אנציקלופדיה תלמודית:רובע ונרבע

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־23:09, 15 בפברואר 2020 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - אסור לאיש לבוא על בהמה* וחיה* ועוף* ולהביא בהמה וחיה עליו, ואסור לאשה* להביא בהמה וחיה עליה, ובהמה או עוף שנעברה בה עבירה זו פסולה לקרבן.

בלשון-חכמים*[1], בהמה זכר הבא על האישה - או איש[2] - נקרא רובע[3], ככתוב: ואשה לא תעמֹד לפני בהמה לרִבעה[4], ובהמה שאיש בא עליה נקראת נרבע[5]. ויש שכדי להבדיל בין נרבע לזכר ונרבע לבהמה, בא התואר: נרבע לבהמה[6].

רביעה זו, נחלקו בה גאונים וראשונים: יש מפרשים שהיא מענין: ארחי ורבעי זֵרית[7], שהוא מתרגום ותרבץ תחת בלעם[8]: ורבעת[9]. ויש מפרשים שהיא מגזרת ארבעה[10], וכתבו שהכוונה בו גלויה[11], וביארו אחרונים שתשמיש הבהמות נקרא בלשון רביעה, לפי שהם משמשים על ארבע רגלים[12].

על הנרבע לזכר, ע"ע משכב זכור.

איסורי רביעה

האיסור על האיש

הוזהרנו שלא לשכב עם הבהמות[13], ונמנה לאו זה במנין-המצוות*[14], ונוהג בכל מקום ובכל זמן[15]. ומנין שהוזהרנו שלא לבוא על בהמה[16], שנאמר: ובכל בהמה* לא תתן שכבתך לטמאה בה[17]. וכן הוזהרנו שלא להביא בהמה עלינו[18], ובמקור האזהרה לנשכב - זכר שנרבע לבהמה[19] - נחלקו תנאים ואמוראים בדעתם:

א) לדעת ר' עקיבא הדבר נלמד מהכתוב: לא תתן שכבתך[20], לא תתן שכיבתך[21]. וביארו ראשונים שלשון שכבתך נשמע גם שכיבתך[22]. ואחרונים צידדו שהדבר נלמד מזה שלא כתב: ועם כל בהמה לא תשכב[23].

ב) בברייתא אמרו שלדעת ר' ישמעאל אזהרה לנשכב בא מהכתוב: ולא-יהיה-קדש* מבני ישראל[24] - וקדש משמע בין נשכב לאדם בין נשכב לבהמה[25] - ואומר: וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבֹת הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל[26]. וביארו ראשונים שזו גם מתועבותיהם הוא, שכתוב בפרשת עריות: כי את כל התועבֹת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם[27], ובבהמה כתוב: ובכל[28], וי"ו מוסיף[29] על זכור, שכתוב בו תועבה בפירוש[30], וכאילו נכתב בבהמה תועבה[31], ובכל מקום שכתוב תועבה, יש להוסיף הלאו של לא יהיה קדש[32]. וביארו אחרונים שה"קדש" של וגם קדש, מלמד על ה"קדש" של לא יהיה קדש, מה קדש זה יש בו תועבה, אף בלא יהיה קדש גם דבר שיש בו תועבה, הוזהרנו על זה בלא יהיה קדש[33]. וכן ר' אבהו נקט בדעת ר' ישמעאל שהאזהרה לנשכב היא מלא יהיה קדש[34].

ג) אכן אביי פירש שהכתוב לא יהיה קדש בזנות של גברים כתוב[35], אבל לבהמה אין זנות, ולא שייך בה לשון קדשות[36], ומה ששנינו בברייתא שלדעת ר' ישמעאל האזהרה היא מלא יהיה קדש[37], לרווחת הדבר - כגון אסמכתא* בעלמא[38] - אבל עיקר האזהרה אינו משם[39], אלא לדעת ר' ישמעאל הדבר נלמד מהכתוב: כל שֹׁכב עם בהמה מות יומת[40]. אם אינו ענין לשוכב - שהרי כבר נאמר: ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת[41] - תניהו ענין לנשכב[42], והוציאו הכתוב לנשכב בלשון שוכב, מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר[43], ושוכב ונשכב שניהם מהלאו של לא תתן שכבתך, אחד במשמעותו ואחד משהוקש לחבירו[44].

על ביאת איש על הבהמה או ביאת בהמה עליו, שכיוון שהערה בה או שהערתה בו, חייב, ע"ע ביאה[45]. על ביאת איש על הבהמה, שחייב אף בביאה שלא כדרכה, ע"ע הנ"ל[46]. על איסור בן-נח* בבהמה, ע"ע[47]. על כך שלדעת הסוברים שלא יהיה קדש אזהרה על הנשכב בבהמה, הרי הוא אזהרה אף על הנשכב במשכב-זכור*, ע"ע וע' לא יהיה קדש[48]. על האיסור לבוא על בהמה* ולהביא בהמה עליו שהוא אף בחיה*, עי' להלן: הבהמה[49], ושם[50], אם הוא אף בעוף*, ושם[51], שאינו בחיית הים. הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחד, אם עובר על שני לאוין או אחד, עי' להלן: העונשים[52].

קטן

קטן*, שבא על בהמה או הביאה עליו, פטור[53], כיוון שאינו בר עונשין[54].

על הלימוד מהכתוב לפטור קטן שבא על בהמה או הביאה עליו, ועל כך שאינו נצרך אלא למעט את הבהמה שבא עליה קטן פחות מבן תשע, או הביאה עליו, שאינו ראוי לביאה, ואין הבהמה נסקלת על ידו, עי' להלן: המתת הבהמה[55].

האיסור על האישה

הוזהרנו מהביא הנשים הבהמות עליהן[56], שנאמר: ואשה* לא תעמֹד לפני בהמה* לרִבעה תבל הוא[57], ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן[58]. לאו זה נמנה במנין-המצוות*[59] כלאו בפני עצמו[60], ואינו נכלל בכלל הלאו לאיש[61], לפי שאיסור הזכר לבוא על הבהמה ואיסור האישה שלא תביא הבהמה עליה, שני איסורים חלוקים הם, ולולי הלאו שבא עליהם בפירוש לא היו נלמדים זה מזה[62].

אישה לא שייך רביעה אצלה[63].

על אישה שהביאה בהמה עליה, שחייבת אף בביאה שלא כדרכה, ע"ע ביאה[64]. על איסור האישה להביא בהמה עליה, שהוא אף בחיה*, עי' להלן: הבהמה[65], ושם[66], אם הוא אף בעוף*.

אנדרוגינוס וטומטום

אנדרוגינוס*, אם בא על הבהמה פטור, שספק הוא, שאפשר שהוא נקבה - לסוברים כן[67] - ואשה* לא שייך רביעה אצלה[68].

אנדרוגינוס וטומטום* שהביאו בהמה עליהם חייבים ממה נפשך, שאף אם הם נקבות, חייבים כבהמה שרבע אישה[69].

טעם האיסורים

בטעם האיסור לאיש לבוא על בהמה[70] ולהביא בהמה עליו[71] ולאישה להביא בהמה עליה[72], כתבו ראשונים, שהשם ברוך הוא חפץ שיהיו כל המינים שברא בעולמו עושים פירות למיניהם, וכמו שבא בכתוב בתחילת הבריאה, שכתוב בכל מין ומין, למינהו[73]. ומהיות חפצו ברוך הוא בזה לא תימצא הברכה והגדולה במה שהוא בהיפך, כמו שידוע לנו בפרדות שבאות מתערובת שני מינין שאינן פרות ורבות, וכן כל אילן המורכב משני אילנות לא יצלח לעשות פרי כמוהו, וכל שכן במין האדם שהוא מובחר כל המינים, שאין ראוי שיתערב במין הבהמה הפחות והגרוע[74], כי היא השחתה להשתמש בכח האנושי להולדה בזה האופן הנפסד[75], כי הוא דבר נתעב ואיננו בקיום המינים[76], כי אדם ובהמה לא יולידו[77]. ואם היה שתהיה ממנו הולדה, לא יהיה הנולד אדם כמו שלא יהיה הנולד מסוס ואתון סוס ולא חמור, אבל מין אחר, שעם זאת ההולדה גם כן תכלה אל מין אחר בלתי מוליד[78].

תבל

בנוגע לאיסור לאיש לבוא על בהמה[79] - ולהביא בהמה עליו, לסוברים כן[80] - ולאישה להביא בהמה עליה[81], נזכר בכתוב: תבל הוא[82], וביארו אחרונים שאומר הכתוב שלבד האיסור הוא גם דבר מגונה[83]. בפירוש המילה "תבל" נחלקו הדעות: א) יש מהתנאים וראשונים מפרשים מלשון תבלין[84], וכי תבלין יש בה[85] בעבירה מכוערת זו, שאתה מוצא בה טעם[86], וכי יש בביאה זו טעם מבאחרות[87], והיאך מנחת בן מינה לילך אצל הבהמה[88]. ב) ויש מהגאונים מפרשים שתבל היא תועבה ותעייה שפלה עד מאוד[89]. ג) ויש מהגאונים וראשונים מפרשים שתבל הוא לשון קדש וערוה וניאוף, וכן: ואפי על תבליתם[90]. ד) ויש מהגאונים וראשונים מפרשים שתבל הוא הפסד ושינוי[91] ובלוי[92] והשחתה[93], וכן: כי שם בלל ה'[94], שפירושו: ה' השחית ושינה[95]. ה) ויש מהראשונים מפרשים שתבל הוא לשון בלילה וערבוב[96] זרע אדם וזרע בהמה[97], שמבלבל זרעו עם מי שאינו ראוי להזדווג עימו[98]. ויש מהאחרונים המפרש כך גם דברי תנאים[99].

הבהמה

חיה

בכלל בהמה*, הנזכר בכתוב באיסור על האיש לבוא על בהמה[100], ובאיסור על האיש להביא בהמה עליו -לסוברים כן[101] - אף חיה*[102], שבכל התורה חיה בכלל בהמה[103], וזכר - בכתוב - בהמה, להיותה יותר קרובה מטבע האדם משאר הבעלי חיים[104]. ויש מראשונים ואחרונים הסוברים ש"ובכל בהמה"[105] מרבה אף חיה[106]. וכן בכלל בהמה, הנזכר בכתוב באיסור על האישה להביא בהמה עליה[107], אף חיה[108].

עוף

אם בכלל בהמה הנזכר בכתוב באיסור על האיש לבוא על בהמה[109], אף עוף, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאף עוף בכלל האיסור[110], כי הגנות בכולם אחד[111]. וכן שנינו: אחד שור ואחד כל בהמה לכלאים, וכן חיה ועוף כיוצא בהן[112], ואמרו על זה, שהוא אף בכלאים בהרבעה[113]. וכן מזה שאמרו בתלמוד: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה[114], יצאו בהמה וחיה - ועוף[115] - שאינם נעשים לבשר אחד[116]. וכן אמרו בתלמוד - לענין פסול הבהמה לקרבן[117] - שיש נרבע בעופות[118]. וכתבו ראשונים שיש ללמוד "בהמה" "בהמה" משבת*[119], שכתוב שם באיסור מלאכה: וכל בהמתך[120], וחיה ועוף בכלל[121], וביארו אחרונים שהלימוד הוא "כל בהמה" "כל בהמה" משבת[122], ולכן נכתב: ובכל בהמה[123], מה שאין כן בסוף הפסוק לגבי האישה, שכתוב רק: בהמה[124], שאין העוף בכלל[125] - לסוברים כן[126] - ויש מהראשונים ואחרונים סוברים ש"ובכל בהמה"[127] מרבה אף עוף[128], ולכן באישה כתוב רק: בהמה, שאין העוף בכלל[129]. ב) ויש מהראשונים שנראה שסוברים שעוף אינו בכלל האיסור[130]. ג) ויש שהסתפקו בדבר זה[131]. ויש מהאחרונים שביארו בדעתם שאין הספק אלא לענין חיוב סקילה[132], אבל מודים שיש איסור בדבר[133].

אם בכלל בהמה הנזכר בכתוב באיסור על האישה להביא אותו עליו[134] אף עוף, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף הוא בכלל האיסור[135], כפי הדין - לסוברים כן[136] - באיסור על האיש[137]. ויש סוברים שעוף אינו בכלל האיסור[138], אע"פ שלדעתם באיסור האיש לבוא על בהמה עוף נכלל באיסור[139], שעוף אינו יכול לרבוע האישה[140]. ויש שהסתפקו אם עוף בכלל האיסור[141].

חיית הים

חיית הים[142], כתבו אחרונים שאיש הבא עליה אינו חייב[143].

קטנה וגדולה

בהמה, עשו בה קטנה כגדולה[144], בין שהיתה נרבעת או רובעת[145], שהרובע את הבהמה - או הנרבע לה - אין אצל הבהמה שום חילוק בין גדולה לקטנה[146], אלא בת יום אחד כבת מאה לחטא[147], שנאמר: ובכל בהמה[148], אפילו ביום לידתה[149], כי בהיוולד הבהמה היא ראויה לביאה*[150], ואין לומר שהיא קטנה כל כך שאינה ביאה כלל[151].

יש מהאחרונים המפרש שלדעת ר' לעזר בירושלמי לעולם אינו מתחייב על הבהמה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד[152].

זכר ונקבה

הרובע בהמה, אין חילוק בין בהמה זכר או נקבה[153], וכן אם הביאוה עליו[154], אכן בהמה נקבה לא שייך רביעה אצלה[155].

טריפה ושחוטה

הרובע בהמה טריפה* חייב[156], חי הוא אע"פ שסופו למות מחולי זה[157], ואפילו שחט בה שני סימנים ועדיין היא מפרכסת, הבא עליה חייב[158], הואיל ואין בה טומאת נבלה* הרי היא כחיה לענין זה ואינה כחתיכת בשר, אחר שהיא מפרכסת[159]. מתה הבהמה, פטור[160], שהרביעה תלויה בהנאה[161], ורביעת המת אין בה הנאה, כיוון שכבר עבר חמימותו ולחלוחיתו ונצטנן[162]. ויש מהראשונים הסובר שבכלל בהמה שאסור לאיש לבוא עליה או להביא אותה עליו אף בהמה שחוטה[163], שנאמר: ובכל בהמה[164], בין שחוטים בין חיים[165]. ויש מהאחרונים המצדד בדעתו שאינו איסור, אלא מחמת מיאוס בלבד[166].

על הרובע בן-פקועה*, שחייב, ע"ע[167]. על אדם שרבע בהמתו של טריפה, או שרבעה היא את האדם, שהבהמה נסקלת, ע"ע טרפה (א)[168].

העונשים

הבא על בהמה בזדון

הבא על הבהמה בסקילה[169], אם עבר על לאו זה בזדון[170], ובעדים והתראה*[171], שנאמר: ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרֹגו[172], בסקילה[173]. אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה[174], נאמר כאן: תהרֹגו, ונאמר להלן - גבי מסית[175] - כי הרֹג תהרגנו[176], ללמוד בגזרה-שוה*[177], מה להלן בסקילה - שכתוב: וסקלתו באבנים[178] - אף כאן בסקילה[179], וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב עימה[180].

