אנציקלופדיה תלמודית:קוצץ בהרת

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - האיסור לקצוץ נגע או לתלוש סימני טומאה של נגע, ודיני טומאתו של נגע שנקצץ.

ערך זה עוסק באיסור לקצוץ נגע או לתלוש סימני טומאה של נגע, הן בנגעי-אדם*, הן בנגעי-בגדים* והן בנגעי-בתים*. כמו כן הערך עוסק בדיניו של נגע שנקצץ במתכוון ושלא במתכוון. בכל מקום שבו יובא להלן: קוצץ בהרת, הכוונה היא לכל אופן שבו עובר על האיסור, בין כשקצץ את הבהרת עצמה ובין כשלא קצץ אלא את סימני הטומאה שבה, ואילו במקום שבו הכוונה לקציצת הנגע עצמו דווקא ולא לתלישת סימני הטומאה, יובא: קוצץ נגע.

על דיניהם של הנגעים השונים, ובכלל זה סימני טומאתם, ומתי מסגירים אותם ומתי מחליטים אותם, ע"ע גבחת; קרחת וע' נגעי אדם וע' נגעי בגדים וע' נגעי בתים וע' נתק וע' שחין; מכוה. על מראיתם של הנגעים השונים, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על דיני הנהגתו של אדם שיש בו נגע, בין כשהוא מוסגר ובין כשהוא מוחלט, ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות.

האיסור וגדרו

האיסור

הקוצץ את הבהרת – מראה נגע של צרעת[1], ועל הכלול באיסור זה, עי' להלן[2] – עובר בלא תעשה[3], שנאמר: הִשמר בנגע הצרעת[4], וכל מקום שנאמר "השמר" אינו אלא לא תעשה[5]. וכן התולש סימני טומאה – שער צהוב[6] - מתוך הנתק* עובר בלא תעשה, שנאמר: ואת הנתק לא יגלח[7]. ורבא אמר שהקוצץ בהרת עובר בנוסף ללאו אף באיסור עשה[8], שנאמר: ולעשות ככל אשר יורו[9]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהקוצץ בהרת אינו עובר בעשה[10], שלדעתם הכתוב "ולעשות" נדרש בעניין אחר[11].

על איסורים נוספים, שיש שלמדום מהלאו של: השמר בנגע הצרעת, ע"ע זכירת מעשה מרים[12] וע' לשון הרע[13] וע' מצורע.

מהותו

מהותו של איסור קוצץ בהרת, יש מן הראשונים סוברים שאינה עצם קציצת הבהרת[14], שלא הוזכר בכתוב בפירוש שלא יקוץ[15], אלא האיסור הוא שלא יטהר את נגעו שלא על פי הוראת כהן[16], והוא הדין שלא יטמאנו אלא על פי הוראת כהן[17], ולכן אסור לקצוץ בהרת, שהוא מטהר אותה בקציצתו[18]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שמהות האיסור הוא עצם קציצת הבהרת[19], ולכן אף במקום שאין צורך בכהן כדי לטהר או לטמא, הקוצץ בהרת עובר בלאו[20]. ויש מן האחרונים סוברים שמהות הלאו, היא עצם קציצת הבהרת, שהרי בלאו נאמר בפירוש שיש להישמר בנגע הצרעת[21], ואילו מהותו של איסור העשה – לסוברים שהקוצץ בהרת עובר אף בעשה[22] – היא שלא יטהר את נגעו שלא על פי הוראת הכהנים, שכן בעשה לא הוזכר הנגע, אלא עשיה כפי הוראת הכהנים[23]. ומכל מקום, אף לסוברים שמהות האיסור היא שלא יטהר את הנגע אלא על פי כהן, יש מן האחרונים סוברים שאין זה אלא באיסור קוצץ בהרת שאינו מפורש בכתוב, שהרי נאמר בו בסתם: השמר בנגע הצרעת[24], אבל איסור גילוח הנתק - שנאמר בכתוב בפני עצמו[25] - מהותו היא עצם הגילוח, שמפורש הוא בכתוב: ואת הנתק לא יגלח[26].

טעמו

טעם איסור קוצץ בהרת, יש מן הראשונים סוברים שהוא כדי שיסבול אדם את העונש שהענישו הבורא ולא יבעט בו, ולא יחשוב שיהיה יכולת בידו לבטלו ולהעלימו מהבריות, אלא יתפלל לה' שירפאנו[27].

במניין המצוות

איסור קוצץ בהרת, יש ממוני המצוות שמנאוהו במניין המצוות כשני לאוים[28], לאו אחד למגלח את שער הנתק, שעובר על הלאו של: ואת הנתק לא יגלח[29], ולאו שני לקוצץ שאר נגעים, שעובר על הלאו של: הִשמר בנגע הצרעת[30], שאף על פי ששני הלאוים עניינם אחד, יש לתת לאו מיוחד לנתק ולאו מיוחד לשאר נגעים, לפי שדיני הנתק שונים מדיני שאר נגעים[31], או לפי שאיסור גילוח הנתק הוא איסור אחר מאיסור קוצץ בהרת, לסוברים כן[32]. ויש ממוני המצוות שלא מנו אלא מצוות לא תעשה אחת של: הִשמר בנגע הצרעת[33], לפי ששני הלאוים עניינם לאסור קציצת סימני טומאה, אלא שהראשון הוא פרט בנתק והשני כולל את כל שאר הנגעים[34]. ויש ממוני המצוות שלא מנו כלל את איסור קוצץ בהרת במניין המצוות[35].

בנגעי בגדים ובתים

הקורע נגע מן הבגד והקולף נגע מן הבית, עובר אף הוא על הלאו של: הִשמר בנגע הצרעת[36], שנאמר: ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים[37], ונגעים אלו אף הם נטמאים ונטהרים על פי הוראת כהן[38].

הכלול בו

איסור קוצץ בהרת כולל בתוכו את הסרת סימני הטומאה[39], בין תלישתם[40], היינו תלישת שער לבן שבנגע[41] – שהוא סימן טומאה בנגעי עור בשר, ובנגעי שחין ומכוה[42] – או תלישת שער צהוב שבנתק[43] – שהוא סימן טומאה בו[44] – ובין כוויית – או חתיכת[45] – מחיה[46] – של בשר חי[47], שהיא סימן טומאה בנגעי עור בשר, ובגבחת ובקרחת[48] – שכשכווה אותה שוב אין כאן מחיה ואינה מטמאת[49], שנאמר: בנגע הצרעת[50], "בנגע" זה שער לבן, "הצרעת" זו מחיה[51], שכיוון שהם סימני טומאה לנגע, הרי הם קרויים נגע צרעת[52], או ששער לבן נקרא "נגע", שנאמר: וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן[53], ומחיה נקראת "צרעת", שנאמר בה: צרעת נושנת הִוא[54], או שהוא נלמד מהריבוי של בי"ת במילה "בנגע", ומהריבוי של ה"א במילה "הצרעת", שאף על פי שלא קצץ את עיקר הנגע אלא רק סימן שבו, עובר[55], או ששער לבן הוא סימן טומאה דווקא כשהוא "בנגע", היינו כשהנגע קדם לשער הלבן[56], ואילו מחיה נקראת צרעת, שכן היא סימן טומאה בכל זמן שתהיה בנגע[57]. וכן הקוצץ את הפשיון – שהוא סימן טומאה בכל הנגעים[58] – אף הוא בכלל תולש סימני טומאה[59]. קציצת נגע שאין בו סימן טומאה – בין שהוא במראה בהרת ובין שהוא בשאר מראות[60] - נחלקו בה אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שאינה בכלל איסור קוצץ בהרת, שאין האיסור אלא הסרת סימני טומאה שבנגע[61]. ויש סוברים שהיא בכלל איסור קוצץ בהרת[62], וכל שכן הוא, שאם על הסרת סימני טומאה לבד חייב אף על פי שהנגע קיים, כל שכן שהוא חייב כשקצץ את הנגע עצמו[63]. גילוח שערות שמסביב לנתק כדי שלא יהיה ניכר בו פשיון – שזהו הטעם שמשאירים מסביב לנתק שתי שיטות של שערות ללא גילוח[64] – יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף הוא בכלל איסור גילוח הנתק[65].

כשאינו מטהר לגמרי

העושה מעשה בבהרת שאינו מטהרה לגמרי, אבל גורם לכך שיש לראותה כבתחילה – כגון הכווה את הבהרת, שדינה כמכווה חדשה, שתראה כבתחילה, לסוברים כן[66] – יש מן האחרונים סוברים שאף הוא עובר על איסור קוצץ בהרת[67].

נגע טהור

הקוצץ נגע טהור, אמרו בגמרא שאף הוא עובר על איסור קוצץ בהרת[68], ונחלקו בדינו ראשונים ואחרונים, וכמה דעות בדבר: א) יש מן הראשונים סוברים שבכל קציצת נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת[69], בין כשקצץ נגע טהור מתחילתו, כגון שהוא במראה בוהק*[70], או שהוא בראשי אברים שאינם מיטמאים בנגעים[71], ובין כשקצץ נגע שנטהר מחמת סיבה, כגון שפרח בכולו[72], שבפירוש ריבה הכתוב לאיסור קוצץ בהרת אף במקום שעוד לא נזקק לטומאה[73], או שבפירוש ריבה הכתוב לאיסור קוצץ בהרת אפילו קוצץ לאחר הפטור, שהנגע כבר טהור, ואין לחלק בין נגע טהור מחמת שנפטר לבין נגע שהיה טהור מתחילתו[74]. ומכל מקום, אף לדעה זו יש מן האחרונים מצדדים לומר שאינו עובר אלא הקוצץ נגע טהור שיכול להשתנות ולהפוך לנגע טמא – כגון בוהק שיכול להפוך את מראהו לאחד מארבעת מראות הנגעים[75] – אבל נגע שודאי ישאר טהור עולמית – כגון נגעי בתים בירושלים ובחוץ לארץ, שאינם מטמאים בנגעים עולמית[76] – אין הקוצצו עובר על איסור קוצץ בהרת[77]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שלדעה זו אף הקוצץ נגע שלעולם לא יבוא לידי טומאה עובר על איסור קוצץ בהרת[78]. ב) ויש מן הראשונים סוברים שהקוצץ נגע שמתחילתו היה טהור - וכגון שאינו מארבעת מראות הנגעים[79], או שהוא פחות מכגריס[80] - אינו עובר על איסור קוצץ בהרת, ואין הקוצץ נגע טהור עובר אלא בנגע שהיה כבר טמא ולאחר מכן נטהר, כגון שהוסגר במשך שני שבועות ולא נולד בו סימן טומאה וטיהרו הכהן[81], כיון שכשהיה הנגע טמא בתחילתו, אפשר שיחזור ויבוא עוד לידי טומאה, כשיצמחו בו סימני טומאה[82], או שדוקא על נגע שהיה טמא מתחילתו יש שם נגע, אבל על נגע שמתחילתו היה טהור אין שם נגע כלל[83]. ג) ויש מן הראשונים סוברים שאף הקוצץ נגע שהיה טמא ולאחר מכן נטהר, אינו עובר על איסור קוצץ בהרת, ולא אמרו שהקוצץ נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת אלא כשקצצו קודם שנראה לכהן, ועדיין לא טיהרו בפועל[84]. ד) ויש מן האחרונים סוברים שאין איסור כלל לקצוץ נגע שאף כשיראנו הכהן יהיה טהור, שאין עליו שם נגע כלל, ולא אמרו שהקוצץ נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת אלא כשהנגע טהור משום שעדיין לא ראהו הכהן, וכשיראנו הכהן יסגירנו או יחליטנו[85].

כשעבר וקצץ נגע טהור

נגע טהור, שקציצתו אסורה אף היא משום קוצץ בהרת[86], שעבר וקצצו, נחלקו אחרונים בדעת אמוראים וראשונים אם חייב: א) בדעת רב נחמן, שמחייב על איסור קוצץ בהרת אפילו לא הועילו מעשיו[87], יש מן האחרונים סוברים, שאף הקוצץ נגע טהור חייב, למרות שהנגע היה טהור אף קודם לכן ונמצא שלא הועילו מעשיו[88]. ואף בדעת רב ששת, שפוטר קוצץ בהרת כשלא הועילו מעשיו[89], יש מן האחרונים סוברים שהקוצץ נגע טהור חייב[90], שדווקא במקום שלא הועילו מעשיו ונשאר הנגע בטומאתו – כגון שתלש חלק מסימני הטומאה ועדיין נשארו בו סימני טומאה המטמאים[91] – פטור, שלא עשה כלום, אבל במקום שהיה טהור עוד קודם הקציצה, חייב, שמכל מקום עשה מעשה של הסרת בהרת[92]. וכן בדעת הראשונים שסוברים שהקוצץ נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת דווקא בנגע שהיה מתחילתו טמא ולאחר מכן נטהר[93], יש מן האחרונים סוברים שכשעבר וקצצו חייב[94]. ב) ויש מן האחרונים סוברים בדעת רב ששת, שהקוצץ נגע טהור פטור, כיון שלא הועילו מעשיו, שהרי כבר היה טהור קודם לכן[95]. וכן בדעת הראשונים שסוברים שהקוצץ נגע טהור עובר על איסור קוצץ בהרת אפילו בנגע שהיה טהור מתחילתו[96], יש מן האחרונים סוברים שמכל מקום פטור[97].

הסרת מקצת סימנים או נגע

האיסור להסיר סימני טומאה – שהוא חלק מאיסור קוצץ בהרת[98] – קיים אפילו כשאינו מסיר את כל סימני הטומאה אלא רק את מקצתם[99], שנאמר: לשמֹר[100], שכיון שהמשיך הכתוב: מאֹד[101], בא לרבות אף מקצת נגע[102], או שהוא נלמד מהמשך הכתוב: תשמרו[103]. וכן הקוצץ מקצת הנגע בנגע שאין בו סימני טומאה – שאף הקוצצו עובר על איסור קוצץ בהרת, לסוברים כן[104] – יש מן האחרונים סוברים שעובר על איסור קוצץ בהרת[105]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהקוצץ נגע שאין בו סימן טומאה אינו עובר על איסור קוצץ בהרת עד שיקצוץ את כל הנגע[106]. במה דברים אמורים? כשהסרת מקצת סימן הטומאה הורידה שם טומאה מהנגע[107], כגון שתלש שערה אחת לבנה מתוך שתי שערות שהיו בנגע[108] - שאין שער לבן חשוב סימן טומאה בנגע עד שיהיו בו שתי שערות לבנות[109], והוא הדין כשקיצר את השער הלבן באופן שנהיה אורכו פחות משיעורו לטומאה[110], וכן הכווה מקצת מחיה, דוקא כשמיעטה משיעורה המטמא, שהוא כעדשה[111], וכן הקוצץ מקצת הנגע, לסוברים שעובר[112], דוקא באופן שמיעטו משיעורו המטמא, שהוא כגריס[113] - אבל התולש שערה אחת לבנה מתוך שלוש שערות שהיו בנגע – שעדיין יש בנגע סימן טומאה, שהרי יש בו שתי שערות לבנות[114], והוא הדין התולש שתי שערות לבנות מתוך ארבע[115], או הכווה את היתר על העדשה שבמחיה[116], או המסיר מקצת הפשיון, שעדיין יש בנגע סימן טומאה, לפי שהפשיון מטמא בכל שהוא[117] – נחלקו בדינו: א) רב נחמן אומר שחייב, שהועילו מעשיו שאם תנשור שערה נוספת יהיה טהור[118]. במה דברים אמורים? כשלאחר שהסיר את מקצת סימני הטומאה, נשאר סימן הטומאה כשהוא מצומצם, באופן שאם יוסר עוד מקצת ממנו יהיה הנגע טהור, אבל במקום שאף לאחר שהסיר את מקצת סימני הטומאה, הסרה נוספת של מקצתם עדיין לא תטהר את הנגע, כגון שהיו בנגע ארבע שערות לבנות והסיר אחת מהן – והוא הדין כשהיו בו חמש שערות והסיר שתיים מהן[119] - שאף אם תנשור שערה נוספת עדיין יישארו בנגע שתי שערות לבנות ויישאר בטומאתו, אף רב נחמן מודה שפטור, שלא הועילו מעשיו כלל[120], ואף על פי שייתכן שתנשור בהמשך יותר משערה אחת ונמצא שהועילו מעשיו, אין לחשוש לכך שאין זה שכיח[121]. ב) ורב ששת אומר שפטור, שמכל מקום בשעה שתלש את השערה לא הועילו מעשיו, שהרי הוא עדיין טמא[122]. וכן יש מן האחרונים גורסים בתוספתא שפטור[123]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שאף רב נחמן מודה שפטור, ולא נחלק על רב ששת אלא בענין אחר[124]. וכן בשאר מקומות שלא הועילו מעשיו, יש מן האחרונים סוברים שלדעה זו פטור, ולכן הקוצץ בהרת בסוף שבוע שני להסגרו – שאפילו עמדה בעיניה היה מטהרו הכהן, לסוברים כן[125] – או הקוצץ סימני טומאה לאחר החלטו – שלא הועילו מעשיו והרי הוא נשאר בטומאתו[126] – פטור[127]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שבאופן כזה חייב[128]. ומכל מקום, כתבו ראשונים שאף לדעה זו יש איסור בתלישת שערה אחת מתוך שלוש, אלא שהעושה כן פטור ממלקות[129]. ג) ובדעת רבא, שאמר שהעושה מעשה שאמרה תורה לא לעשותו, אין מעשהו מועיל[130], ואף על פי כן הוא חייב[131], יש מן האחרונים סוברים שבכל מקום שתלש מקצת סימן טומאה, אף על פי שלא הועילו מעשיו, כיון שעבר על איסור, הרי הוא חייב[132]. הלכה שפטור[133], שאלו דברי התוספתא, לגורסים כן[134], ועוד שהלכה כרב ששת באיסורים[135].

