אנציקלופדיה תלמודית:שבט

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

שבט[עריכה]

הגדרת הערך - החודש* האחד עשר למנין החודשים.

זמנו וקביעותו[עריכה]

שמו[עריכה]

חודש שבט נזכר במקרא בשמו[1], וכן נזכר בשם החודש האחד עשר ["עשתי עשר חדש"][2], לפי שהוא האחד עשר לניסן[3], שממנו מונים את החדשים[4]. השם "שבט" הוא כשאר שמות החדשים שעלו מבבל[5], שהם מלשון הכשדים[6], או הפרסים[7]. ויש שכתבו, שהשם "שבט" הוא מלשון שבט המכה[8], לפי שמכות מצרים התחילו בחודש זה, לדעתם[9], או משום שהגשם יורד בארץ ישראל בחודש זה כשבט המכה[10].

קביעותו[עריכה]

בזמן הזה שקביעות החדשים היא על פי חשבון[11], ראש חודש שבט הוא לעולם יום אחד, היינו ביום השלושים לחודש טבת*, שחודש טבת לעולם חסר[12]. הימים שאפשר שיחול בהם ראש חודש שבט, הם ב, ג, ד, ה, ז[13], ואי אפשר שיחול ביום ג אלא בשנה מעוברת, ולא ביום ד אלא בשנה פשוטה[14].

חודש שבט - כשהקביעות על פי חשבון - לעולם "מלא", היינו בן שלושים יום[15], ויום השלושים הוא היום הראשון של ראש חודש אדר*[16].

חציו הראשון של שבט הוא סוף זמן ה"חורף", וחציו השני הוא תחילת זמן ה"קור", שנזכרו בכתוב: עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו[17].

דיני החודש[עריכה]

ראש השנה לאילן[עריכה]

ראש השנה לאילן - היינו היום שבו מתחדשת השנה של פירות האילן*, שאם חנטו או נלקטו לפני יום זה דינם לכמה ענינים כפירות שגדלו בשנה שעברה, ואם חנטו או נלקטו לאחריו דינם כפירות הגדלים בשנה הבאה - הוא בחודש שבט, ונחלקו תנאים באיזה יום בחודש: בית שמאי אומרים באחד בשבט, ובית הלל אומרים בחמישה עשר בשבט[18]. קביעת השנה של פירות האילן מתייחסת לכמה ענינים: הפרשת-תרומות-ומעשרות*, שאין תורמים ומעשרים מפירות שחנטו בשנה זו על פירות שחנטו בשנה אחרת; חיוב הפירות במעשר שני או במעשר עני, שפירות שחנטו בשנה השלישית והששית מפרישים מהם מעשר-עני*, ובשאר השנים מעשר-שני*; פירות בשנה השלישית או הרביעית לגידולם, אם הם פירות ערלה* או רבעי*; דין קדושת שביעית*, שיש סוברים שהדבר תלוי אם חנטו לפני ראש השנה לאילן. על פרטי דינים אלו, ע"ע הפרשת תרומות ומעשרות[19] וע' חמשה עשר בשבט וע' מעשר עני וע' מעשר שני וע' ערלה וע' רבעי וע' שביעית. על הטעם לקביעת יום זה כראש השנה לאילן, ועל ראש השנה לאילן כיום חג, ע"ע חמשה עשר בשבט[20]. על כך שחודש שבט שאמרו לענין ראש השנה לאילן, הוא של חדשי הלבנה, ולא של תקופות החמה, שהוא לסוף שלשים יום של תקופת טבת, ע"ע הנ"ל[21]. על כך שאף בשנה מעוברת, שעושים בה שני חדשי אדר[22], ונשתנו בה זמני חנטת האילנות[23], ראש השנה לאילנות הוא בשבט הסמוך לטבת, ולא באדר ראשון שהוא במקום שבט, ע"ע הנ"ל[24].