יש מהראשונים שהיה גרוס לפניהם בתלמוד לימוד נוסף לדין זה מהכתוב: ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרִבעה אֹתה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם[181], וביארו שכתוב באישה הנרבעת לבהמה: דמיהם בם, וכל דמיהם בם בסקילה היא, שלמדנו מאוב-וידעוני* שכתוב בהם: ירגמו אֹתם דמיהם בם[182]. ויש מהאחרונים שהביאו רק לימוד זה[183]. וכן יש מהאחרונים מפרשים בדעת הירושלמי, שאין הלימוד ממסית ומדיח אמור אלא לדעת ר' ישמעאל הסובר שלעולם אין למדים מן הלמד[184] - לסוברים כן[185] - אבל לדעת ר' עקיבא הסובר שבחולין למדים מן הלמד[186], אתה למד הריגה מהריגה סקילה מסקילה דמיהם בם מדמיהם בם[187], כלומר שכתוב כאן: ואת הבהמה תהרגו[188], ובסמוך באישה המביאה בהמה עליה כתוב: והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם, למדים הריגה מהריגה זה מזה, ואחר למדים דמיהם בם שכתוב גבי אישה המביאה בהמה עליה מדמיהם בם הכתוב גבי אוב וידעוני, מה שם בסקילה, אף כאן בסקילה[189]. ויש מהאחרונים המפרשים שאין הלימוד מדמיהם בם בא אלא ללמדנו שלא תאמר שהבהמה בסקילה והאיש בחנק, שהרי המקרא חילקם, שכתב עליו סתם: מות יומת[190], ועל הבהמה כתוב: ואת הבהמה תהרֹגו[191], על כן מביא הלימוד של דמיהם בם, שמשמע ממנו שמיתת האדם והבהמה שווים[192]. ומכיוון שלימוד זה הוא למד מן הלמד, אין ללמוד ממנו שהמיתה היא בסקילה, אלא שלא לחלק בין מיתת האדם למיתת הבהמה בלבד, שהיכן שאנו יכולים ללמוד שלא מן הלמד עדיף, ולכן בא בתלמוד הלימוד ממסית[193].

ויש מהאחרונים המפרשים בדעת הירושלמי שאין הלימוד על חיוב הסקילה אלא מאישה הנרבעת לבהמה בלבד[194].

על ישראל* שדינו במיתה, שדנים אותו בבית דין של עשרים ושלשה, ע"ע דיני נפשות[195].

המביא בהמה עליו בזדון

המביא בהמה עליו בסקילה[196], אם עבר על לאו זה בזדון[197] ובעדים והתראה*[198], שנאמר: כל שֹׁכב עם בהמה מות יומת[199], אם אינו ענין לשוכב - שכבר למדנו ממקום אחר[200] - תניהו ענין לנשכב[201]. ונכתב בלשון שוכב, לדרוש שהנשכב בעונש השוכב - שהוא - בסקילה[202], שאם לא כן הייתי אומר שזו המיתה האמורה בתורה סתם שהיא חנק*[203]. ויש למדים שהמביא בהמה עליו בסקילה, משום שנסמך כל שֹׁכב עם בהמה מות יומת לכתוב: זֹבחַ לָאלהים יָחֳרָם[204], מה זה, השוחט לעבודה-זרה* בסקילה[205], שנאמר: והוצאת את האיש וגו' וסקלתם באבנים ומתו[206], אף זה בסקילה[207], ואם אינו ענין לשוכב, שכבר למדנו ממקום אחר, תניהו ענין לנשכב[208].

יש מהראשונים שכתב להסתפק למה לא נלמד עונש לנשכב מלשון שכבתו, הנשמע גם שכיבתו[209], כלומר שלסוברים שלא תתן שכבתך היינו שכיבתך[210], כך גם בעונש: ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת[211], קראו בו: אשר יתן שכיבתו[212].

המביאה בהמה עליה בזדון

אשה* המביאה את הבהמה עליה בסקילה*[213], אם עברה על לאו זה בזדון[214] ובעדים והתראה*[215], שנאמר: ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אֹתה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם[216], בסקילה[217]. אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה, תלמוד לומר כאן: דמיהם בם[218], ולהלן - באוב-וידעוני*[219] - נאמר: דמיהם בם[220], מה דמיהם בם האמור להלן סקילה - שנאמר: ירגמו אֹתם דמיהם בם[221] - אף דמיהם בם שנאמר כאן סקילה[222].

כשאין עדים והתראה

איש הבא על הבהמה - בזדון[223] - עונשו בכרת[224], וכן אישה המביאה הבהמה עליה[225], ונמנו בכלל שלשים ושש הכריתות האמורות בתורה[226], שנאמר - בסוף הענין[227] - כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות הָעֹשֹׂת מקרב עמם[228]. וביארו ראשונים שאם אין עדים - והתראה*[229] - הם בכרת*[230], והוא הדין אם לא נחקרה העדות[231]. וכתבו ראשונים שהוא הדין המביא בהמה עליו, שאף הוא בכרת[232].

בסתר

השוכב עם בהמה נזכר בכלל הברכות-וקללות* שאמרו הלויים כשעברו ישראל את הירדן[233]: ארור שֹׁכב עם כל בהמה, ואמר כל העם אמן[234]. וביארו ראשונים דהיינו השוכב עם בהמה זכר או נקבה[235], וכשעושה כן בסתר הוא ארור[236], שעל עבירות שבגלוי לא באו לקלל, כי בית-דין* יענשוהו על הגלויות, כמו שכתוב בסוף כל הקללות: הנסתרות לה' אלהינו[237], הוא יקח נקמה מן הנסתרות, שהרי נתקללו בשם הקדוש ברוך הוא[238]. והזכיר הבהמה כי אין לה פה שתצעק[239] על הרובע[240]. וכתבו אחרונים שחטא זה בא עליו ארור, כי הוא חטא רגיל ושכיח, ששוכב עם כל בהמה אינו ירא שתפרסם דבר זה[241].

ר' יהודה בן נחמני מתורגמנו[242] של ר' שמעון בן לקיש היה דורש כל הארורים בנואף ונואפת[243]: ארור שֹׁכב עם כל בהמה, אשת איש שעשתה מעשה בהמה, שמנאפת[244]. וביארו ראשונים שבהמה הוא כינוי לאישה המנאפת שאין לה עם הבעל אהבה ולא דבקות, כי אם כבהמה שתיבעל לזכר שלה ולא תחוש ממנו[245].

בשוגג

הבא על הבהמה בשוגג - כגון שסבור לבוא על אשתו שלא כדרכה ובא על הבהמה[246] או כסבור מותר[247] - חייב להביא חטאת*[248], וכן המביא בהמה עליו בשוגג[249], ואישה המביאה את הבהמה עליה בשוגג[250] - כגון שסבורה להביא עליה אדם והביא בהמה[251] או כסבורה מותר[252] - כדין כל העובר בשגגה על אחת ממצוות לא-תעשה* שיש בה מעשה שחייבים עליה כרת[253].

על מהותו של קרבן חטאת* שהיחיד מביא, ע"ע[254].

בא והביא בהעלם אחד

הבא על הבהמה והביא בהמה עליו - בהעלם אחד[255] - נחלקו בו אמוראים אם חייב שתי חטאות או חטאת אחת[256]: לדעת ר' אבהו - הסובר שר' ישמעאל לומד אזהרה לנשכב מלא יהיה קדש[257] - לדברי ר' ישמעאל חייב שתים, אחד מלא תתן שכבתך, ואחד מלא יהיה קדש, לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת, שכבתך ושכיבתך אחד היא[258]. ולדעת אביי - הסובר שר' ישמעאל לומד אזהרה לנשכב מכל שֹׁכב עם בהמה[259] - אפילו לדברי ר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת[260], ששוכב ונשכב שניהם מהלאו של לא תתן שכבתך, אחד במשמעותו ואחד משהוקש לחבירו[261].

בן נח

בן-נח* הבא על הבהמה, יש מהראשונים שכתבו שמיתתו אינה בסקילה*[262] - אלא בסייף*[263], כדין בן נח המומת[264] - ויש מהראשונים שכתבו שנסקל על ידה[265].

בן נח הבא על הבהמה בשוגג* - כסבור מותר[266] - כתבו ראשונים שנהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד[267].

על בן-נח*, שנהרג בדיין אחד, ע"ע[268]. ושם[269], שנהרג בעד אחד. ושם[270], שנהרג בלא התראה. ושם[271], שנהרג אפילו על פי עדות קרובים.

המתת הבהמה

הרובע והנרבע על פי עד-אחד*, הבהמה פטורה מן המיתה[272], והוא הדין ע"פ הודאת הבעלים[273], שמודה-בקנס* פטור[274]. רובע ונרבע על פי שנים, הבהמה חייבת במיתה[275], שנאמר: ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' ואת הבהמה תהרֹגו, ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרִבעה אֹתה והרגת את האשה ואת הבהמה[276].

צורת ההמתה

הבא על הבהמה, הבהמה בסקילה*[277], אע"פ שהנרבע אנוס הוא[278], והוא הדין המביא בהמה עליו[279], שנאמר: ואת הבהמה תהרֹגו[280]. אתה אומר - שמיתת הבהמה[281] - בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה[282], נאמר כאן: תהרֹגו, ונאמר להלן - גבי מסית[283] - כי הרֹג תהרגנו[284], ללמוד בגזרה-שוה*[285], מה להלן בסקילה - שכתוב: וסקלתו באבנים[286] - אף כאן בסקילה[287]. ויש מהראשונים הלומד דין זה מהכתוב - במיתת אשה* המביאה בהמה עליה - דמיהם בם[288], וכל דמיהם בם בסקילה היא, שלמדנו מאוב-וידעוני* שכתוב בהם: ירגמו אֹתם דמיהם בם[289].

אישה* המביאה את הבהמה עליה, הבהמה בסקילה[290], שנאמר: והרגת את האשה ואת הבהמה[291], ומיתתה בסקילה, שנאמר: מות יומתו דמיהם בם[292], וכל דמיהם בם בסקילה היא, שלמדנו מאוב-וידעוני* שכתוב בהם: ירגמו אֹתם דמיהם בם[293].

יש מהתרגומים הארמיים שתרגם שהבהמה שאיש בא עליה ואישה מביאה עליה, מיתתה ב"קולפי"[294]. וביארו אחרונים דהיינו שבט של עץ שראשו עב[295], ושלדעתו אינה בסקילה[296]. וכתבו שדין זה יצא לתרגום מזה שכתוב גבי בהמה: תהרֹגו[297], וגבי אדם: מות יומת[298], הרי שמיתת בהמה משונה משל אדם[299].

על בהמה שרבעה אישה או נרבעה לאיש, שדנים על מיתת הבהמה בבית-דין* של עשרים ושלשה, ע"ע בית דין[300].

טעם ההמתה

שתי סיבות - שנינו במשנה[301] - בהריגת הבהמה[302], למרות שהבהמה לא חטאה[303]:

א) לפי שבאה לאדם תקלה - מכשול, עוון[304] - על ידה לפיכך אמר הכתוב תיסקל[305], שלא תחטיא אחר[306], וזה הטעם נקרא תקלה[307].

ב) הבהמה נהרגת אע"פ שלא חטאה, להסתיר הקלון[308], שלא יזכר העוון הזה[309], שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה[310], על שם: ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון[311], וזה הטעם הוא הנקרא קלון[312]. וביארו ראשונים כי ההמתה מכפרת לו העוון הזה עם התשובה*, ולזה ראוי שלא יהיה בכאן מה שיביא לזכור העוון ההוא עם התשובה, כי בזה יתיישב יותר בנפש האנשים שהחטא נמחל אחר קיבול החוטא העונש המסודר עליו[313].

טעם נוסף כתבו ראשונים להריגה, כי הזכירה הזאת תביא להרהר בעבירה כל זמן שיראו הבהמה, בזכרם שכבר שכב איש אותה או נרבעת אישה לה[314].

עוד טעם כתבו אחרונים, כי כל בהמה ועוף נבראו לעשות רצון קונם, שנתן להם בטבע לשמור איש מינו ולא יזדווגו למין אחר, ואם תשחית הבהמה דרכה נגד הטבע, רוח הטומאה היא בקרבה, וכיוון שעברה חוק טבעה סקול תיסקל[315].

קטן וקטנה

אין הבהמה נסקלת אלא אם היה האיש הרובע בן תשע שנים ויום אחד[316], שנאמר: ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרֹגו[317], איש, להוציא את הקטן[318], שאיש משמע גדול, ולא קטן[319]. וביארו ראשונים שאינו נצרך למעט קטן פחות מבן י"ג שאינו חייב, שזה פשוט, כיוון שאינו בר עונשין[320], ולא נצרך אלא למעט קטן פחות מבן תשע, שאינו ראוי לביאה[321], ואין הבהמה נסקלת על ידו[322]. וכן אין הבהמה נסקלת אלא אם היתה האישה הנרבעת בת שלוש שנים ויום אחד[323] - שאז ביאתה ביאה[324] - היתה מבת שלוש שנים ולמטה - שאין ביאתה ביאה[325] - אין הבהמה נסקלת[326].

בטעם שהבהמה נסקלת כשבא עליה קטן מבן תשע שנים ויום אחד וכשהביאה עליה קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד - אע"פ שהם עצמם אינם נהרגים[327] - אמרו בתלמוד שכיוון שמזיד הוא קלון יש בדבר - שגינה עצמו בדבר מגונה[328] - ואף תקלה יש, שכיוון שמזיד הוא בן הריגה הוא והכתוב חס עליו משום שהוא קטן[329]. ויש מהראשונים מפרשים דהיינו שיש במינו תקלה וקלון, מה שאין כן בבן-נח*, שאין הבהמה נסקלת על ידו - לסוברים כן[330] - שאין לו קלון ובושת בכך[331], אלא תקלה בלבד[332].

יש מהאחרונים הסובר בדעת אמוראים שאף אם היתה בת שלוש שנים ויום אחד אין הבהמה נסקלת על ידה, שקטנה הרי היא אנוסה[333], ואין בהמה נסקלת אלא על ביאת קטן, משום שאין קישוי אלא לדעת[334], ורצון גמור הוא ובן מוות, אלא שהכתוב חס עליו[335]. ולכן כתוב באישה: והרגת את האשה ואת הבהמה[336], דהיינו שבמקום שהיא בת עונשים נסקלת בהמה על ידה, אבל באיש כתוב בפני עצמו: מות יומת, ואת הבהמה תהרֹגו[337], היינו אף אם השוכב אינו איש, שהוא קטן, גם כן: הבהמה תהרוגו[338].

שוגג

ישראל הבא על הבהמה בשוגג, כסבור מותר[339], שאין בו תקלה, שהרי שוגג היה[340], אלא קלון בלבד, שגינה עצמו בדבר מגונה[341], נסתפקו בו בתלמוד אם הבהמה נסקלת, שאין צורך בתקלה וקלון, אלא די בקלון, או שאינו נהרג, שיש צורך בתקלה וקלון יחד[342]. ולהלכה פסקו ראשונים שהשוכב עם הבהמה בשגגה והאשה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה אין הבהמה נסקלת על ידם[343], שהרי אף על פי שיש כאן קלון אין כאן תקלה[344], וכיוון שלא נפשט הספק בתלמוד אין סוקלים מספק[345].

בדעת הסוברים שבן-נח* שבא על בהמה, הבהמה נסקלת, משום שאין צורך בקלון ותקלה יחד, אלא די בתקלה בלבד[346], כתבו ראשונים שהוא הדין שישראל הבא על הבהמה בשוגג - שאין תקלה אלא קלון בלבד[347] - הבהמה נסקלת[348].

