אנציקלופדיה תלמודית:ראית נגעים

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרה - דיני ראיתם של הנגעים השונים


ראית נגעים כוללת בתוכה שתי פעולות: עצם הראיה, ופסיקת הדין לפיה: לטהר את הנגע, להחליטו לטומאה או להסגירו למשך שבוע[1]. ערך זה עוסק בדיני הראיה של מראות הנגעים השונים: נגעי-אדם*, נגעי-בגדים* ונגעי-בתים*, ובכלל זה בכשרים ובפסולים לראית נגעים, בזמן הכשר לראית נגעים ובאופן ראית הנגעים. על הדינים השונים של כל נגע, באלו אופנים הוא טהור ובאלו אופנים יש להסגירו ובאלו אופנים יש להחליטו לטומאה, וכן על שאר פרטי הדינים של סוגי הנגעים השונים, ע"ע גבחת; קרחת וע' נגעי אדם וע' נגעי בגדים וע' נגעי בתים וע' נתק וע' שחין; מכוה. על צבעם של הנגעים השונים ועל האופנים בהם הם מצטרפים זה לזה להיחשב כנגע אחד, ע"ע בהרת וע' מראות נגעים וע' שאת. על דיניהם של אדם או בגד או בית בזמן שיש בהם נגע, בין כשהם מוסגרים ובין כשהם מוחלטים, ע"ע בגד המנוגע וע' בית המנוגע וע' מצורע.

הרואה[עריכה]

הכשר לראות נגעים[עריכה]

הכל כשרים לראות את הנגעים[2], בין כהן ובין ישראל[3], שנאמר בראית נגעים: והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים[4], והמילה "או" באה לרבות אף מי שאינו כהן, או שהמילה "אחד" מיותרת ובאה לרבות אף מי שאינו כהן[5], אלא שהטומאה והטהרה תלויה בכהן בלבד[6], בין בנגעי אדם, בין בנגעי בגדים ובין בנגעי בתים[7], שמכל מקום נאמר: או אל אחד מבניו הכהנים[8], וכן נאמר: ונגשו הכהנים וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע[9]. כיצד? כהן שאינו יודע לראות, חכם – מישראל[10] - רואהו ואומר לו: אמור טמא, והכהן אומר: טמא, אמור טהור, והכהן אומר: טהור[11], הסגירו, והכהן מסגירו[12]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף הכהן בעצמו צריך לראות את הנגע, אף על פי שאינו יודע לדון על פי ראיתו עד שיאמר לו חכם ישראל שרואהו[13], שאין לעקור את הכתוב המדבר בראית כהן מפשוטו לגמרי[14], ועוד שהרי נאמר כתוב נוסף: לכל מראה עיני הכהן[15]. ויש מן האחרונים סוברים שאין הכהן צריך לראות את הנגע בעצמו כלל, אלא די לו שיאמר את דינו על פי ראית ישראל חכם[16], שכיון שיש כתוב נוסף לרבות אמירת הכהן על פי ראית אחר: ואם בעיניו[17], לרבות בנו ותלמידו[18], שהוא"ו באה לרבות ראית אדם אחר[19], בא אותו כתוב ללמדנו שהכהן האומר אינו צריך לראות את הנגע כלל[20].

הכהן[עריכה]

כל כהן כשר לראית נגעים, בין כהן-גדול* ובין כהן הדיוט, שנאמר: והובא אל אהרן הכהן[21], שכיון שנאמר "אהרן" כבר ידענו שהוא "כהן", ובא הכתוב ללמדנו שיכול להביאו אל כל מי שנקרא "כהן", ואפילו אינו כהן גדול[22]. ומכל מקום הכהן צריך להיות מיוחס[23], ועל גדר כהן מיוחס ע"ע כהן[24].

כהן שאינו בקיא[עריכה]

כהן שאינו בקיא בנגעים ובשמותיהם, אמר ר' עקיבא שהוא פסול לראית נגעים, עד שיכיר וידע כל מראה מה שמו[25], וכן הלכה[26]. במה דברים אמורים, כשהוא רואה את הנגעים לבד, אבל כשישראל בקיא רואה עמו את הנגעים – שראית הנגעים עצמה כשרה אף בישראל[27] - אין הכהן צריך להיות בקיא[28], אלא שנחלקו ראשונים אם צריכים להסביר לו עד שיבין את המראות בעצמו: יש סוברים שאינו צריך להבין כלל, שדי בישראל הרואה שידע ויבין את מראות הנגעים, ולא עוד אלא שאפילו אותו ישראל הרואה עצמו אינו צריך להיות בקיא מעצמו, ודי לו בכך שחכם שאינו רואה בעצמו את הנגע יסביר לו ויבין[29]. ויש סוברים שאף כשישראל אחר שהוא בקיא רואה את הנגע, לא יראה כהן שאינו בקיא עמו עד שיסבירו לו ויבין[30].

חלל[עריכה]

חלל* פסול לראית נגעים, שנאמר: או אל אחד מבניו הכהנים[31], יצאו חללים[32], שאינם בכהונתם[33]. היה הרואה מוחזק ככהן כשר, ונודע שהוא חלל רק לאחר ראית הנגע, בדעת התנאים הסוברים שכהן שהקריב קרבנות על גבי המזבח ולאחר מכן נודע שהוא חלל שעבודתו כשרה[34], נחלקו אחרונים בדעת אמוראים: יש סוברים שאף ראית נגעים שלו קודם שנודע שהוא חלל כשרה[35], שהם למדו להכשיר בעבודה מהכתוב: ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם[36], וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן? ואיזה זה שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא חלל שעבודתו כשירה[37], וכתוב זה אינו אמור בשעת עבודה דוקא[38], או שהם למדו להכשיר בעבודה מהכתוב: והיתה לו ולזרעו אחריו[39], בין זרע כשר ובין זרע פסול[40], ואף כתוב זה אינו אמור בשעת עבודה דוקא[41]. ויש סוברים שראית נגעים של חלל פסולה אף על פי שבשעת ראית הנגע טרם נודע שהוא חלל[42], שהם למדו להכשיר חלל בעבודה שעבד קודם שנודע שהוא חלל מהכתוב: ברך ה' חילו ופֹעל ידיו תרצה[43], אפילו חללים שבו[44], וכתוב זה אמור בשעת עבודה דוקא[45].

סומא[עריכה]

כהן סומא, אפילו אינו סומא אלא באחת מעיניו, פסול לראית נגעים, שנאמר: לכל מראה עיני הכהן[46], שכולו צריך לראות[47], שכיון שנאמר "עיני" אנו למדים שצריך לראות בשתי העינים[48], וכן מי שכהה מאור עיניו – שנחלשה ראיתו ואינו רואה כדרך הבריאים[49] - פסול לראית נגעים, ונלמד מאותו כתוב[50], שכיון שנאמר "לכל מראה" אנו למדים שצריך לראות היטב[51]. ודוקא כשהוא סומא לגמרי באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו בשתי עיניו, אבל כהה מאור עין אחת שלו, יש מן האחרונים סוברים שהוא כשר לראית נגעים[52], שכיון שנאמר "מראה" בלשון יחיד, אנו למדים שדי שיראה היטב בעין אחת[53], או שלדעתם הפסול של כהה מאור עיניו אינו מן התורה אלא מדרבנן, ולכן אין להחמיר בו אלא כשכהו שתי עיניו[54]. ויש מן האחרונים סוברים שאף כהן שכהה מאור עין אחת שלו, פסול לראית נגעים, שכיון שאמר הכתוב "לכל מראה עיני", משמע שבשתי העינים יהיה כל המראה[55]. כהן שעיניו חלשות ואינו יכול לראות היטב אלא על ידי משקפיים, יש מן האחרונים סוברים שאף הוא פסול לראית נגעים[56], שאף אם נאמר שראיה דרך עששית חשובה ראיה, מכל מקום יש לחשוש לטעות בראיה כיון שאינו רואה באופן ישר[57]. במה דברים אמורים שסומא פסול לראית נגעים? בראיה עצמה, אבל פסיקת הדין על ידי כהן סומא באופן שחכם ישראל – שכשר לראות את הנגע[58] - שרואה היטב בשתי עיניו רואה את הנגע ואומר לכהן כיצד לפסוק את הדין, נחלקו בה ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאף באופן כזה פסול, שהרי הקפידה התורה על ראית הכהן[59]. ויש סוברים שכשר[60], שכיון שהחכם הרואה רואה את הנגע בשני עיניו, חשוב הוא כאילו ראהו הכהן[61], או שדוקא על הראיה עצמה הקפידה התורה שתהיה על ידי מי שרואה בשתי עיניו[62].

בעל מום[עריכה]

כהן בעל-מום* – שאינו סומא[63] – כשר לראית נגעים[64], שנאמר: מבניו[65], והוא מיותר - שכבר למדנו לראית כהנים אחרים מכתוב אחר[66] - ובא לרבות את כל בניו, אף אותם שהם בעלי מומים[67], ועוד שכהן בעל מום הרי הוא בכיהונו לכל דבר – לאיסור טומאת מת[68], ולאיסור נשיאת נשים פסולות[69], ולאכילת קדשים[70] – ולא נתמעט אלא מהקרבה[71].

טמא[עריכה]

כהן טמא, יש מן האחרונים סוברים שכשר לראית נגעים, ונלמד בקל-וחומר* מטהרת-מצורע*, שכשרה אפילו בכהן טמא[72].

קטן[עריכה]

כהן קטן*, יש מן הראשונים סוברים שכשר לראית נגעים[73].

שוטה[עריכה]

כהן שהוא שוטה* גמור – על גדרו ע"ע שוטה - נחלקו ראשונים אם הוא כשר לראית נגעים ביחד עם חכם ישראל שרואה את הנגע ואומר לו מה לומר[74]: יש סוברים שהוא פסול לראית נגעים, שהרי צריך שיבין בהם לאחר שיסבירו לו, לסוברים כן[75]. ויש סוברים שאף שוטה גמור כשר לראית נגעים[76], שלדעתם אינו צריך שיבין כלל בנגע אלא רק יחזור אחרי דברי החכם[77], ודוקא כהן שרואה לבד בעצמו צריך להבין בנגעים[78].

אילם[עריכה]

כהן אלם*, אף על פי שהוא כפיקח לכל דבריו[79], יש מן האחרונים סוברים שהוא פסול לראית נגעים, שכיון שטומאת וטהרת הנגעים תלויה בדיבורו – שדוקא כהן יכול לטמא ולטהר את הנגע[80] – והאילם אינו יכול לדבר, הרי הוא פסול, ואף על פי שהוא יכול להגיד בכתב הרי הוא פסול, כפי שאילם פסול להגיד עדות בכתב[81].

ערל[עריכה]

כהן ערל*, אף על פי שיש דברים שהוא פסול להם – שאינו עובד עבודה[82], ואינו אוכל בתרומה[83] – מכל מקום יש מן האחרונים סוברים שהוא כשר לראית נגעים, שחשוב הוא כהן לכל דבר[84].

אשת כהן[עריכה]

אשת כהן, יש מן האחרונים סוברים שהיא פסולה לראית נגעים[85], כיון שאינה חשובה ככהן[86], ועוד שנאמר: מבניו[87], ולא מבנותיו[88]. ויש מן האחרונים סוברים שאף אשת כהן כשרה לראית נגעים[89], וכפי שאנו מרבים כהנת לקבלת זרוע-ולחיים-וקבה*, לסוברים כן[90].

קרוב[עריכה]

קרוב*, נחלקו תנאים אם הוא כשר לראית נגעי קרובו: א) בתורת כהנים ובספרי אמרו, וכן אמר ר' מאיר במשנה ובברייתא וחכמים בתוספתא שפסול לראית נגעי קרובו[91], שנאמר: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע[92], הקיש נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים – שקרוב פסול לדון את קרובו[93] – אף נגעים שלא בקרובים[94]. ראית בגדי ובתי קרוביו, יש מן האחרונים סוברים בדעת חכמים בתוספתא שאף בה קרוב פסול[95], וכפי שאדם פסול לדון על ממון קרובו[96]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי ר' מאיר שבמשנה, שדוקא לראית נגעי אדם של קרוביו פסול הקרוב, אבל לראית נגעי ביתם ובגדיהם כשר הקרוב[97]. ב) ולדעת חכמים במשנה ור' מאיר בתוספתא קרוב כשר לראית נגעי קרובו[98], ובכלל זה אף נגעי אשתו[99], שהם אינם מקישים נגעים לריבים[100]. ויש מן האחרונים סובר שאף חכמים מקישים נגעים לריבים, והם מודים שקרוב פסול לטמא ולטהר נגעי קרובו, אלא שלדעתם היקש זה נאמר רק בדברים הצריכים כהן דוקא – היינו פסיקת הדין על סמך הראיה[101] - אבל ראית הנגע עצמו – שכשרה אף בישראל[102] – יכולה להיות על ידי קרוב[103]. הלכה שקרוב כשר לראית נגעי קרובו[104]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם להלכה שקרוב פסול לראית נגעי קרובו[105].

ראיית נגעי עצמו[עריכה]

ראית נגעי עצמו, אף לסוברים שהכהן כשר לראית נגעי קרובו[106], מכל מקום הוא פסול לה[107], שנאמר: והובא אל אהרן הכהן[108], שצריך ללכת לכהן אחר[109], או שנאמר: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע[110], והוקשו נגעים לריבים, מה ריבים אין אדם עושה לעצמו – שאדם פסול לדון את עצמו[111] – אף נגעים אין אדם רואה לעצמו[112], ואף לסוברים שלעניין ראיית נגעי קרוב אין מקישים ריבים לנגעים[113], מכל מקום לעניין ראיית נגעי עצמו מקישים[114], או שאין אדם יכול להורות לעצמו בדברים שתלויים במאמר פיו, ובנגעים הטומאה והטהרה תלויה באמירת הכהן[115], או שהוא פסול לראית נגעי עצמו כיון שאפשר שיראה זכות לעצמו ויטהר את עצמו שלא כדין[116]. ודוקא לפסוק את דינו של הנגע אדם פסול לעצמו, אבל ראית נגעי עצמו כדי לומר לכהן אחר לפסוק את דינו של הנגע, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שהוא כשר לה[117]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר להפך, שאדם פסול לראית נגעי עצמו, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, אבל הוא כשר לפסוק את הדין על פי ראיית אחר[118]. ויש מן הראשונים מצדדים לומר שבמקום שלא הוחזק האיסור – היינו קודם שהוחזק האדם שבו הנגע לטמא[119] - אדם כשר לראית נגעי עצמו, אבל במקום שהוחזק האיסור הוא פסול, כפי שאין אדם רשאי לפסוק לעצמו בכל שאר דיני איסור והיתר במקום שבו הוחזק האיסור, לסוברים כן[120]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאדם פסול הן לראית נגעי עצמו והן לפסיקת הדין על פי ראית אחר[121]. במה דברים אמורים שאין אדם רואה את נגעי עצמו? בנגעי גופו, אבל נגעי ביתו ובגדיו, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שהם כנגעי קרוביו, ולכן הוא כשר לראיתם, לסוברים שקרוב כשר לראית נגעי קרובו[122], וכן יש מן הראשונים סוברים שתלמיד חכם כשר לראית נגעי ביתו ובגדיו[123]. ואף לסוברים שאדם פסול לראית נגעי קרובו[124], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי המשנה, שהוא כשר לראית נגעי ביתו ובגדיו שלו עצמו[125]. ויש מן הראשונים סוברים שנגעי ביתו ובגדיו הרי הם כנגעי עצמו ממש, והוא פסול לראיתם[126].

מספר הרואים[עריכה]

כהן יחיד כשר לראית נגעים, ואין צורך בשלושה אנשים לראית נגעים, שנאמר: או אל אחד מבניו הכהנים[127], מלמד שכהן יחיד כשר לראית הנגע[128].

החלפת כהן[עריכה]

הכהן שרואה את הנגע בפעם הראשונה הוא זה שצריך לראות את הנגע אף בהמשך ראיותיו[129], בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ובסוף שבוע שלישי[130], והוא זה שמסגיר את הנגע או מחליטו או פוטרו[131], שנאמר: וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית[132], ונאמר: ונראה שנית אל הכהן[133], והמילה "שנית" מיותרת, שהרי ידוע שזו ראיה שניה לאחר שנראה בפעם הראשונה, ובא ללמדנו שאותו כהן שראה את הנגע בפעם הראשונה, הוא שצריך לראותו שנית[134], או שלמדים ממה שנאמר "וראה הכהן", ולא שני כהנים[135], ועוד שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור[136]. כשהכהן הראשון אינו יכול לראות את הנגע בפעמים הנוספות, כגון שמת – והוא הדין חלה[137], או שאר אונס שאינו יכול לראות את הנגע[138], ואף על פי שיוכל לראותו לאחר כמה ימים[139] – כהן אחר כשר לראית הנגע[140], שהרי מוכרח הוא[141], או שכיון שהמילה "כהן" מיותרת, שכבר נאמר קודם לכן שהכהן הוא שרואה, בא ללמדנו שיכול לראותו איזה כהן שיהיה, והיינו כשאי אפשר בכהן הראשון[142].

