אנציקלופדיה תלמודית:סיכה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - חשיבות הסיכה כשתיה באיסורים ובמצוות.

הערך שלפנינו עוסק בחשיבותה של הסיכה כשתיה באיסורי אכילה ובמצוות התלויות באכילה. על איסור סיכה משמן-המשחה*, ע"ע. על איסור סיכה לאבל, משום אבלות, ע"ע[1]. על איסור סיכה בשבת כשמוכח שכוונתו לרפואה, גזירה משום שחיקת סממנים, ע"ע רפואה וע' שבות.

מקורו וגדרו

סיכה כשתיה

הסיכה חשובה כשתיה – לאיסורי אכילה שונים, כגון ביום הכפורים[2], ובתרומה* לזר[3], לטמא*[4], ולערל*[5], או לכל איסורי אכילה לסוברים כן, על כך עי' להלן[6], וכן לדברים שמצוותם באכילה, כגון תרומה לכהן[7], ומעשר-שני* בירושלים[8] - שנאמר "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו"[9], מקיש סיכה לשתיה[10], יש מן הראשונים שכתבו שהדין שסיכה כשתיה אינו מן התורה אלא מדרבנן[11], והדרשה היא אסמכתא* בלבד[12], שהכתוב אינו מדבר בשתיה, אלא ברחיצה[13], או שאין משמעות הכתוב להקיש סיכה לשתיה, אלא שהקללה תבוא על הרשע מבפנים כמו המים, ומבחוץ כמו השמן[14], או שאין ללמוד מדברים האמורים כמשל בלבד[15], או כיון שאין למדים מדברי-קבלה*[16]. גדר האיסור מדרבנן, יש מן האחרונים שכתבו שהוא מחשש שמא יבוא לאכלו, כיון שהסיכה קרובה לשתיה[17]. ויש מן האחרונים שכתבו על פי הירושלמי, שאף על פי שהסיכה אינה כשתיה לגמרי מן התורה, והסך מאיסורי אכילה לא עבר בלאו האמור באוכל ושותה, מכל מקום הסיכה אסורה באיסור-עשה*[18], שנלמד ממה שהחשיבה התורה את הסיכה כשתיה לענין מעשר שני[19]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שסיכה כשתיה מן התורה[20], מהכתוב ותבא כמים בקרבו וגו'[21]. על הסוברים שהיקש סיכה לשתיה הוא מן התורה אבל דוקא בדינים מסויימים, עי' להלן[22]. על מקורות אחרים שנאמרו בדינים שונים לרבות את הסיכה כשתיה לאותם הדינים, ועל הנידון אם הם מן התורה או אסמכתא, עי' להלן[23].

הטעם

הטעם שסיכה כשתיה, מחמת שהשמן נכנס לגוף[24], דרך נקבי הזיעה[25]. ויש מן האחרונים שכתבו שממשו אינו נכנס לגוף, אלא כחו בלבד[26].

הגדר

גדר איסור הסיכה בדברים שנוהג בהם דין סיכה כשתיה, הוא כאיסורי אכילה ושתיה, לדינים שונים שבהם חלוקים איסורי אכילה משאר האיסורים, כגון לענין חצי-שעור*, שיש סוברים שאסור מן התורה דוקא באיסורי אכילה[27], יש מן האחרונים שכתבו שאף בסיכה שהיא כשתיה נוהג איסור חצי שיעור[28]. וכן לסוברים שאיסורי אכילה דרבנן לא הותרו לחולה שאין בו סכנה[29], כתבו ראשונים שסיכה שהיא כשתיה דינה כאיסורי אכילה, ולא הותרה[30].

בדיני החפץ

בדינים התלויים בחפץ, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף על פי שלענין איסורי אכילה שעל הגברא, הסיכה אינה נחשבת כשתיה מן התורה לדעתם, אבל לענין דינים המוטלים על החפץ, כגון מצות אכילת תרומה, ומעשר שני, והאיסור לאוכלם שלא כדינם משום שבכך מתבטלת מצוות החפץ, הסיכה היא כשתיה מן התורה[31].

באיסורים

ביום הכפורים

אסור לסוך ביום הכפורים[32], שהסיכה היא אחד מחמשת העינויים האסורים ביום הכפורים, שהם: אכילה ושתיה; רחיצה; סיכה; נעילת הסנדל; תשמיש המטה[33], שנלמדים מהכתוב: שבתון[34], שדרשו בו להוסיף על עינוי אכילה ושתיה, עוד עינויים[35], ומניעת הסיכה חשובה עינוי, שנאמר בדניאל: "וסוך לא סכתי"[36], ונאמר בהמשך הכתובים "מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך"[37]. מקור נוסף לאיסור הסיכה ביום הכפורים, מהיקש סיכה לשתיה[38]. הטעם שנצרך מקור נוסף, כתבו ראשונים כיון שדניאל נהג עוד ענייני צער, ולולי ההיקש שסיכה כשתיה, היינו למדים אחד משאר העינויים שעשה[39], על הטעם שנצרך הכתוב שבדניאל, עי' להלן[40]. איסור הסיכה ביום הכפורים אם הוא מן התורה או מדרבנן, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהוא מדרבנן[41], ששאר העינויים חוץ מאכילה ושתיה הם מדרבנן, והכתובים לרבות שאר עינויים הם אסמכתא בלבד[42], וכן ההיקש שממנו למדו שסיכה כשתיה אינו אלא אסמכתא ומדרבנן[43]. ויש מן הראשונים שסוברים שאיסור הסיכה מן התורה, שלדעתם כל חמשת העינויים ובכללם הסיכה הם מן התורה[44]. לסוברים שסיכה כשתיה בשאר דינים מן התורה[45], כתבו אחרונים שאף על פי ששאר עינויים מדרבנן לסוברים כן, מכל מקום סיכה אסורה מן התורה, שהיא כשתיה[46], ויש מן האחרונים שכתבו שאף לדעתם סיכה אינה אסורה מן התורה[47], שלא נאסר ביום הכפורים אלא עינוי שיש בו איבוד נפש, או שהוא ניכר מיד[48], והסיכה אף על פי שהיא כשתיה אין בה איבוד נפש, ואינה ניכרת מיד[49], או שלא אמרו שהסיכה כשתיה אלא במקום שנאמר בתורה לשון אכילה, וביום הכפורים שנאמר לשון עינוי סיכה אינה בכלל[50]. אף לסוברים שהסיכה ביום הכפורים אסורה מן התורה, אין חייבים עליה כרת, ואין עוברים עליה בלאו, על כך ע"ע יום הכפורים[51].

תרומה לזר

אסור לזר לסוך תרומה[52]. סך בשוגג משלם קרן וחומש, כדין זר האוכל תרומה[53], שנאמר: ולא יחללו את קדשי בני ישראל[54], לרבות את הסך[55] - היינו זר שסך, שחייב חומש[56] - מיתור הכתוב[57], או שדורשים מתיבת "יחללו", שבשני חילולין הכתוב מדבר, סיכה ואכילה[58], ועוד שסיכה הוקשה לשתיה[59]. בברייתא בירושלמי שנינו שזר שסך תרומה פטור מעונש[60] - מיתה בידי שמים[61], ומלקות[62] - ואמר רבי יוחנן על פי הברייתא, שאין לרבות את הסיכה מן הכתוב "ולא יחללו"[63], ופרשו ראשונים בדעתו, שאיסור הסיכה אינו אלא מדרבנן[64], וכן כתבו ראשונים בדעת הבבלי, שחיוב החומש והאיסור לזר מדרבנן, והדרשות אסמכתא בלבד[65]. ויש סוברים שאיסור הסיכה לזר וחיוב החומש עליה, הם מן התורה[66], שהלימוד מהכתוב "ולא יחללו" הוא דרשה גמורה[67], ולכן אף לסוברים בשאר דינים שסיכה אינה כשתיה מן התורה, לענין תרומה היא מן התורה[68], גדר הלימוד מהכתוב "ולא יחללו", מן הירושלמי נראה, שהוא לאו בפני עצמו לסך[69], ויש שכתבו שאינו לאו בפני עצמו, אלא מלמד על לאו של אכילת תרומה לזר, שכולל אף סיכה[70]. לסוברים שהלימוד מ"ולא יחללו" הוא דרשה גמורה, יש שכתבו שחייבים על הסיכה מלקות[71], ומיתה[72]. ויש שכתבו שאיסור הסיכה בתרומה הוא מן התורה, אבל אין חייבים עליו מיתה[73], ומלקות[74], שאף על פי שהלימוד מהכתוב "ולא יחללו" הוא דרשה גמורה, כיון שאיסור הסיכה אינו מפורש אלא נלמד מרבוי, אין עונשים על איסור שאינו מפורש לסוברים כן[75], או כיון שהכתוב "ולא יחללו" אינו מרבה את הסך אלא לתשלומי קרן וחומש שנאמרו בכתוב הסמוך, וכן לאיסור, שמכך שהסך חייב תשלומים לכפרתו, מוכח שעבר באיסור, אבל לא לעונשים שאינם כתובים בסמוך[76], או שאין למדים מהכתוב "ולא יחללו" לאסור הסיכה בלאו, אבל מכל מקום אסור מן התורה בחומר איסור עשה[77], כשאר דיני התורה שהסיכה בהם כשתיה בחומר איסור עשה לסוברים כן[78], או שאין על האדם איסור גברא בסיכה, אבל מכל מקום הדבר אסור משום דין החפץ, שמצוותו שיאכל כדינו לכהנים ולא לזרים, ולגבי דיני החפץ הסיכה כשתיה מן התורה לסוברים כן[79], או שכך הלכה למשה מסיני, שהסיכה בתרומה לזר אסורה ואין בה עונש[80]. ורבי שמעון – לגירסא אחת בתוספתא[81] – חולק על כל זה וסובר שזר שסך שמן של תרומה פטור מחומש[82]. על איסור לזר לסוך תרומה משום הנאת כילוי האסורה לזר בתרומה, ע"ע[83].

תרומה לטמא

אסור לטמא לסוך תרומה[84], מן הכתוב: ולא יחללו את קדשי בני ישראל[85], שדרשו בו לרבות את הסך[86], לענין אכילה בטומאה, שבפרשת אזהרת טמאים בתרומה נאמר הכתוב[87], ויש מן הראשונים שפרשו שהכתוב אמור לענין זר שאכל תרומה בשוגג, אלא שמכך שהכתוב חייבו על הסיכה, למדנו שהיא כשתיה, והוא הדין לענין טמא[88]. מקור נוסף לאיסור סיכה לטמא, מהיקש סיכה לשתיה[89]. וכתבו ראשונים, שאיסור הסיכה הוא מדרבנן והכתובים אסמכתא בלבד[90], אף לסוברים שלענין זר הדרשה מהכתוב "ולא יחללו" היא דרשה גמורה[91], יש שצידדו לומר שלענין טמא אינה אלא אסמכתא[92], וגדר החילוק ביניהם, שחיוב קרן וחומש לזר תלוי במה שהשתמש בחפץ על ידי אכילה, ולענין זה הסיכה חשובה כשתיה מן התורה, אבל איסור אכילת טמא הוא כשאר מאכלות אסורות שהאיסור דוקא במעשה אכילה של האדם, ולענין זה הסיכה אינה כשתיה אלא מדרבנן[93].

תרומה לערל

תרומה אסורה בסיכה לערל[94], שסיכה כשתיה[95], לסוברים שבשאר דיני התורה סיכה כשתיה מדרבנן, ובתרומה לזר מן התורה[96] - מהכתוב: "ולא יחללו" וגו'[97] - יש שכתבו שהוא הדין בתרומה לערל איסור הסיכה מן התורה[98], ויש שצידדו לומר שאף לדעתם בערל אינו מן התורה[99].

תרומה טמאה

אסור לכהן לסוך תרומה טמאה, שהסיכה כשתיה, ותרומה טמאה אסורה באכילה ושתיה[100]. ויש מן האחרונים שכתבו שלסוברים שבשאר איסורים הסיכה מותרת[101], תרומה טמאה מותרת בסיכה[102].