כשלא המיתו האדם

בהמה שנרבעה בשני עדים, אבל לא דנו האדם, כתבו אחרונים שאין ממיתים הבהמה, שאין חיוב המיתה אלא משון שלא יאמרו על ידי בהמה זו נסקל פלוני[349], ואם האדם אינו נידון לא גרמה הבהמה שום תקלה[350].

עוף

עוף* הנרבע, יש מהראשונים שכתבו שאף הוא בסקילה*, אם היו שם שני עדים[351]. ויש מהראשונים שהסתפקו בזה[352].

בזמן הזה

בזמן הזה, שאין דנין דיני-נפשות*[353], ואי אפשר לגמור דינו של הבהמה, מותר לשחטו אפילו לכתחילה[354]. ואע"פ שלפי הטעמים של תקלה[355] וקלון[356], אין לחלק בין בזמן שהיה סנהדרין לזמן הזה, שסוף סוף יש תקלה וקלון, אפילו יש שני עדים, אין ממיתים את הבהמה, שאין תקלה ולא קלון,שלא התברר הדבר אלא על ידי שהעידו בבית-דין*, ועכשיו שאין בית דין מומחים - שאין סמיכה* - הרי הם כמעידים חוץ לבית דין[357].

בן נח

בן-נח* הבא על הבהמה, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם ממיתים אותה:

א) לדעת רב ששת - וכן יש מהראשונים סוברים בדעת אביי[358] ובדעת רבא[359] - ממיתים את הבהמה[360], שכן לטעם של תקלה[361] יש לסקול[362], שהרי בני נח מוזהרים על העריות[363] ונכשל אדם בעבירה על ידה[364] ונהרג הרובע[365], ואפילו לא נהרג, כל שעשה עבירה זו במזיד, אע"פ שאין מיתה לאדם עליה, ישנה לתקלה[366]. ואע"פ שלטעם של קלון, שלא תהא בהמה זו עוברת בשוק ואומרים: זו היא שנסקל פלוני על ידה[367], אין לסקול[368], שדרכם בכך ואין מתביישים[369], ועוד שעל קלון של גוי, לא חסה התורה[370], במקום של תקלה הורגים, אע"פ שאין קלון[371]. שהרי שנינו: מה אילנות של אשירה* שאין אוכלים ואין שותים ואין מריחים, אמרה תורה השחת שרוף וכלה, שכתוב בהן: תשרפון באש[372], הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, אע"פ שאין קלון אלא תקלה, שאף הם הוזהרו על עבודה-זרה*[373], המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה[374]. ואע"פ שגוי המשתחווה לבהמתו אין הבהמה נהרגת[375], שחסה התורה על בעלי חיים, שלא להורגם כשאין קלונו מרובה[376], ורביעה היא תקלה מגונה יותר מעבודה זרה[377].

ב) אכן יש מהראשונים סוברים שאביי חולק על רב ששת וסובר שצריך תקלה וקלון[378], וכן יש מהראשונים סוברים בדעת רבא[379], ולדעתם נצרך תקלה וקלון יחד, ואין הבהמה מומתת[380]. ואף על פי שנצטווינו על שריפת האשירה, מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, אע"פ שאין לבני נח בושת בכך, בעבודה זרה החמירה התורה הרבה[381]. או שחסה התורה על בעלי חיים, שלא להורגם כשאין להם הנאה מהעבירה[382], שיש צורך בשלושה דברים: תקלה וקלון והנאה[383], ותקלה וקלון בלא הנאה אינו מחייב בעלי חיים במיתה[384].

להלכה פסקו ראשונים שבן נח הבא על הבהמה - או הביאה עליו, אע"פ שנהרג על ידה[385] - אין הורגים את הבהמה, שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל[386], שיש שם תקלה וקלון[387]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם - וכן כתבו אחרונים[388] - שמסקנת התלמוד שסוקלים את הבהמה[389].

יש מהאחרונים הסובר שאין הדיון בתלמוד אלא גבי בהמת ישראל שנרבעה בידי גוי, אבל בהמתו של גוי שנרבעת מגוי, פשוט שאינה נידונית בדיננו, שאין ממונו חמור מגופו להיות אנחנו מצווים להורגה, משום שעל ידה בא תקלה לגוי, שאין מצווים על זה להרוג הבהמה, אלא בבהמת ישראל[390].

לסוברים שבן נח הבא על הבהמה, הבהמה מומתת[391], יש מהאחרונים סוברים שבהמה נהרגת אפילו בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה, ואפילו על פי קרובים[392], כדין בן נח שנהרג אפילו בעד אחד[393] ובדיין אחד[394] בלא התראה[395] ואפילו על פי קרובים[396], קל-וחומר* לבהמה[397]. ויש מהאחרונים סוברים שאינה נהרגת אלא בעשרים ושלושה דיינים[398] ובעדים[399] - כדין בהמה שישראל בא עליה[400] - שאין דינה נלמד אלא מישראל הבא על בהמה[401], אם כן דיו-לבא-מן-הדין-להיות-כנדון*[402]. ועוד, שהוא קל וחומר, בהמה הנרבעת לישראל, שיש תקלה וקלון[403], אין הורגים אותה עד שיש עדים ועשרים ושלושה, הנרבעת לנכרי, שתקלה יש[404] קלון אין[405], לא כל שכן שצריכים עדים ועשרים ושלושה[406]. ויש מהאחרונים שנסתפקו אם צריכה דיין אחד או עשרים ושלושה[407].

על אדם שרבע בהמתו של טריפה, או שרבעה היא את האדם, שהבהמה נסקלת, ע"ע טרפה (א)[408].

צורת ההמתה

לסוברים שבן נח הבא על הבהמה, הבהמה מומתת[409], כתבו ראשונים ואחרונים שמיתתה בסקילה*[410], ואע"פ שאין הרובע בסקילה[411] - אלא בסייף*, לסוברים כן[412] - ויש מהאחרונים המחלק: בן נח הבא על בהמת עצמו, מיתתה בסקילה[413], כבהמת ישראל[414], אבל בן נח על בהמת ישראל, מיתתה בסייף, כדין בן נח[415].

בזמן הזה

לסוברים שבן נח הבא על הבהמה, הבהמה נסקלת[416] בדיין אחד[417], כן הדין אף בזמן הזה[418].

איסור הנאה

הרובע והנרבע על פי עד-אחד* מותר בהנאה[419], שאינו נסקל[420], והוא הדין הרובע ונרבע על פי הבעלים, ואין עד כלל, שמותר בהנאה[421], שאינו בסקילה[422].

הרובע ונרבע על פי שנים אסור בהנאה[423], שבן סקילה הוא[424]. ונאסר בגמר-דין*[425], אפילו שחטו קודם סקילה*[426]. ואם שחטו קודם שנגמר דינו, מותר בהנאה[427]. וכתבו ראשונים שלא ניתן ללמוד דין זה משור-הנסקל*, שכתוב בו: ולא יֵאָכֵל את בשרו[428], שיש בנוגח שאין ברובע, ויש ברובע שאין בנוגח[429], אלא יש שום דרש אחר[430]. וכתבו אחרונים שאיסורו בהנאה לאחר מיתה נלמד בהקש*, שנאמר ברובע: והרגת את האשה ואת הבהמה[431], והוקשה בהמה לאישה להצריך עשרים ושלושה לדיני-נפשות* של בהמה[432], ואין היקש למחצה[433], וכיוון שאין היקש למחצה, כמו שאישה הנסקלת אסורה בהנאה, שכל מת אסור בהנאה[434], אף בהמת רובע ונרבע אסורה בהנאה[435].

יש מהראשונים הסובר שרובע ונרבע אינו אסור בהנאה, שאין למדים דינו משור הנסקל, ומניין שייאסר בהנאה[436]. ויש מהאחרונים שפירש דבריו, שמודה שלאחר סקילה אסורה בהנאה, שהוקש לאישה הנסקלת[437], ולא התיר בהנאה רק בנגמר דינה בין מחיים בין לאחר ששחטה, שאין מקור ללימוד[438].

על שור-הנסקל* שנודע שהוא פטור מסקילה אחר שנגמר דינו, ע"ע.

בזמן הזה

בזמן הזה, שאין הבהמה נהרגת[439], הבהמה מותרת בהנאה[440], אפילו רובעו ישראל בפני שני עדים[441], שאינה אסורה כלל כשאינה נקטלת[442], שאין האיסור אלא מגמר-דין*[443], ובזמן הזה אין גמר דין[444]. וכתבו אחרונים שמותר לשוחטו לכתחילה[445], ונכון לשוחטו ולהעבירו מן העולם, כדי שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה[446], ועוד משום ובערת הרע[447], כיוון שאין לנו בית דין בזמן הזה שנוכל לבערו על פי בית דין כעיקר מצוותו[448].

בן נח

בן-נח* שרבע בהמה, נראה מדברי ראשונים שמותרת בהנאה[449]. ונחלקו אחרונים:

א) יש מהאחרונים הסוברים שאין הבהמה מותרת בהנאה כשבן נח בא עליה, אלא לסוברים שבן נח הבא על הבהמה אינה מומתת[450], אבל לסוברים שהבהמה מומתת[451], הרי הבהמה אסורה בהנאה, אף בזמן הזה, שכן אף בזמן הזה הבהמה נסקלת - לסוברים כן[452] -ומכיוון שהיא נהרגת בעד אחד ובדיין אחד - ובלא התראה[453], לסוברים כן[454] - הרי כאילו נגמר דינה[455]. וכן לדעתם עיקר שהבהמה אסורה בהנאה[456].

ב) אבל רוב האחרונים סוברים שהבהמה מותרת בהנאה[457], אף לסוברים שבן נח שבא עליה בהמה הבהמה מומתת[458], אם משום שלדעתם בן נח שרבע בהמה, הבהמה מומתת בעשרים ושלושה דיינים ובעדים[459]. או שאפילו היא מומתת בעד אחד ודיין אחד, לא אמרה תורה שיאסר בהנאה רק באופן שנידון בעשרים ושלושה, וככל חומר דיני נפשות שבשור הנסקל, אבל כשנהרג ע"פ אחד, יש לומר שלא נאסר כלל בהנאה[460]. או שלא אמרה תורה שייאסר בהנאה אלא לאחר גמר-דין*, כבהמת ישראל[461], וכל עוד לא דנים אותו אין כאן חיוב מיתה לא לנכרי ולא לבהמה, וממילא מותרת, שאף בשני עדים כל ששחטה קודם שנגמר דינה מותרת[462]. ועוד, שבבהמה הנרבעת לא נמצא כלל שמפורש שאסור בהנאה, אלא שכתבו ראשונים שיש שום דרש בזה[463], ולפי זה בבהמה הנרבעת לגוי מנין לנו לאסור בהנאה[464].

לסוברים שבן נח שרבע בהמה בזמן הזה, הבהמה מותרת בהנאה[465], כתבו ראשונים שאם נכרי ראה שנכרי חבירו רבע בהמה ואמר לנכרים שלא לאכול אותה ונמכרה לישראל, אסור לו ליהודי שיאכל פן יתחלל שם שמים על ידו[466]. וכתבו אחרונים דהיינו כשהוא מפורסם שנרבעה, אבל באינו מפורסם, אין איסור[467], ומכל מקום משום הרחק מן הכיעור ראוי שלא לקיים בחיים, אלא ימכרנו לגוי והדמים מותרים בהנאה[468].

לסוברים שבן נח שרבע בהמה בזמן הזה, הבהמה מותרת בהנאה[469], כתבו אחרונים שמותר אף לכתחילה לשחוט אותה[470]. ויש מהאחרונים הסובר שמכל מקום אסור מלכתחילה לשחוט את הבהמה כדי לאכול את בשרו ורק בדיעבד בשרו מותר[471].

לסוברים שבן נח שרבע בהמה בזמן הזה, הבהמה מותרת בהנאה[472], כתבו אחרונים שמכל מקום אסור לכתוב על גבי עורה ספרי תורה ותפלין* ומזוזות[473], ואפילו לעשות רצועות תפילין[474], ואם כתבו מעורו ספר-תורה*, אין לקרות בו וצריך גניזה*[475], שהוא כמקדיש בעל-מום* לגבי מזבח[476].

פסול הבהמה לקרבן

הרובע והנרבע פסולים לגבי מזבח[477], בין על פי עד-אחד* - כשהבעלים שותק[478] או שאומר איני יודע[479], או על פי הבעלים אף על פי שאין עד כלל[480] - בין על פי שני עדים[481]. ובמקור הדין נחלקו תנאים:

א) יש מהתנאים למדים שרובע ונרבע פסולים לגבי מזבח בשני עדים, מקל-וחומר*, ומה אם בעל-מום* שאין יעידת שני עדים פוסלתו מן האכילה[482], שבעל מום, אע"פ שאסור לגבוה מותר להדיוט, שלא נפסל אלא לגבוה בלבד[483], יעידת עד אחד פוסלתו מן ההקרבה[484], שהרי מומו בגלוי הוא, ואפילו אם העיד עד אחד נפסל מן ההקרבה, שראו אותו כל העולם[485], הרובע והנרבע שיעידת שני עדים פוסלת מן האכילה[486], אינה דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה[487]. ובעד אחד, או על פי הבעלים, שאינה נסקלת בכך[488], לומד שפסול לגבי המזבח, ממה שנאמר: כי משחתם בהם מום בם[489], וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה, שנאמר: כי השחית כל בשר וגו'[490], שהיו באים על כל חיה[491] ומוציאים שכבת זרע לבטלה[492], שנאמר: ושחת ארצה[493].

ב) ויש מהתנאים למדים דין רובע ונרבע בשני עדים מקל וחומר אחר, ומה אם בעל מום שלא נעבדה בו עבירה פסול מעל גבי המזבח[494], הרובע והנרבע שנעבדה בהן עבירה אינו דין שיפסלו מעל גבי המזבח[495]. ואין לדחות משור שחרש עם החמור, שנעבדה בו עבירה[496] וכשר על גבי המזבח - אם הקדישו אחרי כן[497] - שכן החורש בשור וחמור אין חייב - הבהמה[498] - מיתה, ואין ללמוד לרובע ונרבע שחייב מיתה[499]. אבל ברובע ונרבע בעד אחד או על פי הבעלים שאינו חייב מיתה[500], ניתן לפרוך הקל וחומר מחורש, שהוא כמוהו עבירה שאינו חייב מיתה, ולכן נצרך הכתוב[501]. ולדעתם אין ללמוד קל וחומר מבעל מום ושני עדים[502], שכן בעל מום מומו בגלוי, ואין ללמוד ממנו לרובע ונרבע שאין מומו בגלוי, שיש לומר הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסל מעל גבי המזבח[503]. ולדעתם למדים דין רובע ונרבע על פי עד אחד או על פי הבעלים[504], שאין חייב מיתה[505], ממה שנאמר: אדם כי יקריב וגו' מן הבהמה[506] - ולא כולה[507] - להוציא את הרובע ואת הנרבע[508]. שבכל מקום אתה אומר "מן" להוציא הוא[509], ומשום שכתוב לגביהם לשון של "בהמה", ככתוב: ואיש אשר יתן את שכבתו בבהמה[510], מסתבר שהכתוב גבי בהמה למעט אלה בא[511]. ויש מהראשונים מפרשים לדעה זו, שאין הלימוד מהכתוב נצרך אלא היכן ששחטו והקריבו קודם גמר-דין*, שאז מותר בהנאה[512], ולגבוה אסור[513], אבל רובע ונרבע על פי עד אחד ועל פי בעלים נלמד מהכתוב: ממשקה ישראל[514] - הכתוב גבי קרבנות ביחזקאל[515] - מן המותר לישראל[516], מן המותר לאכילת ישראל הבא קרבן[517]. או שרובע ונרבע על פי עד אחד ועל פי בעלים נלמד מקל וחומר מנוגח, שלא נעבדה בו עבירה, והוא אסור[518]. ויש מהראשונים מפרשים שרובע ונרבע על פי עד אחד ועל פי בעלים נלמד ממן הבהמה[519], ורובע ונרבע בשני עדים אפילו לקל וחומר אינו צריך[520], שבלא זה אנו יודעים שהוא אסור למזבח[521] מזה שהוא אסור בהנאה[522], דהיינו מהכתוב: ממשקה ישראל[523].

