אנציקלופדיה תלמודית:שכחה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

תוכן עניינים

שכחה[עריכה]

תבואה או פירות שנשכחו בשדה, שמצוה ליתנם לעניים[עריכה]

המצוה וגדרה[עריכה]

המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקחנה[1], שנאמר: כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו[2]. עבר ולקחה - ואפילו אם טחנה ואפאה[3] - הרי זה נותנה לעניים, שנאמר: לגר ליתום ולאלמנה יהיה[4].

במנין המצוות[עריכה]

האיסור לשוב לקחת את השכחה נמנה במנין המצוות, ונחלקו מוני המצות בדבר, יש שמנו את השכחה כמצוות לא תעשה[5] - ומנו הן שכחת התבואה, שלא לקחת את התבואה שנשכחה לאחר קצירתה, והן את שכחת האילן, שלא לקצור את מה ששכח לקצור, כמצות לא תעשה אחת[6], לפי שאינם שני לאווים אלא רק אזהרה אחת מענין אחד[7] - וכן מנו אותה כמצוות עשה[8]. ויש ממוני המצוות שמנו את השכחה כשלושה מצות עשה: שכחת תבואה, שכחת כרם ושכחת אילן[9], ויש שמנו רק מצות עשה ולא מצות לא תעשה[10], ויש שלא מנו את השכחה במנין המצוות כלל[11].

מלקות[עריכה]

אין לוקים על השכחה, לפי שהיא לאו-הניתק-לעשה*, שהרי גם אם עבר ולקח חייב ליתנו לעניים[12]. עבר וביטל את העשה ולא נתן לעניים הרי זה לוקה[13].

שכחה בקמה[עריכה]

כשם שיש שכחה בעמרים כך יש שכחה בקמה, שאם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים, שנאמר: בשדה[14], לרבות את הקמה[15]. כשם שיש שכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה באילנות[16], שנאמר: כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך[17], "אחריך" זו שכחה[18], לפי שהדבר ששוכח נמצא מלאחריו, וכמו שנאמר בו: לא תשוב[19], ולא זית בלבד אלא הוא הדין בשאר כל האילנות[20]. רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים[21].

בדעת ר' יוסי שסובר שאין שכחה בזיתים, נחלקו ראשונים, יש סוברים שלא אמר כן אלא בראשונה, כשלא היו הזיתים מצויין, כיון שבא אנדרינוס המלך והחריב את כל הארץ, ומאחר שלא היו הזיתים מצויין, הזית היה כאילן המפורסם שאין בו שכחה[22], אבל בזמן שהזיתים מצויים מודה רבי יוסי שיש בהם שכחה[23], ויש חולקים וסוברים שלדעת ר' יוסי בכל הזמנים אין שכחה בזיתים, משום שאינו דורש "אחריך" לרבות שכחה בזיתים[24]. אין הלכה כרבי יוסי, אלא כל המינים המחוייבים בפאה מחוייבים בשכחה[25].

שלא לדעת[עריכה]

שכחה היא המצוה היחידה בתורה שאי אפשר לקיימה מרצון, ואי אפשר לחזר אחר מצוה זו[26], ומעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים, אמר לו: אבא, מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו יותר מכל מצוות שבתורה, אמר לו כל מצוות שבתורה נתן להם המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו[27].

טעם המצוה[עריכה]

בטעם המצוה, כתבו ראשונים, שבשעה שבעל הבית מעמר בתוך שדהו, רואיםה עניים וחושבים לו יתן והייתי יכול לקחת אפילו אלומה אחת לביתי, ומחסדי ה' למלא תשוקתם[28], ועוד שעל ידי זה יקנה הבעל הבית נפש טובה שלא יתן לבבו על העומר שנשכח ויניחנה לעניים[29].

המחייב[עריכה]

אין השדה מתחייבת בשכחה אלא לאחר שנקצרה[30], שנאמר כי תקצור[31]. ואינה מתחייבת בשכחה אלא אם קצרה ישראל, ולכן הקונה תבואה מן הגוי או מן ההקדש פטור מן השכחה, שנאמר קצירך[32], פרט לקצרוה גוי והקדש[33].

על מי שהיה גוי בשעת קצירה ואח"כ נתגייר, ע"ע גר[34]. על תבואה שנקצרה ברשות הקדש ואח"כ פדאה, ע"ע הקדש[35]. על הפקר לענין חיוב שכחה, ע"ע[36].

שותפות עם גוי[עריכה]

שדה שהיא בשותפות עם גוי, הסתפקו האחרונים אם חייבת בשכחה[37].

ברכה[עריכה]

אין מברכים על שכחה כדרך שאין מברכים על הצדקה[38].

המקום[עריכה]

שכחה אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל, ומדרבנן נוהגת גם בחוץ לארץ[39]. אם השכחה נחשבת כמצוה התלויה בארץ, ע"ע ארץ ישראל[40].

על גידולי תרומה לענין שכחה, ע"ע גדולין[41].

על מי שאינו נותן שכחה לעניים, אם עובר בבל תאחר, ע"ע[42].

השכחה[עריכה]

כיצד היא השכחה, הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, של אחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה[43], שנאמר לא תשוב לקחתו[44], הרי שאין זה שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו[45]. זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה[46].

שדה מעורבת[עריכה]

שדה שעומריה מעורבים – שאינם מסודרים בשדה שורות שורות[47] - ושכח אחד מהם אינה שכחה, עד שיטול את כל סביבותיו[48], שכיון שאין השדה מסודרת שורות שורות, אין זה בכלל לא תשוב לקחתו עד שיטול מכל סביבותיו[49]. יש סוברים, שהוא הדין אם קצר סביבותיו כמין גא"ם יווני, שיש בו שכחה[50].

השכחה בתבואה[עריכה]

בשיעור שבו נחשב שכבר עבר מן התבואה והניחה מלאחוריו, נחלקו אמוראים: יש סוברים שמיד כשעבר ממנה[51], ויש סוברים שכל שיכול לפשוט את ידו וליטלה, אם הוא עדיין עומד באותה השורה, אינה שכחה[52]. וכתבו האחרונים שההלכה כדעת הסוברים שמיד כשיעבור ממנה הרי זו שכחה[53].

השכחה באילן[עריכה]

בשיעור שבו נחשב שכבר עבר את האילן והניחו מלאחוריו, שנינו: איזו היא שכחה בעריס – כרם המודלה על גבי עצים[54] – כל שאינו יכול לפשוט את ידו במקום שנזכר וליטלו[55], וברגליות – הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל[56] – משיעבור ממנו, ואפילו אם יכול לפשוט את ידו וליטלו[57]. הטעם ששונה דין שכחה באילן מדין שכחה בתבואה, הוא משום שבעריס דרך המלקט לבחון לאחר שגמר את קצירתו לראות אם יש עוד אשכול נסתר מתחת לעלים[58], וברגליות כל אחד מהם עומד בשורה בפני עצמו[59].

בעריסים קטנים ובדלית ובדקל[עריכה]

עריסים הקטנים – שפלים קרובים לארץ[60] – השכחה היא משיעבור מהם[61], בדלית ובדקל - גפן המודלת על גבי אילן או גדר[62] – משירד מהם, ושאר כל האילנות משיפנה וילך לו[63].

התחיל מלאכתו[עריכה]

במה דברים אמורים – שכיון שעבר מהאילן או מהתבואה הרי זה שכחה[64] - באופן שלא התחיל מלאכתו, אבל אם התחיל מלאכתו ושכחו, אינה שכחה עד שיבצור את כל סביבותיו[65], שמאחר שהתחיל בו הרי שדעתו על האילן הזה, ויזכר בו[66], ועוד שאין הליכתו ממנו ראיה ששכחו, שהרי עדיין הוא עסוק בו, ועד שיבצור את כל מה שסביביו אינו ניכר שיש כאן שכחה[67], ומאחר שהתחיל מלאכתו הרי שעד שיבצור את כל סביבותיו אינו בכלל "לא תשוב"[68]. ויש גורסים: במה דברים אמורים – שאם עבר ממנו הרי זה שכחה - שהתחיל בו, אבל אם לא התחיל בו אינו שכחה עד שיבצור את כל סביבותיו[69], ויש אחרונים שכתבו שהגירסה הראשונה עיקר[70].

מקום ששכח בו[עריכה]

המקום שאליו מעמרים לגמר המלאכה יש בו שכחה[71], אבל המעמר למקום שאינו גומר בו המלאכה אין בו שכחה[72], שנאמר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה[73], מה הקציר אין אחריו קציר, אף העימור האמור שאין אחריו עימור[74]. המעמר לגדיש - ורוצה לדוש שם את התבואה[75] - יש בהם שכחה[76], שהרי שם גמר המלאכה[77]. נמלך אחר כך להוליכם לגורן, ולדוש בגורן אין בהם שכחה[78]. עימר ממקום שאינו גמר מלאכה למקום שהוא גמר המלאכה, יש בהם שכחה[79], וכן שנינו: המעמר לכובעות ולכומסאות וחררה – מקומות שמקבצים בהם את העומרים ומשם מוליכים אותם למקום אחר[80] - אין לו שכחה, ממנו ולגורן יש לו שכחה[81]. בשכחת הקמה ובשכחת האילנות, כתבו האחרונים שאפילו אם עימר למקום שאינו גמר מלאכה יש בהם שכחה[82], ויש סוברים בדעת הירושלמי שגם באילן אין שכחה אלא במקום שהוא גמר המלאכה[83].

השוכחים[עריכה]

פועלים ששכחו[עריכה]

העומר ששכחוהו פועלים, ולא שכחו בעל הבית אינה שכחה[84], שנאמר קצירך ושכחת[85], שמשמע שבעל הקציר שכח[86]. שכחו בעל הבית ולא שכחו פועלים – ואפילו אם היה פועלים גויים[87] - אינה שכחה[88], שנאמר כי תקצור ושכחת[89], שמשמע שהקוצר - שהוא הפועל - שכח[90]. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, אפילו חמרים שהיו עוברים בדרך וראו את העומר בעת ששכחוהו אינה שכחה, עד שישכחוהו כל אדם[91].

