ארץ ישראל: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (הכנסת ערכים ממילון הראיה לויקישיבה)
(6 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
ארץ חבל נחלתו, מקום האורה של [[מילון הראי"ה:סגולת|סגולת]] [[מילון הראי"ה:הקודש|הקודש]] [א' כא].
[[תמונה:Early-Historical-Israel-Dan-Beersheba-Judea.png|left|thumb|250px| ארץ ישראל בימי שלמה - מקור התמונה:ויקישיתוף, הכין אותה:AnonMOooS  והיה תואמת את הכתוב בספר [[מלכים]] א':  
המקום החמרי המעשי, שכח־החיים גנוז שמה לאומה לדורות עולמים [שם קיז].
ארץ, שניצוצות אור [[מילון הראי"ה:הציורים|הציורים]] [[מילון הראי"ה:הרוחניים|הרוחניים]] שבשאיפה של [[מילון הראי"ה:נשמת האומה|נשמת האומה]] גנוזים שם <שהננו מקושרים אליו בקשר של נשמה, של חיים, של כל הויתנו> [עפ"י שם ס].
[[מילון הראי"ה:אדמת הקודש|אדמת הקודש]], ארץ ד', שבה [[מילון הראי"ה:המצות|המצות]] כולן מתגלמות ומתבלטות בכל חטיביותן [שם יג].
ארץ אשר [[מילון הראי"ה:עיני ד'|עיני ד']] בה, המכון של המעשה והמפעל המנהיר את אורו גם על השמים מעל, על העולם המחשבתי היותר מכולל ויותר שלם [ע"א ד ט עט].
מקום בית חיינו ארץ־אבות, ארץ הצבי והחיים, ארץ הקודש התחיה והתקוה לעמנו האהוב, שהננו קשורים בה בכל חושנו בנו, בכל המון־חיינו, בכל רוחנו ונפשנו [אג' ג א].
מקום בית חיינו, הארץ המרכזית לאוצר הרוח הדתי לכלל האנושיות, והככר שבו נזרעו גרעיני השלום האלהי, אשר יתנו פרים בשפע רב בבא עתם לברך את החיים כולם באשרם [פנק' ג שטז-שיז].
הארץ [[מילון הראי"ה:הקדושה|הקדושה]], שהיא הִנֶהָ הארץ של [[מילון הראי"ה:התנ"ך|התנ"ך]], שכל התנ"ך כולו ברוב פרקיו הרי הוא קשור עמה, עם עברה ועם ההוה שלה, ועם עתידה. שכל מה שתהיה אדמת־הקודש הזאת, אדמת הנביאים וחוזי הקודש האמיתיים, יותר מבונה ויותר מיושבת, יותר תופסת מקום בחיים האנושיים, ככה יהיה רושם של התנ"ך יותר מעורה במפעלי החיים, והאנושיות תהיה בזה מוכשרה יותר להיות סופגת אל תוכה את האור הטהור של קדושת התנ"ך ודבר אלקים היצוק בו, לאושר כל התבל כולה [עפ"י פנק' א תקמה].
הבימה האלהית של מלך־העולם, המיוחדת ושייכת לעם־העולם־והנצח, לכל מלוא חייו הרוחניים והחמריים [ל"י א סו].
הארץ המיוחדת לישראל ולשלמות חייהם, ארץ מולדתם חיוניותם ותקומתם הצבורית [שם קעד].
קדושת הארץ - קדושת [[מילון הראי"ה:הכלל|הכלל]] [שי' ה 212].
כלליות הקדושה של כל הקדושות [רצי"ה ג"ר 133].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, אדמת הקדש.


[[קטגוריה:מילון הראי"ה:מקומות וארצות|ארץ]]
"א וּשְׁלֹמֹה, הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל-הַמַּמְלָכוֹת מִן-הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם ... כִּי-הוּא רֹדֶה בְּכָל-עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל-מַלְכֵי, עֵבֶר הַנָּהָר; וְשָׁלוֹם, הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו מִסָּבִיב.  וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַעכֹּל, יְמֵי שְׁלֹמֹה{{מקור|ה',א'-ה'|כן}}]]
 
'''ארץ ישראל''' היא ארצו של [[עם ישראל]], נמצאת במזרח התיכון.
 
שמותיה רבים וביניהם:
*שמות [[תנ"ך|תנכיים]]: '''ארץ ישראל''', '''הארץ''', '''ארץ כנען'''.
*שמות ממקורות מצריים<ref>המאה ה-3 לפני הספירה</ref>: חאריושה (ארץ יושבי החולות), אמורו (ארץ המערב), רת'נו/רז'נו, חורו (ארץ החורים).
 