זמן ראית הנגעים[עריכה]

ביום[עריכה]

אין רואים את הנגעים אלא ביום[143], בין להסגיר בין להחליט ובין לפטור[144], בין בנגעי אדם[145], בין בנגעי בגדים[146] ובין בנגעי בתים[147], ואפילו נתקים – שמטמאים בכל מראה ולא רק במראות הנגעים המסוימים, לסוברים כן[148] – אין רואים אותם אלא ביום[149], שבכולם נאמר: ביום[150], ולא בלילה[151], או שנאמר: כנגע נראה לי בבית[152], לי ולא לאורי[153], שהוא בא לכהן בזמן שאין צורך לאור הנר, והיינו ביום, ובאותו זמן הכהן בא לראות את הבית[154], או שכיון שנלמד מאותו כתוב שבית אפל אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו[155], ממילא נלמד מכאן שאי אפשר לראות בלילה לאור הנר, שאילו היה אפשר, לא היה צורך לפתוח בו חלונות[156]. ואף בדיעבד, כשראה הכהן את הנגע בלילה, יש מן האחרונים סוברים שאין ראיתו ראיה, שהרי האיסור לראית נגעים בלילה נלמד מן הכתוב[157]. פסיקת הדין, לטהר ולטמא את הנגע, יש מן הראשונים סוברים שאף היא צריכה להיות ביום[158], שנאמר: להורֹת ביום הטמא וביום הטהֹר[159], או שכיון שאין לימוד מיוחד לפסיקת הדין, אין לחלק בין הראיה שהיא תחילת הדין בנגעים לבין הפסיקה שהיא סוף הדין[160], או שכיון שההוראה צריכה להיות בשעת הראיה, לסוברים כן[161], ממילא אף היא צריכה להיות ביום[162]. ויש מן האחרונים סוברים שפסיקת הדין יכולה להיות אף בלילה, שדוקא על הראיה עצמה הקפידה התורה[163].

שעת הראיה[עריכה]

אין רואים את הנגעים אלא בזמן שבו האור הכי טוב לראית נגעים[164], בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים ובין בנגעי בתים[165], שנאמר: לכל מראה עיני הכהן[166], פרט לשחשך מאור היום[167], שמהמילה "לכל" לומדים לרבות לא רק את אור הכהן אלא אף את אור היום[168], או שמכך שהקפידה תורה על מראה בכהן, יש ללמוד להקפיד אף על מראה ביום[169], ולכן אין רואים את הנגעים בשחרית – שעדיין לא נשלם מאור היום[170] - ובין הערבים – שכבר חשך מאור היום[171] - וביום המעונן – ויחכו עם הראיה למחרת[172] - לפי שבכל אלו אף נגע כהה נראה חזק[173], שאין כח אור החמה קיים ויבוא לטמא שלא כדין[174], וכן אין רואים את הנגעים בצהריים – סמוך לחצות היום, בין לפניו ובין לאחריו[175] - לפי שאף נגע חזק נראה בשעה זו כהה[176], שכיון שאור החמה חזק הוא מבלבל את העינים ויבוא לטהר את הטמא[177], ומכל מקום, נתקים – שמטמאים בכל מראה ולא רק במראות הנגעים המסוימים, לסוברים כן[178] – יש מן האחרונים סוברים שאפשר לראותם בכל שעה של היום[179]. הזמנים בהם רואים את הנגעים, לפי שהאור טוב בהם לראית נגעים, נחלקו בהם תנאים: ר' מאיר אומר שאפשר לראות נגעים בשעות שלוש עד חמש ושבע עד תשע[180], שקודם שלוש חשוב שחרית, ושעה שישית חשובה צהריים ולאחר תשע חשוב בין הערביים[181]. ויש מן האחרונים גורסים בדברי ר' מאיר שרואים בכל השעות משלוש ועד תשע, שלדעתו רואים אף בצהרים[182]. ור' יהודה במשנה אומר שרואים בשעות ארבע, חמש, שמונה ותשע[183], שלדעתו אף שעה שלישית חשובה שחרית[184], וכן לדעתו אף שעה שביעית חשובה צהרים[185]. ור' יהודה בתורת כהנים אומר שרואים בנוסף לכך אף בשעה השישית[186]. ור' יוסי אומר שרואים בשעות ארבע, חמש, תשע ועשר[187], שלדעתו רק שעות אלו אינן חשובות לא שחרית ולא צהרים ולא בין הערביים[188]. וכל אותן שעות, יש מן האחרונים סוברים שמתחילות מסוף השעה[189], ויש מן האחרונים סוברים שמתחילות בתחילת השעה[190]. הלכה כר' יהודה שבמשנה[191], שהלכה כמותו לגבי ר' מאיר[192], ואף ר' יוסי מודה שלמעשה הלכה כר' יהודה[193]. בדיעבד כשראה הכהן את הנגע כשהאור אינו טוב כל כך לראית נגעים, יש מן האחרונים מחלקים בין ראיה ביום המעונן שאינה חשובה ראיה, לפי שכל השמש מכוסה בעננים ואין זה אור יום גמור, לבין ראיה בשחרית או בצהרים או בבין הערבים שחשובה ראיה, שהרי ראה באור יום[194]. ויש מן האחרונים סוברים שכל ראיה שאינה בזמן המתאים אינה חשובה ראיה[195], ואפילו אין חשש שתגרום לטעות, כגון נגע שנראה כהה באור חלש ובא לטהרו, שכל שכן שהיה נראה כהה באור חזק, וכן להפך נגע שנראה חזק באור חזק ובא לטמאו, שכל שכן שהיה נראה חזק באור חלש, שלדעתם גזרת הכתוב היא שיראה בזמן שהאור שלם, שצריך ראית אמת[196].

שבת[עריכה]

אין רואים את הנגעים בשבת[197], והוא הדין ביום טוב[198], לפי שראית נגעים היא כמו דין, ואין דנים בשבת[199], או לפי שאם יטהר את הנגע, הרי הוא נראה כמתקן[200]. ואיסור זה הוא מדברי חכמים[201]. האיסור לראות את הנגע בשבת אמור לא רק בראית נגע בפעם הראשונה, אלא אף בראית נגע ביום השביעי להסגרו – כגון שראה את הנגע בפעם הראשונה ביום ראשון והסגירו, שהיום השביעי שבו אמור לראות את הנגע פעם נוספת הוא בשבת[202], ולסוברים שאפשר לראות נגעים בתחילה ביום ראשון[203] – אין רואים את הנגע בשבת, ודוחים את ראית הנגע ליום ראשון, ויש בדחיה זו להקל ולהחמיר[204], שאפשר שיהיה ביום שבת זה שהוא יום הראוי לראות טמא ולמחר ילכו להם סימני הטומאה, ואפשר שיהיה טהור ולמחר יולדו לו סימני טומאה, ואין דנים אותו אלא בשעת ראיתו לאחר השבת[205]. ויש מן האחרונים סוברים שדוקא ראית נגע לאחר הסגרו אסורה בשבת, לפי שכשיטהר את הנגע הרי הוא נראה כמתקן, אבל ראית נגע בפעם הראשונה בשבת מותרת, לפי שאין כאן כל תיקון[206].

בתחילת השבוע[עריכה]

ראית נגעים בפעם הראשונה בתחילת השבוע, באופן שבו לאחר ההסגר יגיע זמנה של הראיה הנוספת בשבת[207], נחלקו בה תנאים: לדעת ר' חנינא סגן הכהנים אין רואים את הנגעים בפעם הראשונה באופן שיכול יום הראיה בהמשך הראיה לצאת בשבת, ולכן אין רואים את הנגעים ביום ראשון, לפי שהיום השביעי שלהם - שבו צריך לראות את הנגע לאחר ההסגר הראשון[208] – יוצא בשבת, וכן אין רואים את הנגעים בפעם הראשונה ביום שני, לפי שהיום השלושה עשר שלהם – שבו צריך לראות את הנגע לאחר ההסגר השני[209] – יוצא בשבת, ובנגעי בתים – שפעמים יש בהם הסגר שלושה שבועות[210] – אין רואים את הנגעים בפעם הראשונה אף ביום שלישי, לפי שהיום התשעה עשר שלהם – שבו צריך לראות את הנגע לאחר ההסגר השלישי[211] – יוצא בשבת[212], שכיון שמדברי חכמים אין לראות נגע בשבת[213], אין לגרום לכתחילה למציאות שבה יצטרכו חכמים לעקור דבר מן התורה[214]. ור' עקיבא אומר שאפשר לראות בכל אחד מהימים הללו, ובמקום שבו יגיע יום הראיה לאחר ההסגר בשבת, ידחו את הראיה הבאה ליום ראשון[215]. הלכה, יש מן הראשונים סוברים שהיא כר' עקיבא[216], שהלכה כר' עקיבא מחברו[217]. ויש מן הראשונים סוברים שהלכה כר' חנינא סגן הכהנים[218], לפי שהיה חי דור קודם לר' עקיבא, והוא חשוב כרבים, ואין הלכה כר' עקיבא מחבריו[219], או לפי שאין הלכה כר' עקיבא מחברו בדינים שאינם נוהגים בזמן הזה, לסוברים כן[220].

במקום מניעת מצוה[עריכה]

אין רואים את הנגעים בזמן שבו הראיה עלולה לגרום למניעת מצוה[221], בין בנגעי אדם, בין בנגעי בגדים ובין בנגעי בתים[222], ולכן חתן שנראה בו נגע נותנים לו את שבעת ימי המשתה[223], כיון שהוא עוסק במצות פריה ורביה[224], וכן אין רואים את הנגעים ברגל עד לאחר הרגל[225], שמא יטמא הכהן את הנגע, ונמצאת שמחת הרגל הופכת לאבל[226], והתורה אמרה: ושמחת בחגך[227]. במקור לכך שאין רואים את הנגעים בזמנים אלו, נחלקו תנאים: ר' יהודה אומר שהוא נלמד מהכתוב: וביום הראות בו[228], יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו[229], והוא נלמד לדעת אביי מהייתור של האות וא"ו, ולדעת רבא כל "וביום" מיותר[230]. ורבי אומר שהוא נלמד מהכתוב: וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע[231], אם ממתינים לו לדבר הרשות, כל שכן לדבר מצוה[232]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יהודה שבתורת כהנים שאין נותנים לחתן את כל ימי המשתה, וכן ברגל אין נותנים את כל ימי הרגל, אלא רק שני ימים, שנאמר: וביום[233], והבי"ת מיותרת, שהיה לו לומר "ויום", ובא הכתוב לומר שיש לתת לו עוד שני ימים לפני ראית הנגע[234]. במה דברים אמורים שאין רואים את הנגעים ברגל? בראית הנגע בפעם הראשונה על מנת להחמיר[235] - לטמא את הנגע[236] - אבל בראית הנגע על מנת להקל - לטהר[237] - וכן בראית הנגע לאחר שכבר הוסגר כדי לפסוק את דינו בסוף השבוע של ההסגר, או לאחר שכבר הוחלט לטומאה כדי לראות אם אפשר לטהרו, נחלקו תנאים, ואמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם: א) בדעת ר' מאיר, שאמר שרואים את הנגעים במועד להקל[238], והיינו כשיראה שהנגע טהור יטהרנו, וכשיראה שהנגע טמא לא יאמר כלום, שלדעת ר' מאיר רשאי הכהן לעשות כן[239], ונמצא שכשיטהרנו הכהן שמחה היא לבעל הנגע, וכשלא יטהרנו לא הפסיד כלום[240], יש סוברים שדוקא כשכבר נזקק הנגע לטומאה קודם המועד, כגון שהסגירו הכהן או החליטו, רואים את הנגעים במועד על מנת להקל, שאז שמחה היא לבעל הנגע, אבל בתחילתו קודם שנזקק לטומאה כלל, אף ר' מאיר מודה שאין רואים את הנגעים במועד[241], שאין שום אפשרות לרווח בראיה זו, שהרי כשיראה הכהן שהנגע טהור, מכל מקום כבר היה טהור קודם לכן, וכשיראה שצריך להסגירו או לטמאו והוא שותק, מכל מקום אין כאן שום רווח[242], או שר' מאיר מודה שבתחילת הראיה כהן שרואה שצריך להסגיר או להחליט את הנגע אינו רשאי לשתוק, שדוקא לאחר שכבר הוסגר הנגע רשאי הכהן לשתוק ולא להחליט את הנגע, שאף בהסגר הוא טמא[243]. ויש מן האחרונים מוסיפים לדעה זו, שאף בסוף הסגר שני מודה ר' מאיר שאין רואים את הנגעים במועד, שאף שכשרואה הכהן שהנגע טמא הוא רשאי לשתוק, אין תועלת בשתיקתו, שאף כשישתוק יבין בעל הנגע שהוא טמא, ויהפך חגו לאבל, שהרי אין יותר משני הסגרים בנגעי אדם[244]. ב) ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים בדעת ר' מאיר שרואים את הנגעים במועד כדי להקל אפילו בראיה הראשונה, שמכל מקום שמחה היא לבעל הנגע כשאומר לו הכהן שאין הנגע זקוק להסגר[245]. ג) ובדעת חכמים[246] במשנה ור' יוסי בתוספתא ובברייתא שאומרים שאין רואים את הנגעים במועד אף להקל[247], שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו אף להחמיר[248], שאין הכהן רשאי לשתוק כשיראה שהנגע טמא[249], או שאף אם ישתוק, שתיקתו בסוף השבוע השני הרי היא כהחלטת הנגע[250], ונמצא מצער את בעל הנגע במועד[251], והלכה כמותם[252], ואמר רבא שדוקא בהסגר שני אין רואים את הנגעים[253], יש מן הראשונים סוברים שהיינו בסוף הסגר שני[254], שאז עלול הכהן להחליט את בעל הנגע ולטמאו ונמצא מצערו במועד[255], ואף על פי שאף קודם לכן בימי הסגרו טמא הוא[256], מכל מקום כשמחליטו הכהן לטומאה חמורה הוא מצערו יותר[257], וכל שכן שאין רואים את הנגעים בתחילתם, שעדיין בעל הנגע טהור לגמרי[258], והוא הדין שאין רואים את הנגע לאחר שהוחלט, שאף על פי שכשיטמאנו הכהן אינו מפסידו ממה שהיה, כשיטהרנו הוא מצערו, שלאחר שמטהרו, בימי ספירתו – של שבעת הימים לטהרתו[259] – אסור בעל הנגע באשתו[260], אבל בהסגר ראשון רואים את הנגע[261], והיינו בסוף הסגר ראשון[262], שכשימצא בעל הנגע טהור ויטהרנו הכהן שמחה היא לו, וכשימצא שאינו טהור, יסגירנו הכהן שנית, ולא ישתנה מצבו ממה שהיה קודם לכן[263], שהרי הוא כבר מוסגר ממילא[264], ואף על פי שעלול הכהן להחליטו בסוף הסגר ראשון – כשיולדו בנגע סימני טומאה[265] - מכל מקום סימני טומאה שבהם מוחלט הנגע אינם מצויים בסוף הסגר ראשון, ואין לחשוש לדבר שאינו מצוי[266], או שמכל מקום יש שני צדדים שלא יצערנו - הישארות הנגע כפי שהיה או סימני טהרה[267] - ורק צד אחד שיצערנו - סימני טומאה[268] - ולכן יש להעדיף לקיים בו דין תורה כהלכתו[269], ועוד שכיון שקודם הסגרו לא היו בנגע סימני טומאה, אין לחשוש שיולדו בו סימני טומאה, שיש להעמיד את הנגע על חזקתו שלא היו בו סימני טומאה, כפי שבכל מקום הולכים אחרי חזקה*[270], או שאף חכמים ור' יוסי מודים שבסוף הסגר ראשון רשאי הכהן לשתוק אף על פי שהוא רואה שהנגע טמא, שדוקא כשצריך הכהן להחליט סופית בדינו – היינו בסוף הסגר שני[271] – הוא אינו רשאי לשתוק[272], או שלדעתם כיון שיכול הכהן להסגיר את בעל הנגע שנית[273], ובזמן שהוא מוסגר הרי הוא טמא[274], רשאי הכהן לעשות כן אף כשנולדו בנגע סימני טומאה ואינו מחויב להחליט את בעל הנגע ולצערו[275]. ויש מן הראשונים מוסיפים שלדעה זו כאשר כהה הנגע לגמרי, אף לר' יוסי רואים את הנגע בכל שלב, ואין זה בכלל האמור שאין רואים את הנגעים, לפי שאין כאן נגע כלל[276]. ד) ויש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי רבא בדעת ר' יוסי, שבסוף הסגר לעולם אין רואים את הנגעים במועד, בין בהסגר ראשון ובין בהסגר שני, שלדעתם ר' יוסי סובר שלעולם אין הכהן רשאי לשתוק לאחר ההסגר, ויש לחשוש בין בסוף שבוע ראשון ובין בסוף שבוע שני שיולדו בנגע סימני טומאה ויחליטנו לטומאה, אבל קודם הסגר ראשון רואים את הנגע[277], והיינו בתחילת ראייתו[278], שאף ר' יוסי מודה שבתחילת ראית הנגע רשאי הכהן לשתוק ולראותו רק כדי להקל[279], שכפי שאינו צריך לטהרו כשהנגע טהור, שהרי מעולם לא היה טמא, כך אין צריך לטמאו כשהנגע טמא[280], או שאף שאינו רשאי לשתוק, אין חוששים לסימני טומאה מלבד פשיון, ואין פשיון קודם ראית הנגע בפעם הראשונה[281], או שמדובר באופן שבעל הנגע יודע שאין בנגע שאר סימני טומאה[282], או שהכונה אחרי שכבר ראה הכהן את הנגע וציוה להסגירו, ומאיזה סיבה טרם הוסגר ורואהו שנית[283], שאז רשאי לשתוק[284], או שבאופן כזה אף אם ימצא שפשה הנגע, אין פשיון מטמא לפני הסגר ראשון[285], או שהכונה אחרי שכבר הסגיר הכהן את הנגע והוא בתוך ימי הסגרו, שאז כשרואה בנגע סימני טהרה, יאמר לבעל הנגע וישמחנו, ואף על פי שעדיין הוא בטומאתו – שהרי אין מטהרים או מטמאים את הנגע בתוך ימי הסגרו[286] – מכל מקום שמחה היא לו שיודע שמן הסתם ישאר כך ויטהר בסוף ההסגר, ואף על פי שכשם שיתכן ונולדו בנגע סימני טהרה, יתכן ונולדו בו סימני טומאה, מכל מקום כיון שעכשיו אין משמעות לראיתו, אין הכהן צריך לומר לבעל הנגע על סימני טומאה[287]. לדעה זו, יש מן האחרונים סוברים שר' יוסי מודה שבמצורע מוחלט רואים את הנגע, שאם הוא טהור משמחנו ואם הוא טמא לא השתנה מצבו ממה שהיה[288]. ה) ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי חכמים במשנה שלעולם אין רואים את הנגעים במועד[289]. ו) ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי חכמים במשנה שבתחילת הראיה אין רואים את הנגעים במועד כלל, בין להקל ובין להחמיר, אבל לאחר שכבר נזקק הנגע לטומאה, בין כשהוא מוסגר ובין כשהוא מוחלט, רואים את הנגע בין להקל ובין להחמיר, שדוקא בתחילת הראיה יש לחשוש לצער כשיטמא הכהן את הנגע, אבל לאחר שכבר נזקק הנגע לטומאה רואים אותו אולי יטהרנו הכהן, והחשש שלעתים יתרחק יותר מבני אדם או יאסר באשתו אינו מביא לצער כזה שמונע את הראיה[290]. ז) ולדעת רבי בתוספתא ובברייתא הראשונה במצורע מוסגר רואים את הנגע במועד[291], שאם יטהרנו הכהן שמחה היא לו[292], ואף אם יטמאנו אין לו צער כל כך, שמכל מקום הוא מותר באשתו[293], או שאין לו צער כל כך, כיון שבין מצורע מוסגר ובין מצורע מוחלט משתלחים מחוץ לשלושת המחנות, לסוברים כן[294], או שלדעה זו יכול הכהן לשתוק ולא לטמא את הנגע[295], שמודה רבי לר' מאיר שאינו חייב לטמא את הנגע[296], או שאף על פי שרבי מודה בהיקש של "לטהרו או לטמאו" שהכהן שרואה את הנגע חייב לפסוק את דינו, בין לטהר ובין לטמא[297], מכל מקום דין זה אינו עוסק במצורע קודם שהוחלט, כיון שעוד לא הוחזק בטומאה ודאית[298], אבל במצורע מוחלט אין רואים את הנגע[299], שאף אם יטהרנו הכהן אין זה שמחה בשבילו, שלאחר שמטהרו, המצורע בימי ספירתו – של שבעת הימים לטהרתו[300] – אסור באשתו[301], או שכיון שהוחזק בטומאה ודאית אין הכהן רשאי לשתוק, ושמא יצטרך להחמיר עליו ולצערו[302]. ח) ולדעת רבי בברייתא השניה ובירושלמי הדין להפך, שבמצורע מוחלט רואים את הנגע במועד[303], שאם יטמאנו הכהן אין משתנה דינו ממה שהיה כבר טמא[304], ואם יטהרנו משמחו, שיכול לחזור למחנה ישראל[305], ובמצורע מוסגר אין רואים את הנגע[306], שאם יטמאנו יצערו, שיצטרך לצאת מחוץ לשלושת המחנות, לסוברים כן[307], או שיצערנו בכך שיהיה טעון פריעה ופרימה[308], וכן לצעוק טמא[309] – שבדברים אלו חלוק מצורע מוחלט ממצורע מוסגר, לסוברים כן[310] - וכן שעד עתה ציפה שיטהרנו הכהן ועכשיו שוב אינו מצפה להיטהר[311].