בנתק

המגלח את הנתק, שעובר על הלאו של: ואת הנתק לא יגלח[136], יש מן הראשונים סוברים שאינו חייב עד שיגלח את כל הנתק[137], שכיון שאמר הכתוב "הנתק" בה"א, משמע כולו[138], ואף על פי שקוצץ בהרת חייב אף על מקצתה[139], שונה הוא דינו של המגלח את הנתק, שלכך מנאו הכתוב כמצות לא תעשה בפני עצמה, לסוברים כן[140]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף המגלח מקצת הנתק חייב, שלדעתם דיני גילוח נתק ודיני קוצץ בהרת שוים[141].

זמנו

זמנו של איסור קוצץ בהרת הוא כל זמן שהנגע קייים[142], בין קודם שבא המצורע לכהן להראות את נגעו ובין לאחר שבא לכהן[143], בין מתוך החלט - שהחליטו הכהן לטומאה[144], או שעברו ימי הסגר וראוי להחליטו לטומאה[145] - ובין מתוך הסגר – שעדיין לא החליטו הכהן לטומאה[146] - ובין מתוך הפטור[147], שנאמר: לשמֹר מאֹד ולעשות[148], אפילו משנזקק לטומאה ואפילו לאחר הפטור[149], שהרי המשיך הכתוב ואמר: ככֹל[150], לרבות את כולם[151], או שמשנזקק לטומאה הרי הוא בכלל "נגע", ואפילו קודם שנזקק לטומאה שעדיין אינו קרוי נגע, מכל מקום "לשמֹר מאֹד" בא לרבות[152], או שקודם שנזקק לטומאה נלמד לרבות מהכתוב: ככֹל אשר יורו[153], ועוד נאמר: כאשר צִויתִם[154], אפילו מתוך הסגר[155]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהקוצץ את הנגע קודם שנראה לכהן בפעם הראשונה אינו עובר על איסור קוצץ בהרת, שאין האיסור חל אלא לאחר שראהו הכהן, שקודם לכן לא נקרא עליו שם טומאה[156]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים לחלק בין איסור קוצץ בהרת שקיים כשהמצורע מכיר בסימני הצרעת שבו, אף קודם שיראנו הכהן בפעם הראשונה, לבין איסור גילוח נתק שאינו מתחיל אלא לאחר הסגר ראשון, שאז מגלח את סביבות הנתק, ומוזהר שלא יגלח את הנתק עצמו[157], שכיון שאיסור גילוח הנתק הוא כדי שיהיה ניכר הפשיון, לסוברים כן[158], אין לאוסרו קודם שהסגירו הכהן[159]. וכן יש מן האחרונים מצדדים לומר שיש לחלק בין איסור קוצץ בהרת שקיים אף לאחר הפטור לבין איסור גילוח נתק שאינו קיים לאחר הפטור[160].

אופן הקציצה

איסור קוצץ בהרת קיים בכל אופן שבו קוצץ את הבהרת[161], בין ביד[162], ובין בכלי[163], ואפילו בסם[164].

בנתק

המגלח את הנתק, שעובר על האיסור של: ואת הנתק לא יגלח[165], נחלקו ראשונים באופן הגילוח שבו עובר: יש מן הראשונים סוברים שאינו חייב עד שיגלח את הנתק בתער[166], שסתם גילוח הוא בתער[167], ואף על פי שאיסור קוצץ בהרת בשאר נגעים קיים אף בתלישה ביד[168], אין ללמוד ממנו לאיסור גילוח הנתק, לפי שהוא מצות לא תעשה בפני עצמה, לסוברים כן[169], או לפי שהצורך בלאו מיוחד בנתק הוא למקום הנתק עצמו שיש בו חשש שצמחו סימני טומאה קטנים שאי אפשר לתולשם ביד או במספרים[170]. ויש מן הראשונים סוברים שהמגלח את הנתק חייב בכל דבר שיגלח בו, שיש ללמוד ממצות הגילוח סביב הנתק – שהיא בכל דבר[171] – על איסור גילוח הנתק עצמו, ועוד שאינו שונה מהתולש סימני טומאה שבנגע, שחייב[172]. ומכל מקום, אף לסוברים שאינו חייב עד שיגלח את הנתק בתער, יש מן האחרונים שכתבו שאיסור יש אף כשמגלח שלא בתער, שהרי באופן כזה אינו יודע אם הנתק פשה[173].

כדרכו

איסור קוצץ בהרת אינו אלא כשקוצץ אותה במתכוון[174], אבל מותר לעשות מלאכתו כרגיל[175], כגון לשאת במוט[176] שעל כתפו ובסיב שעל רגלו – ואינו צריך להיזהר מלדחוק סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא משאוי על כתפו[177] - ואם הלכה הבהרת הלכה[178], ובלבד שלא יתכוון לכך[179], שנאמר: ולעשות[180], עושה אתה בה והולך, ואין אתה חושש שמא הלכה הצרעת[181], שכיון שלא סמך הכתוב את המילה "ולעשות" למילה "לשמֹר" – שמשמעותה איסור[182] – אלא הפסיק ביניהן במילה "מאוד", יש לומר ש"ולעשות" בא להתיר, היינו שעשייה כדרכה מותרת[183], ואף על פי שממילא לדעת ר' שמעון דבר-שאינו-מתכון* מותר[184], והלכה כמותו[185], יש צורך בכתוב מפורש כדי להתיר קוצץ בהרת שלא במתכוון לר' יהודה, שסובר שדבר שאינו מתכוון אסור[186], ואפילו לר' שמעון יש צורך בכתוב מפורש כדי להתיר במקום בו ודאי תיקצץ הבהרת – שבאופן כזה אף ר' שמעון מודה שבשאר איסורים הדבר אסור, והוא הנקרא "פסיק רישיה"[187] – שאף בו מותר לעשות כדרכו[188]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שבמקום בו ודאי תיקצץ הבהרת, אף על פי שאינו עובר על העשה שיש בקוצץ בהרת – ולעשות ככל אשר יורו, לסוברים כן[189] – עובר על הלא תעשה שבו[190]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שבמקום שבו בודאי תיקצץ הבהרת, עובר על כל האיסורים שיש בקוצץ בהרת[191].

בנתק

עשיית פעולה כדרכה, במקום שבו בוודאי יגולח נתק, לסוברים שיש באיסור גילוח הנתק לאו בפני עצמו[192], אף לסוברים שמותר לעשות פעולה כדרכה במקום שבו בוודאי תיקצץ בהרת[193], יש מן האחרונים סוברים שבגילוח נתק הדבר אסור, לפי שהוא לאו בפני עצמו, ולא מצינו בו כתוב להתיר[194].

במילה

מי שנולדה בו בהרת בראש הערלה, מילתו דוחה את איסור קוצץ בהרת[195], בין כשהוא מוסגר ובין כשהוא מוחלט[196], ואפילו מילה שלא בזמנה – כגון קטן חולה, שממתינים לו עד שיבריא[197] – דוחה את איסור קוצץ בהרת[198], שמילה היא מצות עשה[199], ואיסור קוצץ בהרת הוא איסור לא תעשה[200], ועשה-דוחה-לא-תעשה*[201], ואף על פי שצרעת חמורה, שהיא דוחה את העבודה – שכהן מצורע אסור לו לקוץ בהרתו כדי שיוכל לעבוד במקדש[202] - ועבודה דוחה את השבת – שמקריבים בשבת קרבנות ציבור שזמנם קבוע[203] - ריבה הכתוב בפירוש מילה במקום בהרת, שנאמר: ימול בשר ערלתו[204] - והמילה "בשר" מיותרת ובאה לרבות[205] - "בשר" אף על פי שיש בהרת[206], וכן אף לסוברים שהקוצץ בהרת עובר בעשה ולא תעשה[207], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה[208], ריבה הכתוב בפירוש מילה במקום בהרת, שנאמר: ימול בשר ערלתו, בשר אף על פי שיש בהרת[209], ואף על פי שכתוב זה נאמר במילת קטן בזמנו, נאמר ריבוי נוסף במילת גדול: וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו[210], ויש ללמוד שאף מילת בינוני – קטן שלא בזמנו[211] – דוחה את איסור קוצץ בהרת, ממילת קטן בזמנו ומילת גדול, שאף על פי שבכל אחד מהם יש צד חמור – שבמילת גדול יש כרת*[212], ומילת קטן היא בזמנה[213] – יש להם צד שוה ששניהם נימולים ודוחים את הצרעת[214], או שלמילה בזמנה שדוחה את הצרעת אין צורך בכתוב, לפי שהדבר נלמד בקל-וחומר* משבת שחמורה ואף על פי כן המילה דוחה אותה[215], ואם אינו עניין למילה בזמנה, תנהו עניין למילה שלא בזמנה[216], ואף על פי שאפשר להמתין עד שיתרפא הנגע ולא יצטרך לעבור על הלאו, שהרי בכל מקרה המילה אינה בזמנה, אפשר שלא יבריא כל ימיו וימות ערל, ולכן יש למולו[217]. במה דברים אמורים? כשאינו מתכוון לקצוץ את הבהרת אלא למילה, אבל כשכוונתו לקצוץ את הבהרת, יש מן הראשונים סוברים שהוא עובר על איסור קוצץ בהרת אף במקום מילה[218], שלא ריבה הכתוב להתיר מילה במקום בהרת אלא כשאין כוונתו לקצוץ את הבהרת, שבשאר איסורי תורה הדבר אסור - לדעת ר' יהודה שדבר שאינו מתכוון אסור[219], ואף לדעת ר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר[220], מודה ר' שמעון במקום שבו בודאי ייעשה האיסור, והוא הנקרא "פסיק רישיה", שאסור[221] - ולכן הוצרך הכתוב להתיר[222], או שלדעתם במקום שמתכוון לקצוץ בהרת עובר הוא בנוסף על הלאו אף על איסור עשה[223], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה[224]. ויש מן הראשונים סוברים שאף כשמתכוון במילתו לקוץ את הבהרת, במקום שבו אין אחר שאינו מתכוון שימול, הדבר מותר[225], שכיון שההיתר למול במקום בהרת הוא משום עשה דוחה לא תעשה, לסוברים כן[226], אין להתיר זאת במתכוון אלא במקום שאי אפשר בעניין אחר[227]. ויש מן הראשונים סוברים שאף במקום שיש אחר שאינו מתכוון לקוץ את הבהרת, מותר למתכוון לקוץ למול, שכיוון שהתירה התורה מילה במקום צרעת, היא התירה זאת בכל אופן אף כשמתכוון[228].

כשחיוב המילה מדרבנן או מספק

אין מילה דוחה את איסור קוצץ בהרת[229], אלא כשחיובה הוא מן התורה, אבל כשחיוב המילה הוא מדרבנן – כגון שלאחר מילתו גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול[230] - אין המילה דוחה את איסור קוצץ בהרת[231], שאין מצווה דרבנן דוחה לא תעשה שבתורה[232]. וכן מילה מספק, יש מן האחרונים סוברים שאינה דוחה את איסור קוצץ בהרת, שאין חיוב מספק במצוות עשה דוחה לא תעשה[233].

בעבודה

עבודה במקדש, אפילו כזו שדוחה את השבת – כגון הקרבת קרבן ציבור[234] – אינה דוחה את איסור קוצץ בהרת, ולכן כהן מצורע, אסור לו לקוץ את בהרתו כדי להקריב קרבנות[235], ואף על פי שעשה דוחה לא תעשה[236], אין זה אלא שבשעה שעובר על הלאו מתקיים העשה – כגון מילה בצרעת, שבשעה שקוצץ את הצרעת מקיים את מצוות מילה[237] - אבל הקוצץ בהרת לצורך עבודה, בשעה שקוצץ את הבהרת עדיין אינו מקיים את מצוות העבודה, ואין האיסור נדחה מפניו[238], ועוד שהקוצץ בהרת עובר על לא תעשה ועשה, לסוברים כן[239], ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה[240].

המוזהר

איסור קוצץ בהרת – והוא הדין איסור גילוח נתק[241] - אינו חל רק על האדם עצמו שבו הנגע, אלא אף הקוצץ בהרת של אדם אחר, עובר[242]. ומכל מקום, יש מן האחרונים מצדדים לומר שהקוצץ בהרת של אדם אחר מדעתו ורצונו של המנוגע, שניהם עוברים על איסור קוצץ בהרת, כפי שהקורח קרחה בראש חברו מדעתו והכותב כתובת-קעקע* בבשר חברו מדעתו, שניהם עוברים על האיסור[243], ואפילו היה הקוצץ מי שאינו בן חיוב – כגון גוי*[244], או חרש-שוטה-וקטן*[245] - יש מן האחרונים סוברים שהנקצץ עובר כשהקציצה מדעתו[246].

באישה

איסור קוצץ בהרת, וכן איסור גילוח נתק, חלים אף באישה[247].

בקטן

איסור קוצץ בהרת חל אף על בהרת של קטן[248].

מקומו

איסור קוצץ בהרת, וכן איסור גילוח נתק, חלים בכל מקום[249].

בזמן הזה

איסור קוצץ בהרת חל אף בזמן הזה[250], כפי שכל דיני המצורע נוהגים בזמן הזה[251]. ומכל מקום, יש מן הראשונים סוברים שאין איסור גילוח נתק חל אלא כשיש כהן חכם שיכול לראות את הנגעים[252].

עונשו

הקוצץ בהרת לוקה[253] ארבעים[254]. וכן המגלח את הנתק לוקה[255], ואף למונים שני לאוים בקוצץ בהרת[256], מכל מקום אינו לוקה אלא אחת[257], לפי שאין הלאוים אחד בכלל חברו[258]. במקום שלא הועילו מעשיו – שאינו לוקה, אבל עובר על איסור, לסוברים כן[259] – לוקה מכת מרדות[260].