מעשר שני חוץ לירושלים

הסך שמן של מעשר שני חוץ לירושלים, אמרו בירושלמי לפירוש ראשונים ואחרונים שעובר בעשה[103], שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך[104], "ויצהרך" היינו סיכה – שמכך שבוידוי מעשר מתודה "ולא נתתי ממנו למת"[105], והיינו דבר המותר לחי ואסור למת, שהוא סיכה, למדנו שכבר הוזהר על כך שלא לסוך למת, ומכאן שבכתוב "ויצהרך" נכללה סיכה, והוזהר לסוך לחי ולא למת[106] - ומשמע שדוקא כשהיא לפני ה' מותרת, ולא חוץ לירושלים, ולאו הבא מכלל עשה עשה[107]. או שממה שסיכת מעשר שני בירושלים כמצוותה מותרת[108], למדנו שלענין קיום דין החפץ הסיכה כשתיה, וממילא הסך חוץ לחומה עבר על דין המצוה[109].

בשאר איסורי תורה

בשאר איסורי אכילה - כגון חֵלב*[110], ושומן חזיר[111], ונבילה[112], ודם[113] - יש מן הראשונים שכתבו שהסיכה מותרת, שסיכה כשתיה מדרבנן, ולא גזרו אלא ביום הכפורים ובתרומה[114], ויש מן הראשונים סוברים שהסיכה כשתיה בכל איסורי התורה[115], מדרבנן לסוברים כן[116], או מן התורה לסוברים כן[117].

באיסורים דרבנן

לסוברים שדין סיכה כשתיה נוהג בכל האיסורים, נוהג אף באיסורים דרבנן, כגון סתם יינם[118].

בדמאי

בדמאי*, שהלוקח מעם-הארץ* לשאר שימושים מלבד אכילה, כגון: לזרע ולבהמה ולסוך את הכלים, פטור מלעשר[119], הלוקח שמן לסיכת אדם חייב לעשר[120], שהסיכה כשתיה[121]. הלוקח שמן לרפואה, כגון ליתן על גבי חטטים, חייב בדמאי[122], ורבי שמעון בן אלעזר פוטר[123].

במצוות

במצוות

מצינו דברים שמצוה לאכלם, שניתנו לסיכה, כגון תרומה[124], ומעשר שני לסוברים כן[125], מטעם שהסיכה כשתיה[126]. אף לסוברים בשאר דיני התורה, שהסיכה אינה כשתיה מן התורה, שההיקש אינו אלא אסמכתא[127], כתבו אחרונים שלענין מצות אכילת תרומה ומעשר שני הסיכה כשתיה מן התורה[128], שלענין זה ההיקש הוא דרשה גמורה[129], או שלמדים מהדרשות האמורות במעשר שני ובתרומה להתיר סיכה לסוברים כן[130], על מהות הדרשות עי' להלן[131]. בגדר החילוק בין שאר דיני התורה למצות אכילת תרומה ומעשר שני, יש מן האחרונים שכתבו שבאיסורים סיכה כשתיה מדרבנן, ובמצוות מן התורה[132], ויש מן האחרונים שביארו שסיכה חשובה כשתיה מן התורה לענין מצות אכילת תרומה ומעשר שני שהם דיני החפץ, אבל אינה חשובה כשתיה מן התורה לשאר דיני אכילה הטעונים מעשה אכילה[133], ויש מן האחרונים שפירשו שתרומה ומעשר שני אינם טעונים אכילה בדוקא, אלא שנאסר לכלותם ולאבדם, וכיון שסיכה היא הנאה המקיימת את הגוף אינה חשובה איבוד[134]. ויש מן האחרונים שכתב שההיתר לסוך בדבר שמצוותו באכילה כגון מעשר שני, הוא מדרבנן, שכיון שהחמירו שסיכה כשתיה, העמידו דבריהם אף להקל[135].

בתרומה

תרומה ניתנה לסיכה[136], שהסיכה כשתיה, מהיקש סיכה לשתיה[137]. ובירושלמי למדים זאת מהכתוב בתרומה: לך נתתים למשחה[138], לסיכה[139], שדורשים תיבת "למשחה" מלשון משיחה[140]. אף לסוברים שמעשר שני לא ניתן לסיכה[141], תרומה ניתנה לסיכה[142].

במעשר שני

מעשר שני שנינו במשנה שניתן לסיכה[143], שהסיכה כשתיה[144], מהיקש סיכה לשתיה[145]. ובירושלמי לפירוש ראשונים ואחרונים אמרו שהמקור לכך שמעשר שני ניתן לסיכה, מן הכתוב שבודוי-מעשר*: ולא נתתי ממנו למת[146], איזהו דבר המותר לחי ואסור למת, הוי אומר זו סיכה[147]. ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבי שמעון שחולק וסובר שמעשר שני לא ניתן לסיכה[148], יש מן האחרונים שכתבו בדעת רבי שמעון שבמעשר שני סיכה אינה בכלל שתיה מן התורה[149], ומהם שפירשו שמעשר שני שטעון אכילה בירושלים לפני ה', צריך מעשה אכילה, וסיכה אינה חשובה כמעשה אכילה[150]. ויש שכתבו שאיסור הסיכה לרבי שמעון הוא מדרבנן[151], כיון שבסיכה הרבה שמן הולך לאיבוד[152]. הלקוח בכסף מעשר שני, כתבו אחרונים שאף לרבי שמעון ניתן לסיכה[153].

בפירות שביעית

פירות שביעית ניתנו לסיכה[154], וכתבו ראשונים הטעם, כיון שהסיכה כשתיה[155], ויש שכתבו שבלא טעם זה מותר לסוך בפירות שביעית, שכל שימוש שהנאתו וביעורו שוים כאחד מותר בפירות שביעית, והסיכה הנאתה וביעורה שוים[156].

בקדשים

שמן של קודש, כתבו אחרונים שלא ניתן לסיכה[157].

הדבר הניסך

המין האסור בסיכה

המין שהסיכה ממנו נחשבת כשתיה לאיסור, יש מן הראשונים שכתבו שהוא דוקא שמן, שבו נאמר הכתוב: ותבא כשמן בקרבו וכמים בעצמותיו[158], שעליו הסמיכו חכמים את הדין שסיכה כשתיה[159], והוא נכנס לתוך הגוף יותר משאר דברים[160], אבל סיכת שאר דברים – כגון חֵלב, או שומן חזיר[161] – אינה חשובה כשתיה[162], וכן לדעתם מותרת ביום הכפורים[163], ויש מן האחרונים שכתבו שאותה ששנינו שזר שסך יין של תרומה פטור מן החומש[164], מטעם זה הוא, שאין הסיכה חשובה כשתיה בשאר דברים[165]. אף בדינים שבהם סיכה כשתיה מן התורה, כגון איסור תרומה לזר לסוברים כן[166], יש מן האחרונים שכתבו שאינה אסורה אלא בשמן[167]. ויש מן הראשונים סוברים שאף בשאר דברים הסיכה כשתיה[168].

שאין דרכו בכך

הסך תרומה בדבר שאין דרכו בסיכה, אינו חייב חומש[169]. ויש מן הראשונים שכתבו שסיכת דבר איסור בדבר שאין דרכו בכך – כגון חֵלב או שומן[170] – מותרת[171], אפילו שלא במקום חולי[172]. סיכה ביין, נסתפקו ראשונים אם היא חשובה דרך הנאתו לענין זה או לא[173]. תרומה ומעשר שני ופירות שביעית, שניתנו לסיכה[174], דוקא בדבר שדרכו לסוך[175] - כגון שמן, שדרכו לסיכה, ולא יין וחומץ, שאין דרכן לסיכה[176] - שסיכה נלמדת משתיה, ולאכילה ושתיה ניתנו דוקא כדרך אכילתם ושתייתם[177], אף לסוברים שסיכת יין חשובה דרך הנאה לענין איסורי הנאה, מכל מקום אסור לסוך יין של תרומה ומעשר שני ושביעית, שאסור להפסידם, וכל שמוריד אותם מהשתמשות חשובה להשתמשות פחותה ממנה הרי זה בכלל הפסד, וסיכת יין שאין עיקר דרכו בכך, היא הורדה להשתמשות פחותה[178].

שאינו משקה

מהסוברים שאיסור סיכה אינו דוקא בשמן, יש שכתבו שנוהג דוקא במשקה שהוא צלול ונבלע, כגון חָלב בהמה טמאה או יין-נסך*, אבל סיכת חֵלב* או שומן חזיר מותרת, שאינה דומה לאכילה ושתיה[179], ויש מן הראשונים שכתבו שסיכת חֵלב ושומן חזיר אסורה[180].

שאינו ראוי לאכילה

דבר איסור שנפגם ואינו ראוי לאכילה – כגון בורית העשויה מחֵלב והיא פגומה לאכילה[181] - יש מן האחרונים שכתבו שמותר לסוכו[182], ואף על פי שדבר איסור שנפגם אסור באכילה מדרבנן לסוברים כן[183], לא החמירו לאסרו בסיכה[184]. ויש מן האחרונים שכתבו שאסור לסוכו[185], כיון שהסיכה כשתיה, ולסיכה לא נפגם[186], או שכשם שאיסור שנפגם אסור באכילה מדרבנן, כך אסור בסיכה[187].

הסיכה

מקצת הגוף

סיכת מקצת הגוף, ביום הכפורים אסורה כסיכת כל הגוף[188], וראשונים צידדו לומר שאף לסוברים שאיסור הסיכה ביום הכפורים מן התורה[189], הוא דוקא בסיכת כל הגוף – שבכתוב שבדניאל שממנו למדים שהסיכה חשובה עינוי, נאמר: "וסוך לא סכתי"[190], ונאמר "לחם חמודות לא אכלתי", מה אכילת לחם הנאת כל הגוף, אף סיכה דוקא בשיש בה הנאת כל הגוף מניעתה חשובה עינוי[191] - אבל סיכת מקצת הגוף אסורה מדרבנן[192]. וכן באיסור סיכת תרומה לזר, אסור לסוך אפילו מקצת גופו[193].

פעולת הסיכה

טבילת גופו בשמן, דינה כסיכה[194]. וכן נתינת שמן על הגוף, אף בלי שפשוף, הרי היא כסיכה שדינה כשתיה[195], אף לסוברים באיסור סיכה משמן המשחה, שבלא שפשוף אינו חשוב סיכה אלא נתינה[196], לשאר דיני התורה, שלמדים מן הכתוב "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" שביאת השמן בעצמותיו חשובה כשתיה[197], אין חילוק אם בא על ידי שפשוף או על ידי שפיכה בלבד[198]. הנחת חֵלב בתחבושת שקושרים על הגוף, כתבו ראשונים שאינה חשובה סיכה[199].

הבליעה בגוף

כשהדבר הניסך לא נבלע בגוף, כגון שמיד לאחר שסך בשמן רחץ את עצמו לפני שנבלע השמן בבשר, יש שצידדו לומר שהסיכה אינה חשובה כשתיה, והעושה כן בשמן של תרומה אינו חייב לשלם את החומש[200]. סך מלכתחילה שלא על מנת שיבלע בבשר, כגון סיכה שלפני הרחיצה, שאין כוונתו שהשמן ישאר עליו ויבלע בבשר, אלא כדי שהרחיצה תועיל, יש מן האחרונים שכתבו שבשאר האיסורים מותרת, שאינה חשובה כשתיה[201], וביום הכפורים אסורה, מן הכתוב "וסוך לא סכתי"[202].

חיוב לקנח

נפל עליו שמן של איסור, כתבו אחרונים שחייב לקנחו כדי שלא יבלע בבשרו[203].

