אנציקלופדיה תלמודית:קנאים פוגעים בו

הגדרת הערך - עונש על מיני עבירות, שהעובר עליהם דינו שהקנאים הורגים אותו

מצינו כמה מיני עבירות, שהעובר עליהם דינו הוא "קנאים פוגעים בו", והם: הגונב את הקסוה – כלי-שרת*^[1] – והמקלל בקוסם, והבועל-ארמית* – עובדת כוכבים^[2] - קנאים פוגעים בו^[3], כלומר בני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום ורואים את המעשה, ממיתים אותו^[4]. וכן מה שאמרו בדין כהן ששימש בטומאה, שאמרו שפרחי כהונה מוציאים אותו חוץ לעזרה ומפציעים את מוחו בגזירים^[5], פירשו ראשונים שהוא מדין קנאים פוגעים בו^[6].

על פרטי העבירות והאופנים שהעובר עליהם דינו שקנאים פוגעים בהם, עי' בערכים השייכים להם.

בעבירות החמורות מהן

גואל הדם שהרג את הרוצח, כתבו ראשונים שכדין עשה ואין לו דמים שהרי מצינו בפינחס שהרג לזמרי על שבעל ארמית והכתוב שבחו, וכל שכן זה ואין להוציא לעז עליהם^[7]. והוכיחו מכך אחרונים, שנוהג דין קנאים פוגעים אף בשאר עבירות החמורות מבועל ארמית^[8].

גדר קנאים פוגעים בו

בביאור "קנאים פוגעים בו", יש מהראשונים שכתבו, לומר שאין בית דין נזקקים באלה אלא "בחורים נכבדים" המקנאים קנאתו של הקב"ה פוגעים בהם, ופגיעתם זכות היא להם ואין צריכים להתרות בעובר העבירה^[9], והעושים כן הרי אלו משובחים וזריזים^[10], ומוסרי נפש^[11], שהרי מסכנים עצמם שמא יהרגם עובר העבירה^[12].

מי שאינו קנאי

לא הותר לפגוע בבועל אלא לקנאי שמקנא בשביל כבוד ה' בלא כל פניה אישית^[13], וכתבו אחרונים שמי שאין כוונתו טהורה אינו קנאי, ואינו רשאי להרוג את הבועל, ואם הרגו הרי הוא רוצח גמור וחייב מיתה לשמים, ומכל מקום אי אפשר להרגו בדיני אדם, שהרי אפשר שהוא קנאי באמת, ואין לסמוך בזה על אומדן דעתנו שאין האיש ראוי למדרגת קנאי, שאולי טעינו באומד זה וספק נפשות להקל, ולפי זה אם אחד שמחזיקו לאינו קנאי הרגו קודם שהספיק להרוג את הבועל אינו חייב מיתה, שמא צדק באומדן דעתו שאינו קנאי^[14].

מצוה או רשות

אם מצוה על הקנאי להרוג, יש שכתבו שמצווה על הקנאי להרוג את עובר העבירה^[15]. אבל הרבה מהראשונים סוברים שאין דין קנאים פוגעים מצוה אלא רשות^[16], ויש שהוכיחו ממה שדינו של הקנאי כרודף, ויכול לההרג^[17], שאין זו חובה אלא רשות^[18], ויש למדין כן מדברי הירושלמי שאמרו פינחס שהרג את זמרי עשה שלא ברצון חכמים^[19].

הוראה לפגוע

פגיעת הקנאים היא מגדרי "הלכה ואין מורין כן"*^[20], וכן אמרו, הבא לימלך אין מורין לו^[21], שאם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו אין מורים לו כן ואף על פי שהוא בשעת מעשה^[22], שלא נאמר דין זה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך^[23]. ויש מפרשים שלא ניתנה הרשות אלא למקנא לעשות מעשה פגיעה בעצמו ולא על ידי שליח, וזה שבא לישאל, אם בית דין אומרים לו להרוג את הבועל הרי הוא כשליח^[24].

מקור הדין

במקור דין קנאים פוגעים בו, כתבו ראשונים שהוא הלכה למשה מסיני^[25], ונאמרה הלכה זו על כל אלו שדינם שקנאים פוגעים בהם^[26], ובדין בועל ארמית נאמרה למשה הההלכה^[27], ולמדים מדין בועל אמרית לשאר אלו שקנאים פוגעים בהם^[28]. ויש חולקים וסוברים שתקנות חכמים הם ולא הלכה למשה מסיני, שהניחו חכמים הדבר שאם ירצו קנאים לפגוע בו אין מחייבים אותם מיתה בשביל כך, אלא הרי זה כאילו הרג אדם מת ("גברא קטילא"), וכדין ההורג את הטריפה שפטור^[29].

חומרת הדין

בחומרת דין קנאים פוגעים בו, יש שכתבו שדין זה חמור ממיתה בידי שמים, והרי הוא כמיתה בידי אדם^[30], וחולקים על זה, שודאי מיתה בידי שמים חמורה יותר, שהוא עונש ודאי אבל דין קנאים פוגעים בו היא מיתה מסופקת, שהרי אפשר שלא יפגעו בו קנאים בשעת מעשה^[31]. ועוד כתבו ראשונים שדין קנאים פוגעים בו חמור מכל חייב מיתות בית דין, שהם לא ימותו אלא בעדים והתראה ועל פי סנהדרין, מה שאין כן זה שאינו צריך לכל אלה^[32].