ג) ויש מהתנאים הלמדים דין רובע ונרבע על פי עד אחד או על פי הבעלים ממן הבהמה[524], וכן לומדים דין רובע ונרבע על פי שני עדים מכתוב זה[525].

ד) ויש הלמדים שרובע ונרבע פסול לגבי המזבח, ממה שנאמר: ועשיתם אשה לה' וגו' מן הבקר או מן הצאן[526], מן הצאן - ולא כל הצאן[527] - פרט לרובע ולנרבע[528].

בטעם פסול רובע ונרבע לגבי המזבח כתבו ראשונים שהואיל ונעבדה בו עבירה הוא מאוס[529].

היה שם עד אחד והבעלים מכחישים אותו, הרי אלו מותרים אף למזבח[530].

על ולד נרבעת, שנחלקו תנאים אם האסורים לגבי מזבח ולדותיהם אסורים או לא, ע"ע זה וזה גורם[531]. ושם[532], שנחלקו אמוראים אם המחלוקת היא כשנרבעה קודם שנתעברה, או שהמחלוקת היא כשנתעברה קודם שנרבעה, אבל נרבעה קודם שנתעברה לדברי הכל הולד מותר למזבח. ושם[533], שלהלכה אם נרבעה קודם שנתעברה, הולד מותר למזבח. על פרה-אדומה* שנרבעה, שפסולה, ע"ע.

עוף

עוף הנרבע, אף הוא פסול לגבי המזבח[534], שנאמר: מן התורים[535], ולא כל התורים[536], מן בני היונה[537], ולא כל בני היונה[538], למעט נרבע[539] ונעבד[540]. ואף לסוברים שרובע ונרבע על פי עד אחד או ע"פ הבעלים פסולם למזבח נלמד מהכתוב: כי משחתם בהם מום בם[541], אנו נצרכים ללימוד ממן התורים, שמכיוון שמום אינו פוסל בעופות[542] הייתי חושב שדבר ערוה לא יפסול בהם[543].

של חבירו

הרובע והנרבע, בין שהיתה הבהמה שלו בין שהיתה של חבירו, הרי זו אסורה למזבח[544], שכיוון שעשה בה מעשה אסרה[545].

אונס

הרובע והנרבע, בין באונס בין ברצון, הרי הבהמה אסורה למזבח[546]. רובע, שהרי אין קישוי אלא לדעת, ונרבע, שכן מצינו הבהמה הנרבעת היא נסקלת ואף על פי שהיא אנוסה[547].

שוגג

הרובע והנרבע, בין בזדון בין בשגגה, הרי הבהמה אסורה למזבח[548], אע"פ שבשוגג אדם אינו במיתה, וכתוב: מות יומת ואת הבהמה תהרֹגו[549], שמשמע כשימות האיש הבהמה תהרוגו, כיוון שבאת תקלה לאדם על ידה, ואפילו בשוגג, היא נסקלת[550], לסוברים כן[551].

קודם הקדשה ולאחריה

הרובע והנרבע, בין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה, הרי הבהמה אסורה למזבח[552], שנאמר: זאת תורת העֹלה[553], זאת, מיעוט[554], שאם עלו רובע ונרבע ירדו[555], ונאמר: מן הבהמה[556], להוציא הרובע והנרבע[557], ולא נצרכו שני הפסוקים, אלא אחד לחולין שנרבעה והוקדשה ואחד לנרבעה כשהיא הקדש[558].

קודם גמר דין

הרובע והנרבע פסול לגבי המזבח אף קודם גמר-דין*[559].

תערובת

כל הזבחים שנתערבו ברובע ונרבע אוסרים בכל שהן[560], שאינם בטלים ברוב*[561], אפילו נתערב אחד בריבוא נפסד הכל ונפסל למזבח[562]. היה רובע ונרבע ע"פ שני עדים, ימותו כולם[563], לפי שבעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים, ואם הקריב הורצה, שאין בעלי חיים נידחים[564] - לסוברים כן[565] - היה רובע ונרבע ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, שאינו שור הנסקל[566], ואין לומר שימותו, שהרי מותרים להדיוט[567], אם לא מפני הזבח המעורב בהן, ואי איפשר למכור את כולן לצורכי מין אותה זבח להקריבם, שהרי פסולים להקרבה[568], ומחמת הזבח המעורב בהן נאסרו כולן להדיוט, ולחללו על המעות בעודו תם אי איפשר, הילכך[569] ירעו עד שיסתאבו - יפול בהן מום[570] הפוסל אותן מלהיות ראויים לקרבן[571] - וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן[572], ששמא הזבח הוא היפה[573], מאותו המין[574] של קדשים שנתערב[575], אם עולה, עולה, ואם שלמים, שלמים, ויאמר: כל מקום שהוא הזבח יהא מחולל על מעות הללו[576].

לאו

המקריב רובע ונרבע על גבי המזבח עובר בלא-תעשה*[577] על הקרבת בעל-מום*[578], שנאמר: לא תזבח וגו' תועבת ה' אלהיך הוא[579], וכיוון שרובע ונרבע פסולים לגבי מזבח, שנאמר: מן הבהמה[580], להוציא את הרובע ואת הנרבע[581], תועבת ה' אנו קוראים בהם[582]. או שהם בכלל הלאו, משום שנאמר שם: לא תזבח וגו' כל דבר, להוציא רובע ונרבע[583].

מלקות

הרובע והנרבע, צידדו ראשונים שאע"פ שאינם ראויים למזבח לקרבן, אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה[584], לפי שלא נתפרשה אזהרתן[585] בתורה[586], אלא שנמעטו מהכתובים[587], והוא לאו-שבכללות*, שאין לוקים עליו[588], לסוברים כן[589].

העובר על לאו-שבכללות*, שנחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם לוקים עליו מן התורה, ע"ע[590]. ושם[591], שלהלכה אין לוקים עליו. העובר על לאו שבכללות, אם לוקה מכת-מרדות*, ע"ע מכת מרדות.

אם עלו

רובע ונרבע, אם עלו על גבי המזבח, ירדו[592], שנאמר: זאת תורת העֹלה[593], זאת, הוא מיעוט[594], זאת ולא אחרת[595], להוציא רובע ונרבע[596]. ויש מהאחרונים שכתב שהלימוד הוא ממה שנאמר: זאת התורה לעֹלה[597], זאת, מיעוט, שאם עלו רובע ונרבע ירדו[598].

המקריב

מצינו ברובע ונרבע שהם פסולים - לגבי המזבח - בבהמה[599], יכול אף באדם - שרבע לבהמה או נרבע מן הבהמה, שיהא פסול מלהקריב אילו היה כהן*[600] - תלמוד לומר: הוא - כי תועבת ה' אלהיך הוא[601] - בזבח דיברתי ולא דיברתי בזובח[602], ש"הוא" ממעט לזובח, שבזבח כתוב, הוא תועבה ואם לאו הוא כשר, ולא דיברתי באדם הזובח[603].

קטן

אין הבהמה נפסלת למזבח משום נרבע עד שיהיה האדם שרבעה בן תשע שנים ויום אחד[604] - שאז ביאתו ביאה לכל דבר[605] - יש מהראשונים סוברים שהוא הדין ברובע[606], וביארו אחרונים שכשהנרבע פחות מכשיעור אפילו יש שני עדים בדבר אין כאן ביאה כלל, וכיוון שכן אין כאן נעבדה בה עבירה, ואפילו אם הרובע נהנה אינו נפסל בכך, משום שכיוון שאין כאן ביאה שהוא כמעשה חידודים, אע"פ ששניהם נהנים אינם חייבים מיתה ולא נפסל מעל גבל המזבח[607]. ויש מהראשונים שנסתפקו בכך, שהרי נרבע על פי הבעלים או על פי עד-אחד*, שאינו במיתה[608], ופסול למזבח הואיל ונעבדה בו עבירה, מפני שהוא מאוס[609], ואם הבהמה נרבעה ודאי צריכים שיהא הרובע בן תשע שנים ויום אחד, לפי שאין לה הנאה ממנו והיא אנוסה, אבל כשהבהמה רובעת, שנהנית מן העבירה, נפסלת מכל מקום[610].

היה האדם שנרבע מן הבהמה, אינה נפסלת עד שיהא האיש הנרבע בן תשע שנים ויום אחד[611]. והוא הדין שאין הבהמה נפסלת עד שתהיה האשה* הנרבעת בת שלש שנים ויום אחד[612] - שאז ביאתה ביאה[613] - ויש מהראשונים שנסתפקו בכך[614], שמא הבהמה נפסלת אפילו אם באה על בת פחות משלוש שנים ויום אחד, שהרי הבהמה נהנית אף מרביעה זו, והיא נפסלת בכך[615].

על רובע ונרבע שנכנסים לדיר להתעשר, ע"ע מעשר בהמה.