שלא לשם תענוג

סיכה שאינה לשם תענוג, אלא להעברת הזוהמה, אמרו בירושלמי – לגירסא אחת[204] – ביום הכפורים בין סיכה של תענוג ובין שאינה של תענוג אסורה[205], ופרשו ראשונים כגון להעביר את הזוהמה[206], והלכלוך[207], שאף על פי שאינו מכוין לתענוג, מכל מקום תענוג יש בדבר[208], ופסיק רישיה הוא[209], והחמירו בסיכה יותר מברחיצה – שהיא מותרת להעברת הלכלוך[210] – כיון שהנאתה מרובה יותר[211], או כיון שהסיכה היא כשתיה, שאסורה אף שלא לתענוג[212]. לסוברים שאיסור הסיכה הוא מן התורה[213], יש מן האחרונים שכתבו שמן התורה לא נאסרה אלא סיכה לתענוג, והאיסור בסיכה שאינה של תענוג הוא מדרבנן[214]. ויש מן הראשונים שכתבו שמעיקר הדין כל סיכה שאינה לתענוג מותרת, והטעם שאסור לסוך להעביר הלכלוך, כיון שאין דרך סתם בני אדם להעבירו על ידי סיכה, ולא ניכר הדבר שלהעביר הזוהמה הוא עושה[215], ואחרונים כתבו שטעם איסור הסיכה להעברת הלכלוך, שכיון שיכול להעביר הלכלוך על ידי רחיצה והוא עושה על ידי סיכה, הרי סיכתו לתענוג[216], ולדעתם כשאין לו מים מותר לסוך כדי להעביר את הלכלוך[217]. ויש מן הראשונים חולקים על כל זה וסוברים שמותר לסוך להעברת הלכלוך, שכל סיכה שאינה לתענוג מותרת[218]. על הסוברים שיש חילוק בין סיכה להעברת לכלוך, שמותרת ביום הכפורים, לסיכה להעברת זוהמת הזיעה שאסורה, ע"ע יום הכפורים[219]. הטעם שסיכה שאינה לתענוג מותרת ביום הכפורים לסוברים כן, כתבו ראשונים ואחרונים כיון שהאיסור נאמר בלשון עינוי, ודוקא סיכה של תענוג מבטלת את העינוי[220], או שלמדים מן הכתוב שבדניאל שנאמר בו "וסוך לא סכתי"[221], והוא לא נמנע אלא מסיכה של תענוג[222], ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו הטעם, כיון שסיכה שאינה של תענוג אינה חשובה כשתיה[223]. וכתבו אחרונים שטעמים אלו שייכים אף לסוברים שסיכה אסורה מן התורה[224]. סיכה שלא לשם תענוג בשאר איסורי תורה שאסורה בהם הסיכה, לסוברים שטעם הקולא ביום הכפורים כיון שסיכה שלא לשם תענוג אינה חשובה עינוי, בשאר האיסורים אסורה[225], ולסוברים שהטעם כיון שאינה חשובה כשתיה, מותרת[226]. בתרומה לכהן ובמעשר שני ובשביעית, שניתנו לסיכה, מותרת אף סיכה שאינה של תענוג[227].

לרפואה

סיכה לרפואה, שנינו בברייתא לענין יום הכפורים: היה חולה – אף על פי שאין בו סכנה[228] - או שהיו לו חטטים בראשו, סך כדרכו ואינו חושש[229], טעם ההיתר, כיון שסיכה שאינה של תענוג מותרת לסוברים כן[230], או כיון שאיסור הסיכה ביום הכפורים אינו אלא מדרבנן לסוברים כן, וחכמים התירו למי שיש לו חטטים לסוך[231], שבמקום צער לא גזרו[232], או שאף לסוברים שאיסור הסיכה מן התורה, לא נאסרה מן התורה אלא סיכת כל גופו[233], ובסיכת מקצת גופו שהיא מדרבנן הקילו למי שיש לו חטטים וכדומה[234], או שלא נאסרה מן התורה אלא סיכה של תענוג[235], ובסיכה שאינה לתענוג שהיא מדרבנן הקילו למי שיש לו חטטים וכדומה[236], או שאף לסוברים שאיסור הסיכה מן התורה, כיון שאינו מפורש בכתוב קל יותר, ומסר-הכתוב-לחכמים*, והקילו למי שיש לו חטטים וכדומה[237]. ויש שכתבו בדעת הירושלמי שאמר שסיכה שאינה לתענוג אסורה, שאף סיכה למי שיש לו חטטים אסורה[238], וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת הבבלי שדוקא לחולה שיש בו סכנה הותר לסוך[239]. להלכה, מותר לחולה שאין בו סכנה לסוך ביום הכפורים[240]. בשאר איסורי תורה, יש מן הראשונים שכתבו שסיכה לרפואה מותרת[241], כיון שאינה לתענוג[242], או שהקילו במקום צער וחולי[243], ויש מן הראשונים שכתבו שאסורה, שלא הקילו בסיכה לחטטים אלא בשמן של היתר, אבל לא בשמן של איסור, ולא התירו לחולה שאין בו סכנה איסורי אכילה ושתיה דרבנן, והסיכה כשתיה[244]. תרומה לכהן ופרות שביעית, שניתנו לסיכה, החושש בראשו או שעלו לו חטטים מותר לסוך מהם[245].

כדי שלא יוזק

לסוברים שדוקא סיכה של תענוג חשובה כשתיה[246], הגרדי שסך שמן באצבעותיו כדי שלא תזיק לו האריגה, יש מן הראשונים שצידדו לומר שסיכה זו היא של תענוג, כיון שלהנאת עצמו הוא סך כדי שלא יוזק[247].

השיעור

שיעור הסיכה מן התרומה לחייב עליה את הזר בתשלומי חומש, כתבו אחרונים שהוא בכזית[248], כשיעור השתיה לסוברים כן[249], ולסוברים ששיעור השתיה הוא רביעית[250], כמו כן שיעור הסיכה רביעית[251]. וכן לענין יום הכפורים יש שצידד לומר ששיעור הסיכה הוא כמלא לוגמיו, כשיעור השתיה לסוברים כן[252]. הזמן שמצטרפת הסיכה לכשיעור, יש מן האחרונים שכתבו שהוא בתוך כדי אכילת פרס, כדין השתיה[253], ויש שכתבו שמצטרף אפילו בזמן מרובה, שלא שייך צירוף בתוך כדי אכילת פרס אלא באכילה ושתיה[254]. חצי-שיעור* בסיכה אסור מן התורה[255], ואף לסוברים שדוקא באיסורי אכילה חצי שיעור אסור מן התורה[256], יש מן האחרונים שכתבו שסיכה כאכילה לענין זה[257]. ויש מן האחרונים שצידדו לומר שאין שיעור לסיכה וחייבים עליה בכל שהוא[258].

צירוף סיכה ושתיה לשיעור

סיכה ושתיה אינן מצטרפות לכשיעור לחיוב חומש בזר שאכל תרומה, אף על פי ששיעורן שוה בכזית[259], כיון שהם הנאות שונות, וכשם שמטעם זה אכילה ושתיה אינן מצטרפות לכזית לחייב חומש לסוברים כן[260].