התעכבות מלראות את הנגע[עריכה]

אין הכהן יכול להתעכב מלראות את הנגע ולהגיד לבעל הנגע שילך וישוב בפעם אחרת, אלא עליו לראות את הנגע מיד כשבא לפניו[312], לפי שאין מחמיצים את המצוה[313], ואפילו כהן אחד ראה את הנגע, ובא בסוף השבוע להראותו לכהן אחר – כגון שהכהן הראשון אינו יכול לראות את הנגע[314] – אין הכהן השני יכול לדחותו בלך ושוב[315]. על זמן הראיה כשבאו שנים כאחד להראות לכהן את הנגע, עי' להלן[316].

אופן ראית הנגעים[עריכה]

ברכה[עריכה]

קודם שרואה הכהן את הנגע, יש מן האחרונים סוברים שהוא מברך עליו ברכת-המצוות*: אשר קדשנו במצוותיו וציונו וכו', שלדעתם ראית הנגע היא מצוה[317].

עמידת האדם שבו הנגע[עריכה]

האדם שבו הנגע, צריך להיראות לכהן כשהוא ערום[318], ועליו לפשוט את אברי גופו באופן שבו אדם רגיל לעשות כן לפעמים במלאכתו[319], והיינו שעל איש לעמוד בתנוחה כאילו הוא עודר – לעניין בית הסתרים[320], היינו בית הערוה[321], שכשהוא עודר דרכו לפשק את רגליו[322], קצת[323], או שדרכו להתכופף ואז אפשר לראותו מאחורה[324], או שהוא לעניין בית השחי, שדרכו להגביה זרועותיו בשעה שהוא מגביה את המעדר[325], אבל אינו מאנס את עצמו להגביה יותר מידי[326] - וכן כאילו הוא מוסק זיתים – לעניין בית השחי[327], שכשהוא קוטפם מהאילן דרכו להגביה את זרועותיו[328], אבל אינו מגביה אותם ביותר, שכן הזית אינו גבוה כשאר אילנות[329], או שהוא לעניין בית הערוה, שהכונה ללוקט זיתים לאחר שנשרו לארץ, והוא מתכופף כדי ללקטם[330] - ועל האישה לעמוד כאילו היא עורכת – לשה[331], לעניין בית הסתרים[332], שאז דרכה לפשק את רגליה[333], מעט[334], או שאז דרכה להתכופף[335] – וכן כאילו היא מניקה את בנה[336] – שאז נראה מה שתחת הדד[337], או שהוא לעניין בית הערוה[338], שדרכה להתכופף בשעה שהיא מניקה[339] - וכן אמר תנא קמא במשנה ובתורת כהנים ור' מאיר בתוספתא שהיא נראית כאילו היא אורגת באופן שהיא פושטת את ידה הימנית עד שיתגלה שחיה[340], ור' יהודה אומר שהיא צריכה להיות אף כאילו היא טווה פשתן ופושטת את ידה השמאלית עד שיתגלה שחיה[341], ובדעתם נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שתנא קמא מודה לדברי ר' יהודה, וכל אחד אמר דין אחד ואינם חולקים[342], ויש סוברים שנחלקו ביניהם, שלדעת תנא קמא צריכה להגביה דוקא את ידה הימנית, שכן דרכה להגביהה בכל עת, ושיעורה כאורגת, אבל ידה השמאלית שאין דרכה להגביהה בכל עת אלא רק כשטווה, אינה צריכה להגביהה כשהיא נראית לכהן[343], ויש סוברים שהן לדעת תנא קמא והן לדעת ר' יהודה צריכה להגביה את שתי הידיים, אלא שנחלקו ביניהם בשיעור ההגבהה, אם הוא כאותו שיעור שרגילה להגביה את יד ימין כשאורגת, או שהוא כאותו שיעור שרגילה להגביה את יד שמאל כשטווה[344], ושיעור זה מיקל יותר[345]. ודוקא בתנוחות אלו צריך לעמוד, שכן רק נגע שנראה באדם כשהוא עומד בתנוחות כאלו מטמא – שמה שמתגלה באותה שעה נחשב לגלוי[346] - אבל נגע שנמצא בקמטים ובקפלי האברים באופן שאינו נראה אפילו כשהאדם עומד בכל התנוחות הללו, אינו מטמא[347]. ומכל מקום יש מן האחרונים סוברים שאין האדם שבו הנגע צריך להיראות לכהן בכל התנוחות הללו אלא רק כשהנגע נמצא באותם מקומות[348], כגון כשהנגע בין הרגלים צריך להיראות כשהוא עודר[349], וכשהנגע תחת זרועותיו, צריך להיראות כמוסק זיתים[350]. לסוברים שמחלוקת היא כיצד נראית האישה[351], אין הלכה כר' יהודה[352], ואף על פי שהחולק עליו הוא ר' מאיר – ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה[353] – מכל מקום כיון שבמשנה הובא כתנא קמא, הלכה כמותו[354].

הצורך בהסתכלות[עריכה]

ראית הנגע על ידי הכהן, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שהיא צריכה להיות בהסתכלות ממש ולא בדרך העברה, שנאמר: וראה הכהן את הנגע[355] – והוא מיותר, שנאמר בהמשך הכתוב: וראהו הכהן[356] – שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו[357].

ראית דבר אחר עם הנגע[עריכה]

ראית הנגע על ידי הכהן, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שאינה יכולה להיות ביחד עם ראית דבר אחר, שנאמר: וראה הכהן את הנגע[358] – והוא מיותר, שנאמר בהמשך הכתוב: וראהו הכהן[359] – שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו, וכשרואה דבר אחר עם הנגע, אין עיניו בנגע אלא בנגע ובדבר האחר[360]. ומכל מקום, בתוספתא אמרו, וכן יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שהכהן צריך לראות אף את עור הבשר שמסביב לנגע[361], שנאמר: בעור הבשר[362], שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד[363], כדי שיוכל לראותו יפה ויבין על איזה מראה הוא מסגירו[364], או כדי שיוכל לראות אם פשה הנגע סביבותיו[365]. ומכל מקום, אף לדעה זו, יש מן האחרונים סוברים שאין ראית עור הבשר מעכבת, וכשמוצא תחבולות אחרות לראות היטב את המראה, דיו[366]. ויש מן האחרונים סוברים שנחלקו תנאים בדבר ואלו הם דברי ר' יוסי בן ר' יהודה – שאמר שנגע מטמא רק אם מסביבו יש עור בשר[367] – אבל חכמים חולקים עליו וסוברים שאין צורך לראות את עור הבשר שמסביב לנגע[368].

ראיית שני נגעים[עריכה]

אין רואים שני נגעים כאחד, בין באיש אחד ובין בשני אנשים[369], שנאמר: וראה הכהן את הנגע[370], ולא שני נגעים[371], וכן נאמר לענין שני אנשים: וראהו הכהן[372], או לפי שאין יכולים לראות יפה שני נגעים כאחד[373], שהרי צריך לראות את הנגע ביחד עם עור הבשר שסביבו, לסוברים כן[374], או לפי שראית הנגע היא מצוה, לסוברים כן[375], ואין-עושין-מצות-חבילות-חבילות*[376]. באו לפני הכהן שנים כאחד להראות את נגעיהם, רואה הכהן את הראשון, ולאחר שפוסק את דינו, רואה את השני[377]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שיכול הכהן לראות שני נגעים בזה אחר זה מבלי לפסוק את דינם, ולאחר מכן לפסוק את דינם על שני הנגעים כאחד[378].

מקום הראיה[עריכה]

אין רואים את הנגעים במקום שבו אור היום אינו מגיע כיאות[379], שנאמר: לכל מראה עיני הכהן[380], פרט לשחשך מאור היום[381], ולכן אין רואים את הנגעים בתוך הבית – שאין בו את כל אור היום[382] - לפי שאף נגע כהה נראה חזק[383], שאין כח אור החמה קיים ויבוא לטמא שלא כדין[384]. במה דברים אמורים? בנגעי אדם ובנגעי בגדים, אבל ראית נגעי בתים אינה יכולה להיות אלא בתוך הבית[385], ועל אופן הראיה בנגעי בתים, עי' להלן[386]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף ראית נגעי אדם ונגעי בגדים יכולה להיות בתוך הבית, ובלבד שחלונות הבית פתוחים – שאז הנגע נראה בתוך הבית כפי שהוא נראה בחוץ[387] - ואותה שאמרו שאין רואים נגעים בתוך הבית, הכונה היא בזמן שחלונותיו סגורים[388].

בנגעי בתים[עריכה]

ראית נגעי בתים נעשית באמצעות האור הנכנס לבית מבחוץ[389]. היה הבית אפל, אין פותחים בו חלונות - חדשים[390] - לראות את נגעו[391], וכן אין מדליקים נר בתוכו על מנת לראות את נגעו[392], והוא הדין שאין עושים שאר השתדלות כדי לברר את המראה[393], ולכן נגע שאינו נראה באור שיש בבית כפי שהוא, אף על פי שהוא נראה בתוספת אור, אינו מטמא[394], שנאמר: כנגע נראה לי בבית[395], לי ולא לאורי[396], ויש גורסים: לי ולא לנרי[397], והיינו שהמילה "לי" מיותרת, שהיה לו לומר: כנגע נראה בביתי, ועוד שאף אחרים רואים את הנגע ולא רק הבעלים, ולכן יש לדורשו שאין להוסיף אור נוסף מעבר לקיים[398], ועוד שמהכתוב משמע שהנגע צריך להיראות ממילא[399], ולא על ידי אור שממציאים על ידי מעשה[400], או שבית ללא חלונות חשוב כבית הסתרים - שאינו מטמא בנגעים[401] - כיון שמחוסר מעשה גדול כדי לפותחם[402]. במה דברים אמורים? שאין בבית חלונות כלל[403], אבל בית שיש בו חלונות – והוא הדין דלתות[404] – והם מוגפים, יש לפותחם כדי לראות את הנגע[405], שאין פתיחתם חשובה מעשה חדש[406], או שכיון שהם נפתחים בקלות, אין הבית חשוב כבית הסתרים[407]. וכן יש מן האחרונים סוברים, שכשיש כבר נר דלוק בבית, רואים לאורו את הנגע[408].

אופן הראיה ביחס לצבע העור[עריכה]

כפי שעוצמת האור שבו רואים את הנגע משפיעה על חוזק מראהו[409], כך צבע העור שמסביב לנגע משפיע על חוזק מראהו[410], שנגע חזק בלבנוניתו נראה על גרמני – שעורו לבן מאוד[411], והוא מלשון גרמא, היינו עצם[412], או שהוא על שם תושבי גרמניה שהם לבנים[413] – כהה, ונגע שהוא כהה נראה על כושי – שעורו שחור[414], ונקרא כך על שם תושבי ארץ כוש שהם שחורים[415] – חזק בלבנוניתו[416]. ובאופן הראיה ביחס לצבע עורו של האדם המנוגע נחלקו תנאים, וראשונים בדעתם: א) בדעת תנא קמא, שאמר שבהרת עזה נראית בגרמני כהה והכהה נראית בכושי עזה[417], יש מן הראשונים סוברים שיש לראות את הנגע על כל אדם כפי שהוא, ואף על פי שראיה כזו תגרום להקל באדם בהיר, שהנגע שבו נראה כהה יותר, ולהחמיר באדם כהה, שהנגע שבו נראה חזק יותר[418], שנאמר: בעור בשרו[419] - והוא מיותר, שכבר נכתב קודם לכן[420], או שנאמר בפרשת נגעים כמה פעמים: בעור בשרו[421] - והיינו בעור בשר של הנראה[422], ואף על פי שנאמר פעם אחת: בעור הבשר[423] - שמשמעותו שהולכים אחרי סתם בשר[424] - אין כונת הכתוב לומר שהולכים אחרי סתם בשר בינוני, אלא בא הכתוב ללמדנו שבכל בשר משערים, אף בבשר גר גרמני או כושי[425]. ב) ולדעת חכמים יש לראות את כולם בשווה, ולשער את הנגע באדם בינוני[426], שהם סבורים שהכתוב שיש לדרוש אותו הוא: בעור הבשר, והיינו שהולכים אחרי סתם בשר של אדם בינוני, ואילו את הכתוב: בעור בשרו, הם דורשים בענין אחר[427], או שכיון שבכתוב אחד נאמר: בעור בשרו, ומשמעותו שהולכים אחרי האדם עצמו כפי שהוא, ובכתוב אחר נאמר: בעור הבשר, ומשמעותו שהולכים אחרי אדם בינוני, בא ללמדנו שברוב ישראל שהם בינוניים הולכים אחרי בשרם שלהם, וכשיש מי שאינו בינוני, הולכים בו אחרי מראה בשר של אדם בינוני[428], או שכיון שנאמר כמה פעמים: בעור בשרו[429], יש ללכת בו להפך, כעין הדין שבמעוט-אחר-מעוט* הולכים לרבות[430]. ואף בדעת ר' עקיבא, שאמר שיראה בבינוני[431], יש מן הראשונים סוברים כן[432]. ואף בדעת ר' ישמעאל, שאמר שבני ישראל אינם שחורים ואינם לבנים אלא בינוניים כאשכרוע[433] - מין עץ שצבעו ממוצע בין הלבן לשחור[434] - יש מן הראשונים סוברים כן[435]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' ישמעאל, שאף על פי שהוא סובר כר' עקיבא שרואים בבינוני, מכל מקום הוא חולק עליו בסוג הצבע הבינוני[436]. על האופן שבו משערים את הנגע אצל אדם שצבע עורו אינו בינוני בצבע עור של אדם בינוני, עי' להלן[437]. ג) ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' ישמעאל שאין רואים את הנגעים אלא באדם שצבע עורו בינוני, שאף לדעתו יש לדרוש את הכתוב: בעור הבשר, לומר שהולכים אחרי המראה הבינוני - כפי שחכמים דורשים את הכתוב, לסוברים כן[438] – אלא שלדעתו מי שאין צבע עורו בינוני - כגון גרמני וכושי[439] - אינו טמא כלל, לפי שאי אפשר לעמוד אצלו על מראה הנגע[440], ואף על פי שאפשר לעמוד עליו על ידי סם[441], נאמר: וראה הנגע בעור הבשר, ולא בסם[442]. ד) ור' יהודה במשנה ור' יוסי[443] בתורת כהנים אומרים שרואים את הנגעים תמיד באופן של להקל ולא להחמיר, והיינו שבגרמני רואים את הנגעים כפי שהם, ובכושי רואים את הנגעים כאילו הוא אדם בינוני[444], ויש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יהודה שאף ר' עקיבא סובר כן[445], שכיון שבכתוב אחד נאמר: בעור בשרו, ומשמעותו שהולכים אחרי האדם עצמו, ובכתוב אחר נאמר: בעור הבשר, ומשמעותו שהולכים אחרי אדם שצבע עורו בינוני, יש ללכת פעמים כך ופעמים כך, והיינו להקל[446], שכפי שספק נגעים בתחילה טהור[447], אף באופן ראיית הנגעים יש להקל[448], וכן מצינו קולות נוספות בראיית נגעים, כגון שאין רואים את הנגעים בזמנים שבהם הראיה עלולה למונעו מקיום מצוה[449]. הלכה כחכמים[450].

