אנציקלופדיה תלמודית:קם ליה בדרבה מיניה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg


הגדרת הערך - המתחייב במיתת בית-דין* ותשלום ממון בבת אחת, פטור מתשלום הממון.

מהותו וגדרו

קם - או: קים[1] - ליה בדרבה מיניה[2], קם עליו בגדולה הימנה[3]. המתחייב במיתת בית-דין*[4] - או אף בכרת* לסוברים כן[5], או אף במיתה-בידי-שמים*, לסוברים כן[6], או אף במלקות*, לסוברים כן[7] - ומתחייב בבת אחת ממון, הרי הוא פטור מתשלום ממון[8]. וכן מי שנתחייב במיתת בית דין ומלקות, נפטר מחיוב המלקות[9].

בגדר הפטור כתבו ראשונים שאפילו במקום מיתה מוטל חיוב תשלומים עליו, אלא שאין כח ביד בי"ד לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם[10], וביארו אחרונים שמכיוון שחייב לשלם הממון לצאת בדיני-שמים*, הרי שמתחייב אף בעונש הקל, אלא שהקלב"מ פוטרו[11], ואם נתחייב מיתה ונפטר מממון משום קלב"מ חשוב כאילו שילם גם הממון שנתחייב[12]. וכן כתבו ראשונים שכיוון שהתורה אמרה קלב"מ דומה הדבר כמי שמתקיים בו כל הדבר[13], שבכל מקום שיש מיתה וממון המיתה עומדת במקום שניהם[14], שהתורה פטרה אותו מממון[15]. וכתבו אחרונים שלסוברים שהחיוב לשלם הממון כדי לצאת בדיני שמים אמור רק כשמתקיים בו העונש החמור בפועל, אבל אם עשה העבירה בשוגג, או במזיד בלא התראה, שפטור משום קלב"מ, למרות שאין העונש מתקיים בו[16], פטור מלשלם אף בדיני שמים[17], הרי שמתחייב והקלב"מ פוטרו, וזה רק דין כלפי בית-דין*, שאינם מחייבים אותו, הרי שהוא בעצמו חייב לצאת ידי שמים[18].

על בן-נח*, שנחלקו ראשונים אם אומרים בו קלב"מ, ע"ע בן נח[19]. על הפטור מתשלומי ממון משום קלב"מ, שמכל מקום חייב לשלם בדיני-שמים*, ע"ע[20]. ושם[21], שנחלקו אחרונים אם דין זה אמור רק כשמתקיים בו העונש החמור בפועל, או אף כשעשה העבירה בשוגג, או במזיד בלא התראה. על מחלוקת ראשונים ואחרונים, במקום שפטור מתשלומי ממון וחייב בדיני שמים, אם תפס הממון, אם מוציאים מידו, ע"ע הנ"ל[22]. על הפטור מקנס* משום קלב"מ, שפטור מלשלם בדיני שמים, משום שאינו מתחייב בקנס אלא ע"פ בית-דין*[23], ע"ע הנ"ל[24]. הרוגי-מלכות*, שנכסיהם למלך, לסוברים כן[25], וכן הלכה[26], שיש מהאחרונים מצדדים לומר שאם נתחייב ממון יחד עם חיוב מיתתו אין אומרים בו קלב"מ לפוטרו מתשלומים, ע"ע הרוגי מלכות[27]. המכה את חבירו הכאה שיש בה שוה פרוטה*, אלא שנפטר מחיוב תשלומים על ידי קלב"מ, שנחלקו אחרונים אם לוקה, ע"ע חובל[28]. על חיבי-כריתות* וחיבי-מיתות-בית-דין* שהתרו בהם למלקות, שנחלקו בהם תנאים אם חייבים מלקות או פטורים משום קלב"מ, ע"ע חיבי מלקיות: ריבוי מלקיות[29]. על כופר*, אם אומרים בו קלב"מ, ע"ע[30].

בחייבי מיתה

מיתת בית דין

המתחייב בנפשו - במיתת בית-דין*[31] - אין משלם ממון[32], שאם הרגו והרג את בהמתו כאחד, הרגו וקיטע את ידו כאחד, הרגו וסימא את עינו כאחד, פטור[33], שנאמר: ולא יהיה אסון ענוש יענש[34], הא אם יש אסון - באשה*[35], שהמית אותה[36], או אם יהיה אסון בין שני האנשים הניצים, כלומר שמת אחד מהם[37] - אין נענש[38], שהרוצח נהרג ולא יהיה שם עונש כלל[39] ופטרו הכתוב מדמי הולדות שיצאו[40]. יכול יהא חייב מיתה ותשלומים, תלמוד לומר: נפש תחת נָפש[41], ולא נפש תחת נפש ובהמה, ולא נפש תחת נפש ועין[42], שכל שחלה עליו מיתה ותשלומים כאחד פטור[43], שאין אדם מת ומשלם[44]. ואע"פ שכתוב זה בסייף מדבר - שכן הרוצח חבירו מיתתו בסייף[45] - מכל מקום מכיוון שגילתה לנו התורה דין זה במלקות - בחיבי-מלקיות* וממון[46] - ומיתה, הוא הדין בכל חייבי מיתות[47].

יש מהראשונים המפרש שאין הלימוד מולא יהיה אסון[48], אלא מואם אסון יהיה[49], באיש, זה ההורג, שבית דין הורגים אותו, כגון שלא הרג את האישה, ענוש יענש ממון, הא אם יש אסון, שהרג את האישה ובית דין הורגים אותו, לא יענש ממון[50].

לימוד נוסף מצינו לדין זה: כדי רשעתו[51], מת אינו משלם[52]. וכן יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שהלימוד שאינו מת ומשלם, הוא מהכתוב: כדי רשעתו - בלשון יחיד[53] - רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתי רשעיות[54]. וביארו אחרונים שאם לא היה כתוב: ולא יהיה אסון[55], לא הייתי לומד מכדי רשעתו אלא מלקות וממון דוקא[56], שלא חמור איסורו, שתפסת מועט תפסת[57], והייתי אומר שאין הטעם משום קלב"מ אלא משום שלא חמור איסורו, שלא עבר עבירה חמורה, דין הוא שתענישנו עונש אחד, אבל לאחר שכתוב ולא יהיה אסון, הרי אנו למדים שכדי רשעתו אף במיתה וממון אמור[58].

על מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, שאינו חייב אלא במיתה החמורה, ע"ע חיבי מיתות בית דין: כשנתחייב שתי מיתות.

שוגג וללא התראה

חייבי מיתות שוגגים פטורים[59] מממון[60], שכל העושה עבירה שיש בה עוון מיתת בית-דין*[61] ותשלומים, אינו משלם, אף על פי שהיה שוגג[62] או שעשה העבירה במזיד, אלא שלא התרו בו, שאינו נהרג[63], שנאמר: ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת[64], הקיש פטור ממון של מכה אדם לחיוב ממון של מכה בהמה[65], מה מכה בהמה לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון[66], שנאמר: פצע תחת פָּצע[67], והא כתוב מיותר, הבא[68] לחייבו על השוגג כמזיד[69], אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון[70]. וכן הוא אומר: ולא יהיה אסון ענוש יענש[71], הא אם היה שם אסון אין שם עונש[72], ואע"פ שהריגת האישה בשגגה, שהרי לא נתכוונו לה, שנאמר: וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו'[73], הא למדת שלא חילק באסון בין שוגג למזיד לפוטרו מן התשלומים[74], וכל שמתה האישה לא יענש, ואפילו לא התרו בו[75], שכל שאפשר לבוא לידי מיתה פטרו הכתוב מממון, אע"פ שאינו חייב מיתה[76].

יש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שיש מהתנאים החולקים על ההקש* של מכה בהמה ומכה אדם[77], ויש מהם הסוברים בדעת ראשונים שלהלכה אף חייבי מיתות שוגגים חייבים[78].

הורו בית דין היתר

הורו בית-דין* להתיר איסור סקילה, ועבר על האיסור ואגב הזיק ממון בזה, הסתפקו אחרונים אם נקרא חייבי מיתה שוגגים לפטור מתשלומים[79].

אונס

חייבי מיתות אנוסים ודבר אחר, כגון שאנסוהו לחלל שבת להנאת האנס ועשה כן, ובשעת עשייה הזיק ממון חבירו[80], כתבו ראשונים ואחרונים שחייבים ממון[81]. אם משום שחייבי מיתות שוגגים אנו למדים שפטורים ממכה בהמה ישלמנה[82], שמה מכה בהמה אף בשוגג אף מכה אדם לא תחלוק בפיטורו[83], ומכה בהמה הרי אתה חולק בחיובו באונס*[84]. וביארו אחרונים דהיינו לסוברים שאדם-המזיק* באונס גמור פטור[85]. או משום שכשיש אונס מן התורה מותר ולא עבר כלום[86], או אפילו דחויה השבת ולא הותרה, מכל מקום אין כאן צד מיתה[87]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים הסוברים שאדם המזיק באונס גמור חייב[88], א"כ מה מכה בהמה לא חילקת בו בין אונס לרצון, אף מכה אדם לא תחלוק בו[89], ופטור מממון[90].

מי שאונסים אותו על עבודה-זרה* ועבר ועשה, שפטור ממיתה - לסוברים כן[91], אע"פ שדינו שיהרג-ואל-יעבור*[92] - הסתפקו אחרונים אם דינו כשוגג ופטור מתשלומים אם הזיק ממון חבירו בשעת העבירה, או שמא עדיף משוגג והוא כאין בו צד מיתה וחייב לשלם[93].

מי שאונסים אותו על גילוי עריות ושפיכות דמים, ועבר ועשה, שפטור ממיתה - לסוברים כן[94], אע"פ שדינו שיהרג-ואל-יעבור*[95] - והזיק ממון חבירו באותה שעה, יש מהאחרונים סוברים שפטור מממון, שניתן להצילו בנפשו[96], וכל ישראל הרואה ויכול להציל את חבירו, מחוייב להציל ולהרוג אותו, והרי הוא רודף*[97] - הפטור מתשלומים, מפני שמתחייב בנפשו[98] - ויש מהאחרונים שהסתפקו בדבר[99].

נתחייב במיתה שכבר נתחייב בה

מי שנתחייב מיתה, ואח"כ עשה איזה ענין שנתחייב אותה המיתה וממון, נחלקו בו הדעות: יש סוברים שאין אומרים קלב"מ וחייב בממון, שכיוון שכבר נתחייב מיתה מקודם, אותו חיוב מיתה שבא לו אח"כ, כשהוא מתחייב בתשלומים, נחשב כאינו[100]. ויש סוברים שאומרים קלב"מ ופטור מממון[101], אע"פ שכבר נתחייב באותה המיתה ולא נתחדש דבר בחיוב השני, שלא גרע מחייבי מיתה שוגגים, שאומרים בהם קלב"מ, אע"פ שאינו חייב מיתה בהם[102].

מתעסק

הבא על אחותו הנערה, אע"פ שמשעת העראה שפגמה התחייב מיתה[103] וממון אינו משלם עד גמר ביאה - לסוברים כן[104] - מכל מקום כל שעה ושעה עושה חיוב מיתה עד גמר ביאה, שאע"פ שנתחייב בתחילה נפשות, כיוון שכל שעה ושעה מתעסק* בחיוב נפשות, פטור מן התשלומים[105].

מקלקל בשבת

המקלקל* בשבת - הפטור ממיתה, משום שאין בו מלאכת-מחשבת*[106] - פטור מתשלומים[107], משום קלב"מ, כדין חייבי מיתות שוגגים[108], שאף שנפטר ממיתה, מכל מקום יש בו איסור תורה[109] - לסוברים כן[110] - ויש מהראשונים סוברים שהמקלקל בשבת חייב בתשלומים[111], שבשוגג פטור היכן שעושה מלאכה גמורה שבמזיד חייב עליה מיתה[112], הלכך בשוגג פטור שהוקש שוגג למזיד[113], אבל מקלקל שאינו עושה מלאכה כלל, ואפילו במזיד אין בו חיוב מיתה, חייב בממון[114].

לדעת הסוברים שהמדליק גדיש בשבת חייב, אפילו הוא מקלקל[115], אמרו בירושלמי שאפילו הדליק שלא לצורך, פטור מן התשלומים[116], שכל שיש בו חיוב מיתה כשהוא לצורך, פטור אף כשהוא שלא לצורך[117].

דבר שאינו מתכווין

העושה דבר-שאינו-מתכון*, כגון הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראים בהליכתו, אם לא נתכווין כלל לקריעת שיראים, חייב ממון, כיוון - שהעושה בשבת דבר שאינו מתכווין, פטור, לסוברים כן[118], וכן הלכה[119] - ולא עשה שום איסור בקריעה[120].

מלאכה שאינה צריכה לגופה

בדעת הסוברים שהמקלקל בשבת פטור מתשלומים[121], נחלקו אחרונים אם במלאכה-שאינה-צריכה-לגופה* - אם עשה יחד עימה מעשה המחייב ממון - כל שכן שאומרים קלב"מ[122]. או שחייב בממון, ואינו פטור משום קלב"מ[123].

על העושה מלאכה כלאחר-יד*, ועשה עימה מעשה המחייב ממון, שאינו נפטר משום קלב"מ, ע"ע כלאחר יד[124].

חצי שיעור

העושה מלאכה בחצי-שעור*, כגון שהיה קרוע מתחילה שיעור תפירה אחת וקרע בשבת שיעור תפירה אחת כדי לתפור שתי תפירות, יש מהאחרונים סוברים שאין אומרים בו קלב"מ[125]. ויש מהאחרונים מצדדים שגם בכל שהוא קלב"מ, כיוון שלפעמים משכחת חיוב מיתה בזה[126].

כשלא היה המעשה כאחד

הרג את בהמתו ואחר כך הרגו, קיטע את ידו ואחר כך הרגו, סימא את עינו ואחר כך הרגו, חייב, שנאמר: דמים לו שלם ישלם[127], וכן אם הרג אדם ואח"כ הרג בהמה, קטע ראש של זה ואח"כ קטע אצבעו של זה, חייב[128], שנאמר - ועל זה כביכול נאמר - נפש תחת נפש ובהמה נפש תחת נפש ועין[129], שכל שחלה עליו מיתה ואח"כ תשלומים, או תשלומים ואח"כ מיתה, הרי זה חייב בתשלומים[130].