הערות שוליים

  1. ציון 111 וציון 139 ואילך.
  2. עי' ציון 32 ואילך.
  3. עי' ציון 52 ואילך.
  4. עי' ציון 84 ואילך.
  5. עי' ציון 94 ואילך. על איסורים נוספים שבהם י"ס שהסיכה כשתיה, עי' להלן (ציון 100, בתרומה טמאה, וציון 103 ואילך, במעשר שני חוץ לירושלים).
  6. ציון 115 ואילך.
  7. עי' ציון 136 ואילך.
  8. עי' ציון 143 ואילך.
  9. תהלים קט יח. משנה שבת פו א, לענין יום הכפורים; נדה לב א, לענין סיכת טמא בתרומה. ועי' ציון 59, בתרומה לזר, וציון 137, בתרומה לכהן, וציון 145, במע"ש בירושלים, ועי' להלן שי"ס שלמדים איסורי סיכה בתרומה לכהן ומע"ש בירושלים מכתובים אחרים.
  10. רש"י שבת שם ד"ה כמים. וע"ע הקש.
  11. ראשונים דלהלן ציון 12, ועי' ראשונים שבציון 64, ושם עפ"ד רבי יוחנן בירו' שבציון הנ"ל.
  12. תוס' נדה לב א ד"ה וכשמן ותוס' הרשב"א פסחים כד ב ע"פ משנה שם: אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר; סה"ת הלכות שבת סי' רלח; סמ"ג לאוין סה; רמב"ן נדה שם; ריטב"א שבת שם ויבמות עא א וב"מ נד ב (ושם בשם ר"ת); מאירי נדה שם.
  13. עי' תוס' שבת פו א ד"ה אע"פ.
  14. תוס' הרשב"א פסחים כד ב.
  15. ריטב"א שבת שם.
  16. תוס' ר"י הזקן ותלמידו שבת פו א; תוספת יוה"כ יומא עו ב. ועי' רמב"ן רשב"א ריטב"א וחי' הר"ן נדה שם.
  17. אשל אברהם (ברודא) פסחים פ"ב חי' פוסקים לדף כד ב סי' ד אות ב.
  18. פי' א בשמחת עולם שב"ע פ"ג ה"ט ד"ה הרב ומאמר המלך שב"ע פ"א ה"ה ד"ה איברא וסדר משנה שב"ע שם אות ב וצמח צדק יומא פ"ח מ"א (ועי' שו"ת קול אליהו או"ח סי' לו ד"ה והנראה) ושו"ת מהרש"ם ח"ז סי' לח, בפי' ירושלמי מע"ש פ"ב ה"א ושבת פ"ט ה"ד ועוד: מנין שהוא מחוור בעשה (ועי' ציון 147, שי"מ בע"א, ועי' רש"ס שבציון 103, שפי' לענין איסור עשה, אבל לא הזכיר אלא לענין מע"ש, ועי' שיח יצחק יומא עז א לתוד"ה מנין ומאמר המלך שם בד' הסוברים שסיכה כשתיה מדרבנן, שאיסור העשה נאמר דוקא לענין מע"ש). ועי' העמק שאלה לשאילתות שאילתא קלב אות י ע"פ ירו' שם: איסור בעלמא כמו אזהרה דעשה, ועי' קה"ע שבת פ"ט ה"ד ד"ה לאיסור: ולאיסור עשה כדמסיק (לענין מע"ש ותרומה, ועי' שיירי קרבן שם).
  19. עי' ירו' שם. ועי' שמחת עולם שם, שהכוונה ממה שנצרך לימוד להתיר סיכת מע"ש בטומאה, עי' ציון יבמות עד א וע' מעשר שני ציון ?, ועי' קול אליהו שם, שפי' שהלימוד ממה שנאסרה סיכה משמן מע"ש למת, ונתקשה שהאיסור אינו מטעם שהוא כשתיה אלא כיון שמבערו בטומאה, וחי' הגרי"ז הלוי במכתבים שבסוה"ס (עט א בדפי הספר), שנתקשה שהאיסור כיון שמוציאו בשאר צרכיו (וע"ש שפי' שהלימוד ממה שמע"ש ניתן לסיכה, שמכאן למדים שהסיכה חשובה כשתיה לענין קיום דין החפץ, והיינו לדבריו שבציון 31, ואפשר שאף לסוברים שלמדים מכאן לכל התורה, הלימוד ממה שמע"ש ניתן לסיכה, שהיא חשובה כשתיה, אבל אין ללמוד מכאן אלא איסור בעלמא, ועי' ציון 103, שי"ס שסיכה כשתיה במע"ש לאיסור עשה, ולפ"ז אפשר שמשם למדים איסור עשה לשאר דיני תורה).
  20. עי' רש"י יבמות עד א ד"ה שמותר בפי' גמ' שם (ועי' תוס' שם שפי' בע"א), וב"ח או"ח סי' תריא ופר"ח שם ס"א, בדעתו (ועי' פר"ח שם, שתמה מדבריו שבציון 41, ביוה"כ, שאיסור הסיכה מדרבנן, אבל עי' ציון 47 ואילך, שי"ס שאע"פ שבשאר איסורי תורה סיכה כשתיה מה"ת, ביוה"כ אינו אלא מדרבנן). ועי' החינוך שבציון 115 והיכל מלך שבציון הנ"ל, בדעתו, שלוקים על סיכה כשתיה (וע"ש שתמה מדבריו שבציון 41, ביוה"כ, שאיסור הסיכה מדרבנן, ועי' לעיל בסמוך).
  21. עי' ציון 9 ואילך. עי' ערך השלחן או"ח סי' תריא אות א בד' רש"י שם וב"מ נד ב ד"ה ואחד.
  22. ציון 129.
  23. ציון ?.
  24. עי' רמב"ם מעשר פי"ג הט"ז; עי' ראשונים שבציון 160 ופסקי רי"ד שבציון 179; שו"ת הרא"ש הנוספות סי' נז. ועי' רש"י יומא עו ב ד"ה דומיא ע"פ הכתוב שבציון 9, שהשמן נבלע בעצמות. ועי' ציון 200 ואילך, על סיכה באופן שהשמן לא נבלע בגוף, וציון 203, על חיובו של הסך באיסור לקנח את השמן מעליו כדי שלא יבלע בגוף.
  25. שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קסג ובמפתחות לסי' סב.
  26. שו"ת דברי חנוך סי' נב ד"ה עוד השיג, ושם במפתחות לסי' שכו ע"פ ברכות נז ב: שלשה אין נכנסין לגוף והגוף נהנה מהן וכו' רחיצה וסיכה וכו' (ועי' הרוקח הגדול סי' שסד); עי' דע"ת יו"ד סי' נב ס"ק א ע"פ ברכות שם, שממשו אינו נבלע אלא טעם משהו. ועי' דברי חנוך שם בסופו (סא א בדפי הספר ד"ה ומה שתמה), בד' שו"ת הרשב"א החדשות סי' ס (ע"ש הכרחו), שדין סיכה כשתיה אינו מפני שנבלע בגוף, אלא מפני שהנאת הסיכה מועילה לדשן עצם, והיא הנאה גדולה כאכילה ושתיה.
  27. ע"ע חצי שעור ציון 329.
  28. אחרונים שבציון 257. ועי' ערל"נ שבציון הנ"ל, שדוקא באיסורים שבהם נאסרה הסיכה משום שהיא כשתיה, אבל באיסור סיכה משמן-המשחה (ע"ע), שאיסור הסיכה אינו מדין שתיה, ח"ש מותר מה"ת.
  29. ע"ע חולה ציון 618 ואילך, ורשב"א דלהלן.
  30. עי' שו"ת הרשב"א החדשות סי' ס.
  31. חי' הגרי"ז הלוי במכתבים שבסוה"ס (עמ' 156 ואילך). ושם שלענין זה הדרשה מ"ותבא כמים בקרבו" וגו', היא דרשה גמורה. ועי' ציונים 79, 93, 109, 133.
  32. משנה יומא עג ב (ושבת פו א); רמב"ם שב"ע פ"א ה"ה; טור ושו"ע או"ח סי' תריא.
  33. שם ושם ושם, וע"ע יום הכפורים: מצות העינוי.
  34. ויקרא טז לא.
  35. עי' ברייתא יומא עד א ורש"י שם, וע"ע יום הכפורים ציון 414 ואילך.
  36. דניאל י ג.
  37. שם יב. יומא עו ב.
  38. עי' ציון 9 ואילך. משנה שבת פו א.
  39. תוס' יומא עז א ד"ה מניין. וע"ש עוד, ועי' להלן ציון 212, שי"מ בע"א.
  40. ציון 222.
  41. ר"ת בתוס' יומא עז א ד"ה דתנן ונדה לב א ד"ה וכשמן; תו"י יומא עג ב ד"ה יום; עי' תוס' הרשב"א פסחים כד ב; רא"ש יומא פ"ח סי' א ותוס' הרא"ש יומא עג ב, ושם ושם בשם ריב"א וסמ"ג עשין לב ע"פ ירושלמי: סיכה כשתיה וכו' וליוה"כ "לא לאיסור" ולא לעונש (אבל לפנינו לי' תיבת "לא" לאיסור, ועי' סמ"ג שם ובתוס' הרא"ם לסמ"ג שם, שהביא שתי הנוסחאות, ודן אם ההוכחה אף לגי' שלפנינו, ועי' גבו"א שם עו ב ד"ה הני שפי' בע"א); עי' רמב"ן נדה לב א; רשב"א שם; ריטב"א יומא עג ב; ר"ן שם (א א בדפי הרי"ף) בשם י"מ וחי' הר"ן נדה לב א; החינוך מ' שיג (ועי' ציון 20). ועי' רש"י יומא עד א ד"ה שבתון, ופר"ח או"ח סי' תריא ס"א, בדעתו (ועי' שיח יצחק יומא שם, שדחה, ועי' ציון 20), וע"ע יום הכפורים ציון 481.
  42. ע"ע הנ"ל: מצות העינוי. תו"י שם; רא"ש שם ושם.
  43. עי' ציון 12. ר"ת בתוס' שם ושם; תוס' הרשב"א שם.
  44. עי' רמב"ם שב"ע פ"א ה"ה, ור"ן יומא עג ב, בדעתו, וע"ע הנ"ל ציון 484, בדעת עוד ראשונים רבים.
  45. עי' ציון 20.
  46. גט מקושר (נבון) בביאור לתוס' הרא"ם לסמ"ג הלכות יוה"כ חלק עשה ד"ה והן אמת (קז א בדפי הספר) בד' רש"י שבציון הנ"ל; שפ"א שבת פו א.
  47. עי' להלן (ועי' ציון 21).
  48. ע"ע יום הכפורים ציון 475 (איבוד נפש) וציון 476 (עינוי הניכר), לענין שמטעם זה נתמעט מכרת.
  49. יבשר טוב סי' מט ד"ה ולענין יוה"כ.
  50. נהר שלום או"ח סי' תריא.
  51. ציון 474 ואילך.
  52. עי' להלן, וע"ע תרומה.
  53. ע"ע הנ"ל. תרומות פ"ו מ"א; רמב"ם תרומות פ"י ה"ב.
  54. ויקרא כב טו.
  55. תו"כ אמור פ"ו; נדה לב א; רמב"ם שם.
  56. עי' רמב"ם שם; סה"ת סי' רלח בפי' גמ' נדה שם; עי' ר"ש ורא"ש תרומות פ"ו מ"א, שחיוב חומש לזר שסך נתרבה בתו"כ מן הכתוב, ולכאו' כוונתם לתו"כ הנ"ל; חי' הר"ן שבציון 88 בפי' גמ' שם (ועי' רש"י שבציון 87, שפי' שהכתוב נאמר לענין טמא, ועי' דרך אמונה תרומות פ"י ציון ההלכה אות לט, שכוונתו שנאמר אף לענין טמא, אבל ה"ה לענין זר). ועי' תו"כ שם על המשך הכתוב שם "את קדשי בני ישראל", שנדרש לענין חיוב חומש לזר, וירו' שבציון 63.
  57. ר"ש לתו"כ שם.
  58. סה"ת סי' רלח.
  59. עי' גמ' שבציון 89, לענין טמא שסך, ורבנו הלל לתו"כ שם. ועי' ציון 89, על הטעם שנצרכו שני הכתובים.
  60. ירו' מע"ש פ"ב ה"א ושבת פ"ט ה"ד ויומא פ"ח ה"א ותענית פ"א ה"ו (ועי' גבו"א יומא עו א שצידד לפרש ד' הירו' דוקא בסיכה שאינה לתענוג, אבל שאר מפרשי הירו' וראשונים שבציון 63 לא פי' כן, ולכאו' כ"מ בד' ריו"ח בירו' שם).
  61. רא"ם לסמ"ג הל' יוה"כ עשין לב; ק"נ יומא פ"ח סי' א אות ח.
  62. רא"ם שם; רש"ס לירו' מע"ש שם.
  63. ירו' במקומות הנ"ל.
  64. רמב"ן נדה לב א וויקרא כב טו וחי' הר"ן נדה שם. ועי' ירו' מע"ש שם: מנין שאינו מחוור, ורמב"ן שם שפי' שאינו מחוור מה"ת (ועי' ציון 78 ואילך, שי"מ בע"א, שהדרשה מהכתוב "ולא יחללו" אינה אלא אסמכתא, אבל מה"ת אסור בעשה).
  65. תו"י יומא עו ב ורשב"א וריטב"א נדה שם בד' ר"ת שבציון 90, בחיוב חומש, ותוס' יומא עז א בשם ר"ת (ע"ש ראייתו מכריתות ז א) וסה"ת שם וסמ"ג לאוין סה, באיסור, ועי' ציון הנ"ל.
