אנציקלופדיה תלמודית:סיטומתא

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרה - קנין ממוני שנעשה כפי מנהג הסוחרים לקנות


הקנין וגדרו

קנין שנעשה בסיטומתא – מלשון חותם, שבו חותמים הסוחרים על העיסקא[1], או שמלשון חתום וגמור, כלומר שעל ידה נגמרת העיסקה[2], על פרטי המעשה עי' להלן - הרי זה קנין[3], ונחלקו בו אמוראים: רב חביבא אמר שהוא קנין גמור, וחכמים אמרו שאינו קנין גמור, ואינו קנין אלא לענין מי-שפרע*[4]. להלכה, במקום שאין נוהגים לקנות בסיטומתא קנין גמור, הרי זה קנין רק לענין מי שפרע, ובמקום שנהגו לקנות בסיטומתא קנין גמור, הרי זה קנין גמור[5].

הקנין

האופן שנזכר בתלמוד שקונים בסיטומתא, פירשו ראשונים שהחנוונים עושם רושם על החביות של יין, כשלוקחים הרבה ביחד ומניחים אותם אצל הבעלים עד שמצאו להם קונה, וקונים ברושם זה[6], וכן לקוח עושה רושם על המקח, כדי שהיה לו סימן ידוע שהוא שלו, הרי הוא קונה ברושם זה[7]. ויש שפירשו שהסיטומתא האמורה בתלמוד היא תקיעת כף בין המוכר לקונה, שנוהגים לגמור בה את המקח[8]. וכתבו ראשונים, שלא האופנים הללו בלבד, אלא הוא הדין בכל אופן שנהגו התגרים – היהודים[9] - לקנות, הרי זה קונה מדין סיטומתא[10]. ויש מהאחרונים שסוברים שאף באופן שלא נהגו התגרים לקנות בכך, אלא שהקונה והמוכר סיכמו ביניהם על מעשה מסויים שיגמור את הקנין, הרי זה קונה מדין סיטומתא[11], אבל בדבר שנוהגים כך התגרים, אין צריך אף שיתנו ביניהם[12]. ויש חולקים על כל זה, וסוברים שסיטומתא אינו קנין בפני עצמו, לפי שלא נזכר בין הקניינים[13], וסוברים שלא אמרו שסיטומתא קונה אלא לענין מטבע שאין עליו צורה, שהתגרים נותנים אותו לסימן שנעשה המקח, ובזה נחלקו אמוראים אם קונה כקנין-כסף* – שאינו קונה קנין גמור אלא רק לענין מי שפרע[14] - או כקנין חליפין* - שקונה קנין גמור[15] – ובזה אמרו שבמקום שנהגו לקנות באופן זה, הרי ודאי שזה בא בתורת חליפין והרי זה קנין גמור[16]. ערך זה עוסק בקנין לפי השיטה הראשונה. על אופני הקנין לשיטה השניה, ע"ע חליפין וע' מי שפרע.

הטעם שהקנין מועיל

בטעם שסיטומתא קונה, כתבו ראשונים, שכיון שגמרו בליבם לקנות ולהקנות בקנין זה, הרי זה מועיל לקנות בו[17]. ויש שכתבו שקנין זה הוא כקנין חליפין*[18]. ויש מהאחרונים שכתבו שקנין זה מועיל מדין תנאי*, שכיון שנהגו לקנות באופן מסויים הרי זה ככל תנאי שבממון שמועיל, ועל דעת כן הסוחרים קונים ומוכרים[19], וכעין זה כתבו ראשונים, שכל הנושא ונותן על דעת כן הוא עושה, וכאילו התנו בפירוש או שתקנו כך בית דין[20]. ויש שכתבו שקנין זה מועיל מדין דברים-הנקנים-באמירה*, כשאר דברים שאין צריכים מעשה קנין[21]. ויש שכתבו שתקנת חכמים היא, ומועיל הקנין מדין הפקר-בית-דין* שהוא הפקר[22], ובטעם שתיקנו כן חכמים יש שפירשו שקנין זה הוא מתקנת חכמים, שתיקנו שיקנה מפני דרכי שלום, שכיון שנהגו לקנות כן יסברו שזה קנין ואם לא יחול הקנין יבואו לידי איבה[23]. או שמועיל הקנין מדין אומדנא*, שכיון שכך נהגו הסוחרים לקנות, ודאי כוונתו לקנות ולהקנות[24]. ויש שכתבו שהלכה למשה מסיני היא, שכל מנהג שינהגו בו הסוחרים שיקנה, יועיל בו הקנין[25].