ונחלקו ראשונים, יש מפרשים שר' שמעון נחלק על דברי תנא קמא, וסובר ששכחת פועלים עושה שכחה, ואף אם בעל הבית לא שכח, אלא שסובר שמכל מקום אין זו שכחה עד שישכחו גם כל שאר בני אדם[92], ויש מפרשים באופן דומה, שר' שמעון סובר שמלבד שכחת הפועלים צריך שישכח בעל הבית או שישכחו גם שאר בני אדם[93]. לשיטה זו הלכה כתנא קמא[94]; ויש סוברים שרבי שמעון בא להוסיף על דברי תנא קמא, וסובר שאפילו אם שכחוהו גם הפועלים וגם בעל הבית אינה שכחה, עד שיהיה שכוח מכל אדם[95]. וטעמו, לפי שנאמר ושכחת[96], וכל שיש אחרים שיכולים להזכירו אין זו שכחה[97]. ולדעתם הלכה כדבריו[98].

זכר בעל הבית כששכחו הפועלים[עריכה]

זכר בעל הבית את העומר בשעה ששכחוהו פועלים ואחר כך שכחו, הדבר תלוי במקום שבו עמד בעל הבית בשעה ששכחוהו הפועלים: אם היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו - ואחר כך חזר בעל הבית ושכחו[99] - הרי זו שכחה[100]; היה עומד בשדה ואמר כן, ושכחוהו, אינה שכחה[101]. וטעם החילוק, לפי שבשדה אין שכחה עד שיהיה שכוח מעיקרו – מתחילתו – אבל בעיר אפילו זכר ולבסוף שכח, הרי זו שכחה[102]. טעם החילוק שבין עומד בעיר לעומד בשדה, הוא לפי שדרשו מן הכתוב שנאמר ושכחת עומר בשדה[103], בשדה ולא בעיר, ואי אפשר לפרש כל שכחה בעיר אינה שכחה לפי שנאמר "יהיה" לרבות שכחת העיר, אלא בא הכתוב ללמד שבשדה צריך ששכחת בעל הבית תהיה בשעה ששכחו הפועלים, אם אבל בתחילה זכר ולבסוף שכח אינו שכחה, אבל בעיר אפילו אם בתחילה זכר ולבסוף שכח הרי זו שכחה[104].

בראשי שורות[עריכה]

העומר או הקמה שהוא בראשי השורות – דהיינו העומר הראשון בשורה שהתחיל לקצור ממנה[105] - אמרו במשנה שאף על פי ששכחו אינו שכחה[106], וטעם הדבר הוא משום שנאמר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת[107], דהיינו שכחה במה שאתה קוצר[108], ולכך אינה שכחה אלא מהמקום שמתחיל לקצור ממנו ואילך[109]. וכן בסוף השורה אין שכחה[110], לפי שלמדים ממה שנאמר לא תשוב לקחתו[111], שאין שכחה אלא על מה שאפשר לשוב לקחתו, להוציא את סוף השורה שלא היה בה מעולם[112].

אופנים שבסוף שורה יש שכחה[עריכה]

יש אופנים שגם בסוף השורה יש שכחה, וכגון אם שכח שניים בסוף השורה, אף על פי שלא עבר על האחרון, מכל מקום כיון שעבר על זה שלפניו ושכחו, הרי הם מצטרפים, שמכל מקום שייך לומר בו לא תשוב לקחתו[113].

בקרן זוית[עריכה]

העומר הנמצא בקרן זוית, כתבו הראשונים שיש בו שכחה[114]. ויש מהאחרונים שפירשו, שהיינו באופן ששכח עומר בתחילת הקציר כשקצר מצפון לדרום, שאין אנו אומרים שבדעתו לקצור אותו בשורה ממזרח למערב, אלא כיון שעבר ממנו יש בו שכחה[115]. ויש מפרשים שהיינו באופן שעימר את השורה החיצונה מצפון לדרום, ושכח בה את העומר האחרון, ולאחר מכן המשיך לעמר ממזרח למערב, הרי שהעומר ששכח נמצא בקרן זוית מאחריו, ובזה אמרו שיש בו שכחה[116].

שכחה שעושה שורה[עריכה]

הנוטל שלושה עומרים בשורה ושכח את הרביעי, אם יש שם חמישי וששי, אין הרביעי שכחה – עד שיבוא ליטול את החמישי[117] - משום שהרביעי והחמישי והשישי הם כשורה – לדעת התנאים הסוברים ששלושה הרי הם שורה[118] - ולכך הרביעי הוא כעומד בראש שורה שאין בו שכחה[119], אבל אם לא היה שם שישי, הרי זה שכחה, לפי שפחות משלשה אין זו שורה[120].

השיעור[עריכה]

מנין העומרים[עריכה]

דין שכחה הוא באופן ששכח מעט עומרים, ונחלקו תנאים במנין: דעת בית הלל, שאם שכל שני עומרים הרי זו שכחה, אבל אם שכח שלושה אינה שכחה, וכן אם שכח שני ציבורי זיתים – והיינו זיתים שנגמרה מלאכתם[121] - וחרובים הרי זו שכחה[122], אבל אם שכח שלושה אינה שכחה[123], וכן שני הוצני פשתן - גבעולים שנעקרו מן השדה[124] - הרי זו שכחה, אבל אם שכח שלושה אינה שכחה[125]. ודעת בית שמאי ששלושה הם שכחה, ורק אם שכח ארבעה – או יותר – אין זו שכחה[126]. הלכה כבית הלל[127]. אותם שלושה לדעת בית הלל – או ארבעה לדעת בית שמאי – אינם שכחה רק באופן שהם מובדלים זה מזה, אבל אם הם מחוברים זה לזה, הרי הם כאחד[128].

טעם המחלוקת[עריכה]

טעם המחלוקת הוא לפי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדרשת הכתובים: בית הלל אומרים, נאמר: לעני ולגר תעזוב אותם[129], אפילו היו שנים אחד לעני ואחד לגר תעזוב אותם, אבל שלושה אינם שכחה[130]; ובית שמאי אומרים נאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה[131], הרי שלושה לעניים[132]. ויש אומרים ששניהם מקרא אחד דרשו: לגר ליתום ולאלמנה יהיה[133], הרי שלש עומרים, שבית שמאי אומרים יהיה לעניים ובית הלל אומרים יהיה לבעל הבית[134], או שנחלקו בכתוב זה במה שנאמר ליתום ולאלמנה, אם יתום ואלמנה חשובים כאחד, הואיל והאות "ו" מחברת אותם[135]. ויש ראשונים שנתנו טעם לשלושה שלדעת בית הלל אינם שכחה, שהוא משום שנאמר ושכחת עומר[136], ושלושה אינם עומר אלא גדיש[137]. ויש שנתנו טעם בדבר, שהוא משום שאין הדרך לשכוח שלושה עמרים לעולם, ובודאי מעצמו יזכור אותם[138].

צירוף עומרים[עריכה]

היתה שם אמת המים על פני כל השדה, ושכח עומר אחד מצדה האחד ושני עומרים מצדה השני, אין מצטרפים, והרי זה שכחה, ואם יכול לעבור אם המחרישה באמת המים מצידה האחד לצידה השני, הרי אלו מצטרפים ואינם שכחה[139]. קצר חצי שורה היום ושכח עומר, ובא למחר וקצר את סוף השורה ושכח שני עומרים, הרי השלושה הללו מצטרפים יחדיו, ואין זו שכחה[140]. ישב לאכול או לישון, או שקרא לו חבירו בין קצירת חצי השורה הראשון לחציה השני, ושכח עומר אחד בתחילה ושני עומרים בסוף – או להיפך - הרי זה ספק אם מצטרפים[141], ומספק יש בהם שכחה[142].

שכחה בצד עומר שאין בו שכחה[עריכה]

שכח שני עומרים בצד עומר שכוח שיש בו סאתיים – שאין בו דין שכחה[143] - אמרו בירושלמי שדינו תלוי בטעם סאתיים שאינו שכחה, שאם עומר שיש בו סאתיים אין בו דין שכחה משום שאינו עומר אלא גדיש, אינו מצטרף לשני העומרים אחרים, ואם כן יש כאן רק שני עומרים והרי זה שכחה, אבל אם עומר שיש בו סאתיים אין בו שכחה משום שאינו יכול לקחת אותו כאחד, אם כן עדיין שם עומר עליו, ונמצא שיש כאן שלושה עומרים, ואין זו שכחה[144]. אבל בבבלי אמרו, שאפילו אם הטעם שעומר שיש בו סאתיים אין בו שכחה הוא משום שחשוב כגדיש ולא כעומר, מכל מקום מצטרף עם שני העומרים האחרים, והרי כאן שלושה ואין בהם שכחה[145], שלא אמרו שחשוב כגדיש אלא כשהוא לבדו, אבל לגבי עומרים אחרים הרי הוא כעומר[146]. וכן כתבו האחרונים שלדעת הבבלי אם שכח שני עומרים בצד עומר שאין בו שכחה - וכגון שיש בו יותר מארבעה קבים ובשאר כל העומרים יש רק קב אחד[147] - אף על פי שאין בו שכחה כשהוא לעצמו, מכל מקום מצטרף עם שני העמרים האחרים ואין בהם שכחה[148]. להלכה, כתבו האחרונים שההלכה כהבבלי[149].

מחובר ותלוש[עריכה]

היה עומר אחד מחובר ושנים תלושים – או להיפך – נסתפק אחרונים לדעת הסוברים שמחובר ותלוש מצטרפים לסאתיים[150], אם מצטרפים יחדיו ואין בהם שכחה[151].