הערות שוליים

  1. ↑ עי' משנה סנהדרין ב א וזבחים עא א וקיב א; עי' ברייתא בבכורות נז א; עי' תו"כ צו פרק א; ועוד.
  2. ↑ עי' רבינו הלל לתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב.
  3. ↑ עי' ערוך ע' רבע ג'; עי' רש"י סנהדרין ב א ד"ה הרובע.
  4. ↑ ויקרא יח כג. ערוך שם.
  5. ↑ עי' ערוך שם; עי' רש"י שם; עי' רבינו הלל שם. ועי' רבינו הלל שם שהביא כמקור הכתוב בעונש האישה (עי' ציון 215): לרִבעה אֹתה, וצ"ב.
  6. ↑ עי' ברייתא בסנהדרין נד ב; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם נד א.
  7. ↑ תהלים קלט ג. עי' מחברת מנחם ע' רבע מחלקה ב'; עי' ס' השרשים לרד"ק שורש רבע.
  8. ↑ במדבר כב כז.
  9. ↑ ת"א שם. ס' השרשים לרד"ק שם.
  10. ↑ ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שורש הריש והבית והעין; ס' השרשים לרד"ק שם, בשמו, ודחה; ראב"ע ויקרא יח כג.
  11. ↑ ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם.
  12. ↑ מחוקקי יהודה לראב"ע שם, ביהל אור. ועי' אונקלוס שם: למשלט, ונפש הגר שם, ותיוב"ע שם: לאתהניא (וכעי"ז בגליון ניאופיטי שם), ות' ניאופיטי שם: למשמשה עמה.
  13. ↑ עי' רבינו הלל לתו"כ קדושים פרק יא; עי' ספה"מ לרמב"ם ל"ת שמח ומנין המצוות שבריש הל' אסו"ב; עי' סמ"ג לאוין צה; עי' סמ"ק סי' שטו; עי' חינוך מ' רי.
  14. ↑ ספה"מ וסמ"ג וסמ"ק וחינוך שם; יראה"ש סי' ה.
  15. ↑ חינוך שם.
  16. ↑ עי' תו"כ שם; עי' ברייתא בסנהדרין נד ב; עי' ירו' סנהדרין פ"ז ה"ז.
  17. ↑ ויקרא יח כג. עי' רבינו הלל שם; ספה"מ שם; יראה"ש שם; סמ"ג שם. ועי' סמ"ק שם שלמד האיסור מהפסוק המדבר על חיוב המיתה (עי' ציון 171): ואיש כי יתן שכבתו בבהמה, וצ"ב.
  18. ↑ עי' תו"כ וברייתא שבציונים 20, 24 ומכילתא שבציון 24; עי' סמ"ג לאוין צה; עי' חינוך מ' רי.
  19. ↑ רש"י שם ד"ה לנשכב.
  20. ↑ ויקרא יח כג. עי' ר' עקיבא בתו"כ קדושים פרק יא וברייתא בסנהדרין נד ב, והובא ביראה"ש סי' ה; רמב"ם אסו"ב פ"א הט"ז; עי' ספה"מ לרמב"ם ל"ת שמח; סמ"ג לאוין צה.
  21. ↑ ר' עקיבא שם ושם, והובא ביראה"ש שם; סמ"ג שם. ועי' פ"מ לירו' סנהדרין פ"ז ה"ז, שפי' כן האמור שם: ור"ע מן אתריה, ועי' ציון 188, שי"מ בע"א.
  22. ↑ סמ"ג שם.
  23. ↑ תורה תמימה ויקרא שם: ויתכן.
  24. ↑ דברים כג יח. עי' מכילתא משפטים נזיקין פ' יז; עי' ר' ישמעאל בתו"כ קדושים פרק יא וברייתא בסנהדרין נד ב, והובא ביראה"ש סי' ה.
  25. ↑ רבינו הלל לתו"כ שם.
  26. ↑ מ"א יד כד. מכילתא שם; ר' ישמעאל בתו"כ שם וברייתא שם, והובא ביראה"ש שם.
  27. ↑ ויקרא יח כז. עי' רש"י סנהדרין שם ד"ה כתועבות; עי' קרבן אהרן לתו"כ שם.
  28. ↑ ויקרא יח כג.
  29. ↑ ע"ע ו (ב): לערב.
  30. ↑ עי' ויקרא יח כב.
  31. ↑ עי' תוס' שם ד"ה עשו; עי' תוס' רא"ש שם.
  32. ↑ עי' תוס' רא"ש שם.
  33. ↑ פי' ח"ח לתו"כ שם.
  34. ↑ עי' ציון 256 ואילך. ועי' פ"מ לירו' סנהדרין פ"ז ה"ז, שפי' כן האמור שם: ר"י מן אתריה, ועי' ציון 183, שי"מ בע"א.
  35. ↑ סנהדרין נד ב, ורש"י ד"ה דכי כתיב.
  36. ↑ רש"י שם, ע"פ יבמות נט ב.
  37. ↑ עי' ציון 24.
  38. ↑ יד רמ"ה שם.
  39. ↑ רש"י שם.
  40. ↑ שמות כב יח. גמ' שם; סמ"ק סי' שטז.
  41. ↑ ויקרא כ טו. עי' ברייתא בגמ' שם; סמ"ק שם.
  42. ↑ גמ' שם; סמ"ק שם.
  43. ↑ גמ' שם.
  44. ↑ עי' רש"י שם ד"ה אלא מנא לן.
  45. ↑ ציון 24 ואילך.
  46. ↑ ציון 86.
  47. ↑ ציון 158 ואילך.
  48. ↑ ציון 17 ואילך.
  49. ↑ ציון 100 ואילך.
  50. ↑ ציון 109 ואילך.
  51. ↑ ציון 142 ואילך.
  52. ↑ ציון 254 ואילך.
  53. ↑ עי' רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ז: קטן וכו' היא נסקלת והוא פטור.
  54. ↑ ע"ע חרש שוטה וקטן ציון 3 ואילך, וע"ע קטן. ערל"נ סנהדרין נד ב, ע"פ ר"ן שם א המדבר על הלימוד במשכב זכור (ע"ע).
  55. ↑ ציון 315 ואילך.
  56. ↑ עי' ירו' סנהדרין פ"ז ה"ז; עי' ספה"מ לרמב"ם ל"ת שמט ומנין המצוות שבריש הל' אסו"ב; עי' יראה"ש סי' ו; עי' סמ"ג לאוין צו; עי' סמ"ק סי' שטז; עי' חינוך מ' ריא.
  57. ↑ ויקרא יח כג. ירו' וספה"מ ויראה"ש וסמ"ג וסמ"ק שם; עי' חינוך שם.
  58. ↑ חינוך שם.
  59. ↑ ספה"מ ויראה"ש וסמ"ג וסמ"ק וחינוך שם.
  60. ↑ עי' ספה"מ שם; עי' חינוך שם, בשמו.
  61. ↑ עי' ציון 13 ואילך. עי' ספה"מ שם, ע"פ משנה כריתות ב א; חינוך שם, בשמו.
  62. ↑ עי' ספה"מ שם; חינוך שם, בשמו.
  63. ↑ מנ"ח מ' רי סק"ב (סק"ד במהד' מ"י).
  64. ↑ ציון 86.
  65. ↑ ציון 107 ואילך.
  66. ↑ ציון 134 ואילך.
  67. ↑ ע"ע אנדרוגינוס ציונים 2, 5. וע"ע הנ"ל ציון 11 שכ"ה לרוב הפוסקים. וע"ע הנ"ל ציון 12 שי"ח ופוסקים שהוא ודאי זכר.
  68. ↑ עי' ציון 63. עי' מנ"ח מ' רי סק"ב (סק"ד במהד' מ"י).
  69. ↑ עי' מנ"ח מ' רי סק"ב (סק"ד במהד' מ"י).
  70. ↑ עי' ציון 13 ואילך.
  71. ↑ עי' ציון 18 ואילך.
  72. ↑ עי' ציון 56 ואילך.
  73. ↑ עי' בראשית א יב, כא, כד-כה. חינוך מ' רי.
  74. ↑ חינוך שם.
  75. ↑ רלב"ג ויקרא יח כג.
  76. ↑ רמב"ן שם.
  77. ↑ עי' ראב"ע שם; רמב"ן שם.
  78. ↑ רלב"ג שם.
  79. ↑ עי' ציון 17.
  80. ↑ עי' ציונים 20 ואילך, 44.
  81. ↑ עי' ציון 57.
  82. ↑ ויקרא יח כג. ועי' מנחת שי שם. ועי' דברי שלום ואמת תשנ"ג עמ' כג מר' דוסא היווני.
  83. ↑ תורה תמימה שם.
  84. ↑ עי' בר קפרא בנדרים נא א; עי' ר"י בכור שור ויקרא שם, בשם רבותינו.
  85. ↑ בר קפרא בגמ' שם; ר"י בכור שור שם.
  86. ↑ ר"י בכור שור שם.
  87. ↑ עי' מפרש נדרים שם ד"ה וכי תבלין.
  88. ↑ עי' מפרש שם; עי' ר"ן שם ד"ה מאי שניא.
  89. ↑ רס"ג ויקרא שם.
  90. ↑ ישעיהו י כה. עי' מחברת מנחם ע' בל מחלקה ו'; רש"י שם, בפי' הא'. ועי' רש"י ויקרא כ יב, בפי' הא', וישעיהו שם, וצ"ב אם הוא פי' אחד עם האמור כאן.
  91. ↑ ס' השרשים לר"י ן' גנאח שורש הבית והלמד הכפולה.
  92. ↑ רלב"ג ויקרא יח כג.
  93. ↑ ס' השרשים לר"י ן' גנאח שם; ראב"ע שם, בשם אנשי הדקדוק; רלב"ג שם.
  94. ↑ בראשית יא ט. עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם; עי' ראב"ע שם.
  95. ↑ עי' ס' השרשים לר"י ן' ג'נאח שם.
  96. ↑ רש"י ויקרא שם וכ יב, בפי' הב'; עי' ס' השרשים לרד"ק שורש בלל.
  97. ↑ רש"י שם יח כג.
  98. ↑ ס' השרשים לרד"ק שם.
  99. ↑ תורה תמימה ויקרא שם, בד' בר קפרא שבציון 84 ואילך, בפי' הב'.
  100. ↑ עי' ציון 17.
  101. ↑ עי' ציונים 20 ואילך, 44.
  102. ↑ עי' פסי"ז ויקרא יח כג; עי' רמב"ם אסו"ב פ"א הט"ז; עי' יראה"ש סי' ה; עי' סמ"ג לאוין צו; עי' חינוך מ' רי; עי' רלב"ג שם.
  103. ↑ ע"ע בהמה ציון 2 ואילך. יראה"ש שם, ע"פ ר' יונתן בשם ר' ישמעאל בחולין עא א; סמ"ג שם.
  104. ↑ רלב"ג שם.
  105. ↑ ויקרא שם.
  106. ↑ עי' פסי"ז שם: ובכל בהמה בין בהמה בין חיה בין עוף (עי' ציון 110 ואילך) בין שחוטים (עי' ציון 163 ואילך) בין חיים; קרי"ס שם: ואפשר. וע"ע כל: "כל" לרבות. ועי' ציון 144 ואילך, דרשה אחרת מריבוי ובכל.
  107. ↑ עי' ציון 57.
  108. ↑ עי' רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ז; עי' יראה"ש סי' ו; עי' סמ"ג לאוין צו; כ"מ מרלב"ג ויקרא יח כג; עי' מנ"ח מ' ריא (סק"ב במהד' מ"י).
  109. ↑ עי' ציון 17.
  110. ↑ עי' רש"י חולין פה א ד"ה חיה ועוף; רמב"ם אסו"ב פ"א הט"ז; יראה"ש סי' ה; רלב"ג ויקרא יח כג. ועי' קונ' שמן למנחה לחינוך שם.
  111. ↑ רלב"ג שם.
  112. ↑ עי' משנה ב"ק נד ב. עי' יראה"ש שם.
  113. ↑ ע"ע כלאי בהמה ציון 279 ואילך. יראה"ש שם. ועי' מ"מ שם ומנ"ח שם סק"א.
  114. ↑ ר' יוסי בר' חנינא בסנהדרין נט א. יראה"ש שם: פרשה.
  115. ↑ יראה"ש שם, לגי' תועפות ראם שם, ושכ"ה בנדפס (יראים סי' רלב).
  116. ↑ ע"ע בן נח ציון 158 ואילך. יראה"ש שם. ועי' הג' וחי' לר' שלמה הכהן סנהדרין נג א.
  117. ↑ עי' להלן: פסול הבהמה לקרבן.
  118. ↑ עי' ציון 528 ואילך. סמ"ג לאוין צו, שכ"ה בזבחים שבציון 528.
  119. ↑ סמ"ג שם.
  120. ↑ דברים ה יד.
  121. ↑ עי' ב"ק נד ב. סמ"ג שם. וע"ע שבת.
  122. ↑ עי' העמק דבר ויקרא יח כג.
  123. ↑ ויקרא שם.
  124. ↑ ויקרא שם.
  125. ↑ העמק דבר שם.
  126. ↑ עי' ציון 138 ואילך.
  127. ↑ ויקרא שם.
  128. ↑ עי' פסי"ז שם: ובכל בהמה בין בהמה בין חיה (עי' ציון 100 ואילך) בין עוף בין שחוטים (עי' ציון 163 ואילך) בין חיים; עי' קרי"ס שם: ואפשר; עי' תורה תמימה שם. וע"ע כל: "כל" לרבות. ועי' ציון 144 ואילך, דרשה אחרת מריבוי ובכל.
  129. ↑ עי' תורה תמימה שם.
  130. ↑ עי' חינוך מ' רי, שהזכיר חיה והשמיט עוף.
  131. ↑ עי' סמ"ג שם.
  132. ↑ עי' ציון 350 ואילך.
  133. ↑ הג' וחי' לר' שלמה הכהן סנהדרין שם, בד' סמ"ג, שהוא שווה ליראה"ש שבציונים 110, 351.
  134. ↑ עי' ציון 57.
  135. ↑ יראה"ש שם; כ"מ מרלב"ג שם. ועי' נחל איתן אסו"ב פ"א הט"ז.
  136. ↑ עי' ציון 110 ואילך.
  137. ↑ עי' יראה"ש שם.
  138. ↑ כ"מ מרש"י זבחים פה ב ד"ה עוף; עי' קרי"ס אסו"מ פ"ד; מנ"ח מ' ריא (סק"ב במהד' מ"י), בד' רמב"ם שם הי"ז, שהשמיט.
  139. ↑ עי' רש"י ורמב"ם שבציון 110.
  140. ↑ עי' רש"י שם ד"ה עוף וד"ה ה"ג אף אנן; עי' מנ"ח שם, ע"פ גמ' שם.
  141. ↑ עי' סמ"ג שם. ועי' הגה' וחי' ר' שלמה הכהן שבציון 132 ואילך.
  142. ↑ על מהותו, ע"ע דגים ציון 40.
  143. ↑ מנ"ח מ' רי סק"א.
  144. ↑ עי' תו"כ קדושים פרק יא; ברייתא בסנהדרין נד ב; עי' ברייתא בירו' סנהדרין פ"ז ה"ז; עי' ילק"ש אחרי רמז תקצט; עי' פסי"ז ויקרא כ טו.
  145. ↑ רלב"ג שמות כב יח.
  146. ↑ עי' רמב"ם אסו"ב פ"א הט"ז; מאירי שם; עי' רלב"ג ויקרא יח כג.
  147. ↑ מאירי שם.
  148. ↑ ויקרא שם. רמב"ם שם; רלב"ג שם. וע"ע כל: "כל" לרבות. ועי' ציונים 105 ואילך, 127 ואילך, 163 ואילך, שלד' הפסי"ז יש דרשה אחרת מריבוי ובכל. ועי' תו"כ וברייתא בגמ' וילק"ש ופסי"ז שבציון 144, שכתבו כן על הפסוק המדבר על חיוב המיתה (עי' ציון 171): בבהמה, בין גדולה בין קטנה, וצ"ב אם מודים שהלימוד הוא מובכל בהמה (ועי' ילק"ש שם).
  149. ↑ רמב"ם שם.
  150. ↑ רלב"ג שמות שם. ועי' ערל"נ שם.
  151. ↑ משמרות כהונה שם.
  152. ↑ קה"ע לירו' סנהדרין פ"ז ה"ז, וביאר בשי"ק שכ"מ ל' הירו', אך שנראה יותר שמוסב על הזכר, והגיה הל' ע"פ זה, וכ"כ בפ"מ שם (ללא הגהה), ובמה"פ שם כ' שהוא כשמואל בסנהדרין נד ב (ע"ע משכב זכור).
  153. ↑ עי' ספה"מ לרמב"ם ל"ת שמח; מנ"ח מ' רי סק"ב.
  154. ↑ מנ"ח שם.
  155. ↑ מנ"ח שם (סק"ד במהד' מ"י).
  156. ↑ עי' חולין קכא ב; רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ב: השוכב עם.
  157. ↑ רמב"ם שם.