אופן ראית הנגע באדם שאינו בינוני[עריכה]

אופן ראית הנגע באדם שצבע עורו אינו בינוני, לסוברים שצריך לראותו כאילו הוא בינוני[451], נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים: לדעת ר' עקיבא הכהן מביא סם – צבע[452] - שאינו שחור ואינו לבן אלא בינוני – שצבעו דומה לצבע בשר אדם[453] - ומקיפו מחוץ לנגע, ורואה את הנגע ביחס אליו[454], ויש מן הראשונים סוברים שאף ר' ישמעאל מודה בדבר[455], וכן יש מן הראשונים סוברים שאף חכמים מודים בדבר[456], וכן יש מן הראשונים סוברים שאף ר' יהודה – באופנים שלדעתו רואים בבינוני[457] – מודה בדבר[458]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' ישמעאל שיש להביא עץ אשכרוע להקיף את הנגע ולשער בו[459], וכן בדעת חכמים יש להביא אדם בינוני ליד האדם המנוגע ולשער בו[460]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' ישמעאל ובדעת חכמים שאין צורך להביא צבע כדי לראות, אלא די לו לשער לפי האומד[461]. ויש מן האחרונים סוברים שכל תחבולה שמסייעת לדעת את מראה הנגע האמיתי טובה, ואף ר' עקיבא מודה בכך, שאין הבאת סם דוקא מעכבת[462].

בבגדי כהונה[עריכה]

ראית נגעים על ידי הכהן, יש מן האחרונים סוברים שהיא צריכה להיות כשהוא לבוש בגדי-כהנה*, שנאמר: וראה הכהן[463], וכל מקום שנאמר "הכהן" היינו בכיהונו, שהוא לובש בגדי כהונה[464]. ואחרונים רבים חולקים וסוברים שאין הכהן צריך להיות לבוש בגדי כהונה בשעת ראית נגעים[465], שהרי אפילו כהן טמא – שפסול לעבודה[466] – כשר לראית נגעים[467], וכן אפילו כהן בעל מום – שפסול לעבודה[468] – כשר לראית נגעים[469], וכן אפילו כהן קטן – שפסול לעבודה[470] – כשר לראית נגעים[471].

פסיקת הדין אחרי הראיה[עריכה]

פסיקת דינו של הנגע, לטהרו או לטמאו או להסגירו, שנעשית לאחר ראית הנגע[472], נחלקו תנאים האם היא חובה: ר' מאיר במשנה ובברייתא אומר שאפשר לראות את הנגעים באופן שאם הם טהורים יטהרם ואם הם טמאים ישתוק ולא יטמאם[473], שהטומאה והטהרה תלויים לדעתו באמירת הכהן[474], ואף בדעת רבי בתוספתא ובברייתא אחת, שמודה לר' מאיר שבמצורע מוסגר רואים את הנגע במועד[475], יש מן הראשונים סוברים שהוא רשאי לשתוק כשהנגע טמא[476], ואף בדעת ר' יוסי, שאומר שאין רואים את הנגעים במועד, שאם אתה נזקק לו להקל אתה נזקק לו להחמיר[477], יש מן הראשונים סוברים שהוא רשאי לשתוק, אלא שלדעתו יש פעמים שאין שתיקתו מועילה[478]. וראשונים רבים סוברים בפירוש דברי רבא בדעת ר' יוסי בברייתא, שמיד לאחר ראית הנגע חייבים לפסוק את דינו, בין להקל ובין להחמיר, שנאמר: לטהרו או לטמאו[479], שאף על פי שהוא מודה שהטומאה והטהרה תלויים באמירת הכהן[480], מכל מקום כל זמן שרואה הכהן את הנגע צריך לפסוק ולומר טהור או טמא, ואינו רשאי לשתוק[481], ולדעתם כן דעת חכמים במשנה[482], ויש מן הראשונים סוברים שכן דעת רבי בברייתא[483]. ומן האחרונים יש מוסיפים שפסיקת הדין צריכה להיות ממש בשעת הראיה[484]. במה דברים אמורים שלדעה זו אין הכהן רשאי לשתוק? בסוף השבוע השני להסגרו של הנגע[485], אבל קודם לכן, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: בתחילת הראיה יש סוברים שהכהן רשאי שלא לטמא את הנגע בהסגרתו או בהחלטתו, שכיון שכשהנגע טהור אין הוא צריך לטהרו, אלא הוא נשאר טהור כשהיה, כשהוא טמא אין הוא חייב לטמאו, אבל לאחר הסגרתו, אפילו בסוף השבוע הראשון, שכשהנגע טהור עליו לטהרו, אף כשהוא טמא עליו לפסוק את דינו[486]. ויש סוברים שאפילו בסוף השבוע הראשון להסגרו רשאי הכהן שלא להחליט את הנגע[487], שכיון שהוא יכול להסגירו ולא לטמאו באופן מוחלט[488], ממילא אין הכתוב מדבר על השבוע הזה, שמשמעות הכתוב היא שיאמר לו הכהן שהוא טמא או טהור, וכאן הרי יכול לומר לו שהוא מוסגר שוב[489], או שהוא יכול לשתוק ועל ידי כך ממילא יישאר מוסגר שבוע נוסף, ובהסגר זה מתקיים "לטמאו", שהרי הוא עדיין טמא[490], או שכיון שכבר היה מוסגר בשבוע הראשון והנגע עדיין קיים, אינו רשאי לטהרו ועליו להסגירו שנית או להחליטו[491], וממילא אין הכתוב מדבר על השבוע הזה[492]. ויש סוברים בדעת רבי שדוקא לאחר שהוחלט הנגע חייב הכהן לפסוק את דינו כשרואהו, אבל לא קודם לכן, שהכתוב "לטהרו או לטמאו" אינו מובא אלא בסוף דיני הצרעת שבתורה[493]. ויש סוברים שתמיד הכהן חייב לפסוק את דינו של הנגע לאחר שרואהו, בין לטהרו, בין להסגירו ובין להחליטו[494]. ויש מן האחרונים סוברים שבתחילת הראיה אף ר' מאיר מודה שהכהן חייב לפסוק את דינו של הנגע[495].

פסיקה שלא כדין[עריכה]

כהן שלאחר ראית הנגע פסק את דינו באופן שאינו נכון, אף על פי שהדין תלוי בפסיקתו[496], אין דינו של הנגע משתנה על פי פסיקה זו[497], ולכן נגע שצריך להיות טמא שטיהרו הכהן, אינו טהור, שנאמר: טהור הוא וטִהרו הכהן[498], שהם שני תנאים, שמלבד פסיקת הדין על ידי הכהן לטהרו צריך שיהיה הנגע טהור מצד עצמו[499], וכן נגע שצריך להיות טהור שטמאו הכהן, אינו טמא, שנאמר: טמא הוא וטִמאו הכהן[500], שצריך הן שיטמאנו הכהן והן שבאמת יהיה טמא מחמת נגעו[501], ועל דבר זה עלה הלל מבבל[502], על מנת לשאול משמעיה ואבטליון מה הדין[503], או להכריח כדבריו[504], או שנסתפקו בהלכה זו ושלחו לו שיעלה כדי לפשוט אותה[505].

הערות שוליים[עריכה]