עומר גדול משאר עומרים[עריכה]

היו כל עומרי השדה בשיעור קב, ועומר אחד בשיעור של ארבעה קבים – ויש שכתבו שהוא הדין אם היו כל עומרי השדה של שני קבים ואחד של שמונה קבים[152] - ושכחו, נחלקו בזה תנאים: בית שמאי אומרים אינה שכחה, ובית הלל אומרים אינה שכחה[153]. בטעם המחלוקת יש מהראשונים שפירשו שבית שמאי סוברים שיש לדון את העומר הזה כאילו הוא מחולק כשאר העומרים שבשדה, ואם כן יש כאן ארבעה עומרים, וארבעה עומרים אין בהם שכחה, ובית הלל סוברים שאין אנו דנים את העומר כמחולק[154]. ויש מהראשונים שפירשו בטעם המחלוקת, שלדעת בית שמאי עומר שיש בו ארבעה קבים אין בו שכחה, כיון שהוא מסויים – בשדה זו - מחמת גודלו, והרי זה כשאר אילן מסויים שאין בו שכחה[155], בדעת המפרשים כן, יש סוברים שאם היו כל עומרי השדה של קב קב ואחד של יותר מארבעה קבים – או שהיו כל עומרי השדה של שני קבים ואחד של יותר משמונה קבים - ושכחו, מודים בית הלל לבית שמאי שאין בו שכחה[156]. הלכה כב"ה[157].

שכח שני עומרים גדולים[עריכה]

היו כל עומרי השדה של קב ושני עומרים של שני קבים, ושכחם, יש אחרונים שסוברים שאף בזה נחלקו בית שמאי ובית הלל, וכשם שלדעת בית שמאי עומר אחד של ארבעה קבים אינו שכחה[158], הוא הדין שני עומרים שיש בהם יחד ארבעה קבים[159]. בדעת האומרים שעומר שיש בו יותר מארבעה קבים אין בו שכחה אף לדעת בית הלל[160], יש שכתבו שלא אמרו כן אלא כשעומר אחד גדול בשיעור של ארבעה קבים, אבל שני עומרים שבכל אחד מהם יש רק שני קבים יש בהם שכחה, שאינם מסויימים בגודלם[161].

עומר גדול[עריכה]

עומר שיש בו סאתיים[עריכה]

עומר שיש בו סאתיים ושכחו, אין בו דין שכחה[162], ואפילו אם כל העומרים שבשדהו גדולים, שיש בהם סאתיים[163]. בטעם הדבר, יש שפירשו שהוא משום שנאמר כי תקצור וכו' לא תשוב לקחתו[164], משמע שלא תשוב לקחתו כאחת[165], ואם כן רק עומר שאתה יכול להרימו כאחת ולשאת אותו על כתפך יש בו דין שכחה, יצא עומר גדול שיש בו סאתיים שאי אתה יכול להרימו כאחת[166], ויש מפרשים הטעם לפי שנאמר ושכחת עומר[167], ועומר שיש לו סאתיים אינו בכלל עומר אלא הוא גדיש[168]. בדעת הסוברים שעומר שיש בו סאתיים אין בו שכחה משום שאי אפשר לקחתו כאחד, יש שכתבו שהיינו עומר שיש בנפחו סאתיים שמחמת גודל הנפח אי אפשר להרימו כאחד, אבל אם משקלו סאתיים יש בו שכחה, לפי שמשקל כזה יכול אדם בינוני לשאת[169]. ויש סוברים שאף במשקל של סאתיים אין שכחה, לפי שסוברים שמשקל של סאתיים אין אדם יכול לשאת[170].

צירוף שני עומרים[עריכה]

שני עומרים שבצירוף שניהם יחדיו יש סאתיים, רבן גמליאל אומר אין בהם שכחה, קל-וחומר* מעומר אחד שיש בו סאתיים, שהרי ככל שיש יותר עומרים כך פחות אפשר לתלות ולומר בזה דין שכחה[171], וחכמים אומרים שיש בהם שכחה שלא אמרו שעומר שיש בו סאתיים אין זו שכחה אלא בעומר אחד שאינו כעומר אלא כגדיש[172], ולא בשני עומרים שהם ככריכות[173]. הלכה כחכמים[174]. וכתבו הראשונים שגם אם יש בשני העומרים יחדיו יותר מסאתיים, יש בהם שכחה[175].

קמה שיש בה סאתיים[עריכה]

קמה שיש בה סאתיים אין בה שכחה[176], לפי שלמדים שכחת קמה משכחת עומר[177], מה שכחת עומר שיש בו סאתיים אינה שכחה, אף שכחת קמה שיש בה סאתיים אינה שכחה[178].

שכחה באילנות[עריכה]

כדרך שעומר של תבואה שיש בו סאתיים אין בו שכחה, כך אילנות של סאתיים אין בהם שכחה[179], שנאמר באילן: לגר ליתום ולאלמנה יהיה[180], נאמר כאן גר יתום, ונאמר להלן – בשכחת העומר – גר יתום[181], מה דין שכחה בגר יתום האמור בעומר הוא בפחות מסאתיים[182], אף דין שכחה בגר יתום האמור באילן הוא בפחות מסאתיים[183]. בטעם שבאילן אין דין שכחה, יש מפרשים שהוא משום שאילן כל כך חשוב שעושה כל כך הרבה פירות, דעתו עליו, ואינו שוכחו, כשם שאינו שוכח אילן שיש לו שם[184].

באופן שבו אין שכחה באילן שיש בו סאתיים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא אמרו שאילן שיש בו סאתיים אין בו שכחה, אלא באילן שהתחיל במלאכתו[185], אבל אם לא התחיל בו אע"פ שיש בו סאתיים הרי זה שכחה[186]. ויש סוברים להיפך, שלא אמרו שאילן שיש בו סאתיים אין בו שכחה אלא באילן שלא התחילו במלאכתו, אבל באילן שהתחיל מלאכתו אף על פי שיש בו סאתיים הרי זה שכחה[187]. ויש סוברים שאילן שיש בו סאתיים אין בו שכחה בכל אופן, בין אם התחיל מלאכתו ובין אם לא התחיל מלאכתו[188].

בשבלים דקות[עריכה]

קמה שאין בה סאתיים משום ששיבוליה דקות, אבל היו השבלים בריאות ומלאות – כשאר השיבולים מאותו המין - היה בה סאתיים, אין בה שכחה[189]. מין תבואה ששיבוליו דקות, יש סוברים שמשערים אותו כמין אחר – כגון שעורים - ששיבולין מלאות[190], ויש מוסיפים שאף אפשר לשער כמין אחר ביחד עם התבן והקש שלו[191], ויש חולקים וסוברים שאין משערים אלא לפי אותו המין[192].

עומר ששיבוליו דקות[עריכה]

עומר שאין בו סאתיים משום ששיבוליו דקות, ואילו היו בריאות ומלאות היה בו סאתיים, יש גורסים בתוספתא שיש בו שכחה[193], שאין אנו משערים כשיעור שראויה לעשות אלא בקמה ולא בעומר[194], ויש אחרונים שכתבו שגם בעומר משערים כפי שהיה ראוי לעשות, ואין בו שכחה[195].

צירוף לסאתיים[עריכה]

סאה של תבואה תלושה וסאה של תבואה מחוברת, נחלקו בה תנאים, לדעת תנא קמא אינן מצטרפין להיות סאתיים, ויש בהם שכחה[196], וכן שום בצלים ופירות האילן, אם שכח מקצתם במחובר ומקצתם בתלוש אינם מצטרפים לסאתיים[197]. רבי יוסי אומר, סאה בתלוש וסאה במחובר מצטרפים לסאתיים[198]. ומודה ר' יוסי שאינם מצטרפים כשיש רשות העני באמצע[199], ונחלקו ראשונים בשיטתו, יש שפירשו שהיינו כשיש ממון עניים בין סאה לסאה[200] - וכגון שיש באמצע תבואה מחוברת שהיא ממון עניים[201] - ואפילו אם עדיין לא הגיע הממון ליד העני[202]. ויש שפירשו שאם זכו העניים בסאה הראשונה ששכח קודם ששכח את השניה, מודה ר' יוסי שאין מצטרפים לסאתיים[203].

בתוספתא אמרו, שרשות העני באמצע - שמפסיקה לדעת ר' יוסי - נאמרה בתבואה וכרם, שנוהגים בהם לקט ופרט, אבל לא באילן שאין נותנים בהם את המתנות הללו[204].

באילנות מסויימים[עריכה]

השוכח אילן שיש לו שם - דהיינו שהוא מפורסם בשמו או במעשיו או במקומו[205] - אין זו שכחה[206], שנאמר: ושכחת עומר בשדה[207], מלמד ששכחה היא בעומר, שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן, ואף על פי שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם[208].

המפורסם בשמו[עריכה]

מפורסם בשמו שאמרו[209], היינו שהיה לו שם ידוע, כגון זית הנטופה, מפני שהוא נוטף שמן הרבה[210], או שהיה נקרא השפכני[211], מפני שזיתיו שופכים הרבה שמן[212], או שהיה נקרא הביישני[213] - מלשון בושה[214] - על שם שמבייש את שאר הזיתים מחמת גודל זיתיו[215], או מרוב זיתיו[216], או מרוב השמן שהוא עושה[217], או על שם שהוא מתבייש משאר האילנות משום שאינו עושה שמן הרבה[218], או על שם שזיתיו יבשים, ואינם עושים שמן הרבה[219]. שמות אלו, הם כשהזית נקרא כך ברוב השנים[220], אף אם באותה שנה ששכח בה לא עשה הזית שמן רב[221], וכן להיפך, אם בכל השנים אינו עושה שמן יותר משאר זיתים, אבל באותה שנה עשה הרבה עד שנקרא שמו עליו[222].