  66. ראשונים ואחרונים דלהלן. ועי' ערך השלחן יו"ד סי' קיז אות ז ושו"ת קול אליהו או"ח סי' לו ד"ה אך ומועדי ה' לסמ"ג הל' יוה"כ עשין לב ומשנת ר' בנימין שביעית פ"ו מ"ז אות לו ע"פ גי' הרא"ש יומא פ"ח סי' א (ותוס' הרא"ש שם עג ב) בשם ריב"א בירו' שם: סיכה כשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש וליוה"כ "לא" לאיסור ולא לעונש, והיינו שביוה"כ האיסור מדרבנן, ומ' שבתרומה האיסור מה"ת (ולפנינו ליתא תיבת "לא").
  67. רש"ס ורידב"ז לירו' מע"ש שם בד' ר' אבא מרי שם (ועי' ר"א פולדא וקה"ע, שפי' בע"א); עי' תוס' ר"י הזקן ותלמידו שבת פו א; תוס' יוה"כ יומא עז א בד' תי' א בתוס' שם ד"ה דתנן; עי' רמב"ם תרומות פ"י ה"ב, ורש"ס שם ור"י קורקוס שם ורדב"ז שם ומה"פ מע"ש שם ושיירי קרבן שבת שם ושיח יצחק יומא עז א לתוד"ה דתנן, בדעתו (ועי' רש"ס שם, בדעתו, שפסק כר' אבא מרי הנ"ל, ושיח יצחק שם, בדעת הרמב"ם, שהבבלי בנדה שם סובר שהלימוד מהכתוב "ולא יחללו" הוא דרשה גמורה, ופסק כמותו). ועי' ריטב"א יומא עו ב וב"מ נד ב (ויבמות עא א וע"ז טו א) בשם ר"ת, שאיסור סיכה לזר בתרומה הוא מה"ת, שכן דרשו (בב"מ שם הוסיף: בספרי) "וגם" לרבות את הסך, ושו"ת קול אליהו או"ח סי' לו, שלא נמצאת דרשה זו בספרי (וצ"ב לאיזה כתוב נתכוין הריטב"א), וצידד שהוא טעות וצ"ל מ"ולא יחללו", וכ"נ מערל"נ נדה שם (ועי' ריטב"א בשם ר"ת שבציון 90, וצ"ב).
  68. עי' תוס' ר"י הזקן ותלמידו שם ותוס' יוה"כ שם וריטב"א שם ושם. ועי' רמב"ן נדה שם שצידד לחלק כן (אבל מסקנת דבריו אינה כן), ועי' ווי העמודים ליראים סי' קיח ומאמר המלך שב"ע פ"א ה"ה, בד' רש"י שבציון 41, שסיכה כשתיה מדרבנן לענין יוה"כ, ובציון 20, שסיכה כשתיה מה"ת לענין איסור אכילת מע"ש בטומאה (לולי היתר הכתוב), שדעתו כראשונים הנ"ל שדוקא בתרומה סיכה כשתיה מה"ת, ומע"ש כתרומה (ועי' ערך השלחן או"ח סי' תריא אות א).
  69. עי' ירו' מע"ש שם לפי' ר"א פולדא ופ"מ והגר"א ורידב"ז, שאילו היה איסור שתיה בתרומה נלמד מהכתוב "ולא יחללו", לא היה מצטרף לאכילה, כיון שהם שני לאוים, ולפ"ז איסור סיכה, הנלמד מהכתוב ולא יחללו, גדרו לאו בפ"ע. ועי' מאמר המלך שב"ע פ"א ה"ה ד"ה ברם אני תמיה על רבינו (הב'), שתמה למה לא מנאו הרמב"ם בלאו בפני עצמו במנין במצוות שבריש הל' תרומות (ועי' במנין המצוות שבריש הל' מאכ"א ושם פ"י הי"ט שמנה הרמב"ם לאו זה לענין אכילת טבל, ולכאו' לכן לא חזר ומנאו בהל' תרומות).
  70. מה"פ מע"ש פ"ב ה"א בד' רמב"ם הנ"ל. ועי' ר"ן שבציון 88, שגדר הלימוד מהכתוב "ולא יחללו", שסיכה חשובה כשתיה, ועי' ציון 76, שי"ס שהריבוי מ"ולא יחללו" אינו אלא לאיסור וחיוב חומש, אבל הסך אינו עובר בלאו.
  71. רש"ס שם בד' רמב"ם שם.
  72. שיירי קרבן שבת פ"ט ה"ד בד' רמב"ם שם. ועי' או"ש ודרך אמונה שבסמוך. ועי' מתא דירושלים שם שכ"ה לד' ר' אבא מרי בירו' שם, ושלפ"ז ברייתא שבציון 60 שפטור מעונש, נדחית מפני הברייתא שבתו"כ שבציון 55, ועי' או"ש תרומות פ"ו ה"ו ודרך אמונה תרומות פ"ו ציון ההלכה ס"ק קל, שהוכיחו כן ממה שחייב חומש, שחיוב חומש בא על שגגת חיוב מיתה דוקא, עי' ד' רבא שבת סט א וע"ע תשלומי תרומה (ועי' חי' רמ"ש שבציון 74, וצ"ב), וע"ע טבל ציון 200, שמהכתוב "ולא יחללו", למדים חיוב מיתה לאוכל טבל, ואו"ש שם עפ"ז, שה"ה לסיכה שנתרבתה מאותו הכתוב.
  73. מנ"ח מ' רפ מהד' מ"י אות לב בד' רמב"ם הנ"ל; סדר משנה שב"ע פ"א ה"ה אות ו ע"פ רמב"ם שם פ"ו ה"ו לענין חיוב מיתה, שלא הזכיר הסך; עי' אמרי בינה תרו"מ סי' יא סוד"ה וי"ל. ועי' סדר משנה שם, שמקור הרמב"ם מהברייתא בירושלמי שבציון 60, ועי' אחרונים שבציון 66 בד' ברייתא הנ"ל, שהאיסור מה"ת ואעפ"כ אין חייב עונש (אבל עי' ציון 64, שי"ס בד' ברייתא הנ"ל שהאיסור מדרבנן). ועי' העמק שאלה שאילתא קלב אות י בד' רמב"ם הנ"ל, שאינו חייב מיתה, אבל חייב מלקות, וצ"ב הטעם.
  74. מה"פ מע"ש פ"ב ה"א ד"ה אמר ומנ"ח שם ומ' רעט מהד' מ"י אות יא (נסתפק) וחי' רמ"ש ב"מ נג ב ע"פ רמב"ם שם פ"ו ה"ו ופ"י ה"ה לענין מלקות, שלא הזכיר הסך; אמ"ב שם סוד"ה ומ"ש בד' רמב"ם שם ושם ע"פ דבריו במנין הלוקים שבהלכות סנהדרין פי"ט, שלא הזכיר סיכה; חי' הגרי"ז במכתבים שבסוה"ס (עמ' 156 ד"ה מאד): ואין בסיכה דתרומה לא לאו ולא מלקות.
  75. ע"ע חיבי מלקיות ציון 267 ואילך (לענין מלקות). מנ"ח שם; אמ"ב שם. ועי' חי' רמ"ש שם, שהטעם שאינו לוקה כיון שהסיכה אינה אלא כאיסורי הנאה, שאין לוקים עליהם לסוברים כן (ע"ע אסורי הנאה ציון 65 ואילך, ושם על הטעמים שאינו לוקה, ועי' אמ"ב שם שג"כ דימה לאיסורי הנאה, ופי' שהטעם כיון שאינו מפורש בכתוב, ואפשר שזו כוונת האו"ש), ועי' מה"פ שם, שהטעם שאינו לוקה כיון שהוא לאו-שבכללות (ע"ע), ועי' מאמר המלך שב"ע פ"א ה"ה שצידד כן מטעם שהלאו של "ולא יחללו" כולל איסור אכילת טבל, ע"ע ציון 189 ואילך, אבל דחה, שהרי האוכל טבל לוקה, ע"ש ציון 210, ומוכח שלוקים על לאו זה.
  76. סדר משנה שב"ע פ"א ה"ה אות ו. וע"ש טעם לחילוק שחילקה התורה בין האיסור לעונש.
  77. קה"ע שבציון 18; הגרי"ז דלהלן בד' ביאור הגר"א לירו' שם.
  78. עי' ציון הנ"ל.
  79. עי' ציון 31. חי' הגרי"ז הלוי בסוה"ס (עט א בדפי הספר).
  80. משנת ר' בנימין שביעית פ"ו מ"ז אות לו, וכ"כ רא"ם לסמ"ג הל' יוה"כ עשין לב שהיה מקום לומר כן, לולי ד' סמ"ג שם שסובר שאיסור הסיכה מדרבנן, עי' ציון 65.
  81. כ"ה לפנינו וכן הביא צ"פ והגרי"ז דלהלן (ועי' ציון 164, שרבים גורסים בע"א).
  82. תוספ' תרומות רפ"ז. ועי' שו"ת צ"פ החדשות וחי' הגרי"ז קונט' יומא (עמ' כה), שדבריו לשיטתו בציון 148, שמע"ש לא ניתן לסיכה, ועי' חי' הגרי"ז שם בביאור שיטתו.
  83. ועי' מל"מ תרומות פ"ב הי"ד.
  84. עי' נדה לב א.
  85. ויקרא כב טו.
  86. עי' ציון 55 ואילך. נדה לב א.
  87. רש"י שם ד"ה ולא יחללו. ועי' חי' ר"י שפירא שם, שדבריו ע"פ תרגום אונקלוס ותרגום יונתן שם טז, שפי' הכתובים שם באכילה בטומאה (ועי' ציון 56).
  88. חי' הר"ן נדה שם. ועי' סה"ת סי' רלח: וריש בנות כותים נמי אמרינן "דזר" אסור לסוך עצמו וכו', ולכאו' מ' שפי' כד' הר"ן.
  89. נדה שם. על הטעם שהביאה הגמ' שני לימודים, עי' תוס' יומא עז א ד"ה דתנן, לסוברים שהלימוד מ"ולא יחללו" הוא דרשה גמורה, והיקש סיכה לשתיה הוא אסמכתא מדרבנן (עי' ציון 12), שהכוונה שלולי הכתוב לאסור מה"ת היינו אוסרים עכ"פ מדרבנן, ועי' ר"י קורקוס תרומות פ"י ה"ב ובית מועד שב"ע פ"א, שפי' שכיון שהוקשה סיכה לשתיה, מסתבר לרבות סך מהכתוב "ולא יחללו", וכ"מ ברבנו הלל שבציון 59 (בזר שסך).
  90. ר"ת בתוס' יומא עז א ד"ה דתנן ונדה שם ד"ה וכשמן וריטב"א שם (ועי' ריטב"א שבציון 67, וצ"ב), ע"פ משמעות גמ' שם, שלאחר שהביאה הדרשה מהכתוב "ולא יחללו", הביאה מהכתוב "ותבא כמים בקרבו", שהוא אסמכתא לסוברים כן, עי' ציון 12 ואילך, ומ' שאף הלימוד מ"ולא יחללו" אסמכתא, ועי' ציון 65.
  91. עי' ציון 67 ואילך.
  92. זכרון שמואל (רוזובסקי) סי' א אות ו ע"פ משמעות גמ' הנ"ל (ועי' ציון 93).
  93. שם. ועי' חי' הגרי"ז הלוי שבציון 79, שחילק ג"כ בין דינים התלויים בקיום מצות החפץ לבין איסורי אכילה שעל הגברא, ומטעם זה איסור זר בתרומה הוא מה"ת, אבל כתב שם (ד"ה מאד) שאיסור אכילת תרומה לטמאים ולערלים הוא מצד קיום מצות החפץ, ולפ"ז לכאו' האיסור מה"ת.
  94. עי' יבמות עא א.
  95. רש"י שם ד"ה מהו.
  96. עי' ציון 66 ואילך.
  97. עי' ציון 54. עי' ציון 67.
  98. עי' ריטב"א יבמות שם, מהכתוב "וגם" לרבות את הסך, ועי' לעיל ציון הנ"ל, שכ' אחרונים שטעות היא והכוונה ללימוד מהכתוב "ולא יחללו", וכ"נ שפי' בערל"נ יבמות שם בד' ריטב"א הנ"ל.
  99. ערל"נ שם, שהכתוב מדבר בזר ולא בערל (ועי' ציון 86, שלמדו מהכתוב "ולא יחללו" לטמא בתרומה, ור"ן שבציון 87, שאע"פ שהכתוב נאמר בזר, למדים ממנו לטמא, ולדעתם לכאו' ה"ה לערל, אבל עי' רש"י שבציון 87, שהלימוד לטמא הוא דוקא כיון שהכתוב אמור בפרשת טמאים, ולפ"ז ערל שאינו אמור בפרשה, לסוברים שאינו כטמא, ע"ע ערל, לכאו' אין לאסרו בסיכה מהכתוב "ולא יחללו", ועי' ציון 92, שי"ס שאף בטמא אינו מה"ת).
  100. ע"ע תרומה. מנ"ח מ' רעט (מהד' מ"י אות ו); או"ש מע"ש פ"ג ה"י (מדרבנן, לסוברים שסיכה כשתיה מדרבנן, עי' ציון 11); באר היטב אמור פרשה כב פסוק י (וע"ש שד' לסוברים שבשאר איסורי תורה הסיכה אינה כשתיה מה"ת, וצ"ל שתרומה טמאה דינה כתרומה לזר ולטמא); חזו"א דמאי סי' טו ס"ק א ד"ה ואף. ועי' רמב"ם תרומות פי"א ה"א: סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא, ומ' שאינו סך את הטמא, ועי' רדב"ז שם, ועי' מעדני ארץ תרומות פ"י ה"ב, שצידד שאף לסוברים באיסור זר בתרומה שסיכה כשתיה מה"ת, בכהן טהור שסך שמן טמא אינה מה"ת, ע"ש טעמו, ועי' משאת המלך על הרמב"ם סי' ת.
  101. עי' ציון 114.