  1. עי' ויקרא יג ג ואילך, בנגעי אדם, ושם נ ואילך, בנגעי בגדים, ושם יד לז ואילך, בנגעי בתים. ועי' להלן ציונים 2 ואילך, 59 ואילך, 117 ואילך, 158 ואילך, 473 ואילך.
  2. נגעים פ"ג מ"א; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"א.
  3. עי' משנה שם, ותפא"י שם יכין אות ג, ועי' ציון 29, שי"מ את הריבוי של "הכל" שבמשנה בע"א, אך עי' תפא"י שם בועז אות א, שמלשון המשנה שבציון 6, מוכח שבא לרבות ישראל; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ח; עי' רמב"ם שם וה"ב.
  4. ויקרא יג ב. תו"כ שם.
  5. ק"א לתו"כ שם.
  6. משנה שם; תו"כ שם אות ט; עי' ספרי דברים סי' שנא; רמב"ם שם ה"ב.
  7. ספרי שם.
  8. ויקרא שם. תו"כ שם.
  9. דברים כא ה. ספרי שם; רמב"ם שם.
  10. תו"כ שם.
  11. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם. ועי' ציון 29 ואילך, שנחלקו ראשונים אם הכהן צריך להבין את הסברו של הישראל.
  12. רמב"ם שם.
  13. משנ"א נגעים שם, ובד' רש"י ערכין ג א ד"ה שאינו ותוס' ערכין שם ד"ה דמסברי ור"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם: חכם עמו רואה; תפא"י נגעים שם יכין אות ד. ועי' חזו"א נגעים סי' ד אות ה, שכן היה פשוט לו מלכתחילה, אך עי' ציון 16, שחזר בו.
  14. משנ"א שם.
  15. ויקרא שם יב. תפא"י שם.
  16. חזו"א שם אות ח, ועי' ציון 13. ועי' משנ"א שם, שמלשון התו"כ שם והרמב"ם שם מ' שאין הכהן צריך לראות עם החכם ישראל, אלא שסיים בצ"ב.
  17. ויקרא שם לז.
  18. תו"כ שם פ"ט אות יד.
  19. ק"א לתו"כ שם. וכ"מ ברבנו הלל לתו"כ שם.
  20. חזו"א שם. ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שמפרש את דברי התו"כ שם בע"א.
  21. ויקרא יג ב. עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ח, וק"א שם. ועי' ויקרא שם, שיש כתוב מפורש להכשיר אף כהנים אחרים, אך עי' ציון 65 ואילך, שכתוב זה נדרש בע"א.
  22. ק"א שם.
  23. רמב"ם תרומות פ"ז ה"ט.
  24. ציון 764 ואילך.
  25. תו"כ תזריע פ' נגעים פרשתא ב אות ו; תוספתא נגעים רפ"א; שבועות ו א; ירושלמי שבועות פ"א ה"א.
  26. רמב"ם טו"צ פ"א ה"ג.
  27. עי' ציון 3.
  28. עי' משנה ותו"כ ורמב"ם שבציון 11; עי' להלן.
  29. תוס' שבועות ו א ד"ה כל, וערכין ג א ד"ה דמסברי בפי' שני, בפי' דברי הגמ' בערכין שם: הכל רואין את הנגעים, הכל כשרין לראות את הנגעים (ועי' תפא"י נגעים פ"ג מ"א בועז אות א, שהוא ברייתא, ואינו המשנה בנגעים שם, שאין לשונה דומה, ועי' ציון 3), לרבות מי שאינו בקי ובלבד שמסבירים לו ומבין, והכונה לישראל הרואה ביחד עם הכהן, אבל הכהן אינו צריך להיות בקיא כלל, שהרי אף כהן שוטה כשר לראות, לסוברים כן, עי' ציון 76; מער"ק טו"צ פ"ט ה"ב, בד' הרמב"ם פ"א שם ופ"ט שם, ושאפילו כשהכהן רואה בעצמו די לו שיבין אחרי שיסבירו לו, עי' ציון 78, ועי' ציון 30; מרומי שדה נגעים שם, בד' ר"ש נגעים שם, בפי' דברי המשנה שם: הכל כשרין לראות את הנגעים, ושהוא מתפרש כדברי הגמ' שם, ועי' ציון 30, ועי' ציון 3, שי"מ את הריבוי שבמשנה בע"א. ועי' תוס' שבועות שם, שמדובר כשהמסביר אינו יכול לראות בעצמו, כגון שעיניו כהות, ולכן צריך ישראל נוסף שיבין לאחר שמסבירים לו.
  30. רש"י ערכין שם ד"ה שאינו ותוס' ערכין שם, בפי' ראשון, בפי' דברי הגמ' שם, שהכהן הוא זה שישראל בקיא צריך להסביר לו ויבין; רא"ש נגעים שם; כס"מ טו"צ פ"ט ה"א, בד' הרמב"ם שם ושם, ועי' ציון 29; עי' תפא"י שם, בד' ר"ש שם (עי' ציון 29) ורע"ב נגעים שם. ועי' ציון 75.
  31. ויקרא יג ב. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ח; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ה.
  32. תו"כ שם.
  33. ע"ע חלל ציון 7 ואילך. עי' רמב"ם שם; ק"א לתו"כ שם.
  34. ע"ע הנ"ל ציון 126 ואילך.
  35. אחרונים דלהלן.
  36. דברים כו ג.
  37. ר' יוחנן בשם ר' ינאי בירושלמי תרומות פ"ח ה"א. וכעי"ז דברי ר' ינאי בקידושין סו ב וספרי דברים סי' רצח. וע"ע הנ"ל ציון 136.
  38. פנ"מ לירושלמי שם ובאר יצחק יו"ד סי' כה וחשבונות של מצוה מ' קסט, בפי' דברי הירושלמי בד' ר' יוחנן שם, וע"ע הנ"ל ציון 141, שי"מ את דברי הירושלמי בע"א; הג' חלקת יואב למנ"ח דלהלן, בד' הרמב"ן דברים כו ג.
  39. במדבר כה יג.
  40. רב יהודה אמר שמואל בקידושין שם. וע"ע הנ"ל ציון 131.
  41. חשבונות של מצוה שם.
  42. אחרונים דלהלן; כלי חמדה אמור אות א.
  43. דברים לג יא.
  44. מכות יב א. וכעי"ז דברי רב בירושלמי שם. וע"ע הנ"ל ציון 134.
  45. מנ"ח מ' קסט אות טו (מהד' מ"י), ע"פ גמ' שם יא ב; פנ"מ שם ובאר יצחק שם וחשבונות של מצוה שם, בד' רב בירושלמי שם.
  46. ויקרא יג יב. נגעים פ"ב מ"ג; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ד; עי' תוספתא נגעים פ"א; עי' ר"מ בברייתא סנהדרין לד ב ונדה נ א, וגמ' שם ושם: לאתויי סומא באחת מעיניו, ורש"י נדה שם ד"ה שלא; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ה.
  47. רש"י שם ד"ה דכתיב.
  48. ק"א לתו"כ שם; א"ר נגעים שם; משנ"א נגעים שם; תפא"י נגעים שם בועז אות ד; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  49. פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן.
  50. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  51. ק"א שם; א"ר שם; משנ"א שם; תפא"י שם. ועי' ציון 54, שי"ס שפסול כהה מראה עיניו אינו מן התורה, ואולי לדעתם הכתוב בעניין זה הוא אסמכתא בעלמא. ועי' ציונים 164 ואילך, 379 ואילך, 426 ואילך, דינים נוספים שנלמדים מכך שצריך את הראיה הטובה ביותר.
  52. תוי"ט נגעים שם; חס"ד לתוספתא שם; תפא"י שם יכין אות יח; ערה"ש העתיד סי' צג סי"א. ועי' משנ"א שם (ועי' ציון 55) ותפא"י בועז שם, שכן מוכח מלשון המשנה שם.
  53. תפא"י שם.
  54. ערה"ש העתיד שם. ועי' ציון 51.
  55. עץ חיים נגעים שם, והובא בתוס' אנשי שם נגעים שם; רש"ש נגעים שם. ועי' משנ"א שם, שמודה שכ"מ יותר מלשון הכתוב.
  56. תפא"י שם; שערי שמים טו"צ שם.
  57. תפא"י שם.
  58. עי' ציון 3.
  59. עי' ציון 46. מאירי סנהדרין שם, בסתם.
  60. מאירי שם, בשם י"ח; מנ"ח מ' קסט אות יח (מהד' מ"י). ועי' מאירי שם, שכ"ה בתו"כ, ועי' הערת המו"ל (מהד' סופר), שלפנינו אינו בתו"כ.
  61. מאירי שם.
  62. מנ"ח שם.
  63. עי' ציון 46.
  64. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ח; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ה.
  65. ויקרא יג ב. תו"כ שם.
  66. עי' ציון 21.
  67. ק"א לתו"כ שם
  68. ע"ע בעל מום (כהן) ציון 101 ואילך וע' טמאת כהנים; טמאת קרובים ציון 74 ואילך וע' כהן ציון 143 ואילך.
  69. ע"ע כהן ציון 150 ואילך.
  70. ע"ע בעל מום ציון 77 ואילך וע' כהן ציון 141 ואילך. תפא"י דלהלן.
  71. ע"ע בעל מום: פסולו לעבודה וע' כהן ציון 139 ואילך. תפא"י נגעים פ"ג מ"א בועז אות א.
  72. ע"ע טהרת מצורע ציון 177.לח"ש נגעים פ"ג מ"א.
  73. רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ב; מאירי סנהדרין לד ב.
  74. עי' ציון 3 ואילך.
  75. עי' ציון 30. עי' תוס' ערכין ג א ד"ה דמסברי, בפי' ראשון; רא"ש נגעים פ"ג מ"א; כס"מ טו"צ פ"ט ה"א, בד' הרמב"ם טו"צ פ"א ה"ג, ועי' ציון 76 ואילך; מרומי שדה נגעים שם, בד' רש"י ערכין שם ד"ה שאינו, שמי שצריך להסביר לו ויבין הוא הכהן, עי' ציון 30. וכ"מ בשא"ר שבציון הנ"ל. ועי' רא"ש שם, שאע"פ שבתו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ט נאמר שאפילו שוטה כשר, אין הכונה לשוטה גמור, אלא שלגבי חכם ישראל הוא קרוי שוטה, וכעי"ז בתוס' שם, וכ"ה בכס"מ שם בד' הרמב"ם שם פ"ט ה"ב, שהכשיר שוטה.
  76. עי' תוס' שם, בפי' שני, ותוס' שבועות ו א ד"ה כל כהן ומרומי שדה שם, בדעתו; מער"ק טו"צ פ"ט ה"ב, בד' הרמב"ם שם פ"ט ה"ב, ועי' ציון 75; מרומי שדה שם, בד' ר"ש נגעים שם, שמי שצריך להסביר לו הוא ישראל ולא הכהן, עי' ציון 29. ולפי"ז כהן שוטה האמור בתו"כ שם הוא כפשוטו.
  77. עי' ציון 29. עי' תוס' שם ושם; מרומי שדה שם, בד' ר"ש שם, ועי' ציון 30, שי"מ את ד' ר"ש בע"א.
  78. מער"ק שם, בד' הרמב"ם שם פ"א ה"ג. ועי' ציון 29.
  79. ע"ע אלם (אילם) ציון 4.
  80. עי' ציון 6 ואילך.
  81. ע"ע הנ"ל ציון 56 וע' פסולי עדות. מנ"ח מ' קסט אות יד (מהד' מ"י), בד' הרמב"ם טו"צ פ"ט ה"ב, שזכר כהן קטן ושוטה שכשר לראות נגעים (עי' ציונים 73, 76), ולא זכר חרש (שאף הוא אינו מדבר, ע"ע חרש ציון 3), וי"ל שהוא מטעם שאינו מדבר, שאם הוא מטעם שאינו בן דעת (ע"ע הנ"ל ציון 4), במה הוא שונה מקטן ושוטה.
  82. ע"ע עבודה וע' ערל.
  83. ע"ע אכילת תרומה: איסורה לערל, וע' ערל.
  84. ע"ע הנ"ל. מנ"ח מ' קסט אות טז (מהד' מ"י).
  85. עי' תפא"י נגעים פ"ב מ"ה יכין אות לג; עזרת כהנים לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות י בתוספת העזרה; עי' מנ"ח מ' קסט אות יז (מהד' מ"י), שטומטום ואנדרוגינוס הם ספק שמא הם זכר ויכולים לראות.
  86. ע"ע זר ציון 239 ואילך וע' כהן ציון 16. תפא"י שם.
  87. ויקרא יג ב.
  88. עזרת כהנים שם.
  89. בית שערים או"ח סי' רצד בהג' רי"צ סופר ופרדס יוסף ויקרא יד ט בשם קול תורה שנה ז סי' טז, ע"פ תנחומא תזריע סי' ו, מעשה בכהן שרצה לצאת לחו"ל ולימד את אשתו כיצד לראות נגעים. ועי' פרדס יוסף שם, שדחה, שי"ל שלימד אותה כיצד לראות, ותאמר לבנה שיטמא או יטהר את הנגע, שהרי אפילו ישראל כשר לראות את הנגעים ולומר לכהן, עי' ציון 3 ואילך.
  90. ע"ע זרוע ולחיים וקבה ציון 252 ואילך, וע"ע הנ"ל ציון 254, שכן הלכה. פרדס יוסף שם בשם קול תורה שם. ועי' שיח השדה (לר"ח קניבסקי) קונט' הליקוטים סי' יב, ראיות לכאן ולכאן.
  91. ר' מאיר בנגעים פ"ב מ"ה; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א ה"י; ספרי דברים סי' רח; חכמים בתוספתא נגעים פ"א, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' ר"ש נגעים שם וג' צוקרמנדל, ובהג' הגר"א לתוספתא שם: ר"מ, כבמשנה); ר' מאיר בברייתא סנהדרין לד ב ונדה נ א; ברייתא בזבחים קב א.
  92. דברים כא ה.
  93. ע"ע בית דין ציון 559 ואילך וע' קרוב.
  94. תו"כ שם אות ט-י; ספרי שם; ר"מ בברייתא שם ושם.
  95. בהגר"א לתוספתא שם וחס"ד לתוספתא שם, בפי' דברי חכמים שם: ביתו בגדיו, והיינו של הקרוב, ועי' ציון 122, שי"מ את דברי התוספתא בע"א. ועי' חס"ד שם, שמצדד לומר שאף ר"מ שבמשנה שהזכיר רק קרוביו ולא הזכיר ביתו ובגדו, מודה בכך, מהטעם שבציון 96, ועי' ציון 97.
  96. ע"ע בית דין שם, שקרוב פסול לכל דינים, ואף לדיני ממונות. חס"ד שם.
  97. חזו"א נגעים סי' ד אות י, בד' ר"ש שם, בפי' דברי המשנה שם. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שמצדד אף הוא לומר כן בדעת ר"ש שם, ועי' ציון 95. וכ"מ באחרונים שבציון 122, בפי' דברי התוספתא שם, שמפרשים את דברי חכמים שבתוספתא בנגעי ביתו ובגדיו שלו עצמו, וא"כ בשל קרוביו כשר.
  98. עי' דברי חכמים במשנה שם: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו; עי' דברי ר"מ בתוספתא שם, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' ר"ש נגעים שם וגי' צוקרמנדל, ובהג' הגר"א לתוספתא שם הם דברי חכמים, כבמשנה): כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו.
  99. חס"ד שם; תפא"י שם יכין אות כט. ועי' חס"ד שם, שאע"פ שאדם פסול לראות את נגעי עצמו, עי' ציון 107, ופעמים אומרים אשתו-כגופו (ע"ע), הכתוב שממנו לומדים לפסול ראיית עצמו, עי' ציון 109, אינו שייך באשתו, ועי' תפא"י שם יכין אות לג, שכיון שאשתו אינה נחשבת כהן, ואינה רואה נגעים, לסוברים כן (עי' ציון 85), ממילא אינה נחשבת כגופו לעניין נגעים.
  100. תוס' זבחים שם ד"ה אהרן; עי' מאירי סנהדרין שם; תוי"ט נגעים שם. ועי' גט פשוט שבציון 114, שלפסול עצמו מקישים נגעים לריבים, אלא שבמקום שיש הוכחה כנגד לא מקישים, ומצינו בצרעת מרים שהוסגרה, אע"פ שכל הכהנים היו קרוביה, ועי' זבחים קב א.
  101. עי' ציון 6.
  102. עי' ציון 3.
  103. נתיבות משפט (אלגאזי) בתחילתו.
  104. עי' רמב"ם טו"צ פ"ט ה"א, וכס"מ שם, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; מאירי שם ונדה שם; רע"ב נגעים שם; חיים שאל ח"א סי' קא, בד' הסמ"ג עשין רלד, שהביא את המשנה כצורתה.
  105. עי' שו"ת הרא"ם סי' ע, וחיים שאל שם, בדעתו. ועי' חיים שאל שם, שתמה.
  106. עי' ציון 98.
  107. חכמים בנגעים פ"ב מ"ה; ר"מ בתוספתא נגעים פ"א; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"א. ועי' משנה שם ותוספתא שם, שאף החולקים מודים שאין אדם רואה את נגעי עצמו, אלא שמוסיפים על כך.
  108. ויקרא יג ב.
  109. חס"ד לתוספתא שם; תפא"י נגעים שם יכין אות ל. ועי' רא"ש נגעים שם: וראהו אשר בו הנגע, מראה לכהן, ועי' חס"ד שם, שטס"ה, שלא נמצא בשום מקום כתוב כזה.
  110. דברים כא ה.
  111. ע"ע אדם קרוב אצל עצמו וע' נוגע.
  112. גט פשוט סי' קכג ס"ק כא, ע"פ הברייתא (וכ"ה בתו"כ ובספרי) שבציון 94.
  113. עי' ציון 100.
  114. גט פשוט שם. ועי' חס"ד שם וחיים שאל ח"א סי' קא, שתמהו, שהרי אין הקש למחצה (ע"ע הקש: אין הקש למחצה).
  115. עי' ציון 6. א"ר נגעים שם.
  116. הנותן אמרי שפר (דרשות ראנ"ח) סוף פ' בשלח; הלק"ט שבציון 118. ועי' חיים שאל שם, שהקשה שטעם זה אינו מספיק, שהרי אדם נאמן על עצמו בכל האיסורים, ע"ע עד אחד.
  117. רא"ש נגעים שם, בפי' דברי התוספתא שם בהמשך: ונאמן הוא על נגעי עצמו, ועי' ציון 120, שי"מ את דברי התוספתא בע"א. ועי' מנ"ח מ' קעב אות יב (מהד' מ"י), ראיה מזבחים קב א, שלמ"ד שקרוב אינו רואה נגעים, עי' ציון 91, לא היה מי שיראה את הנגע של מרים, ואע"פ שבודאי היו שם ישראלים שיוכלו לראות את הנגע, ומכאן שהקפידה התורה דוקא על אמירת הכהן (ועי' מנ"ח מ' קסט אות יט מהד' מ"י שהסתפק בדבר), ועי' חזו"א נגעים סי' ד אות י, שמ"מ אין ראיה מכאן שרשאי לראות אלא רק שאינו רשאי לפסוק את הדין, ואולי אף אינו רשאי לראות.
  118. הלק"ט ח"א סי' יח. ועי' ציון 116.
  119. מנ"ח שם ושם.
  120. ע"ע עד אחד. ר"ש נגעים שם, בפי' דברי התוספתא שם, וזהו לדעתו החילוק בין המקרה שרואה את נגעי עצמו למקרה שאינו רואה, ועי' ציון 117, שי"מ את דברי התוספתא בע"א, ועי' מנ"ח מ' קעב שם, שלדעתו שני החילוקים נכונים להלכה, והיינו שאין אדם יכול לפסוק את הדין לעצמו, אבל רשאי לראות את הנגע בעצמו ולהגיד לכהן לפסוק, ובלבד שלא הוחזק האיסור.
  121. חזו"א נגעים סי' ד אות י, בד' הרמב"ם שם.
  122. עי' ציון 98. חזו"א שם אות יא, בד' ר"ש שם, ומשנ"א נגעים שם ומנ"ח מ' קעב אות יב (מהד' מ"י), בפי' דברי חכמים בתוספתא שם, שאינו רואה אף את נגעי ביתו ובגדיו, והיינו שלו, אבל ת"ק שם חולק. ועי' ציון 95, שי"מ את דברי התוספתא בע"א.
  123. מאירי סנהדרין לד ב בשם י"ח, ושכ"ה במדרשות.
  124. עי' ציון 91.
  125. חזו"א שם, בד' ר"ש שם, בפי' דברי המשנה שם. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שמצדד אף הוא לומר כן בדעת ר"ש שם.
  126. מאירי שם, בפי' ראשון, ושכן הלכה; עי' אחרונים שבציון 95.
  127. ויקרא יג ב.
  128. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות י; ספרי דברים סי' רח; ר' מאיר בברייתא סנהדרין לד ב ונדה נ א. ועי"ש ושם ושם, שהוצרכו ללימוד מפורש, שכן דיני ממונות הם בשלושה (ע"ע דיני ממונות ציון 1), ולכמה דברים הוקשה ראיית נגעים לדיני ממונות, לסוברים כן (עי' ציון 94) ועוד שק"ו הוא, אם ממונו בשלושה ק"ו גופו צריך שלושה.