ספק חיוב מיתת בית דין

כשספק אם חייב מיתת בית דין או לא, כגון ייבם אשת אחיו[131] תוך שלושה חודשים, שהיא אסורה עליו[132], וילדה לשבעה חודשים, שהיא ספק אשת איש של היבם, ספק אלמנת בעלה הראשון, ובא אחד עליה או שרדף אחריה[133] וקרע שיראים או שבר כלים, אם חייב ממון או לא[134], נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שאומרים קלב"מ ופטור מממון[135], שהמוציא-מחבירו-עליו-הראיה*[136], ועוד, שמכיוון שחייבי מיתות שוגגים פטורים, אע"פ שאינו חייב בפועל[137], אז ודאי גם ספק חיוב מיתה פוטר[138], שמעשה הראוי לחייבו מיתה פטורו מממון אע"פ אין עליו חיוב מיתה[139]. ב) ויש סוברים שבספק אם חייב במיתת בית דין אין אומרים קלב"מ וחייב בממון[140], שהטעם שספק-ממון* פטור משום ואינו כשאר ספק שבתורה שהוא לחומרא[141], הוא משום שכמו שהוא ספק גזל לנתבע יהיה ספק לתובע - לסוברים כן[142] - ואע"פ שיש כאן חזקת ממון - והמוציא מחבירו עליו הראיה - בספק קלב"מ החיוב לצאת ידי שמים[143] מגרע חזקת ממון, וספק גזל גבי תובע אין שהרי תפיסה מועיל בזה - לסוברים כן[144] - ולכן ספק ממון לחומרא[145]. או שספק קלב"מ אינו פוטר מממון, שפטור קלב"מ חשוב פירעון, משום שבעונש החמור נכלל גם הפירעון וחשוב כאילו שילם גם הממון שנתחייב[146], וא"כ חייב משום ספק פירעון[147]. או שספק קלב"מ אינו פוטר מממון, משום שקלב"מ הוא כמו ספק בפירעון, שסיבה המחייבת ודאית וסיבה הפוטרת ספק, ואין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב[148]. ואינו דומה לחייבי מיתות שוגגים, משום ששם אנו אומרים אילו התרו בו פטור, הוא הדין שוגג[149], מה שאין כן בספק, שאי אפשר לו בשום צד חייב מיתה, אין פטור מתשלומים[150]. או שמה שחייבי מיתות שוגגים פטורים הוא, משום שמקישים מכה אדם למכה בהמה, כשם שלא חילקת במכה בהמה כך לא תחלוק במכה אדם[151], אבל בספק, אדרבא נקיש להיפך, כשם שחילק במכה בהמה בין ספק לודאי, שהרי ספק פטור, כך תחלוק במכה אדם בין ספק לודאי[152]. ג) ויש שהסתפקו בדבר[153].

נפשות לזה וממון לזה

כשהתחייב נפשות לזה וממון לזה, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שאין אומרים קלב"מ[154], שבכל מקום מיתה לזה ותשלומים לזה חייב[155], שכשפטר הכתוב מתחייב בנפשו מן התשלומין, אינו אלא כשמיתה וממון משום אחד באו עליו[156]. כגון מוציא-שם-רע* על אשתו, שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה, והביא אביה עדים והזימום[157], וחזר והביא הבעל עדים והזימו עדי האב, עדי האב נהרגים - שרצו להרוג עדי הבעל[158] - ומשלמים ממון - מאה כסף, שבאו לחייבו כשהזימו את עדיו[159] - לבעל[160]. נהרגים, מפני שעדי הבעל נגמר דינם להריגה בעדותם[161], ומשלמים קנס*, מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותם[162], ונמצאו חייבים נפשות לזה וממון לזה[163]. וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה-המאורסה* בתו של פלוני, והוזמו, נהרגים - משום שניהם, שבאו להרוג אותו ואותה[164] - ומשלמים ממון לאביה[165], שבאו להפסידה כתובתה מן האירוסין, ומשלמים טובת הנאת כתובה כדין כל זוממי כתובה[166]. אבל מוציא שם רע על אשתו, שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה, והביא אביה עדים והזימום, נהרגים ואין משלמים ממון[167], שכיוון שנישאת התשלומים הללו של הכתובה שלה צריכים להיות, וכיוון שנהרגים עליה אינם משלמים לה ממון, אבל היכן שלא נישאת, התשלומים הללו של הזמה* של אב הם, שכל שבח נעוריה לאביה, והרי זה ממון לאב ונפשות משום בועל ונערה[168]. וכן פלוני ריבע שורו של פלוני, והוזמו, נסקלים - כדין רובע-ונרבע* - ומשלמים דמי השור לבעל השור[169], ממון לזה ונפשות לזה[170], ממון לבעל השור[171] ונפשות בשביל פלוני הרובע[172]. ואע"פ שדין קלב"מ נלמד מהכתוב ולא יהיה אסון[173], ושם המיתה לאישה - לסוברים כן[174] - והתשלומים לבעל, שהוולדות שלו[175], כיוון שהוולדות הן בגוף האישה - ועובר-ירך-אמו*[176], והן גוף אחד[177] - חשוב מיתה ותשלומים לאחד[178]. במה דברים אמורים, כשנתחייב נפשות לחבירו וממון לאיש אחר, כגון אלו העדים שהם חייבים נפשות לעדים האחרים וממון לבעל, אבל היכן שנתחייבו מיתה לשמים, כגון זר שאכל תרומה וכגון המדליק גדיש של חבירו בשבת, שהוא חייב מיתה לשמים, אין אדם מת ומשלם[179], כי הכל לה', ואין ראוי לחלק בין המיתה שהיא בידו ובין התשלומים[180], שהואיל ולא מתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים, חשוב מיתה ותשלומים לאחד[181]. וכן רודף* שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם, פטור מן התשלומים, מפני שהוא מתחייב בנפשו[182], שהכל יכולים להורגו להציל הנרדף, וחייב מיתה לכל העולם, אף לבעל הכלים, ולכן חשוב מיתה ותשלומים לאחד[183].

ב) ויש מהראשונים סוברים, שבכל מקום מיתה לזה ותשלומים לזה פטור[184], שהרי דין קלב"מ נלמד מהכתוב: ולא יהיה אסון[185], ושם המיתה לאישה - לסוברים כן[186], או לאחד מהאנשים הניצים, לסוברים כן[187] - והתשלומים לבעל, שהוולדות שלו[188]. מלבד עדים-זוממים*[189], שממון לזה ונפשות לזה חייב[190], שצריכים שיתקיים כאשר זמם בכל אחד[191], שכיוון שכתוב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[192], יש לנו לקיים בשניהם, ואין לנו לקיימו לחצאים, כיוון ששניהם באו מפסוק אחד ויש טעם אחד[193], שאע"ג שבכל התורה אין אדם מת ומשלם משום קלב"מ, מ"מ בעדים זוממים חידש הכתוב שיהיה מת ומשלם היכן שחייב ממון לזה ונפשות לזה, ככתוב: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, כלומר שיענשו בכל אותן העונשין שהיו רוצין לענוש לכל אחד ואחד מאחיו[194]. ואם ממון לזה ונפשות לזה פטור, אינו בכלל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ונמצאת העדות בטלה לגבי ממון, והרי הוא עדות שאי אתה יכול להזימה, ואינה כלום, ולפיכך חייבו לשלם כל מה שהיו מחייבים[195], אבל כשהמיתה והממון משני פסוקים אומרים אנו מיתה לזה ותשלומים לזה פטור[196]. וכאשר בעדים זוממים הוא מיתה ותשלומים לאחד פטור - מן הממון וחייב בנפשות[197] - משום שמתקיים בו כאשר זמם[198], דהיינו מקצת הזמה[199], ולא צריך שיתקיים בכל העדות[200], שאין לנו לבטל מקצת העדות מחמת שאינו יכול להזימה לגבי ממון, הואיל והעדות אפשר להזימה בעיקור העדות והוא במה שהעיד על אשה זו שהיא חייבת מיתה[201], שאם נאמר שכמו שנתבטלה העדות לגבי הממון תתבטל לגבי נפשות משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לא יתקיים כלל הכתוב של ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[202].

ג) ויש מהראשונים סוברים שמחלוקת אמוראים בדבר: לדעת רב יוסף לא פטר הכתוב אלא במקום שמיתה וממון משום אחד באו עליו[203]. ואע"פ שהמדליק גדיש בשבת פטור[204], והוא מיתה לזה משום שבת ותשלומים לזה משום גדיש, מכל מקום הכל בא על מעשה אחד ולכן חשוב מיתה ותשלומים לאחד, אבל פלוני בא על ביתו של פלוני, הם שתי עדויות, שהיו יכולים להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו, פלוני בא על נערה המאורסה, פלונית זינתה[205]. ולדעת רב אשי - ורבה[206] - מיתה לזה ותשלומים לזה פטור[207].

חיוב ממון שלא משום נזק

יש מהראשונים סוברים שלא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקים, אבל בדבר שקיבלו עליו דרך תנאי ומשא ומתן, כגון אתנן-זונה* - שבא על אמו או אחת מהעריות*, והתחייב ליתן לה שכר שהתנה[208] - וכגון חוסם פרה שקיבל עליו שלא לחסום, ואף אם לא קיבל עליו מכל מקום הרי הוא כמי שקיבל הואיל ומן התורה הוא[209], בית דין מחייבים ליתן[210].

קנס

לדעת רבה, ר' מאיר סובר שקנס* חידוש הוא שחידשה תורה, שאע"פ שנהרג משלם[211], ולכן אם גנב וטבח בשבת*, משלם תשלומי ארבעה-וחמישה*[212]. ודוקא אם היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת, שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, אבל גנב וטבח בשבת - שחיוב ממון של קרן בא עליו באיסור שבת[213] - פטור, שאם אין גניבה - שהרי פטור על הקרן משום מיתה[214], שאין מת ומשלם[215] - אין טביחה ואין מכירה[216], שכיוון שעל הקרן לא חייב, גם קנס אינו משלם, שתשלומי ארבעה וחמשה אמר הכתוב ולא תשלומי שלושה וארבעה[217]. וחכמים סוברים שאם גנב וטבח בשבת, פטור מתשלומי ארבעה וחמשה[218], שלדעתם אף בקנס אנו אומרים קלב"מ[219], ולכן אם גנב וטבח בשבת וקנאו בשעת הטביחה, פטור אף על הכפל*, ואם גנב בחול וטבח בשבת, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, והוא הדין אם גנב בשבת והגביה תחילה וקנאה קודם טביחה, שאינו מתחייב בנפשו עד שעת טביחה[220].

יש מהראשונים סוברים שרבה עצמו סובר כר' מאיר[221]. ויש מהראשונים סוברים שאמר דבריו לפי ר' מאיר, אך רבה עצמו סובר כחכמים שאף על הקנס פטור[222].

להלכה כתבו ראשונים שהגונב וטובח בשבת פטור מתשלומי ארבעה וחמשה[223], משום קלב"מ[224], וכן הדין בכל שנעשית מלאכה בשבת בעת המכירה[225], שדין אין אדם מת ומשלם לא בתשלומי ממון בלבד נאמר, אלא אף בתשלומים של קנס[226].

הפטור מקנס* משום קלב"מ, שפטור מלשלם בדיני שמים, משום שאינו מתחייב בקנס אלא ע"פ בית-דין*[227], ע"ע דיני שמים[228].

שני עונשים על דין אחד

יש מהאחרונים מצדדים בדעת ראשונים שפטור ממון אינו אלא היכן שהזיק ממון עם מיתה, כגון שהמית אחד וקרע את בגדיו וכמו שנגף אישה הרה והמית את האישה וגם יצאו ילדיה, אבל אם חייב אדם מיתה וכופר בשביל נפש הנהרג שהמיתו, כמו בשור, שהשור הוא בסקילה וגם בעליו חייב כופר, הכל בשביל הנפש שהמית, בזה לא נפטר מטעם קלב"מ, שהכל הוא דין אחד בשביל נפש הנהרג[229]. ויש מהאחרונים סוברים שאף בדין אחד פטור[230].

שני חיובי ממון

יש מהאחרונים שנראה מדבריהם, שקלב"מ הוא אף בשני חיובי ממון[231].

גלות וממון

הגולה לעיר מקלט[232], אם קרע שיראים בהריגתו, פטור, שאינו גולה ומשלם[233], כדין כל חייבי מיתות שוגגים[234]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שמשלם[235].

על חובת הגלות* להורג נפש בשגגה, ע"ע גלות. על אופן ההריגה המחייבת גלות ועל גדרי השגגה המחייבת גלות, ע"ע רוצח.

מיתה וגלות

מי שהתרו בו משום מכה-אביו-ואמו*, וע"י חבורה זו הרגו, כתבו אחרונים שחייב מיתה, כי היה מזיד על החבורה - והמכה אביו ואמו מיתתו בחנק[236] - ופטור מגלות, דקלב"מ[237]. וצידדו שההורג אביו בשוגג, חייב גלות על ההריגה, אע"פ שהוא כחייבי מיתות שוגגים, שכמו שחייבי מיתות שוגגים אינו פוטר ממלקות - לסוברים כן[238], וכן הלכה[239] - אם כן אינו פוטר מגלות[240].

חייבי מיתת אדם שלא בבית דין

הבועל-ארמית* בפרהסיא, שקנאים[241] פוגעים בו[242], נחלקו אחרונים: יש סוברים שלמרות שאין חיוב להורגו, אלא רשות[243], פוטר בקלב"מ מחיוב ממון[244]. ויש סוברים שכשחיוב מיתה אינו אלא רשות, אינו נפטר בקלב"מ[245].

רודף* שהיה רודף אחר חבירו - להורגו או לאונסו[246] - ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם, פטור מן התשלומים, מפני שהוא מתחייב בנפשו[247], ואע"פ שיכול להציל באחד מאיבריו[248], שבעצם ההצלה מחוייב המציל לבוא ולהציל את הנרדף, אין רשות לרודף להרוג את המציל, מכיוון שחייב לחזר אחרי ההצלה, ויש לו רשות להורגו בכל אופן שהוא, פוטר בקלב"מ[249].

מיתת כיפה

החייב עונש מיתה בכפה*, כתבו אחרונים שפטור משום קלב"מ[250], שמכל מקום מתחייב מיתה ועונש ע"י כיפה[251].

הבא במחתרת

היה בא במחתרת* ושבר את החבית, פטור[252], שניתן רשות לבעל הבית להורגו[253], וחיוב מיתה וחיוב תשלומים באים כאחד, ואע"פ שניצל, פטור מן התשלומים[254], שחייבי מיתות שוגגים, כגון שלא התרו בהם, אין משלמים ממון שעם המיתה[255], אע"פ שאין נהרגים[256]. ואם יש לו דמים, שאינו ראוי ליהרג, כגון אב על הבן[257], חייב לשלם החבית כשאר מזיק[258].

ונחלקו אמוראים:

א) לדעת רב, הבא במחתרת, ונטל כלים ויצא, פטור[259] מלהחזירם, אף על פי שהם קיימים[260], שבדמי נפשו קנאם, הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם[261], ואינם פיקדון בידו, אלא ברשותו ובאחריותו עומדים, וכי גבו בית דין להם ממנו, יש כאן תשלומים עם חיוב מיתה[262]. והגונב כיס בשבת - שהגביהו[263] ברשות הבעלים[264], וקנאו בהגבהה[265] והוציאו לרשות הרבים[266] - חייב[267] להחזיר, ואף על גב שהוציאו אחר כך לרשות הרבים ונתחייב בהוצאתו מיתה[268], שאין לומר קלב"מ, שאין כאן שתי רשעיות ביחד[269], שהרי נתחייב בגניבה - לשלם, שהגבהה קונה בכל מקום[270] - קודם שיבוא לידי איסור סקילה[271], שאיסור שבת אין עד שעת הוצאה[272], ובשביל חיוב מיתה הבא עליו לאחר מכן אינו נפטר מן התשלומים[273]. היה מגרר - בקרקע, ללא הגבהה[274] - ויוצא מגרר ויוצא - ולא הגביהו ולא קנאו בתוך הבית, אבל כשיוצא לרשות הרבים קנאו[275] בשינוי רשות שהוציאו מרשות הבעלים, וצירף ידו למטה משלושה וקיבלה בידו, שידו חשובה לו כארבעה על ארבעה, והרי הוא לו כחצרו, ואע"פ שאין כאן הגבהה[276] - פטור[277] מתשלומים, אע"פ שהכיס והמעות קיימים[278], שהרי איסור גנבה ואיסור סקילה באים כאחד[279] ובדמיו קנאם ואין מוציאים אותם ממנו[280].