  158. ↑ רמב"ם שם, ע"פ גמ' שם; עי' מאירי שם.
  159. ↑ עי' מאירי שם.
  160. ↑ עי' גמ' שם; רמב"ם שם: חייב עליה עד שתמות או עד שיתיז ראשה.
  161. ↑ עי' סנהדרין עח א, לגבי רביעת אדם.
  162. ↑ עי' רש"י שם ד"ה והא אית; עי' רמ"ה שם.
  163. ↑ עי' פסי"ז ויקרא יח כג.
  164. ↑ ויקרא שם.
  165. ↑ פסי"ז שם: ובכל בהמה בין בהמה בין חיה (עי' ציון 100 ואילך) בין עוף (עי' ציון 110 ואילך) בין שחוטים בין חיים. וע"ע כל: "כל" לרבות. ועי' ציון 144 ואילך, דרשה אחרת מריבוי ובכל. ועי' פסי"ז במהד' עם ביאור רא"ם שהקיף "בין שחוטים בין חיים בסוגריים, ועי' ציון הבא.
  166. ↑ עי' ביאור רא"ם לפסי"ז שם: אולי, ע"פ ע"ז כב ב.
  167. ↑ ציון 163 ואילך. ועי' תוס' חולין עד ב ד"ה למעוטי ומנ"ח מ' רי סק"ב.
  168. ↑ ציון 215 ואילך.
  169. ↑ עי' משנה סנהדרין נד א; עי' תיוב"ע ויקרא כ טו; עי' רש"י שם כז; רמב"ם אסו"ב פ"א הט"ז וספה"מ ל"ת שמח; סמ"ג לאוין צה.
  170. ↑ ספה"מ שם.
  171. ↑ עי' רש"י שם.
  172. ↑ ויקרא כ טו.
  173. ↑ עי' תו"כ קדושים פרק יא; ברייתא בגמ' שם ב; עי' פהמ"ש לרמב"ם סנהדרין שם א.
  174. ↑ ברייתא בגמ' שם ב.
  175. ↑ ע"ע מסית ומדיח. רש"י ברכות כא ב ד"ה מה שוכב; רמב"ם סנהדרין שם א; ר"ש לתו"כ שם; פסקי רי"ד סנהדרין שם ב.
  176. ↑ דברים יג י. ברייתא שם; עי' רש"י ברכות שם; ר"ש לתו"כ שם. וכעי"ז בתו"כ שם: נאמר כאן הריגה ונאמר להלן הריגה.
  177. ↑ רש"י ברכות שם.
  178. ↑ דברים שם יא.
  179. ↑ תו"כ שם; ברייתא בסנהדרין שם.
  180. ↑ פהמ"ש לרמב"ם שם א; עי' תוי"ט סנהדרין פ"ז מ"ד.
  181. ↑ ויקרא כ טז. רש"י יבמות ד א ד"ה מה שוכב וסנהדרין סז ב ד"ה שוכב, לפי ערל"נ יבמות שם; סמ"ג לאוין צה, לפי מהרש"א סנהדרין נד ב וערל"נ יבמות שם. ועי' מהרש"ל לסמ"ג שם ומהרש"א שם.
  182. ↑ ויקרא כ כז. רש"י יבמות שם; עי' רש"י סנהדרין סז ב שם; עי' מהרש"ל לסמ"ג שם, בשם י"מ.
  183. ↑ קרי"ס אסו"ב פ"א.
  184. ↑ קה"ע לירו' סנהדרין פ"ז ה"ז, בפי' הירו' שם: ר"י מן אתריה, ועי' ציון 34 שי"מ בע"א.
  185. ↑ ע"ע למד מן הלמד ציון 11 ואילך.
  186. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 9 ואילך.
  187. ↑ ירו' שם, לגי' קה"ע שם.
  188. ↑ ויקרא כ טו.
  189. ↑ קה"ע שם, בפי' הירו' שם: עונש מנין וכו' עד כדון כר"ע וכו' ור"ע מן אתריה, ועי' ציון 21 שי"מ ור"ע מן אתריה בע"א.
  190. ↑ ויקרא כ טו.
  191. ↑ ויקרא שם.
  192. ↑ עי' מהר"ז זק ומהרש"ל לסמ"ג שם; כ"מ מר' אייזיק שטיין לסמ"ג שם.
  193. ↑ עי' מהרש"ל לסמ"ג שם.
  194. ↑ עי' פ"מ לירו' סנהדרין פ"ז ה"ז: את יליף הריגה וכו'. ועי' קה"ע ושי"ק שם שהגיה הגי'.
  195. ↑ ציון 1 ואילך.
  196. ↑ עי' תו"כ קדושים פרק יא; עי' סנהדרין נד ב; רמב"ם אסו"ב פ"א הט"ז וספה"מ ל"ת שמח ופהמ"ש שם א; יראה"ש סי' ה; סמ"ג לאוין צה; עי' סמ"ק סי' שטז; חינוך מ' רי. ועי' תוס' שם א ד"ה הבא, שהטעם שלא נזכר במשנה, שכן לא נזכר בכתוב במפורש, אלא נלמד מדרשה (עי' ציון 20 ואילך).
  197. ↑ ספה"מ שם.
  198. ↑ יראה"ש שם; חינוך שם. וע"ע התראה ציון 2.
  199. ↑ שמות כב יח.
  200. ↑ עי' ציון 171.
  201. ↑ גמ' שם; עי' תו"כ שם, לגירסתנו. ועי' תו"כ שם, לגי' ר"ש שם: קראו הכתוב לנשכב שוכב.
  202. ↑ עי' ציון 168 ואילך.
  203. ↑ ע"ע חנק. סמ"ג לאוין צה.
  204. ↑ שמות כב יט. ירו' סנהדרין פ"ז ה"ז, וקה"ע ופ"מ שם.
  205. ↑ ע"ע עבודה זרה.
  206. ↑ דברים יז ה.
  207. ↑ עי' ירו' שם, וקה"ע שם.
  208. ↑ עי' קה"ע ופ"מ שם.
  209. ↑ סמ"ג לאוין צה.
  210. ↑ עי' ציון 20 ואילך.
  211. ↑ ויקרא כ טו.
  212. ↑ עי' מהרש"א סנהדרין נד ב. עיי"ש ומהרש"ל לסמ"ג שם מש"כ ליישב.
  213. ↑ עי' משנה סנהדרין נד א; עי' תו"כ קדושים פרק יא; עי' תיוב"ע ויקרא כ טז; עי' רש"י שם כז; עי' רמב"ם אסו"ב פ"א הט"ז ופהמ"ש שם; יראה"ש סי' ו; עי' סמ"ק סי' שטז.
  214. ↑ עי' ספה"מ לרמב"ם ל"ת שמט.
  215. ↑ עי' רש"י שם; יראה"ש שם; עי' חינוך שם. וע"ע התראה ציון 2.
  216. ↑ ויקרא כ טז. עי' תו"כ שם; יראה"ש שם.
  217. ↑ תו"כ שם.
  218. ↑ ויקרא שם.
  219. ↑ עי' תו"כ שם פרק ט; עי' קה"ע ופ"מ לירו' סנהדרין פ"ז ה"ז: את יליף הריגה וכו'.
  220. ↑ ויקרא כ כז.
  221. ↑ ויקרא שם. עי' תו"כ שם.
  222. ↑ תו"כ שם פרק יא; יראה"ש שם, בשמו; ירו' שם, לפי קה"ע ופ"מ שם.
  223. ↑ תו"כ קדושים פרק י.
  224. ↑ משנה כריתות ב א; תו"כ שם; עי' רש"י ויקרא כ כז.
  225. ↑ משנה שם.
  226. ↑ משנה שם. וע"ע כרת וע' חיבי כריתות.
  227. ↑ יראה"ש סי' ה.
  228. ↑ ויקרא יח כט. עי' כריתות ב ב; ירו' סנהדרין פ"ז ה"ז; יראה"ש שם.
  229. ↑ עי' רש"י ויקרא כ כז; פהמ"ש לרמב"ם סנהדרין נד א; חינוך מ' ריא, על אישה המביאה בהמה עליה.
  230. ↑ עי' רש"י שם; פהמ"ש שם; עי' יראה"ש שם; חינוך שם ומ' רי.
  231. ↑ ספה"מ לרמב"ם ל"ת שמט, על אישה המביאה בהמה עליה; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
  232. ↑ עי' חינוך מ' רי.
  233. ↑ ע"ע ברכות וקללות ציון 1 ואילך.
  234. ↑ דברים כז כא. וע"ע הנ"ל ציונים 5, 17 ואילך, שקודם לכן היו אומרים בלשון ברכה, ומספר הברכות והקללות שאמרו בכל מצוה.
  235. ↑ ראב"ע שם.
  236. ↑ עי' ראב"ע שם יד; עי' רשב"ם שם כא.
  237. ↑ דברים כח כט.
  238. ↑ רשב"ם שם כז טו.
  239. ↑ ראב"ע שם; עי' חזקוני שם.
  240. ↑ חזקוני שם.
  241. ↑ חי' אגדות למהר"ל סוטה לז ב.
  242. ↑ ע"ע מתורגמן.
  243. ↑ סוטה לז ב.
  244. ↑ רש"י שם ד"ה אלא זה.
  245. ↑ אברבנאל דברים כז יד.
  246. ↑ עי' רש"י כריתות ב א ד"ה על שגגתו; עי' תוי"ט שם פ"א מ"א.
  247. ↑ ע"ע אומר מותר. רש"י סנהדרין נה ב ד"ה סיפא.
  248. ↑ תו"כ קדושים פרק י; עי' רש"י ויקרא כ כז וסנהדרין נד ב ד"ה בין לר' אבהו וכריתות שם; ספה"מ לרמב"ם ל"ת שמח; חינוך מ' רי.
  249. ↑ עי' רש"י שם; חינוך שם.
  250. ↑ עי' רש"י ויקרא שם; ספה"מ לרמב"ם ל"ת שמט; חינוך מ' ריא.
  251. ↑ עי' רש"י כריתות שם ד"ה ועל לא הודע; עי' תוי"ט שם.
  252. ↑ עי' רש"י שבציון 246.
  253. ↑ ע"ע חטאת: חיובה על השוגג.
  254. ↑ ציון 9 ואילך.
  255. ↑ עי' רש"י סנהדרין נד ב ד"ה הבא על הזכור.
  256. ↑ עי' רש"י שם ד"ה לדברי ר' עקיבא וד"ה אלא מנא לן.
  257. ↑ עי' ציון 24 ואילך.
  258. ↑ גמ' שם.
  259. ↑ עי' ציון 35 ואילך.
  260. ↑ גמ' שם וכריתות ג א.
  261. ↑ עי' רש"י סנהדרין שם ד"ה אלא מנא לן.
  262. ↑ רמב"ן סנהדרין נה א.
  263. ↑ שו"ת חכ"צ סי' פד.
  264. ↑ ע"ע בן נח ציונים 428 ואילך, 431. ועי' גמ' ורמב"ם שבע' בן נח ציון 435 ואילך, שכשבן נח נידון על עריות שלהם, מיתתו כדין בן נח, בסייף, ורק אם בא על עריות של ישראל, שמריבוי הכתוב למדנו שבן נח חייב עליהן, נידון בדיני ישראל, ומכיוון שאיסור בן נח בבהמה לא מישראל הוא נלמד (ע"ע הנ"ל ציון 158 ואילך), לכאו' מיתתו בסייף.
  265. ↑ מאירי סנהדרין נה א. ועי' ציון הקודם, וצ"ב.
  266. ↑ ע"ע אומר מותר.
  267. ↑ רמב"ן סנהדרין נה א. וע"ע בן נח 452 שכן הדין בכל מצוות בן נח. ועיי"ש ציון 448 ואילך מח' ראשונים אם נהרג בשגגה כשעשה העבירה בלא כוונה, ולכאו' הוא הדין כשסבור לבוא על אשתו שלא כדרכה ובא על הבהמה.
  268. ↑ ציון 438 ואילך.
  269. ↑ ציון 440 ואילך.
  270. ↑ ציון 445 ואילך.
  271. ↑ ציון 441 ואילך.
  272. ↑ עי' תוספ' ב"ק פ"ד; עי' רש"י זבחים עא א ד"ה (ע ב) נתערבו; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ב. וע"ע עד אחד וע' עדות.
  273. ↑ עי' רש"י שם; גו"א ויקרא א ב.
  274. ↑ עי' רש"י שם. וע"ע מודה בקנס דהיינו כשלא נודע לנו ע"פ עדים לאחר הודאתו מהמעשה.
  275. ↑ עי' תוספ' ב"ק שם; עי' רמב"ם שם.
  276. ↑ ויקרא כ טו-טז.
  277. ↑ עי' משנה סנהדרין נד א; עי' רש"י קדושין נז א ד"ה רובע וחולין פה א ד"ה חיה; עי' רמב"ם אסו"ב פ"א הט"ז; עי' חינוך מ' רי.
  278. ↑ עי' ר' שמעון בברייתא בב"ק מ ב, ורש"י ד"ה רובע; עי' קרי"ס שבציון 533.
  279. ↑ עי' רמב"ם שם; עי' חינוך שם.
  280. ↑ ויקרא כ טו.
  281. ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם ותוי"ט שבציון 179.
  282. ↑ ברייתא בגמ' שם ב.
  283. ↑ ע"ע מסית ומדיח. רש"י ברכות כא ב ד"ה מה שוכב; פהמ"ש לרמב"ם סנהדרין שם א; ר"ש לתו"כ שם; פסקי רי"ד סנהדרין שם ב.
  284. ↑ דברים יג י. ברייתא שם; עי' רש"י ברכות שם; ר"ש לתו"כ תו"כ קדושים פרק יא. וכעי"ז בתו"כ שם: נאמר כאן הריגה ונאמר להלן הריגה.
  285. ↑ רש"י ברכות שם.
  286. ↑ דברים שם יא.
  287. ↑ תו"כ שם; ברייתא בסנהדרין שם.
  288. ↑ ויקרא כ טז. עי' רלב"ג שם טו.
  289. ↑ ויקרא כ כז. עי' תו"כ וירו' שבציון 221; עי' ראשונים שבציון 181.
  290. ↑ עי' רש"י קדושין נז א ד"ה רובע; עי' רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ז; חינוך מ' ריא.
  291. ↑ ויקרא כ טז.
  292. ↑ ויקרא שם; עי' רלב"ג שם.
  293. ↑ ויקרא כ כז. עי' תו"כ וירו' שבציון 221; עי' ראשונים שבציון 181.
  294. ↑ תיוב"ע ויקרא כ טו-טז, למרות שתירגם שהאיש והאישה מיתתם בסקילה (עי' ציונים 168, 212). ועי' שו"ת מהרי"א סי' רעז והר המוריה אסו"מ פ"ד ה"ב.
  295. ↑ פי' יונתן שם טו, ע"פ ברכות נח א ומנחות ז א. ועי' שו"ת מהרי"א שם: מקל של עץ. ועי' אמרי בינה למהר"ץ חיות סי' ד, ע"פ ערוך ע' קלף: שבט.
  296. ↑ שמלת גר שם טז; אמרי בינה שם, ותמה, מכח הדין שהבהמה בסקילה.
  297. ↑ ויקרא כ טו.
  298. ↑ שם.
  299. ↑ פי' יונתן שם.
  300. ↑ ציון 113 ואילך.
  301. ↑ עי' משנה שבציונים 304, 309.
  302. ↑ מאירי סנהדרין נד א.
  303. ↑ עי' משנה סנהדרין נד א ותו"כ קדושים פרק יא ובר"ר פט"ו סי' ז ו-ויק"ר פכ"ז סי' ג: אם אדם חטא בהמה מה חטאה.
  304. ↑ רש"י סנהדרין נד א ד"ה תקלה; מאירי שם.
  305. ↑ משנה שם; תו"כ קדושים פרק יא; ויק"ר פכ"ז סי' ג.
  306. ↑ ראב"ע ויקרא כ טו; עי' ר"י בכור שור שם.
  307. ↑ עי' מאירי שם.
  308. ↑ עי' ראב"ע ויקרא כ טו, בשם י"א; עי' ר"י בכור שור שם.
  309. ↑ רלב"ג שם.
  310. ↑ משנה סנהדרין נד א: ד"א; בר"ר פט"ו סי' ז; ויק"ר (מהד' מרגליות) שם: ד"א; עי' רלב"ג שם. ועי' ויק"ר שם, לגירסתנו, שמ' שב' הטעמים א' הם, וצ"ב.
  311. ↑ יחזקאל כט טז. ויק"ר שם.
  312. ↑ מאירי שם.
  313. ↑ רלב"ג שם.
  314. ↑ רלב"ג ויקרא כ טו.
  315. ↑ שמלת גר ויקרא כ טז, בביאור אונקלוס שם. עיי"ש שכ' שלכן מיתתה דוקא בסקילה (עי' ציונים 276, 289), וצ"ב.
  316. ↑ עי' משנה נדה מה א; רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ז; עי' ראב"ד בהשגות אסו"מ פ"ד ה"ג; עי' יראה"ש סי' ה.
  317. ↑ ויקרא כ טו.