טומאתו

התולש סימני טומאה

התולש סימני טומאה קודם שבא אל הכהן, אף על פי שעובר על לא תעשה – שתלישת סימני טומאה היא בכלל איסור קוצץ בהרת[261], ואיסור זה קיים אפילו קודם שבא לכהן[262] - הרי הוא טהור[263], שנאמר: וראהו הכהן וטִמא אֹתו[264], אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל הכהן[265], שכיון שהיה יכול הכתוב לומר "וטמאו" ואמר "אותו", הרי זה בא למעט[266]. וכן התולש סימני טומאה בימי הסגרו – בין בימי הסגר ראשון ובין בימי הסגר שני[267] - אמר ר' עקיבא שהוא טהור[268], לאחר שיעברו ימי ההסגר ולא ימצא בו הכהן סימני טומאה[269], ולאחר שיטבול לטהרתו[270], שאף כאן עדיין לא ראה הכהן את סימני הטומאה ולכן דינו כתולש סימני טומאה קודם שנראה לכהן[271]. וכן מי שנולדו לו סימני טומאה לאחר הפטור, ותלשם קודם שבא לכהן, יש מן האחרונים סוברים שהוא טהור[272]. אף התולש סימני טומאה בעודו עומד בפני הכהן, אמר ר' עקיבא שהוא טהור[273], כשעשה כן לפני שהספיק הכהן להחליטו לטומאה[274], שאין טמא אלא התולש סימני טומאה מתוך החלט[275], ואין טומאת המצורע תלויה בראיית הכהן אלא באמירתו שהאדם שבו הנגע מוחלט לטומאה[276], וקודם שהחליט הכהן את הנגע לטומאה, הרי זה כאילו עדיין לא ראה את הנגע[277]. אבל התולש סימני טומאה – בין התולש שער לבן ובין הכווה את המחיה[278] - לאחר החלטו, הרי הוא טמא, ואין תלישת הסימנים מטהרתו[279], ועליו להמשיך ולנהוג בכל דיני מצורע מוחלט, כגון פריעה ופרימה[280]. טומאת התולש סימני טומאה לאחר החלט, יש מן הראשונים סוברים שאינה מן הדין אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים[281], כדי שלא יועילו מעשיו[282]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שתולש סימני טומאה לאחר החלט טמא מן הדין, שכיוון שהיה טמא, הרי הוא ממשיך להיות בטומאתו[283].

הקוצץ נגע

הקוצץ את הנגע, אינו נטהר בכך[284], שנאמר: כל ימי אשר הנגע בו יטמא[285], ש"כל" בא לרבות לטומאה אף ימים אחרים שאין בהם נגע, והיינו כשקצצו[286]. ובגמרא אמרו שהוא קנס שקנסוהו חכמים[287], כדי שלא יועילו מעשיו[288], וכתבו ראשונים שאין הכתוב אלא אסמכתא*[289]. ודין זה, יש מן הראשונים סוברים שאינו רק במקום שבו הוחלט כבר הנגע לטומאה, אלא אף הקוצץ את הנגע בימי הסגרו אינו נטהר בכך[290], ויש מן האחרונים מצדדים לומר שאף הקוצץ את הנגע קודם שבא לכהן להראות את נגעו או לאחר שכבר פטרו הכהן אינו נטהר בכך[291], ואף על פי שבתולש סימני טומאה לא החמירו אלא כשתלשם מתוך החלט[292], בקוצץ את הנגע עצמו, שהתאכזר על עצמו כל כך כדי להישמט מדין הטומאה שגזרה עליו התורה, החמירו בכל זמן[293]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ראשונים שהקוצץ את הנגע קודם שבא לכהן להראות את נגעו, טהור, שלא קנסוהו אלא שלא יהיה טהור בקציצת הנגע, אבל קודם שטימאו הכהן שעדיין אינו טמא, לא שייך לגזור עליו טומאה חדשה[294].

עשיית סדר טהרתו

הקוצץ את הנגע, אף על פי שהוא נשאר בטומאתו[295], יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום הוא כבר יכול לנהוג בסדר טהרת המצורע – תגלחת[296] וציפורים[297] ומניית ימי סיפורו[298] – שכיוון שמן התורה הוא טהור – שאין טומאתו אלא קנס מדרבנן[299] – לא החמירו בו אלא בטומאתו[300]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהקוצץ את הנגע אינו יכול לנהוג כלל בסדר טהרתו עד שייטהר מנגעו[301].

כשנקצצו או נתלשו מאליהם

נגע שנקצץ שלא במתכוון, הרי הוא טהור[302], ואפילו היה כבר מוחלט לטומאה[303], שנאמר: ימי אשר הנגע בו יטמא[304], ולא ימים שהייתה בו בהרת ונקצצה[305]. וכן נגע שהיו בו סימני טומאה, ונשרו או נקצצו או נכוו מאליהם, הרי הנגע טהור[306]. נתלשו או הלכו חלק מהסימנים מאליהם וחלקם במתכוון, אם במה שנתלש או הלך מאליו היה בכדי לטהר בפני עצמו אף ללא מעשיו – כגון שהיו בנגע שתיים או שלוש שערות לבנות ותלש אחת מהן והשאר נשרו[307], או שהייתה בנגע מחיה כעדשה או יתרה מכך, וכווה חלקה והלך חלקה באופן שאף אם לא כווה כלום הייתה נשארת מחיה פחות מכעדשה[308] – הרי הוא טהור[309], שאף אם לא היה תולש או כווה היה נטהר בהליכת סימני הטומאה[310], ואם במה שנתלש או הלך מאליו לא היה בכדי לטהר בפני עצמו אף ללא מעשיו – כגון שהיו בנגע שלוש שערות לבנות ונשרה אחת ותלש את השתיים האחרות, או שהייתה בנגע מחיה יתרה מכעדשה והלך היתר על העדשה וכווה את השאר[311] – הרי הוא טמא[312], שאם לא היה תולש או כווה היה נשאר טמא[313].

כשקצצה בהיתר

הקוצץ בהרת בהיתר, כגון לצורך מילה[314], הרי הוא טהור[315].

טהרת הנגע

התולש סימני טומאה מתוך החלט, שאינו נטהר בכך[316], וכן הקוצץ את הנגע - בצמצום[317] -במתכוון, שאינו נטהר בכך[318], נחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, באלו אופנים הוא נטהר מנגעו, וכדלהלן:

כשנולד נגע אחר ונטהר ממנו

התולש סימני טומאה או קוצץ את הנגע, ונולד בו נגע אחר, אמר ר' אליעזר שכשנטהר מהנגע השני, הרי הוא טהור אף מהנגע הראשון[319], בין כשנטהר מהנגע השני מתוך החלט ובין כשנטהר ממנו מתוך הסגר[320], שכיון שנתרפא מן הנגע השני, מתברר שמן השמים ריחמו עליו, ואף אם היה קיים הנגע הראשון היה מתרפא ממנו[321], שהרי הנגעים אינם באים בטבע אלא כעונש משמים[322], ובקוצץ נגעו יש לומר עוד שהנגע השני הוא אותו נגע שהיה בו קודם לכן, וממילא כשנטהר יש לומר שהנגע הראשון הוא שנטהר[323], ואף על פי שייתכן שלא היה מתרפא מהנגע הראשון, ונמצא שמעשיו גרמו לו לתועלת, כיון שעליו לחשוש שלא ייוולד לו נגע אחר ולא ייטהר לעולם, ואפילו אם ייוולד בו נגע אחר לא תועיל קציצת הנגע הראשון כל עוד הנגע השני קיים, אין לחשוש שיקצוץ את הנגע כדי להרוויח, ואין לקונסו יותר[324]. ואף בדעת חכמים, שחלקו על ר' אליעזר ואמרו אופנים אחרים בטהרתו של קוצץ בהרת[325], יש סוברים שהם מודים לר' אליעזר במי שנולד בו נגע אחר ונטהר ממנו שהוא טהור אף מהנגע הראשון, שלא באו להחמיר על דברי ר' אלעזר בטהרתו של קוצץ בהרת אלא להוסיף עליו עוד אופנים של טהרה[326]. במה דברים אמורים שהקוצץ את הנגע ונולד בו נגע חדש שכשנטהר ממנו נטהר אף מהנגע הראשון? כשאותו נגע חדש נולד באותו מקום ממנו קצץ את הנגע הראשון, אבל כשנולד בו נגע חדש במקום אחר ונטהר ממנו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו נטהר מן הנגע הראשון, שאין ראיה שהיה נטהר אף מהנגע הראשון אם לא היה קוצצו[327]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף כשנולד בו נגע במקום אחר ונטהר ממנו, הרי הוא טהור מהנגע הראשון, שכיון שמן השמים ריחמו עליו בנגע השני, יש לומר שהיו מרחמים עליו אף בנגע הראשון[328]. ותנא קמא בתוספתא אומר שלדעת חכמים הקוצץ את הנגע אין לו טהרה עולמית[329], ואף בדעת הסוברים שחכמים מטהרים באופנים מסוימים[330], יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום הם אינם מטהרים מהנגע הראשון את מי שנולד בו נגע אחר ונטהר ממנו[331], שאנו חושבים את הנגע הראשון כאילו הוא לפנינו, ואין ראיה שאם היה קיים אכן היה מתרפא[332]. הלכה, נראה מדברי ראשונים שאינו נטהר כשנולד בו נגע אחר ונטהר ממנו[333].

כשנולד סימן טומאה אחר והלך

התולש סימני טומאה ונולד בו סימן טומאה אחר והלך, בדעת הסוברים שהקוצץ בהרת ונולד בו נגע אחר ונטהר ממנו, הרי הוא טהור[334], יש מן האחרונים סוברים שאף באופן כזה טהור, שאף בזה מתברר שמן השמיים ריחמו עליו[335].

כשפרח הנגע בכולו

התולש סימני טומאה או קוצץ את הנגע, ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, חכמים אומרים שטהור[336], שאף ללא מעשיו היה טהור[337], שנגע שפרח מתוך טומאה הרי הוא טהור[338], ונמצא שלא הועילו מעשיו[339]. וכן בדעת ר' אליעזר, שחלק על חכמים, ואמר אופן אחר בטהרתו של קוצץ בהרת[340], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה לחכמים במי שפרח הנגע בכולו שהוא טהור, שלא בא להחמיר על דברי חכמים בטהרתו של קוצץ בהרת אלא להוסיף עליהם עוד אופן של טהרה[341]. במה דברים אמורים? בתולש סימן טומאה של שער לבן או בקוצץ את הנגע, אבל הכווה את המחיה אינו נטהר כשפרח הנגע בכולו[342], ואפילו כווה רק מקצת המחיה ומקצתה הלכה מעצמה – באופן שאם לא היה פורח הנגע היה טהור[343] – אותה פריחה מטמאתו[344], שפריחת הנגע בכולו מטהרת אף במקום שער לבן[345], אבל אינה מטהרת במקום מחיה, שבשר חי כל שהוא מעכב את הפריחה[346], ושמא אם לא היה כווה את אותו מקום לא היה הנגע פורח שם[347], ומכל מקום, במקום שבו ניכר שפרח הנגע אף במקום המחיה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהפריחה מטהרתו[348]. וכן יש מן הראשונים סוברים שאף התולש סימן טומאה של שער לבן או הקוצץ את הנגע, אין פריחה מטהרתו אלא כשנולד בו נגע שני ופרח[349], אבל כשפרח הנגע הראשון אינו טהור, שכיון שמן הדין הוא טהור - שאינו טמא אלא משום קנס[350] - הרי זה כפורח מן הטהור שהוא טמא[351]. ויש מן הראשונים סוברים שאף כשפרח הנגע הראשון טהור[352], שכיון שמן הדין הוא טהור, שאין בו סימני טומאה, ממילא אין להחמיר בו[353], ואף על פי שהפורח מן הטהור טמא, אין זה אלא כשפרח לאחר שטיהרו הכהן, אבל קודם שטיהרו הכהן, הרי הוא חשוב כפורח מן הטמא שהוא טהור[354], או שבתולש סימני טומאה עדיין הוא טמא מן הדין, לסוברים כן[355], וממילא כשפרח בכולו הרי זה פורח מן הטמא שטהור, וכשקצץ את הנגע הרי הפריחה חשובה מן הדין כנגע חדש, וממילא אין להחליטו[356], או שלדעתם הכונה שטהור היא דוקא לאחר שפרח הנגע וחזר שוב להיות כפי שהיה קודם הפריחה[357]. ויש מן הראשונים סוברים שר' אליעזר חולק וסובר שהקוצץ את הנגע ולאחר מכן פרח נגע בכל גופו, אין הפריחה מטהרתו[358], שיש לחשוש שכשקצץ את הנגע קצץ עמו אף מהבשר החי שסביבו, ואז לא מועילה פריחה[359], או שדוקא כשנולד בו נגע אחר ונטהר ממנו אנו אומרים שמן השמים חסו עליו[360], אבל כשפרח בכולו אין זה שחסו עליו, אדרבה מן השמים היכוהו בכל גופו, ודוקא במקום שלא קצץ את הנגע הוא טהור בפריחה, שכיוון שכאבו גדול כל כך ריחמו עליו מן השמים וטיהרוהו, אבל כשפשע בנפשו וקצץ את נגעו, אין לרחם עליו, וזהו עונשו שכיון שקצץ את נגעו, מן השמים גרמו לו שיתפשט הנגע בכל גופו[361]. הלכה כחכמים[362].

כשנולד שחין סמוך למחיה שכוה

הכווה את המחיה לאחר החלט, שהוא טמא[363], ונסמך לה שחין, ר' יוסי אומר שהוא טהור, שאפילו לא היה כווה את המחיה היה טהור[364], ששחין הסמוך למחיה, אפילו כל שהוא, טהור[365]. ובדעת תנא קמא, שלא חילק בכך[366], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטמא[367].

כשהתמעט הנגע

התולש סימני טומאה, אמרו חכמים שהוא יכול להיטהר אף באופן שיתמעט הנגע מכגריס[368], שנגע פחות מכגריס אינו חשוב נגע[369], ואפילו לא היו נתלשים סימני הטומאה היה נטהר[370]. ויש מן האחרונים מוסיפים שהוא הדין שנטהר באופן שייקצץ הנגע מאליו[371]. וכן בדעת ר' אליעזר, שחלק על חכמים, ואמר אופן אחר בטהרתו של תולש סימני טומאה[372], יש מן הראשונים סוברים שהוא מודה שטהור אף כשהתמעט הנגע מכגריס, שלא בא להחמיר על דברי חכמים אלא להוסיף עליהם עוד אופן של טהרה[373]. ויש מן הראשונים סוברים שר' אליעזר חולק וסובר שאין התמעטות הנגע מכגריס מטהרתו[374]. הלכה כחכמים[375].

כשקצץ נגע ובשר מסביבו

הקוצץ את הנגע באופן שקצץ אף בשר חי מסביבו, אמר ר' יהודה[376] שלא נחלקו בדינו תנאים, ובין ר' אליעזר ובין חכמים – שנחלקו בטהרת הקוצץ את הנגע[377] – מודים שאין לו טהרה עולמית[378], ואפילו קצץ רק כחוט השערה בשר חי[379], שאם היה אותו נגע בעיניו ייתכן והיה פושה לאותו מקום של בשר חי, ואף כשפרח בכל הגוף, ייתכן ובאותו בשר חי שקצץ לא היה פורח[380], או שאף על פי שמסתבר שהיה פורח שם כמו שפרח בכל הגוף, מכל מקום כיוון שאותו בשר חי כבר אינו בגופו ואין אפשרות לנגע לפרוח שם, הרי זה חשוב כאילו נשאר בו בשר חי שלא פרח[381], או שכיוון שעקר את הנגע כל כך עד שעקר עמו אף בשר חי, קנסוהו לעולם[382], או שכיוון שנולד נגע חדש בכל הקציצה, אף במה שלא היה קודם נגע, יש לומר שאין זה הנגע הראשון אלא נגע אחר, וממילא לא נטהר מהנגע הראשון[383] .