ב) ולדעת רבא - ויש גורסים: רבה[281] - אינו פטור אלא כששבר הכלים, שאינם כאן, אבל נטל, לא[282]. ונחלקו ראשונים: א) יש מפרשים הטעם, שכיוון שקיימים הם, כל מקום שהם נמצאים של אדוניהם הם[283], ואין זה חייב בתשלומים, שפקדון בעלמא הם לגביו[284], שכשהעמידה התורה הכלים ברשות הגנב, לענין אונס*[285], שחייבה הגזלנים לשלם ואינו יכול לומר לו: נאנסו, שמצאנו בשומרים* שחייבים הכתוב לישבע אם לא שלח יד במלאכת רעהו[286], הרי שאם שלח, אע"פ שטוען מת או נשבר, דהיינו אונס, חייב, שנעשה גזלן בשליחות יד[287], אבל לענין קנין* ברשות אדוניהם קיימים[288], שאין הכלים בקניינו כשאר נכסיו[289], שאם הם קיימים אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר: דמים אני מחזיר לך, אינו קונה ומחזיר להם כמו שהם, ככתוב: והשיב את הגזלה[290]. ומה שכשנאנסו מחזיר דמים ואינו יכול לומר לו נאנסו ולהיפטר, משום שלא גרע גזלן משואל, שמשום שכל הנאה שלו העמידה התורה אותו ברשותו לשלם אם נאנס, שכל כמה שקיים רוצה בו חזרה, אף כאן כל הנאה שלו ומחייב לשלם[291] מדין התורה[292]. והגונב כיס בשבת, שאם היה מגרר ויוצא פטור[293], היינו כשהשליך הכיס והמעות בנהר, ואינם קיימים[294]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים מפרשים שהבא במחתרת מעת שבאו לידיו הכלים, קנה אותם בדמיו, וכששבר אותם שלו הם[295], ואע"פ שכשהם נמצאים מחזיר אותם, חומרא היא שהטילו חכמים עליו שישיב הממון לאדונו, כיוון שנמצא בעין[296].

שבירה זו של כלים, שפטור עליה, נחלקו בה ראשונים: א) יש סוברים שפטור בששבר, בין עכשיו בין לאחר זמן[297], והוא הדין אם אבדו אח"כ[298], שהרי הכלים ברשותו הם - לסוברים כן[299] - ושלו שבר[300], או שהואיל ובשעת שבירה שהיא שעת חיוב התשלומים כבר ניצול מן המיתה[301], ולא פקע ממנו האיסור, ושוב לא חל עליו חייב ממון, כיוון שהוא חייב מיתה, דקלב"מ[302]. ב) ויש סוברים שאינו פטור אלא כששיברם בעת שהיה במחתרת[303], בעוד שהוא מתחייב בנפשו[304], אבל אם הוציאם שלמים ואח"כ שיברם, חייב[305], והוא הדין אם אבדו אח"כ[306], שכיוון שבעודם שלמים חייב להחזירם, וכל מקום שהם קיימים ברשות אדונם קיימים[307], כאן ששיברם חייב לשלמם[308], שכבר נפטר מן המיתה משעה שיצא[309], כרודף* שחזר מלרדוף אחר הנרדף שנפטר ממיתה[310]. לדעה זו יש מהאחרונים מחלקים בין בא במחתרת, שמשיצא מן המחתרת מייד חייב כששבר, שחיוב המיתה הלך לו, שאסור להורגו כי אם בעודו במחתרת, ולא שייך בו קלב"מ, לגונב כיס בשבת, שפטור אף לאחר הגניבה, ששם חיוב מיתה של איסור שבת לעולם לא הולך לו, אם כן אף שאיבדם אח"כ משבאו לרשותו פטור מלשלם, דקלב"מ[311]. ויש מהאחרונים הסוברים שאין חילוק בדבר, ואף הגונב כיס בשבת, אם איבדו אח"כ חייב[312].

להלכה כתבו ראשונים שגנב שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור מתשלומים[313], אבל אם נטל, חייב[314], שההלכה כרבא[315],שהוא בתרא[316], ועוד, שהגמרא מקשה על רב ממשנה, ואינה מיישבת[317], ועוד שאמרו בגמרא - לחלק מהגירסאות[318] - שלהלכה הגונב כיס בשבת פטור, אם היה מגרר ויוצא, כשזרק הכיס לנהר[319], שאינו כאן[320]. ואע"פ שיש מעשה רב בגמרא כרב[321] - וההלכה כמעשה רב[322] - חומרא בעלמא הוא[323] ומידת חסידות[324] ואין ללמוד ממנה[325], שהרי באותו מעשה נתן טעם לדבריו: הואיל ויצא מפיו של רב[326], מכלל שלחבב שמועתו של רב הוא שעשה, ואין הלכה כרב[327]. ויש מהראשונים הפוסקים כרב, משום שמעשה רב כמותו[328].

בחייבי כריתות ומיתה בידי שמים

חייבי כריתות

המתחייב בכרת*, נחלקו בו תנאים:

א) ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום-הכפורים* - שהעושה בו מלאכה חייב כרת[329] - כשבת - שהעושה בו מלאכה חייב מיתת בית-דין*[330] - מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים - והמדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שהוא מתחייב בנפשו[331] - אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים[332], והמדליק גדישו של חבירו ביום הכיפורים, אין בית דין נפרעים ממנו - לשלם מה שהזיק[333] - שהוא נידון בנפשו[334]. וכן ר' שמעון בן מנסיא אומר: מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתות בית דין[335], ואף שאר חייבי כריתות פטורים מממון[336]. לדעת אביי הדבר נלמד בגזרה-שוה* "אסון" "אסון"[337], נאמר אסון בידי אדם: ולא יהיה אסון[338], המדבר במיתת בית דין, שהיכן שאין מיתת בית דין משלם דמי ולדות[339], ונאמר אסון בידי שמים: וקראהו אסון[340], מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומים, אף אסון האמור בידי שמים - יום הכפורים שמיתתו בידי שמים, שנכרתים חייו ובניו[341] - פטור מן התשלומים[342]. ויש מהראשונים המפרש, ש"אסון" בידי אדם, היינו אסון ההורג, שנהרג בבית דין, שעליו נאמר: ואם אסון יהיה[343], ו"אסון" בידי שמים היינו אסון של האישה, שעליו נאמר: ולא יהיה אסון[344], שכל דבר שבא מאת הקב"ה, אע"פ שנעשה בידי אדם בידי שמים נקרא, שהקב"ה שלח אנשים להרוג אישה זו[345]. ולדעת רבא פטור החייב כרת מתשלומים נלמד מהכתוב: ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא - שהוא חייב מיתת בית דין[346] - בתתו מזרעו למֹלך וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אֹתו[347], למדנו שהכרת במקום מיתה וחילופה[348].

ב) ויש מהתנאים סוברים שאף המתחייב כרת, חייב בתשלומים[349], הואיל ואין שתיהם על ידי אדם[350].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהמתחייב כרת חייב בתשלומים[351], אם לא התרו בו למלקות*[352], או אם הוא חובל בחבירו ביום הכפורים, שמשלם ואינו לוקה, שהרי בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומים[353]. וכן כתבו הפוסקים להלכה[354]. ויש מהראשונים פוסקים שהחובל בחבירו ביום הכפורים פטור מן התשלומים[355], שלדעתם ההלכה כר' נחוניא[356], שהלכה-כסתם-משנה*, ובמקום אחד סתמה המשנה כמותו[357].

לסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון[358], אם חייבי כריתות שנתחייבו אף מלקות* חייבים במלקות או שפטורים משום קלב"מ, עי' להלן: בחיבי מלקיות[359].

כשלא היה המעשה כאחד

אף לסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון[360], הגונב חלבו של חבירו ואכלו משלם לו דמי חלבו[361], שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב[362].

קנס בנידה ואחות אשתו

לסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון[363], אמרו בתוספתא: ר' נחוניא בן הקנה אומר: הבא על אחות אשתו ועל הנדה* - דהיינו שאונס אותן[364] - אין להן קנס[365]. אכן בירושלמי אמרו שהאונס נערה נדה* או אחות אשתו*, אם חייב קנס*[366], הדבר תלוי במחלוקת תנאים: לדעת ר' נחוניא בן הקנה מה שבת אין לה היתר אחר איסורה, אף יום הכפורים אין לו היתר אחר איסורו[367], ולכן השווה יום הכפורים לשבת, שדומים זה לזה שאין להם היתר לעולם[368], אבל נערה נידה יש לה היתר אחר טהרתה[369], וכן אחות אשתו לאחר מיתת אשתו[370], ולכן חייב קנס[371]. ולדעת ר' שמעון בן מנסיא, מה שבת יש בה כרת, אף יום הכפורים יש בה כרת, ואלו הואיל ויש בהן כרת אינו משלם[372].

חייבי כריתות בשוגג

לדעת הסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון[373], אם חייבי כריתות שוגגים חייבים בממון, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שחייבים[374], אפילו לריש לקיש הסובר שחייבי מלקות שוגגים חייבים בממון[375], שלא מצאנו שהוקשו חייבי כריתות לחייבי מיתות בית דין[376] - הפטורים אף בשוגג[377] - ויש חילוק ביניהם[378], שאינו מקיש למכה בהמה[379] אלא מכה אדם[380] שהיא מיתת בית דין, אבל כרת לא מקיש, הלכך לא פטור כרת מתשלומים אלא במזיד[381], שדוקא מיתה בידי אדם הוא שפוטר השוגג שלו ולא כרת ומיתה בידי שמים[382]. או שלהלכה אף חייבי מיתות בית דין שוגגים חייבים ממון[383]. ב) ויש מהראשונים סוברים שחייבי כריתות שוגגים פטורים מממון[384], אפילו לר' יוחנן הסובר שחייבי מלקות שוגגים חייבים בממון[385], שהרי לפי ר' נחוניא בן הקנה חייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין ממש הם[386].

ספק חיוב כרת

בדעת הסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון[387], מדברי ראשונים נראה שאף בספק חייבי כריתות נפטר משום קלב"מ, שהרי המוציא-מחברו-עליו-הראיה*[388]. ואחרונים כתבו שבספק חייבי כריתות אינו נפטר מטעם קלב"מ, כפי הדין בספק חיוב מיתת בית דין - לסוברים כן[389] - שכיוון שהפטור בחייבי כריתות נלמד מחייבי מיתות בית דין[390], דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון*, שדוקא ודאי חייבי כריתות פטורים מממון, ולא בספק[391].

חייבי מיתה בידי שמים

לדעת הסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון[392], אם חיבי-מיתות-בידי-שמים* חייבים בממון, הדבר תלוי במחלוקת אמוראים: לדעת אביי שפטורם של חייבי כריתות נלמד מגזרה-שוה של "אסון" "אסון"[393], אף זר שאכל תרומה במזיד, שמיתתו בידי שמים[394] פטור מתשלומים[395], שהפטור נלמד מאסון בידי שמים[396], וכל אסון במשמע, בין במיתה בין בכרת[397]. ולדעת רבא שפטורם של חייבי כריתות נלמד מהכתוב: ואם העלם יעלימו וגו'[398], חייב[399].

ספק חיוב מיתה בידי שמים

בדעת הסוברים שחיבי-מיתות-בידי-שמים* פטורים מממון[400], כשיש ספק אם חייב מיתה בידי שמים, כגון שציווה לחבירו לתחוב תרומה* לתוך פיו - וזר שאכל תרומה חייב מיתה-בידי-שמים*[401] - ושמא קודם שהגיע עד מקום שלא היה יכול להחזירה היה חוזר בו אם היה יכול, שאע"פ שציווה לו לתחוב אינו סבור שיתחוב, שדברי-הרב-ודברי-התלמיד-דברי-מי-שומעים*, כתבו ראשונים שפטור מממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה*[402].

בחייבי מלקיות

חייבי מלקות וממון

אם חיבי-מלקיות* חייבים ממון, או שפטורים משום קלב"מ, נחלקו תנאים:

א) לדעת חכמים כל המשלם אינו לוקה[403], שנאמר: כדי רשעתו[404] - בלשון יחיד[405] - משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות[406], מכאן אמרו: אין אדם לוקה ומשלם[407]. ואין ללמוד ממוציא-שם-רע*, שלוקה ומשלם[408], ככתוב: ויסרו אֹתו וענשו אֹתו מאה כסף[409], ויסרו, זה מלקות[410], שכן הוא קנס[411], וכל קנס חידוש הוא, ומחידוש אין למדים לממון[412]. ולכן עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים, לוקים ואינם משלמים[413].

ב) ולדעת ר' מאיר לוקה ומשלם[414], ולמד זאת ממוציא שם רע[415], מה מוציא שם רע לוקה ומשלם[416] אף כל לוקה ומשלם[417]. ואע"פ שמוציא שם רע הוא קנס - והוא חידוש שאין ללמוד ממנו לממון[418] - אף עדים זוממים הם קנס, לסוברים כן[419]. ולכן עדים שאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממים, לוקים ומשלמים, שלא השם - המקרא[420] - המביאם לידי מכות מביאם לידי תשלומים[421], שבעסקי ממון הוא אומר: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו[422], ובעסקי מכות הוא אומר: לא-תענה* ברעך עד שקר[423]. וביארו גאונים וראשונים שלא מקרא שמחייבו מלקות מחייבו תשלומים והוא שם אחד, אלא שני מקראות הן והן שני שמות[424], שמלקות מתחייב משום לא תענה ותשלומים משום כאשר זמם[425], וכאן שהעידו עליו שהוא חייב לחברו ממון, נתחייבו בשני פסוקים תשלומים ומלקות, הלכך אין לנו לבטל פסוק אחד לגמרי ולקיים האחר, אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם, כגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו, שבאים לחייבו ממון ומלקות אין לוקים ומשלמים[426]. ויש מהראשונים מפרשים מה ששנינו שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו שהתשלומים לא נכתבו בסמוך למלקות, שאם היה כתוב באותו פסוק עצמו: לא תענה ואם ענה ועשיתם לו כאשר זמם, אז ודאי הוא לאו-הניתק-לעשה* ולא ילקה עליו[427], אבל עתה שנכתב רחוק זה מזה, אינו ניתק לעשה[428]. ויש מהראשונים מפרשים שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו לא תענה[429], מביאו לידי תשלומים, שאינו בא להיות אזהרה לענוש תשלומים[430], שחיובם נלמד מועשיתם לו כאשר זמם[431], שאם היה בא לאזהרה, ודאי לא היה לוקה עליו, שלאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין* אין לוקים עליו[432]. או שאם היה צריך לא תענה לאזהרת ממון אז לא היה לוקה עליו, שמלאו אחד לא היו עונשים ממון ומלקות[433]. ויש מהראשונים מפרשים כעין זה, שלא השם המביאו לידי מכות, דהיינו שלא תאמר לא תענה אזהרה היא ועונשו כאשר זמם[434], שאילו היה כן ודאי אינו לוקה עליו שכבר פירש הכתוב ענשו של לאו זה לעשות לו כאשר זמם ואין לנו לדון לו עונש אחר[435], אלא הוא לאו העומד בפני עצמו[436], שולא יֹסִפו לעשות[437] - לדעת ר' מאיר[438] - הוא אזהרה* לעדים זוממים[439], ועכשיו שהם שני שמות שלא תענה אזהרה למלקות והכתוב המביאם לידי תשלומים אזהרה אחרת יש לו, לוקה ומשלם[440].