חלות מן התורה או מדרבנן

חלות קנין סיטומתא, כתבו אחרונים שאינו חל אלא מדרבנן[26]. ויש מהאחרונים שכתבו שהלכה למשה מסיני שכל מנהג שינהגו בו הסוחרים יועיל הקנין בו מן התורה[27]. ויש שכתבו שמאחר שהסכימו עליו, הרי הוא חל מן התורה[28], לפי שסיטומתא מועיל מדין תנאי – לסוברים כן[29] - ותנאי מועיל מן התורה[30], או לפי שעיקר מעשה הקנין מן התורה תלוי בגמירת דעת, והמנהג אינו קובע את הקנין אלא רק מה היא גמירות דעת[31]. על קנין דרבנן אם מועיל לדיני התורה, ע"ע דברי סופרים[32].

אופנים שמועיל הקנין

בפני המוכר

קנין סיטומתא צריך לעשותו בפני המוכר, או שאמר המוכר לקונה שיעשה את הקנין[33], ואפילו אמר לו המוכר לעשות קנין כפי שנוהגים הסוחרים, והלך ועשה שלא בפניו, קנה[34]. עשה קנין סיטומתא קודם שפסקו ביניהם על הדמים, לא קנה[35].

בלא מעשה

דיבור שנהגו לקנות בו, בלא מעשה, יש שנראה מדבריהם שחל הקנין[36], ויש שכתבו שאין הקנין חל אלא על ידי מעשה[37]. בטעם הסוברים שחל הקנין אף בלא מעשה, כתבו אחרונים שלא נצרך מעשה בשאר קניינים – כגון בהגבהה ובמשיכה, ע"ע - אלא כדי שנדע שזה רוצה לקנות וזה רוצה להקנות, אבל בדבר שנגלה לכל העולם ששניהם רוצים בקנין, חל הקנין אף בלא מעשה[38].

בדבר שלא בא לעולם

קנין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, יש מהראשונים שכתבו שמועיל[39], וכגון הנודר לחבירו לתת לו למול את בנו או להיות סנדק אצל בנו, חייב לקיים, כי מנהג בני אדם לנדור כך[40]. ויש סוברים שאין קנין סיטומתא חל בדבר שלא בא לעולם, ואינו יכול לחול אלא באופנים שקנינים אחרים יכולים לחול[41], ואפילו אם נהגו הסוחרים לגמור את המקח בדבר שלא בא לעולם, אין זה אלא מנהג טעות[42]. להלכה, יש שכתבו שכיון שנחלקו בזה, יכול המוחזק לטעון קים-לי* כהסוברים שהוא שלי[43].

באופן שהקנין צריך לחול גם מצד דינא-דמלכותא-דינא*, יש שכתבו שאף לסוברים שאין קנין סיטומתא חל בדבר שלא בא לעולם כשהוא לבדו, הרי בצירוף דינא דמלכותא דינא יחול קנין סיטומתא[44].

לדעת הסוברים שקנין סיטומתא מועיל בדבר שלא בא לעולם, יש שכתבו שמכל מקום כל זמן שעדיין לא בא לעולם, יכול לחזור בו[45], ויש חולקים וסוברים שאינו יכול לחזור בו אף קודם שבא לעולם[46].

על יתר דיני קנין בדבר שלא בא לעולם, ע"ע.

בדבר שאין בו ממש

קנין סיטומתא בדבר שאין בו ממש, יש שנראה מדבריהם שחל הקנין[47], ויש שכתבו שאין הקנין חל[48].

באסמכתא

במקח שיש בו אסמכתא* - שאין שאר קנינים חלים[49] - יש מהראשונים שכתבו, שקנין סיטומתא מועיל[50].

מכירה לגוי

מכירה לגוי בקנין סיטומתא, יש שכתבו שמועילה[51], ומכל מקום יש שכתבו לענין מכירת חמץ שלא לסמוך על קנין סיטומתא לבדו[52].

במקום שיש דינא דמלכותא

במקום שיש דינא דמלכותא, כתבו ראשונים שמחמת דין המלכות מועיל הקנין גם משום סיטומתא[53].

קנין לחצאין

קנין סיטומתא לחצי מהמקח, נסתפקו אחרונים אם מועיל, או כשם שאין שטר מועיל לחצי מהמקח[54], כך אין סיטומתא מועיל לחצי מהמקח[55].