  129. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות ד ואות יג; תוספתא נגעים סופ"א; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ד.
  130. עי' תו"כ שם אות ד, בסוף שבוע שני; תוספתא שם; רמב"ם שם, בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני (ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהשמיט סוף שבוע שלישי, כיון שאינו אלא בנגעי בתים, ע"ע נגעי בתים ציון +%להשלים+).
  131. עי' תו"כ שם אות יג, בהחלטה אחרי הפטור; רמב"ם שם.
  132. ויקרא יג ו. תו"כ שם אות ד.
  133. ויקרא שם ז. תו"כ שם אות יג.
  134. ק"א לתו"כ שם אות ד.
  135. משנ"א נגעים פ"ג מ"א.
  136. חס"ד שם.
  137. תוספתא שם; רמב"ם שם.
  138. עי' בהגר"א לתוספתא שם: אם אפשר.
  139. חס"ד שם.
  140. תו"כ שם ושם; תוספתא שם; רמב"ם שם.
  141. ק"א שם.
  142. עזרת כהנים לתו"כ שם ס"ק לג.
  143. עי' נגעים פ"ב מ"ב, ופיהמ"ש להרמב"ם ור"ש שם; תו"כ דלהלן; ר' מאיר בברייתא סנהדרין לד ב ונדה נ א; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ו.
  144. רמב"ם שם.
  145. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות א ופ"ט אות א; רמב"ם שם.
  146. תו"כ שם פי"ד אות ח; רמב"ם שם.
  147. תו"כ מצורע פרשתא ו אות ח; רמב"ם שם.
  148. ע"ע נתק. עי' תו"כ דלהלן, וק"א שם בפירושה.
  149. תו"כ תזריע שם פ"ט אות ב.
  150. ויקרא יג ה וו ויד וכז ולב ולד ונא ושם יד לט.
  151. תו"כ שבכל הציונים דלעיל; אביי במו"ק ח א; עי' ברייתא שם ושם; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם.
  152. ויקרא שם לה.
  153. רבא במו"ק שם. ועי"ש, שהוא אינו לומד מהכתוב בציון 151, כיון שהוא דורש אותו בע"א, עי' ציון 230.
  154. רש"י מו"ק שם ד"ה לי.
  155. עי' ציון 391.
  156. חזו"א נגעים סי' ד אות ה.
  157. מנ"ח מ' קסט אות יח (מהד' מ"י); ערה"ש העתיד סי' צג סי"ב; עי' חזו"א שבציון 195, וק"ו כאן.
  158. חי' הר"ן סנהדרין שם; הר צבי על המנ"ח שם, בד' הרמב"ם שם וה"ט. ועי"ש וחזו"א שם, שכ"מ בגמ' שם, שר"מ שמקיש דיני ממונות לנגעים אוסר אף על גמר דין ביום, ודוחק לומר שההיקש לגמר דין הוא מראית הנגע.
  159. ויקרא יד נז.
  160. עי' ציון 1. חי' הר"ן שם. ועי' ערול"נ סנהדרין שם, שהקשה מדברי הגמ' שם על פירושו השני של הר"ן.
  161. עי' ציון 484.
  162. חזו"א שם.
  163. מנ"ח שם. ועי' חזו"א שם, שכ"מ מדברי רבא שבציון 153, שנלמד מ: לי ולא לאורי, והיינו שעיקר ההקפדה היא בראיה, אך מהמשך דבריו נ' שחזר בו, שמ"מ צריך הגדה בשעת הראיה, עי' ציון 162.
  164. עי' להלן. וכעי"ז בציון 46 ואילך, לגבי יכולת הראיה של הרואה, ובציון 379 ואילך, לגבי מקום הראיה, ובציון 426 ואילך, באופן הראיה ביחס לצבע העור של האדם, לסוברים כן.
  165. רמב"ם דלהלן; מאירי סנהדרין לד ב; חזו"א נגעים סי' ד אות ג, בד' מהר"ם מרוטנבורג למשנה דלהלן. ועי' חזו"א שם, שאע"פ שנגעי בגדים ובנגעי בתים אין בהם מראות לבנים אלא ירקרק ואדמדם (ע"ע מראות נגעים ציון +%להשלים+ וע' נגעי בגדים ציון +%להשלים+ וע' נגעי בתים ציון +%להשלים+), מ"מ אף בהם יש צורך באור טוב כיון שצריך לדקדק בהם בין מראה שני למראה שלישי, ע"ע נגעי בגדים ציון +%להשלים+. ועי' ציון 179, בנתקים.
  166. ויקרא יג יב.
  167. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות ב.
  168. תוי"ט למשנה דלהלן, בפי' ראשון.
  169. תוי"ט שם, בפי' שני. וכעי"ז בק"א לתו"כ שם.
  170. ק"א שם אות ג.
  171. שם.
  172. משנ"א למשנה דלהלן.
  173. נגעים פ"ב מ"ב; תו"כ שם אות ג; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ו.
  174. רש"י סנהדרין לד ב ד"ה שחרית וד"ה מפני; יד רמ"ה סנהדרין שם. וכעי"ז בציון 383 ואילך.
  175. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  176. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  177. רש"י שם ד"ה ולא. ועי' יד רמ"ה שם, שהשיג שלא מפני בלבול העין יבוא לטהר שלא כדין, אלא מפני שאור חזק מראה את הנגע כאילו הוא כהה, וכדלעיל, וי"ל שאף רש"י כונתו לכך, וכ"ה בתפא"י נגעים שם יכין אות טז.
  178. ע"ע נתק.
  179. חזו"א נגעים סי' ד אות ג.
  180. משנה שם, לגי' שלפנינו; תו"כ שם, לגי' שלפנינו. ועי' ציון 182.
  181. משנ"א נגעים שם, בצהרים ובבין הערבים; תפא"י שם יכין אות יז.
  182. ק"א שם. ועי' שושנים לדוד נגעים שם, והובא בתוס' אנשי שם נגעים שם, שהקשה על גירסתו שאינה מתישבת עם לשון המשנה והתו"כ.
  183. משנה שם. ועי' ר"ש נגעים שם, שגרס כן אף בדברי ר' יהודה שבתו"כ שם, ועי' ציון 186.
  184. תפא"י שם.
  185. משנ"א שם.
  186. תו"כ שם, לגי' שלפנינו. ועי' חזו"א שם אות ב, שטס"ה, ועי' ציון 183.
  187. תו"כ שם.
  188. ק"א שם.
  189. א"ר נגעים שם. ועי"ש ראיה משעה שביעית לר"מ שרואים את הנגע, עי' ציון 180, והרי תחילת השעה השביעית היא בודאי צהרים, ועי' ציון 175.
  190. עי' שושנים לדוד שם, והובא תוס' אנשי שם נגעים שם, שהקשה מדוע רואים בשעה השביעית שהיא צהרים כמו שישית, ועי' שושנים לדוד שם בהמשך דבריו, ששעה רביעית היינו מתחילת השעה; חזו"א שם. וכ"מ מסתימת דברי הראשונים והאחרונים.
  191. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; סמ"ג עשין רלד; מאירי שם; רע"ב נגעים שם.
  192. ע"ע הלכה ציון 750. כס"מ טו"צ שם.
  193. עי' תו"כ שם: אבל רואה אני את דברי רבי, ועי' ר"ש שם וסמ"ג שם וק"א שם, שהכונה לר' יהודה.
  194. ערה"ש העתיד סי' צג סי"ג. ועי"ש, ראיה מדברי רבא בסנהדרין לד ב, שהוצרך לרבות לר"מ המקיש דיני ממונות לנגעים (עי' ציון 94), כתוב להכשיר דיני ממונות ביום מעונן, ולא הוצרך לרבות כתוב להכשיר בשחרית ובצהרים ובבין הערבים, ועי' ערול"נ דלהלן, שמדבריו נדחית ראיה זו.
  195. עי' ערול"נ סנהדרין שם: דלא חשיב יום לענין ראיית נגע. חזו"א שם אות א.
  196. חזו"א שם.
  197. עי' נגעים פ"א מ"ד, ופיהמ"ש להרמב"ם ורע"ב שם; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ז.
  198. רמב"ם שם. ועי' ציון 225 ואילך, שאין רואים את הנגעים בחול המועד, וק"ו ביו"ט, אך עי' ציון 238 ואילך, אופנים שונים בהם י"ס שרואים את הנגעים במועד (ולכו"ע יש אופנים בהם רואים את הנגעים בחוה"מ), וביו"ט אין רואים אף באופנים אלו.
  199. ע"ע בית דין ציון 620 וע' דיני ממונות ציון 27. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב נגעים שם. ועי' משנ"א נגעים שם, שהקשה מ"ש מכל דיני איסור והיתר שפוסקים בשבת, ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות ט, שתרץ שכיון שדיני נגעים צריכים מומחיות רבה, יש לחשוש שישכח שהוא שבת ויכתוב את הטעמים להתיר ולאסור, שזהו הטעם שאסרו לדון בשבת, ע"ע הנ"ל שם.
  200. משנ"א שם.
  201. עי' תוי"ט נגעים שם; תפא"י שם יכין אות לג. וע"ע הנ"ל שם, שאף האיסור לדון בשבת הוא מדברי חכמים.
  202. ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+ וע' נגעי בגדים ציון +%להשלים+ וע' נגעי בתים ציון +%להשלים+.
  203. עי' ציון 215.
  204. ר"ע במשנה שם (ועי"ש שלחולקים על ר"ע אין מציאות כזו); רמב"ם שם.
  205. עי' משנה שם מ"ה-מ"ו; רמב"ם שם. ועי' ר"ש נגעים שם מ"ה ורע"ב שם מ"ה, שאע"פ שבכל מקרה כשהלכו סימני טומאה יטהרנו הכהן, מ"מ נפ"מ שאם היה רואה בשבת ומטמאו, כשהלכו סימני טומאה היה צריך המצורע להביא קרבן, ואילו עכשיו אינו צריך להביא קרבן, ע"ע טהרת מצורע ציון 81 ואילך. ועי' תוי"ט שם מ"ו, שאע"פ שבכל מקרה כשנולדו סימני טומאה יטמאנו הכהן, מ"מ נפ"מ שאם היה רואה בשבת כשהלכו סימני טומאה וחזרו רק ביום ראשון, היה יכול לטבול ולהיות טהור בזמן שבינתיים.
  206. משנ"א שם, ע"פ טעמו שבציון 200, לאיסור ראית נגעים בשבת.
  207. עי' להלן.
  208. ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+ וע' נגעי בגדים ציון +%להשלים+ וע' נגעי בתים ציון +%להשלים+.
  209. ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+ וע' נגעי בגדים ציון +%להשלים+ וע' נגעי בתים ציון +%להשלים+.
  210. ע"ע נגעי בתים ציון +%להשלים+.
  211. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+.
  212. נגעים פ"א מ"ד.
  213. עי' ציון 197 ואילך.
  214. תפא"י נגעים שם יכין אות לג.
  215. משנה שם. ועי' ציון 203.
  216. רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ז, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, לגי' נוסחת א"י ומלאכ"ש נגעים שם ור"י קפאח, ועי' ציון 218.
  217. ע"ע הלכה ציון 596. כס"מ טו"צ שם.
  218. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, לגי' שלפנינו: והלכה כחכמים, ותוי"ט נגעים שם, ועי' ציון 216; רע"ב נגעים שם.
  219. ע"ע הנ"ל ציון 606, אך עי"ש ציון 597 ואילך. תוי"ט שם. ועי"ש, שדוחק הוא.
  220. ע"ע הנ"ל ציון 525, ועי' לעיל ציון 23, שצריך כהן מיוחס לראית נגעים, וע"ע כהן ציון 1068, שבזה"ז אין לנו כהנים מיוחסים. הון עשיר נגעים שם.
  221. עי' להלן.
  222. משנה להלן; תו"כ דלהלן; ברייתא להלן; רמב"ם דלהלן.
  223. נגעים פ"ג מ"ב; רבי בתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ה אות ב, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, שאף ר' יהודה שם מודה שנותנים שבעה ימים, ומה שאמר שם שני ימים, היינו שני סוגי ימים, כאלו שרואים בהם וכאלו שאינם רואים בהם, ועי' רא"ם ויקרא יג יד בשם הרי"ד וק"א לתו"כ שם, ששני ימים הם שני מיני ימים שאין רואים בהם, ימי הרגל וימי המשתה, ועי' זית רענן על הילקו"ש דף קנג ע"ד, ששני ימים לו ועוד שני ימים לבית ועוד שני ימים לכסותו, וביחד ששה ימים, וביום השביעי רואה, ועי' ציון 234, שי"ח בד' ר' יהודה שבתו"כ; ר' יהודה ורבי בברייתא מו"ק ז ב; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ח.
  224. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם. ונ' שאין הכונה שאם יראה יימנע מקיום פו"ר (כיון שמצורע אסור בתשמיש המיטה, ע"ע מצורע ציון +%להשלים+), שהרי אף לאחר השבוע שלאחר החתונה הוא חייב בפו"ר, ועוד שראיית נגעי בגדיו וביתו אינה מונעתו מקיום פו"ר, אלא הכונה ששמחת שבעת ימי המשתה בחתן היא שמחה של מצוה, שבחתונתו הוא מתחיל לעסוק בפו"ר, ופגיעה בשמחה זו תהיה פגיעה במצוה, וכ"מ בהמשך דברי פיהמ"ש: וכך ביתו ובגדיו אם נולד בהן צרעת אין רואין אותן עד לאחר הרגל או החתונה כדי שלא יתעצב בשום אופן מאופני העצבות.
  225. משנה שם וחכמים במשנה מו"ק שם א, ואף ר' מאיר שם, שחולק ואומר שרואים את הנגעים להקל, עי' ציון 238, מודה שאין רואים את הנגעים להחמיר; רבי בתו"כ שם, ועי' ציון 223, שי"ס שאף ר' יהודה שבתו"כ מודה בכך, ועי' ציון 234, שי"ח בד' ר' יהודה שבתו"כ; ר' יוסי בתוספתא מו"ק פ"א ובברייתא מו"ק שם ואף ר' מאיר שם, שחולק ואומר שרואים את הנגעים להקל, עי' ציון 238, מודה שאין רואים את הנגעים להחמיר; ר' יהודה ורבי בברייתא שם ב; רמב"ם שם ויו"ט פ"ז הט"ז.
  226. עי' רש"י מו"ק שם ד"ה לא להחמיר; רמב"ם יו"ט שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם מו"ק פ"א מ"ה, וכעי"ז בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  227. דברים טז יד. רש"י שם; פיהמ"ש להרמב"ם מו"ק שם. וע"ע חול המועד טור רכח ציון 948 ואילך.
  228. ויקרא יג יד.
  229. עי' תו"כ שם, וק"א שם; ברייתא שם.
  230. גמ' שם ח א.
  231. ויקרא יד לו.
  232. תו"כ שם; ברייתא שם; רמב"ם טו"צ שם.
  233. ויקרא יג שם.
  234. רבנו הלל לתו"כ שם, בד' ר' יהודה שבתו"כ שם: מלמד שנותנים לו שני ימים, והוא שני ימים ממש, ועי' ציונים 223, 225, שי"מ את דברי ר' יהודה בע"א.
  235. עי' ציון 225 ואילך.
  236. רש"י מו"ק שם א ד"ה לא להחמיר.
  237. רש"י שם ד"ה רואין.
  238. משנה מו"ק שם; תוספתא שם; ברייתא שם א.
  239. עי' ציון 473. רבא בגמ' שם ב.
  240. מאירי מו"ק שם; רע"ב מו"ק שם.
  241. רבא במו"ק שם, לגי' שלפנינו: בטהור כו"ע לא פליגי דלא חזי ליה (וכ"ה בד"ו ובד' פיזרו ובכת"י רומי 108). ועי' ריטב"א מו"ק שם, שלגי' שלפניו אינו (וכן אינו בכתי"מ ובכת"י רומי 134 ובכת"י קולומביה ובכת"י גטינגן ובכת"י הספריה הבריטית), אך לא הוצרך לאומרו כיון שפשוט הוא (ועי' ציון 245), וכ"ה בתוס' רי"ד מו"ק שם (ובפרי"ד מו"ק שם) ובחי' הר"ן מו"ק שם, שלא גרסו: לכתחילה, בדברי ר"מ שבמשנה ובברייתא, שכיון שאין מה להקל בכך, אף הוא מודה שאין רואים, וכ"ה בתוי"ט מו"ק שם ורע"א מו"ק שם ותפא"י מו"ק שם יכין אות לג, בד' רש"י שם ד"ה רואין ורע"ב מו"ק שם (וכ"ה במשנה שבירושלמי, ועי' ציון 245, וברא"ש מו"ק פ"א סי' ט ובכת"י גטינגן ובכת"י הספריה הבריטית), שלא גרסו: לכתחילה, בדברי ר"מ שבמשנה, והיינו מטעם זה, ועי' ציון 245. ועי' קר"א מו"ק שם, ראיה מהמשנה בנגעים שם, שמפורש בה שאין רואים את הנגע בתחילתו במועד, וסתם משנה ר"מ. ועי' ערה"ש העתיד סי' צג סי"ז בד' הרמב"ם שם ושם, שכן הלכה, ועי' ציון 252, וצ"ב.
  242. רש"י לרי"ף מו"ק שם (ג א), וברש"י מהד' קופפר מו"ק שם; מאירי מו"ק שם; מל"מ יו"ט שם.
  243. ע"ע מצורע ציון +%להשלים+. חס"ד לתוספתא שם. ועי' ציון 495.
  244. ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+. חס"ד שם, ע"פ השיטה שבציון 277 ואילך, שהסגר היינו תחילת הסגר, ודוקא בתחילת הסגר שני נחלקו, אבל בסוף הסגר שני מודה ר"מ שאין רואים.
  245. ר"ש בן היתום מו"ק שם, בפי' שני; עי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם; תוי"ט שם ומל"מ יו"ט שם ותפא"י שם, ע"פ הגי' לפנינו במשנה שבמשניות (וכ"ה הגי' בכת"י פרמה למשנה ובכת"י קאופמן למשנה, וכ"ה הגי' במשנה שבגמ', אלא שהוא במוסגר, וכ"ה גי' הירושלמי, ועי' ציון 241, וכ"ה הגי' ברי"ף מו"ק שם ובר"ש בן היתום שם ובשיטה לתלמיד ר"י מפאריס מו"ק שם ובד"ו ובד' פיזרו ובכתי"מ ובכת"י קולומביה ובכת"י רומי 108 ובכת"י רומי 134): בתחילה. ועי' ראשונים ואחרונים הנ"ל, שאינם גורסים בדברי רבא שם, שר"מ מודה בתחילה שאין רואים אפילו להקל (עי' ציון 241), ועי' ציון 278, שי"ס שבתחילת הראיה אף חכמים מודים בדין זה. ועי' שפ"א מו"ק שם, שיש לדחות את הדיוק מהגי': בתחילה, שהכונה שרואים רק כשהראיה היא מלכתחילה ע"מ לטהר בלבד, וכ"מ במאירי שם, שגורס במשנה: לכתחילה, ואעפ"כ חולק, עי' ציון 241. ועי' ציון 290.
  246. כ"ה הגי' במשנה שבמשניות ובגמ' וברי"ף שלפנינו, וכ"ה גי' פיהמ"ש להרמב"ם מו"ק שם ור"י מלוניל בשם יש ספרים ופרי"ד וריטב"א ומאירי וחי' הר"ן מו"ק שם, וכ"ה הגי' בד"ו ובד' פיזרו ובכת"י גטינגן (בגוף כתה"י) ובכתי"מ ובכת"י קולומביה ובכת"י רומי 108 ובכת"י רומי 134 ובכתה"י למשנה: כת"י פרמה וכת"י קאופמן. וגי' ר"י מלוניל שם ונימוק"י מו"ק שם (ג א): ר' יוסי, כפי הגי' שבברייתא דלהלן, וכ"ה הגי' בכת"י הספריה הבריטית ובכת"י גטינגן בגליון.
  247. חכמים במשנה שם; ר' יוסי בתוספתא (כ"ה הגי' בתוספתא לפנינו במוסגר ובהג' הגר"א לתוספתא, וכ"ה ע"פ גי' כת"י וינה ואור הגנוז, ובנוסחאות מכת"י, והיא גי' כת"י ערפורט: אינו נזקק לו להחמיר אבל נזקק לו להקל, אך מוכח שטס"ה, שא"כ במה הוא חולק על ר"מ, ועוד במה הכריע רבי דלהלן ביניהם) ובברייתא שם.
  248. עי' ציון 477. ר' יוסי בתוספתא שם, לגי' שלפנינו במוסגר (וכ"ה גי' הג' הגר"א לתוספתא שם, אבל לגי' כת"י וינה ואור הגנוז אין כאן טעם אלא דין בלבד), ובברייתא שם.
