אמונת חכמים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

ביטוי שמוזכר בפרקי אבות פרק ו משנה ו, כאחד הדברים שהתורה נקנית בהם (לאדם הלומדה). משמעותו הראשונית היא אמונה בחכמים ובדבריהם.

אמונה בתורה שבעל פה[edit]

במשמעותה הבסיסית אמונת חכמים היא אמונה בחכמים מעתיקי השמועה[1] ומעבירי התורה שבעל פה שהעבירוה כראוי מבלי שיוסיפו ומבלי שישנו מעקרונות התורה וכלליה. "אמונת חכמים תלויה באמונת החכמה בכלל. אין חכמה בעולמינו בלתי אם עברה לנו דרך נשמת חכם חי" (חזו"א[2]).

לגבי חלק האגדה שבתורה שבעל פה, יש שכתבו שלא חייבים להאמין לכל מה שמסופר בתלמוד [רב שרירא גאון], גם הרמב"ן בויכוחו עם הכומר, אמר "אין אני מאמין באגדה זו". אולם רבים חולקים וסוברים שחייבים להאמין לכל מה שכתוב בתלמוד. האברבנאל בספרו ישועות משיחו הביא את דבריהם וכתב עליהם שדרך זו איננה ישרה ולכן צריכים להאמין לכל חלקי דברי חז"ל. מפורסמת דעתו של הרמב"ם שלא האמין כלל במציאות השדים והמזיקים הכתובים בתלמוד וכתב עליהם שכל "שקר וכזב" כמו כן לא האמין בכוחות שיש לשמות לפעול על ידי קמיעות וכדומה אולם דרכו של הרמב"ם בניגוד לאחרים לפרש את כל דברי האגדה בצורה של משל. גם בין האחרונים מצינו מחלוקת בנושא זה דעת החזו"א שאסור לכפור גם בחלק האגדה, ואילו דעת רד"צ הופמן, שאין חייבים לקבל את חלק האגדות שבתלמוד.

מצוות ששייכות לנושא אמונת חכמים[edit]

  • מצוה לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להן לישראל בכל זמן[3] - "לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה באסור ומותר וטמא וטהור וחייב ופטור ובכל דבר שיראה להם שהוא חיזוק ותיקון בדתנו, ועל זה נאמר (דברים יז,י), ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ונכפל בסמוך [שם, י"א] לחיזוק הדבר, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה. ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו הם מדעתם או הדבר שיוציאוהו בהיקש מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה או בכל ענין אחר שיראה להן שהדבר כן, על הכל אנו חייבין לשמוע להן. והראיה שזה ממנין מצות עשה אומרם זכרונם לברכה בספרי [כאן] ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, זו מצות עשה ...ונוהגת מצוה זו בזמן שבית דין הגדול בירושלם בזכרים ונקבות, שהכל מצווין לעשות כל אשר יורו. ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן במצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ראש השנה כ"ה ע"ב] ואל השופט אשר יהיה כימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה. וענשו גדול מאד שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת"[4]. מלשון הרמב"ם משמע שאין העשה אל� על בית דין הגדול שבירושלים, אך מלשון החינוך משמע שהוא אף על גדול שבדור.[5]. ויש אומרים שרק לעניין קידוש החודש מחוייבים לשמוע לגדול שבדור, ולא בשאר תקנות וגזירות. שבשאר דיני התורה צריכים רוב מנין ובנין בחכמה של חכמי התורה בכדי להכריע איזה הלכה וכשלא באו למנין אין חובה לשמוע בקולו של חכם אחד שהכריע[6].
  • מצווה שלא להמרות על פי בית דין הגדול שיעמדו לישראל[7] כתב ספר החינוך: "שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בבל עניני התורה, ועל זה נאמר [דברים י"ז, י"א], לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואמרו זכרונם לברכה בספרי [כאן], לא תסור וגו', זו מצות לא תעשה... ...ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום וככל זמן בזכרים ונקבות".
  • בגמרא מוזכר פעמים רבות הביטוי "מצווה לשמוע דברי חכמים" בהקשר של מצוות או איסורים דרבנן. פירושו שמצווה לשמוע למה שתקנו או גזרו בגזירות בבית הגדול. ביטוי זה מקביל למה שכתב החינוך במצווה תצה, הובא לעיל "מצוה לשמוע בקול בית דין הגדול... ועל זה נאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך"[8].

