחלת הסרטן), התשמ"ב-1982. וראה שם על אופן הדיווח.
  136. תקנות בריאות העם (הודעה על אי התאוששות לאחר הרדמה), התשמ"א-1980.

תזאורוס לוגי

  • דיני רכילות ולשון הרע