המפורסם במעשיו[עריכה]

מפורסם במעשיו שאמרו[223], שמתפרסם מחמת ריבוי פירותיו[224], וכגון עץ זית שמוציא הרבה זיתים[225]. יש מהראשונים שכתבו, שאין עץ זית מתפרסם מפורסם עד שיעשה פי ארבעה מחבריו[226], וכעין שמצינו שעומר שנשכח, שאם יש בו פי ארבעה מעומרים אחרים אינו שכחה[227].

המפורסם במקומו[עריכה]

מפורסם במקומו שאמרו[228], כגון עץ שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה[229]. ואפילו לדעת הסוברים ששכחה נוהגת גם בצד הגפה והגדיש[230], אין זה אלא משום ששכח דבר תלוש בצד דבר מחובר, אבל אם כששכח דבר מחובר – אילן – בצד דבר מחובר, אין זה שכחה[231].

אילן המסויים לשוכח[עריכה]

היה האילן מסויים בדעתו של השוכח – דהיינו שהיה חביב בעיניו יותר משאר זיתים[232] - הרי זה כמפורסם וידוע לכל[233]. היה האילן עומד בצד הדקל, הדקל מסיימו[234], והרי זה מסויים במקומו[235]. שני עצי זית נטופה זה מסיים את זה וזה מסיים את זה[236]. אבל אם היתה כל שדהו זיתים נטופות ושכח אחת מהן או שתיים, יש בזה שכחה[237].

התחיל מלאכת אילן מפורסם[עריכה]

אימתי באילן המפורסם אין בו שכחה, כשלא התחיל מלאכתו – על שיעור ההתחלה עי' להלן - אבל אם התחיל מלאכתו ושכח מקצתו, הרי זו שכחה[238], משום שרק אם לא התחיל בו יזכרנו מפני פרסומו, אבל כשכבר התחיל בו ושכח את הנשאר, גם כשיעלה האילן בזכרונו יחשוב שכבר לקטו ולא יזכר בחלק שלא לקט[239]. ויש מפרשים הטעם משום שאם התחיל באילן המפורסם והלך ממנו מדעתו לפני שגמרו, הרי מוכיחים מעשיו שאין האילן הזה חשוב בעיניו, ולכן יש בו שכחה[240].

אופנים שמותר לחזור[עריכה]

היוצאים מן הכלל[עריכה]

שכחה שנגרמה מחמת דבר אחר אינה שכחה[241], לפי שנאמר "ושכחת", ומשמע שתשכח מעצמך ולא על ידי דבר אחר[242]. נגרמה השכחה על ידי דבר מצוי שיש להעלותו על הדעת, כתבו אחרונים שהיא שכחה[243]. ויש מהאחרונים שכתבו שלא אמרו ששכחה מחמת דבר אחר אינה שכחה, אלא רק כשנגרמה על ידי אחרים בכוונה להשכיח אותו, אבל אם נעשתה שלא בכוונה הרי זו שכחה[244].

שכחה מחמת הזמן או המקום[עריכה]

שכחה שנגרמה מחמת הזמן או המקום שהעומר נמצא בו הרי זה שכחה, לפי שהשכחה נוהגת בכל המקומות ובכל הזמנים, ואף באלו שנוח בהם לשכוח[245]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שסוברים שפעמים ששכחה על ידי גרמת מקום אינה שכחה[246].

בשדה שאינה שלו[עריכה]

עפו עומריו ברוח חזקה לתוך שדה חבירו, ושכח שם עומר, אינה שכחה[247], שנאמר קצירך בשדך[248], ואין זה שדהו[249]. וכן כתבו אחרונים בקונה תבואה בשדה חבירו, שאין בה שכחה[250]. ויש סוברים שלא נאמר שאין שכחה בשדה של אחר אלא באופן ששכחם משום שחשב שהם עומרי חבירו, אבל אם ידע שהם שלו ושכחם יש בזה שכחה[251].

קנה קמה ולא קנה השדה שתחתיה[עריכה]

הקונה קמה ולא קנה השדה שתחתיה, כתבו ראשונים שדינו תלוי במחלוקת תנאים[252], שבספרי אמרו: "בשדך"[253], פרט למעמר בשדה חבירו, דברי רבי מאיר, וחכמים מחייבים[254], ופירשו ראשונים שנחלקו במי שקנה קמה ולא קנה השדה שתחתיו, שלדעת רבי מאיר אין בזה שכחה שאין זה שדך, וחכמים סוברים שכיון שבשעת הקציר השדה משועבדת לקמה, הרי זה בשדך[255].

המעמר בשדה חבירו שלא מדעתו[עריכה]

המעמר בשדה חבירו שלא מדעתו, יש שפירשו שנחלקו תנאים אם יש בו שכחה, שר' מאיר סובר שיש בו שכחה כשאר פועל, וחכמים סוברים שאינו כשאר פועל ואין בו שכחה[256].

עומר באוויר[עריכה]

עומר שצף – דהיינו שמונח על גבי אבן או עמוד[257] - ואינו על השדה, אלא באויר השדה, נסתפקו חכמים אם חשוב כמונח בשדה ויש בו שכחה[258]. עוד נסתפקו גם אם אויר השדה אינו כשדה, מה דין עומר המונח על גבי עומר חבירו - מין על גבי מינו - אם נחשב כעומר בשדה ויש בו שכחה[259]. ולהלכה כתבו האחרונים, שכיון שיש ספק באופנים אלו, הרי שיש בהם שכחה, כדין כל ספק מתנות עניים[260]. פיזרה הרוח את העומרים בתוך שדהו ושכח אותם, כתבו ראשונים שכתבו שיש בהם שכחה[261].

עומר הטמון[עריכה]

העומר הטמון – המכוסה – נחלקו בו תנאים: רבי יהודה אומר אינו שכחה[262], שנאמר כי תקצור וכו' ושכחת[263], מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי[264], וחכמים אומרים אף הטמון הוא שכחה[265], שנאמר בשדך[266], לרבות את הטמון[267], או שלמדו חכמים מ"בשדך" למעט את הטמון, ואין-מיעוט-אחר-מיעוט* אלא לרבות[268]. כיוצא בזה נחלקו בלוף שום ובצלים – שהחלק הנאכל מהם הוא החלק שמתחת לארץ[269] - שר' יהודה אומר שאין בהם שכחה, וחכמים אומרים שיש בהם שכחה[270]. הלכה כחכמים[271].

עומר טמון מין במינו[עריכה]

העומר הטמון מין במינו – דהיינו שמכוסה על ידי עומר אחר – נסתפקו חכמים אם חשוב כעומר טמון[272], והכריעו שמין במינו חשוב טמון[273]. מהראשונים יש שכתבו שלדעת הירושלמי מין במינו אינו טמון[274].

הסתירוהו עניים[עריכה]

שכח את העומר כיון שעמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש אינה שכחה[275]. בטעם הדבר, יש מפרשים שהוא משום שהשכחה באה בגרמת דבר אחר[276], ויש מפרשים שהוא משום שעומר מכוסה אינו נחשב כשכוח[277], ויש מפרשים שהוא משום שעומר המכוסה הרי הוא כטמון[278], והדברים נאמרו לסוברים שעומר טמון אין בו שכחה[279], ויש מפרשים שחכמים קנסו עניים המחפים את העומר שלא תהיה בו שכחה[280].

קוצר בלילה וסומא[עריכה]

הקוצר בלילה והמעמר בלילה[281], וכן הסומא[282] - בין ביום ובין בלילה[283] - יש להם שכחה[284]. ואפילו לדעת הסוברים שבטמון אין שכחה[285], באלו יש שכחה[286]. ואף על פי ששכחה מחמת דבר אחר אינה שכחה[287], הקוצר בלילה והסומא יודעים שצריך למשש היטב כדי למצוא את התבואה שבאו ללקט, ולא אמרו ששכחה מחמת דבר אחר אינה שכחה אלא כששכח מחמת סיבה שלא היה לו להעלות על דעתו[288].

התנה שאין לו שכחה[עריכה]

אמר הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני נוטל, לא הועיל התנאי ויש לו שכחה[289], משום שהוא מתנה-על-מה-שכתוב-בתורה* שתנאו בטל[290], ואף על פי שאמר כן מתחילה אין אנו אומרים שהרי זה כאילו לא שכח[291].

שכחה של תלוש במקום מסויים[עריכה]

העומר שהוא סמוך לגפה – גדר של אבנים מסודרות זו על גבי זו בלי טיט[292], ויש מפרשים: שער[293] - או לגדיש או לבקר או לכלים נחלקו בו תנאים, בית שמאי אומרים אינה שכחה[294], משום שמקומות אלו הם מקומות מסויימים, והשכחה בצד מקום המסויים אינו שכחה, משום שאדם נותן דעתו על העומר[295], ובית הלל אומרים שהיא שכחה[296], שלדעתם לא אמרו שהשכחה בצד מקום מסויים אינה שכחה אלא בדבר מחובר העומד בצד דבר מחובר, אבל עומר – שהוא דבר תלוש - בצד דבר מחובר הרי זו שכחה[297]. באופן שבו נחלקו בית שמאי ובית הלל, נחלקו תנאים, רבי יהושע אומר שהמחלוקת היא בכל עומר שהיה סמוך לגפה ולגדיש[298], אפילו לא החזיק בו כלל[299], ורבי אליעזר אומר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ושכחו, שודאי שהוא שכחה[300], על מה נחלקו, על העומר שנטלו להוליכו לעיר והניחו סמוך לגפה ולגדיש, שבית שמאי אומרים שאינה שכחה מפני שלדעתם זכה בו, ובית הלל אומרים שהיא שכחה, מפני שלדעתם לא זכה בו[301]. ויש גורסים בדברי רבי אליעזר, שבעומר שהיה סמוך לגפה ולגדיש לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, שודאי שאינו שכחה[302].