מחילה

מחילה על המקח לאחר קנין סיטומתא, יש מהאחרונים שכתב שמועילה, ואף שבשאר קנינים אין החזרה מועילה על שיעשו קנין חדש, מכל מקום בקנין סיטומתא בטל המקח על ידי מחילה[56].

לצורך הערמה

קנין סיטומתא לצורך הערמה, כמו מכירת-חמץ*, שמוכר את חמצו לגוי כדי לקנותו לאחר מכן, או בכור-בהמה-טהורה* כדי שיפטר מן הבכורה[57], יש שכתבו שאין מועיל בזה סיטומתא[58], לפי שאין מנהג הסוחרים בקנין זה אלא לעשות קנין גמור[59], ויש סוברים שאף בהערמה מועיל קנין סיטומתא[60].

קנית מטבע

קנית מטבע בסיטומתא, יש שכתבו שאינו נקנה[61], ויש שנראה מדבריהם שנקנה[62].

קנית קרקע

בקניית קרקע, יש מהאחרונים שכתבו שאין מועיל קנין סיטומתא[63], לפי שדוקא במטלטלין שיש הרבה משא ומתן ואין פנאי להזמין עדים, נהגו הסוחרים לקנות כמנהגם בלא קנין אחר, אבל בקרקע אין מנהג כזה, ולכך אף מעשה שנהגו הסוחרים לקנות בו מטלטלין לא יועיל לקנות בו קרקעות[64]. אבל דעת רוב הראשונים והאחרונים שבסיטומתא אפשר לקנות אף קרקעות[65]. במקום שלא נהגו לכתוב שטר על קרקע, יש שכתבו שלדעת הכל מועיל קנין סיטומתא לקנות קרקעות[66].

בדעת הסוברים שאין קונים קרקע בסיטומתא, יש שכתבו שהיינו דוקא לקנות את הקרקע, אבל קנין חכירות קרקע נעשה אף בסיטומתא[67]. ויש שכתבו שאף שכירות קרקע אינה נקנית בסיטומתא[68].

קנין כסף

קנין-כסף* - שתיקנו חכמים שאינו קנין מועיל[69] – באופן שכך הוא מנהג הסוחרים, נחלקו בו אחרונים, יש סוברים שאף שאינו מועיל מדין קנין כסף, מכל מקום מועיל מדין סיטומתא[70]. ויש סוברים שמאחר שתיקנו חכמים שקנין כסף לא יועיל לקנות, אף אם המנהג לקנות באופן זה, לא יועיל הקנין[71].

קנין שטר

קנין בשטר – באופן שאינו מועיל מדין שטר – יש שכתבו שמועיל מדין סיטומתא[72].

אופנים שונים

הרבה אופנים נזכרו בדברי הפוסקים שבהם הקנין מועיל כפי המנהג באותו הזמן ובאותו המקום: במקום שנוהגים לגמור מקח על ידי נתינת טבעת, מועילה הנתינה מדין סיטומתא[73], וכן במקום שנוהגים לתת פרוטה אחת כדי שיחול הקנין[74], או שנוהגים להכות כף אל כף לקבוע את המקח, הרי זה חל מדין סיטומתא[75]. וכן במקום שנוהגים להקנות סחורה על ידי מסירת מפתח, מועילה המסירה מדין קנין סיטומתא[76]. וכן מוכר וקונה שכתבו הסכם (חוזה) ביניהם, כתבו אחרונים שחל קנין מדין סיטומתא[77]. וכן עסקאות שנהוג לסכם אותם על ידי אמירת "מזל וברכה", הרי באמירה זו חל הקנין[78]. וכן במכירה פומבית, במקום שנוהגים שהמציע את ההצעה הגבוהה ביותר זוכה, קונה בכך מדין סיטומתא[79]. וכן במקום שנהגו שהמוכר מדפיס "חשבונית", כתבו אחרונים שמועיל מדין סיטומתא[80].