  102. משנה ראשונה מע"ש פ"ב מ"א ופ"ג מ"י. ועי' מראה הפנים שביעית פ"ח ה"ב בד' ברייתא בירו' שם, שכיון שסיכה כשתיה מדרבנן התירו לכהן טמא לסוך שמן של תרומה טמאה.
  103. ירו' מע"ש פ"ב ה"א לפי' רש"ס שם ופ"מ שם, ועי' ביאור הגר"א שם: שעובר בעשה, וחי' הגרי"ז הלוי במכתבים שבסוה"ס (עט א בדפי הספר), בדעתו. ועי' שיח יצחק יומא עז א לתוד"ה דתנן, בד' הסוברים שבשאר דינים הסיכה כשתיה מדרבנן, עי' ציונים 41, 64, שד' ירו' הם דוקא במע"ש, שבו נאמר הכתוב ולא נתתי ממנו למת, ואין למדים מכאן לשאר דיני התורה (ועי' ציון 18 ואילך, שי"ס שלמדים לשאר דיני התורה).
  104. דברים יד כג.
  105. שם כו יד.
  106. רש"ס שם.
  107. רש"ס שם. ועי' פ"מ שם, שפי' בע"א, ודבריו צ"ב.
  108. עי' ציון 143 ואילך.
  109. חי' הגרי"ז שם.
  110. ראשונים דלהלן. על הסוברים שבשאר דברים חוץ משמן לא נוהג דין סיכה כשתיה, עי' ציון 162.
  111. ריטב"א יומא דלהלן ומאירי דלהלן.
  112. ריטב"א דלהלן.
  113. מאירי דלהלן.
  114. ר"ת בתוס' יומא עז א ד"ה דתנן וריטב"א שם עו ב ונדה לב א (ושם, שכן הסכימו בתוס') ורשב"א שם (ועי' ראשונים שבציון 162, שהביאו ד' ר"ת באופ"א, שהחילוק בין שמן לשאר דברים, ואגרו"מ או"ח ח"ג סי' סב, שנתקשה); מאירי נדה שם בשם גדולי הרבנים.
  115. סה"ת שבת סי' רלח, מובא במרדכי שבת סי' שלט ובארחות חיים הלכות שבת סי' שמא, בחֵלב ובשומן חזיר, וע"ש איסורי מאכלות אות מה, בחֵלב בהמות וחיות ועופות טמאים; עי' פסקי רי"ד נדה שם, ביין נסך וחלב בהמה טמאה; עי' שו"ת הרשב"א החדשות סי' ס, בסתם-יינם (ע"ע). ועי' ראשונים שבציון 161 ואילך, שהטעם שמותר לסוך בחלב ובשומן חזיר, כיון שסיכה היא דוקא בשמן, ומ' שבשמן חשובה כשתיה בכל האיסורים, ועי' החינוך מ' קיג, בבשר בחלב, שלוקים על אכילה ולא על הנאה, ולענין סיכה נסתפק אם לוקה, והיכל מלך שב"ע פ"א (ועי' עמודי הארזים ליראים סי' מד), בדעתו, כיון שסיכה כשתיה. ועי' ביאור הגר"א או"ח סי' שכו בד' סה"ת שם, שחלב דינו כיוה"כ כיון ששניהם בכרת, ומ' שהסיכה כשתיה דוקא באיסורי כרת, אבל במסקנת דבריו כ' שסיכה כשתיה בכל האיסורים, כגון באיסור חדש (ע"ע), שאין בו כרת.
  116. עי' ציון 11. סה"ת שם.
  117. עי' ציון 20. עי' החינוך שם והיכל מלך שם, בדעתו; עי' מנחת עני (זינצהיים) ח"א ע' סיכה בסופו.
  118. עי' שו"ת הרשב"א החדשות סי' ס ע"פ נדה לב א, בתרומת חו"ל שהיא מדרבנן, ע"ע תרומה. ועי' להלן ציון 120 ואילך, בדמאי. ועי' איסור והיתר הארוך שער לט אות לד: אסור לסוך עצמו סיכת תענוג בחלב וכו' "ובשאר איסור דאורייתא", וכעי"ז בהמשך דבריו שם, ועי' הגהת הרמ"א שם, ולכאו' מ' שדעתו שסיכה כשתיה דוקא באיסור דאו'.
  119. ע"ע דמאי ציון 408 ואילך.
  120. עי' דמאי פ"א מ"ד: שמן שהגרדי סך באצבעותיו חייב בדמאי.
  121. רמב"ם מעשר פי"ג הט"ז; רא"ש דמאי שם; רש"ס לירו' שם. ועי' נחמד למראה לירו' דמאי שם (מט א בדפי הספר ד"ה גם וד"ה מעתה) וחי' מהר"ם שיק למשניות דמאי שם, שנתקשו לסוברים שדין סיכה כשתיה נאמר דוקא ביוה"כ ובתרומה ולא בשאר איסורים, עי' ציון 114, ועי' דרך אמונה מעשר שם בביאור ההלכה.
  122. תוספ' דמאי פ"א. ושם: הלוקח "יין" ושמן, אבל עי' פי' ר"י ב"ר גרשון מוילנא לתוספ' שם וחזון יחזקאל שם, שמחקו תיבת "יין", שאין דרכו בסיכה, ועי' ציון 173. ועי' ציון 241, שסיכה לרפואה מותרת בשאר איסורים, שהקילו במקום צער וחולי, וערך השלחן יו"ד סוס"י קיז בד' ת"ק בתוספתא, שבדמאי לא הקילו כיון שיכול לעשר, וכ"כ שם ישראל דמאי סופ"א מסברא (ועי' חס"ד לתוספ' שם שפי' ד' ת"ק באופ"א, שסיכה כשתיה מה"ת ולא הקילו לרפואה אף בשאר איסורים), ועי' ציון 230, שי"ס שסיכה שאינה לתענוג אינה חשובה כשתיה, ורא"ש דמאי שם, שלפ"ז הלוקח לשם סיכה שאינה לתענוג פטור מדמאי, וחזו"א שביעית סי' יד אות י, שתמה מד' ת"ק שבתוספ' כאן.
  123. תוספ' שם (ועי' חס"ד שם לפי דרכו הנ"ל, שהלכה כרשב"א).
  124. עי' ציון 136 ואילך.
  125. עי' ציון 143 ואילך.
  126. עי' ציונים 137, 144.
  127. עי' ציון 11 ואילך.
  128. עי' להלן. ועי' פר"ח או"ח סי' תריא ס"א וגבו"א יומא עו ב ותוס' רע"א מע"ש פ"ב מ"א, שנתקשו, לסוברים שסיכה כשתיה מדרבנן, איך הקילו על דברי תורה והתירו סיכה במע"ש.
  129. ק"ס תרומות ריש פי"א (בתרומה); חי' הגרי"ז הלוי במכתבים שבסוה"ס (עט א בדפי הספר).
  130. שמחת עולם שב"ע פ"ג ה"ט (מהכתוב שבמע"ש, ומשם למדים אף לתרומה); ספר ניר לירו' שבת פ"ט ה"ד (מהכתוב שבמע"ש ושבתרומה). ועי' תורת זרעים מע"ש פ"ב מ"א.
  131. ציון 139, בתרומה, וציון 147, במע"ש.
  132. ישרש יעקב יבמות עג ב לרש"י ד"ה והיכן; צד א באו"ש מע"ש פ"ג ה"י (ועי' ציון 134). ועי' ישרש יעקב שם, שמצינו שדנו לחלק בין איסורי אכילה למצוות אכילה לענין אכילה שלא כדרך, ע"ע אכילה ציון 33 ואילך.
  133. חי' הגרי"ז שם. ועי' כעי"ז בשי' מקד"ד חולין סי' ד אות ד, שהסיכה אינה כשתיה מה"ת לדיני אכילה המוטלים על הגברא, אבל למצוות אכילת תרומה ומע"ש שאינן חובה על הגברא, אלא מצוה שהדבר יאכל, סיכה כשתיה מה"ת.
  134. צד ב באו"ש מע"ש פ"ג ה"י, בתרומה ומע"ש (ועי' ציון 132), וכעי"ז בסדר משנה שב"ע פ"א ה"ה אות ח (עמ' 49) ומאמר המלך שב"ע שם סוד"ה איברא, במע"ש. ועי' ספר ניר לירו' שבת פ"ט ה"ד, שהיתר הסיכה בתרומה, שכן מותר אף להאכילה לבהמתו.
  135. שו"ת קול אליהו או"ח סי' לו, ועי' קו' מר"ח שמואלביץ בסו"ס זרעא קיימא ביכורים פ"ב אות ז, שכיון שעיקר האיסור הוא ביטול מצות האכילה, חשוב עבירה בשב ואל תעשה, שבה יש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה (ע"ע), ועי' תפא"י מע"ש פ"ב בועז אות א, שאיסור איבוד מעשר שני אינו אלא מדרבנן, ע"ע מעשר שני (וע"ש שרבים חולקים), ולכן ביד חכמים להקל בסיכה.
  136. שביעית פ"ח מ"ב; תוספ' תרומות פי"א; רמב"ם תרומות פי"א ה"א.
  137. עי' ציון 10. רמב"ם שם.
  138. במדבר יח ח.
  139. ירו' תרומות פ"ה ה"א וביכורים פ"ב ה"א. ועי' צ"פ שבציון 142.
  140. עי' פ"מ תרומות שם; שדה יהושע ביכורים שם.
  141. עי' ציון 148 ואילך.
  142. שנו"א מע"ש פ"ב מ"ב, ועי' משנה שם: אמרו לו לר"ש אם הקל בתרומה החמורה וכו', ורש"ס לירו' שם. וע"ש שתמה בטעם החילוק, שהרי בין בתרומה ובין במע"ש נאמר בתורה לשון אכילה, ועי' ד' הגרי"ז שבציון 150, שדוקא מע"ש שטעון אכילה לפני ה' צריך מעשה אכילה, ולענין זה סיכה אינה כשתיה, אבל בתרומה די בכך שמתקיימת אכילה בחפץ, ולענין זה סיכה כשתיה, ועי' שו"ת צ"פ החדשות ח"ב סי' נא, שר"ש מודה בתרומה מפני הדרשה שבציון 139.
  143. מע"ש פ"ב מ"א ושביעית פ"ח מ"ב; רמב"ם מע"ש פ"ג ה"י.
  144. רמב"ם שם; עי' ר"ש דלהלן.
  145. עי' ציון 9 ואילך. עי' ר"ש ורא"ש שם ע"פ בבלי יומא עו ב; רדב"ז מע"ש שם.
  146. דברים כו יד.
  147. ירו' מע"ש פ"ב ה"א: מנין שהוא מחוור בעשה וכו', ור"ש ורא"ש שם ושנו"א שם ועוד, בפירושו (ועי' רש"ס שבציון 106 ואילך, שפי' שמכאן שנאסרה סיכת מע"ש מחוץ לירושלים, אבל ע"ש שאופן הלימוד הוא שהסיכה נכללה בכתוב של מצות אכילת מעשר שני בירושלים, שבו נאסרה האכילה חוץ לירושלים, ועי' ציון 18). ועי' תוס' רע"א מע"ש פ"ב מ"א, שלד' הבבלי יבמות עד א, שהכתוב מדבר בשמן טמא, אין הוכחה להיתר הסיכה בשמן טהור, ועי' תפא"י שם בועז אות א. ועי' ירו' שם מקור נוסף, מהכתוב (דברים יד כג): ויצהרך, זו סיכה, אבל מסיק שם שלימוד זה הוא אסמכתא בלבד (ועי' ר"ש ורא"ש שם שהביאו לימוד זה מהירו').
  148. ריבמ"צ ור"ש ורא"ש ורע"ב מע"ש פ"ב מ"ב בד' ר"ש שם (ועי' פהמ"ש לרמב"ם שם ורש"ס לירו' שם, שפי' בע"א).
  149. שלום ירושלים לירו' שם; או"ש מע"ש פ"ג ה"י; עי' חי' הגרי"ז דלהלן. ועי' או"ש שם, שביאר בד' ר"ש שבמקום שנאמר בכתוב לשון אכילה, סיכה אינה כשתיה, ובמע"ש נאמר (דברים שם): ואכלת.
  150. חי' הגרי"ז קונט' יומא עמ' כה, ע"פ דבריו שבציון 31.
  151. מיכל המים לירו' שם; שערי אמונה מע"ש שם. ועי' ספר ניר לירו' שם.
  152. מיכל המים שם.
  153. הר"ר יהוסף במלאכת שלמה שם; שנות אליהו שם. ועי' או"ש שם, שנתקשה בטעם הדבר, וע"ש מה שצידד לפרש, וע"ע מעשר שני.
  154. שביעית פ"ח מ"ב.
  155. ר"ש דמאי סופ"א.
  156. עי' רש"י סוכה מ א ד"ה שהנאתו; עי' אמרי בינה תרו"מ סי' יא; תורת זרעים שביעית פ"ח מ"ב.
  157. או"ש מע"ש פ"ג ה"י. ע"ש שנקט כן בפשיטות ולא הביא ראיה, ונתקשה בטעם החילוק בין תרומה ומע"ש שניתנו לסיכה, עי' ציונים 136 ואילך וציון 143 ואילך, וע"ש מה שצידד, וע"ש שלפי הטעם שבציון 134 להיתר הסיכה בתרומה ומע"ש, שאע"פ שסיכה אינה חשובה כאכילה, מ"מ אינו מפסיד את התרומה והמע"ש, י"ל שבקודש צריך דוקא אכילה.
  158. תהלים קט יח.
  159. עי' ציון 9 ואילך. תוס' הרשב"א ותוס' ר"פ ותוס' הרא"ש וסמ"ג דלהלן. ועי' זכרון ישכר שבת פ"ט מ"ד ושיעורי שביעית (אדלשטין) סוס"י יא, בדעתם, שדוקא בשמן זית, שהוא סתם שמן האמור בכתוב, ועי' זכרון ישכר שם.