  249. רש"י שם ד"ה שאם ושם ב ד"ה סבר; עי' תוס' מו"ק שם א ד"ה אמר וד"ה בהסגר; פיהמ"ש להרמב"ם שם; פרי"ד שם ב; ריטב"א שם; מאירי שם; תוס' רא"ש מו"ק שם; רע"ב שם. ועי' ציון 479.
  250. ר"ש נגעים פ"ג מ"א. ועי' ציון 478.
  251. רש"י שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  252. פיהמ"ש להרמב"ם שם, ומ"מ יו"ט שם וכס"מ טו"צ שם ה"ז, בד' הרמב"ם שם ושם, ועי' ציון 241; ריטב"א שם; מאירי שם; רע"ב שם.
  253. רבא בגמ' שם ב, בד' ר' יוסי. ועי' רש"י לרי"ף שם (וברש"י מהד' קופפר שם) ופיהמ"ש להרמב"ם שם וריטב"א שם, שאף חכמים סוברים כן, וכ"ה בבני שמואל יו"ט שם בד' הרמב"ם שם, ואף ע"פ שלא פירש, י"ל שרמז זאת בנימוק שהביא שנמצא חגו הופך לאבל, והוא נכון רק באופנים אותם אמר רבא, וכ"מ מסתימת דברי הראשונים דלהלן, שפי' את דברי רבא ולא חילקו בין ד' ר' יוסי לד' חכמים (ועי' ציון 246, שי"ג אף במשנה: ר' יוסי), ועי' ציון 289 ואילך, שי"ס בד' הרמב"ם שלא אמר רבא את דבריו אלא בד' ר' יוסי, אך לא בד' חכמים.
  254. עי' ראשונים שבציון 262 ואילך; עי' ר"ש שבציון 250.
  255. רש"י שם ד"ה בהסגר שני.
  256. ע"ע מצורע ציון +%להשלים+.
  257. רש"י שם. ועי' ציון 307 ואילך, במה חמור דין מצורע מוחלט מדין מצורע מוסגר שצער הוא לו לדעת רבי בברייתא השניה, ועי' רש"י לרי"ף שם (וברש"י מהד' קופפר שם) וריטב"א שם, שטעמים אלו נכונים אף לר' יוסי.
  258. עי' ציון 241.
  259. ע"ע טהרת מצורע ציון 13 ואילך.
  260. ע"ע מצורע ציון +%להשלים+. רש"י לרי"ף שם (וברש"י מהד' קופפר שם) ופרי"ד שם וריטב"א שם ומאירי שם, ע"פ האמור בציון 301. ועי' רש"י לרי"ף שם (וברש"י מהד' קופפר שם) וריטב"א שם, שאע"פ שבציון 291 ואילך, נחלקו תנאים בדעת רבי מה עדיף לאדם יותר, להיות מותר באשתו או להיות עם שאר העולם, ומי שסובר שעדיף להיות מותר באשתו מתיר לראות מצורע בימי הסגרו, ומי שסובר שעדיף להיות עם שאר העולם מתיר לראות מצורע בימי חלוטו, ר' יוסי סובר שיש כאלו שעדיף להם כך ויש שעדיף להם כך, ונמצא שבכל מקרה יכול לצער את בעל הנגע.
  261. גמ' שם א. ועי' ציון 289 ואילך, שי"ס שדברי רבא נאמרו רק על דברי ר' יוסי שבברייתא.
  262. עי' ראשונים דלהלן.
  263. רש"י שם א ד"ה בהסגר ראשון. ועי' תוס' שם ד"ה בהסגר ראשון ושיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם בשם רבו, שהקשו שעדיין יכול לטמאו כשיראהו בסוף השבוע הראשון, כגון שנולדו בנגע סימני טומאה, ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+, ועי' להלן ציון 266 ואילך.
  264. רש"י לרי"ף שם, וברש"י מהד' קופפר שם.
  265. ע"ע הנ"ל שם.
  266. מאירי שם, ומיושבת בכך קושיית תוס' ושיטה לתלמיד ר"י מפאריס שבציון 263.
  267. עי' ציון 263.
  268. עי' ציון 265.
  269. דברי דוד מו"ק שם, בפי' ראשון. ועי"ש, שהוסיף שיש להעמיד אחרי חזקתו שישאר כמו שהיה,
  270. ע"ע חזקה (דמעיקרא). דברי דוד שם, בפי' שני, ואע"פ שכשנשאר כפי שהיה אינו נטהר, ונמצא שאינו משמחו, מ"מ נמצא שהוא מקיים בו דין תורה כהלכתו. ועי"ש, שהחילוק בין הסגר ראשון להסגר שני, שבהסגר שני אף אם ישאר הנגע כפי שהיה הרי הוא טמא, ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+, שי"ס כן. ועי' מל"מ שם, שכ' אף הוא שחוששים שישאר הנגע כפי שהוא ואין חוששים שיולדו בו סימני טומאה, אך לא פי' מאיזה טעם.
  271. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+. ראשונים דלהלן.
  272. תוס' שם, בפי' ראשון; פרי"ד שם; תוס' רא"ש שם, בשם רשב"ם. ועי' תוס' שם, שדוחק הוא, ועי' קר"א שם, שלפי' ר"ש שבציון 250 מבואר החילוק היטב. ועי' ציונים 489, 492.
  273. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+.
  274. ע"ע מצורע ציון +%להשלים+.
  275. תוס' רא"ש שם, בשם ראב"ד; קר"א שם. ועי' ציון 490.
  276. פרי"ד שם.
  277. תוס' שם, בשם ר"י; שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, בשם רבו; חס"ד שם, בד' הרמב"ם שם, שלא חילק בין האופנים השונים של הראיה, ולטעמו שבציון 226, והיינו שאין רואים את הנגע בכל מקום שבו הכהן עלול לטמא את הנגע יותר ממה שהוא עכשיו, ועי' ציונים 253, 289 ואילך, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א.
  278. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם; אחרונים דלהלן.
  279. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם; מל"מ שם, בפי' ראשון; רע"א שם; קר"א שם. ועי' רע"א שם שהוא ע"פ הסברה שבציון 245. ועי' ציון 486.
  280. עי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם; עי' קר"א שם.
  281. מל"מ שם, בפי' שני.
  282. חזו"א נגעים סי' ד אות יז. ועי"ש שדוקא שאר סימני טומאה יכול בעל הנגע לדעת אם הם קיימים, אבל פשיון אין בעל הנגע יכול לדעת בעצמו.
  283. אחרונים דלהלן, וע"פ הגירסא והסברה שבציון 242, שבתחילת הנגע לכו"ע אין רואים.
  284. שפ"א שם; רש"ש מו"ק שם. ועי' ציון 486.
  285. ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+. ראשון לציון מו"ק שם. ועי"ש, שאע"פ שעדיין יכול להחליטו לטומאה בסימני טומאה אחרים שהם שער לבן ומחיה, שהמצורע מוחלט בהם אף לפני הסגר, ע"ע הנ"ל ציונים +%להשלים+, מ"מ לא שכיח שבין הראיה הראשונה להסגר בזמן מועט כ"כ יולדו סימנים אלו, ודוקא פשיון שהוא מועט שכיח שיולד.
  286. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+.
  287. חס"ד שם.
  288. חס"ד שם, ע"פ טעמו של הרמב"ם שבציון 226, שרק כשמטמאנו יש לחשוש. ועי"ש, שאע"פ שמדברי רבי שבציון 299, מ' שר' יוסי סובר שאין רואים אף במצורע מוחלט, שכן אמר רבי שנראים דברי ר' יוסי במצורע מוחלט, והיינו שאין רואים, כונתו לומר רק שהוא סבור שאין רואים אף במצורע מוחלט, כפי שאמר ר' יוסי סתם שאין רואים את הנגע במועד, אך לא שדברי ר' יוסי עצמם נאמרו אף במצורע מוחלט.
  289. מ"מ יו"ט שם, בד' רמב"ם יו"ט שם, וכס"מ טו"צ שם ה"ז, בד' רמב"ם טו"צ שם ה"ח, שפסק את המשנה כצורתה שאין רואים את הנגעים במועד, ולא חילק בין זמנים שונים, ושאע"פ שרבא אמר שבהסגר ראשון כו"ע מודים שרואים, עי' ציון 261, י"ל שלא אמר כן רבא אלא בד' ר' יוסי שבברייתא, אבל לד' חכמים שבמשנה אין רואים לעולם. ועי' ראשון לציון שם וחס"ד שם, שהקשו, שמאיזה טעם יש לחלק בין ר' יוסי שבברייתא לחכמים שבמשנה. ועי' ציונים 253, 277, 290, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א.
  290. מל"מ שם, בד' רמב"ם שם ושם, שחילק בין איסור הראיה בשבת ויו"ט (עי' ציון 197 ואילך) לאיסור הראיה בחוה"מ, ועוד שדבריו בטו"צ מתיחסים רק כשנראה הנגע בתחילתו בחוה"מ. ועי"ש ראיה מדברי רבא שבציון 261, שהזכיר רק את מחלוקת ר"מ ור' יוסי שבברייתא, ולא את מחלוקת ר"מ וחכמים שבמשנה, ומוכח שלא התייחס לדברי חכמים, וכן מדברי רבי שבציון 291 ואילך, שהזכיר רק את מחלוקת ר"מ ור' יוסי כנ"ל, ושבכך מתישבת הגי' במשנה: בתחילה (עי' ציון 245), שדוקא בתחילה נחלקו חכמים על ר"מ ואמרו שאין רואים את הנגע במועד, אבל לאחר שכבר הוסגר או הוחלט, הם מודים שרואים את הנגע במועד, ואע"פ שבפיהמ"ש להרמב"ם שם כ' את דברי רבא על דברי חכמים, עי' ציון 253, י"ל שבחיבורו חזר בו. ועי' ציונים 253, 277, 289, שי"מ את דברי הרמב"ם בע"א.
  291. תוספתא שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' כת"י וינה, ועי' ציון 306; ברייתא מו"ק שם א.
  292. ע"ע מצורע ציון +%להשלים+. רש"י שם ב ד"ה מר סבר צוותא דאשתו.
  293. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+. רש"י שם, בפי' דברי הגמ' שם ב: צוותא דאשתו עדיפא ליה. ועי' תוס' שם ד"ה אמר רבי, שלמד בד' רש"י שמצורע מוסגר אסור בתשמיש המיטה ומצורע מוחלט מותר (וכן מפורש ברש"י קופפר שם, וכ"מ במאירי שם), ותמה עליו.
  294. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+ וע' שלוח מחנות. תוס' שם. ועי"ש, שאע"פ שכשמחליטים אותו יש לו צער בפריעה ופרימה וקריאת טמא, עי' ציון 308 ואילך, אין הוא חושש כ"כ לצער זה.
  295. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, בשם רבו; עי' פרי"ד שם, ע"פ הג' בגליון; ריטב"א שם, בד' תוס' שם. ועי' ציון 294, וצ"ב.
  296. עי' ציון 473. ריטב"א שם.
  297. עי' ציונים 479, 483.
  298. עי' ציון 493. שיטה לתלמידי ר"י מפאריס שם, בשם רבו. ועי"ש ראיה מכך שהכתוב "לטהרו או לטמאו" מובא רק בסוף דיני הצרעת.
  299. תוספתא שם, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' כת"י וינה, ועי' ציון 303; ברייתא שם.
  300. ע"ע טהרת מצורע ציון 13 ואילך.
  301. ע"ע מצורע ציון +%להשלים+. רש"י שם ותוס' שם, בפי' דברי הגמ' שם. ועי' ריטב"א שבציון 296, שלשיטתו יכול לשתוק ולא לטהרו, אלא שאז אין שום תועלת בראייתו, שאם בא לטהרו ישתוק, ולטמאו הוא ממילא טמא מוחלט אף קודם הראיה.
  302. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם, בשם רבו.
  303. ברייתא שם ב; ירושלמי שם. וכ"ה בנוסחאות מכת"י לתוספתא שם, והיא גי' כתי"ע, ועי' ציון 299.
  304. רש"י שם ד"ה ומר סבר צוותא דעלמא.
  305. ע"ע טהרת מצורע ציון 209 וע' מצורע ציון +%להשלים+. רש"י שם ופרי"ד שם ומאירי שם, בפי' דברי הגמ' שם: מר סבר צוותא דעלמא עדיפה ליה.
  306. ברייתא שם; ירושלמי שם. וכ"ה בנוסחאות מכת"י לתוספתא שם, והיא גי' כתי"ע, ועי' ציון 291.
  307. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+ וע' שלוח מחנות. רש"י שם, בפי' דברי הגמ' שם. ועי' תוס' שם, שהקשה שאף מצורע מוסגר צריך לצאת מחוץ לשלושת המחנות (ע"ע מצורע ציון +%להשלים+ וע' שלוח מחנות), ואין הבדל ביניהם לעניין זה, ועי' ריטב"א שם, שתרץ ששילוחו של מצורע מוסגר קל יותר משילוחו של מצורע מוחלט, שאע"פ שצריך להתרחק מבני אדם, אינו יוצא מחוץ לשלושת המחנות, ועי' ציון 311, שרש"י חזר בו מפירושו שכאן.
  308. תוס' שם; מאירי שם.
  309. תוס' שם. ועי' תוי"ט מגילה פ"א ה"ז, שכ' שאין זה אלא שגרת הלשון, שכן אף מצורע מוסגר צריך לקרוא טמא, לסוברים כן, ע"ע מצורע ציון +%להשלים+.
  310. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+.
  311. רש"י מהד' קופפר שם, לאחר שחזר בו מפי' שבציון 307 (וכ"ה בשיטה לתלמיד ר"י מפאריס שם בשמו); תוס' שם.
  312. תוספתא נגעים סופ"א; רמב"ם טו"צ פ"ט הי"א. ועי' ציונים 143 ואילך, 164 ואילך, 197 ואילך, 221 ואילך, שיש זמנים שבהם אין רואים נגעים, ופשוט שבזמנים כאלו על הכהן לדחות את מי שבא אליו.
  313. ע"ע אין מעבירין על המצות. חס"ד לתוספתא שם. ועי' ציון 317.
  314. עי' ציון 140.
  315. זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  316. ציון 377.
  317. תפא"י נגעים פ"ג מ"א בועז אות ב. ועי"ש, שפשוט הוא. ועי' חס"ד שבציון 313, שקרא אף הוא לראית הנגע מצוה. וצ"ב, שלא מצינו למוני המצוות שמנו מ"ע לראות את הנגע, ואולי כונתו לדברי אזהרות לר"י ברצלוני ד"ה יסודות משמרת, שמנה מ"ע של מראות נגעים, ועוד י"ל שאין כונתו לומר שהראיה היא מ"ע בפנ"ע, אלא היא חלק מהמ"ע הכללית של נגעים (ע"ע נגעי אדם וע' נגעי בגדים וע' נגעי בתים).
  318. הערוך ע' עדר; רמב"ם טו"צ פ"ט הי"ב, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פ"ב מ"ד; ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ד אות ג. ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות כד, שמ"מ באישה יש לכסות את מה שמחוץ למקום הנגע מחשש להרהור.
  319. רא"ש נגעים שם, ע"פ המשנה והתו"כ דלהלן.
  320. תו"כ שם.
  321. פרי"ד נדה סז א; עי' ראשונים שבציון 322; ק"א שם.
  322. רבנו הלל לתו"כ שם; ר"ש נגעים שם; מאירי נדה שם; רא"ש שם; רע"ב נגעים שם; ק"א שם.
  323. מאירי שם; תפא"י שם יכין אות כא.
  324. פרי"ד שם. וכ"מ בראב"ד לתו"כ שם.
  325. רש"י נדה שם ד"ה כעודר; הערוך ע' עדר. ועי' תוי"ט נגעים שם, שתמה, שאין דרך העודר להגביה את עצמו אלא לכפוף את קומתו.
  326. רש"י שם.
  327. תו"כ שם; פרי"ד שם; מאירי שם; עי' ראשונים שבציון 328.
  328. ראב"ד שם; רבנו הלל שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  329. תוי"ט שם בשם הראב"ד (אך עי' ראב"ד שם, ששיערו דוקא בזית, לפי שבאילנות אחרים מפני גובהם צריך לטפס בהם על מנת ללקט מהם, ואינו מרים זרועותיו כלל, וצ"ב); תפא"י שם יכין אות כב.
  330. רש"י שם; הערוך שם. ועי' שושנים לדוד נגעים שם, והובא בתוס' אנשי שם נגעים שם, שהקשה, שמסיקה היא הלקיטה מן האילן, ועוד שבלקיטה מהארץ אין הבדל בין זיתים לאילנות אחרים.
  331. עי' תוס' נדה שם ד"ה וכמניקה; פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ראב"ד שם; רבנו הלל שם; עי' רע"ב שם; עי' ק"א שם. ועי' פרי"ד שם, שמ' מדבריו שעורכת היא אורגת דלהלן, והוא ע"פ המשנה שבגי' הגמ' בנידה שם, שהובאו באישה רק שני אופנים ולא שלוש.
  332. תו"כ שם; תוס' שם; עי' ראשונים שבציון 333.
  333. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  334. תוי"ט שם בשם הראב"ד (אך עי' ציון 335, וצ"ב); תפא"י שם יכין אות כג.
  335. ראב"ד שם.
  336. נגעים שם; תו"כ שם.
  337. עי' תו"כ שם; עי' תוס' שם; רבנו הלל שם; עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם.
  338. רש"י שם ד"ה כאורגת; תוס' רי"ד שם; עי' מאירי שם: בית הסתרים.
  339. רש"י שם; מאירי שם.
  340. ת"ק במשנה שם ובתו"כ שם; ר' מאיר בתוספתא נגעים פ"א.
  341. משנה שם; תו"כ שם; תוספתא שם.
  342. תוי"ט שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם לגי' הדפוסים ובד' רע"ב שם, שלא פסקו הלכה. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שלדעה זו י"ל שאע"פ שמדברי רבי בתוספתא שבציון 344 מוכח שהם חולקים, י"ל שהמשנה נשנתה כדעת רבי, שהכריע ביניהם, ונשנתה ע"פ הכרעתו.
  343. תוי"ט שם, בד' הרמב"ם שם, שפסק רק את דברי ת"ק ולא פסק את דברי ר' יהודה (וכעי"ז בתפא"י שם יכין אות כו, בד' הרמב"ם שם), ושכ"ה בפיהמ"ש להרמב"ם שם לגי' נוסח א"י (וכ"ה גי' ר"י קפאח), שאין הלכה כר' יהודה.
  344. תוי"ט שם בשם הראב"ד (ואינו לפנינו); חס"ד שם, בד' הראשונים שפסקו שאין הלכה כר' יהודה, עי' ציון 352; א"ר נגעים שם, ובבהגר"א לתוספתא שם; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם. ועי' א"ר שם, ראיה מדברי רבי בתוספתא שם, שהכריע שנראים דברי ר"מ ביד הימנית ודברי ר' יהודה ביד השמאלית, ומוכח שר"מ ור' יהודה סוברים שאותו דין קיים בשתי הידים, ועי' ציון 342.
  345. תוי"ט שם בשם הראב"ד (ואינו לפנינו). ועי"ש ראיה מדברי ר' יהודה במשנה ובתו"כ שם: אף, ועי' תפא"י שם בועז אות ה, שדחה ראייתו, ועי' בהגר"א שם, שלא גרס: אף.
  346. ר"ש שם; רע"ב שם.
  347. ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+. רש"י שם ד"ה כעודר; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' רבנו הלל שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, ע"פ תו"כ שם: פרט לבית הסתרים; מאירי שם.
  348. עי' תפא"י דלהלן.
  349. עי' ציון 320 ואילך. תפא"י שם יכין אות כא.
  350. עי' ציון 327 ואילך. תפא"י שם יכין אות כב.
  351. עי' ציון 343 ואילך.
  352. ראשונים שבציון הנ"ל.
  353. ע"ע הלכה ציון 750.
  354. חס"ד שם.
  355. ויקרא יג ג.
  356. שם. ק"א דלהלן.