הערות שוליים

  1. ערוך ע' סטמתא; פרישה סי' רא; בהגר"א שם. והוכיחו כן מהתרגום אסתר ח ח, שתרגם טבעת המלך סיטומתא דמלכא, ומתרגום יונתן בראשית לח יח, שתרגם חותמך סיטומתך. ועי' מוסף הערוך שם שסיטומתא בל' יווני הוא סימן, ועי' הערוך על הש"ס, שביוונית סינטמה הוא סימן להסכם.
  2. עי' פרישה שם, ע"פ מו"ק ד ב, נהרא טמימא, כלומר סתומה וחתומה.
  3. ב"מ עד א.
  4. ב"מ שם; רמב"ם מכירה פ"ז ה"ו; שו"ע חו"מ רא א.
  5. ב"מ שם; רמב"ם שם; שו"ע שם. ועי' רי"ף שם, שלא גרס בגמ' שלהלכה יש בזה מי שפרע. ועי' פרישה שם ס"ק ד, שאף במקום שנהגו לקנות בסיטומתא, אם אינו רוצה להכריחו על המקח, מכל מקום יש עליו מי שפרע.
  6. רש"י ב"מ עד א; ש"מ בשם הראב"ד שם. ועי' מאירי שם, שכתב כעי"ז שסגר את החבית וקשר את שקו ותחם בחותמו.
  7. רמב"ם מכירה פ"ז ה"ו.
  8. רא"ש ב"מ פ"ה סי' עב, הבוא בטור חו"מ רא. ועי' פרישה חו"מ סי' רא, שהיינו תקיעת כף שהסכימו ביניהם על המקח, ולא תקיעת כף מדין שבועה, ע"ע תקיעת כף.
  9. עי' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תשל. ועי' משכנות הרועים אות ת' סי' כז ופתחי חושן קנינים פרק י הערה א. ועי' פתחי חושן שם הערה ב, שדן אם המנהג לפי כלל הסוחרים, או שכל מין מסחר לפי הנהוג בו, כגון קנין עצים לפי סוחרי העצים וכו'.
  10. רשב"א ב"מ שם ובשו"ת ח"ב סי' רסח; טוש"ע חו"מ רא ב.
  11. שו"ת מהרשד"ם סי' שפ.
  12. מהרשד"ם שם.
  13. עי' ריטב"א ב"מ עד א.
  14. ע"ע קנין כסף.
  15. ע"ע חליפין.
  16. ריטב"א שם בשם הרא"ה.
  17. רמב"ם מכירה פ"ז ה"ז.
  18. עי' שו"ת הרא"ש כלל יב סי' ג: הוי במקום סודר. ועי' ס' תורת הקנינים סי' יב, ביאורים סוף ס"ק ב. ועי' דבר אברהם א א, שנקט שעיקר קנין חליפין חל מדין סיטומתא.
  19. עי' חת"ס יו"ד שיד; שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שפ. על מוכר וקונה שהתנו ביניהם שיקנו באופן כל שהוא בלא קנין, ע"ע תנאי.
  20. שו"ת הרשב"א ח"ב סי' רסח.
  21. ע"ע דברים הנקנים באמירה. שו"ת בית שלמה יו"ד קפו.
  22. ע"ע הפקר בית דין ושם: בהקנאה, שי"ס שאינו מועיל אלא להפקיע ולא להקנות. שו"ת מהר"ם מינץ סי' ה.
  23. ברכת אברהם ב"מ עד א.
  24. ברכת אברהם שם.
  25. עי' פסקי הלכות יד דוד אישות פ"ד ה"ד, עמ' 228-229 בהגהה; דבר אברהם סי' א. ועי' ציון 31.
  26. עי' שו"ת רמ"א סי' פז; עי' נתיה"מ סי' רא ס"ק א; שו"ת עין יצחק או"ח סי' כב; שו"מ מהדו"ק ח"א סי' צא; בנין ציון החדשות סי' טו; דבר אברהם ח"א סי' א בשם המשכיל לאיתן; אב"נ יו"ד סי' תד ותה שו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' קז. ועי' שו"ת עין יצחק שם, שהוכיח שהרי כל קנין דרבנן הופך למנהג, ואם נאמר שמנהג קונה מדאורייתא, א"כ כל קנין דרבנן הוא למעשה קנין דאורייתא. ועי' דבר אברהם שם, שהוכיח, לפי שלא מסתבר שמנהג הסוחרים יהיה עדיף מקנין שתיקנו חכמים.
  27. עי' פסקי הלכות יד דוד אישות, עמ' 228-229 בהגהה; דבר אברהם סי' א. ועי' ציון 25.