כשקצץ מקצת הנגע

הקוצץ מקצת נגע, אמר ר' יהודה[384] שלא נחלקו בדינו תנאים, ובין ר' אליעזר ובין חכמים – שנחלקו בטהרת הקוצץ את הנגע[385] – מודים שטהרתו הוא כשפרח הנגע בכולו[386], שכיון שלא דקדק לקצוץ את כולו, נראה שהוא ירא מלעבור על איסור קוצץ בהרת, ואין לקונסו כל כך[387], או שכיון שאנו רואים שפרח אותו מקצת שנשאר, הרי זו הוכחה שהתרפא הנגע[388]. ויש מן הראשונים, הסוברים שר' אליעזר מקל יותר מחכמים[389], שנראה מדבריהם שבאופן כזה ר' אליעזר הוא שמודה לחכמים שרק פריחת הנגע מטהרתו - ולא נגע אחר שייוולד בו וייטהר ממנו[390] - שכיוון שהנגע הראשון קיים בעין, יש לטהרו רק באופן שברור שהיה נטהר בכל אופן[391]. הקוצץ מקצת נגע ונתמעט השאר באופן שאפילו לא קצצו היה נשאר פחות מכגריס, יש מן הראשונים סוברים שבאופן כזה טהור[392]. ויש מן הראשונים סוברים שאף באופן כזה אינו טהור, לפי שייתכן שקציצת מקצתו היא שגרמה לשאר להתמעט, ואילו לא קצצו היה השאר עומד בעיניו[393].