  160. תוס' הרשב"א ותוס' הרא"ש והגהות אשרי ורבנו ירוחם דלהלן.
  161. תוס' נדה דלהלן; עי' תוס' ר"פ דלהלן.
  162. ר"ת בתוס' נדה לב א ד"ה וכשמן ותוס' רא"ש שם ותוס' הרשב"א פסחים כד ב ותור"פ שם וסמ"ג לאוין סה ורבנו ירוחם נתיב טו אות כז והגהות אשרי מכת"י פסחים פ"ב סי' ב. ועי' דברי חנוך סי' מט ד"ה ועתה נבוא (נח א בדפי הספר) שמטעם זה רחיצה במים ביוה"כ אינה אסורה משום סיכה (עי' יומא עו ב), ועי' ציון ?. ועי' איסור והיתר הארוך שער לט אות לד, שפי' ד' ר"ת הנ"ל להקל בסיכת שאר דברים דוקא במקום צער, אבל עי' רבנו ירוחם שם ופסקי תשב"ץ נדה שם, שפי' בד' ר"ת שאפילו לתענוג מותר, וכ"כ נקה"כ יו"ד סי' קיז בד' ראשונים דלעיל, ועי' מח"ב או"ח סי' תריא אות א, שהוכיח כן.
  163. ספר הבתים שערי שביתת יוה"כ ש"א בשם ר"ת, הובא במחז"ב או"ח סי' תריב. ועי' ציון ?, שי"ס שאיסור הסיכה ביוה"כ הוא מטעם "עינוי" הנלמד מן הכתוב "וסוך לא סכתי", מלבד שדינו כשתיה מהכתוב "ותבא כמים בקרבו", ולדעתם צ"ב אם אף ביוה"כ מותר.
  164. עי' תוספ' תרומות רפ"ז לגי' ר"י קורקוס וכס"מ תרומות פ"י הי"א ע"פ רמב"ם שם וחס"ד לתוספ' שם (ועי' ציון 81, שי"ג בע"א), וע"ע תשלומי תרומה.
  165. ערל"נ נדה לב א (ועי' ציון 169, שי"מ בע"א). ועי' ציון 176.
  166. עי' ציון 66 ואילך.
  167. ערל"נ שם.
  168. ראשונים שבציון 180; עי' פסקי רי"ד שבציון 179.
  169. עי' רמב"ם תרומות פ"י ה"ב: ואחד הסך "דבר שדרכו לסוך"; ק"ס תרומות פ"י, שהטעם שהסך יין של תרומה פטור (עי' ציון 164), כיון שאינו כדרך (ועי' ציון 173, שי"ס שיין דרכו בסיכה, וציון 165, שי"מ הטעם בע"א). וע"ע אסורי אכילה: שלא כדרך אכילתם, על כך שאיסורי אכילה אין חייבים עליהם אלא דרך אכילתם.
  170. רשב"א דלהלן.
  171. שו"ת הרשב"א החדשות סי' ס, ועי' ציון 172; ריטב"א פסחים כד ב בשם הרא"ה. ועי' צד ב ברבנו דוד שם.
  172. שו"ת הרשב"א שם לגירסא שבהוצ' מ"י שם (אבל במובא בב"י יו"ד סי' קכג: אפי' שלא במקום סכנה, ועי' נקוה"כ סי' קיז אות ב, שמ' מדבריו שלבריא אסור, ועי' שו"ת דברי רננה סי' יא, שנסתפק בדעתו); ריטב"א שם, שאף להתענג מותר. וע"ע אסורי אכילה ציון 120, שרוב הפוסקים סוברים שמדרבנן אסור לאכול אסורי אכילה שלא כדרך אכילתם (וע"ש ציון 121, שי"ס שמותר), ועי' רשב"א שם שדעתו כסוברים שדין סיכה כשתיה מדרבנן, ואפשר שלכן לא החמירו בסיכה שלא כדרך, כבאכילה.
  173. שו"ת הרשב"א החדשות סי' ס. ועי' ק"ס שבציון 169 ורדב"ז תרומות פי"א ה"א (ורע"ב שביעית פ"ח מ"א ד"ה לאכילה, ורש"ש שם בדעתו), ועי' ציון 178.
  174. עי' ציון 136 (תרומה), וציון 143 (מע"ש), וציון 154 (שביעית).
  175. שביעית פ"ח מ"ב (בשביעית מע"ש ותרומה); מע"ש פ"ב מ"א (במע"ש); תוספ' תרומות פ"ט (בתרומה).
  176. תוספ' שביעית פ"ו ה"ה (בשביעית) ותרומות שם (בתרומה) ומע"ש פ"ב (במע"ש). ועי' ציון 162, שי"ס שבשאר משקים חוץ משמן, הסיכה אינה חשובה כשתיה, וצ"ב לדעתם למה הוצרכה התוספ' לטעם שאינו דרך סיכה, ואפשר שדבריהם דוקא בשאר איסורים, שהלימוד מהכתוב: ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, וסיכת שמן נכנסת בעצמות יותר, אבל בתרומה לכהן ומע"ש בירושלים שהלימוד ממקורות אחרים לסוברים כן, עי' ציון 130 ואילך, כל שדרכו בכך ניתן לסיכה.
  177. ע"ע מעשר שני וע' פרות שביעית וע' תרומה (ושם ושם ושם, הטעם לכך). ק"ס שמו"י פ"ה (בפירות שביעית).
  178. דברי יחזקאל סי' טו אות י (ועי' מחנ"א מאכ"א פ"ח הט"ז ד"ה ולע"ד, שנתקשה).
  179. פסקי רי"ד נדה מב א וכעי"ז ביבמות עא א.
  180. סה"ת שבת סי' רלח, מובא במרדכי שבת סי' שלט ובארחות חיים הלכות שבת סי' שמא, בחֵלב ובשומן חזיר, וע"ש איסורי מאכלות אות מה, בחֵלב בהמות וחיות ועופות טמאים. ועי' שו"ת הרא"ש הנוספות סי' נז, שמותר לסוך שומן חזיר דוקא לרפואה.
  181. אחרונים דלהלן.
  182. פר"ח יו"ד סי' קיז ס"ד; דברי רננה סי' יא; אשל אברהם (ברודא) פסחים חי' פוסקים לדף כד ב סוס"י ד (ואפשר שדבריו לשיטתו שבציון 17, שאיסור הסיכה גזירה שמא יבוא לאכלו, וכיון שלאכילה אינו ראוי ל"ש לגזור). ועי' שו"ת רבי עקיבא יוסף שלזינגר יו"ד ח"ב סי' נד, שאע"פ שלענין סיכה אינו פגום, כיון שלאכילה מותר א"א לאסור מדין סיכה כשתיה, שאינו חמור משתיה עצמה, ולכאו' הטעם כיון שאיסור אכילה שאינו ראוי לגר פקע ממנו שם האיסור, ע"ע אסורי אכילה ציון 133, ובכך שראוי לסיכה בלבד אינו חשוב ראוי לגר, ועי' חזו"א דמאי סי' ד ס"ק יג, בטבל שנפסל מאכילה וראוי לסיכה, שאפשר שלא אסרו סיכה אלא בדבר הראוי לאכילה.
  183. ע"ע הנ"ל ציון 137.
  184. עי' פר"ח שם. ועי' דברי רננה שם, שסובר שהאיסור לאכלו אינו מעיקר הדין אלא חומרא בלבד, ולכן אין להחמיר בסיכה, שאינה חשובה כשתיה אלא מדרבנן לסוברים כן (עי' ציון 11).
  185. עי' נקוה"כ יו"ד סי' קיז ס"א, שאוסר לרחוץ בבורית הנקראת "זייף" העשויה מחלב, ושבט הלוי ח"ב סי' מח, שהוכיח שבורית זו פגומה; יד הלוי יו"ד סי' מט; דברי חנוך סוס"י נב; אבן שלמה (מלצן, וילנא תרל"ג) בהשמטות בסוה"ס וביתר אריכות בכת"י נד' בקובץ מוריה ניסן תשע"ז עמ' שמ.
  186. דברי חנוך שם; אבן שלמה שם. ועי' אבן שלמה שם, שלפ"ז האיסור מה"ת (לסוברים שסיכה כשתיה מה"ת, עי' ציון 20).
  187. יד הלוי שם (ע"פ ציון 118, שסיכה כשתיה אף באיסורים דרבנן); שבט הלוי שם. וע"ע הנ"ל ציון 138, שי"ס שטעם איסור האכילה בדבר הפגום הוא כיון ש"אחשביה" (ע"ע ציון 21), וקובץ תשובות לרי"ש אלישיב ח"א סי' מט, של"ש לומר ש"אחשביה" לדבר הראוי לאכילה, ע"י סיכה.
  188. ברייתא יומא עז ב; רמב"ם שב"ע פ"ג ה"ט; שו"ע או"ח סי' תריד ס"א.
  189. עי' ציון 44 ואילך.
  190. דניאל י ג. על אופן הלימוד מהכתוב עי' ציון 37.
  191. קרי"ס שב"ע פ"ג.
  192. תו"י יומא עג ב; תוס' הרא"ש שם. ועי' קרי"ס שם שנקט כן. ועי' ר"ן שבציון 237, שמ' שסובר שאף סיכת מקצת הגוף מן התורה.
  193. שו"ת שם עולם (ראבין) סי' ס' ד"ה אך באמת, ע"פ ציון 188. ועי' פיה"מ לרמב"ם מע"ש פ"ב מ"ב, שמותר לישראל לסוך את הכהן בשמן של תרומה ואין מקפידים על השמן הנדבק בידו, ומל"מ תרומות פי"א ה"ח בדעתו, שאין איסור אלא בסיכת כל הגוף, ועי' שם עולם שם, שתמה שאף סיכת מקצת הגוף אסורה לזר (ועי' אבן ישראל מאכ"א פי"ז הכ"ז ד"ה ואשר), אבל עי' מטה אהרן אות סא ד"ה דבר הלמד (ועי' דרך אמונה תרומות פי"א ה"ח בביאור ההלכה ד"ה אע"פ) שההיתר דוקא כשעושה לצורך סיכת הכהן (ועי' מטה אהרן שם, שמה"ט מותר לגדול לסוך את הקטן ביוה"כ, אע"פ שידו ניסכת בכך), ועי' חי' הגר"ח על הש"ס תרומות פ"ו מ"א (מהגרי"ז).
  194. שו"ת הרשב"א החדשות סי' ס, וע"ש שהטבילה אסורה מכל שכן מסיכה.
  195. ערל"נ כריתות ו ב, לענין סיכה ביוה"כ. ועי' ציון 199. ועי' מטה אהרן אות סא ד"ה ושוב ראיתי להרב, לענין שמן של תרומה שבסיכתו מתחלל, שצידד מתחילה שאינו מתחלל בנתינה על בשרו בלבד, שהיא כחעיסה בלא אכילה, אלא לאחר שסך, שהיא עיקר ההנאה, וע"ש ד"ה איברא שה"ה שאין עוברים על סיכה באיסור כשהיא בנתינה בלבד, אבל בד"ה ואולם שבתי הסיק ע"פ רמב"ם תרומות פי"א ה"ז, שהשמן מתחלל בנתינה בלבד, וע"ש עוד, ועי' מי נדה נדה לב א, שהנחה בלא סיכה אינה חשובה כשתיה ומותרת.
  196. ע"ע שמן המשחה.
  197. עי' ציון 9 ואילך.
  198. ערל"נ שם.
  199. עי' תוס' הרשב"א פסחים כד ב ותוס' הרא"ש שם ורבנו דוד שם. ועי' הגהות אשר"י מכת"י (נד' בש"ס הוצ' עוז והדר) פסחים פ"ב סי' ב: ולאו דוקא דרך תחבושת אלא אפי' דרך סיכה וכו', וכעי"ז בריטב"א פסחים שם בשם הרא"ה. וצ"ב אם הטעם כיון שהדבר הניסך מובלע ברטיה, או שסוברים שסיכה אינה אלא דרך שפשוף ולא בהנחה בלבד (ועי' ציון 195).
  200. עי' נחלת יהושע (ודינר) יומא פב א. ועי' עשירית האיפה לתו"כ יומא פ"ו סי' ח, ע"פ תו"כ שם ונדה לב א: לרבות את הסך כשותה, שצריך שהסיכה תהיה כעין שתיה שנבלעת בגופו. וע"ע תרומה, שכהן שסך שמן של תרומה מותר לבן בתו הישראל לסוך ממנו, לפי שהשמן מתחלל בסיכה, ואמרי בינה תרו"מ סי' יא, שנתקשה, שהסיכה נגמרת במה שהשמן נבלע בגוף, וא"כ השמן שנשאר מחוץ לגוף לא עשה שום פעולה ולמה נתחלל, וע"ש.
  201. יבשר טוב סי' מט ד"ה ונראה.
  202. עי' ציון 36 ואילך. שם.
  203. חס"ד לתוספ' דמאי פ"א הט"ז, בשמן של טבל. ועי' להורות נתן ח"ב ס' מז אות א, שהסך מערב יוה"כ לא מצינו שחייב לנגב השמן מעליו ביוה"כ, וצ"ב אם לדבריו ה"ה בשמן של איסור.
  204. כ"ה לפנינו ובעיטור עשרת הדברות סדר יוה"כ וראבי"ה סי' תתסד ור"ן יומא עז ב וריטב"א שם עג ב (ועי' ציון 229, שי"ג בע"א).
  205. ירו' מע"ש פ"ב ה"א ושבת פ"ט ה"ד ויומא פ"ח ה"א ותענית פ"א ה"ו, והובא להלכה בעיטור שם ור"ן שם וריטב"א שם, וכן פסק הרמב"ם שב"ע פ"ג ה"ט.