בדעת התנאים הסוברים שאינו לוקה ומשלם[441], אם לוקה ואינו משלם, או שמשלם ואינו לוקה, נחלקו אמוראים: א) לדעת עולא החייב מלקות וממון, משלם ואינו לוקה[442], ומגזרה-שוה* "תחת" "תחת" אנו למדים שישלם ולא ילקה, ואין אומרים שילקה ולא ישלם[443], שנאמר באונס*: ונתן האיש וגו' חמשים כָּסף וגו' תחת אשר ענהּ[444], ונאמר בחובל*: עין תחת עין[445], מה שם ממון משלם ואינו לוקה[446], אף כל מקום שיש ממון ומלקות ממון משלם מלקות אינו לוקה[447]. ב) ולדעת ר' יוחנן - ורבה[448] - המתחייב בתשלומים ומלקות לוקה ואינו משלם[449], אם התרו בו[450], משום שהפטור של חייבי מלקיות מממון נלמד מכדי רשעתו[451], במחוייבי שתי רשעיות הכתוב מדבר[452], מזה שכתוב "רשעתו" למיעוט, הרי שיש כאן עוד חיוב אחד, וזהו ממון, ואמר הכתוב[453]: והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר[454], הרי שהיכן שיש שני חיובים, והם מלקות ותשלומים[455], נעשה בו הכאה[456] ולא ישלם ממון[457]. מלבד עדים-זוממים* והחובל* בחברו, שהתורה ריבתה בהם בפירוש שמשלם ואינו לוקה[458], שנאמר בעדים זוממים: כאשר זמם לעשות לאחיו[459], יד ביד[460] - הסמוך לו[461] - למה לי, דבר הניתן מיד ליד, דהיינו ממון[462]. החובל בחברו, שנאמר בו: כאשר עשה כן יעשה לו[463], כן ינתן בו[464] - הסמוך לו - למה לי, דבר שיש בו נתינה, דהיינו ממון[465]. או שהחובל בפירוש ריבתה תורה לתשלומים, שנאמר: רק שבתו יתן ורפא ירפא[466].

ויש מהראשונים גורסים בדברי עולא: מה שם שיש ממון ומלקות ממון משלם מלקות אינו לוקה, אף כאן שיש ממון ומלקות ממון משלם מלקות אינו לוקה[467], ופירשו שעולא מודה שהחייב מלקות וממון לוקה ואינו משלם, אלא שלדעתו, כפי שעדים זוממים והחובל בחברו משלמים ואינם לוקים[468], הגזירה שווה "תחת" "תחת"[469] מלמדת שאף באונס משלם ואינו לוקה[470].

בתוספתא אמרו חכמים במחלוקתם עם ר' מאיר על עדים זוממים: כדי רשעתו[471], לוקה אינו משלם[472]. ופירשו אחרונים, שאינו מוסב על עדים זוממים, שבהם ריבתה התורה בפירוש שמשלמים ואינם לוקים, אלא על קלב"מ רגיל[473].

להלכה פסקו ראשונים שהמתחייב בתשלומים ומלקות, אם התרו בו, לוקה ואינו משלם[474], ואף האונס[475], שההלכה כר' יוחנן לגבי עולא[476], מלבד החובל בחברו שמשלם ואינו לוקה[477], וכן עדים זוממים, שמשלמים ואינם לוקים[478].

לדעת ר' מאיר שלוקים משום לאו של לא-תענה* ברעך עד שקר[479] - שהוא לאו-שאין-בו-מעשה*[480] - שנחלקו ראשונים אם לוקים על כל לאו שאין בו מעשה, או שכאן גילתה התורה בפירוש שלוקים עליו, ע"ע לאו שאין בו מעשה[481]. על המתחייב בתשלומים ומלקות, שלא התרו בו, שנחלקו אמוראים אם לוקה או משלם, עי' להלן[482].

כשלא היה המעשה כאחד

במה דברים אמורים שהעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומים לוקה ואינו משלם, בשנתחייב תשלומים ומלקות בבת אחת, אבל אם נתחייב בתשלומים ואח"כ נתחייב במלקות, או שנתחייב מלקות ואח"כ נתחייב בתשלומים, הרי זה לוקה ומשלם[483]. ולכן אם שכר בהמה וחסמה ודש בה, לוקה ומשלם לבעלים[484], שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה ואינו חייב מלקות עד שידוש בה חסומה[485], ואין החיובים באים כאחד[486].

חייבי מלקות בשוגג

לסוברים שחיבי-מלקיות* פטורים מממון[487], חייבי מלקות שוגגים או שלא התרו בהם שנתחייבו ממון כאחת עם חיוב המלקות, נחלקו בהם אמוראים:

א) לדעת ר' יוחנן חייבים ממון[488], שכן חייבי מיתות הוקשו למכה בהמה לפוטרם אף כשהם שוגגים[489], חייבי מלקות לא הוקשו[490].

ב) ולדעת ריש לקיש פטורים מממון[491], שבפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות[492]. אם משום שהדבר נלמד בגזרה-שוה* "רשע" "רשע"[493], נאמר רשע במחוייבי מיתות[494]: אשר הוא רשע למות[495], ונאמר רשע במחוייבי מכות[496]: והיה אם בִּן הכות הרשע[497], מה רשע שנאמר במחוייבי מיתות אין ממון אצל מיתה, אף רשע שנאמר במחוייבי מכות אין ממון אצל מכות[498]. או משום שאף מלקות הוקשו למכה בהמה[499], שנאמר: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נָפש[500], וסמוך לו: ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו[501], ו"יעשה לו" היינו מלקות[502], אם אינו ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה[503] ולתשלומים, שהרי מקרא שלאחר מכן אנו למדים, שכתוב בו: כן ינתן בו, דבר הניתן מיד ליד[504], תנהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה[505] ולמלקות, והוקש למכה בהמה, שלא תחלוק בו[506].

להלכה כתבו ראשונים שהעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומים, אם היה שוגג או לא התרו בו משלם ואינו לוקה[507], שההלכה כר' יוחנן[508].

ספק מלקות

בדעת הסוברים שחייבי-מלקיות* פטורים מממון[509], כשספק אם חייב מלקות או לא, נראה מדברי ראשונים שאומרים קלב"מ ופטור מממון, שהמוציא-מחבירו-עליו-הראיה*[510].

חייבי כריתות ומלקות

לסוברים שחיבי-כריתות* פטורים מממון[511], יש מהאמוראים בירושלמי שנסתפקו אם כשם שאין תשלומים אצל כרת, אין מלקות אצל כרת[512], או שהכתוב של ענוש יענש[513] - ממנו למדים הפטור של קלב"מ במיתה[514] - מדבר בממון דוקא ולא במלקות[515]. ויש מהאמוראים סוברים שלסוברים שחייבי כריתות פטורים מממון, אין מלקות אצל כרת[516].

אף אחרונים נחלקו בדבר: יש מהם מצדדים שאם נתחייב מלקות משום דבר אחר בשעה שנתחייב כרת, פטור ממלקות[517]. ויש מהם הסוברים שחייב במלקות[518].

על חיבי-כריתות* שלקו, שנחלקו תנאים אם נפטרו מעונש כרת, ע"ע חיבי כריתות: כשלקו. על חייבי כריתות שעשו תשובה*, שבית דין של מעלה מוחלים להם, ונפטרים מעונש כרת על ידי התשובה, ע"ע הנ"ל: כשעשו תשובה, וע' תשובה. על חיבי-כריתות* וחיבי-מיתות-בית-דין* שהתרו בהם למלקות, שנחלקו בהם תנאים אם חייבים מלקות או פטורים משום קלב"מ, ע"ע חיבי מלקיות[519].

חיבי מיתה ומלקות

החייב מיתה ומלקות - שעבר על לא-תעשה* שחייבים עליו מלקות[520], ובאותה שעה עבר על איסור אחר שחייב עליו מיתת בית דין[521] - פטור ממלקות[522]. לר' מאיר, הסבור שאדם לוקה ומשלם[523], לומד הפטור ממלקות כשחייב מיתה מכדי רשעתו[524]. ובדעת חכמים הלומדים מכדי רשעתו שאינו לוקה ומשלם[525], נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלדעתם מלקות וממון ומיתה ומלקות שניהם נלמדים מכדי רשעתו, שמשמע אם נתחייב יחד עם מלקות מיתה או ממון, משום רשעה אחת אתה מחייבו[526]. ואע"פ שסמוך לו: ארבעים יכנו[527], מכל מקום אין לנו לומר שילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם - לסוברים כן[528], וכן הלכה[529] - שכן ודאי שלא ישתכר מזה[530], אילו לא עבר אלא על החמורה היה נידון בה, ועכשיו שהוסיף לעבור עמה עבירה אחרת, ודאי שלא ידון בקלה[531]. ב) ויש סוברים שלדעת חכמים מיתה ומלקות אין צריך לימוד, שהרי מלקות וממון לא מחייב, מלקות ומיתה לא כל שכן, ולמרות שחמור איסורה, הרי למדנו שמיתה וממון אע"פ שחמור איסורה אינו חייב שניים[532].

על חיבי-מיתות-בית-דין* שהתרו בהם למלקות, שנחלקו בהם תנאים אם חייבים מלקות או פטורים משום קלב"מ, ע"ע חיבי מלקיות: ריבוי מלקיות[533].

מיתה לזה ומלקות לזה

נתחייב מיתה לזה ומלקות לזה, כתבו אחרונים שפטור[534], אף לסוברים שמיתה לזה וממון לזה חייב[535], שהרי מיתה ומלקות אין אנו למדים ממיתה וממון[536], ולכן אין ללמוד מזה שממון משלם ואינו לוקה[537]. ועוד, שבממון לזה ישולם הממון לאחר שלא נתחייב בסיבתו מיתה, מה שאין כן במלקות שנוגע לו לעצמו[538].