הערות שוליים

  1. ע"ע בהרת ציון 31. ועי' להלן ציון 61.
  2. ציון 40 ואילך.
  3. עי' נגעים פ"ז מ"ד, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם, ועי' משנ"א נגעים שם ותפא"י נגעים שם ס"ק מא, שאע"פ שבמשנה לא הוזכר קוצץ בהרת אלא תולש סימני טומאה, עי' ציון 40 ואילך, כ"ש כשקוצץ הבהרת לגמרי עובר, עי' ציון 63, ועי' ציון 62; עי' ספרי דברים פסקא רעד, ומיוחס לראב"ד לספרי שם; עי' תוספתא נגעים רפ"ג; ר' אבהו במכות כב א, ועי' ברייתא בשבת קלב ב ושבועות ד א; רמב"ם מילה פ"א ה"ט וטו"צ פ"י ה"א; טוש"ע יו"ד רסו א.
  4. דברים כד ח. עי' ספרי שם; תוספתא שם; ר' אבהו במכות שם, ועי' ברייתא בשבת שם; רמב"ם טו"צ שם.
  5. ע"ע אזהרה ציון 3 ואילך וע' לא תעשה ציון 30. עי' ספרי שם; עי' שבועות שם, ומאירי שבועות שם; בה"ג סי' ח; ר"ח שבת קלב ב; ר"ן גאון שבת צד ב; רש"י מכות שם ד"ה השמר; בכור שור דברים שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל לספרי שם; יראה"ש מ' שצד; ר"ש שם; סמ"ג לאוין שסג; החינוך מ' תקפד; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  6. ע"ע נתק. רבנו הלל לתו"כ דלהלן; ק"א לתו"כ דלהלן. ועי' ציון 44.
  7. ויקרא יג לג. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ז, לגי' הראשונים שבציון 30 ורבנו הלל שם וק"א שם, וכ"ה גי' כת"י רומי 31 וכת"י רומי 66 וכת"י לונדון, ולפנינו: מתוך נגעו (וכ"ה גי' כת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה), ומ' שאיסור זה הוא בכל הנגעים, אך עי' ראב"ד לתו"כ שם, שגרס כגי' שלפנינו, ופי' אף הוא שהכונה דוקא לנתק; רמב"ם שם. ועי' ראב"ד שם, שאין ללמוד מהכתוב שבציון 4, לפי שנתקים שונים משאר נגעי אדם, ע"ע נתק, ועי' שושנים לדוד נגעים שם, בפי' שני, שיש צורך בכתוב לחוד לשאר נגעים ובכתוב לחוד לנתק, כיון שיש בכל אחד מהם חומרות שאין בשני, ע"ע נגעי אדם וע' נתק (וכעי"ז במגילת אסתר שבציון 32), ועי"ש, בפי' ראשון, ע"פ ק"א שם, ששני הכתובים נצרכים לפי שהכתוב בנתק נדרש בע"א, ע"ע נתק, ולכן יש צורך אף בכתוב של "השמר בנגע הצרעת", אלא שמ"מ רמז הכתוב בנתק את מה שמפורש במקום אחר, ועי' עזרת כהנים לתו"כ שם אות מא, שדברי התו"כ כוונתם אילו לא נאמר הדין הכללי של "השמר בנגע הצרעת", אבל כיון שנאמר, אין צורך לדרוש כתוב זה לאיסור תלישת סימני טומאה, והוא נדרש בע"א. ועי' יד המלך גזילה פ"א ה"ט, בד' הרמב"ם שם ובד' הראב"ד טו"צ שם, שהלאו בגילוח הנתק אינו תלישת סימני הטומאה שבו אלא עצם הגילוח סביבות הנתק, אלא שבנוסף לכך יש את איסור תלישת סימני טומאה כמו בכל נגע צרעת, ועי' ציון 173.
  8. רבא בשבת קלב ב, בלשון שני. ועי' רמב"ן שבת שם, בשם הר"י מיגאש, וחי' הר"ן שבת שם ומיוחס לר"ן שבת שם, שאף רבא בלשון ראשון מודה בכך, ועי' ציון 10. ועי' דרך המלך מילה פ"א ה"ט, שי"ל שאף הראשונים שבציון הנ"ל מודים שהקוצץ בהרת עובר אף בעשה, ואע"פ שכתבו שמילה דוחה את איסור קוצץ בהרת כיון שעשה דוחה לא תעשה, עי' ציון 202, כשקוצץ בהרת שלא במקום מילה הוא עובר אף בעשה, ודוקא במקום מילה אין איסור עשה, כיון שאינו מתכוון לקציצה, ובמקום שאינו מתכוון לקצוץ בהרת אין איסור עשה, לסוברים כן, עי' ציון 191, ועי' דבר אברהם ח"א סי' כב אות ז, שאף הוא מצדד לומר בדעת הראשונים הנ"ל שהם מודים שהקוצץ בהרת עובר אף בעשה, אלא שעיקר העשה הוא שלא יעשה כנגד הוראת כהן, לסוברים כן, עי' ציון 24, ובמילה הכהנים מורים לו לקצוץ ונשאר רק הלאו, וכעי"ז בעונג יו"ט סי' צד ובכלי חמדה תזריע אות ב, ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צד סט"ו, שאף לדעתו הראשונים הנ"ל מודים שהקוצץ בהרת עובר אף בעשה, ולא חשו להאריך, ועי' הערות הגרי"ש אלישיב שבת שם, שאף לדעתו הראשונים הנ"ל מודים שהקוצץ בהרת עובר אף בעשה, ואין כוונתם שיש באיסור קוצץ בהרת לאו בלבד, אלא שמילה היא מאותן מ"ע חמורות שדוחות אף לא תעשה ועשה, לסוברים כן, ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  9. דברים שם. ר"ח שבת שם; רש"י שבת שם ד"ה האי. ועי' תוס' שבת שם ד"ה האי, שהקשה שכתוב זה נדרש לדין שבציון 182, ות' שהוא נלמד ממה שאמר הכתוב שם: לשמר ולעשות, ועי' ציון 11.
  10. עי' ראשונים שבציון 202. ועי' מל"מ טו"צ שם ה"ה וחפץ ה' (לבעל אוה"ח) שבת שם ולחם יהודה טו"צ שם וחת"ס שבת שם וערה"ש יו"ד סי' רסו ס"א, שי"ל שזו מסקנת הגמ' שבציון 239 (ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי הגמ' שם באופן שיש בקוצץ בהרת אף איסור עשה), ועי' לחם יהודה שם, שי"ל עוד שרבא בלשון ראשון שם חולק על דבריו שבלשון שני, ועי' ציון 8, ועי' לחם יהודה מילה שם, שי"ל שזו כונת רבא בלשון שני שם במסקנתו, שריבוי הכתוב שבציון 210, כונתו לומר שאין בצרעת אלא לאו. ועי' ציון 8.
  11. עי' ציון 182. מל"מ שם; חפץ ה' שם; לחם יהודה שם ושם; חת"ס שם. ועי' ציון 9.
  12. ציון 9 ואילך.
  13. ציון 24.
  14. עי' ראשונים דלהלן.
  15. רשב"א שבת קלג א.
  16. יראה"ש מ' שצד; רשב"א שם; אברבנאל דברים כד ח; עי' רא"ם דברים שם; ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג ל"ת קלו, בפי' ראשון בד' רס"ג שם: לא תתעשת בנגע למראה עינים, שהעיקר אינו הקציצה, אלא שלא יטהרנו אלא ע"פ כהן, ובד' אזהרות ר"י ברצלוני: דין כהנים לשמור בנגע הצרעת פן יקוץ בהרת כקרץ, שהקציצה היא תוצאה ולא עצם האיסור, ובד' הרמב"ן דברים שם, שהלאו כולל בתוכו אף את הנמנע מלהראות נגעו לכהן (ע"ע נגעי אדם), ובד' הריטב"א שבציון 85. וע"ע כהן ציון 308.
  17. ר"י פערלא שם.
  18. עי' יראה"ש שם; רשב"א שם; עי' אברבנאל שם; עי' רא"ם שם; ר"י פערלא שם, בד' הגאונים והראשונים הנ"ל. וכעי"ז ברלב"ג דברים כד ח. ועי' רשב"א שם, ראיה מדברי הגמ' שם, שקוראת למילה במקום בהרת דבר שאינו מתכוון, אע"פ שהוא מתכוון לקצוץ בהרת, כיוון שאינו עושה זאת לשם טהרת הנגע אלא לשם מילה, ועי' בי"מ שבת שם, שאינו מתכוון לקצוץ בהרת כלל אלא לעשיית חתך, ולפי דבריו אין ראיה, וכעי"ז בשפ"א שבת שם. ועי' שפ"א שם, שהקשה לפי"ז מדוע אסור לקצוץ נגעים טהורים, עי' ציון 70, ועי' הערות הגרי"ש אלישיב שבת שם, שת' שאף הקוצץ נגע טהור גורם לכך שהוא מונע מלהראות נגעו לכהן על מנת שיטהר אותו, ועי' ציון 21. ועי' ר"י פערלא שם, שהקשה לפי"ז מדוע אסור לקצוץ נגע לאחר הפטור, עי' ציון 148, ות' שהכונה שנולדו בו סימני טומאה לאחר הפטור, שאז חייב להראות נגעו שנית לכהן כדי שיטמאנו, ע"ע נגעי אדם, ואפילו קודם שנולדו בו סימני טומאה, הוא מונע בקציצתו את האפשרות שייוולדו בו סימני טומאה וכהן יטמאנו.
  19. עונג יו"ט סי' צד, בד' הרמב"ם (ושא"ר) שבציון 254, שהקוצץ בהרת לוקה, ואם עיקר הלאו הוא שלא יטהר נגעו אלא ע"פ כהן, הרי זה לאו שאין בו מעשה, שלהלכה אין לוקים עליו, ע"ע לאו שאין בו מעשה ציון 79, וע"ע הנ"ל ציון 427 ואילך; ר"י פערלא שם, בד' הראשונים שבציון 70, שאיסור קוצץ בהרת הוא אף בנגעים טהורים מתחילתם, ואע"פ שעדיין צריך להראותו לכהן כדי שיטהרנו, עי' ציון 19, איסור קוצץ בהרת הוא אף לאחר שכבר נראה לכהן ואמר שהנגע טהור, שהרי בגמ' שם קלב ב לא מצאו היתר לקצוץ נגע טהור ולעבוד, אע"פ שוודאי אפשר להראותו לכהן במקדש שיטהרנו ואז יוכל לקוצצו ולעבוד.
  20. ר"י פערלא שם, בד' הראשונים הנ"ל.
  21. עי' ציון 4.
  22. עי' ציון 8.
  23. עי' ציון 9. דבר אברהם ח"א סי' כב אות ז.
  24. דברים כד ח.
  25. עי' ציון 7.
  26. ויקרא יג לג. ר"י פערלא שם. ועי' ציון 35.
  27. החינוך מ' קע. וכעי"ז ברלב"ג דברים כד ח.
  28. עי' להלן. ועי' מעין החכמה דף מא ב ציון 90 ור"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג ל"ת קלו, שהקשו לסוברים שקוצץ בהרת עובר אף בעשה, עי' ציון 8, מה הטעם שלא מנו עשה זה במניין המצוות.
  29. עי' ציון 7. ויקרא יג לג. רמב"ם טו"צ בהקדמה, וסהמ"צ להרמב"ם ל"ת שז; סמ"ג לאוין שסב; החינוך מ' קע.
  30. עי' ציון 4. דברים כד ח. רמב"ם שם, ובסהמ"צ להרמב"ם ל"ת שח; סמ"ג לאוין שסג; החינוך מ' תקפד.
  31. ע"ע נתק. מגילת אסתר ל"ת שז; עי' שושנים לדוד שבציון 7. וכ"מ בלב שמח לסהמ"צ שם.
  32. עי' ציון 66. כלי חמדה תזריע אות ד.
  33. דברים שם. בה"ג כת"י רומי (ד' ברלין) לאוין שבמלקות, ועי' ציון 36; אזהרות ר"א הזקן: בהרת מוסגר ומוחלט וגו' אל תקוץ בתוכחתו; אזהרות לר"י ברצלוני: דין כהנים לשמור בנגע הצרעת פן יקוץ בהרת כקרץ, ועי"ש: כיהוי נגע צרעת שמור, ונתיב מצותיך שם, שיש לגרוס: כיווי, והיינו שהוא אזהרת השמר בנגע הצרעת, וצ"ב, שהרי אותו לאו נמנה בפירוש במקום אחר; יראה"ש סי' שצד; השגות הרמב"ן לסהמ"צ ל"ת שז; לחם יהודה טו"צ פ"י ה"א, בד' הראב"ד טו"צ שבציון 173, שהשוה בין דיני קציצת בהרת לדיני גילוח הנתק; ר"י פערלא שם, בד' רס"ג שם: לא תתעשת בנגע למראה עינים.
  34. רמב"ן שם. ועי' זוהר הרקיע ל"ת אות סה. ועי' ר"י פערלא שם, שהקשה מדברי הרמב"ן עצמו שבציון 17 ואילך, שעיקר האיסור בבהרת הוא שלא יטמאנה אלא על פי כהן, והוא שונה מאיסור גילוח נתק, עי' ציון 27, וממילא יש למנותם כלאוים שונים.
  35. בה"ג, בד' שלפנינו, ועי' ציון 34; אזהרות ר"ש ן' גבירול.
  36. דברים כד ח. ספרי דברים פסקא רעד; תוספתא נגעים רפ"ג; רמב"ם טו"צ פ"י ה"א.
  37. דברים שם. ספרי שם.
  38. ע"ע טהרת מצורע ציון 644 וע' ראית נגעים. רבנו הלל לספרי שם.
  39. עי' להלן.
  40. נגעים פ"ז מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות ז; עי' ספרי דברים פסקא רעד; תוספתא נגעים רפ"ג; רמב"ם טו"צ פ"י ה"א.
  41. עי' ספרי שם; רש"י שבת צד ב ד"ה התולש; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  42. ע"ע נגעי אדם וע' שחין; מכוה.
  43. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' ציון 6.
  44. ע"ע נתק.
  45. פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  46. משנה שם; עי' ספרי שם; רמב"ם שם.
  47. רש"י שם ד"ה והכוה.
  48. ע"ע גבחת; קרחת ציון 49 וע' נגעי אדם.
  49. ע"ע הנ"ל. רש"י שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  50. דברים כד ח.
  51. ספרי שם.
  52. מיוחס לראב"ד לספרי שם.
  53. ויקרא יג ג.
  54. שם יא. רבנו הלל לספרי שם.
  55. חס"ד לתוספתא שם, ובספרי דברי רב לספרי שם, לשיטתו שבציון 63.
  56. ע"ע נגעי אדם.
  57. ע"ע הנ"ל. תולדות אדם לספרי שם. ונ' שכונתו שהמחיה נלמדת מכך שנאמר: צרעת, ולא: בצרעת, והיינו בכל זמן שתהיה.
  58. ע"ע גבחת; קרחת ציון 49 וע' נגעי אדם וע' נגעי בגדים וע' נגעי בתים וע' נתק וע' שחין; מכוה.
  59. ספרי דבי רב לספרי שם. ועי"ש, שאע"פ שבספרי שם נזכר רק שער לבן ומחיה, יש לומר שנקט שער לבן לרבותא, שאע"פ שאין קציצת עור אלא תלישת שער בלבד עובר, וכן נקט כוויית מחיה, שאפילו בלא קציצה עובר.
  60. עי' רמב"ם שם: נגע, ואע"פ שבשבת קלב ב ובמכות כב א נזכרה דוקא בהרת, עי' רמב"ם שם פ"א ה"ט, שכל מקום שנאמר בהרת הוא הדין לשאר מראות. ועי' ציון 70 ואילך, שנחלקו ראשונים בדינו של בוהק שאינו מראה טמא.
  61. מל"מ טו"צ שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם (ועי' ציון 63) ורע"ב שם, שלא זכרו אלא סימני טומאה. ועי' חס"ד שם, בתחילת דבריו, שמצדד לומר כן בד' הרמב"ם שם: הקוצץ את הנגע כולו מבשרו, ואין טעם שיהיה אסור דוקא כשקצץ את כולו, וי"ל שכונתו כשקצצו עם הסימן טומאה שבו, ועי' ציון 63, ועי' ציון 107.
  62. מל"מ שם, בד' רש"י שבציון 75, וחס"ד שם, בד' רש"י עה"ת שם: שלא תתלוש סימני טומאה ולא תקוץ הבהרת; חס"ד שם, במסקנתו, ובספרי דברי רב שם, ומשנ"א נגעים שם ומנ"ח מ' תקפד אות א, בד' רמב"ם שם: התולש סימני טומאה וכו' או הקוצץ הנגע כולו מבשרו (ועי' מים טהורים נגעים שם בחרד"נ אות א בד' הרמב"ם שם, שאף הוא מצדד לומר כן, אלא שיש לדחות שאולי כונתו שקוצץ בהרת שמסביב למחיה, ובכך גורם ששוב אינה סימן טומאה, ע"ע הנ"ל), ועי' ציון 62; תפא"י נגעים שם יכין אות מא. וכ"מ במיוחס לראב"ד שם ובסמ"ג לאוין שסג. ועי' משנ"א שם, ראיה מציון 148 ואילך, שאפילו הקוצץ אחר הפטור חייב, ועי' ציון 75, ועי' מל"מ שם, שיש ליישב בדוחק שהכונה שנפטר ולאחר מכן נולדו בו סימני טומאה וקצצם קודם שטמאו הכהן (אלא שעדיין קשה מה החידוש בכך), וכ"ה בחס"ד לתוספתא שם, ובספרי דבי רב שם, ובתולדות אדם שם, ועי' חס"ד שם, ראיה מהקוצץ את הנגע בנגעי בגדים ובתים שחייב, עי' ציון 37 ואילך, ופשט הדברים שחייב בהם אף כשקצצם קודם הסגר, עי' ציון 143 ואילך, ובנגעי בגדים ונגעי בתים לא שייך סימן טומאה קודם הסגר, ע"ע נגעי בגדים וע' נגעי בתים, ועי' חס"ד שם בהמשך הפרק, ראיה נוספת מכך שהצריכו להתיר בפירוש מילה במצורע מוסגר, עי' ציון 197, והרי כשהוא מוסגר אין בו סימני טומאה (וכעי"ז בערה"ש העתיד טהרות סי' צד ס"ד, מכך שהאיסור הוא אף במצורע מוסגר, עי' ציון 148), ולכאורה יש לדחות, שהכונה דוקא כשנולדו בו סימני טומאה בתוך ימי הסגרו, שאין מחליטים אותו לטומאה עד סוף ימי הסגרו, ע"ע נגעי אדם. ועי' ערה"ש העתיד שם ס"ג, ראיה מנגעים פ"ז מ"ה ומכות כב א ושבת קלב ב, שהוזכר בפירוש קציצת בהרת, ובסימני טומאה לא שייך אלא תלישה או כויה. ועי' מנ"ח שם, שמצדד לומר שאע"פ שמוזהר שלא לעשות כן, לסוברים שכשלא הועילו מעשיו פטור, עי' ציון 123 ואילך, אף כשקוצץ נגע ללא סימן טומאה פטור כיון שלא הועילו מעשיו, שאף קודם לכן היה טהור (ועי' ציון 96 ואילך), ולכאורה צ"ב, שיש אופנים שקוצץ נגע בלי סימני טומאה שמועילים מעשיו, כגון שקצצו לפני הסגר או בסוף הסגר ראשון, שהועילו מעשיו שאינו צריך עוד הסגר, ע"ע נגעי אדם, ובזמן ההסגר הרי הוא טמא, ע"ע מצורע.