  206. טור או"ח סי' תריד; רבנו מנוח שב"ע פ"ג ה"ט.
  207. שם.
  208. לבוש או"ח שם ס"א; ראש יוסף (אישקאפה) או"ח שם. ועי' שו"ת רבי עקיבא יוסף או"ח ח"ב סי' רנו, ושם שלפ"ז סיכת דבר שאין תענוג בסיכתו, כגון נפט, מותרת ביום הכפורים.
  209. ראש יוסף שם; ישועות יעקב שם סי' תריג ס"ק א.
  210. ע"ע יום הכפורים ציון 758 ואילך.
  211. לבוש שם; מג"א שם ס"ק א; תי' ב בגבו"א תענית יג ב. ועי' לבוש שם, שמ' שהטעם שכיון שההנאה מרובה א"א שלא יהנה אף כשאינו מתכוין.
  212. נחלת צבי או"ח תריד ס"ק א; זרע יעקב (גינצבורג) שבת פו א. ועי' שעה"מ שב"ע פ"א ה"ה וחי' רא"מ הורוויץ יומא עז א. ועי' אחרונים הנ"ל שלכך נצרך הלימוד מההיקש לשתיה, עי' ציון 38, ולא די בלימוד מהכתוב: וסוך לא סכתי, עי' ציון 36 ואילך (ועי' ציון 39, שי"מ בע"א). ועי' מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות מ' שטו אות ב ומרחשת ח"א סי' מב אות ט, ע"פ הסוברים שדבר–שאינו-מתכוין (ע"ע) כשהוא פסיק רישיה, אסור דוקא באיסורי אכילה ושתיה ולא באיסורי הנאה, ע"ע הנ"ל ציון 202, ולפיכך רחיצה שאסורה מטעם עינוי מותרת כשאינו מתכוין, אבל סיכה האסורה מטעם שחשובה כשתיה, אסורה אף כשאינו מתכוין.
  213. עי' ציון 20, וציון 44, ביוה"כ.
  214. מחנ"א מאכ"א פ"ח הט"ז. ועי' ציון 212, שי"ס שטעם איסור הסיכה שלא לשם תענוג הוא כיון שסיכה כשתיה, וציון 11, שדין סיכה כשתיה הוא מדרבנן לסוברים כן, ומקור איסור הסיכה מה"ת אינו אלא כיון שחשוב עינוי וכשאר עינויים, עי' ציון 44, ומהר"ם שיק שם, שלפ"ז איסור סיכה שאינה לתענוג הוא מדרבנן, ועי' ציון 237.
  215. רבנו מנוח שב"ע פ"ג ה"ט.
  216. תוס' יוה"כ יומא עז ב ד"ה אסור.
  217. שו"ת מקור ישראל או"ח סוס"י ד.
  218. תוס' יומא עז א סוד"ה דתנן. ועי' נחלת צבי סי' תריד ס"ק א, בדעתם, שגירסתם בירושלמי שבציון 205, שסיכה שאינה לתענוג מותרת, כגירסת ראשונים שבציון 229, והעמק שאלה לשאילתות שאילתא קסז אות א, בדעתם, שהבבלי שמתיר סיכה לבעל חטטים, עי' ציון הנ"ל, חולק על הירו' הנ"ל וסובר שלא נאסרה אלא סיכה של תענוג, ועי' ציון 238.
  219. ציון 1058 ואילך.
  220. רבנו מנוח שם; ערל"נ נדה לב א. ועי' ציון 224.
  221. עי' ציון 36 ואילך.
  222. תוס' יומא שם ד"ה מניין. וע"ש שלזה נצרך הלימוד מהכתוב הנ"ל, ולא די בלימוד מהכתוב "ותבא כמים בקרבו", עי' ציון 38.
  223. עי' תוס' הרשב"א פסחים כד ב ותוס' ר"פ פסחים כד ב ושו"ת הרא"ש הנוספות סי' נז (לענין סיכה לרפואה, שלדעתם מותרת מטעם שאינה לתענוג), ועי' מחנ"א מאכ"א פ"ח הט"ז.
  224. מחנ"א שם, מטעם שאינה כשתיה; דברי יחזקאל סי' טו אות טז בד' יראים סי' קיח (וביראה"ש סי' תכ), מטעם שאינה מבטלת העינוי. ועי' רא"ש יומא פ"ח סי' א, שהוכיח מההיתר לסוך למי שיש לו חטטים, שאיסור הסיכה ביוה"כ מדרבנן, אע"פ שבשו"ת שם פי' הטעם שסיכה שאינה לתענוג אינה כשתיה, ולכאו' צ"ל שטעם זה אינו אלא בדרבנן, ועי' אמרי בינה תרו"מ סי' יא, בדעתו.
  225. דברי יחזקאל שם. ועי' גבו"א יומא עו א ע"פ ירו' שם פ"ח ה"א, שלא הותרה סיכה שאינה לתענוג (כגון לרפואה, עי' ציון 229 ואילך), אלא ביוה"כ, ולא בתרומה לזר (אבל עי' ציון 41, שרבים מפרשים ד' ירו' בע"א).
  226. עי' פי' הרא"ש דמאי פ"א מ"ד, בדמאי, ושו"ת הרא"ש שם (לענין סיכה לרפואה, שלדעתו מותרת מטעם שאינה לתענוג, עי' ציון 230), בשאר איסורים.
  227. עי' תוספ' שבציון 245, בסיכה לרפואה. ועי' פי' הרא"ש בדפוס וילנא דמאי סופ"א אות ט, ופאת השלחן שביעית פכ"ד אות לד (ועי' חזו"א שביעית סי' יד ס"ק י) וזכרון שמואל סוס"י א, בדעתו, שבשמן של שביעית לא הותרה אלא סיכה של תענוג, שחשובה כשתיה (וע"ש ושם, שתמהו שבפירות שביעית ההיתר לסוך אינו מטעם שסיכה כשתיה בלבד, אלא שהנאתה וביעורה שוה, עי' ציון 156), אבל טעות היא בדפוס וילנא שהציגו ד' הרא"ש שלא במקומם לענין שביעית, וכפי הנדפס בפי' הרא"ש השלם דבריו אינם אלא לענין דמאי, עי' ציון 122 (וכן פי' בתורת זרעים שביעית פ"ח מ"ב בד' הרא"ש מדעתו).
  228. רמב"ם שב"ע פ"ג ה"ט; שו"ע או"ח סי' תריד ס"א.
  229. יומא עז ב. ועי' סמ"ג לאוין סט והגמ"י שב"ע פ"ג ה"ח, שגרסו בירושלמי שבציון 205, הדא דאתמר בסיכה של תענוג, אבל בסיכה שאינה של תענוג מותר, ופירשו דהיינו בחולה וביש לו חטטין (ועי' סמ"ג שם, שנ' שנסתפק בדבר, ועי' ציון 238).
  230. עי' ציונים 215, 218. פי' הרא"ש דמאי סופ"א ושו"ת הרא"ש שבציון הנוספות סי' נז ותוס' הרא"ש פסחים כד ב; רבנו מנוח שב"ע פ"ג ה"ט. ועי' שו"ע הרב סי' תריד ס"א, ושם שאף לסוברים שסיכה אסורה אף כשאינו מכוין לתענוג, מ"מ סיכה לרפואה שאינה של תענוג כלל מותרת.
  231. ראשונים דלהלן; תוס' ישנים ותוס' הרא"ש יומא עג ב.
  232. סה"ת סי' רלח וארחות חיים שבת סי' שמא, בשמו; סמ"ג לאוין סי' סה ואיסור והיתר דין ריחא מילתא סי' לד, בשמו; עי' שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רפד (והחדשות סי' ס). ועי' רשב"א שם, שהתירו אף במקום חשש בעלמא, שאינו בגדר חולה שאין בו סכנה.
  233. עי' ציון 192.
  234. עי' תו"י יומא עג ב ותוס' הרא"ש שם.
  235. עי' ציון 214.
  236. מחנ"א מאכ"א פ"ח הט"ז. ועי' ציון 237.
  237. ר"ן יומא עג ב. וע"ש שכל שאינו לתענוג התירו, אבל שם עז ב כתב שאם אינו חולה או בעל חטטים אסור לסוך אפילו שלא לתענוג, וצ"ל שדבריו בדף עג ב דוקא במקום חולי, ועי' מטה אהרן אות ס, בדעתו, שהאיסור כשאינו לתענוג ואינו במקום חולי הוא מדרבנן, אבל את האיסור דאורייתא התירו החכמים כל שאינו לתענוג.
  238. מנורת המאור (אלנקוה) הלכות יוה"כ ועי' קה"ע שבת פ"ט ה"ד ויומא פ"ח ה"א בד' ירו' שם ושם לגי' שבציון 205 (ועי' ציון 206, שי"מ בע"א, וציון 229, שי"ג בע"א). ועי' ציון 218 (וסמ"ג שבציון 229). ועי' מנורת המאור שם, שהמחמיר כד' ירו' הרי זה משובח (ועי' חס"ד שבציון 122, בד' תנאים בתוספ', שסוברים שסיכה כשתיה מה"ת ולכן סיכה לרפואה אסורה).
  239. עי' תניא רבתי הלכות יוה"כ ד"ה סיכה.
  240. רי"ף יומא א ב; רמב"ם שם; שו"ע שם.
  241. סה"ת שבת סי' רלח, מובא במרדכי שבת סי' שלט ובארחות חיים הלכות שבת סי' שמא; שו"ת הרא"ש הנוספות סי' נז.
  242. שו"ת הרא"ש שם.
  243. סה"ת שם.
  244. שו"ת הרשב"א החדשות סי' ס.
  245. תוספ' תרומות פ"ט, בתרומה, ושביעית פ"ו, בפרות שביעית. ועי' מטה אהרן (ר"א הלוי) אות סא ד"ה ועוד אני (קמח ב בדפי הספר), שתמה לד' רא"ש שבציון 230, שסיכה לרפואה כיון שאינה לתענוג אינה חשובה כשתיה (אבל עי' ציון 130 ואילך, שי"ס שהטעם שתרומה ומע"ש ניתנו לסיכה, אינו משום שהיא כשתיה, אלא מגזה"כ, או שאי"ז חשוב הפסד).
  246. עי' ציון 230.
  247. עי' פי' הרא"ש דמאי פ"א מ"ד ע"פ משנה שם, ע"ש הוכחתו.
  248. רדב"ז תרומות פ"י ה"ב; מנ"ח מ' רעט (מהד' מ"י אות יב).
  249. ע"ע תשלומי תרומה. עי' רדב"ז שם; מנ"ח שם.
  250. ע"ע הנ"ל.
  251. שו"ת דברי חנוך סי' נב סוד"ה עוד השיג (סא א בדפי הספר).
  252. ע"ע יום הכפורים ציון 525 (וע"ש שי"ח). יראה ואהבה ליראים סי' קיח אות ד (וע"ש שצידד שהשיעור הוא אחר).
  253. דברי חנוך שם.
  254. מנ"ח שם.
  255. מזל שעה תרומות פ"י ה"ב; אחרונים דלהלן.
  256. ע"ע חצי שעור ציון 329 ואילך.
  257. ערל"נ כריתות ז א ד"ה לא איתחל; דברי יחזקאל סי' טו אות טז ד"ה ומעתה: ואכתי תיקשי בסיכה וכו'. ועי' אור גדול יומא פ"ח מ"א, שלכאו' נ' מדבריו שהסיכה אינה חשובה כאיסורי אכילה לענין חצי שיעור, ע"ש שביוה"כ מותר לסוך חצי שיעור, כיון שאי"ז איסורי אכילה (אבל אפשר שדבריו לענין איסור סיכה מה"ת, ואפשר שסובר שהאיסור ביוה"כ מה"ת אינו משום שסיכה כשתיה, אלא מטעם עינוי, עי' ציון ?).
  258. עי' מנ"ח שם בתחילת דבריו שצידד כן ע"פ כריתות ו ב, באיסור סיכה משמן המשחה, ש"סיכה" היא בכל שהוא (וע"ע שמן המשחה, ועי' מנ"ח שם ע"פ גמ' שם, שאף הסוברים שאיסור סיכה משמן המשחה הוא בכזית, ע"ע הנ"ל, מודים ששאר סיכה בכל שהוא), אבל במסקנת דבריו דחה צד זה (עי' ציון 248), ועי' שערי צדק שער מצות הארץ פי"א ס"ו ובאר היטב אמור פרשה כב אות י, שנסתפקו בשיעור הסיכה, ולא פי' צדדי הספק, וציינו לעיין בכריתות שם.
  259. ע"ע תרומה ולעיל ציון 248.
  260. עי' תוספ' תרומות פ"ז, וע"ע תרומה. אמרי בינה תרו"מ סי' יא סוד"ה כתב. ועי' ביאור הגר"א לירו' מע"ש פ"ב ה"א, שגרס בתוספ' הנ"ל שמצטרף, וכ"נ מד' ירו' שם לפי' שאר מפרשים שם, וע"ע הנ"ל, ולפ"ז לכאו' סיכה ושתיה מצטרפות, אבל ע"ש בירו' שנ' שאיסור סיכה הנלמד מהכתוב: ולא יחללו, הוא לאו בפני עצמו (עי' ציון 69), ואינו מצטרף לשתיה, ועי' חס"ד לתוספ' שם שפי' הטעם שאכילה ושתיה אינן מצטרפות כיון ששיעור שהייתן אינו שוה, שאכילה מצטרפת בכדי אכילת פרס ושתיה בכדי שתיית רביעית לסוברים כן, ועי' ציון 253 ואילך, על שיעור השהייה לענין סיכה.