במנין המצוות

הגאונים מנו במנין המצוות חלק מהעבירות שדינן שקנאים פוגעים בעובר עליהן, והיינו הגונב את הקסוה והבועל ארמית^[33], בטעם שלא מנו את המקלל בקוסם וכהן ששימש בטומאה, יש מהאחרונים שפירשו שבאלו הקאנים אינם חייבים להורגן אלא רשות היא בידם, ולכך לא נמנו במנין המצוות^[34].

החובה להורגן

בחיוב הריגתם, דעת הגאונים שכשם שיש מצוה על בית דין בשאר חייבי מיתות להרוג את החייב, כל מצוה על הקנאים להרוג את החייב, והקנאים הם כבית דין^[35].

באשה

באשה, דנו אחרונים אם יכולה להרוג מדין קנאים פוגעים בו^[36].

שלא בשעת מעשה

הבועל אמרית, אין הקנאי פוגע בו אלא בשעת מעשה^[37]. ובשאר עוברי עבירה שדינם שקנאים פוגעים בהם, נראה מדברי חלק מהראשונים שגם בהם אין פוגעים אלא בשעת מעשה^[38], וכן כתבו ראשונים לגבי כהן ששימש בטומאה, שאין הקנאים רשאים לפגוע בו אלא בשעה שעוסק בעבירה, ואף בטמא ששימש אין פוגעים בו אלא בעוד שמצאוהו משמש, ונוטלים עבודה מידו^[39], וכיוצא בזה כתבו ראשונים גם בגונב את הקסוה ומקלל בקוסם, שאין קנאים פוגעים בהם אלא בשעת חימום^[40], וכעין זה יש שכתבו בגונב את הקסוה שמיתתו היא ביד הרואים אותו גונב כלי ההקדש^[41]. אבל כתבו אחרונים שמדברי ראשונים אחרים נראה שהקנאים פוגעים בשאר העבריינים אף שלא בשעת מעשה^[42], וכתבו שמסתבר כדיעה זו, שהרי לא שייך באחרים שעת מעשה, שהרי קודם שהגביה את הקסוה כדי לגונבה, לא עבר כלל, ולאחר שהגביהה כבר הוא לאחר מעשה, וכן במקלל בקוסם, אי אפשר לכוון את אותו רגע שמקלל^[43].

בטעם שאין פוגעים בו שלא בשעת מעשה

בטעם שפגיעת הקנאים היא רק בשעת מעשה, יש מהאחרונים שכתב שמיתת העובר בידי קנאים אינו גדר של מיתת בית דין, ואין הקנאי נעשה כדיין ואינו עומד במקום בית דין, אלא פגיעתם היא בגדר של מיתה בידי שמים, והקנאי כמו שלוחו של מקום, הלכך לא התירו אלא בשעת מעשה, שהרי במיתה בידי שמים תשובה מועילה, ולכך אם יהרגנו לאחר המעשה שמא עשה תשובה והרגו חינם^[44], וכתבו לפי זה, שאם הוחזק לעבור על איסור זה, שודאי אל עשה תשובה, קנאים פוגעים בו גם לאחר מעשה^[45].

הרגו שלא בשעת מעשה

קנאי שהרג שלא בשעת מעשה הרי זה רוצח ונהרג עליו^[46]. וזהו שאמרו במעשה זמרי, שאם פירש זמרי מן האשה והרגו פינחס, נהרג עליו^[47], שלא נאמרה ההלכה אלא בשעת מעשה^[48].

דין הקנאי כרודף

קנאי הבא להרוג בועל ארמית, ונהפך הבועל והרג את הקנאי כדי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו, לפי שהוא רודף*^[49]. יש שכתבו שדוקא אם נשמט מהעבירה והרג את הקנאי אינו נהרג עליו, אבל אם הרגו בשעת העבירה נהרג עליו^[50]. ויש מהראשונים שכתב שאפילו שלא בשעת מעשה אינו נהרג עליו, שהקנאי הוא כרודף כיון שאין עליו מצוה אלא עושה ברשות^[51].

אף שאמרנו שלקנאי יש דין של רודף^[52], מכל מקום אינו חשוב כרודף גמור, ולכך אם בא אחר והרג את הקנאי נהרג עליו^[53], שכיון שעל כל פנים עושה ברשות אינו רודף גמור^[54].

לאחר שפגעו בו

לאחר שפגעו קנאים בעובר העבירה, הרי הוא נפטר משאר עונשים, כשם שמיתה מכפרת על חייבי מיתות בית דין^[55]. וכתבו אחרונים שאף על חילול השם שגרם בעבירתו מתכפר לו, כיון שנעשה מחמתו מעשה של קנאת השם ונתקדש שם שמים ברבים, לכך יש בזה כפרה על חילול השם שגרם^[56].

קם ליה בדרבה מיניה

הבועל ארמית ושבר כלים בשעת מעשה, דנו אחרונים אם חייב לשלם בעד הנזק, או שנפטר – כשאר העבורים על איסור שיש בו מיתה שאם שברו כלים פטורים^[57] - כיון שמתחייב בנפשו שהרי קנאים יכולים להורגו^[58].

בזמן הזה

בזמן הזה – שאין בית דין ממיתים חיבי מיתות - יש מהראשונים שמשמע מדבריהם שדין קנאים פוגעים בו נוהג^[59]. ויש מהאחרונים שנסתפקו אם דין קנאים פוגעים בו הוא גדר של דיני נפשות, ואם כן אינו נוהג בזמן הזה, או שהוא כדין ההורג רודף, שדין זה נוהג אף בזמן הזה^[60].

הערות שוליים