  28. חת"ס חו"מ סי' יב וקיב, ויו"ד סי' שיא ושיד ושיז ושיח; שו"ת רמ"ץ סי' עו אות ב; עי' שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלגדבר אברהם סי' א; חתן סופר שער המקנה והקנין והשטרות סי' כז. אמנם עי' שו"ת חת"ס יו"ד שטו, שמ' סיטומתא אינו מדאורייתא, ועי' הר צבי יו"ד רנב, שיישב הסתירה בדברי החת"ס, ועי' שדי חמד מערכת הק' כלל סה ומערכת בכור בהמה אות ג, שדן בדברי החת"ס, וע"ש במערכת בכור בהמה שנקט שיש לפסוק כדברי החת"ס שסיטומתא מועיל מדאורייתא.
  29. עי' ציון 19.
  30. חת"ס שם. ועי' ציון 17 ואילך בטעמים שונים שסיטומתא מועיל, ויש לדון לפי כל טעם.
  31. עי' שו"ת רמ"ץ שבציון 38; שערי יושר מערכת הקנינים סי' יא. ועי' שו"ת טוטו"ד תליתאה ח"ב סי' קמו.
  32. ושם: פעולתם על דברי תורה.
  33. רמב"ם מכירה פ"ז ה"ז. ועי' רמב"ם שם פ"א ה"ח ופ"ב ה"ו, שה"ה בעוד קניינים.
  34. סמ"ע חו"מ רא ס"ק ג.
  35. מ"מ מכירה פ"ז ה"ו.
  36. עי' ראשונים שבציון 40; עי' שו"ת ריב"ש סי' שמה; עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' רעח.
  37. שו"ת הרא"ש כלל יב סי' ג.
  38. שו"ת הרמ"ץ יו"ד סי' עו.
  39. עי' להלן.
  40. תשב"ץ קטן סי' שצח בשם מהר"ם; הגמ"ר שבת תעב – תעג; שו"ת הרא"ש כלל יג סי' כ; עי' שו"ת מהרש"ל סי' לה-לו, הובא בנתיה"מ סי' רא ס"ק א. ועי' ציון 36 וציון 47. ועי' שו"ת הרא"ש כלל יב סי' ג, שכתב שאין מנהג בני אדם לנדור כך.
  41. תשב"ץ קטן והגמ"ר שם, בשם ר"י מפאריש; שו"ת רדב"ז ח"א סי' רעח; שו"ת רעק"א מהדו"ק סי' קלד. ועי' יש"ש ס"ק פ"ה סי' ס, שסיטומתא אינו מועיל בדבר שלא בא לעולם, ועי' בשו"ת מהרש"ל סי' לו, שמועיל, ועי' הגהות רעק"א לשו"ע חו"מ סי' רא, שהק' שדבריו סותרים, ועי' ציון 44 מנתיה"מ. עי' חתן סופר שער המקנה והקנין והשטרות סי' כז, שתלה המח' במח' אם קנין סיטומתא מועיל מן התורה, עי' ציון 26 ואילך.
  42. תשורת שי סי' מב. ועי' שו"ת רע"א סי' קלד, שאע"פ שאין מועיל קנין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, מ"מ אם עשו קנין וחזר בו, צריך לשלם לחבירו את הוצאותיו.
  43. מנחת שלמה תנינא סי' סט; יביע אומר חו"מ סי' ו אות ו.
  44. נתיה"מ סי' רא ס"ק א ובמקור חיים הל' פסח סי' תנ ס"ח, בדעת המהרש"ל שבציון 41, ועי' יביע אומר ח"ו חו"מ סי' ו, שיישב ע"פ זה הסתירה שבדברי המהרש"ל שבציון הנ"ל. ועי' ציון 53.
  45. שו"ת מהרי"א איטינגא ח"ב סי' צא.
  46. שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' לז. וע"ש ח"ב סי' צא, שאם יש לו אמתלא לביטול המקח יכול לחזור בו (ומ' שאף לאחר שבא לעולם).
  47. עי' ראשונים שבציון 40 וראשונים שבציון 41; מהרשד"ם חו"מ סי' שפ, ושם שאפשר להקנות חוב ע"י סיטומתא, ועי' שו"ת חכם צבי סי' קמז.
  48. שו"ת הרא"ש כלל יב סי' ג. ועי' ערך שי חו"מ סי' קעג, לענין מכירת כרטיס הגרלה.
  49. ע"ע אסמכתא.
  50. עי' תוס' ב"מ סו א, וע"ע אסמכתא.
  51. שו"ע הרב או"ח סי' תמח סי"א; עי' שו"ת משאת בנימין סי' צז; עי' של"ה ריש מסכת פסחים; מ"ב סי' תמח ס"ק יט.
  52. ביאה"ל שם. אמנם עי' ציון 26 שיש סוברים שאין סיטומתא מועיל מדאורייתא, ולשיטתם ודאי אין לסמוך על כך לענין מכירת חמץ.