  63. חס"ד שם, ובספרי דבי רב שם; משנ"א שם; תפא"י שם; ערה"ש העתיד שם ס"ה.
  64. ע"ע נתק.
  65. עי' כס"מ שבציון 173. ועי' כלי חמדה שבציון 160, שנ' מדבריו שרק זהו איסור גילוח הנתק ואילו איסור תלישת סימני טומאה שבנתק נלמד מהלאו של: השמר בנגע הצרעת, ועי' ציון 33.
  66. ע"ע שחין; מכוה. מק"ד דלהלן.
  67. מק"ד טהרות סי' נ אות ג ד"ה וזה דאמרינן. ועי"ש, ראיה מכך שאסור למצורע לקוץ בהרת כדי לעבוד, עי' ציון 236, ואם היה מותר לכוות את הבהרת היה יכול לכוותה ולעבוד עבודה עד שיראהו כהן.
  68. שבת קלב ב.
  69. עי' להלן.
  70. ע"ע ציון 2. רש"י שבת שם ד"ה נגעים טהורין; מאירי שם. ועי' מים טהורים נגעים פ"ז מ"ד בחרד"נ אות א ומנ"ח מ' תקפד אות ב (מה' מ"י) ומק"ד טהרות סי' נ סוף אות ג, שהסתפקו בנגע פחות מכגריס, ועי' מק"ד שם, שנגע כזה מצד אחד חמור יותר, שיכול להצטרף לנגע אחר פחות מכגריס, ומצד שני הוא קל יותר, שאין עליו שם נגע כלל.
  71. ע"ע נגעי אדם. משנ"א נגעים פ"ז מ"ה. ועי"ש, ראיה מכך שהוצרכו להתיר בפירוש מילה במקום צרעת, עי' ציון 196 ואילך, אע"פ שראש הגיד הוא אחד מראשי אברים שאינם מטמאים בנגעים, ע"ע הנ"ל, ועי' מלאכ"ש נגעים שם, בשם הר"ס, שמדבריו נדחית הראיה, שלדעתו הוצרכו להתיר מילה במקום צרעת דווקא באופן שהנגע טמא אע"פ שהוא בראשי אברים, כגון שהנגע פרח בכל הגוף למעט ראש העורלה, וכשמל והסיר את ראש העורלה הפך הנגע להיות פורח בכולו וטהור, ע"ע הנ"ל, או שהיה הנגע מחוץ לראש העורלה ופשה לראש העורלה, שפשיון מטמא אף בראשי אברים, לסוברים כן, ע"ע הנ"ל, או שמדובר באדם שמן שיש בראשי האברים שלו כגריס ולכן הם מטמאים, ע"ע הנ"ל.
  72. ע"ע הנ"ל. רש"י שם; מאירי שם. ועי' תוס' רי"ד שבת שם, שהקשה שאין אפשרות לקצוץ נגע שפרח בכל גופו, שהרי לא יקוץ את כל גופו (וכשקוצץ חלק מסתבר שאינו עובר על איסור, שהרי אדרבה הוא גורם בכך לטומאה, ע"ע הנ"ל), ונ' לישב שהכונה שתולש סימן טומאה של שער לבן שיש בנגע כזה.
  73. עי' ציון 148 ואילך. רש"י שם ומאירי שם, לגי' שלפנינו, ע"פ ספרי דברים פסקא רעד. ועי' מל"מ טו"צ פ"י ה"א, שהקשה שלכאורה כונת הספרי היא בנגע שיש להסגירו או להחליטו ועדיין לא נראה לכהן, אבל נגע שיהיה טהור אפילו לאחר שיראה לכהן, אין בו איסור, וכעי"ז הקשה בתוס' רי"ד שבת שם, ועי' ציון 75.
  74. מל"מ שם, בד' רש"י שם, ע"פ הגי' שבציון 150 (ולא כבציון 154), שהלימוד המיוחד בספרי הוא לאחר הפטור, והיינו נגע שכבר נטהר, ועי' ציון 63.
  75. מנ"ח דלהלן.
  76. ע"ע נגעי בתים.
  77. מנ"ח שם אות ו (מהד' מ"י).
  78. עי' ר"י פערלא שבציון 82, שכ' שרס"ג סובר כתוס' שבציון הנ"ל, אע"פ שהוא לעניין בית הסתרים שנגע שבו אינו יכול לבוא לידי טומאה כלל.
  79. ע"ע מראות נגעים. תוס' דלהלן.
  80. ע"ע נגעי אדם. מנ"ח שם אות ב (מהד' מ"י), ועי' ציון 71.
  81. ע"ע הנ"ל. תוספות שבועות ד א ד"ה בקוצץ ותוס' הרא"ש שבועות שם, בפי' דברי הגמ' בשבת שם, וע"פ משמעות דברי הגמ' בשבועות שם, שאין לוקים אלא על קציצת בהרת שמראיתה היא אחת מארבעת מראות הנגעים הטמאים, ע"ע מראות נגעים; תוס' רי"ד שם; מל"מ שם, בד' הרמב"ם שלא זכר איסור קציצת נגע טהור, ועי' ציון 96; ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג ל"ת קלו, בפי' שני בד' רס"ג שם: לא תתעשת בנגע למראה עינים, והיינו שהאיסור הוא רק בנגע למראה עינים, ולא בנגע שהוא בבית הסתרים שהוא טהור, ע"ע נגעי אדם, ועי' לעיל ציון 79.
  82. ע"ע הנ"ל תוס' רי"ד שם; מל"מ שם.
  83. מנ"ח שם.
  84. ריטב"א שבועות שם. ועי' ר"י פערלא שם, שהקשה, שמדברי הגמ' בשבת שם עולה שהקוצץ נגע טהור יכול לעבוד מיד, ואילו כשקצץ נגע לאחר הסגר או החלט שאמור להיטהר לאחר שיטהרנו הכהן, הוא עדיין מחוסר טבילה, ע"ע טהרת מצורע ציון 110.
  85. עי' ציון 148. עי' פנים יפות דברים כד ח; מרומי שדה שבת שם.
  86. עי' ציון 69, ועי' ציון 70 ואילך, שנחלקו ראשונים ואחרונים באלו נגעים טהורים עובר.
  87. עי' ציון 119.
  88. חס"ד לתוספתא נגעים רפ"ג, ובספרי דבי רב לספרי דברים פסקא רעד; עי' מנ"ח מ' תקפד אות א (מהד' מ"י).
  89. עי' ציון 123.
  90. מקורי הרמב"ם לרש"ש טו"צ שם וערה"ש העתיד טהרות סי' צד ס"ז, ע"פ תוספתא נגעים רפ"ג, שמפורש שחייב אף בקוצץ בהרת לאחר הפטור, ועי' ערה"ש העתיד שם, שאע"פ שיש לדחות שהכונה שם כשנולדו בו סימני טומאה לאחר הפטור וקצצם קודם שטמאו הכהן, דוחק הוא. ועי' מל"מ שם, שהסתפק בדבר.
  91. עי' ציון 108 ואילך.
  92. ערה"ש העתיד שם. וכעי"ז במל"מ שם, על הצד שחייב.
  93. עי' ציון 82.
  94. מים טהורים נגעים פ"ז מ"ד בחרד"נ אות א, בד' תוס' שבציון הנ"ל, שכ' בפירוש שלוקה.
  95. חס"ד שם, ובספרי דבי רב שם. ע' מנ"ח שם, שמצדד לומר כן. ועי' ציון 128. ועי' חס"ד שם, ראיה מכך שהרמב"ם שפסק כרב ששת, עי' ציון 134, לא פסק איסור מפורש לקצוץ נגע טהור, ועי' ציון 82.
  96. עי' ציון 70 ואילך.
  97. מים טהורים שם, בד' רש"י שבציון 71, שכ' איסור ולא חיוב.
  98. עי' ציון 40 ואילך.
  99. ספרי דברים פסקא רעד; תוספתא נגעים רפ"ג; עי' גמ' דלהלן; רמב"ם טו"צ פ"י ה"א.
  100. דברים כד ח. ספרי שם, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' הספרי כת"י לונדון וכת"י רומי וכת"י אוקספורד), ועי' להלן.
  101. דברים שם.
  102. רבנו הלל לספרי שם. וגי' הגר"א שהוא נלמד אף מהמשך הכתוב: ולעשות, ועי' ציון 181.
  103. דברים שם. ספרי שם, לגי' ספרי דבי רב לספרי שם, וכ"ה גי' הספרי כת"י ברלין. ועי' ספרי דבי רב שם, שהוא מוכרח, שהכתוב שבציון 101 נדרש לדין שבציון 150.
  104. עי' ציון 63.
  105. חס"ד לתוספתא שם, במסקנתו, ובספרי דבי רב שם.
  106. מים טהורים נגעים פ"ז מ"ד בחרד"נ אות א ומנ"ח מ' תקפד אות א (מה' מ"י), בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"א: הקוצץ את הנגע כולו. ועי' חס"ד שם ומנ"ח שם, שהקשה שאין טעם בדבר, ועי' חס"ד שם שיש לדחות שאין שמ"ש הרמב"ם כולו הולך להמשך, והיינו הקוצץ כל מין נגע עובר עליו, ועי' ציון 62, ועי' מנ"ח שם, שאע"פ שאין טעם בדבר י"ל שאין לחדש מה שלא נמצא בשום מקום, ובספרי שם ובתוספתא שם נאמר מקצת רק על סימני טומאה.
  107. עי' להלן.
  108. שבת צד ב.
  109. ע"ע נגעי אדם. רש"י שבת שם ד"ה חייב; עי' מאירי שבת שם.
  110. ע"ע הנ"ל. תפא"י נגעים פ"ז מ"ד יכין אות מב.
  111. ע"ע הנ"ל. עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"א; מאירי שם; עי' החינוך מ' תקפד.
  112. עי' ציון 106.
  113. ע"ע הנ"ל. ספרי דבי רב שם.
  114. ע"ע הנ"ל. עי' מאירי שם.
  115. שפ"א שבת שם. ועי"ש, שאע"פ שיש צד להחמיר יותר, שכן תלש שערות שביחד הן סימן טומאה שלם, אין לחלק.
  116. רמב"ם שם; מאירי שם; החינוך שם.
  117. ע"ע הנ"ל. חס"ד שם, ובספרי דבי רב שם.
  118. עי' דברי רב נחמן בגמ' שם. ועי' רש"ש שבת שם, שפשט דברי הגמ' הוא שמחלוקת האמוראים היא לחיוב מלקות כשתלש סימני טומאה בחול, ועי' ציון 125. וע"ע כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ציון 1901, שי"ס שמ"מ אינו מתחייב אלא כשנשרה השערה הנוספת.
  119. עי' רמב"ן דלהלן; ריטב"א דלהלן.
  120. תוס' שבת שם ד"ה אהני ורמב"ן שבת שם וריטב"א שבת שם ומיוחס לר"ן שבת שם, ע"פ דברי רב נחמן בהמשך הגמ' שם: והא דתנן פטור, דאפיק חצי זית ממת גדול.
  121. רמב"ן שם.
  122. גמ' שם.
  123. כס"מ טו"צ שם. ולפנינו אינו, ועי' כבוד יו"ט טו"צ שם, שהקשה שאם אכן היתה תוספתא כזו, מאיזה טעם לא הביאו ממנה ראיה לרב ששת, ועי' ציון 125.
  124. רש"ש שם, שלא יתכן שרב נחמן יסבור בניגוד לתוספתא שבציון 124, ולכן י"ל שמחלוקתם אינה אלא לענין חיוב חטאת בשבת ולא לענין מלקות בחול, ועי' ציון 119.
  125. ע"ע נגעי אדם.
  126. עי' ציון 280.
  127. חס"ד שם, ובספרי דברי רב שם. ועי' ציון 96.
  128. עי' רבנו הלל שבציון 145; אחרונים שבציון 91.
  129. עי' ציון 254. רמב"ם שם; מיוחס לראב"ד לספרי שם; מאירי שם; החינוך שם.
  130. ע"ע כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ציון 5.
  131. ע"ע הנ"ל ציון 1801.
  132. חזו"נ קדשים דף קלט ב בקונט' ר"א קארו. וע"ע הנ"ל ציון 2038. ועי' חזו"נ שם, שאביי שסבר שכשלא הועילו מעשיו אינו לוקה, ע"ע הנ"ל ציון 1863, הרי הוא יכול לסבור כרב ששת או כרב נחמן, שהם נחלקו ביניהם באיזה אופן חשוב שהועילו מעשיו, וע"ע הנ"ל ציונים 1987, 1993 ואילך, שי"ח בד' רבא, ולדעתם אף הוא יכול לסבור כרב ששת או כרב נחמן.
  133. רמב"ם שם; מאירי שם; החינוך שם.
  134. עי' ציון 124. כס"מ שם.
  135. ע"ע הלכה ציון 905. מל"מ טו"צ שם, ע"פ מ"מ שבת פי"ח הי"ט; ספרי דבי רב שם.
  136. עי' ציון 7.
  137. רמב"ם טו"צ פ"י ה"א; החינוך מ' קע ומ' תקפד.
  138. לחם יהודה טו"צ שם.
  139. עי' ציון 100 ואילך.
  140. עי' ציון 29 ואילך. לחם יהודה שם. וכעי"ז בציון 170.
  141. לחם יהודה שם, בד' הרמב"ן (ושא"ר) שבציון 34, שלא מנו את איסור גילוח הנתק כמצות ל"ת בפנ"ע, ובד' הראב"ד שבציון 173, שהשוה את גילוח הנתק לתלישת סימני טומאה. וכעי"ז בציון 173.
  142. עי' להלן.
  143. ע"ע ראית נגעים. עי' ספרי דברים פסקא רעד: עד שלא נזקק לטומאה ומשנזקק לטומאה וכו', ומיוחס לראב"ד לספרי שם ורבנו הלל לספרי שם, ועי' ציון 157, שי"מ עד שלא נזקק לטומאה בע"א; תוספתא נגעים רפ"ג; רמב"ם טו"צ פ"י ה"א.
  144. רבנו הלל שם. וע"ע מצורע וע' נגעי אדם.
  145. חס"ד לתוספתא שם, ובספרי דבי רב לספרי שם. ועי"ש ושם, שהוא לשיטתו שבציון 128, שאילו לאחר שהחליטו הכהן לא הועילו מעשיו, שהוא נשאר בטומאתו, עי' ציון 280.
  146. רבנו הלל שם. וע"ע מצורע וע' נגעי אדם.
  147. ספרי שם; תוספתא שם; רמב"ם שם.
  148. דברים כד ח.
  149. ספרי שם, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' רבנו הלל לספרי שם וגי' ר"ש נגעים פ"ז מ"ד, וכ"ה גי' כתה"י לספרי שלפנינו): אין לי עד שלא נזקק לטומאה, משנזקק לטומאה מנין, ועי' ציונים 153 ואילך, 156, שי"ג בע"א, ועי' ציון 157, שי"מ את הגי' שלפנינו בע"א; עי' רמב"ם שם.
  150. דברים שם.
  151. רבנו הלל שם.
  152. מיוחס לראב"ד לספרי שם, וע"פ גירסתו בספרי שם: אין לי אלא משנזקק לטומאה, עד שלא נזקק לטומאה מנין, ועי' ציונים 150, 156.
  153. דברים שם. ספרי שם, לגי' רש"י שבת קלב ב ד"ה ככל ומאירי שבת שם, ועי' ציון 74.
  154. דברים שם.
  155. ספרי שם. וגי' הגר"א שם, שאף עד שלא נזקק לטומאה נלמד מכאן, שהכתוב: לשמֹר מאֹד ולעשות, נדרש בע"א, עי' ציון 101, ועי' ציון 150 ואילך.
  156. עי' תולדות אדם לספרי שם, שלגי' שלפנינו שבציון 150, י"ל שעד שלא נזקק לטומאה היינו שכבר הסגירו הכהן וקודם שראהו בסוף הסגרו, ועי' ציון 144. ונ' שדעתו כראשונים שבציון 82 ואילך, שאין הקוצץ נגע טהור עובר אלא בנגע שהיה כבר טמא קודם לכן ונטהר.
  157. מנ"ח מ' קע אות ו (מהד' מ"י) וכלי חמדה תזריע אות ד, בד' החינוך מ' קע, שאיסור גילוח הנתק הוא רק במקום שיש כהן שיראה את הנגעים, עי' ציון 253, ואילו במ' תקפד באיסור קוצץ בהרת סתם וכ' שנוהג בכל מקום ובכל זמן, וכפי שכ' בפירוש שהאיסור נוהג אף קודם שבא לכהן.
  158. עי' ציונים 33, 66.
  159. כלי חמדה שם.
  160. מק"ד טהרות סי' נ אות ג ד"ה והנה זה.
  161. עי' להלן.
  162. עי' ציון 41, שתלישת סימני טומאה היא חלק מהאיסור, ותלישה היא ביד, עי' ראב"ד טו"צ פ"י ה"א.
  163. עי' תנאים וראשונים שבציון 196, שהצריכו להתיר בפירוש מילה במקום בהרת, ומילה היא בכלי דוקא, ע"ע מילה; בה"ג סי' ח.
  164. בה"ג שם.
  165. עי' ציון 7.
  166. רמב"ם טו"צ פ"י ה"א; החינוך מ' קע.
  167. עי' כס"מ ולחם יהודה שבציון 173.
  168. עי' ציון 163.
  169. עי' ציון 29 ואילך. לחם יהודה טו"צ שם; מרכה"מ טו"צ שם, בפי' ראשון. וכעי"ז בציון 141.
  170. מרכה"מ שם, בפי' שני.
  171. ע"ע נתק.
  172. עי' ציון 41. ראב"ד טו"צ שם; לחם יהודה שם, בד' הרמב"ן (ושא"ר) שבציון 34, שלא מנו את איסור גילוח הנתק כמצות ל"ת בפנ"ע, וכעי"ז בציון 142; ר"י פערלא לסהמ"צ לרס"ג ל"ת קלו, בד' הראשונים שבציון 44. ועי' כס"מ טו"צ שם, שתרץ, שדוקא בגילוח שסביבות הנתק אין צורך בתער, ששינה הכתוב בלשונו: והתגלח, במקום וגילח, ואע"פ שעובר בתלישת סימני טומאה, אין זה אלא בתלישתם ממש, ולא באופן שגורם שלא יהיה ניכר הפשיון, ועי' ציון 66, ועי' לחם יהודה שם, שתרץ, שכיון שכבר אמר הכתוב "והתגלח" וחזר ושנה "יגלח", למדים מזה שצריך כעין גילוח, ועי' יד המלך גזלה פ"א ה"ט, שת' את ההוכחה משאר נגעים, שאף הראב"ד מודה שאין זה משמעותו של איסור גילוח הנתק, אלא שסובר שמ"מ עובר על האיסור של קוצץ בהרת, ולד' הרמב"ם אין כאן חיוב לפי שכשמגלח את הנתק הוא רק גורם שא"א יהיה להכיר את הפשיון והוא חשוב לאו שאין בו מעשה שלהלכה אין לוקים עליו, ע"ע לאו שאין בו מעשה ציון 79, וע"ע הנ"ל ציון 493, ועי' לעיל ציון 7.
  173. ע"ע נתק. מנ"ח מ' קע אות א.
  174. עי' להלן.
  175. רש"י שבת קלג א ד"ה ואם עברה, ע"פ הברייתא (וכ"ה בתוספתא) דלהלן.
  176. כ"ה הגי' בברייתא דלהלן שלפנינו וכ"ה הגי' בתוספתא דלהלן שבדפוסים (וכ"ה גי' כת"י וינה), וכ"ה גי' רש"י דלהלן ורמב"ם דלהלן ומיוחס לראב"ד דלהלן ורבנו הלל דלהלן ור"ש דלהלן. וגי' צוקרמנדל בתוספתא דלהלן: במומו, ונ' שטס"ה.