== מעלתה של ארץ ישראל ==
מעלת ארץ ישראל היא ראשית לכל מעלה מהותית עצמותית כאשר לעם ישראל עם הסגולה ניתנה ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש ארץ הסגולה.
 
מעלת ארץ ישראל מתבטאת במספר אופנים:  
 
ישנם מצוות ניתן לעשותם בארץ ישראל בלבד - [[מצוות התלויות בארץ]]. מעלה מיוחדת יש גם בקיום שאר המצוות  בארץ ישראל כדברי ה[[סיפרי]], שבחוץ לארץ קיום המצוות הוא כדי שעם ישראל לא ישכחו את המצוות כשיחזרו לארץ, על בסיס הפסוק בספר ירמיהו המדבר על הגלות ואומר "הציבי לך ציונים".
 
על פי ה[[כוזרי]], ה[[נבואה]], שהיא קשר ישיר עם בורא העולם, יכולה להתקיים אך ורק על ידי העם הנבחר - עם ישראל, ובארץ הנבחרת, ארץ ישראל.
 
== גבולות הארץ ==
[[תמונה:Daat mikra.jpg|left|thumb|250px|גבולות  ארץ כנען - שיטה מרחיבה,  ברשות '''אטלס דעת מקרא''' הוצאת מוסד הרב קוק]]
 
הרב ישראל אריאל, בחיבורו '''ארץ ישראל לגבולותיה על פי המקורות''' מציג שבע עשרה מערכות גבול לארץ ישראל. מגבולות [[גן עדן]] ב[[בריאת העולם]] המתוחמים על ידי ארבעת הנהרות: הפישון הוא [[נהר הנילוס]], הגחון הוא "נילוס מצרים", [[נהר החדקל]] ו[[נהר פרת]] {{מקור| [[בראשית]] ב', י'-י"ד|כן}}. לאברהם אבינו מובטחות "גבולות השבועה והקניין" כאמור: "לזרעך אתן האת הארץ הזאת מנהר מצרים  עד הנהר הגדול נהר פרת" {{מקור|בראשית ט"ו, י"ח|כן}}.
 
"גבולות מסעי" מהווים את התאור המפורט ביותר והם כוללים 18 נקודות ציון. הרב אריאל מגדיר אותם בתור "תחומי נחלת תשע המטות". כמובן, השאלה היא איך ניתן לזהות את המקומות. להלן התיאור המובא בפרשת מסעי: "זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ.  וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה.  וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה.  וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם.  וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן:  מִן-הַיָּם, הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר.  מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה.  וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן.  וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה.  וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה.  וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב {{מקור|ל"ד,ג'-י"ב|כן}}.
 
נקודת המוצא היא מדרום: [[מדבר צין|מדבר צן]] על יד [[אדום]], מהפאה  המזרחית של דרום  [[ים המלח]], כולל חלק מההערבה הצפונית, אולי עד  המושב "חצבה" , לשעבר "עין חצב". ומשם צפון מערב ל[[מעלה העקרבים]] ועבר "צנה" ול[[קדש ברנע]] (ואדי אל קדיראת), [[חצר אדר]], "עצמונה" אל [[נחל מצרים]] (ואדי אל עריש)  ואל הים הוא [[ים תיכון|הים התיכון]]. לכאורה, רוב נקודות הציון מזוהות.
 
הגבול המערבי, כמעט ואין בן ספקות,  הוא "גבול ים" - "הים הגדול".
 
הגבול הצפוני מתחיל מ"הר ההר"  במערב, (לא מקום קבורתו של אהרן הכהן), מגיע ל[[חמת]] ב[[סוריה]], "צדדה",  זיפרונה"  ו"חצר עינן" - כל אלא מקומות הטעונים זיהוי.
 
הגדול המזרחי יורד מ"חצר עינן", "שפמה", הרבלה", מקדם ל"עין", ורד הגבל ומגיע לכתף המזרחי של [[ים כנרת]]. משם הוא ממשיך ב[[נהר הירדן]] עד ים המלח.
 
חוקרי המקרא, יהודה אליצור ויהודה קיל, בספרם '''אטלס דעת מקרא''' מציגים שתי שיטות לקביעת הגבולות: שיטה מרחיבה ושיטה מצמצמת.  השיטה המרחיבה מרחיבה את תחומי הארץ לדרום ולצפון. בדרום היא רואה בנחל מצרים את הזרוע המזרחית של נהר הנילוס אשר נקראה "הזרוע הפלוסית" - בקרבת "תעלת סואץ" היום, דהיינו ארץישראל כוללת את כל [[חצי האי סיני]]. בצפון מזרח, מזהים את העיר "פטרה" בתור אדום. ואשר לצפון, הגבול נושק לנהר פרת ו"הר ההר" מזוהת עם הרי אמנוס בצפון סוריה היום.
 