הערות שוליים

  1. גיטין נג א.
  2. כתובות לג ב וגיטין נב ב, ועוד.
  3. מאירי כתובות שם ומכות טז ב.
  4. ע"ע ארבע מיתות בית דין.
  5. עי' ציון 270 ואילך.
  6. עי' ציון 333 ואילך.
  7. עי' ציון 341 ואילך.
  8. עי' ציון 27 ואילך.
  9. עי' ציון 520 ואילך.
  10. רש"י ב"מ צא א ד"ה רבא אמר. וע"ע דיני שמים ציון 138 ואילך.
  11. עי' בית זבול ח"ב סי' ד.
  12. עי' מהרי"ל דיסקין כ"י שנד' בקובץ מוריה שנה כב אלול תשנ"ח עמ' כג, ע"פ ריטב"א מכות ב א; עי' קוב"ש כתובות אות צג.
  13. רמב"ן מכות ב א.
  14. ריטב"א שם.
  15. רמב"ן שם.
  16. עי' להלן ציון 48 ואילך.
  17. ע"ע דיני שמים ציון 146 ואילך.
  18. עי' קוב"ש שם, בד' קצוה"ח בד' מהרש"ל שבע' דיני שמים ציון 148; עי' בית זבול שם. ועי' שו"ת אחיעזר ח"א אה"ע סי' יט: וא"ל כיון דנפטר מצד קלב"מ אין לחייבו משום חציו על הגדיש דהוי כאילו נעשה ע"י אחר.
  19. ציון 230 ואילך.
  20. ציון 138 ואילך.
  21. ציון 146 ואילך.
  22. ציון 176 ואילך.
  23. ע"ע קנס.
  24. ציון 150 ואילך.
  25. ע"ע הרוגי מלכות ציון 42.
  26. ע"ע הנ"ל ציון 65.
  27. ציון 76 ואילך.
  28. ציון 146 ואילך.
  29. ציון 288 ואילך.
  30. ציון 99 ואילך.
  31. עי' רמב"ם בפהמ"ש כתובות לו ב וגניבה פ"ג ה"א ונערה בתולה פ"א הי"ג. וע"ע ארבע מיתות בית דין.
  32. משנה כתובות לו ב; עי' תו"כ ויקרא חובה פרק כב; עי' רמב"ם שם ושם ושם.
  33. תוספ' ב"ק פ"ט. וכעי"ז במכילתא דרשב"י כא כג.
  34. שמות כא כב. משנה כתובות שם: ואם לא; תוספ' ב"ק שם; רמב"ם נערה בתולה שם.
  35. מכילתא משפטים נזיקין פ"ח; רש"י שמות שם. ועי' עמר נקא שם, שלכן פי' רש"י שמוסב על האישה, כי אם מוסב על אחד האנשים המריבים (וכד' שבציון 33 ואילך) הרי הוא ממון לזה ומיתה לזה הנהרג ומח' אמוראים בדבר (ולשיטתו של רש"י שבציון 146 ואילך). ועי' מזרחי וגו"א ושפ"ח שם, שפי' ע"פ מכילתא שם, שבאשה לאפוקי וולדות.
  36. עי' מהר"ם ב"ק ד א.
  37. עי' פהמ"ש לרמב"ם שם; עי' רע"ב שם פ"ג מ"ב.
  38. תוספ' ב"ק שם; מכילתא דרשב"י שם כב: יש שם; עי' מדרש אגדה שם; עי' רש"י כתובות שם ד"ה ולא יהיה ופסחים כט א ד"ה את יוה"כ; עי' רמב"ם שם.
  39. פהמ"ש לרמב"ם כתובות שם.
  40. מהר"ם ב"ק שם.
  41. שמות כא כג. מכילתא דרשב"י כא כג; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  42. מכילתא דרשב"י שם.
  43. תוספ' שם.
  44. פהמ"ש לרמב"ם שם.
  45. ע"ע ארבע מיתות בית דין ציון 11 ואילך.
  46. עי' ציון 398 ואילך, שהוא מכדי רשעתו (ועי' ציון 50 ואילך). ועי' ציון 409 ואילך שר' מאיר חולק וסובר שחייבי מלקות חייבים ממון.
  47. תוס' רא"ש כתובות לז א.
  48. שמות כא כב.
  49. שמות כא כג. שטמ"ק כתובות ל ב, בשם שיטה ישנה בד' ה"ר משה בר יוסף שבציון הבא.
  50. עי' שטמ"ק כתובות ל ב, בשם שיטה ישנה בשם ה"ר משה בר יוסף.
  51. דברים כה ב.
  52. חכמים בתוספ' מכות פ"א. ולכאו' הצורך בשני לימודים הוא כיסוד התוס' רא"ש שבציון 45 ואילך.
  53. כ"מ מפ"מ שבציון 424.
  54. רבינו הלל וקרבן אהרן לתו"כ ויקרא חובה פרק כב: כדגרסינן בפ"ק דמכות (עי' ציון 342 ואילך), וצ"ב, ששם נדרש על מלקות וממון; רשב"ם ב"ב פו א ד"ה פטור; מאירי מגילה ז ב; השואל בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' יח. ועי' שו"ת הרשב"א שם, שדחה, שהרי בגמ' שבציון הנ"ל, נדרש על מלקות וממון. וצ"ב, שמפורש כן בתוספ' שבציון 45.
  55. שמות כא כב.
  56. עי' ציון 398 ואילך.
  57. ע"ע תפסת מרובה לא תפסת.
  58. עי' שטמ"ק כתובות לז א.
  59. כתובות לה א, במסקנת הגמ', ע"פ תנא דבי חזקיה שבציונים 53, 55, 59, ובשם רבין, שאף ר' יוחנן מודה לזה; עי' ירו' תרומות פ"ז ה"א ושבת פ"ב ה"ה וכתובות פ"ג ה"א, וחזקיה בשם מתניתא בירו' שם ה"ג. ועי' תוס' סנהדרין עט ב ד"ה בין, ע"פ כתובות לה א, שלענין זה לכו"ע אית להו היקישא דבי חזקיה. ועי' גמ' שם לד ב, בשם רב דימי, שכ"ה לד' ר"ל, אבל לד' ר' יוחנן חייב; רמב"ם גניבה פ"ג ה"א ונערה בתולה פ"א הי"ג; יפ"ע שם לה א, בד' ירו' תרומות שם ושבת פ"ב ה"ה וכתובות שם ושם. ועי' רמב"ן שם. ועי' תוס' מכות טז א ד"ה אי.
  60. ירו' תרומות שם וכתובות שם ה"א; רש"י כתובות שם ד"ה מכה אדם.
  61. ע"ע ארבע מיתות בית דין.
  62. רמב"ם גניבה שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם לו ב.
  63. עי' רש"י ב"ק סא א ד"ה היה גדי ורש"י שבציונים 64, 197; עי' קרי"ס נערה בתולה שם. וע"ע התראה.
  64. ויקרא כד כא. עי' תנא דבי חזקיה בגמ' שם; ירו' תרומות שם ושבת שם וכתובות שם ה"א, וחזקיה בשם מתניתא בירו' שם ה"ג; רמב"ם נערה בתולה שם.
  65. רש"י כתובות שם. וע"ע הקש.
  66. תנא דבי חזקיה בגמ' שם; עי' ירו' שם ושם ושם וחזקיה בשם מתניתא בירו' שם.
  67. שמות כא כה. תנא דבי חזקיה בב"ק כו ב. עי' רש"י כתובות שם.
  68. רש"י ב"ק שם ד"ה פצע.
  69. תנא דבי חזקיה בב"ק שם.
  70. תנא דבי חזקיה בכתובות שם; עי' ירו' שם ושם ושם וחזקיה בשם מתניתא בירו' שם; עי' רמב"ם שם.
  71. שמות כא כב.
  72. עי' תוספ' ומדרשים וראשונים שבציון 34; רמב"ם שם.
  73. שמות שם.
  74. רמב"ם שם. ועי' פ"מ לירו' שם: דלא אתיא אלא בשוגג, בפי' הב'.
  75. רש"י כתובות שם ד"ה מאי לאו, ע"פ הגמ' שם.
  76. שו"ת הרשב"א ח"ה סי' יח.
  77. עי' ציון 53 ואילך. מהרש"א פסחים כט א, בד' רש"י שם לב א ד"ה כר' נחוניא; הפלאה כתובות ל ב, בד' רש"י פסחים כט א ד"ה את יוה"כ.
  78. עי' מהרש"א שם כט א, בד' רש"י שם, ולב א, בצד הא', בד' רש"י שם. ועי' ציון 319 ואילך, שי"מ בע"א.
  79. שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' ה אות רנד.
  80. מנ"ח מ' רצו (ס"ק כו במהד' מ"י).
  81. שטמ"ק כתובות ל ב, בשם שיטה ישנה; דו"ח שם, וסיים: וצ"ע לדינא; מנ"ח שם; קוב"ש שם אות צו, בשם שטמ"ק בשם שיטה ישנה ובשם דו"ח.
  82. ויקרא כא כד.
  83. עי' ציון 54 ואילך.
  84. שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה, ע"פ ב"ק כח ב: מחייב היה ר"מ אפי' אזנה בידו, ושם בגמ' שהוא אע"פ שאונס רחמנא פטריה; עי' קוב"ש כתובות שם, בשם שטמ"ק בשם שיטה ישנה.
  85. ע"ע אדם המזיק ציון 25 ואילך. קוב"ש שם.
  86. דו"ח שם; עי' מנ"ח שם. ועי' קוב"ש שם, שהוא כעין התוס' שבציון 73 ואילך לענין מקלקל, ועיי"ש שנ' שדעתו שכיש אונס מן התורה, עובר על איסור אלא שפטור, ולכן פטור מממון (וכצד שבציון 77 ואילך), וחלוק על המנ"ח שבציון הבא.
  87. עי' מנ"ח שם.
  88. ע"ע הנ"ל ציון 27 ואילך.
  89. קוב"ש שם.
  90. עי' קוב"ש שם.
  91. ע"ע יהרג ואל יעבור ציון 137 ואילך. ושם, ציון 149 ואילך, שי"ח.
  92. ע"ע הנ"ל ציון 13 ואילך.
  93. מנ"ח מ' רצו (ס"ק כו במהד' מ"י).
  94. ע"ע יהרג ואל יעבור ציון 137 ואילך. ושם, ציון 149 ואילך, שי"ח.
  95. ע"ע הנ"ל ציון 13 ואילך.
  96. ע"ע רודף.
  97. עי' מנ"ח מ' רצו (ס"ק כו במהד' מ"י), במסקנה.
  98. עי' ציון 223 ואילך.
  99. עי' שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' ה אות רנד, וצ"ב.
  100. שעה"מ גניבה פ"ג ה"ב, בד' שטמ"ק כתובות לא ב בשם שיטה ישנה, ושניתן לומר כן בד' רשב"א שבציון 90 ואילך.
  101. עי' שעה"מ שם, ע"פ סנהדרין עג ב, ושניתן לומר כן בד' רשב"א שבציון הנ"ל ואילך; שו"ת מהרי"ל דיסקין קו"א סי' ה אות רנג, במסקנה.
  102. עי' ציון 48 ואילך. עי' מהרי"ל דיסקין שם.
  103. ע"ע ביאה: העראה.
  104. ע"ע אונס (ב) ציון 13.
  105. רשב"א כתובות לז א, ע"פ ירו' כתובות פ"ג ה"א: על כל שיבולת ושיבולת יש בה התריית מיתה וכו'.
  106. ע"ע מקלקל.
  107. ירו' שבציון 78, לפי גיה"ש וטוב ירושלים לירו' שבת פ"ב ה"ה ושו"ת בית יצחק או"ח סי' לו אות ד ואבנ"ז או"ח סי' קפו אות ה (ולכאו' לזה כיוון בשו"ת ישועות מלכו או"ח סי' יז); רש"י ב"ק לה א ד"ה רבא אמר, בד' רבא. ועי' קובץ על יד שבת פ"א שרש"י סובר כן בד' ר' יהודה הסובר שדבר שאינו מתכווין אסור (ע"ע דבר שאינו מתכוין ציון 1 ואילך), והוא לכאו' כראשונים הסובר שלד' זו אסור מה"ת (ע"ע הנ"ל ציון 9 ואילך).
  108. עי' ציון 48 ואילך. עי' ירו' שם; עי' רש"י שם.
  109. שו"ת עונג יו"ט סי' כ, ע"פ רש"י שבציון 69; שו"ת בית יצחק או"ח סי' ט, בשם הגאון ר"ע בשם הגאון ר' ליב פישלס, והסכים לו, ע"פ רש"י שבציון הנ"ל, וסי' לו אות ד וסי' צו אות ט. וע"ע לחם שמים שבת פכ"ב מ"ג וקובץ על יד שם.
  110. ע"ע מקלקל, ושם, שי"ח.
  111. עי' תוס' שם ד"ה מתניתין; עי' תוס' תלמיד ר"ת (בשיטת הקדמונים) שם.
  112. עי' ציון 50 ואילך.
  113. עי' ציון 53 ואילך.
  114. עי' תוס' שם; תוס' תלמיד ר"ת שם. ועי' שו"ת ישועות מלכו או"ח סי' יז מש"כ לדון מכח מח' זו בשנים שעשו בשבת אי אמרינן קלב"מ.
  115. ע"ע מבעיר ציון 112 ואילך.
  116. ר' חנניה בריה דר' הלל בירו' שבת פ"ב ה"ה.
  117. טוב ירושלים שם, בד' הירו', ושהוא חידוש.
  118. ע"ע דבר שאינו מתכון ציון 3 ואילך.
  119. ע"ע הנ"ל ציון 21 ואילך.
  120. עי' שו"ת בית יצחק או"ח סי' ט, בד' רש"י שבציון 69, ע"פ כתובות לא א: הזורק חץ וכו'.
  121. עי' ציון 69 ואילך.
  122. שו"ת ישועות מלכו או"ח סי' יז, בד' רש"י.
  123. שו"ת אחיעזר ח"ב יו"ד סי' ה סק"ז, בד' רש"י, ע"פ כתובות לא א: הזורק חץ וכו'.
  124. ציון 64.
  125. עי' הר צבי ב"ק קיז א, בשם אחיו.
  126. הר צבי שם, במסקנה.
  127. שמות כב ב. תוספ' ב"ק פ"ט.
  128. מכילתא דרשב"י כא כג.
  129. מכילתא דרשב"י שם, והוא הצד השני של הדרשה שבציון 37 ואילך.
  130. עי' תוספ' שם; עי' רמב"ם גניבה פ"ג ה"א.
  131. ע"ע יבום.
  132. ע"ע הבחנה: ביבמה.
  133. עי' ציון 214 ואילך.
  134. עי' פמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"א אות ב וסי' רעח בא"א.
  135. עי' תוס' שאנץ שבציון 446 ואילך, שהאוכל תרומה, שחייב מיתה בידי שמים, כשיש ספק אם חייב, פטור מממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ע"ע), ולכאו' לסברא זו הוא הדין אף בספק חייבי מיתות בי"ד; עי' פמ"ג סי' רעח שם ושו"ת שאילת שמואל לר"ש אביגדור סי' כב, בד' המג"א שם, ודחו; חי' הגרש"ש ב"ק סי' ל.
  136. עי' תוס' שאנץ שבציון הנ"ל ואילך; קובץ ביאורים ב"ק סי' יח, בשם ר' שמעון הכהן (הגרש"ש, ומשמע שם שהוא א' עם הסברא שבציון הבא ואילך).
  137. עי' ציון 48 ואילך; עי' חי' הגרש"ש שם; קובץ ביאורים שם, בשמו.
  138. עי' פמ"ג שבציון 116; עי' חי' הגרש"ש שם.
  139. קובץ ביאורים שם, בשם הגרש"ש.