מימרות שקשורות לנושא אמונת חכמים[edit]

  • "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שמים"[9].
  • "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמדות"[10].
  • "(א) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרה"[11].
  • "אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה'"[12].
  • "אמר רבי חמא ברבי חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל (על) [את] ה'[13].
  • "אמר רבי חנינא בר פפא כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי (אם) על ה'"[14].
  • "אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה"[15].
  • "לך ואספת את זקני ישראל - לעולם זקנים מעמידים את ישראל וכה"א (יהושע ח) וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון אימתי ישראל עומדים? - כשיש להם זקנים"[16]..
  • "למה כשהיה בהמ"ק קיים היו שואלים בזקנים, שנאמר (דברים לב) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך? - שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל"[17].
  • "...ואשימם בראשיכם - ואשמם כתיב. אר"י בן לוי אמר להן משה אם אי אתם נשמעים להם, אשמה תלוי בראשיכם. למה הדבר דומה לנחש הזה שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מתהלך תחלה אני אלך תחלה אמר לו לך הלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה מצא אש והשליכו לתוכו מצא קוצים והשליכו לתוכן מי גרם לו על שהלך הראש אחר הזנב כך כשקטנים נשמעים לגדולים הם גוזרים לפני המקום והוא עושה ובשעה שהגדולים מהלכין אחר הקטנים נופלים לאחר פניהם[18].
  • "דבר אחר א"ר הושעיא, למה הדבר דומה? - לכלה שהיתה עומדת בתוך חופתה ונתפחמו ידיה אם מקנחת היא אותם בכותל הכותל מתפחם וידיה אין מתנקות ואם בפסיפס הפסיפס מתפחם וידיה אין מתנקות ואם מקנחת היא בשערה שערה היא מתנאה וידיה מתנקות כך בשעה שישראל שומעין לגדוליהם ואין גדולים עושים צרכיהם אשמה תלוי בראשם של גדולים ואם לאו תלוי בראשיהן של עצמם[19].
  • "אמר ר' יצחק בשעה שישראל נשמעים לגדוליהם ואין גדוליהן עושים צרכיהן באותה שעה (ישעיה ג) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו וכל כך למה שמשאוי של צבור קשה ואין אדם יחיד יכול לישא משאן של ציבור בעצמו תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים לא היה יכול לשאת משאוי של ציבור לעצמו מנין ואומר אליכם בעת ההיא וגו'..."[20].


מעשי אמונת חכמים בגמרא[edit]

  • בגמרא פסחים דף מב מסופר על אנשי פפוניא שדרש לפניהם רב מתנא שיש ללוש את המצות במים שלנו. בני העיר סברו שכוונתו שיש לקבל ממנו מים השייכים לו (מים שלנו במשמעות מים ששייכים לנו) כדי ללוש את המצות, ולא הבינו שהכוונה למים שעבר עליהם הלילה כשהם מכונסים בכלי בבית (מים שלנו במשמעות מים שעברו לינה בבית). לאחר הדרשה באו אליו כל בני העיר לקבל ממנו מים שלו. אמונה בדברי חכמים שהיתה בהם לא התחכמו לחשוב מה ההבדל בין מים של רב מתנא לבין מים רגילים אלא צייתו לדבריו[21]
  • באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי[22]
  • רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה דבעי למיסק לארעא דישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו אמר איזיל ואשמע מיניה מילתא ואיתי ואיסק... ופירש רש"י: "משתמיט - היה ירא ליראות לו, משום דהוה בעי ר' זירא למיסק לארעא דישראל, ורב יהודה לא סבירא ליה, וירא פן יגזור עליו מלילך" ממעשה זה עולות שתי מסקנות: א. למרות שרבי זירא ידע שדעתו של רב יהודה שאין לעלות לארץ ישראל, לא היה נמנע מלעלות. ב. רבי זירא לא היה עולה אם רב יהודה היה גוזר עליו שלא לעלות.[23]

'מופתים' והבטחות של גדולי-תורה וצדיקים[edit]

בכתבי החסידים מקובל הביטוי "אמונת חכמים" בהקשר של אמונה בהבטחות של צדיקים, גם במקום שהדבר נראה בלתי אפשרי. ישנם סיפורי מופתים רבים המביאים עיקרון זה לידי ביטוי.