ר' גם [http://daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/gvulot1-2.htm גבולות ארץ ישראל / הרב מרדכי עמנואל, חלק א] [http://daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/gvulot2-2.htm חלק ב] [http://daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/gvulot3-2.htm חלק ג] [http://daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/gvulot4-2.htm חלק ד]
 
== יישוב הארץ ==
{{ערך מורחב|ערך=[[יישוב ארץ ישראל]]}}
 
 
== מאורעות היסטוריים בארץ ישראל ==
 
=== סקירה היסטורית כללית ===
[[תמונה:Dead_Sea_from_Mt_Nebo.jpg|left|thumb|250px|מבט לארץ ישראל מהר נבו (ים המלח נראה בבירור) - מקור התמונה:ויקישיתוף, צילם: Biorgen]]
 
בשנת א'תתקמ"ח, היא שנת 1948 לבריאת העולם, ( המאה ה- 19 לפנה"ס) הובטחה הארץ ב[[ברית בין הבתרים]] ל[[אברהם אבינו]]: "בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:  לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת {{מקור|ספר [[בראשית]] ט"ו, י"ח|כן}}.
 
הקב"ה חוזר על ההבטחה ל[[יצחק אבינו]] ול[[יעקב אבינו]], טרם ירידתו למצרים. [[משה רבינו]] בספר [[דברים]], בטרם כניסתו לארץ מוצא לנכון לסכם את סגולותיה של הארץ: "אֶרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה {{מקור|י"א,י"ב|כן}}.  הוא זוכה לראות אותה מפסגת [[הר נבו]] )ראו תמונה): "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן.  וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן.  וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִי עַד-צֹעַר.  וַיֹּאמֶרה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר {{מקור|ספר [[דברים]], ל"ד,א'-ד'|כן}}.
 
לפני מותו, משה רבינו (המאה ה-14 לפנה"ס) כבש את [[עבר הירדן]] המזרחי מעוג מלך הבשן ומסיחון מלך האמורי ומנחיל אותה לשבטים: [[שבט ראובן|ראובן]], [[שבט גד|גד]] ול[[מנשה|חצי שבט המנשה]]. [[יהושע בו נון]] עבר את [[נהר הירדן]], כבש את הערים: [[יריחו]] וה[[עי]], כרת ברית עם ה[[גבעונים]], ולחם בחמשת המלכים מ[[חבל ארץ יהודה]], הביס 31 מלכים ואת יבין מלך חצור והנחיל את עבר הירדן המערבי לשאר [[שבטי ישראל]].
 
[[שאול המלך]]  (המאה ה-11 לפנה"ס) איחד את העם לממלכה אחת. [[דוד המלך]] השלים את כיבוש הארץ ו[[שלמה המלך]] (המאה ה-10 לפנה"ס) הגיע לגבולות המירביים של ארץ ישראל (ראו מפה) ובספר [[מלכים]] מתואר המצב אליו הגיע העם בארצו: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים {{מקור|ד',כ'|כן}}.
 
בסוף המאה ה-10 לפנה"ס, אחרי מות שלמה, ארץ ישראל מתחלקת בין שתי ממלכות: הצפונית -[[מלכות ישראל]] והדרומית - [[מלכות יהודה]]. במאה ה-6 לפנה"ס ממלכות [[אשור]] ו[[בבל]] כובשות את הארץ ורוב תושביה הוגלו ממנה.
 
בשנת 538 לפנה"ס, [[כורש]] מלך [[פרס]] פירסם את הצהרתו ובה הוא התיר לגולים לשוב לארצם. בארץ ישראל  הוקמה [[פחוות יהודה]]  בשטח שכלל רק 40,000 אלף נפש והיה מרוכז סביב הערים  [[ירושלים]], יריחו ו[[לכיש]]. בתקופת ה[[חשמונאים]] מלכיהם הרחיבו  את שליטתם לתחומי חבלי הארץ הבאים: [[חבל ארץ גליל|הגליל]], [[חבל ארץ נגב|הנגב]] ו[[עבר הירדן]]. במאה ה-1 לפנה"ס, הכובש הרומי של הארץ,  פומפיוס, מקטין את תחומי הארץ. אך מלכי בית הורדוס מחזירים לעצמם את השליטה. תחום שליטם היה לארץ ישראל עד [[חורבן הבית השני]] המאה ה-1. לאחר [[מרד בא כובבא]], - שנת 135 - גולים היהודים מיהודה ושם הארץ שונה ל"פלסטינה" - על שם האוייב הנצחי של עם ישראל. כך ארץ ישראל לא הייתת יותר מוקד להתיישבות יהודית תחת מימשל עצמי עד הקמת [[מדינת ישראל]] בשנת התש"ח (1948 למניינם).
 