  140. כ"מ מדו"ח כתובות כט א; שאילת שמואל שם; מהרי"ל דיסקין כ"י שנד' בקובץ מוריה שנה כב אלול תשנ"ח עמ' כג; קוב"ש כתובות אות פד וב"ב אות רכג וקובץ ביאורים ב"ק שם, שכן מבואר ברש"י ב"ק לה א ד"ה ומנא ידעינן, וקוב"ש כתובות שם, בד' דו"ח שם; עי' שו"ת ישועות מלכו או"ח סי' יז, בשם השואל ובשם פ"מ בה' שבת (והוא לכאו' הפמ"ג שבציון 111, וצ"ב שמבואר בו להיפך).
  141. ע"ע ספק איסור.
  142. ע"ע ספק ממון.
  143. ע"ע דיני שמים ציון 138 ואילך.
  144. ע"ע הנ"ל ציונים 176, 178 ואילך, 182. ושם, ציון 177, שי"ח.
  145. שאילת שמואל שם.
  146. עי' לעיל ציון 11.
  147. מהרי"ל דיסקין שם.
  148. קוב"ש ב"ב שם. וע"ע אין ספק מוציא מידי ודאי.
  149. עי' ציון 65.
  150. פמ"ג פתיחה כוללת שם, לצד זה.
  151. עי' ציון 55 ואילך. עי' קוב"ש שם; קובץ ביאורים שם.
  152. קובץ ביאורים שם.
  153. פמ"ג שם.
  154. עי' ריב"א ורא"ה שבציון הבא; עי' רמב"ם שבציונים 103 ואילך, 108, 112; עי' רבינו יונה שבציון 122 ואילך.
  155. תוס' ריב"א סנהדרין ט ב, ע"פ רב יוסף בגמ' שם; תוס' כתובות לא א ד"ה (ל ב) רב ותוס' רא"ש שם, בשמו; שטמ"ק כתובות שם, בשם רא"ה.
  156. עי' רש"י סנהדרין ט ב ד"ה ונפשות.
  157. ע"ע הזמה וע' עדים זוממים.
  158. רש"י שם ד"ה עדי האב; עי' שטמ"ק כתובות שם, בשם רא"ה.
  159. רש"י סנהדרין שם ד"ה ומשלמין. וע"ע מוציא שם רע.
  160. עי' רב יוסף בגמ' שם; עי' רמב"ם עדות פכ"א ה"י.
  161. עי' רש"י שם ד"ה ונפשות; רמב"ם שם, ע"פ רב יוסף שם: נהרגין.
  162. רמב"ם שם, ע"פ רב יוסף שם: ומשלמין.
  163. רמב"ם שם, ע"פ רב יוסף שם.
  164. רש"י שם י א ד"ה בא על בתו.
  165. עי' רבא בגמ' שם; עי' רש"י שם ד"ה ומשלמין; עי' רמב"ם שם. ועי' תוס' כתובות לא א ד"ה (ל ב) רב.
  166. רש"י סנהדרין שם. וע"ע עדים זוממים.
  167. רב יוסף בגמ' שם ט ב.
  168. עי' רש"י י א שם.
  169. עי' רבא בגמ' שם; רמב"ם שם.
  170. רבא בגמ' שם.
  171. רש"י שם ד"ה ממון לזה.
  172. רש"י שם ד"ה ונפשות.
  173. שמות כא כב. עי' ציון 30 ואילך.
  174. עי' ציון 31 ואילך.
  175. עי' ר"ת שבציון 128 ואילך; שטמ"ק כתובות שם, בשם שיטה ישנה.
  176. שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  177. תוס' ב"ק כב ב ד"ה בגדי; שטמ"ק כתובות שם, בשם רא"ה.
  178. תוס' כתובות שם, בשם ר"י, ע"פ רבא שבציון 125; עי' תוס' ב"ק שם, ע"פ רבא שבציון הנ"ל; עי' שטמ"ק כתובות שם, בשם רא"ה ובשם שיטה ישנה. ועי' שטמ"ק שם בשם רא"ה על הצד שהאסון הוא לאחד האנשים הניצים (עי' ציון 33).
  179. כ"מ מרבינו יונה סנהדרין ט ב, בסו"ד; עי' חי' ר"ן שם (והובא בשטמ"ק כתובות לא א), שלא יסתור רב יוסף שבציון 103 ואילך למשנה ב"ק לד ב: והוא שהדליק וכו', ולרב אשי בכתובות ל ב: בזר שאכל תרומה וכו' (ועי' ציון 150, שי"מ רב אשי בע"א).
  180. רבינו יונה סנהדרין שם.
  181. עי' תוס' ריב"א סנהדרין שם, שלא יסתור רבא שבציון 108, למשנה הנ"ל; עי' תוס' רא"ש כתובות ל ב, בשמו; עי' תוס' שם לא א ד"ה (ל ב) רב, שלא יסתור רבא שבציון הנ"ל למשנה הנ"ל.
  182. עי' ציון 214.
  183. תוס' ריב"א סנהדרין שם, ותוס' כתובות שם, בשמו, שאע"פ שבסנהדרין עד א, מובא על רודף: דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה, למסקנה חוזרת בה הגמ'; תוס' רא"ש כתובות שם, בשמו; תוס' ב"ק כב ב ד"ה בגדי, בשם הר"ר יצחק בר מרדכי; עי' רמ"ה סנהדרין שם; עי' שטמ"ק כתובות שם, בשמו.
  184. עי' תוס' כתובות לא א ד"ה (ל ב) רב, בשם ר"ת; תוס' ב"ק כב ב ד"ה בגדי ותוס' רא"ש כתובות שם, בשמו; עי' רבינו יונה סנהדרין ט ב, בשם יש מי שאומר; ר"ן שם, בשם ר"ת, והסכים לו; שטמ"ק כתובות שם, בשם רא"ה בשם ר"ת, ודחה.
  185. שמות כא כב. עי' ציון 30 ואילך.
  186. עי' ציון 31 ואילך.
  187. עי' ציון 33.
  188. תוס' כתובות שם, בשם ר"ת; עי' תוס' ב"ק שם, בשמו.
  189. תוס' שם ושם ותוס' רא"ש כתובות שם ור"ן סנהדרין שם, בשם ר"ת; עי' רבינו יונה שם, בשם יש מי שאומר.
  190. תוס' כתובות שם, בשם ר"ת; ר"ן סנהדרין שם, בשמו, בביאור רב יוסף שבציון 103. ועי' תוס' ב"ק שם וכתובות שם ותוס' רא"ש כתובות שם, בשם ר"ת, דע"כ חלוק עדים זוממים מכל התורה, שלא יסתור רבא שבציון 112 לרבא שבציון 125. ועי' תוס' כתובות שם, שדחו, ע"פ ב"ק קיז ב, שבציון 125 יש לגרוס: רבה (ועי' רמ"ה סנהדרין שם, שכ' ע"ז שהוא דחוק, ושיש לגרוס רבא, לשיטתו שבציון 126, והובא בקיצור בשטמ"ק כתובות שם, בשמו).
  191. תוס' ב"ק שם, בשם ר"ת; עי' תוס' כתובות שם, בשמו.
  192. דברים יט יט.
  193. רבינו יונה סנהדרין שם, בשם יש מי שאומר.
  194. ר"ן שם, בד' ר"ת.
  195. ר"ן שם, בשם ר"ת.
  196. רבינו יונה שם, בשם יש מי שאומר.
  197. ר"ן שם, בד' ר"ת.
  198. עי' תוס' שם ושם ותוס' רא"ש שם, בשם ר"ת.
  199. תוס' כתובות שם, בשם ר"ת; עי' תוס' רא"ש שם, בשמו.
  200. עי' תוס' רא"ש שם, בשם ר"ת.
  201. ר"ן סנהדרין שם, בשם ר"ת.
  202. ר"ן שם, בד' ר"ת.
  203. רש"י סנהדרין ט ב ד"ה ונפשות, בד' רב יוסף שבציון 103 ואילך; רבינו יונה סנהדרין ט ב וחי' הר"ן שם, בשמו, ודחו; שטמ"ק כתובות שם, בשם רא"ה בשם רש"י, ודחה. וכן לכאו' יסבור רש"י בד' רבא שבציונים 108 ואילך, 112 ואילך.
  204. משנה ב"ק לד ב.
  205. תוס' כתובות לא א ד"ה (ל ב) רב, בשם ר"י, בד' רש"י.
  206. שטמ"ק שם, בשם הרא"ה, בד' רש"י, בד' רבא שבציון 125, ושגורס: רבה, כתוס' שבציון 133.
  207. רש"י שם ד"ה וקרע, בד' רב אשי בגמ' שם ל ב (ועי' ציון 122, שי"מ רב אשי בע"א); עי' רבינו יונה סנהדרין ט ב, בשם תוס' בפ' אלו נערות, בד' רב אשי בכתובות שם; שטמ"ק כתובות שם, בשם רא"ה בשם רש"י, ודחה. וכ"מ ממכילתא דרשב"י שבציון 90.
  208. עי' ב"ק ע ב.
  209. ע"ע חסימה.
  210. מאירי שם, בשם חכמי הצרפתים (והובא בשטמ"ק שם), לגירסתם בגמ' שם: ודאי אמרינן ליה זיל שלים, וששיטת הסוגיא אינה מוכחת כדבריהם.
  211. רבה בכתובות לד א-ב, בד' ר' מאיר בברייתא שם לג ב.
  212. ר' מאיר בברייתא שם לג ב.
  213. רש"י שם לד ב ד"ה גנב וטבח.
  214. רש"י שם ד"ה שאם אין גניבה.
  215. רש"י שם ד"ה פטור.
  216. רבה בגמ' שם.
  217. רש"י שם.
  218. עי' סתם משנה ב"ק עד ב; עי' חכמים בברייתא בכתובות לג ב.
  219. כ"מ מרש"י ב"ק שם ד"ה וגנב וטבח בשבת; עי' רמב"ן כתובות לד ב.
  220. עי' מאירי ב"ק עד ב, בפי' המשנה שם: גנב וטבח בשבת וכו' משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה'.
  221. רש"י כתובות לד ב ד"ה חייב.
  222. עי' תוס' שם ד"ה דאמר; עי' רמב"ן שם; עי' תוס' רא"ש שם.
  223. עי' תוס' רא"ש כתובות לד ב; מאירי שם לג ב; טור חו"מ סי' שנ סט"ז.
  224. עי' מאירי שם.
  225. רמב"ם גניבה פ"ג ה"ה.
  226. עי' מאירי שם לד ב.
  227. ע"ע קנס.
  228. ציון 150 ואילך.
  229. מהר"ם ב"ק ד א, בד' תוס' שם ד"ה כראי, בשם ר"י. ולכאו' בלא"ה חייב בשני העונשים, שהרי הוא שני חיובי ממון, וכמו החובל בחבירו שחייב ה' דברים.
  230. כ"מ ממהר"ם שם, שיסבור בד' ריב"א בתוס' שם, החלוק על ר"י.
  231. עי' שטמ"ק כתובות לז ב, בד' רש"י; כ"מ ממהר"ם שבציון 172.
  232. ע"ע גלות וע' ערי מקלט.
  233. כ"מ מרש"י כתובות לז ב ד"ה לא תקחו כופר לנוס וב"ק ד א ד"ה שור מועד וכו א ד"ה ויהא אדם; מאירי כתובות שם.
  234. עי' ציון 48 ואילך. עי' מאירי שם; כ"מ מתו"י ותוס' רא"ש שם, שהקושיא בגמ' שם (לשיטתם שבציון הבא, שלתי' אינו כן) היא ע"פ תנא דבי חזקיה שבציונים 53, 55, 59. ועי' תוס' שם ד"ה לא ותוס' רא"ש שם.
  235. כ"מ מתו"י ותוס' רא"ש שם, בד' התי' בגמ' שם.
  236. ע"ע חיבי מיתות בית דין ציון 231.
  237. מנ"ח מ' מח סק"ג (ס"ק יד במהד' מ"י).
  238. עי' ציון 419 ואילך.
  239. עי' ציון 443 ואילך.
  240. מנ"ח שם.
  241. על מהותם, ע"ע בועל ארמית ציון 39.
  242. ע"ע הנ"ל: בפרהסיא.
  243. ע"ע הנ"ל ציון 60.
  244. עי' דו"ח כתובות כט א; עי' הפלאה שם, ע"פ משנה שם, ורש"י ד"ה כותית; בית זבול ח"ב סי' ד אות א, בשמו.
  245. עי' בית זבול שם אות ב, במסקנה, ע"פ תמורה כט ב, ודחה הראיה הנ"ל מהמשנה ורש"י, וסוף אות ד.
  246. ע"ע רודף.
  247. עי' רבא בסנהדרין עד א (ועי' ציון 133, שי"ג: רבה); רמב"ם חומ"ז פ"ח הי"ב; עי' טוש"ע חו"מ שפ ג.
  248. ע"ע רודף.
  249. בית זבול ח"ב סי' ד אות א, בד' ההפלאה שבציון 187.
  250. הסכמת הגר"ח ברלין לס' גידולי ציון ח"א; מרחשת ח"ב סי' ד אות א.
  251. מרחשת שם.
  252. עי' משנה סנהדרין עב א.
  253. ע"ע מחתרת.
  254. רש"י שם ד"ה אין לו דמים; מאירי שם.
  255. עי' ציון 48 ואילך.
  256. רש"י שם.
  257. ע"ע הנ"ל.
  258. משנה שם, ורש"י ד"ה יש לו דמים וד"ה חייב; עי' רמב"ם גניבה פ"ט הי"ג; עי' טור חו"מ סי' שנא.
  259. סנהדרין עב א.
  260. רש"י שם ד"ה פטור.
  261. גמ' שם, ורש"י ד"ה בדמים.
  262. רש"י שם ד"ה והאלהים, ע"פ גמ' שם.
  263. רש"י שם ד"ה הגונב כיס בשבת וכתובות לא א ד"ה הגונב כיס בשבת.
  264. רש"י כתובות שם.
  265. רש"י סנהדרין שם.
  266. רש"י כתובות שם; רשב"ם ב"ב פו א ד"ה הגונב כיס בשבת.
  267. 263 תוספ' ב"ק פ"ט; ברייתא בכתובות שם וב"ב שם וסנהדרין שם.
  268. רש"י סנהדרין שם.
  269. רשב"ם שם ד"ה חייב, לשיטתו שבציון 47.
  270. רש"י כתובות שם ד"ה שכבר נתחייב; עי' רשב"ם ב"ב שם ד"ה שכבר נתחייב.
  271. ברייתא בסנהדרין שם: שבת, וכתובות וב"ב שם.
  272. רשב"ם ב"ב שם.
  273. רש"י סנהדרין שם ד"ה שהרי נתחייב.
  274. רשב"ם ב"ב שם ד"ה היה מגרר.
  275. רש"י שם ד"ה היה מגרר; עי' רש"י כתובות שם ד"ה היה מגרר; עי' רשב"ם ב"ב שם.
  276. רש"י סנהדרין שם, ע"פ מסקנת הגמ' בכתובות שם; עי' רשב"ם ב"ב שם ד"ה שהרי איסור, ע"פ מסקנת הגמ' בכתובות שם.
  277. עי' תוספ' ב"ק שם; ברייתא בכתובות וב"ב שם; עי' ברייתא בסנהדרין שם.
  278. רש"י שם ד"ה פטור מתשלומין, בביאור קו' רב ביבי בר אביי על רבא.
  279. ברייתא בגמ' שם; עי' ברייתא בכתובות וב"ב שם.
  280. רש"י שם.
  281. ילק"ש משפטים רמז שמב; תוס' כתובות לד ב ד"ה אבל; מהרש"ל סנהדרין עב א.
  282. סנהדרין שם, לגירסתנו וגי' רש"י ד"ה ולא היא וד"ה מתיב ובעה"מ שם (יז א בדפי הרי"ף) ורמ"ה ופסקי רי"ד שם.
  283. רש"י שם ד"ה אבל נטל לא; פסקי רי"ד שם.
  284. רש"י שם.
  285. גמ' שם. ועי' רש"י שם ד"ה ולא היא ותוס' רא"ש שם.
  286. עי' שמות כב ז. רש"י סנהדרין שם ד"ה ולא היא. וע"ע שבועת השומרים וע' שליחות יד.
  287. רש"י שם.
  288. גמ' שם.
  289. רש"י שם.
  290. ויקרא ה כג. רש"י סנהדרין שם ד"ה אבל לענין.
  291. רש"י שם, ע"פ גמ' שם.