ציות לדברי חכמי תורה[edit]

לעיתים המושג אמונת חכמים משמש בהקשר של חובה לשמוע להוראותיהם של חכמים, צדיקים, וגדולי תורה. בנושא זה ניתן להבחין בהקשרים שונים:

  • חובת ציות של תלמיד לרבו - ומקרים בהם יכול התלמיד להימנע מציות לרבו. דוגמה: מעשה ברב זירא שרצה לעלות לארץ ישראל, המובא לעיל.
  • חובת ציות לגדול שבדור - כמו מעשה של רבן גמליאל ורבי יהושע ממסכת ראש השנה, שהובא לעיל.
  • חובת ציות של אדם ששאל שאלה רב מסויים - מבואר בשו"ע[24] שהשואל לחכם והורה לאיסור, אינו רשאי לשאול חכם אחר אלא אם יודיע אותו שכבר הורה הראשון לאיסור. ואם התיר הראשון וחלה הוראתו, אין לשני לאסור מכוח שיקול הדעת. וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו.
  • בשולחן ערוך יורה דעה רכח סעיפים כה-לה מבוארות הדרכים בהן יכולים ציבור להחליט החלטה שאוסרת על התנהגות מסויימת, על ידי שבועה של הציבור, או הסכמה בחרם. משמע שם שאם לא עשו דברים אלה, לא נוצר איסור במה שהוחלט[25]. ובביאור הגרא שם [26] מבאר שזה מטעם "ועשו משמרת למשמרתי" שיש לעשות סייגים ותקנות בכל דור - והיינו דווקא שנעשה בדרך זו של חרם והסכמת הקהל, ולא על ידי גדול שבמקום אם לא תיקן על ידי תקנת ב"ד שבעיר בחרם והסכמת הקהל. כלומר, ראוי לקטנים להישמע לגדולים שבדור, אך אין איסור לעבור על דבר אלא אם כן הוסכם בחרם הקהל, או בשבועה או בשאר הדרכים המבוארות בשולחן ערוך סימן רכח, שם.

שאלות שראוי ושאין ראוי לשאול את גדולי הדור[edit]

בגמרא מובאות דוגמאות לשאלות שאין ראוי לשאול את רבו או גדולים שבדור:

  • דברים נעלמים ונסתרים שמתרחשים בעולמות רוחניים ואינם שייכים לעולמינו - לדוגמה - הערכה של אדם כצדיק או כרשע בעיני ה'[27].
  • מקרים הלכתיים שאינם שכיחים כלל והמחשבה בהם היא טירחה שאין להטריח בה את הרב[28].
  • אין ראוי לכל אדם לבוא עם שאלותיו לגדול הדור. יש לו לבוא בראשונה לגדול ממנו ולשאול, ולא להטריח בשאלותיו תלמידי חכמים גדולים[29].
  • אין ראוי לשאול ולבקש בקשות בענינים גשמיים - מאדמו"ר בעל התניא[30]