ימים שעשאום יום טוב[עריכה]

ב' בשבט, נזכר במגילת-תענית* שעשאוהו יום טוב, ושאין מספידים בו, שמת בו ינאי המלך, שהיה רשע, ושמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקים מן העולם, וציוה שביום מותו יהרגו שבעים מזקני ישראל, כדי שלא תהיה שמחה לישראל ביום מותו, וכשמת, מילטה אותם אשתו מן המיתה[25], ומחמת שיש שני טעמים לשמחה ביום זה, מיתת הרשע והצלת הזקנים ממיתה, לא זו בלבד שעשאוהו יום טוב, אלא אף אסרו לספוד בו[26]. ויש סוברים שלא נזכר במגילה איזה יום בחודש שבט נקבע ליום טוב מחמת מיתת ינאי[27], ולדעתם יום נוסף בחודש שבט עשאוהו יום טוב משום שמת בו הורדוס, שהיה אף הוא רשע, והייתה שמחה במיתתו[28].

כ"ב בשבט, נזכר במגילת תענית שנקבע ליום טוב, ושאין מספידים בו, לפי שגסקלגס - ממלכי יון[29] - שלח צלם כדי להעמידו בהיכל שבבית המקדש, ולפני שהספיק לקיים את גזירתו נהרג, ובטלה הגזירה, וגררו ישראל את הצלם, ועשו אותו היום יום טוב[30], ומחמת שיש שני טעמים לשמחה ביום זה, שמת המלך שהיה שונא את ישראל, ושנתבטלו גזירותיו, לא זו בלבד שעשאוהו יום טוב, אלא אף אסרו לספוד בו[31].

כ"ח בשבט, נזכר במגילת תענית שנקבע ליום טוב, לפי שהמלך אנטיוכוס, שהיה בירושלים, היה מצר לישראל, ורצה להחריב את ירושלים ולהשמיד את כל היהודים, ואותו יום שעזב את ירושלים מחמת שמועות רעות, והלך לו, עשאוהו יום טוב[32].

על פרטים נוספים אודות המאורעות שאירעו בימים הנזכרים, ועל פרטי הדינים של ימי תענית אלו, ועל דינם בזמן הזה, ע"ע מגילת תענית.

ימי שתקנו להתענות[עריכה]

ה' בשבט - ויש גורסים ח' בשבט[33] - נמנה בין הימים שתקנו חכמים להתענות בהם, משום שמתו בו הזקנים שהיו בימי יהושע בין נון[34], וכן כ"ג בשבט נמנה בין ימים אלו, משום שבו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין על פלגש בגבעה, ועל פסל מיכה[35]. על הזמן בו נתקנו ימי תענית אלו, ועל גדר חיוב התענית בהם, ע"ע הנ"ל[36].

ז' בשבט, יש שכתבו שאין עושים בו נישואין[37].

שחיטת אווזים בו[עריכה]

יש שכתבו שלא לשחוט אווזים בחודש בשבט[38], לפי שיש שעה אחת בחודש שבט, שהשוחט בה אווז ימות באותה שנה[39], אלא אם כן יאכל השוחט מהאווז ששחט[40], ולכן נהגו השוחטים לאכול את הלב[41], שעיקר החיות תלוי בו[42], או את הכבד[43], או אף את הרגליים[44], או כל אבר שהוא[45], או אף מהמרק בו בושל[46]. ויש נזהרים משום כך שלא לאכול אווזים בכל החודש, שמא יבוא לשוחטם[47]. ויש שכתבו שסכנה לאכול אווזים בחודש שבט[48]. ויש שכתבו שאין להקפיד שלא לשחוט אווזים בשבט, שדברים אלו לא נאמרו אלא בזמן שהיו הכישופים מצויים באווזים, אבל בזמן הזה אין לחוש, ואדרבה בהקפדה על כך יש לחשוש משום דרכי-האמורי*, ומשום איסור מנחש*[49].