בצד הקמה[עריכה]

השוכח עומר בצד קמה שאינה שכוחה, אין זו שכחה, לפי שהקמה מצילתו מן השכחה[303], וכן השוכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה, הקמה מצילתה מן השכחה[304]. הצלה זו למדו מזה שנאמר, כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר[305], מלמד שדין שכחה נאמר רק בעומר שסביבותיו קציר ולא בעומר שסביבותיו קמה[306]. וכן דרשו ממה שנאמר לא תשוב לקחתו[307], וכשיש באותו המקום קמה שאינה שכוחה, הרי מותר לו לשוב כדי לקחת את הקמה שאינה שכוחה[308].

הסמיכות[עריכה]

אין הקמה מצילה את הקמה אלא כשהיא סמוכה לה, והיינו שראש השבולת השכוחה כשהוא כופפה מגיע לקמה, והשבולת והקמה יכולים להיקצר יחדיו[309]. היתה יכולה להיקצר עם הקמה ואין הקמה יכולה להיקצר עמה - וכגון שהשבולת יותר ארוכה מהקמה, ולכך כשמכופף את השבולת היא מגיעה לקמה, אבל כשמכופף את הקמה אינה מגיעה לשבולת[310] - הקמה מצילה[311]. היו שתי שבלים סמוכות לקמה, אחת יכולה להיקצר עם הקמה, ואחת אינה יכולה להיקצר עם הקמה אבל יכולה להיקצר עם השבולת השניה, השבולת שיכולה להיקצר עם הקמה ניצלת מן השכחה, ומצלת את השניה שיכולה להיקצר עמה[312]. ויש ראשונים שחולקים על כל זה וסוברים ששיעור זה של ראשו מגיע לקמה, לגבי לקט* נאמר, ולא לגבי שכחה[313].

שיעור הקמה המצלת[עריכה]

הקמה המצלת אין לה שיעור, ואפילו קלח אחד מציל[314], בין כשמציל את העומר ובין כשמציל את הקמה[315], ויש מהאחרונים שכתבו שאין הקמה מצלת את הקמה עד שתהיה בת סאתיים[316].

הצלה על ידי עומר[עריכה]

העומר אם מציל עומר או קמה, נחלקו בו תנאים, במשנה אמרו שהעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה[317]. ובתוספתא אמרו, שר' שמעון בן גמליאל אומר, כשם שהקמה מצלת את העומר כך העומר מציל את הקמה[318], ולשיטתו העומר מציל את העומר ואין הקמה מצילה את הקמה[319]. רבי אומר אין העומר מציל את הקמה[320], ואף לשיטתו העומר מציל את העומר ואין הקמה מצלת את הקמה[321]. להלכה הקמה מצלת בין את העומר ובין את הקמה, אבל העומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה[322].

קמת חבירו ושל גוי ושל מין אחר[עריכה]

קמת חבירו אם מצלת את העומר שלו, וכן קמה של גוי אם מצלת את של ישראל, וכן קמה של חטים אם מצלת את השעורים, נחלקו בהם תנאים: רבי מאיר – ויש גורסים: רבי[323] - אומר מצילים, וחכמים אומרים אין קמה מצלת אלא את שלו, ואינה מצלת אלא את מינה[324]. וטעמם משום שנאמר קצירך[325], או משום שנא' שדך[326], שמשמע אותו הקציר ואותו הקוצר[327]. הלכה כחכמים[328].

קמה שהצילה ושכחה[עריכה]

שכח את הקמה אחרי שהצילה את העומר, נסתפקו בירושלמי אם נעשה העומר שכחה[329]. להלכה, יש מהראשונים שכתבו, שמאחר ששכח את הקמה שוב אינה מצלת, והרי העומר שכחה[330], ויש שכתבו שאף על פי ששכח את הקמה אחר כך אין העומר שכחה[331].

