אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
(גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת)
שורה 1: שורה 1:
איסור שחיטת בהמה טהורה עם וולדה באותו היום.
[[אותו ואת בנו]] הוא האיסור לשחוט בהמה טהורה עם וולדה באותו היום.
 
==מקור==
אסור מן התורה לשחוט בהמה עם וולדה ביום אחד, שנאמר {{מקור|ויקרא כב, כח|כן}}: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". העובר על איסור זה - לוקה.
מקור האיסור הוא מדברי התורה: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" {{מקור|ויקרא כב, כח|כן}}. העובר על איסור זה - לוקה.


איסור "אותו ואת בנו" קיים בין בשחיטת הוולד לאחר שחיטת האם ובין בשחיטת האם לאחר שחיטת הוולד.
איסור "אותו ואת בנו" קיים בין בשחיטת הוולד לאחר שחיטת האם ובין בשחיטת האם לאחר שחיטת הוולד.
שורה 8: שורה 8:


==טעם האיסור==
==טעם האיסור==
הרמב"ם {{הערה| מורה נבוכים ג,מח}} מסביר שטעם המצווה דומה לטעם האיסור ב[[שילוח הקן]] ומפרש כי מטרת הציווי הוא משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים. לעומתו, הרמב"ן {{הערה| דברים כב,ו}} תוקף בחריפות את שיטת הרמב"ם ומסביר שטעם המצווה אינו משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים, שהרי יכל לאסור כליל את השחיטה, אלא מטרת הציווי הוא לחנך לרחמנות. לשיטתו, כאשר האדם מתאכזר אל בעלי החיים, רגש האכזריות יכול להתפשט לשאר חלקי החיים שלו, ולכן גם שוחטי הבהמות הם אנשים אכזריים. על מנת למנוע ממידת אכזריות זו להתקבע בלב האדם, הקב"ה ציווה את העם לרחם על הבהמות ולא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.  
מדברי התורה לא מפורש מהו טעם האיסור והמפרשים נתנו לו פירושים שונים:
===רחמנות על בעלי החיים===
ה[[רמב]] {{מקור|מורה נבוכים ג,מח|כן}} מסביר שטעם המצווה דומה לטעם האיסור ב[[שילוח הקן]] ומפרש כי מטרת הציווי הוא משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים.
===חינוך לרחמנות===
לעומתו, ה[[רמב]] {{מקור|דברים כב,ו|כן}} תוקף בחריפות פירוש זה ומסביר שטעם המצווה אינו משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים, שהרי יכל לאסור כליל את השחיטה, אלא מטרת הציווי הוא לחנך לרחמנות. לשיטתו, כאשר האדם מתאכזר אל בעלי החיים, רגש האכזריות עלול להתפשט לשאר חלקי החיים שלו, ולכן גם שוחטי הבהמות הם אנשים אכזריים. על מנת למנוע ממידת אכזריות זו להתקבע בלב האדם, הקב"ה ציווה את העם לרחם על הבהמות ולא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.


ה[[רבי שמשון רפאל הירש| רש"ר הירש]] מסביר שההימנעות משחיטת הבהמה יחד עם בנה מעלה על נס את התמסרות הבהמה לוולדה. לפירושו, בעוד הרגש הטבעי של הבהמה נוטה לאנוכיות ולאהבה עצמית, בעת שהבהמה מטפלת בוולד מתגלה בה התרוממות מסוימת של הקרבה עצמית לצורך האחר. האיסור להקריב את הבהמה יחד עם בנה מדגיש זכר זה של רגש אנושי הנמצא בבהמה, וההתחשבות בו מראה את החשיבות שמראה התורה בקידום הרגש המוסרי שבאדם.
===כבוד לרגש המוסריות===
ה[[רבי שמשון רפאל הירש|רש"ר הירש]] מסביר שההימנעות משחיטת הבהמה יחד עם בנה מעלה על נס את התמסרות הבהמה לוולדה. לפירושו, בעוד הרגש הטבעי של הבהמה נוטה לאנוכיות ולאהבה עצמית, בעת שהבהמה מטפלת בוולד מתגלה בה התרוממות מסוימת של הקרבה עצמית לצורך האחר. האיסור להקריב את הבהמה יחד עם בנה מדגיש זכר זה של רגש אנושי הנמצא בבהמה, וההתחשבות בו מראה את החשיבות שמראה התורה בקידום הרגש המוסרי שבאדם.


[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]

גרסה מ־14:21, 13 בדצמבר 2019

אותו ואת בנו הוא האיסור לשחוט בהמה טהורה עם וולדה באותו היום.

מקור

מקור האיסור הוא מדברי התורה: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). העובר על איסור זה - לוקה.

איסור "אותו ואת בנו" קיים בין בשחיטת הוולד לאחר שחיטת האם ובין בשחיטת האם לאחר שחיטת הוולד.

אדם ששחט את הראשונה, ובא חברו ושחט את השניה - האחרון לוקה.

טעם האיסור

מדברי התורה לא מפורש מהו טעם האיסור והמפרשים נתנו לו פירושים שונים:

רחמנות על בעלי החיים

הרמב"ם (מורה נבוכים ג,מח) מסביר שטעם המצווה דומה לטעם האיסור בשילוח הקן ומפרש כי מטרת הציווי הוא משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים.

חינוך לרחמנות

לעומתו, הרמב"ן (דברים כב,ו) תוקף בחריפות פירוש זה ומסביר שטעם המצווה אינו משום שהקב"ה מרחם על בעלי החיים, שהרי יכל לאסור כליל את השחיטה, אלא מטרת הציווי הוא לחנך לרחמנות. לשיטתו, כאשר האדם מתאכזר אל בעלי החיים, רגש האכזריות עלול להתפשט לשאר חלקי החיים שלו, ולכן גם שוחטי הבהמות הם אנשים אכזריים. על מנת למנוע ממידת אכזריות זו להתקבע בלב האדם, הקב"ה ציווה את העם לרחם על הבהמות ולא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד.

כבוד לרגש המוסריות

הרש"ר הירש מסביר שההימנעות משחיטת הבהמה יחד עם בנה מעלה על נס את התמסרות הבהמה לוולדה. לפירושו, בעוד הרגש הטבעי של הבהמה נוטה לאנוכיות ולאהבה עצמית, בעת שהבהמה מטפלת בוולד מתגלה בה התרוממות מסוימת של הקרבה עצמית לצורך האחר. האיסור להקריב את הבהמה יחד עם בנה מדגיש זכר זה של רגש אנושי הנמצא בבהמה, וההתחשבות בו מראה את החשיבות שמראה התורה בקידום הרגש המוסרי שבאדם.