  292. מלחמות לרמב"ן שם.
  293. עי' ברייתא שבציון 218.
  294. עי' רש"י שם ד"ה והלכתא, בביאור הגמ' שם.
  295. עי' בעה"מ שם; עי' מלחמות לרמב"ן שם, בשמו, ודחה; עי' שו"ת הרשב"א ח"ה סי' יח. עי' קצה"ח סי' שנא סק"ב, בשם בעה"מ, והסכים לו.
  296. עי' בעה"מ שם; עי' מלחמות לרמב"ן שם, בשמו, ודחה; עי' שו"ת הרשב"א שם: ואפשר.
  297. רש"י סנהדרין עב א ד"ה מסתברא; בעה"מ שם (יז א) ותוס' שם ד"ה מסתברא, דאל"כ אין חידוש יותר מהמשנה שבציון 193; מאירי שם, בדעה הא'; עי' מ"מ גניבה פ"ג ה"ב, בשם רש"י ובד' רמב"ם שם (וסותר לרמב"ם בפהמ"ש שבציון 246, וצ"ב, ועי' ציון 244, שי"מ בע"א), והסכים להם; טור חו"מ סי' שנא, בסתם; עי' רמ"א בשו"ע שם, בדעה הא'.
  298. עי' מ"מ שם, ע"פ גמ' שם; עי' רמ"א שם.
  299. עי' ציון 237.
  300. עי' בעה"מ שם; עי' קצה"ח סי' שנא סק"ב, בשמו, והסכים לו.
  301. מאירי שם; עי' סמ"ע שם סק"ה; עי' קצה"ח שם, בשמו, ודחה.
  302. עי' סמ"ע שם; עי' קצה"ח שם, בשמו, ודחה.
  303. עי' פהמ"ש לרמב"ם סנהדרין עב א; פסקי רי"ד שם; עי' יד רמ"ה שם; מלחמות שם; עי' מ"מ שם, בשם רבינו מאיר (הרמ"ה) והרמב"ן; עי' טור שם, בשם ה"ר ישעיה (הרי"ד), והסכים לו; עי' רמ"א שם, בשם י"א; עי' ב"ח שם, בד' רמב"ם גניבה שם ופ"ט הי"ג, ועי' ציון 238, שי"מ בע"א.
  304. עי' פהמ"ש שם; מלחמות שם.
  305. עי' פהמ"ש שם; פסקי רי"ד שם; עי' טור שם, בשמו; עי' מלחמות שם; מאירי שם, בשם חכמי הראשונים שבגירונדה; עי' ב"ח שם, בד' רמב"ם שם ושם.
  306. רמ"א שם; ב"ח שם, בד' רמב"ם שם ושם.
  307. עי' ציון 229 ואילך.
  308. פסקי רי"ד שם; עי' טור שם, בשמו.
  309. בעה"מ שם, לצד זה; עי' פסקי רי"ד שם; עי' טור שם, בשמו; עי' יד רמ"ה שם.
  310. בעה"מ שם, לצד זה. וע"ע רודף.
  311. פרישה חו"מ סי' שנא סק"ב, בד' הטור שם בשם ה"ר ישעיה (הרי"ד); עי' ש"ך שם סק"א, בד' הטור שם; קצה"ח שם סק"ב, בשמו, ודחה ע"פ משנה ערכין ו ב. ועי' דרישה שם סק"ב, בד' הב"י שם בד' מ"מ שם.
  312. רמ"א בשו"ע שם; עי' ב"ח שם; קצה"ח שם.
  313. עי' רמב"ם גניבה פ"ט הי"ג; עי' פסקי רי"ד סנהדרין עב א.
  314. עי' פסקי רי"ד שם; עי' מאירי שם.
  315. בעה"מ שם (יז א); פסקי רי"ד שם; יד רמ"ה שם; עי' מאירי שם; חי' הר"ן שם.
  316. ע"ע הלכה כבתראי. פסקי רי"ד שם.
  317. עי' פסקי רי"ד שם. ועי' רש"י שם ד"ה קשיא, בטעם שהוא קשיא ולא תיובתא. וע"ע הלכה: מתוך לשונות התלמוד ציון 249 ואילך.
  318. גמ' שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה והלכתא וחי' הר"ן שם וגי' ד"ר ספרדי וד' ונציה: והלכתא דשדנהו בנהרא. בפסקי הרי"ד ויד רמ"ה שם: הכא במאי עסקינן דשדנהו בנהרא (ולכן בפסקי רי"ד ויד רמ"ה שבציון 256 ואילך, לא הזכירו טעם זה). בכ"י תימני שביד הרב הרצוג: הכא במאי עסקינן דשדינהי בנהרא והלכתא דשדינהי בנהרא. בכ"י רוכלין: (שני) [שאני] התם דשדנה', ומגיה הגיה: דשדינהו.
  319. חי' הר"ן שם; עי' בהגר"א שם סק"ב.
  320. רש"י שם ד"ה והלכתא.
  321. עי' גמ' שם: רבא איגנבו ליה וכו'.
  322. ע"ע הלכה: מעשה רב.
  323. פסקי רי"ד שם.
  324. בעה"מ שם; בהגר"א שם, בשמו; מאירי שם; חי' הר"ן שם; ב"ח שם.
  325. פסקי רי"ד שם. וע"ע הנ"ל: שם ציון 434 ואילך, שאין ללמוד הלכה ממעשה רב להחמיר.
  326. עי' בעה"מ שם; יד רמ"ה שם.
  327. יד רמ"ה שם.
  328. מאירי שם, בשם יש פוסקין.
  329. ע"ע חיבי כריתות ציון 112 ואילך וע' יום הכפורים ציון 132. עי' רש"י כתובות שם ד"ה אף יום הכפורים.
  330. ע"ע חיבי מיתות בית דין ציון 128. עי' רש"י שם ד"ה מה שבת.
  331. עי' משנה ב"ק לד ב.
  332. רנב"ה בתוספ' מגילה פ"א וכתובות פ"ג וב"ק פ"ז וברייתא בכתובות ל א, וש"נ; עי' רנב"ה בירו' מגילה פ"א ה"ו; סתם משנה פסחים לא ב, לפי גמ' שם לב א; סתם משנה מגילה ז ב, לפי הגמ' שם וירו' שם; י"א בברייתא בפסחים כט א, לפי ר' יוחנן בגמ' שם, ועי' ציון 290, שי"מ בע"א; ספרי שבציון 275, לפי ראב"ד לספרי נשא פיס' ב, בפי' הא', ודחה, ועי' ציון 341, שי"מ בע"א; רשב"י בשם ר' טרפון בברייתא בירו' שם ותרומות פ"ז ה"א, לפי ר"ש סיריליאו ור"א פולדא תרומות שם, ועי' פ"מ שם, שפי' בע"א.
  333. רבינו הלל לספרי שם.
  334. ספרי שם, לגירסתנו, ועי' ציון 290, שי"ג בע"א; ילק"ש נשא רמז תשא.
  335. ירו' מגילה שם.
  336. עי' קה"ע שם. ועי' תוס' כתובות ל א ד"ה הכל מודים, שלד' הבבלי רשב"מ חלוק על רנב"ה, ועי' יפ"ע שם שדייק ברש"י ד"ה ולאפוקי, שנשמר מזה, כדי שלא תהיה מחלוקת בין התלמודים. ועי' יפ"ע שבציון 313, שלפי הגהתו, אף רשב"מ חלוק על רנב"ה.
  337. עי' ציון הבא ואילך.
  338. שמות כא כב.
  339. עי' ציון 30 ואילך. אביי בכתובות שם, ורש"י ד"ה אסון בידי אדם.
  340. בראשית מב לח. גמ' שם, ורש"י ד"ה אסון בידי שמים ופסחים כט א ד"ה את יוה"כ.
  341. רש"י פסחים שם. וע"ע כרת ציון 133 ואילך.
  342. גמ' שם. עי' רש"י פסחים שם.
  343. שמות כא כג.
  344. שמות שם כב.
  345. עי' שטמ"ק כתובות ל ב, בשם שיטה ישנה בד' ה"ר משה בר יוסף, לשיטתו שבציון 41 ואילך.
  346. רש"י שם ב ד"ה מן האיש ההוא.
  347. ויקרא כ ד-ה. גמ' שם ב.
  348. רש"י שם ד"ה ושמתי אני.
  349. סתם משנה כתובות כט א, לפי גמ' שם ל א, ורש"י ד"ה ולאפוקי (ועי' תוס' שם ד"ה הכל מודים ותוס' רא"ש שם); סתם משנה ב"ק פז א; סתם משנה שבועות לג א, לפי גמ' שבועות שם; עי' ת"ק וי"א בברייתא בפסחים כט א, לפי רב יוסף בגמ' שם, ועי' ציון 273, שי"מ בע"א; עי' ספרי נשא פיס' ב, לגירסתנו, לפי הראב"ד שם, בפי' הב' (ועי' ציון 273, שי"מ בע"א), ולגי' רבינו הלל שבח"נ שם: בית דין נפרעים ממנו, לפי סד"ר שם (ודחה), ולגירסת הג' הגר"א שם: בשבת (כמשנה שבציון 272), לפי יפ"ע כתובות שם. ועי' תוס' כתובות שם, שלרב חסדא בגמ' שם: הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס, אין שום תנא סובר כר' נחוניא (ועי' פנ"י שם, שהק' מהגמ' הנ"ל במגילה, ועי' הפלאה כתובות שם מה שיישב). ועי' ראב"ד שם, שודאי ר"ע חלוק עליו (והוא לכאו' ר"ע שבע' חיבי מלקיות ציון 289 ואילך). ועי' תוס' שם, בפי' הא', ותוס' רא"ש שם, שודאי שמעון התימני שבברייתא בגמ' שם כט ב, חלוק על ר' נחוניא. ועי' תוס' שם, בפי' הב', שייתכן שמודה לו.
  350. מאירי שם כט א.
  351. רמב"ם חומ"ז פ"ד ה"ט; מאירי מגילה ז ב וכתובות כט א.
  352. מאירי כתובות שם, שלא יסתור לפסק ההלכה שבציון 405. וע"ע חיבי כריתות: כשלקו.
  353. עי' ציון 394 ואילך. רמב"ם שם.
  354. טוש"ע חו"מ תכד ב.
  355. הג"א ב"ק פ"ח סי' ב, בשם או"ז בשם ס' המקצעות; הגמ"י שם, בשם אש"רי בשם או"ז בשם ס' המקצעות; פסקי ריקאנטי סי' תסג, בשם ס' המקצועות.
  356. הגמ"י שם, בשם אש"רי בשם או"ז, בד' ס' המקצעות שבציון הקודם.
  357. עי' כתר המלך חומ"ז פ"ד ה"ט, משום הסתם משנה במגילה שבציון 273, ואע"פ שהסתם משנה בב"ק ובכתובות שבציון 290 שלא כמותו, מה לי חד סתמא ומה לי תרי סתמי (ע"ע הלכה כסתם משנה ציון 33. וע"ע הנ"ל ציון 34, שי"ח וסוברים שבמקום שנשנה בלשונות שונים שתי משניות מכריעות כנגד האחת).
  358. עי' ציון 270 ואילך.
  359. ציון 448 ואילך.
  360. עי' ציון 270 ואילך.
  361. עי' רב חסדא בכתובות ל ב, בד' רנב"ה; עי' רמב"ם גניבה פ"ב ה"ד; עי' טוש"ע חו"מ שנ.
  362. רב חסדא בגמ' שם, בד' רנב"ה.
  363. עי' ציון 270 ואילך.
  364. ע"ע אונס (ב): חובתו בתשלומי קנס.
  365. תוספ' כתובות פ"ג, ושם, שהוא לשיטתו שבציון 270 ואילך.
  366. עי' ירו' מגילה פ"א ה"ו, וקה"ע שם.
  367. ירו' שם.
  368. עי' קה"ע שם; פ"מ שם.
  369. עי' קה"ע שם; עי' פ"מ שם. וע"ע נדה.
  370. עי' קה"ע שם; פ"מ שם. וע"ע אחות אשה: שלא בחייה.
  371. פ"מ שם. ועי' מצפה שמואל לתוספ' שם, שתמה שסותר לתוספ' שבציון 306, ועי' יפ"ע שבציון 313.
  372. ירו' שם. ועי' יפ"ע כתובות ל א, שהגיה בירו': ע"ד דרשב"מ מה ע"ז אין לו היתר אף כל שאין לו היתר אחר איסורו ואילו הואיל שיש להן היתר אחר איסורן משלם ע"ד דרנב"ה מה שבת יש בו כרת אף יוה"כ יש בו כרת ואילו הואיל ויש בהם כרת אינו משלם, להתאימו לתוספ' שבציון 306, ושכך אינו קשה על רב חסדא שבציון 290, שהלא רשב"מ סבור כרנב"ה.
  373. עי' ציון 270 ואילך.
  374. עי' רש"י פסחים כט א ד"ה את ולב א ד"ה כר', בד' רנב"ה; ריטב"א כתובות לה א, בשם איכא מ"ד, בד' רנב"ה; שטמ"ק שם ל ב, בד' רש"י פסחים כט א שם, בד' רנב"ה.
  375. עי' ציון 427 ואילך.
  376. עי' ריטב"א שם לה א, בשם איכא מ"ד.
  377. עי' ציון 48 ואילך.
  378. עי' מהרש"א פסחים לב א, בצד הב', בד' רש"י ל ב שם (ולפי"ז ההלכה כתנא דבי חזקיה), ועי' ציונים 67, 324, שי"מ בע"א.
  379. ויקרא כד כא.
  380. ויקרא שם. עי' ציון 53 ואילך.
  381. שטמ"ק כתובות ל ב, וכ' שם, שלפי"ז אף רנב"ה מודה לתנא דבי חזקיה, ועי' ציונים 67, 324, שי"מ בע"א.
  382. שטמ"ק שם.
  383. מהרש"א שם כט א, בד' רש"י שם, ולב א, בצד הא', בד' רש"י שם. ועי' ציון 319 ואילך, שי"מ בע"א.
  384. עי' תוס' פסחים כט א ד"ה רבי; ריטב"א כתובות שם, בשם איכא מ"ד, והסכים לו.
  385. עי' ציון 419 ואילך.
  386. עי' ריטב"א שם, בשם איכא מ"ד.
  387. עי' ציון 270 ואילך.
  388. עי' תוס' שאנץ שבציון 446 ואילך, שהאוכל תרומה, שחייב מיתה בידי שמים, כשיש ספק אם חייב, פטור מממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ע"ע), ולכאו' לסברא זו הוא הדין אף בספק חייבי מיתות בי"ד.
  389. עי' ציון 96. ועי' ציון 93 ואילך, שי"ח.
  390. עי' ציון 278 ואילך.
  391. קוב"ש כתובות אות פד, במסקנה. ואין הכוונה לדיו ממש, שהוא בקל-וחמר (ע"ע) והלימוד כאן הוא בגזרה-שוה (ע"ע).
  392. עי' ציון 270 ואילך.
  393. עי' ציון 278 ואילך.
  394. ע"ע חיבי מיתות בידי שמים ציון 26א ואילך.
  395. כתובות ל ב, ורש"י ד"ה זר שאכל תרומה.
  396. עי' ציון 287 ואילך.
  397. רש"י שם ד"ה לאביי פטור.
  398. עי' ציון 287 ואילך. ויקרא כ ד.
  399. גמ' שם.
  400. עי' ציון 334 ואילך.
  401. ע"ע חיבי מיתות בידי שמים ציון 27 ואילך.
  402. עי' תוס' שאנץ כתובות ל ב, שדוחה פי' ר"ת בגמ' שם מטעם זה (וצ"ב אם ר"ת מודה לזה או שסבור שחייב ממון).
  403. חכמים במשנה מכות ד א; עי' חכמים בתוספ' מכות פ"א; ספרי כי תצא פיס' רפו; ספרי שבציון 275, לפי ראב"ד לספרי נשא פיס' ב, בפי' הב', ועי' ציון 273, שי"מ בע"א; כתובות לב א: קי"ל; עי' מכות יג ב, בד' ר"ע ור' ישמעאל שבע' חיבי מלקיות ציון 289 ואילך.