  177. רש"י שם ד"ה ה"ג לעשות.
  178. תוספתא נגעים פ"ג; ברייתא בשבת קלג א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"א.
  179. רמב"ם שם.
  180. דברים כד ח. ספרי שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' המיוחס לראב"ד לספרי שם, וכ"ה גי' כת"י לונדון וכת"י רומי וכת"י אוקספורד לספרי, וגי' ספרי דבי רב לספרי שם וגי' הגר"א לספרי שם וגי' תולדות אדם לספרי שם שהוא נלמד מהמשך הכתוב: תשמרו לעשות, שכן הכתוב: ולעשות, נדרש בע"א, עי' ציון 103, וכ"ה גי' כת"י ברלין לספרי; ברייתא שם.
  181. ספרי שם, ועי' מיוחס לראב"ד שם ורבנו הלל לספרי שם ור"ש נגעים פ"ז מ"ד, שהכונה לאופנים שבתוספתא שם. וכעי"ז בתוספתא שם ובברייתא שם.
  182. עי' ציון 5.
  183. מיוחס לראב"ד שם.
  184. ע"ע דבר שאינו מתכון ציון 80 ואילך.
  185. ע"ע הנ"ל ציון 89.
  186. ע"ע הנ"ל ציון 80. אביי בשבת שם, בלשון שני.
  187. ע"ע הנ"ל ציון 155 ואילך.
  188. רבא בגמ' שם, בלשון שני. ועי' לחם יהודה טו"צ שם ה"ה ומער"ק טו"צ שם ה"א, בפי' ראשון, שכן פסק הרמב"ם שם להלכה, ועי' ציון 191 ואילך.
  189. עי' ציון 8 ואילך.
  190. דרך המלך מילה פ"א ה"ט, בד' הרמב"ם מילה שם וטו"צ שם ה"ה, שההיתר למול במקום צרעת הוא משום עשה דוחה לא תעשה, עי' ציון 202, אע"פ שיש בקציצת בהרת אף איסור עשה, שכיון שמתכוון למילה ולא לקציצת בהרת אין כאן אלא לא תעשה. וכעי"ז בעונג יו"ט סי' צד, בד' הרמב"ם שם ושם. ועי' ציונים 189, 192.
  191. מער"ק שם, בפי' שני, בד' הרמב"ם טו"צ שם ה"א, שלא זכר בפירוש שמותר אף כשודאי תיקצץ הבהרת, ושלדעה זו, הלימוד להתיר כשעושה כדרכו חולק על הלימוד שיש בקציצת בהרת אף איסור עשה, שכן הוא נדרש מאותו כתוב, עי' ציונים 9, 181, ולהלכה י"ל שנתקבל הלימוד לאיסור עשה, ועי' ציונים 189, 191.
  192. עי' ציון 30.
  193. עי' ציון 189.
  194. מנ"ח מ' קע אות ב (מהד' מ"י).
  195. נגעים פ"ז מ"ה; תוספתא נגעים פ"ג; ברייתא בשבת קלב ב; רמב"ם מילה פ"א ה"ט וטו"צ פ"י ה"ה; טוש"ע יו"ד רסו א.
  196. תוספתא שם; עי' רמב"ם שם.
  197. ע"ע מילה. רש"י שבת שם ד"ה בין.
  198. ברייתא שם; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם.
  199. ע"ע מילה.
  200. עי' ציון 3 ואילך.
  201. ע"ע. בה"ג סי' ח; רמב"ם שם ושם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ז מ"ה; סמ"ג עשין כח; שיבולי הלקט מילה סוס"י א; מאירי יומא לד ב; החינוך מ' תקפד; רבנו בחיי דברים כד ח; רע"ב נגעים שם. ועי' מל"מ טו"צ שם ומער"ק טו"צ שם ובאר יהודה מילה שם, שהקשו שמדברי רבא בגמ' שם, בלשון שני, רואים שטעם זה נדחה, לפי שיש בקציצת נגע אף איסור עשה, לסוברים כן, עי' ציון 8, ועי' מל"מ שם ולחם יהודה טו"צ שם, שי"ל שהברייתא שפי' רבא סוברת שיש איסור עשה, אבל הלכה כדעה שאין איסור עשה, עי' ציון 10, ועי' לחם יהודה שבציון הנ"ל, תירוץ נוסף, ועי' חת"ס שבת שם, שדברי רבא שם הם לדעה שיש כתוב מפורש לרבות מילה בצרעת, עי' ציון 207, אבל לרמב"ם כתוב זה נדרש למקום המילה, ועי' ציון 8, תירוץ נוסף מהדבר אברהם, ועי' הערות הגרי"ש אלישיב שבת שם, שאף לדברי רבא זהו הטעם לכך שמילה דוחה איסור קציצת בהרת, אלא שהכתוב נדרש לומר שהעשה של מילה דוחה לא תעשה של קציצת בהרת אע"פ שיש עמו עשה.
  202. ע"ע עבודה (במקדש), ועי' להלן ציון 236. רש"י שם א ד"ה ומה צרעת.
  203. ע"ע הנ"ל וע' קרבנות צבור. רש"י שם ב ד"ה ועבודה.
  204. ויקרא יב ג.
  205. עי' רש"י שם ד"ה בשר.
  206. רבא בגמ' שם, בלשון ראשון, בפי' דברי ברייתא נוספת שם.
  207. עי' ציון 8 ואילך.
  208. ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  209. רבא שם, בלשון שני, בפי' דברי הברייתא הנוספת שם. ועי' לחם יהודה שבציון 10.
  210. בראשית יז יד. עי' גמ' שם, ור"ח שם ורש"י שם ד"ה תינח.
  211. ר"ח שם; ר"ן גאון שבת קלד ב; רש"י שם ד"ה בינוני; ריטב"א שבת קלב ב; מיוחס לר"ן שבת שם.
  212. ע"ע חיבי כריתות ציון 192 וע' מילה. גמ' שם.
  213. גמ' שם.
  214. אביי בגמ' שם. ועי"ש, ורש"י שם קלג א ד"ה תנאי, שזוהי דעת ר' יאשיה בברייתא שם קלג א.
  215. רבא ורב אשי בגמ' שם. ועי"ש, ורש"י שם, שזוהי דעת ר' יונתן בברייתא שם. ועי' דברי רב אשי שם, שאע"פ שעבודה דוחה את השבת, עי' ציון 204, וצרעת דוחה את העבודה, עי' ציון 236, אין זה משום חומרתה של הצרעת, אלא משום שבזמן שקוצץ את הצרעת עדיין לא מתקיימת עבודה, עי' ציון 239.
  216. תוס' שבת שם ד"ה רבא.
  217. מער"ק מילה שם.
  218. עי' ראשונים דלהלן.
  219. ע"ע דבר שאינו מתכון ציון 80 ואילך. אביי בלשון ראשון בגמ' שם קלג א.
  220. ע"ע הנ"ל שם.
  221. ע"ע הנ"ל ציון 155 ואילך. רבא בלשון ראשון בגמ' שם.
  222. עי' רשב"א שבת שם, בפי' דברי אביי ורבא בלשון ראשון בגמ' שם, ואע"פ יש כתוב שמתיר כשאינו מתכוון אף שלא במקום מילה, עי' ציון 181 ואילך, יש צורך בכתוב מיוחד להתיר קציצת בהרת במקום מילה, שכן אע"פ שאינו מתכוון, מ"מ הוא קוצץ את הבהרת בידיים ואינה נקצצת מאליה. וכ"מ במיוחס לר"ן שבת שם, בשם הרא"ה. ועי' גמ' שם, שלאביי שסבר שר"ש מתיר דבר שאינו מתכוון אפילו בפסיק רישיה, הוצרך הכתוב לר"ש להתיר מילה בצרעת אף כשמתכוון לקצוץ את הנגע כדי לטהרו, ובאופן שאין אחר שימול, אך ע"ע הנ"ל שם, שאביי חזר בו, וממילא לדעה שכאן למעשה אין מי שסובר שמותר למול במקום צרעת אף כשמתכוון לקצוץ את הנגע.
  223. עי' ציון 191.
  224. ע"ע עשה דוחה לא תעשה. עי' דרך המלך שבציון הנ"ל, בד' הרמב"ם שם ושם, ועי' ציון 226.
  225. עי' רמב"ן שבת שם; עי' חי' הר"ן שבת שם; דברי ירמיהו מילה שם, בד' הרמב"ם שם ושם, וע"פ הטעם דלהלן, והערות הגרי"ש אלישיב שבת שם, בד' הרמב"ם טו"צ שם ה"א, שלענין עושה כדרכו כ': ובלבד שלא יתכוון, ואילו בה"ה לענין מילה במקום בהרת לא זכר שלא יתכוון, ועי' ציון 225. ועי' רמב"ן שם ור"ן שם, שלדעתם אין הבדל בדבר שאינו מתכוון בין נעשה מאליו לבין עושה בידים. ועי' חפץ ה' (לבעל אוה"ח) שבת שם, שאחר מותר אף ללא ריבוי בכתוב, כיון שהוא פס"ר דלא ניחא ליה, וי"ס שהוא מותר לכתחילה בכל איסורים, ע"ע הנ"ל ציון 209 ואילך.
  226. עי' ציון 202.
  227. דברי ירמיהו שם.
  228. מאירי שבת שם.
  229. עי' ציון 196.
  230. ע"ע מילה. בה"ג דלהלן; טוש"ע דלהלן.
  231. עי' בה"ג סי' ח, והג' הרא"ש טרויב שם; טוש"ע יו"ד רסו א.
  232. ע"ע עשה דוחה לא תעשה. ב"ח יו"ד שם, ע"פ הדעה שמילה דוחה איסור קציצת בהרת מהטעם שעשה דוחה לא תעשה, עי' ציון 202. ועי' ציון 207, שיש למדים שמילה דוחה איסור קציצת בהרת מריבוי מפורש בכתוב, ולדעה זו פשוט שלא ריבה הכתוב אלא במקום שחיוב המילה הוא מן התורה.
  233. ע"ע הנ"ל. מנ"ח מ' תקפד אות ה (מהד' מ"י).
  234. ע"ע עבודה (במקדש) וע' קרבן ציבור. עי' רש"י דלהלן.
  235. עי' שבת קלב א, ורש"י שם ד"ה ומה צרעת. ועי' מל"מ טו"צ פ"י ה"ה, שתמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה, ועי' מרכה"מ טו"צ שם, שהוא נכלל בדברי הרמב"ם טו"צ שם ה"א, שסתם שהקוצץ בהרת עובר בלאו, ולא חילק בין מקום עבודה ללא מקום עבודה, ועי' דובר מישרים טו"צ שם ה"ה, שהוא נרמז ברמב"ם קרבן פסח פ"ז ה"ח וביאת מקדש פ"ד הי"ב.
  236. ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  237. ע"ע הנ"ל, ועי' לעיל ציון 202.
  238. רב אשי בגמ' שם ב. וע"ע הנ"ל. ועי' תוס' שבת שם ד"ה האי עשה ורמב"ן שם וח' הר"ן שבת שם ומיוחס לר"ן שבת שם, שאין הכונה שיש בקציצת בהרת רק לא תעשה, שהרי יש בזה אף עשה, לסוברים כן, עי' ציון 8, אלא הכונה היא שאף על פי שעבודה דוחה את השבת אין להוכיח שקציצת בהרת חמורה ממנה (ולכן א"א ללמוד בק"ו ממילה בשבת למילה בצרעת), לפי שעבודה אינה דוחה צרעת למרות חומרתה, מכיון שבשעה שקוצץ את הבהרת הוא עדיין אינו עובד עבודה, וכעי"ז ברשב"א שבת שם, ועי' מאירי שבת שם, שיש צורך בדברי רב אשי לסוברים שבאופנים מסוימים עשה דוחה לא תעשה ועשה, ע"ע עשה דוחה לא תעשה, ועי' ציון 241, ועי' ציון 10, שי"ס בד' רב אשי שאין בקציצת בהרת אלא איסור לאו.
  239. עי' ציון 8.
  240. ע"ע עשה דוחה לא תעשה. רשב"א שם, בשם י"א; ריטב"א שבת שם. ועי"ש ושם, שדברי רב אשי שבציון 239, נאמרו בדרך של אם תמצי לומר.
  241. מנ"ח מ' קע אות ב (מהד' מ"י).
  242. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ז מ"ד. ועי' מל"מ טו"צ פ"י ה"א ומים טהורים נגעים שם בנופ"ש, ראיה מהגמ' שבציון 249.
  243. ע"ע כתובת קעקע ציון 48 ואילך וע' קרחה. מל"מ שם.
  244. ע"ע ציון 590 ואילך וע' נגעי אדם.
  245. ע"ע ציון 3. מנ"ח דלהלן.
  246. מנ"ח מ' תקפד אות ז (מהד' מ"י). ועי' מק"ד טהרות סי' נ סוף אות ג, שהסתפק בדבר.
  247. החינוך מ' קע, בגילוח הנתק, ומ' תקפד, בקוצץ בהרת.
  248. מל"מ טו"צ פ"י ה"א, ע"פ דברי הגמ' שם שהוצרכה להתיר מילת קטן במקום בהרת. ועי' מנ"ח מ' תפקד אות ה (מהד' מ"י), שהסתפק בקוצץ בהרת של נפל כל זמן שהוא חי.
  249. החינוך מ' קע, בגילוח הנתק, ומ' תקפד, בקציצת בהרת.
  250. החינוך מ' תקפד; עי' טוש"ע יו"ד רסו א, שהביאו את האיסור לקצוץ בהרת שלא במקום מילה מה"ת, עי' ציון 232, אע"פ שאין דרכם להביא אלא דינים שנוהגים בזה"ז.
  251. ע"ע טהרת מצורע ציון 56 ואילך וע' מצורע. ערה"ש יו"ד שם ס"ג. ונ' שאע"פ שלמעשה לא נהגו לראות נגעים ולטהר מצורעים בזה"ז, ע"ע טהרת מצורע ציון 66 ואילך וע' ראית נגעים, מ"מ עדיין אסור לקצוץ בהרת, שהרי האיסור הוא אפילו קודם שנראה לכהן, עי' לעיל ציון 144.
  252. ע"ע ראית נגעים. החינוך מ' קע. ועי' ציון 158.
  253. תוספתא נגעים רפ"ג; מכות כב א ושבועות ד א; רמב"ם טו"צ פ"י ה"א וסנהדרין פי"ט ה"ד אות קה, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ז מ"ד, ובסהמ"צ להרמב"ם ל"ת שח; מאירי יומא לד ב; החינוך מ' תקפד. וע"ע חיבי מלקיות: בגוף האדם ציון 84 ואילך.
  254. תוספתא שם.
  255. רמב"ם שם ושם אות קד; החינוך מ' קע. וע"ע הנ"ל ציון 86 ואילך.
  256. עי' ציון 29 ואילך.
  257. עי' רמב"ם שם ושם; מגילת אסתר ל"ת שז; לב שמח לסהמ"צ שם.
  258. עי' ציון 32. מגילת אסתר שם; לב שמח שם.
  259. עי' ציון 130.
  260. רמב"ם טו"צ שם; החינוך מ' תקפד.
  261. עי' ציון 40 ואילך.
  262. עי' ציון 144.
  263. נגעים פ"ז מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות י; תוספתא נגעים פ"ג; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ב.
  264. ויקרא יג ג.
  265. תו"כ שם.
  266. ק"א לתו"כ שם.
  267. ע"ע נגעי אדם. ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א שם.
  268. משנה שם; תו"כ שם; תוספתא שם, ושם אינו מדברי ר"ע, אך נ' שיש חיסרון בדברי התוספתא, וכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם ובר"ש שם וברע"ב שם, בתוספתא בשם ר"ע, ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות ד, שהתוספתא קצרה בלשונה, ועי' תוספתא שם, שאף הדנים עמו (עי' ציון 280), הסכימו לדבריו; רמב"ם שם. ועי' ציון 291.
  269. ע"ע נגעי אדם. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ק"א שם. ועי' תפא"י שם יכין אות נ, שדין זה אמור אף בתולש מתחילתו, שהרי הוא ככל מי שנראה בו נגע ואין בו סימני טומאה, שאינו טהור מיד, אלא צריך הסגר, ע"ע הנ"ל.
  270. ע"ע טהרת מצורע ציון 83. תפא"י שם.
  271. תו"כ שם; תוספתא שם. ועי' תפא"י בועז שם, שעיקר הטעם הוא האמור בציון 276 ואילך.
  272. תפא"י יכין שם. ועי"ש, שבאופן כזה הרי הוא טהור לגמרי, שכבר היה טהור קודם לכן.
  273. משנה שם; תו"כ שם, בלשון אחרת, ועי"ש, שהסכימו עמו ר' ישמעאל ור' יהושע.
  274. ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב שם.
  275. עי' ציון 280. ק"א שם, בפי' דברי ר"ע בתו"כ שם.
  276. ע"ע ראית נגעים. תפא"י בועז שם.
  277. בהגר"א לתוספתא שם.
  278. עי' תוספתא שם.
  279. ת"ק ורבן גמליאל ור' יהושע במשנה שם; ר' ישמעאל (כ"ה בתו"כ שלפנינו, ובכל כתה"י שלפנינו: רבן גמליאל) ור' יהושע בתו"כ שם; עי' תוספתא שם; רמב"ם שם.
  280. ע"ע מצורע. תפא"י שם יכין אות מה.
  281. ראב"ד לתו"כ שם פי"ב אות י; ר"ש שם; רא"ש שם; ק"א שם. ועי' ר"ש שם ורא"ש שם וק"א שם, ראיה מהגמ' שבציון 288, ועי' ציון 284.
  282. ראב"ד שם.
  283. עי' משנ"א נגעים שם, שמצדד לומר כן; אבן ישראל טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם, וע"פ דבריו שבציון 353 ואילך. ועי"ש ושם, שפי' את הקנס דוקא בקוצץ נגע, עי' ציון 285, ולא בתולש סימני טומאה לאחר החלט, שאז הוא מן הדין, וראיה שהגמ' שבציון 288 שדנה בקנס של קוצץ בהרת הביאה את המשנה של קוצץ נגע, אע"פ שהמשנה של תולש סימני טומאה קודמת.
  284. נגעים פ"ז מ"ה; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות י; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ג.
  285. ויקרא יג מו. תו"כ שם.
  286. ק"א לתו"כ שם.
  287. בכורות לד ב.
  288. ראב"ד לתו"כ שם.
  289. ראב"ד שם; ר"ש נגעים שם; עי' רא"ש נגעים שם: אסמכוה אקרא.