  318. ↑ תו"כ קדושים פרק יא; ברייתא בסנהדרין נד ב: פרט לקטן.
  319. ↑ עי' רבינו הלל לתו"כ שם.
  320. ↑ ע"ע חרש שוטה וקטן ציון 3 ואילך, וע"ע קטן.
  321. ↑ ע"ע ביאה ציון 124 ואילך.עי' יראה"ש סי' ד וסי' ה; ערל"נ שם, ע"פ ר"ן שם נד א המדבר על הלימוד במשכב זכור (ע"ע).
  322. ↑ עי' משנה נדה מה א; רמב"ם שם; יראה"ש שם.
  323. ↑ עי' סנהדרין נד ב ; עי' רמב"ם שם; עי' תוס' שם נה ב סוד"ה חייבין.
  324. ↑ ע"ע ביאה ציון 113 ואילך.
  325. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 123.
  326. ↑ עי' גמ' שם נד ב; רמב"ם שם.
  327. ↑ עי' ציון 53 ואילך.
  328. ↑ כ"מ מרש"י סנהדרין נה ב ד"ה סיפא.
  329. ↑ עי' גמ' שם, ור"ח שם. ועי' בהו"א של הגמ' שם, ראיית רב יוסף מקטנה ורבא מקטן, שאף בשוגג הבהמה נסקלת (עי' ציון 338 ואילך, שהיא בעיא דלא איפשטא) שהרי בקטנים יש קלון אך אין תקלה.
  330. ↑ עי' ציונים 377 ואילך, 384 ואילך.
  331. ↑ מאירי שם א.
  332. ↑ עי' ציון 358 ואילך. עי' מאירי שם.
  333. ↑ ע"ע אונס (א) ציון 132 ואילך. א"ר נדה פ"ה מ"ה, בד' רבא בסנהדרין נה ב, ע"פ משנה שם ומשנה שבציון 315.
  334. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 21 ואילך. א"ר שם.
  335. ↑ משך חכמה ויקרא כ טו, לד' זו.
  336. ↑ ויקרא שם טז.
  337. ↑ ויקרא שם טו.
  338. ↑ משך חכמה שם.
  339. ↑ ע"ע אומר מותר. סנהדרין נה ב, ורש"י ד"ה סיפא.
  340. ↑ גמ' שם, ור"ח שם.
  341. ↑ גמ' שם, ורש"י שם.
  342. ↑ עי' בעי רב המנונא בגמ' שם.
  343. ↑ רמב"ם אסו"ב פ"א הי"ח; מאירי שם; קרי"ס שם, וסותר לקרי"ס שבציון 536, וצ"ב.
  344. ↑ מאירי שם; עי' קרי"ס שם.
  345. ↑ עי' מ"מ שם.
  346. ↑ עי' ציון 355 ואילך.
  347. ↑ עי' ציון 339 ואילך.
  348. ↑ רמב"ן סנהדרין נה א, בד' רב ששת שבציון 357.
  349. ↑ עי' ציון 307 ואילך.
  350. ↑ קו"א מבהמ"ח בשו"ת צ"צ (הקדמון) סי' מו. ולכאו' הטעם שיש כאן תקלה ואין כאן קלון, וצ"ב.
  351. ↑ רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ב.
  352. ↑ יראה"ש סי' ה, ע"פ ב"ק נד ב; הג' וחי' לר' שלמה הכהן שבציון 133, בד' סמ"ג שבציון 131.
  353. ↑ ע"ע דיני נפשות ציון 15 ואילך.
  354. ↑ שו"ת ב"ח סי' קיא, ע"פ תוס' פסחים ל א ד"ה לשהינהו בשם ר"י, ותה"ד פסקים סי' קנ, ושו"ת מהרי"ל סי' סי' קפב; ט"ז יו"ד סי' קנג סק"א; שו"ת צ"צ (הקדמון) סי' מו.
  355. ↑ עי' ציון 303 ואילך.
  356. ↑ עי' ציון 307 ואילך.
  357. ↑ עי' שו"ת ב"ח שם.
  358. ↑ עי' רש"י סנהדרין נה א ד"ה וזה קלונו, בפי' הב'; תוס' שם ד"ה זה; רמ"ה שם; תוס' רא"ש שם.
  359. ↑ רש"י שם ד"ה רבא אמר; רמב"ן שם.
  360. ↑ עי' גמ' שם.
  361. ↑ עי' ציון 303 ואילך.
  362. ↑ עי' סנהדרין נה א, ורש"י ד"ה עובד כוכבים (בד' ונציה: גוי) הבא על הבהמה וד"ה אלא מעתה, ורמ"ה שם.
  363. ↑ ע"ע בן נח: בעריות. רש"י שם ד"ה עובד כוכבים (בד' ונציה: גוי) הבא על הבהמה; רמ"ה שם; עי' רמב"ן שם.
  364. ↑ רמ"ה שם.
  365. ↑ עי' ר"ח שם.
  366. ↑ חי' הר"ן שם.
  367. ↑ עי' ציון 307 ואילך.
  368. ↑ עי' גמ' שם, ור"ח.
  369. ↑ עי' רש"י שם ד"ה קלון ליכא; עי' רמ"ה שם, בשם אית דאמרי, ודחה; עי' רמב"ן שם; עי' מאירי שם.
  370. ↑ עי' רש"י שם; עי' רמ"ה שם; עי' רמב"ן שם.
  371. ↑ רמ"ה שם; רמב"ן שם.
  372. ↑ דברים יב ג.
  373. ↑ ע"ע בן נח ציון 12 ואילך, וע"ע הנ"ל: בעבודה זרה.
  374. ↑ ברייתא בסנהדרין שם, ורש"י ד"ה אילנות. וכעי"ז בתו"כ קדושים פרק יא, ועי' רמב"ן שם שזהו מקור הברייתא. ועי' ביאור הראיה מהברייתא בתוס' שם ד"ה זה ורמ"ה ותוס' רא"ש שם.
  375. ↑ עי' גמ' שם.
  376. ↑ עי' אביי בגמ' שם.
  377. ↑ תוס' רא"ש שם, בד' אביי.
  378. ↑ רש"י סנהדרין נה א ד"ה וזה קלונו, בפי' הא'; רמב"ן שם. ועי' רמ"ה שם שדחה.
  379. ↑ רמ"ה שם, במסקנה.
  380. ↑ עי' רש"י שם ד"ה וזה קלונו; עי' מאירי שם.
  381. ↑ עי' מאירי שם.
  382. ↑ עי' רבא בגמ' שם.
  383. ↑ עי' רבא בגמ' שם, ורש"י ד"ה רבא אמר, ורמ"ה ורמב"ן שם.
  384. ↑ עי' רמ"ה שם; עי' רמב"ן שם.
  385. ↑ עי' ציון 261 ואילך. מאירי סנהדרין נה א: שנסקל (לשיטתו בציון 264).
  386. ↑ רמב"ם מלכים פ"ט ה"ו; עי' מאירי שם. ועי' כס"מ ואו"ש ושוהם וישפה שם ושו"ת ב"ח סי' קיא ושו"ת חכ"צ סי' פד.
  387. ↑ מאירי שם. ועי' תירוש ויצהר מלכים שם.
  388. ↑ שו"ת ב"ח שם. עיי"ש שכן דעתו להלכה, ותמה על הרמב"ם שבציון 383, ומ"מ הסיק: ואינני כדאי לחלוק על פסק הרמב"ם; שו"ת אמרי אש יו"ד סי' נג, בשמו: דראוי לפסוק כרב ששת. ועי' יד אפרים יו"ד סי' קנג.
  389. ↑ כ"מ מר"ח שם; עי' רמב"ן שם.
  390. ↑ שו"ת יד אליהו סי' לה, בד' רמב"ם שבציון 383.
  391. ↑ עי' ציונים 355 ואילך, 385 ואילך.
  392. ↑ שו"ת ב"ח סי' קיא; שו"ת אמרי אש יו"ד סי' נג, בשמו.
  393. ↑ ע"ע בן נח ציון 440 ואילך.
  394. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 438 ואילך.
  395. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 445 ואילך.
  396. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 441 ואילך.
  397. ↑ עי' שו"ת ב"ח שם.
  398. ↑ שו"ת חכ"צ סי' פד; אמרי אש שם ומנ"ח מ' נא (ס"ק טז במהד' מ"י), בשמו; שו"ת יד אליהו סי' לה.
  399. ↑ עי' חכ"צ שם.
  400. ↑ ע"ע בית דין ציון 113 ואילך וע' עדות.
  401. ↑ עי' ציון 361 ואילך. חכ"צ שם; אמרי אש שם, בשמו; יד אליהו שם.
  402. ↑ חכ"צ שם; עי' יד אליהו שם.
  403. ↑ עי' ציון 300 ואילך.
  404. ↑ עי' ציון 358 ואילך.
  405. ↑ עי' ציון 364 ואילך.
  406. ↑ חכ"צ שם. עיי"ש ראיות נוספות.
  407. ↑ או"ש מלכים פ"ט ה"ו.
  408. ↑ ציון 215 ואילך.
  409. ↑ עי' ציונים 355 ואילך, 385 ואילך.
  410. ↑ עי' רש"י סנהדרין נה א ד"ה עובד כוכבים (בד' ונציה: גוי) הבא על הבהמה, ועי' שו"ת חכ"צ סי' פד, שדחה, שאינו מדבר אלא על בהמת עצמו (עי' ציון 409); רמב"ן שם; ערל"נ שם. וכן לכאו' הדין למאירי שבציון 264.
  411. ↑ רמב"ן שם.
  412. ↑ עי' ציון 261 ואילך.
  413. ↑ חכ"צ שם, ע"פ רש"י שבציון 406.
  414. ↑ עי' ציון 276 ואילך. חכ"צ שם.
  415. ↑ עי' חכ"צ שם.
  416. ↑ עי' ציונים 355 ואילך, 385 ואילך.
  417. ↑ עי' ציון 388 ואילך.
  418. ↑ שו"ת ב"ח סי' קיא; עי' חשבונות של מצוה מ' נב, בשמו, והסכים לו.
  419. ↑ תוספ' ב"ק פ"ד; רש"י זבחים עא א ד"ה (ע ב) נתערבו; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ב; עי' רע"ב זבחים פ"ח מ"א. אגודה שם, בשמו.
  420. ↑ עי' ציון 272. רש"י קדושין נז א ד"ה רובע; עי' רש"י זבחים שם.
  421. ↑ עי' רמב"ם שם; עי' רע"ב שם.
  422. ↑ עי' רש"י תמורה כח א ד"ה על פי עד אחד.
  423. ↑ תוספ' ב"ק פ"ד; קדושין נז א, ורש"י ד"ה רובע; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ב; עי' תוס' כריתות כד א ד"ה דאמרו, בשם התוספ' וע"פ קדושין שם; אגודה זבחים פ"ח (עא א), ע"פ כריתות שם ורש"י זבחים שבציון 415.
  424. ↑ רש"י שם.
  425. ↑ רש"י שם, ע"פ גמ' שם נו ב; רמב"ם שם ומאכ"א פ"ד הכ"ב ונזק"מ פי"א הי"ג, לפי או"ש מאכ"א שם; עי' תוס' רא"ש סנהדרין נה א; עי' רע"ב זבחים פ"ח מ"א; עי' גו"א ויקרא א ב.
  426. ↑ רש"י נז א שם, ע"פ גמ' שם נו ב.
  427. ↑ תוס' תמורה כח א ד"ה טול, ע"פ ב"ק מא א.
  428. ↑ שמות כא כח.
  429. ↑ עי' ר' שמעון בתו"כ ויקרא חובה פרשה ב וברייתא בב"ק מ ב ותמורה כח ב. תוס' זבחים עא א ד"ה ברובע.
  430. ↑ תוס' שם: ושמא איכא שום דרש.
  431. ↑ ויקרא כ טז.
  432. ↑ ע"ע בית דין ציון 113 ואילך.
  433. ↑ ע"ע הקש: אין היקש למחצה.
  434. ↑ ע"ע אסורי הנאה ציון 31 ואילך.
  435. ↑ עי' ערל"נ כריתות כד א.
  436. ↑ תוס' כריתות כד א ד"ה דאמרו, בשם רבינו אפרים, ודחו.
  437. ↑ עי' ציון 427 ואילך.
  438. ↑ עי' ערל"נ שם.
  439. ↑ עי' ציון 350 ואילך.
  440. ↑ שו"ת ב"ח סי' קיא; שו"ת אמרי אש יו"ד סי' נג, בשמו; ט"ז יו"ד סי' קנג סק"א; עי' שו"ת צ"צ (הקדמון) סי' מו; עי' שו"ת חכ"צ סי' פד.
  441. ↑ ט"ז שם.
  442. ↑ שו"ת ב"ח שם.
  443. ↑ עי' ציון 425.
  444. ↑ ט"ז שם. וכעי"ז באמרי אש שם, בשם הב"ח.
  445. ↑ עי' ט"ז שם; עי' צ"צ שם; חכ"צ שם.
  446. ↑ חכ"צ שם, ע"פ משנה שבציון 309.
  447. ↑ דברים יג ו.
  448. ↑ חכ"צ שם.
  449. ↑ עי' ס' חסידים (מרגליות) סי' תתכט; עי' רע"ב זבחים פ"ח מ"א.
  450. ↑ עי' ציונים 377 ואילך, 384 ואילך. עי' שו"ת ב"ח סי' קיא.
  451. ↑ עי' ציונים 355 ואילך, 385 ואילך.
  452. ↑ עי' ציון 414 ואילך.
  453. ↑ שו"ת אמרי אש יו"ד סי' נג, בשם הב"ח (עי' ציון 455).
  454. ↑ עי' ציון 391 ואילך.
  455. ↑ עי' שו"ת ב"ח שם; מנ"ח מ' נב (סק"ז במהד' מ"י), בשמו, והסכים לו; חשבונות של מצוה מ' נב, בשם הב"ח. וכעי"ז באמרי אש שם, בשם הב"ח.
  456. ↑ שו"ת ב"ח שם ושבציון 385, לפי שו"ת חכ"צ סי' פד ומקור מים חיים יו"ד סי' קנג ס"א ויד אפרים שם וחשבונות של מצוה מ' נב; מקור מים חיים שם, בסו"ד, לפי דרכ"ת שם סק"ב; מנ"ח שם. ועי' ט"ז יו"ד סי' קנג סק"א, בשם יש מי שהורה, והג' אמרי ברוך שם ומקור מים חיים שם, שכוונתו לב"ח. ועי' שו"ת מקום שמואל סי' צח, בד' הב"ח, וצ"ב.
  457. ↑ ט"ז יו"ד סי' קנג סק"א; שו"ת חכ"צ סי' פד; שו"ת אמרי אש יו"ד סי' נג, בשם ט"ז וחכ"צ וצ"צ (הקדמון) סי' מו (עיי"ש, שדן רק בזה"ז ואינו מזכיר בן נח, וצ"ב); מנ"ח שם, בשם חכ"צ, ודחה; שו"ת בית יעקב סי' קיח, ע"פ ס' חסידים שבציון 445; לחם הפנים סו"ס כט, בשם רע"ב שבציון 445 ולקט הקמח; מחב"ר יו"ד סי' כט אות ד וברכ"י שם סי' קנג אות א, ע"פ תמורה כח א ובד' הרבה ראשונים; עי' חשבונות של מצוה מ' נב.
  458. ↑ עי' ציונים 355 ואילך, 385 ואילך.
  459. ↑ עי' ציון 397 ואילך. חכ"צ שם.
  460. ↑ עי' חכ"צ שם; חשבונות של מצוה שם, בשמו.
  461. ↑ עי' ציון 425. עי' אמרי אש שם.
  462. ↑ עי' ציון 427. אמרי אש שם.
  463. ↑ עי' תוס' שבציון 426.
  464. ↑ עי' חשבונות של מצוה שם.
  465. ↑ עי' ציונים 445, 452 ואילך.
  466. ↑ ס' חסידים שם.
  467. ↑ שו"ת ב"ח סי' קיא, בד' ס' חסידים שם.
  468. ↑ שו"ת ב"ח שם, בד' רמב"ם שבציון 385.
  469. ↑ עי' ציונים 445, 452 ואילך.
  470. ↑ גו"א ויקרא א ב וט"ז יו"ד סי' קנג סק"א, לפי שו"ת בית יעקב סי' קיח; שו"ת צ"צ הקדמון סי' מו, לפי לחם הפנים סו"ס כט; שו"ת יד אליהו סי' לה; פת"ש יו"ד סי' קנג סק"א, בשמו; שו"ת מקום שמואל סי' צח; שו"ת בית יצחק או"ח סי' עה; מחב"ר יו"ד סי' כט.
  471. ↑ בית יעקב שם, ע"פ ב"ק מא א וסנהדרין סא א ותמורה כח א; מקום שמואל שם ובית יצחק שם, בשמו, ודחו הראיות; לחם הפנים סו"ס כט ופת"ש שם, בשם בית יעקב.