  404. דברים כה ב. עי' חכמים בתוספ' שם; גמ' שם ד ב, בד' חכמים, ויג ב, בד' ר"ע ושכ"ה לר' ישמעאל; עי' ירו' תרומות פ"ז ה"א וכתובות פ"ג ה"א; ד"א במדרש תנאים שם.
  405. כ"מ מפ"מ שבציון 424.
  406. גמ' שם ד ב, בד' חכמים, ויג ב, בד' ר"ע ושכ"ה לר' ישמעאל; עי' ירו' תרומות שם ושם; ד"א במדרש תנאים שם. וע"ע מלקות, שמ"כדי רשעתו" נלמד: כדי רשעה אחת לפניו, ושתי רשעיות לאחריו, ועי' בכור שור דברים שם.
  407. ד"א במדרש תנאים שם.
  408. גמ' שם ד ב, בד' חכמים.
  409. דברים כב יח-יט. עי' רש"י מכות שם ד"ה לוקה ומשלם.
  410. ברייתא בכתובות מו א; ירו' תרומות פ"ז ה"א; עי' ירו' כתובות פ"ג ה"א; רש"י מכות שם.
  411. עי' מכות שם, בד' חכמים.
  412. עי' ירו' שם ושם; רש"י שם ד"ה שכן קנס.
  413. עי' משנה שם א.
  414. עי' תוספ' מכות פ"א; עי' מכות ד ב, בד' ר' מאיר; ירו' תרומות פ"ז ה"א וכתובות פ"ג ה"א, בד' ר' מאיר; סתם משנה כתובות כט א, לפי ירו' שם, בד' ר"ל שבציון 427; סתם משנה שבועות לג א, לפי ירו' שבועות פ"ד ה"ו (עי' פ"מ שם, ב' הסברים מהו הדיוק מהמשנה), בד' ר"ל שבציון הנ"ל.
  415. ר' אבהו בשם רשב"ל בירו' תרומות פ"ז ה"א וכתובות פ"ג ה"א.
  416. עי' ציון 346 ואילך.
  417. עולא במכות שם.
  418. עי' ירו' ורש"י שבציון 350.
  419. גמ' שם, בד' ר' מאיר, שסובר כר"ע.
  420. עי' תשג"ק שבציון 362; רש"י שם א ד"ה השם וכתובות לב ב ד"ה שלא השם; עי' תוס' מכות שם ד"ה לוקין.
  421. עי' ר' מאיר במשנה מכות ד א.
  422. דברים יט יט.
  423. שמות כ יג. ר' מאיר בתוספ' שם, לגי' רמב"ן מכות שם. בתוספ' שם, לגירסתנו, להיפך: שבעסקי ממון הוא אומר לא תענה ברעך עד שקר ובעסקי מכות הוא אומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ועי' שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ב סי' קכו, שתמה שהוא ההיפך מרש"י שבציון 363, וצידד שט"ס הוא, וצ"ל להיפך (וכגי' הרמב"ן), ע"פ תוס' שם ב ד"ה ורבנן.
  424. תשג"ק סי' צו; עי' רש"י כתובות לב ב ד"ה שלא השם.
  425. עי' רש"י מכות שם ד"ה שלא השם וכתובות שם; תוס' מכות שם, בפי' הא', ודחו; תוס' שאנץ ותו"י שם, בפי' הא'. ועי' רבינו הלל לספרי כי תצא פיס' רפו. ועי' רמב"ן שם, שהוא מתאים לר' מאיר בתוספ' שבציון 360 ואילך. (ועי' ציון 361, שי"ג בע"א).
  426. עי' תוס' כתובות שם ד"ה שלא, בד' רש"י: שמא יש לפרש, ובשם ר"י דחו; עי' תוס' רא"ש שם, בד' רש"י, ודחה; עי' ריטב"א מכות שם, בד' רש"י; שטמ"ק כתובות שם, בשם תוס' והרא"ש, ודחו.
  427. ע"ע לאו הניתק לעשה: פטור העובר עליו ממלקות.
  428. תוס' שם, בשם ר"י; עי' תוס' רא"ש שם: ונראה לפרש; עי' תוס' שאנץ ותו"י מכות שם, בשם י"מ; עי' ריטב"א שם, בשם התוס'; שטמ"ק כתובות שם, בשם תוס' והרא"ש.
  429. שמות כ יג.
  430. תוס' שם, בשם הר"ר שלמה מדרויי"ש, ע"פ מכות ד ב; עי' תוס' מכות שם א ד"ה לוקין, בשם ה"ר מאיר מבורגוני; עי' תוס' שאנץ שם, בשם הר' חיים מבונגיא"ה; עי' תו"י שם, בשם הר"ר מאיר מבורגיי"ל.
  431. דברים יט יט. תו"י שם, בשם הר"ר מאיר מבורגיי"ל.
  432. תוס' מכות שם, בשם ה"ר מאיר מבורגוני, ע"פ גמ' שם יג ב; תוס' שאנץ שם ד א, בשם הר' חיים מבונגיא"ה; תו"י שם, בשם הר"ר מאיר מבורגיי"ל. וע"ע חיבי מלקיות: הלאוין שאין לוקים עליהם ציון 289 ואילך, וע' לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין: הדין, גדרו וטעמו.
  433. תוס' כתובות שם, בשם הר"ר שלמה מדרויי"ש, ע"פ מכות ה א.
  434. רמב"ן מכות ד א; עי' ריטב"א שם, בשמו.
  435. ריטב"א שם, בשם הרמב"ן.
  436. רמב"ן שם.
  437. דברים יט כ.
  438. ע"ע עדים זוממים, שכ"ה לר' מאיר, ולחכמים נלמד מלא תענה.
  439. עי' ריטב"א שם, בשם הרמב"ן, ע"פ גמ' שם ב.
  440. עי' רמב"ן שם א; ריטב"א שם, בשמו.
  441. עי' ציון 341 ואילך.
  442. כתובות לב א-ב, בד' עולא בגמ' שם א, לגירסתנו שבציון 385, ועי' ציון 398, שי"ג בע"א; עי' רש"י שם ב ד"ה מאי טעמא, בד' עולא; עי' ראב"ד לספרי כי תצא פיס' רפו, שכן איכא מ"ד בפ' אלו נערות; עי' תו"י שם א (בסוף תוס' ד"ה אלמא), בשם ר"ת, בד' עולא.
  443. עי' גמ' שם ב, במסקנה, בד' עולא, ורש"י שם ד"ה תחת.
  444. דברים כב כט.
  445. שמות כא כד.
  446. עי' ציון 393 ואילך.
  447. עי' גמ' שם, בד' עולא, לגירסתנו וגי' פסקי רי"ד שם (וכ"נ גי' ראב"ד לספרי שם, וכך גרסו לכאו' הראשונים שבציון 380), ועי' ציון 398, שי"ג בע"א.
  448. עי' רבה בציון 154, לפי גמ' שם לה ב, ורש"י ד"ה על כרחך (בדין היסודי שלוקה ואינו משלם אם התרו בו). ועי' ציון 164 ואילך, מח' ראשונים אם רבה אמר כן בד' ר' מאיר בלבד, או שאף הוא סובר כן.
  449. גמ' שם לב ב, בד' ר' יוחנן בגמ' שם; ר' יוחנן בירו' תרומות פ"ז ה"א וכתובות פ"ג ה"א, לגי' ופי' ר"ש סיריליאו תרומות שם (ע"פ גמ' שם) ור"א פולדא שם ופ"מ שם ושם וקה"ע כתובות שם וגי' בהגר"א תרומות שם. וכן הדין לכאו' לר"ל שבציון 427 ואילך (אלא שלדעתו הוא אף כשלא התרו בו).
  450. גמ' שם, בד' ר' יוחנן בגמ' שם, לשיטתו שבציון 419 ואילך.
  451. דברים כה ב. עי' ציון 342 ואילך.
  452. ירו' תרומות שם; עי' ירו' כתובות שם.
  453. עי' ר"א פולדא תרומות שם; פ"מ שם.
  454. דברים שם. ירו' שם ושם.
  455. עי' ר"א פולדא שם; עי' פ"מ שם ושם; עי' קה"ע כתובות שם.
  456. עי' ר"ש סירילאו תרומות שם; עי' ר"א פולדא שם; פ"מ שם ושם; עי' קה"ע כתובות שם.
  457. קה"ע שם.
  458. גמ' שם, בד' ר' יוחנן, ע"פ ר' אילעא בגמ' שם.
  459. דברים יט יט.
  460. שם כא.
  461. רש"י כתובות שם ד"ה ביד.
  462. עי' גמ' שם, בד' ר' אילעא ור' יוחנן.
  463. ויקרא כד יט.
  464. שם כ.
  465. עי' גמ' שם, בד' ר' יוחנן.
  466. שמות כא יט. רמב"ם חומ"ז פ"ד ה"ט.
  467. ריטב"א כתובות לב ב, בשם תוס', ועי' ציון 385, שי"ג בע"א.
  468. עי' ציון 389 ואילך.
  469. עי' ציון 382 ואילך.
  470. עי' תוס' שם ד"ה אלא.
  471. דברים כה ב.
  472. תוספ' מכות פ"א.
  473. עי' חס"ד לתוספ' שם, כדי ליישב עם הגמ' שבציון 390; עי' מנח"י שם. לפי"ז התוספ' היא כר' יוחנן שבציון 387 ואילך.
  474. עי' רמב"ם גניבה פ"ג ה"א; כ"מ מראב"ד לספרי כי תצא פיס' רפו; מאירי כתובות כט א; עי' טור חו"מ סי' שנ סי"ז.
  475. רמב"ם נערה בתולה פ"א הי"א.
  476. הגמ"י שם; עי' הלכה למשה גניבה שם. וע"ע הלכה: בשאר אמוראים ציון 53.
  477. עי' רמב"ם חומ"ז פ"ד ה"א וה"ט.
  478. עי' רמב"ם עדות פי"ח ה"א; עי' טור חו"מ סי' לח ס"ב.
  479. שמות כ יג. עי' ציון 361.
  480. ע"ע דבור ציון 25 ואילך, וע' לא תענה ציון 44 ואילך, וע' לאו שאין בו מעשה ציון 1155 ואילך.
  481. ציון 35 ואילך.
  482. ציון 418 ואילך.
  483. רמב"ם גניבה פ"ג ה"א.
  484. עי' ברייתא בב"מ צא א; רמב"ם שכירות פי"ג ה"ב; טוש"ע חו"מ שלח ד.
  485. עי' רב פפא בגמ' שם; רמב"ם שם; ב"י ושו"ע שם.
  486. רש"י שם; מ"מ שם; סמ"ע שם סק"י.
  487. עי' ציון 341 ואילך. ועי' ציון 405, שכן הלכה.
  488. עי' כתובות לב ב ולה א.
  489. עי' ציון 53 ואילך.
  490. עי' רבין בשם ר' יוחנן בגמ' שם, ורש"י ד"ה חייבי מיתות.
  491. עי' רבין בשם ריש לקיש בכתובות לה א; עי' ירו' תרומות פ"ז ה"א וכתובות פ"ג ה"א.
  492. רבין בשם ריש לקיש בגמ' שם; עי' ירו' תרומות שם.
  493. אביי בגמ' שם, בד' ריש לקיש, ורש"י ד"ה רבא אמר; עי' ר' אימי בבלייא בשם רבנין דתמן בירו' שם ושם.
  494. ירו' שם ושם; עי' רש"י כתובות שם ד"ה אתיא רשע.
  495. במדבר לה לא. רש"י כתובות שם.
  496. ירו' תרומות שם וכתובות שם; עי' רש"י כתובות שם.
  497. דברים כה ב. רש"י כתובות שם.
  498. ירו' תרומות שם וכתובות שם.
  499. רבא בגמ' שם, בד' ריש לקיש, ורש"י ד"ה רבא אמר.
  500. ויקרא כד יח.
  501. ויקרא שם יט. גמ' שם, בד' רבא.
  502. רש"י שם ד"ה ואיש כי יתן.
  503. גמ' שם, בד' רבא.
  504. ויקרא שם כ. רש"י כתובות שם ד"ה להכאה שיש בה.
  505. גמ' שם, בד' רבא.
  506. רש"י שם ד"ה להכאה שאין בה.
  507. רמב"ם גניבה פ"ג ה"א ונערה בתולה פ"א הי"א; עי' פהמ"ש לרמב"ם כתובות לו ב; כ"מ מראב"ד לספרי כי תצא פיס' רפו; עי' מאירי שם לה א; עי' ראשונים שבציון הבא.
  508. פסקי רי"ד וריטב"א כתובות לה א. וע"ע הלכה: ר' יוחנן וריש לקיש, שכשנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, הלכה כר' יוחנן, חוץ מבג' דברים (אך ע"ע הנ"ל ציון 886, שלד' התוס' אין כלל זה אמור אלא בדינים הנוהגים בזה"ז).
  509. עי' ציון 341 ואילך. ועי' ציון 417 שכן הלכה.
  510. עי' תוס' שאנץ שבציון 446 ואילך, שהאוכל תרומה, שחייב מיתה בידי שמים, כשיש ספק אם חייב, פטור מממון, שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ע"ע), ולכאו' לסברא זו הוא הדין אף בספק חייבי מיתות בי"ד.
  511. עי' ציון 270 ואילך.
  512. ר' יוסה בירו' תרומות פ"ז ה"א ומגילה פ"א ה"ו וכתובות פ"ג ה"א: צריכה לרבנן, על בעיא דר' יודה בר פזי: מכות וכרת מה אמרין בה אלו תנייא (רנב"ה ורשב"מ הנזכרים קודם לכן בירו', וסוברים שחייבי כריתות פטורים מממון), ופ"מ תרומות ומגילה שם וקה"ע מגילה שם. ועי' מענה ר' יוסה לר' מנא בירו' שם ושם ושם. ועי' ר"ש סירליאו ור"א פולדא תרומות שם, שפי' בע"א.
  513. שמות כא כב.
  514. עי' ציון 30 ואילך.
  515. קה"ע מגילה שם. ולפי"ז לסוברים שהפטור של קלב"מ במיתה נלמד מכדי רשעתו (עי' ציון 44 ואילך), מכיוון שאף הפטור במלקות נלמד מכדי רשעתו (עי' ציון 342 ואילך), לכאו' אין לחלק בזה, וחייבי כריתות פטורים מממון, וצ"ב.
  516. עי' ר' יונה בירו' שם ושם, ע"פ הברייתא שבע' חיבי מלקיות ציון 300.
  517. עי' הפלאה כתובות ל ב: ואפשר, ליישב מדוע הגמ' שם אינה אומרת שדין זה שנוי במח' אביי ורבא שבציון 278 ואילך, בטעם הפטור של רנב"ה. ועי' הפלאה שם א ואחיעזר ח"א אה"ע סי' כ.
  518. עי' בית יעקב שם.
  519. ציון 288 ואילך.
  520. ע"ע חיבי מלקיות.
  521. ע"ע חיבי מיתות בית דין.
  522. עי' כתובות לז ב: וחדא במיתה ומלקות.
  523. עי' ציון 414 ואילך.
  524. דברים כה ב. עי' גמ' שם.
  525. עי' ציון 403 ואילך.
  526. תוס' שם ד"ה וחדא; עי' שטמ"ק שם, בשם שיטה ישנה.
  527. דברים שם ג.
  528. עי' ציונים 449 ואילך, 471 ואילך.
  529. עי' ציון 474 ואילך.
  530. עי' תוס' שם.
  531. רש"י סנהדרין פא א ד"ה פשיטא.
  532. עי' ציון 34 ואילך. רשב"א כתובות לז א.
  533. ציון 288 ואילך.
  534. בית יעקב כתובות לג א; שו"ת אחיעזר ח"א סי' כא, בשמו, והסכים לו.
  535. עי' ציון 154 ואילך.
  536. עי' ציון 524 ואילך.
  537. בית יעקב שם; עי' אחיעזר שם.
  538. אחיעזר שם.