  1. רמב"ם מתנ"ע פ"א ה"ה.
  2. דברים כד, יט.
  3. רמב"ם דלהלן.
  4. עי' ב"ק צד א; רמב"ם שם.
  5. רמב"ם בסה"מ ל"ת ריד.
  6. סה"מ ל"ת ריב; סמ"ג מ' רפח; החינוך מ' תקצג. ועי' רס"ג ל"ת קנא (במהדו' רי"פ) שמנה רק איסור לקחת שכחה, ועי' רי"פ שם בטעם הדבר.
  7. הקדמה לסה"מ שרש התשיעי.
  8. סהמ"צ עשין קכב; סמ"ג מ' קס; החינוך מ' תקצב.
  9. בה"ג עשין נב נז ונט.
  10. יראים השלם מ' קסא.
  11. סמ"ק.
  12. עי' ציון 4. רמב"ם שם. ועי' ב"ק צד א, וש"נ.
  13. רמב"ם סה"מ שם, וע"ע לאו הניתק לעשה.
  14. דברים כד יט.
  15. ספרי דברים רפג; סוטה מד א. בתיבה שממנה נדרש שיש שכחה בקמה, עי' סוטה שם שלר' יהודה הדרשה היא מ"שדה" הב' שנאמר שם, ולחכמים מ"שדה" הא' ("בשדך"), ועי' זרע אברהם וסד"ר שם, ועי' פיהמ"ש להרמב"ם פאה פ"ו מ"ח שהביא פסוק אחר, ועי' תוי"ט שם מ"י.
  16. חולין קלא ב; רמב"ם מתנו"ע פ"א ה"ה.
  17. דברים שם כ.
  18. ספרי שם רפד; חולין שם.
  19. דברים שם יט. רש"י חולין שם ד"ה אחריך.
  20. חולין שם. ועי' רדב"ז על הרמב"ם שם, ועי' ערוה"ש העתיד סי' א' סעי' יד. ועי' ספרי דברים רפה עה"פ לא תעולל אחריך, ועי' רש"ס פ"ז ה"א, שפסוק זה נאמר לגבי שכחה, לפי שדין עוללות כבר נזכר במק"א.
  21. ירושלמי שם ה"א. ועי' רש"ס שם שר' יוסי מודה בכרם שיש בו שכחה.
  22. עי' ציון 280 ואילך. פיהמ"ש לרמב"ם פאה פ"ו מ"ח. וכ"מ מירושלמי שם, ועי' רש"ס שבכרם מודה ר' יוסי שיש שכחה.
  23. ירושלמי שם.
  24. עי' לעיל. ירושלמי שם. וע"ש שהחולק על ר' יוסי הוא ר' עקיבא.
  25. רמבם מתנו"ע פ"א הכ"ה; סמ"ג מ' רפח.
  26. חס"ד לתוספתא דלהלן.
  27. תוספתא פ"ג הי"ג; ילקוט שמעוני ויקרא תעט.
  28. החינוך מ' תקצב.
  29. החינוך שם.
  30. ספרי דברים רפג, ועי' חכ"א פכ"ב ס"ח. וע"ע פאה, ושם על הקצירה המחייבת.
  31. דברים כד יט.
  32. שם.
  33. ספרי שם, ועי' פאה פ"ד מ"ז, וע"ע הקדש: במתנות עניים.
  34. ציון 354 ואילך.
  35. ושם: במתנות עניים.
  36. ציון 338 ואילך.
  37. מנ"ח מ' תקצג, וע"ש שנסתפק גם אם יש לה דיני המפסיקים כמו שיש בפאה. ע"ע פאה, ושם בפירוט המינים.
  38. חכ"א פכ"ב ס"ה. וע"ע ברכת המצוות.
  39. רמב"ם מתנו"ע פ"א הי"ד, ועי' חכ"א פכ"ב ס"ט, שדוקא בחו"ל בסמוכה לא"י, וע"ע חוץ לארץ.
  40. ציון 196 ואילך.
  41. ציון 34 ואילך.
  42. ציון 90 ואילך.
  43. פאה פ"ו מ"ד.
  44. דברים כד יט.
  45. רמב"ם מתנו"ע פ"ה ה"י.
  46. משנה שם.
  47. רדב"ז מתנו"ע פ"ה ה"י.
  48. תוספתא פאה פ"ג ה"ח; ירושלמי פאה פ"ו ה"ג; רמב"ם שם ה"ז. ועי' קרי"ס שם.
  49. חסדי דוד שם.
  50. באור הגר"א לירושלמי פ"ו ה"ד, וכ"מ מפנ"מ שם.
  51. רבי יוחנן בירושלמי שם פ"ה ה"ב.
  52. רבי הושעיא שם, לפי מסקנת הסוגיא.
  53. פאה"ש סי' יא בב"י ס"ק טז.
  54. ר"ש ורע"ב למשנה דלהלן, ועי' שנו"א קצר וארוך.
  55. פאה פ"ז מ"ח.
  56. רע"ב שם.
  57. משנה שם. ועי' ערוה"ש העתיד סי"ד סי"ד.
  58. ירו' פאה פ"ז ה"ז, ע"פ פי' התפא"י שם.
  59. ירו' שם. ועי' תוי"ט וקול רמ"ז שם, ועי' פאה"ש סי' יא בב"י ס"ק טז.
  60. פאה"ש סי' יא בב"י ס"ק טז.
  61. תוספתא פ"ג הכ"ב; רמב"ם מתנו"ע פ"ה הכ"ו.
  62. עי' מפרשי המשנה פאה פ"ד מ"א ומ"ב.
  63. תוספתא שם; רמב"ם שם.
  64. עי' לעיל.
  65. תוספתא פ"ג הכ"ב; רמב"ם מתנו"ע פ"ה הכ"ו.
  66. פאה"ש סי' יא בב"י ס"ק יז.
  67. ערוה"ש העתיד סי' יב סעיף טו.
  68. קרי"ס מתנו"ע פ"ה.
  69. ר"ש פאה פ"ז מ"ח, וכ"כ הכ"מ שמצא בספר מוגה של הרמב"ם.
  70. פאה"ש שם, ושכן נראה דעת הגר"א.
  71. פאה פ"ה מ"ח.
  72. שם.
  73. דברים כד יט.
  74. ירושלמי שם ה"ז, ועי' תוספתא פאה פ"ג ה"ה, לפי' החס"ד שם, שר' יהודה וסובר שאפי' עימור שיש אחריו עימור יש בו שכחה, ועי' גי' תוספ' צוקרמנדל, וחזון יחזקאל שם.
  75. רע"ב שם.
  76. משנה שם.
  77. עי' משנה שם.
  78. משנה שם לפי' הרע"ב והרא"ש. ועי' ר"ש שם שכתב, אם אח"כ רצה לעשות מן הגדיש גורן, וכ"ה בריבמ"ץ. ועי' פאה"ש סי' י ב"י ס"ק א, שכתב שהר"ש פירש שנמלך להוליכו לגורן, וכפירוש הרע"ב והרא"ש. ועי' משנה ראשונה שם.
  79. עי' משנה שם.
  80. רמב"ם בפיהמ"ש שם ובמתנ"ע פ"ה הי"ב. ועי' פאה"ש שם ושנו"א.
  81. משנה שם.
  82. תפא"י שם פ"ה מ"ה, ועי"ש ראייתו.
  83. רש"ס על ירושלמי פ"ו ה"ד, ופי' שם שסוגיא זו חולקת על הסוגיא בפ"ז ה"א, ועי' תוי"ט שם מה שפירש.
  84. פאה פ"ה מ"ז.
  85. דברים כד יט. ירושלמי שם ה"ו.
  86. ר"ש פאה שם.
  87. מנ"ח מ' תקצ"ג.
  88. משנה שם.
  89. דברים שם. ירושלמי שם.
  90. ר"ש שם.
  91. תוספתא פ"ג ה"ה; ירושלמי שם. ועי' חס"ד שם.
  92. ר"ש שם. ועי' מה"פ שתמה למה גרעה שכחת בעל הבית משכחת כל אדם, ודחה פי' זה. ועי' ערוה"ש העתיד ט', ו' שכתב מקור לשכחת כל אדם לפירוש זה. ועי' חס"ד שם עוד באור במחלוקת ת"ק ור"ש.
  93. פאה"ש דלהלן.
  94. פאת השולחן סימן ט ס"ק א ובב"י ס"ק א, ולמד כן ממשמעות דברי הר"ש.
  95. עי' רמב"ם מתנו"ע פ"ה ה"א לפי' הכ"מ שם; החנוך מ' תקצב.
  96. דברים שם.
  97. רלב"ג פ' כי תצא; רדב"ז על הרמב"ם שם. ועי' מקדש דוד סי' סב אות ד, שלפי זה מיושב מה שאמרו במשנה שם שאם עניים ראו הרי זו שכחה, והיינו לפי שהעניים לא יזכירוהו.
  98. רמב"ם שם.
  99. עי' רש"י ומהר"ם שיף שם בדעתו; תוס' ב"מ יא א.
  100. ב"מ שם; ירו' פאה פ"ה ה"ו לגי' הגר"א שם; רמב"ם מתנו"ע פ"ה ה"ב. ועי' מהר"י אבוהב בש"מ שם, שהיינו דוקא כשיודע על עומר מסויים ששכחוהו הפועלים.
  101. ב"מ שם.
  102. ב"מ שם.
  103. דברים כד יט.
  104. ב"מ שם, ועי' רש"י. ועי' ירו' פאה פ"ה ה"ו, ועי' ר"ש למשנה שם שלדעת הירו' ר"ש חולק על הדרשה ואינו דורש "יהיה", ולדעתו אם בעל הבית עומד בעיר וזכר ולבסוף שכח אינה שכחה, ועי' הגהות הגר"א לירו' שם שגרס בירו' שסובר כהבבלי, ועי' חס"ד לתוספתא שם פ"ג, ועי' פאה"ש שם, שכן גי' הרמב"ם.
  105. מפרשי המשנה דלהלן.
  106. פאה פ"ו מ"ג ומ"ד.
  107. דברים כד יט.
  108. ירושלמי שם ה"ג.
  109. ר"ש שם.
  110. ירו' שם.
  111. דברים שם.
  112. עי' ירושלמי לפירוש הר"ש, וכ"ה בספרי דברים רפג.
  113. ר"ש שם לפי' פאה"ש שם, ועי' מ"ח שם, ועי' הגהות הר"י לנדא על הר"ש.
  114. תוספות ב"מ יא א ד"ה זה הכלל, בביאור המשנה פאה שם.
  115. מהרש"א שם. וכתב הפאה"ש שם סעיף יב ושם בב"י ס"ק ל, שהיינו לשיטת הר"ש, וצ"ב שהרי לפי הר"ש בתחילת השורה אין שכחה, ועי' מהר"ם שיף שכתב כעין המהרש"א, ועי' ערוה"ש העתיד סוף סי"א.
  116. תפא"י יכין אות כ, וע"ש שמשמע שסובר הוא כדעת הראב"ד לעיל שאם התחיל בשורה השניה מצפון לדרום אינו שכחה.
  117. עי' ירו' דלהלן.
  118. ר"ש פאה בדעת ב"ה, ושם שב"ש סוברים ששורה היא ארבעה. ועי' פאה"ש סי' ט ס"ק ו בדעתה גר"א שפי' הירו' בע"א, ושלדעתו אין זה שייך לנידון כמה היא שורה.
  119. עי' לעיל. ברייתא בירושלמי פ"ה ה"ב ופ"ו ה"ג, לפי' הר"ש פאה פ"ו מ"ג; רמב"ם מתנ"ע פ"ה ה"ו, ועי' מים חיים שם שפי' שהרמב"ם חולק על הר"ש, ע"ש, ועי' ערוה"ש העתיד סי' יא לט.
  120. ירו' שם; רמב"ם שם.
  121. עי' ירושלמי פאה פ"ו ה"ד, אבל זיתים לא.