  472. ↑ עי' ציונים 445, 452 ואילך.
  473. ↑ ע"ע כתיבת סת"ם. שו"ת יד אליהו סי' לה: נ"ל; פת"ש יו"ד סי' קנג סק"א, בשמו.
  474. ↑ יד אליהו שם; עי' פת"ש שם, בשמו.
  475. ↑ יד אליהו שם: ונ"ל עוד להחמיר; פת"ש שם, בשמו: חוכך לומר.
  476. ↑ יד אליהו שם.
  477. ↑ עי' משנה תמורה כח א; תוספ' ב"ק פ"ד; עי' ספרי שופטים פיס' קמז; רמב"ם אסו"מ פ"ג ה"ו ופ"ד ה"א וה"ב.
  478. ↑ עי' קדושין סו א; רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ב; מאירי שם.
  479. ↑ כ"מ מרמב"ם שבציון 524; מאירי שם.
  480. ↑ רמב"ם שם.
  481. ↑ עי' תוספ' שם.
  482. ↑ ר' ישמעאל בתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב וילק"ש ויקרא רמז תלה.
  483. ↑ עי' רבינו הלל לתו"כ שם. וע"ע בעל מום (ב): פסולו להקרבה.
  484. ↑ ר' ישמעאל בתו"כ שם וילק"ש שם.
  485. ↑ רבינו הלל שם. ועי' רש"י תמורה כח א ד"ה הודאת ורבינו הלל ודרך הקדש שם ומזרחי ויקרא א ב.
  486. ↑ עי' ציון 419 ואילך.
  487. ↑ ר' ישמעאל בתו"כ שם וילק"ש שם.
  488. ↑ עי' ציון 271 ואילך.
  489. ↑ ויקרא כב כה. עי' ברייתא בתמורה כח ב, ורע"ב שם פ"ו מ"א (ועי' גמ' שם שהוא לכאו' דעת תנא דבי ר' ישמעאל שבציון הבא); כ"מ מרמב"ם בפהמ"ש שם א ואסו"מ פ"ג ה"ו. ועי' הר המוריה שם.
  490. ↑ בראשית ו יב. תנא דבי ר' ישמעאל בגמ' שם ובילק"ש אמור רמז תרמב ופסי"ז בראשית ו יב.
  491. ↑ מדרש אגדה (בובר) שם.
  492. ↑ ע"ע השחתת זרע. מדרש אגדה שם; רש"י שבת מא א ד"ה כאילו.
  493. ↑ בראשית לח ט. מדרש אגדה שם ו יב.
  494. ↑ ע"ע בעל מום (ב): פסולו להקרבה.
  495. ↑ ת"ק בתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב וברייתא בתמורה כח א וילק"ש ויקרא רמז תלה.
  496. ↑ ע"ע כלאי בהמה: איסור מלאכה.
  497. ↑ עי' רבינו גרשום שם; רש"י שם ד"ה חורש בשור.
  498. ↑ עי' רש"י שבציון 498.
  499. ↑ עי' ציון 274 ואילך. עי' ת"ק בתו"כ שם וילק"ש שם; עי' ר' שמעון בברייתא שם. ועי' רבינו גרשום שם.
  500. ↑ עי' ציון 272 ואילך.
  501. ↑ קרבן אהרן לתו"כ שם, בד' רש"י.
  502. ↑ עי' ציון 471 ואילך.
  503. ↑ עי' ר' עקיבא בתו"כ שם וילק"ש שם; עי' רב אשי בגמ' שם ב, בד' ר' שמעון, ובילק"ש שם.
  504. ↑ ת"ק בתו"כ שם; ר' שמעון בברייתא שם; רש"י נדה מא א ד"ה נוגח, בד' הברייתא נדה שבציון 496.
  505. ↑ עי' רש"י תמורה שם ד"ה על פי עד אחד.
  506. ↑ ויקרא א ב.
  507. ↑ רש"י שם; עי' רש"י תמורה שם ד"ה מן הבהמה ונדה שם ד"ה מן הבהמה.
  508. ↑ ת"ק ור' עקיבא בתו"כ שם וילק"ש שם; ת"ק ור' שמעון בברייתא שם (ועי' ציון 511 ואילך); ברייתא בנדה מא א (ורש"י שבציון 492 ואילך שהוא בעד א'); רש"י ויקרא שם (ומזרחי שם שהוא בעד א' או ע"פ בעלים וכעי"ז בגו"א ושפ"ח שם).
  509. ↑ ע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן ציון 169 ואילך. רש"י זבחים ט א ד"ה בכל אתר.
  510. ↑ ויקרא כ טו.
  511. ↑ עי' תמורה כח ב, ורש"י ד"ה מעניינא; עז"כ לתו"כ שם.
  512. ↑ עי' ציון 425. עי' תוס' שם ד"ה טול, בתי' הא'; עי' עמר נקא ויקרא א ב.
  513. ↑ עי' ציון 545. עמר נקא שם.
  514. ↑ יחזקאל מה טו.
  515. ↑ עי' רש"י תמורה כט א ד"ה ממשקה ישראל.
  516. ↑ עי' תוס' כח א שם, ע"פ גמ' שם כט א. וע"ע קרבנות.
  517. ↑ רש"י שם.
  518. ↑ עמר נקא ויקרא שם.
  519. ↑ עי' ציון 497 ואילך.
  520. ↑ עי' תוס' שם, בתי' הב'; קרבן אהרן לתו"כ שם, בד' תוס'.
  521. ↑ תוס' שם.
  522. ↑ קרבן אהרן לתו"כ שם, בד' תוס'.
  523. ↑ עי' ציון 507 ואילך. כ"מ מתוס' שם.
  524. ↑ עי' ר' שמעון בברייתא בתמורה כח א. ועי' רבינו גרשום שם, שגרס: ר' ישמעאל, וכ"כ ביפ"ע שם, שכצ"ל, ע"פ תו"כ וילק"ש שבציון 471 ואילך, ושסותר לתנא דבי ר' ישמעאל שבציון 478 (אך בתו"כ שם אין הסיום: ת"ל מן הבהמה וכו', ורב אשי שבציון הבא המפרש דברי ר' שמעון בפריכת הק"ו, הוא כר"ע בציון 490 ואילך ואילך החולק על ר' ישמעאל, וצ"ב).
  525. ↑ ר' שמעון בברייתא שם, לפי רב אשי בגמ' שם ב, שהק"ו מעל מום ושני עדים (עי' ציון 471 ואילך) ניתן לפרוך (עי' ציון 490 ואילך). ועי' ציון 496.
  526. ↑ במדבר טו ג.
  527. ↑ ספירי אפרים לספ"ז שם. וע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן ציון 169 ואילך.
  528. ↑ עי' ספ"ז שם, והובא בילק"ש שלח רמז תשמה; ברייתא בירו' פסחים פ"ט ה"ה, לפי ר' אבון שם. ועי' ספ"ז וילק"ש שם לימוד נוסף מכתוב זה, ועי' ספירי אפרים שם, שהוא לימוד חלוק.
  529. ↑ ראב"ד בהשגות אסו"מ פ"ד ה"ג. ועי' ציון 520.
  530. ↑ רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ב (ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ קדושין סו א); עי' מאירי שם.
  531. ↑ ציון 51 ואילך.
  532. ↑ ציון 54 ואילך.
  533. ↑ ציון 64.
  534. ↑ זבחים פה ב, במסקנה; עי' חולין כג א; סמ"ג לאוין צו, שכ"ה בזבחים שם; קרי"ס אסו"מ פ"ג ופ"ד. ולכאו' לחינוך שבציון 130, שאין העוף בכלל איסור רביעת איש, מ"מ העוף פסול למזבח משום שהוא מאוס (עי' ציון 516). ועי' רש"י זבחים שם ד"ה ה"ג אף אנן, שלא חשב רובע, משום שאין העוף רובע (כראשונים שבציון 138 ואילך).
  535. ↑ ויקרא א יד.
  536. ↑ עי' ברייתא בחולין כב ב (ובגמ' שם כג א, שהוא אסמכתא (ע"ע) ועיקר הדרשה נצרך לאמור בציון 525 ואילך); קרי"ס שם ושם.
  537. ↑ ויקרא שם.
  538. ↑ עי' ברייתא שם כב ב (ובגמ' שם כג א, שהוא אסמכתא (ע"ע) ועיקר הדרשה נצרך לאמור בציון הבא ואילך); קרי"ס פ"ג שם.
  539. ↑ גמ' שם; קרי"ס שם ושם. ועי' תוס' זבחים שם ד"ה יש.
  540. ↑ ע"ע עבודה זרה. גמ' שם; קרי"ס שם ושם.
  541. ↑ עי' ציון 477 ואילך.
  542. ↑ ע"ע בעל מום (ב) ציון 20 ואילך.
  543. ↑ עי' גמ' שם; עי' קרי"ס פ"ג שם.
  544. ↑ רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ה, ע"פ תוספ' תמורה פ"ד; קרי"ס שם; הר המוריה שם, שכ"מ מקדושין סו א וסנהדרין י א וע"ז כב ב וזבחים עא א ובכורות מא א ותמורה כח א.
  545. ↑ קרי"ס שם. דהיינו כראב"ד שבע' דבר שאינו שלו ציון 163, שלהלכה דוקא ע"י מעשה שאוסר גם להדיוט אוסר לגבוה, אבל בלא מעשה אינו אוסר גם לגבוה, וע"ע הנ"ל ציון 153 ואילך. וע"ע הנ"ל: על ידי מעשה.
  546. ↑ עי' רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ה, ע"פ תוספ' תמורה פ"ד; קרי"ס שם; הר המוריה שם, שכ"מ מב"ק מ ב ותמורה כח ב.
  547. ↑ עי' ציון 277. עי' קרי"ס שם.
  548. ↑ עי' רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ה, ע"פ תוספ' תמורה פ"ד; קרי"ס שם.
  549. ↑ ויקרא כ טו.
  550. ↑ קרי"ס שם, וסותר לקרי"ס שבציון 342, וצ"ב. ועי' רמב"ם שבציון הנ"ל הפוסק שבשוגג אינה נסקלת, וא"כ אין זה טעם האיסור, וצ"ב.
  551. ↑ עי' ראשונים שבציון 345 ואילך.
  552. ↑ עי' רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ה, ע"פ תוספ' תמורה פ"ד; קרי"ס שם; הר המוריה שם, שכ"מ מע"ז נד א וזבחים קיד א וחולין מ א ונדה מא א.
  553. ↑ ויקרא ו ב.
  554. ↑ ע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן ציון 173 ואילך.
  555. ↑ עי' ציון 577 ואילך. כ"מ מקרי"ס שם.
  556. ↑ ויקרא א ב.
  557. ↑ עי' ציונים 494 ואילך, 511 ואילך.
  558. ↑ נדה מא א; קרי"ס שם.
  559. ↑ עי' עמר נקא ויקרא א ב; עי' גו"א שם.
  560. ↑ עי' משנה תמורה כח א; רמב"ם אסו"מ פ"ג הי"ב.
  561. ↑ גמ' שם.
  562. ↑ עי' משנה זבחים ע א; עי' גמ' תמורה שם; רמב"ם שם.
  563. ↑ עי' רש"י זבחים עא א; עי' רמב"ם פסוה"מ פ"ו ה"א.
  564. ↑ רמב"ם שם.
  565. ↑ ע"ע דחוי ציון 36 ואילך.
  566. ↑ עי' ציון 271 ואילך.
  567. ↑ עי' ציון 417 ואילך.
  568. ↑ עי' ציון 472 ואילך. רש"י זבחים עא א.
  569. ↑ רש"י שם ב ד"ה ירעו.
  570. ↑ עי' ערוך ע' סאב ב', ע"פ תמורה ח א; רמב"ם פסוה"מ פ"ו ה"ב ופהמ"ש לרמב"ם פסחים צו ב; עי' רע"ב ב"ק פ"ט מי"א.
  571. ↑ ע"ע מומי קרבן. עי' פהמ"ש שם.
  572. ↑ משנה זבחים ע ב - עא ב; עי' רמב"ם פסוה"מ שם.
  573. ↑ רש"י שם עא ב ד"ה ירעו.
  574. ↑ משנה שם עא ב; רמב"ם שם.
  575. ↑ רמב"ם שם.
  576. ↑ רש"י שם.
  577. ↑ עי' ספרי שופטים פיס' קמז וילק"ש שופטים רמז תתקז; רלב"ג דברים יז א.
  578. ↑ ע"ע בעל מום (ב) ציון 109 ואילך. עי' רלב"ג שם.
  579. ↑ דברים שם. ספרי וילק"ש שם.
  580. ↑ ויקרא א ב.
  581. ↑ עי' ציון 499 ואילך.
  582. ↑ רבינו הלל לספרי שם.
  583. ↑ דברים שם. עי' ד"א במדרש תנאים שם.
  584. ↑ עי' רמב"ם אסו"מ פ"ג ה"ז: יראה לי; עי' קרי"ס שם. ועי' כס"מ ולח"מ וחי' מים חיים ומער"ק ויכהן פאר שם. ועי' הר המוריה שם, שבתוספ' תמורה פ"א ומכות פ"ד נ' שלוקה (ויישב בדרך האפשר ע"פ חולין פ ב, לביאורו שם), ונשאר בצ"ע.
  585. ↑ רמב"ם שם; קרי"ס שם.
  586. ↑ קרי"ס שם; הר המוריה שם.
  587. ↑ עי' ציון 564 ואילך. קרי"ס שם.
  588. ↑ כס"מ ולח"מ שם, בד' רמב"ם שם, ע"פ ספה"מ לרמב"ם שורש ט.
  589. ↑ ע"ע לאו שבכללות ציון 445 ואילך.
  590. ↑ ציון 445 ואילך.
  591. ↑ ציון 467.
  592. ↑ עי' זבחים כז ב; קרי"ס אסו"מ פ"ד.
  593. ↑ ויקרא ו ב. עי' גמ' שם.
  594. ↑ ע"ע מדות שהתורה נדרשת בהן ציון 173 ואילך. עי' רש"י שם ד"ה זאת.
  595. ↑ עי' רש"י שם.
  596. ↑ עי' גמ' שם.
  597. ↑ ויקרא ז לז. קרי"ס שם.
  598. ↑ קרי"ס אסו"מ פ"ד.
  599. ↑ עי' ציון 472 ואילך.
  600. ↑ עי' רבינו הלל לספרי שופטים פיס' קמז.
  601. ↑ דברים יז א.
  602. ↑ ר' שמעון בספרי שם וילק"ש שופטים רמז תתקז ומדרש תנאים דברים שם. ועי' ר' יהודה שם ושם ושם שדורש את המילה "הוא" בע"א.
  603. ↑ עי' רבינו הלל שם.
  604. ↑ עי' משנה נדה מה א; עי' רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ג.
  605. ↑ ע"ע ביאה ציון 124 ואילך.
  606. ↑ עי' רמב"ם שם. ועי' אהא"ז שם, שביאר מקור הרמב"ם ע"פ ד' רב שבע' ביאה ציון 133 ואילך.
  607. ↑ כס"מ שם, בד' רמב"ם שם.
  608. ↑ עי' ציון 271 ואילך.
  609. ↑ עי' ציון 521.
  610. ↑ ראב"ד בהשגות שם. ועי' אהא"ז שם.
  611. ↑ עי' משנה נדה מה א; רמב"ם אסו"מ פ"ד ה"ג.
  612. ↑ רמב"ם שם; ראב"ד בהשגות שם, לפי אהא"ז שם, ועי' ציון 599 שי"מ בע"א. ועי' תוס' סנהדרין נה ב סוד"ה חייבין (וצויין במל"מ שם) וכס"מ שם, בטעם שלא נזכר במשנה שבציונים 589, 596 (ועי' ציון 600).
  613. ↑ ע"ע ביאה ציון 113 ואילך.
  614. ↑ ראב"ד שם, לפי לח"מ שם (וכ"מ מכס"מ שם), ועי' ציון 597, שי"מ בע"א.
  615. ↑ לח"מ שם, בד' ראב"ד שם, לשיטתו שבציון 595, ושלכן לא נזכר במשנה שבציונים 589, 596 (ועי' ציון 597).
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:רובע_ונרבע&oldid=138080"