  290. עי' תוס' בכורות לד ב ד"ה מקמייתא, בפי' ראשון (ואף הפי' השני לא נחלק על כך שטמא אף כשקצץ בימי הסגרו, אלא הוסיף ע"א, עי' ציון 301); תפא"י נגעים שם יכין אות נו, בד' רש"י בכורות שם ד"ה או עד, ובד' רמב"ם שם, שסתם ולא חילק. ועי' חזו"נ נגעים שם ותפארת ירושלים בכורות פ"ה מ"ג ואהל משה בכורות לד שם, שהקשו מדברי ר"ע שבציון 269 ואילך, ועי' חזו"נ שם, שת' שי"ל שאין הלכה כר"ע, שבמשנה נשמט שהודו לו (עי' ציון 274), ועי' תפארת ירושלים שם, שת' לחלק בין התולש בימי ההסגר עצמם שהכהן חייב להזדקק לו בסוף ההסגר וממילא יטהרו, לבין התולש לפני שנכנס להסגר אחרי שראהו הכהן ופסק דינו להסגר, שאין הכהן צריך להזדקק לו שוב ואז קנסוהו שלא יזדקק לו וממילא נשאר בטומאתו, ועי' ציון 294, שאין כאן קושיה, שדברי ר"ע הם בתולש סימני טומאה ואילו דברי תוס' הם בקוצץ בהרת, וכ"ה בתורת אהל משה ובגנון והצל שבציון 295 ובחזו"א נגעים סי' ח אות ז.
  291. תפא"י שם; חזו"א שם.
  292. עי' ציון 264 ואילך.
  293. תפא"י שם.
  294. שפ"א בכורות שם, בד' תוס' שם. וכ"מ בתורת אהל משה (למהרי"ל דיסקין) בכורות שם ובגנון והצל בכורות פ"ה אות יח, שחילקו בין קוצץ בהרת לתולש סימני טומאה (עי' ציון 291), שבכל מקום יש לקונסו מאותם סימנים שעליהם דן כבר הכהן, והיינו כשתלש סימני טומאה שבהם מחליטים אותו קנסוהו רק לאחר החלט, וכשקצץ בהרת ללא סימני טומאה, שדינה להסגר, יש לקונסו כבר כשהוא מוסגר, וממילא קודם שהסגירוהו אין לקונסו.
  295. עי' ציון 285.
  296. ע"ע טהרת מצורע ציון 323 ואילך וע' תגלחת מצורע.
  297. ע"ע טהרת מצורע ציון 244 ואילך וע' צפורי מצורע.
  298. ע"ע טהרת מצורע ציון 371 ואילך. תוס' דלהלן.
  299. עי' ציון 288.
  300. תוס' בכורות לד ב ד"ה מקמייתא, בפי' שני; גרי"ז בכורות שם, בד' רגמ"ה בכורות שם, ובד' ר"ש (ושא"ר) שבציון 350 ואילך; חזו"א נגעים סי' ח אות ב, בד' הרא"ש שבציון 354, וע"פ פירושו שבציון 358. ועי' תוס' שם, שמ"מ אינו יכול להביא קרבנותיו, ע"ע הנ"ל: הבאת קרבנותיו, שכיון שהוא טמא מדרבנן אינו יכול להיכנס למקדש להבאת קרבנותיו, ע"ע טמאת מקדש וקדשיו ציון 475 ואילך.
  301. עי' תוס' שם, בפי' ראשון, שלא מצא אופן שבו לאחר שנטהר מטומאתו יהיה טהור מיד אלא כשהיה מצורע מוסגר; עי' הג' הרא"ש שבציון 355, שנ' מדבריו שאין הכהן רואהו לאחר שקצץ נגעו, וממילא הוא חשוב טמא מה"ת, וחזו"א שם, בדעתו; חזו"א שם אות ט, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ב, שכ': הרי זה מוחלט כמו שהיה, מ' שאין עושים בו סדר טהרה כלל והוא נשאר טמא מן התורה.
  302. נגעים פ"ז מ"ה; תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות י; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ג.
  303. תפא"י נגעים שם יכין אות נד.
  304. ויקרא יג מו.
  305. תו"כ שם.
  306. עי' תוספתא דלהלן; עי' רמב"ם דלהלן; תפא"י שם אות נה.
  307. ע"ע נגעי אדם. תוספתא דלהלן; רמב"ם דלהלן.
  308. ע"ע הנ"ל. תוספתא דלהלן; רמב"ם דלהלן.
  309. עי' תוספתא נגעים פ"ג; עי' רמב"ם שם ה"ד.
  310. ר"ש נגעים שם מ"ד; בהגר"א לתוספתא שם.
  311. תוספתא דלהלן; רמב"ם דלהלן.
  312. עי' תוספתא שם; עי' רמב"ם שם.
  313. ר"ש שם; בהגר"א שם.
  314. עי' ציון 196.
  315. עי' תוספתא נגעים פ"ג; עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ה.
  316. עי' ציון 280.
  317. ר' אלעזר בתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יא. ועי' ציונים 379, 387, בדין הקוצץ נגע שלא בצמצום.
  318. עי' ציון 285.
  319. נגעים פ"ז מ"ד, בתולש סימני טומאה, ושם מ"ה, בקוצץ את הנגע, לגי' שלפנינו, ועי' בכורות לד ב, שרב פפא מסתפק בגירסת המשנה, שמא י"ל: יטהר, ולא: ויטהר, והיינו שהוא טהור מהנגע הראשון כבר כשנולד הנגע השני עוד קודם שהוא נטהר, ואע"פ שלרוב אין בכך נפ"מ, שכן ממילא כל עוד הוא לא נטהר מהנגע השני הוא טמא, נפ"מ כשנולד בו נגע שני בזמן שבו אין רואים את הנגעים, כגון חתן בשבעת ימי המשתה או כל אדם ברגל (ע"ע ראית נגעים), שלגירסא: יטהר, הוא טהור בימים אלו, שכן הוא נטהר מהנגע הראשון ועדיין אין מטמאים אותו על הנגע השני, ולגירסא: ויטהר, הוא עדיין טמא מהנגע הראשון, ועי' חזו"נ נגעים שם מ"ד, שי"ל שהספק הוא דוקא בקוצץ את הנגע, שכיון שאין זה שכיח שאדם יחבול בעצמו לשם טהרתו לא החמירו בו כל כך, אבל בתולש סימני טומאה לא הסתפקו שיש לטהרו רק כשיטהר מהנגע השני, וכעי"ז במשנ"א נגעים שם (אלא שחילק מטעם אחר); תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות י, בתולש סימני טומאה, ושם פי"ב אות י, בקוצץ את הנגע; תוספתא נגעים פ"ג, בקוצץ את הנגע. ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם וק"א לתו"כ פ"ב שם, שאף על פי שאין מחליטים את המוחלט (ע"ע נגעי אדם), וממילא לכאורה אין משמעות לסימן הטומאה באותו נגע ואינו יכול להיטהר ממנו, כיוון שהוא נשאר בהחלטו רק משום קנס, ומן התורה הוא טהור גמור, לסוברים כן, עי' ציון 282, ממילא יש להחליט את הנגע השני, ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות ה, שעושים זאת כדי שלא להקל בטומאתו של אותו אדם, שעד עכשיו היא מדרבנן ומעכשיו היא מן התורה.
  320. תפא"י שם יכין אות נב.
  321. עי' רש"י בכורות שם ד"ה יטהר; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב נגעים שם; ק"א שם ופי"ב שם. ועי' משנ"א שם, שלדעה שנטהר מהנגע הראשון כבר כשנולד בו הנגע השני, עי' ציון 320, י"ל שכיון שמן השמים קנסוהו, שנולד לו נגע אחר, שוב אין צורך בקנס שקנסוהו חכמים.
  322. ע"ע נגעים. הערות הגרי"ש אלישיב בכורות שם.
  323. רבנו הלל לתו"כ פי"ב שם.
  324. עי' גמ' שם, ורגמ"ה שם ורש"י שם ד"ה בגופו.
  325. עי' ציונים 337, 369.
  326. עי' רע"ב שבציון 359; עי' א"ר ורע"א ומשנ"א ותפא"י שבציון הנ"ל, בד' ר' יהודה שבציון הנ"ל. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שבציון הנ"ל, ועי' ציון 332, שסותר, וצ"ב.
  327. עי' רבנו הלל שבציון 324. וצ"ב, מדוע נשתנה דינו מדין תולש סימני טומאה, ששם ודאי הכונה שנולד נגע חדש במקום אחר, שהרי במקום הראשון עדיין קיים הנגע הראשון.
  328. עי' ק"א שבציון 322, שנתן טעם זה אף בקוצץ נגעו ולא רק בתולש סימני טומאה. וכ"מ מסתימת שא"ר.
  329. תוספתא שם, ועי' ציון 337, שי"ס שטס"ה.
  330. עי' ציונים 337, 369.
  331. רגמ"ה שם; עי' רש"י שם ד"ה בהאי קציצה; עי' רמב"ם שבציון 334, ועי' ציון 327; ראב"ד לתו"כ פ"ב שם ופי"ב שם; רע"א נגעים שם מ"ה ומשנ"א שם מ"ה ותפא"י שם יכין אות נג, בד' חכמים שבמשנה שם (וכ"ה בתו"כ שם ושם): עד שתפרח בכולו, מ' שאינם מטהרים במה שר' אליעזר מטהר עד שיהיה משהו אחר, ועי' הג' הגר"א שבציון 359, שגרס בע"א. ועי' בהגר"א לתוספתא וחזו"א שבציון הנ"ל.
  332. עי' רגמ"ה שם; רש"י שם.
  333. עי' רמב"ם טו"צ פ"י ה"ב, בתולש סימני טומאה, ושם ה"ג, בקוצץ בהרת.
  334. עי' ציון 320 ואילך.
  335. עי' ציון 322. תפא"י נגעים פ"ד מ"ד בועז אות ה.
  336. נגעים פ"ז מ"ד, בתולש סימני טומאה, ושם מ"ה, בקוצץ את הנגע; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות י, בתולש סימני טומאה, ושם פי"ב אות י, בקוצץ את הנגע; תוספתא נגעים רפ"ג, בסתם, בתולש סימני טומאה, ור' יהודה בד' חכמים בהמשך שם, בקוצץ בהרת, ועי' ר"ש נגעים שם, שמצדד לומר שיש לגרוס כן אף בדברי ת"ק בד' חכמים בתוספתא שם, והאמור בציון 330, טס"ה.
  337. רש"י בכורות לד ב ד"ה עד; ראב"ד לתו"כ פי"ב שם; ר"ש שם מ"ד; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א לתו"כ שם ושם.
  338. ע"ע נגעי אדם. עי' רש"י שם; עי' ק"א פ"ב שם.
  339. ראב"ד שם.
  340. עי' ציון 320.
  341. ראב"ד שם ופי"ב שם; רע"א נגעים שם מ"ה ומשנ"א נגעים שם מ"ה ותפא"י נגעים שם מ"ד יכין אות נג, ושם מ"ה בבועז אות ז, בד' ר"א שבמשנה שם (וכ"ה בתו"כ שם), ע"פ ראיתם שבציון 332.
  342. תוספתא שם; ר"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  343. עי' ציון 310.
  344. תוספתא שם.
  345. ע"ע נגעי אדם.
  346. ע"ע הנ"ל, וע"ע הנ"ל, שנחלקו ראשונים אם כל שהוא ממש או דוקא בשר חי כעדשה. ר"ש שם; עי' רע"ב שם. ועי' ראב"ד שבציון 392, וצ"ב אם חולק על האמור כאן, או שדוקא שם יש להקל ולומר שהיה פורח אף במחיה, לפי שקודם הקציצה לא היתה מחיה ורק חשש שמא תיוולד מחיה, אבל כשהיתה בפועל מחיה וקצצה או כואה, הוא מודה שאין אומרים שחזקה היה פורח אף בה.
  347. ר"ש שם. ועי' ערה"ש העתיד טהרות סי' צד ס"י, שכיון שכוה שם את המחיה, אינו ניכר אם פרח שם.
  348. ערה"ש העתיד שם סי"א, בד' הרמב"ם טו"צ פ"י ה"ב, שאף על הכווה את המחיה הזכיר טהרה בפריחת הנגע.
  349. רש"י שם; ר"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם. ועי' משנ"א שם מ"ד, ראיה מלשון המשנה שם: עד שתפרח בכולו, ששוה ללשון המשנה שם מ"ה, שודאי מדבר בנגע חדש, שבאותה משנה מדובר כשקצץ את הנגע, ושונה מהמשך דברי המשנה שם מ"ד: שתתמעט בהרתו, שמדבר על הנגע הראשון, וכעי"ז בתפא"י שם מ"ד בועז אות ו וברש"ש נגעים שם.
  350. עי' ציון 282.
  351. ע"ע הנ"ל. עי' רא"ש שם, בפי' דברי הר"ש.
  352. רא"ש שם; אבן ישראל טו"צ שם, בד' הרמב"ם שם, שלא זכר שייוולד נגע אחר אלא רק שיפרח בכולו.
  353. רא"ש שם. ועי' הג' הרא"ש שם, שהקשה שכיון שמה"ת הוא צריך להיות טמא כשפרח בכולו, שמה"ת זו פריחה שאחרי טהרה, כיצד אפשר לטהרו.
  354. ע"ע הנ"ל. הג' הרא"ש שם.
  355. עי' ציון 284.
  356. אבן ישראל שם. ועי"ש, שכיון שבקוצץ בהרת ופרח בכולו דינו כנגע חדש, ממילא יש להסגירו.
  357. חזו"א נגעים סי' ח אות ב.
  358. עי' רע"ב שם מ"ה, שהביא את דברי התוספתא שלהלן על דברי המשנה, ומשנ"א שם מ"ה ותפא"י שם מ"ה בועז אות ז, בדעתו; א"ר נגעים שם ורע"א שם ומשנ"א שם ותפא"י שם, בד' ר' יהודה שבתוספתא שם, שר"א מודה לחכמים שמועילה פריחה באופן שבציון 387, אבל בשאר אופנים הוא חולק, ומ' שלא מועילה פריחה; בהגר"א לתוספתא שם וחזו"א שם אות ה, שלדעתם כל אחד אמר אופן אחר של טהרה שדוקא ממנו נטהר ולא מהשני. וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם. ועי' הג' הגר"א לתו"כ פי"ב שם, שהגיה אף בתו"כ: כשתפרח בכולו, והיינו שחכמים מקלים יותר מר"א.
  359. עי' ציון 379 ואילך. א"ר שם; משנ"א שם. ומ"מ, הוא מודה שמועיל נגע חדש שיטהר ממנו, עי' ציון 320, שאין לקונסו עד כדי כך כמו בקוצץ עמו בכוונה בשר חי שסביבו.
  360. עי' ציון 322.
  361. תפא"י שם.
  362. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ד, בתולש סימני טומאה, ורמב"ם שם ה"ג, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם מ"ה, בקוצץ נגע; רע"ב שם מ"ד, בתולש סימני טומאה, ושם מ"ה, בקוצץ נגע.
  363. עי' ציון 280.
  364. תוספתא נגעים פ"ג.
  365. ע"ע נגעי אדם. ר"ש נגעים פ"ז מ"ד.
  366. תוספתא שם.
  367. ר"ש שם.
  368. נגעים פ"ז מ"ד; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות י; תוספתא נגעים רפ"ג, בסתם. ועי' ר"ש נגעים שם מ"ה, בפי' ראשון, ורע"ב נגעים שם, שבמקום שבו קצץ את הנגע ממילא לא שייך אופן זה, ואין לגרוס זאת במשנה (וכן אינו במשנה שלפנינו), ועי' בכורות לד ב, לגי' שלפנינו, שגרסו במשנה אף על הקוצץ את הנגע, ועי' רגמ"ה בכורות שם ורש"י בכורות שם ד"ה או, שהכונה שהתמעטה הבהרת מגריס קודם שקצצה, ועי' ציון 393, שי"ג במשנה אף על הקוצץ את הנגע, ומפרשים בע"א.
  369. ע"ע הנ"ל.
  370. ר"ש שם מ"ד.
  371. עי' ציון 303. תפא"י נגעים שם יכין אות נג.
  372. עי' ציון 320.
  373. ראב"ד לתו"כ שם; תפא"י, ע"פ ראיתו שבציון 332, וכ"מ בשאר אחרונים שבציון הנ"ל.
  374. עי' רע"ב שבציון 359; עי' א"ר ורע"א ומשנ"א ותפא"י שבציון הנ"ל, בד' ר' יהודה שבציון הנ"ל.
  375. רמב"ם טו"צ פ"י ה"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ד; רע"ב שם מ"ד.
  376. כ"ה הגי' בתוספתא דלהלן, וכ"ה גי' הראב"ד לתו"כ דלהלן, וכ"ה גי' כל כתה"י שלפנינו לתו"כ. וגי' התו"כ שלפנינו: ר' אלעזר.
  377. עי' ציון 320 ואילך.
  378. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יא; תוספתא נגעים פ"ג; רמב"ם טו"צ פ"י ה"ג.
  379. רמב"ם שם.
  380. ראב"ד שם.
  381. תפא"י נגעים פ"ד מ"ה בועז אות ז, בפי' דברי הכס"מ טו"צ שם.
  382. ר"ש נגעים שם; ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון. ועי' חזו"א נגעים סי' ח אות ה, שהקשה מדוע יש לקונסו יותר משאר קוצץ בהרת, הרי לא עבר על שום איסור נוסף בקציצת הבשר החי.
  383. רבנו הלל לתו"כ שם, ע"פ טעמו שבציון 324; עי' ק"א שם, בפי' שני.
  384. כ"ה הגי' בתוספתא דלהלן, וכ"ה גי' הראב"ד לתו"כ דלהלן, וכ"ה גי' כל כתה"י שלפנינו לתו"כ. וגי' התו"כ שלפנינו: ר' אלעזר.
  385. עי' ציון 320 ואילך.
  386. תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ב אות יא; תוספתא נגעים פ"ג.
  387. עי' ר"ש נגעים פ"ז מ"ה; ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון.
  388. ק"א שם, בפי' שני. וכעי"ז ברבנו הלל לתו"כ שם.
  389. עי' ציון 342.
  390. עי' ציון 320.
  391. עי' ראב"ד לתו"כ שם. ועי"ש, שהקשה שעדיין ייתכן ובאותו מקצת שקצץ הייתה נולדת מחיה ולא הייתה פורחת, ות' ש כיון שפרח הנגע בכל הגוף, חזקה שאף אם הייתה נולדת מחיה היה פורח אף בה.
  392. תוס' בכורות לד ב ד"ה עד; עי' ראב"ד שם, בפי' ראשון; ר"ש נגעים פ"ז מ"ה, בפי' שני. ועי' תוס' שם ור"ש שם, שהוא ע"פ הגורסים במשנה שם אף בקוצץ בהרת: שתתמעט בהרתו מכגריס, ועי' ציון 369, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א, ושיש שאין גורסים זאת במשנה.
  393. ראב"ד שם, בפי' שני.