  122. פאה פ"ו מ"ה. ועי' פאה"ש סי' י בב"י ס"ק ז, שפי' שחרובין היינו צבורי חרובין, ועי' ערוה"ב סי' י ס"ק א שנסתפק, ועי' מלאכ"ש.
  123. משנה שם, ועי' שם פ"ז מ"א.
  124. רע"ב שם, ועי' שנו"א, ועי' רא"ש ותוי"ט שפי' שמדובר בפשתן שיש בו זרעונים שראויים לאכילה, אבל אם אינם ראויים אין בזה שכחה, ועי' תפא"י.
  125. משנה שם.
  126. משנה שם.
  127. רמב"ם מתנ"ע פ"ה הי"ד וט"ו. ועי' סתם משנה בפאה פ"ז מ"א.
  128. תוספתא פאה פ"ג ה"י; רמב"ם שם.
  129. ויקרא יט י.
  130. ירושלמי פאה פ"ו ה"ד; רמב"ם מתנ"ע פ"ה הט"ז.
  131. דברים כד יט.
  132. ירושלמי שם, ועי' מ"ר בטעם שב"ש לא דרשו דרשת ב"ה וב"ה לא דרשו דרשת ב"ש, ועי' תוי"ט שם.
  133. שם.
  134. ספרי דברים רפג; רב מנא בירושלמי שם. ועי' סד"ר שם שהגיה את הספרי.
  135. ירושלמי שם לגירסת הגר"א, ועי' שנו"א שם, וכן פירש המלבי"ם בספרי שם.
  136. דברים כד יט.
  137. רשב"ם ב"ב עב ב ד"ה שני ע"פ הספרי, ולפנינו בספרי ליתא; ראב"ד על ת"כ קדושים פ"ג; יראים השלם קסא.
  138. ערוה"ש העתיד סי' י' ס"ק א. ועי' רש"י סנהדרין פח א ד"ה שלש.
  139. ירושלמי פאה פ"ו ה"ד. ועי' פאה"ש סי' י, בטעם שהרמב"ם השמיט דין זה.
  140. ירושלמי שם. והרמב"ם השמיט, ועי' פאה"ש שם שכתב שאולי גירסא אחרת נזדמנה לו בירושלמי, וצ"ע
  141. ירושלמי שם. והרמב"ם השמיט.
  142. פאה"ש שם.
  143. עי' להלן: עומר גדול.
  144. ירושלמי פאה פ"ו ה"ה.
  145. ב"ב עב ב. ועי' שושנים לדוד פ"ו מ"ו שפי' שאין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי.
  146. מל"מ מתנו"ע פ"ה הי"ז; שנו"א שם.
  147. עי' ציון 153 ואילך.
  148. מל"מ שם. ועי' משנה ראשונה שם.
  149. מל"מ שם.
  150. עי' ציון 197 ואילך.
  151. מקדש דוד סי' סב אות ד.
  152. ר"ש למ' דלהלן, וכן הגי' בירו' דלהלן לגי' הרש"ס; שנו"א שם; עי' קרי"ס לרמב"ם דלהלן. ועי' פי' ר,א פולדא לירו' שם, שהיא בעיא בירו' אם נחלקו גם באופן זה.
  153. פאה פ"ו מ"א.
  154. ר"ש וריבמ"ץ ורא"ש שם, ע"פ הירו' שם. ועי' תוס' רעק"א שם, שלפ"ז ה"ה ביותר מד' קבין.
  155. עי' להלן: באילנות מסויימים. ראב"ד ותוספות שאנץ עדיות פ"ד מ"ג; עי' רמב"ם דלהלן.
  156. פאה"ש סי' י' בב"י ס"ק יא, בדעת הרמב"ם מתנו"ע פ"ה הי"ז (וכעי"ז ברע"ב עדיות שם). ועי' תוס' אנ"ש שם, וערוה"ש העתיד סי' י ס"ק ד. ועי' קרי"ס שם, שפי' הרמב"ם בע"א, שמודים ב"ה שכל שיש בו יותר מפי ארבע מהאחרים, אין זה עומר אלא גדיש.
  157. רמב"ם מתנו"ע פ"ה הי"ז. ועי' עדויות פ"ד מ"ג שזו אחת המח' שב"ש הקילו וב"ה החמירו.
  158. עי' ציון 372.
  159. מל"מ מתנו"ע פ"ה הי"ז. ועי' תוס' רעק"א פאה פ"ו מ"א.
  160. עי' ציון 375.
  161. פאה"ש סי' י בב"י ס"ק יא, וע"ש ס"ו להלכה.
  162. פאה פ"ו מ"ו; רמב"ם מתנ"ע פ"ה הי"ח. ועי' ערוה"ש העתיד סי' י' ס"ק ו' שדין זה נוהג בכל המינים.
  163. רמב"ם שם. ועי' פאה"ש סי' י' בב"י ס"ק יד.
  164. דברים כד יט. ספרי דברים רפג; עי' ירו' שם, אמנם בירו' הביאו רק תחילת הפסוק.
  165. רבינו הלל לספרי שם
  166. ירושלמי שם ה"ה; ספרי שם.
  167. דברים שם.
  168. ברייתא בירושלמי שם. וכן משמע לשון המשנה שם. ועי' ירו' שם שנפק"מ בין הטעמים באופן ששכח ב' עומרים בצד עומר שיש בו סאתיים, אם חשובים כג' עומרים, שאין בהם שכחה, או שחשובים כב' עומרים וגדיש ויש בהם שכחה, ועוד נפק"מ כששכח עומר אחד בצידו, אם דינו תלוי במח' ב"ש וב"ה בשכח עומר בצד הגדיש, עי' ציון 338 ואילך.
  169. תוי"ט ותפא"י שם ע"פ רש"י במדבר יג כג. ועי' משנה ב"מ פ א.
  170. רש"ס שם, וכ"מ משנו"א שם. ועי' רדב"ז על הרמב"ם שם.
  171. פאה פ"ו מ"ו. משנה ראשונה.
  172. עי' רא"ש ושנו"א שם, שמשמע שסאתיים אינם שכחה משום שחשובים כגדיש, עי' לעיל.
  173. משנה שם.
  174. רמב"ם מתנ"ע פ"ה הי"ח.
  175. רמב"ם שם, ועי' ר"י קורקוס שם. ועי' מלאכת שלמה למשנה שם.
  176. פאה פ"ו מ"ז; רמב"ם מתנ"ע פ"ה הי"ט.
  177. ירושלמי שם ה"ה.
  178. ר"ש ורע"ב שם.
  179. עי' להלן.
  180. דברים כד כ.
  181. שם יט.
  182. עי' ציון 162.
  183. ספרי דברים רפג. ועי' רבינו הלל שם שגרס בע"א, ועי' סד"ר.
  184. עי' להלן: באילנות מסויימים. רבינו הלל שם; פאה"ש סי' יא ס"ק ח. ועי' מ"ר פאה פ"ז מ"ב שפירש כן לגבי תבואה.
  185. רמב"ם מתנ"ע פ"ה הי"ח וכ"ד.
  186. רמב"ם שם והכ"ב.
  187. ר"ש בפי' המשנה שם. וצ"ב שבירו' לא משמע כן. ועי' תוי"ט בדעת הראב"ד שם. ועי' ר"ש שם שהיינו בין אם האילן מפורסם ובין אם אינו מפורסם. ועי' ר"ש שם בדעת התוספתא, שחילק בין אילן מפורסם לאילן שאינו מפורסם, ועי' רא"ש שם.
  188. ראב"ד בהשגות לפי' ר"י קורקוס; רדב"ז שם; מים חיים שם; פאה"ש שם; שנו"א שם; רש"ס שם.
  189. משנה שם; רמב"ם שם.
  190. רמב"ם בפיהמ"ש שם. ועי' פאה"ש שם ס"ק יח, שפי' כן גם בדברי הרמב"ם בהלכות.
  191. שנו"א שם. ועי' פאה"ש שם ס"ק יט ושם סעיף ח.
  192. ר"ש ורע"ב שם. ועי' ערוה"ש העתיד סי' י' ס"ק י', שכתב בדעת הר"ש שדוקא בשעורים דנים כאילו היו מין אחר, וע"ש בטעם הדבר.
  193. תוספתא פאה פ"ג הי"ב לגי' הגר"א (בתוספתא ובשנו"א פאה פ"ו מ"ז) והחס"ד. וכ"ה במהדו' צוקרמנדל.
  194. עי' פאה"ש בב"י שם, ועי' קרי"ס מתנו"ע פ"ה.
  195. שושנים לדוד ומשנה ראשונה שם.
  196. פאה שם מ"ט, ודוקא באופנים שאין המחובר מציל מן השכחה, עי' להלן: אופנים שמותר לחזור. ועי' ירו' שם שכ"ה לדעת ר"ג, שסובר שב' עומרים ובהם סאתיים אינם שכחה, ועי' מלא"ש ומשנה ראשונה שם, שתמהו לפי"ז על הרמב"ם שפסק להלכה כת"ק אע"פ שאינו פוסק כר"ג, ועי' רדב"ז.
  197. פיהמ"ש ור"ש ורע"ב בפי' הב' שם ושנו"א, בפי' המשנה שם. ועי' תוי"ט שם בטעם שנקט מינים הללו לדוגמה. ועי' ר"ש ורע"ב בפי' הא' ומלאכ"ש, שפי' בע"א, ששום ובצל שנזכרו היינו סאה של שום וסאה של בצל כששתיהם מחוברים, וע"ז אמרו שאע"פ שהם מינים דומים אינם מצטרפים.
  198. משנה שם.
  199. משנה שם.
  200. ר"ש וריבמ"ץ ורע"ב ורא"ש שם.
  201. רא"ש שם. ועי' תוס' אנ"ש שם.
  202. ירו' שם ה"ו.
  203. רמב"ם בפיהמ"ש שם. ועי' תוי"ט שם שתמה שכתב כן גם במחובר, אע"פ שהמחובר מציל מן השכחה, ועי' משנה ראשונה שתירץ שממון עניים דינו כדין קמת חבירו שאינה מצלת.
  204. תוספתא פ"ג. ועי' רע"ב שם. ועי' ריבמ"ץ שם, ע"פ שיטתו דלעיל, שכתב שאע"פ שנותנים פאה גם מאילן, ע"ע פאה, מ"מ אין נותנים באמצע בין אילן לאילן אלא בסוף השדה.
  205. עי' להלן.
  206. פאה פ"ז מ"א; רמב"ם מתנו"ע פ"ה הכ"ג, לביאור הנו"כ שם, אמנם עי' רדב"ז שם הכ"ה וספד"ר לספרי דברים רפד, שפי' שהדברים אמורים דוקא בזית, ועי' קרי"ס שם.
  207. דברים כד יט.
  208. ירושלמי שם; רמב"ם שם.
  209. עי' ציון 470.
  210. עי' פאה פ"ז מ"א; רמב"ם מתנו"ע פ"ה הכ"ג; רע"ב שם, ועי' להלן מפי' הגר"א.
  211. משנה שם.
  212. ר"ש שם; רע"ב שם.
  213. משנה שם.
  214. פיהמ"ש שם.
  215. ירושלמי שם. ועי' ר"ש שם ששאר אילנות נקראים "ביש" כנגדו.
  216. רא"ש ומלאכ"ש ותוי"ט ותפא"י שם; וכן גרס הגר"א בר"ש ובירושלמי, דאל"כ היינו שמפורסם במעשיו, עי' להלן.
  217. ר"ש ורע"ב שם.
  218. רע"ב שם.
  219. שנו"א שם. ועי' בפיהמ"ש שם שפי' שנקא על שם מקומו, ומקומו נקרא כן על שם שאינם עושים הרבה שמן.