  1. זכריה א ז.
  2. זכריה שם, ועי' דברים א ג: בעשתי עשר חדש וגו' (שבו אמר משה לבנ"י את משנה תורה), ות"י שם ובכור שור עה"ת שם ורא"ש עה"ת שם, שהוא חודש שבט. ועי' דברי הימים א כז יד.
  3. עי' ר"ה ז א.
  4. עי' ברייתא ר"ה שם ורש"י שם ד"ה לחדשים, וע"ע זכירת יציאת מצרים ציון 114 ואילך, וע' ניסן.
  5. עי' דברי רבי חנינא בירושלמי ר"ה פ"א ה"ב ובב"ר פמ"ח. ועי' שו"ת שם משמעון (פאללאק) או"ח סי' כג, שנתקשה שאף בספר יצירה (פ"ה) מצינו את שמות החדשים, אף על פי שנתחבר קודם שעלו מבבל, עי"ש תירוצו.
  6. אבן עזרא שמות יב ב ודברים טז א.
  7. רמב"ן שמות יב ב; ריטב"א ר"ה ג א.
  8. עי' להלן.
  9. פסיקתא זוטרתא שמות ח י וי כד.
  10. מדרש שמות החודשים, נד' בספר תורה שלמה פר' בא (כרך יא) מילואים סי' ד.
  11. ע"ע קדוש החודש.
  12. עי' רמב"ם קדוש החודש פ"ח ה"ד-ה, וע"ע הנ"ל וע' חודש ציון 69 וע' טבת ציון 10.
  13. עי' טור או"ח תכח וחי' הגהות שם; שו"ע שם ב.
  14. פר"ח שם ב. וע"ע לוח השנה ציון 473 ואילך.
  15. עי' רמב"ם קדוש החודש פ"ח ה"ה.
  16. עי' רמב"ם שם ה"ד, וע' אדר ציון 2 וע' חודש ציון 69 וע' קדוש החודש.
  17. בראשית ח כב. ר"מ ועוד תנאים בתוספתא תענית פ"א ובברייתא בב"מ קו ב, ושם ושם מתנאים אחרים, שכולו חורף או קור. ועי' רש"י בראשית שם לגי' שלפנינו, שחצי הראשון של שבט הוא "קור", ולפי"ז חציו השני "חורף", וכ"ה גם במדרש אגדה בראשית שם, ועי' חזקוני ופי' הריב"א ורא"ם וגור אריה שם שגורסים ברש"י כפי הגמ' בב"מ, וע"ע טבת ציון 15 וע' כסלו ציון 26.
  18. משנה בר"ה ב א.
  19. פרק: בחדש וישן.
  20. על הטעם לקביעת יום זה כראש השנה, עי' ציון 7 ואילך, על ראש השנה לאילן כיום חג, עי"ש: כיום חג.
  21. ציון 33 ואילך.
  22. 38 . ע"ע אדר, כרך א.
  23. 39 . ריטב"א שם.
  24. ציון 40 ואילך.
  25. עי' מגילת תענית פי"א, ותוס' חדשים שם ופי' האשל שם והג' א למגילת תענית מהד' לבוב תרס"ו (גרוסברגר) שם בדעתו.
  26. תוס' חדשים ופי' האשל שם, בביאור מגילת תענית שם. וכ"מ במגילת תענית לגי' שע"פ כת"י מהד' תרפ"ה ומהד' תרצ"ב. ועי' הג' א הנ"ל, שהטעם שאסרו אף להספיד הוא משום שינאי המלך הרג בחייו הרבה מחכמי ישראל, ולכן השמחה במותו הייתה גדולה מאד.
  27. עי' פי' מהר"א הלוי על מגילת תענית שם, ותוס' חדשים שם בדעתו. ועי' תוס' חדשים שם, שתמה איך יתכן שלא פירשה המגילה איזה יום בחודש נקבע ליו"ט.
  28. עי' פי' מהר"א הלוי שם. וע"ע כסלו ציון 54, שבז' כסלו מת הורדוס, ועי' פי' מהר"א הלוי שם, שצ"ל שהיו שני הורדוס, ועי"ש, שהיום בחודש שבט בו מת הורדוס הוא לפני היום בו מת ינאי. ועי' הערות מהיעב"ץ על מגילת תענית שם, שאף הוא נוקט שהיו שני הורדוס, ושאחד מת בשבט.
  29. רש"י סוטה לג א ד"ה גסקלגס.
  30. מגילת תענית פי"א. ועי' בנוסח כ"י שבמהד' תרפ"ה ובגי' שבמהד' תרס"ו ובפי' האשל על מגילת תענית שם, שהיו"ט נקבע ליום בו גררו את הצלם.