  357. ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות א, בפי' ראשון בד' התו"כ שם.
  358. ויקרא יג ג.
  359. שם. ק"א דלהלן.
  360. ק"א לתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות א, בפי' שני בד' התו"כ שם.
  361. תוספתא נגעים פ"א; ר"ש נגעים פ"ג מ"א וקר"ס טו"צ פ"ט, בפי' דברי התו"כ שם בהמשך: שיהא רואה כל הבשר עמו כולו כאחד, וכ"מ בראב"ד דלהלן בפי' דברי התו"כ; רמב"ם טו"צ שם ה"ד.
  362. ויקרא שם.
  363. ר"ש שם וקר"ס שם, בפי' דברי התו"כ שם. ועי' רבנו הלל לתו"כ שם וק"א שם, שפי' את דברי הת"כ בע"א.
  364. ראב"ד לתו"כ שם, בפי' ראשון.
  365. ראב"ד שם, בשם י"מ; חס"ד שם, שזהו פשט דברי התו"כ.
  366. חזו"א נגעים סי' ב אות י, ע"פ הטעם שבציון 364. ועי"ש ראיה מדין כולו הפך לבן שטהור (ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+), אע"פ שאין שום עור בשר מסביב לנגע.
  367. ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+.
  368. עי' כס"מ טו"צ פ"ו ה"ג, בפי' ראשון.
  369. נגעים פ"ג מ"א; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"י.
  370. ויקרא יג ג. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  371. משנ"א נגעים שם.
  372. ויקרא שם. פיהמ"ש להרמב"ם שם. ונ' שנלמד מהמילה "וראהו", שיראה אחד ולא שנים. ועי' ליקוטי המשנה נגעים שם, והובא בתוס' אנשי שם שם, שהקשה מדוע יש צורך בשני כתובים.
  373. ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; קר"ס טו"צ שם.
  374. עי' ציון 361 ואילך. ר"ש שם; קר"ס שם. ועי' הון עשיר נגעים שם, שאע"פ שבשני אנשים הם גופים מחולקים ויותר קל להבחין בנגע ובעור הבשר שסביבו אף כשרואה אותם כאחד, מ"מ אין רואים אותם כאחד.
  375. עי' ציון 317.
  376. ע"ע ציון 1. תפא"י נגעים שם בועז אות ב.
  377. משנה שם; רמב"ם שם הי"א.
  378. משנ"א נגעים שם וערה"ש העתיד סי' צג סכ"ב, בד' הרמב"ם שם ה"י: מותר לומר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה (ועי' משנ"א שם, שכ"ה בתו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב אות ח). ועי' משנ"א שם, שכ"מ ע"פ הטעם שהובא בראשונים שבציון 374.
  379. עי' להלן. וכעי"ז בציון 46 ואילך, לגבי יכולת הראיה של הרואה, ובציון 164 ואילך, לגבי זמן הראיה, ובציון 426 ואילך, באופן הראיה ביחס לצבע העור של האדם, לסוברים כן.
  380. ויקרא יג יב.
  381. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ב השני אות ב. ועי' ציון 168 ואילך, כיצד נלמד מהכתוב.
  382. ק"א לתו"כ שם אות ג.
  383. נגעים פ"ב מ"ב; תו"כ שם אות ג; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ו.
  384. רש"י סנהדרין לד ב ד"ה שחרית וד"ה מפני; יד רמ"ה סנהדרין שם. וכעי"ז בציון 173 ואילך.
  385. תוי"ט נגעים שם; תפא"י נגעים שם יכין אות יד.
  386. ציון 389 ואילך.
  387. ערה"ש העתיד סי' צג סי"ב.
  388. עי' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם.
  389. עי' להלן.
  390. מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"ב מ"ב, ע"פ התוספתא שבציון 405.
  391. נגעים שם מ"ג; תו"כ מצורע פרשתא ה אות יא; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ה.
  392. רש"י חולין י ב ד"ה אין; רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ראשונים שבציון 397.
  393. מאירי סנהדרין צב א וחולין שם.
  394. עי' רש"י שם וסנהדרין שם ד"ה בית; עי' רמב"ם שם, וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רבנו הלל שם; עי' יד רמ"ה סנהדרין שם; עי' מאירי שם ושם; ק"א לתו"כ שם.
  395. ויקרא יד לה.
  396. תו"כ שם, לגי' שלפנינו. וכ"ה גי' רש"י שם ושם ופיהמ"ש להרמב"ם שבדפוסים ורא"ש נגעים שם וק"א שם.
  397. תו"כ שם, לגי' פיהמ"ש להרמב"ם מהד' ר"י קפאח ור"ש ורע"ב נגעים שם ורבנו הלל שם. וכ"ה גי' כל כתה"י של התו"כ (כת"י רומי 66 וכת"י ניו יורק וכת"י לונדון וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה) מלבד כת"י רומי 31, שיש בו ט"ס.
  398. ק"א שם.
  399. רש"י סנהדרין שם, בפי' ראשון.
  400. חס"ד לתוספתא נגעים פ"א.
  401. ע"ע נגעי בתים ציון +%להשלים+.
  402. משנ"א נגעים שם, ע"פ התוספתא שבציון 405, שדנה בבית אפל ביחד עם בית הסתרים.
  403. עי' מהר"ם מרוטנבורג שבציון 390; א"ר נגעים שם. ועי' להלן.
  404. תפא"י נגעים שם יכין אות יט.
  405. תוספתא נגעים שם; מהר"ם מרוטנבורג שם, בפי' דברי המשנה שם מ"ב: ולא בתוך הבית, והיינו שאין רואים נגעים בתוך הבית עד שיפתחו את חלונותיו, ועי' ציון 388. ועי' חס"ד שם, שמצדד לומר כן בד' הרמב"ם שם, שהוסיף: אם אין הנגע נראה בו טהור, והיינו כשנראה בלא מעשה חדש.
  406. חס"ד שם, לשיטתו שבציון 400.
  407. משנ"א שם, לשיטתו שבציון 402.
  408. רש"ש חולין שם.
  409. עי' ציונים 164 ואילך, 379 ואילך.
  410. עי' להלן.
  411. רה"ג למשנה דלהלן; פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן; ראב"ד לתו"כ דלהלן; רבנו הלל לתו"כ דלהלן; ר"ש למשנה דלהלן; רא"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן; ק"א לתו"כ דלהלן.
  412. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל שם; ק"א שם. ועי' תפא"י למשנה דלהלן יכין אות א, שהקשה, שלפי' זה שגרמני הוא סוג מראה ואינו קרוי ע"ש ארצו, היה לה למשנה לקוראו לבקן, עי' משנה בכורות מה ב.
  413. א"ר למשנה דלהלן; תפא"י שם. ועי"ש ושם, שהטעם לכך שהם לבנים הוא שאור השמש אינו מתגבר שם, ועי"ש ושם שהוא מתאים לפירוש כושי שנקרא כך ע"ש ארצו, עי' ציון 415.
  414. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  415. א"ר שם; תפא"י שם. ועי"ש ושם שהטעם לכך שהם שחורים הוא שאור השמש מתגבר שם ביותר.
  416. נגעים פ"ב מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ד; רמב"ם טו"צ פ"א ה"ט. ועי' ציון 417, שאלו דברי ת"ק, אך עי' ציון 418, שי"ס שאין זו דעה כיצד רואים, אלא תיאור המציאות המתוארת כאן, ואף הסוברים בציון הנ"ל שזו דעה, ושיש חולקים עליה, עי' ציון 426 ואילך, כולם מודים שמראה הנגע משתנה ע"פ צבע העור שסביבו, ונחלקו כיצד יש לראותו. ועי' חזו"א נגעים סי' ב אות י, שמסתפק בנגעי בגדים ובתים, שצבעם אדמדם וירקרק (ע"ע מראות נגעים: בנגעי בגדים ובתים), אם אף בהם המראה משתנה לפי הצבע שסביבות הנגע.
  417. משנה שם; תו"כ שם.
  418. עי' ציון 416. ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בד' ת"ק במשנה שם; ראב"ד שם ורבנו הלל שם וק"א שם, בד' ת"ק בתו"כ שם. ועי' ר"ש ורע"ב שם (וכ"ה ברבנו הלל שם וברא"ש שם ובק"א שם), ותפא"י שם בועז אות א, בדעתם, שלפי"ז אין טומאת נגעים בגרמני, שאף הנגע החזק ביותר נראה בו כהה למטה ממראות הנגעים המטמאים (ע"ע מראות נגעים: צבעם), ועי' תפא"י שם, שהקשה שמ"מ אף הגרמני שעורו לבן ביותר אינו לבן יותר משלג שהוא המראה החזק ביותר בלבנוניתו במראות הנגעים (ע"ע בהרת ציון 1 ואילך וע' מראות נגעים ציון +%להשלים+), ולכן אף בו יש אופן של נגע טמא, כשהוא חזק בלבנוניתו יותר מצבע עורו. ועי' מלאכ"ש נגעים שם ומים טהורים נגעים שם ומשנ"א נגעים שם, בד' רמב"ם שם, שהביא את התחלת דברי המשנה (עי' ציון 416), ואעפ"כ פסק כחכמים שהובאו דבריהם בסוף המשנה (עי' ציון 450), שאין כאן כלל דעת ת"ק במשנה, אלא שבתחילת המשנה מוצגת השאלה, כיצד יש לראות את הנגעים באנשים עם צבעי עור שונים, שמשפיעים על מראה הנגע.
  419. ויקרא יג ב. כ"ה הנוסח בחלק מהד' של התו"כ שלפנינו וכמעט בכל כתה"י לתו"כ (רומי 31 ורומי 66 וניו יורק ואוקספורד ופארמה), וכ"ה הנוסח בראב"ד שם ובק"א שם, וכ"מ בר"ש שם. וברוב הד': בעור בשר, וכ"ה הנוסח בכת"י לונדון ובד"ו, אך מהמשך דברי התו"כ שבציון 446, מוכח שטס"ה.
  420. ויקרא שם. ק"א שם.
  421. ויקרא שם (פעמיים) וג וד. תפא"י שם יכין אות ד.
  422. תו"כ שם.
  423. ויקרא שם ג.
  424. עי' ציון 427.
  425. תפא"י שם.
  426. משנה שם; תו"כ שם אות ה.
  427. ראב"ד שם אות ה.
  428. קר"ס טו"צ שם; ק"א שם אות ה.
  429. עי' ציון 421.
  430. ע"ע מעוט אחר מעוט. משנ"א שם.
  431. משנה שם; תו"כ שם.
  432. ראב"ד שם, בפי' ראשון, ושם בפי' שני בד' חכמים בפי' דברי ר"ע; ר"ש שם; מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם. ועי' ראב"ד שם, שחכמים באים לפרש את מקור הלימוד של ר"ע, וכעי"ז בק"א שם, ועי' תוי"ט נגעים שם, שרבי חזר ושנה דעה זו במשנה, שכיון שמסתבר טעמה, יש לקובעה בלשון חכמים, כדי לפסוק כן הלכה (עי' ציון 450), וכעי"ז במהר"ם מרוטנבורג שם. ועי' ציון 445.
  433. משנה שם; תו"כ שם.
  434. רה"ג שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב שם; ק"א שם.
  435. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  436. תפא"י שם יכין אות ז, בפי' שני.
  437. ציון 454 ואילך.
  438. עי' ציון 427.
  439. עי' ציון 416.
  440. ראב"ד שם.
  441. עי' ציון 454.
  442. משנ"א שם.
  443. כ"ה הגי' בתו"כ שלפנינו ובכת"י לונדון לתו"כ ובד"ו. ובמרבי כתה"י לתו"כ (כת"י רומי 31 רומי 66 וכת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה): ר' יהודה.
  444. ר' יהודה במשנה שם; ר' יוסי בתו"כ שם.
  445. ראב"ד שם, בפי' שני, שר' יהודה בא לפרש את דברי ר' עקיבא, ולא לחלוק עליו. ועי' ציון 432.
  446. תו"כ שם.
  447. ע"ע נגעים ציון +%להשלים+.
  448. ראב"ד שם; רבנו הלל שם אות ה; ר"ש שם; ק"א שם.
  449. עי' ציון 221 ואילך. ראב"ד שם.
  450. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' מהר"ם מרוטנבורג שם. ועי' ציון 432.
  451. עי' ציונים 426 ואילך, 444.
  452. עי' תפא"י למשנה דלהלן יכין אות ז.
  453. רא"ש למשנה דלהלן.
  454. נגעים פ"ב מ"א; תו"כ תזריע פ' נגעים פ"א אות ה. ועי' ציון 462.
  455. עי' ר"ש נגעים שם; עי' רא"ש שם; עי' רע"ב נגעים שם; ק"א לתו"כ שם.
  456. ראב"ד לתו"כ שם; ר"ש שם; מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  457. עי' ציון 444.
  458. ראב"ד שם. וכ"מ בשא"ר דלעיל, שהביאו את דברי ר' יהודה במשנה שם שפעמים יראה הנגע בבינוני, ולא כתבו שהוא חולק באופן שיעור הבינוני.
  459. א"ר נגעים שם; מים טהורים נגעים שם.
  460. א"ר שם.
  461. תפא"י נגעים שם יכין אות ז, בפי' שני, בד' ר' ישמעאל, ושם אות יג, בד' חכמים. וכ"מ ברמב"ם טו"צ פ"א ה"ט, שפסק כחכמים (עי' ציון 450), וכ' סתם שמשערים בבינוני, ולא כ' כיצד, אך אולי כונתו לאמור בציון 462.
  462. חזו"א נגעים סי' ב אות י וסי' ד אות א. ועי' ציון 461.
  463. ויקרא יג ג.
  464. עי' יומא מג א, ורש"י שם ד"ה הכהן. תפארת יעקב על חומר בקודש (לבעל התפא"י) פ"ד ס"ק ח וכלי חמדה אמור אות א, בד' החומר מקודש שם.
  465. לח"ש נגעים פ"ג מ"א; בית יצחק או"ח סי' כז אות ד ויו"ד ח"ב סי' קיג אות א; תפארת יעקב שם; כלי חמדה שם. וכ"מ ברדב"ז תרומות פ"ז ה"ט, שכ' שהטעם שאין רואים נגעים בזה"ז הוא מחמת שאין כהן מיוחס (עי' ציון 23), ואילו היה צורך בבגדי כהונה, מזה הטעם א"א לראות נגעים בזה"ז. ועי' בית יצחק יו"ד שם, ראיה מראב"ד כהמ"ק פ"ח הי"ב, שמותר לכהן ללבוש אבנט של כלאים במקדש אף שלא בשעת עבודה, ושאג"א סי' ל בטעמו, שהואיל ואם תיקלע לו עבודה באותה שעה מותר, אף כשאינו עובד מותר, ומכך שמחוץ למקדש אסור אף לדעתו, מוכח שאין צורך ללבוש בגדי כהונה לשם ראיית נגעים, שהיא מחוץ למקדש.
  466. ע"ע טמא (א): בעבודה במקדש.
  467. עי' ציון 72. לח"ש שם.
  468. ע"ע בעל מום (כהן): פסולו לעבודה.
  469. עי' ציון 64. בית יצחק או"ח שם. ועי' בית יצחק יו"ד שם, שדחה טעם זה מכך שלדעת ר' אליעזר בעל מום כשר להוצאת הדשן, ע"ע הנ"ל ציון 34 וע' דשון מזבח החיצון ציון 39, ואעפ"כ הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, ע"ע הנ"ל ציון 65 (אך ע"ע הנ"ל ציון 69 ואילך, שנחלקו ראשונים אם אף לדעת ר"א הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה).
  470. ע"ע עבודה.
  471. עי' ציון 73. כלי חמדה שם.
  472. עי' ציון 1.
  473. משנה מו"ק ז א; תוספתא מו"ק פ"א; ברייתא שם. ועי' ציון 238 ואילך.
  474. רבא בגמ' שם ב.
  475. עי' ציון 291.
  476. עי' ריטב"א שבציון 296. ועי' ציון 301 בטעם שלדעה זו רבי חולק על ר"מ במצורע מוחלט.
  477. תוספתא שם, לגי' שלפנינו במוסגר (וכ"ה גי' הג' הגר"א לתוספתא שם, אבל לגי' כת"י וינה ואור הגנוז אין כאן טעם אלא דין בלבד); ברייתא שם. ועי' ציון 247 ואילך.
  478. עי' ר"ש שבציון 250.
  479. ויקרא יג נט. עי' ראשונים שבציון 249, בפי' דברי רבא בגמ' שם.
  480. עי' ציון 6, ולא מצינו חולק. וכ"מ בגמ' שם.
  481. פיהמ"ש להרמב"ם מו"ק פ"א מ"ה.
  482. עי' דברי חכמים במשנה שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם וריטב"א מו"ק שם ורע"ב מו"ק שם.
  483. רש"י מהד' קופפר מו"ק שם (וכ"ה בריטב"א שם בשם רש"י); תוס' מו"ק שם ד"ה אמר רבי. ועי' ריטב"א שם, שאף לסוברים שרבי בברייתא הראשונה חולק וסובר שהכהן רשאי לשתוק, עי' ציון 476, מ"מ הם מודים שרבי בברייתא השניה (עי' ציון 303 ואילך) סובר שאין הכהן רשאי לשתוק.
  484. חזו"א נגעים סי' ד אות ד.
  485. עי' דברי רבא שם: כי פליגי בהסגר שני.
  486. עי' שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שבציון 279; עי' אחרונים שבציונים 279, 284, בפי' דברי ר"י שבתוס' שם ד"ה בהסגר.
  487. עי' ראשונים שבציון 272 ואילך.
  488. ע"ע נגעי אדם ציון +%להשלים+.
  489. עי' תוס' ותוס' רא"ש בשם רשב"ם שבציון 272.
  490. עי' תוס' רא"ש בשם ראב"ד שבציון 275.
  491. ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+.
  492. פרי"ד מו"ק שם ב. ועי"ש שהוא לשיטה שבסוף שבוע שני אם נשאר כמות שהוא הרי הוא טמא, ע"ע הנ"ל ציון +%להשלים+, וכן הוא לשיטתו שבציון 276, שכשכהה הנגע לגמרי מותר לראותו בכל שלב, שאין הכתוב "לטהרו או לטמאו" מדבר אלא בנגע שחשוב נגע, שיש בו סימני טומאה או טהרה.
  493. שיטה לתלמיד ר"י מפאריס שבציון 298.
  494. עי' ראשונים ואחרונים שבציונים 266 ואילך, 281, 285.
  495. עי' חס"ד שבציון 243.
  496. עי' ציון 6.
  497. עי' להלן.
  498. ויקרא יג לז. תו"כ תזריע פ' נגעים פ"ט אות טז; תוספתא נגעים סופ"א; ירושלמי פסחים פ"ו ה"א; רמב"ם טו"צ פ"ט ה"ג.
  499. ק"א לתו"כ שם; עי' בהגר"א לתוספתא שם.
  500. עי' ויקרא שם יא. תוספתא שם; רמב"ם שם.
  501. בהגר"א שם.
  502. תו"כ שם; תוספתא שם; ירושלמי שם.
  503. קה"ע לירושלמי שם, בפי' דברי הירושלמי שם: ודרש והסכים וקיבל הלכה, ועי' מסורת התלמוד לתו"כ שם, שכבר דרש את הדרשה בבבל, ועלה לא"י לברר אם הלכה כפי שדרש, ועי' ציון 504, שי"מ את דברי הירושלמי בע"א. וכעי"ז בראב"ד לתו"כ שם, בפי' ראשון, אך לדעתו הלל עלה מבבל לצורך ההלכה שמוזכרת בתחילת דברי התו"כ שם, וצ"ב מדברי התוספתא והירושלמי, שמפורש בהם שעלה מבבל לצורך ההלכה שכאן.
  504. ק"א שם; פנ"מ לירושלמי שם, בפי' דברי הירושלמי שם, והיינו שקודם שעלה דרש וקיבל הלכה, ולאחר שעלה קיבלו ממנו, ועי' ציון 503, שי"מ את דברי הירושלמי בע"א.
  505. עי' ר"ש נגעים פ"ג מ"א; חס"ד לתוספתא שם; עי' זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם. ועי' ראב"ד שם, בשם י"מ, אך לדעתו הלל עלה מבבל לצורך ההלכה שמוזכרת בתחילת דברי התו"כ שם, וצ"ב מדברי התוספתא והירושלמי, שמפורש בהם שעלה מבבל לצורך ההלכה שכאן.