  220. עי' ירושלמי שם.
  221. שנו"א ותפא"י ורש"ש ומשנה ראשונה שם.
  222. עי' ערוך ערך שפך; עי' כפתור ופרח פ"ז.
  223. עי' ציון 470.
  224. פיהמ"ש ור"ש ורע"ב שם, בפי' המשנה.
  225. שנו"א פאה פ"ז מ"א.
  226. ריבמ"ץ שם ע"פ הירושלמי שם.
  227. עי' ציון 153 ואילך. ריבמ"ץ שם, ואפשר שכן גרס בירושלמי.
  228. עי' ציון 470.
  229. פאה פ"ז מ"א.
  230. עי' דעת ב"ש שבציון 294.
  231. ירושלמי שם ובפ"ו ה"ב; ועי' תפא"י שם.
  232. פי' ר"א פולדא לירו' פאה פ"ז מ"א.
  233. תוספתא פאה פ"ג הט"ו; ירושלמי שם; רמב"ם מתנו"ע פ"ה הכ"ד. ועי' ירושלמי שם ה"ב, שהביאו התוספתא בגי' אחרת, ועי' ר"א פולדא שם שגי' זו עיקר, אבל החס"ד והגר"א פי' שלא נחלקו הגירסאות אלא גם בירו' גרסו כבתוספתא, ועי' רש"ס.
  234. ירושלמי שם ; רמב"ם שם. ועי' ערוה"ש העתיד סי' יב ס"ז שדוקא בצד הדקל אבל לא בצד אילן אחר.
  235. קרי"ס פאה פ"ה.
  236. ירושלמי שם; רמב"ם שם. ועי' ערוה"ש העתיד שם סעיף ח'. ועי' גר"א לירו' שם שגרס היו שניהם יחידים זה מסיים את זה וכו'.
  237. ירושלמי שם; רמב"ם שם.
  238. תוספתא פאה פ"ג הי"ד; רמב"ם מתנו"ע פ"ה הכ"ד. וכן פירשו רוב הראשונים במשנה פאה פ"ז מ"א, ע"ש.
  239. פאה"ש סי' יא ב"י ס"ק ח; משנה ראשונה שם.
  240. רש"ס לירו' שם.
  241. רא"ש פאה פ"ה מ"ז, וצ"ב אם סובר כדעת הקרי"ס דלהלן; שנו"א שם; תוי"ט שם פ"ו מ"ב, ועי' להלן מעוד אחרונים.
  242. תוי"ט שם; קרית ספר מתנו"ע פ"ה; חס"ד לתוספתא פ"ג.
  243. תפא"י פ"ו הי"א.
  244. קרי"ס פ"ה.
  245. מקד"ד סי' סב אות ד, בפירוש שיטת רש"י והר"ש..
  246. רמב"ם לדעת המקד"ד הנ"ל.
  247. סוטה מה א; רמב"ם פ"ה ה"ה; ועי' ערוה"ש העתיד סי' ט סי"ז, שאם חזרו ועפו בחזרה לשדהו יש שכחה.
  248. דברים כד יט.
  249. עי' גמ' שם ורמב"ם שם.
  250. מנ"ח מ' תקצג, והניח בצ"ע.
  251. רש"י סוטה שם ד"ה שצפו, ועי' מים חיים מתנו"ע פ"ה, שנחלק על הרמב"ם הנ"ל, ועי' מקדש דוד שם אות ד, בטעם שאין זה חשוב כשכחה מחמת דבר אחר. ועי' פאה"ש סי' ט בב"י ס"ק יא, שרש"י סובר כהרמב"ם, ולא כתב כן אלא לומר שאם ליקט בשדה של חבירו יש בזה שכחה.
  252. עי' להלן.
  253. דברים כד יט.
  254. ספרי דברים רפב.
  255. מלבי"ם שם. וע"ע פאה מח' אם צריכים קרקע לחיוב פאה.
  256. ספד"ר שם.
  257. רש"י סוטה מה א ד"ה צף.
  258. סוטה שם. וע"ע עגלה ערופה שנסתפקו כעי"ז.
  259. גמ' שם.
  260. ע"ע מתנות עניים. פאה"ש שם סעיף ה, ועי' בב"י שם, וע"ע מתנות עניים.
  261. רמב"ם מתנ"ע שם. ועי' קרי"ס שם פ"ה, שאפי' אם מחמת הפיזור נשכחו ה"ז שכחה, ואין זה חשוב כשכחה ע"י דבר אחר, כיון שנעשה שלא בכוונה. ועי' מים חיים שם, שפי' שהרמב"ם השמיט הספק בעומר הצף, ועי' פאה"ש שם בב"י ס"ק יב, שהרמב"ם סובר שיש בו שכחה מספק, ע"ש שהוכיח כן.
  262. סוטה מה א, וכן דעת ר' שמעון שם ב.
  263. דברים כד יט.
  264. סוטה שם א, ועי' ספרי כי תצא רפג שדרש ר' יהודה "בשדה", פרט לטמון, ועי' סד"ר שם.
  265. סוטה שם.
  266. דברים שם.
  267. סוטה שם.
  268. ירו' פאה שם ה"ה וסוטה פ"ט ה"ב.
  269. פיהמ"ש לרמב"ם פאה פ"ו מ"י, וכ"מ משע"צ פכ"ה ס"ג.
  270. פאה שם.
  271. רמב"ם מתנו"ע פ"ה ה"א וה"ח.
  272. סוטה שם.
  273. סוטה שם ב.
  274. ראב"ד מתנ"ע פ"ה ה"ה בפירוש הירו' פאה פ"ו ה"ג, ועי' קרן אורה סוטה שם שהעיר שמהבבלי לא משמע כן, ועי' פאה"ש שם ס"ק ט.
  275. פאה פ"ה מ"ז.
  276. רא"ש שם. ועי' שנו"א הקצר שפי' הטעם שהוא משום שהשכחה היא מחמת אונס, ועי' קרי"ס מתנו"ע פ"ה, שחילק בין אופן שהעניים חיפו, שהגרמא נעשתה בכוונה, לבין שהרוח חיפתה.
  277. קרן אורה סוטה מה א.
  278. ר"ש בשם הספרי פ' כי תצא, ולפנינו בספרי ליתא, ועי' פאה"ש שם שהגיה את דברי הר"ש; ראב"ד מתנ"ע פ"ה ה"ד.
  279. ר' במשנה פאה פ"ו מ"י. ועי' ר"ש וקרן אורה שם, שלהלכה שעומר טמון יש בו שכחה ה"ה כאן.
  280. ירושלמי שם ה"ו.
  281. פאה פ"ו מי"א, ע"פ הירו' שם ה"ח; רמב"ם שם ה"ח.
  282. משנה שם.
  283. ירושלמי שם.
  284. משנה שם.
  285. עי' ציון 262.
  286. עי' משנה ראשונה שם.
  287. עי' לעיל.
  288. תפא"י שם.
  289. ירושלמי פאה פ"ו ה"ח. ועי' תוס' רעק"א למשנה שם, שתמה שאפילו אם תנאו קיים איך אפשר לבטל את מעשה הקצירה, ועי' תפא"י שם, וע"ע תנאי, ועי' להלן, ועי' הגהות בית שאול שם, נד' בסוף המשניות.
  290. ע"ע. שנו"א שם.
  291. תוספות רי"ד לירושלמי שם.
  292. ר"ש ורע"ב למשנה פאה דלהלן.
  293. רמב"ם בפיהמ"ש למשנה פאה דלהלן; ראב"ד עדיות דלהלן.
  294. פאה פ"ו מ"ב ועדיות פ"ד מ"ד.
  295. ראב"ד עדיות שם. וכן מוכח מהירו' פאה שם ה"ב.
  296. משנה שם ושם.
  297. ירו' פאה שם. ועי' עדיות שם שמנו מח' זו בין המח' שב"ש לקולא וב"ה לחומרא, ועי' חילופי גירסאות לעדויות שם שיש שלא גרסו מח' זו בין המח' הנ"ל.
  298. תוספתא פ"ג ה"ו; ירו' שם.
  299. רע"ב פאה שם.
  300. משנה שם.
  301. תוספתא וירו' שם.
  302. כ"ה גירסת התוספתא וכ"ה בתוספ' צוקרמנדל, אבל הגר"א הגיה: שהן, ובירושלמי הגירסא: שהוא.
  303. פאה פ"ו מ"ח, רמב"ם מתנ"ע פ"ה הכ"א.
  304. פאה שם, רמב"ם שם.
  305. דברים שם.
  306. ירושלמי שם ה"ו, ועי' קרי"ס שהצלת קמה נלמדת מהצלת עומר. ועי' משנה ראשונה, מנין שבקמה שאינה שכוחה הכתוב מדבר.
  307. דברים שם. רבי ישמעאל בספרי שם רפג, ודרשה זו הביא הרע"ב פ"ה מ"ב.
  308. עי' רבינו הלל שם.
  309. פאה פ"ה מ"ב לפי' הר"ש והרא"ש והרע"ב והריבמ"ץ; עדיות פ"ב מ"ד לפירוש הרע"ב ותוס' שנץ שם, ועי' ראב"ד שם. ובפיהמ"ש פי' שהמשנה מדברת לענין לקט הובא להלן, והשנו"א פי' המשנה בפאה לענין לקט והמשנה בעדיות לענין שכחה.
  310. פי' ר"א פולדא לירושלמי שם.
  311. ירו' שם.
  312. ירו' שם.
  313. פיהמ"ש שם, וע"ע לקט, ועי' בפיהמ"ש פ"ו מ"ח, שהזכיר שיעור זה לגבי שכחה, אבל בהלכות לא הזכיר השיעור, ועי' משנה ראשונה פ"ו שם, ועי' פאה"ש סימן י בב"י ס"ק כז.
  314. פאה פ"ו מ"ח.
  315. מים חיים מתנו"ע פ"ה הכ"א, וע"ש שהוכיח כן מהירו'.
  316. ספר גינת הביתן בשם ר"א אזכרי, הובא בפאה"ש סי' י בב"י ס"ק כז, וכ"כ הפאה"ש בפירוש דברי פיהמ"ש שם, (ועי' תוס' אנ"ש פירוש אחר), וצ"ב בטעם הדבר, ועי' פאה"ש שם שגם לפירושו ע"כ חזר בו הרמב"ם בחיבורו.
  317. משנה שם.
  318. תוספתא פאה פ"ג הי"א.
  319. ירו' שם. ועי' תוס' רעק"א. ועי' הגהות הגר"א לירו' שלא גרס כן.
  320. תוספתא שם; ירושלמי שם ה"ו.
  321. ירושלמי שם. ועי' תוס' רעק"א שם, ועי' לעיל מהגר"א.
  322. רמב"ם מתנו"ע פ"ה הכ"א.
  323. ירו' דלהלן.
  324. תוספתא פאה פ"ג הי"א; ירושלמי פאה פ"ה ה"ב.
  325. דברים כד יט. חס"ד על תוספתא שם
  326. שם. קרי"ס פתנו"ע פ"ה.
  327. חס"ד וקרי"ס שם, כל אחד לשיטתו.
  328. רמב"ם מתנו"ע פ"ה הכ"א.
  329. ירו' שם, ועי' ירושלמי פ"ו ה"ח.
  330. ריבמ"ץ פ"ו שם, וכן משמע מהר"ש, שדוקא משום שיש סאתיים בשניהם אינה שכחה, ועי' פאה"ש סי' י' ס"ק כד.
  331. שנו"א פ"ו שם, וכמו שמשמע מסקנת הירו' שם פ"ה, ומשמע שאין הטעם משום ששכח סאתיים ביחד כמ"ש הר"ש, ועי' פאה"ש שם שנראה שדעה אחת הם, וצ"ב.