  31. פי' האשל על מגילת תענית ריש פי"א.
  32. מגילת תענית פי"א. ועי' מגילת תענית מהד' תרפ"ה, שי"ג כה בשבט.
  33. כן הגי' בפרק שבסוף מגילת תענית, המונה את הימים שיש להתענות בהם, והובא במג"א סי' תקפ ס"ק ז; ראבי"ה סי' תתפט. וע"ע מגילת תענית ציון 275, אם פרק זה הוא חלק ממגילת תענית.
  34. בה"ג הל' ט"ב ותעניות; סדר רב עמרם גאון סדר תענית; מחזור ויטרי סי' רעא; כלבו סי' סג; טוש"ע שם ב.
  35. עי' בפרק הנ"ל שבסוף מגילת תענית; סדר רב עמרם גאון שם; מחזור ויטרי שם; ראבי"ה שם; כלבו שם; טוש"ע שם, ועי' שו"ע שם, שהשמיט ענין פסל מיכה. ועי' הג' טז למגילת תענית מהד' לבוב תרס"ו (גרוסברגר) שם, שפסל מיכה הוא ענין בפנ"ע, ולא נתקבצו ישראל עליו. ועי' בה"ג שם, שגורס ג' בשבט, ועי' הג' הרא"ש טרויב והג' בן אריה, שצ"ל כ"ג כבטוש"ע.
  36. ציון 276 ואילך.
  37. ס' חסידים לר"י החסיד מהד' חדשה אות קנח (נד' בגנוזות ח"א עמ' קסב), ושם שהעובר ועושה, אחד מבני הזוג ימות בקרוב.
  38. צוואת ר"י החסיד אות מא, והובא בהגהות מנהגים טירנא חודש שבט אות מא, ועי' להלן; ס' הקנה סוד הל' טריפות (מהד' תרנ"ד דף קלט ב); עי' רמ"א יו"ד יא ד, שמקצת שוחטים נזהרים בזה.
  39. תשב"ץ קטן (מהד' שט"ז ותרי"ח) סי' תקנה, בשם ר"י חסיד, והובא בהגהות מנהגים שם; הגהות חדשות על "שחיטות", בסוף ההגהות (נד' בפעמי יעקב גליון מ תשנ"ח עמ' מא), בשם ר"י חסיד; רמ"א שם. ועי' מש"כ בטעם הדבר בס' הקנה שם. ועי' דרכ"ת יו"ד שם ס"ק נ, אם יש חשש אף בשחיטת אווז שנמצא טריפה.
  40. עי' דרכי משה שם אות ב ורמ"א שם, ואחרונים דלהלן.
  41. דרכי משה שם, שכן ראה משוחטים ממונים בקיאים, ורמ"א שם, שכן מנהג מקצת שוחטים.
  42. לבוש יו"ד שם ס"ד.
  43. עי' הגהות מנהגים שם, והובא בש"ך יו"ד שם ס"ק ז; דברי חמודות חולין פ"א אות נט; כנה"ג הגב"י שם אות ב, שכן מנהג השוחטים המומחים.
  44. עי' ש"ך שם, שראה שכן נוהגים.
  45. שמלה חדשה סי' יא ס"י, שכך נוהגים השוחטים. ועי' כרתי שם ס"ק יד, שיש נוהגים לקחת מהשומן.
  46. שמלה חדשה שם, כשיש הרבה אווזים. ועי' דעת קדושים שם ס"ק ג, שנהגו להקל שאין צריך שהשוחט יטעם מהאבר הניתן לו, אלא די שיטעמנו אחד מבני ביתו, או שימכור את האבר בפרוטה, וכיון שנהנה ממנו די בכך, ועי' שנות חיים שם ס"ק יא, שמנהג זה למכור את האבר אין לו עיקר, ועי' דרכ"ת שם ס"ק מט.
  47. תשב"ץ קטן והגהות חדשות שם.
  48. תשב"ץ קטן שם, בשם ר"י חסיד. ועי' דרכ"ת שם ס"ק מו, שאין להחמיר בטעם הנפלט ממנו. ועי' ברכ"י יו"ד שם אות ד, שכתוב בספרים בשם ר"י חסיד, שלא לאכול אווזים בה' בשבט.
  49. כרתי סי' יא ס"ק יד ופלתי שם ס"ק ה; עי' ערוה"ש שם סט"ו. ועי' תפארת צב"י יו"ד שם, מש"כ לדחות דבריו. ועי' כתב סופר יו"ד סי' יב, מש"כ בשם אביו החת"ס, ומ' שיש שאינם מקפידים.