הערות שוליים

  1. ביטוי זה מקורו ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א, ט: "גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו:
  2. איגרות, איגרת קפב
  3. כתב ספר החינוך - מצוה תצה
  4. אמנם, בפשטות אין החכם יכול לגזור מדעתו, וכוונת החינוך לבית דין שגוזר בעיר- נראה שאין כוונתו של החינוך שכל מה שיאמר גדול שבדור נחשב לחיוב ואסור לעבור על דבריו, שהרי אפילו תקנות בית דין הגדול לדעת רמב"ן אינם בכלל לא תסור, ולא יתכן אם כן שתהיה חובה דאורייתא לשמוע בקול להחלטה של גדול שבדור, לכן נראה שגם כוונת החינוך היא לגדול שבדור שתקן לפי דרך התקנות, על ידי ב"ד והסכמת הקהל בחרם, וכיו"ב - מובא בהמשך הערך משו"ע יו"ד סימן רכ"ח
  5. כנסת הגדולה הלכות ממרים פרק ראשון
  6. שו"ת מעיל צדקה סימן ג. דבריו הובאו בקובץ עלים לתרופה שנת תשס"ז
  7. ספר החינוך - מצוה תצו
  8. ראה תורת חיים על חולין קו. - "מצוה לשמוע דברי חכמים. פירש אנחנו מצווים מן התורה לשמוע מה שתיקנו חכמים מדכתיב על פי התורה אשר יורוך
  9. אבות פרק ד, יב
  10. אבות פרק א, טז
  11. אבות פרק ו, א
  12. סנהדרין דף קי/א
  13. סנהדרין דף קי/א
  14. סנהדרין דף קי/א
  15. סנהדרין דף קי/א
  16. מדרש רבה שמות פרשה ג פסקה ח
  17. מדרש רבה שמות פרשה ג פסקה ח
  18. דברים פרשה א פסקה י
  19. דברים פרשה א פסקה י
  20. דברים פרשה א פסקה י
  21. ראה 'מעיינה של תורה'
  22. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כה/א, ועיין כנסת הגדולה, הלכות ממרים פרק א שהוכיח מגמרא זו כמו שמשמע מהחינוך מצוה תצה שמצווה לשמוע לחכם גדול שבדור ולא רק לב"ד הגדול שבירושלים.
  23. בבלי מסכת שבת דף מא/א
  24. יורה דעה סימן רמב, לא
  25. בעיקר בסעיף לג, שם מבואר שאפילו במה שקבלו עליהם הציבור בחרם, רשאי אדם שלא להחמיר בו כשאינו בתחומי העיר
  26. אות צג
  27. מאירי על יומא סו: - ראוי לשואל שלא יטריח לשאול בדברים הנעלמים וזהו ששאלו לר' אלעזר פלוני מהו לעוה"ב כלומר מה מעשיו בעיניך והשיבם לא שאלתוני אלא על פלוני כלומר עד שאתם שואלים אותי על פלוני שהוא מוחזק אצלכם ברשע שאלו על פלוני שהוא מוחזק אצלכם בצדיק כלומר ששאלה זו אינה שלנו וברוך היודע.
  28. מאירי על יומא סו: - וכן מדרכי המוסר לתלמיד שלא להטריח את הרב שלא לצורך בדברים שאינם מצויים וזהו ששאלוהו חלה השעיר מהו להרכיבו על כתיפו והשיבם יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר רחוק הוא זה אדרבא השעיר בריא וחזק עד שיכול להרכיב אני ואתם וכן כששאלוהו חלה מהו לשלחו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם כלומר שלא תחושו על חליו של משלח וכן כששאלוהו דחפוהו ולא מת מהו לירד אחריו ולהמיתו אמר להם כן יאבדו כל אויביך וכו' כלומר שאי אפשר שלא ימות בדחיפתו.
  29. מאירי על יומא סו: - וכן אין להדיוטות ולעמי הארץ להתראות בשאלותיהם לפני הרבנים הגדולים אלא שיהו שואלין לבני אדם אחרים גדולים מהם ודים בכך דרך צחות אמרו על אשה חכמה ששאלה לר' אליעזר מאחר שכולם היו שוים במעשה העגל מפני מה לא היתה מיתתם שוה כלומר שמצינו מהם בסייף כדכתיב הרגו איש את אחיו ומהם במיתה בידי שמים כדכתי' ויגוף ד' את העם ומהם בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל ודרשו בו ע"ז מ"ד א' ונתכוון לבדקן כסוטות וכעס עליה ואמר אין חכמה של אשה אלא לפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו כלומר ומה לה להטריחינו בשאלות אלו תתעסק בפלכה ובעסתה ודיה ותשובת השאלה מיהא מתבארת בסמוך.
  30. מובא בליקוטים מחידושי הרי"ם