  53. עליות דר"י ב"ב נה א, ועי' דבר אברהם סי' א, שדן בדעתו אם הדינא דמלכותא יוצר מנהג או שיש לו תורף מצד עצמו כעין שיש לסיטומתא. ועי' חזו"א חו"מ סי' טז אות יא, שבדבר שבין ישראל לחבירו ישראל, אין נוגע להם הדינא דמלכותא ואין בזה סיטומתא. ועי' ציון 44.
  54. ע"ע שטר.
  55. שו"ת מהרי"ל דיסקין פסקים סי' קלב.
  56. שו"ת עטרת חכמים יו"ד סי' כד, הובא בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ח סי' קלד. ועי' מהר"ש ענגיל שם, שאף באומדנא שעל דעת כן לא נעשה המקח, הרי מקח זה בטל אף באופן שבשאר קנינים אינו בטל.
  57. ע"ע בכור בהמה טהורה ציון 465.
  58. עי' חת"ס יו"ד סי' שטז; שו"ת צמח צדק סי' סא; עבודת הגרשוני סי' קב; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קיז.
  59. חת"ס שם.
  60. אבני נזר יו"ד סי' תב אות ו; מנחת פתים יו"ד סי' שכ ס"ז ובאמרי יושר ח"ב סי' קעח; טוטו"ד תליתאה ח"ב סי' קמב; עי' אחרונים בציון 51 ואילך.
  61. נתיה"מ סי' רא ס"ק א, בדעתה רמב"ם מכירה פ"ז ה"ז.
  62. עי' שו"ת ריב"ש סי' שמה.
  63. ב"ח חו"מ סי' רא, ועי' להלן מהש"ך.
  64. ב"ח שם.
  65. עי' רבינו יונה ב"מ נה א; עי' שו"ת הר"ן סי' פג; עי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קלב; עי' רא"ש ב"מ פ"א סי' לח; עי' מעשה רקח מכירה פ"ז אות ז בדעת הרמב"ם שם; יש"ש ב"ק פ"ה סי' לו; שו"ת הרמ"א סי' כ; סמ"ע שם ס"ק ו בתי' הב'; ש"ך שם ס"ק א, וע"ש שאפשר שאף הב"ח מודה לזה, ולא כתב דבריו אלא בזמנו דשלא נהגו לקנות קרקעות בסיטומתא, ועי' העמק שאלה קטו אות ה; נתיה"מ שם ס"ק ב; הגהות רעק"א חו"מ שם; קומץ המנחה מ' שלו אות ז; משפט שלום סי' רא בדעתו; ערוה"ש חו"מ סי' רא ס"ב.
  66. שו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' צא.
  67. שו"ת ספר יהושע סי' קיד.
  68. שו"ת בית יעקב סי' צ, הובא בהג' אמרי ברוך חו"מ סי' רא.
  69. ע"ע קנין כסף.
  70. עי' שו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רכה; שו"ת חת"ס חו"מ סי' צט. ועי' רא"ש ב"ה פ"ה סי' עב, שסיטומתא הוא אף על ידי מטבע, ועי' שו"ת מהר"ם שיק חו"מ סי' מא, שאין להוכיח שסובר שקנין כסף מועיל מדין סיטומתא, לפי שאפשר שכוונתו היתה למטבע בלא צורה, וכעין הריטב"א שבציון 16.
  71. סמ"ע חו"מ רא ס"ק ד; נתיה"מ סי' רא ס"ק א; אולם המשפט סי' רא.
  72. שו"ת אבני צדק יו"ד סי' קלה; שו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת חו"מ סי' כ; שו"ת מהר"ש הלוי חו"מ סי' מז. ועי' נתיה"מ חו"מ סי' רא. ועי' שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' קיט.
  73. ב"י חו"מ סי' קצ וסי' רד.
  74. שו"ע חו"מ רא ב.
  75. שו"ע שם.
  76. רמ"א חו"מ סי' רא ס"ב.
  77. שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קיג.
  78. שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתג. ועי' פתחי חושן פ"י הערה ג שסובר שאין מועילה אמירה זו כדי לקנות.
  79. עי' כסף הקדשים סי' רא.
  80. פתחי חושן קנינים פרק י הערה ב, וע"ש משו"ת מהרש"ם שחולק. ועי' שו"ת בית שלמה חו"מ סי' פד.