=== תקופת השופטים ===
[[תמונה:Staemme israels heb svg.png|left|thumb|250px|חלוקת ארץ לשבטי בני ישראל; המקור - ויקישיתוף. יוצר האיור - Janz,  הכיתוביות בעברית - ברי"א ודניאל צבי]]
כאשר יהושע בן נון חילק את ארץ ישראל לשבטים התקבלה התבנית של ארץ ישראל בפועל, פחות או יותר. ספר [[שופטים]] מתאר את המובלעות הזרות בארץ והן אינן מועטות והוא מסכם: "וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה', לְנַסּוֹת בָּם אֶת-יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, אֵת כָּל-מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן...  חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְכָל-הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי, וְהַחִוִּי, יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן, עַד לְבוֹא חֲמָת... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.  ; וַיַּעַבְדוּ, אֶת-אֱלֹהֵיהֶם{{מקור|ג',א'-ה' -בדילוגים |כן}}.
 
בספר שופטים מוצגות ההתנכלויות לארץ ישראל, כאשר בין אחת לשנייה, "ותנוח הארץ" - לעתים עד ארבעים שנה.
בין מלכי העמים אשר כבשו זמנית חלק מהארץ אפשר למנות:
* כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם אשר שיעבד את כל ישראל.
* עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב המגיע עד "עיר התמרים" - יריחו.
* השופט [[שמגר בן ענת|שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת]] - הודף את הפלישתים.
* יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר משתלט על מרכזה וצפונה של הארץ. שירת דבורה מביאה בפירוט את האזורים הפגועים ומציינת: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת,  בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת.  חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ  עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל {{מקור|ה', ו'-ח'|כן}}.
* העם [[מדין|המדייני]] עולה על ישראל ומגיעים עד [[עזה]]. והתאור מצמרר: "וְהָיָה, אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. ה כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ {{מקור|נ', ג'-ה'|כן}}.
* פלישתים ובני עמון מתנכלים לארץ במשך על תקופת השופטים.
* בימי [[שמשון]] מגיע שליטת הפלישתים  והכתוב אומר: "וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים" {{מקור|י"ג,א'|כן}}
 
[[שאול המלך]] נבחר לתפקידו עקב ההתנכלויות לארץ ישראל. הוא יוצא למערכה נגד בני עמון המאיימים על תושבי [[יבש גלעד]]. בכל תקופת שלטונות הוא  לחם בפלישתים עד אשר נפל מידם ה[[הר גלבוע|הר הגלבוע]]. והתוצאה הייתה: "וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי-נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן {{מקור|ל"א,ז'|כן}} - העם הפלישתי יושב בארץ ישראל.
 
===מלכות דוד===
[[תמונה:Davids-kingdom with captions specifiying vassal kingdoms-derivative-work2.jpg|left|thumb|250px|תחום השליטה של מלכות דוד - מקור התמונה:ויקישיתוף, מביא התמונה" Armoruso]]
 
דוד המלך כבש את ירושלים ו"וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד" {{מקור|שמואל ב' ה' ד'-ו'|כן}}. הפלישתים עלו לקראת דוד והוא  "וַיַּךְ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים, מִגֶּבַע, עַד-בֹּאֲךָ גָזֶר" {{מקור|שם, כ"ה|כן}} - פלישתים נסוגים מרוב שטח נחלת שבט יהודה. דוד משלים את כיבושיו: "וַיַּךְ דָּוִד אֶת-פְּלִשְׁתִּים... וַיַּךְ אֶת-מוֹאָב... וַיַּךְ דָּוִד, אֶת-הֲדַדְעֶזֶר בֶּן-רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה, בְּלֶכְתּוֹ, לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר- (פְּרָת)... וַתָּבֹא, אֲרַם דַּמֶּשֶׂק...וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם, {{מקור|ח', א' ח'|כן}}. ארץ  פלישתים וארץ מואב נכבשים ודוד מגיע לדמשק, ארם עד נהר פרת. בדרום הוא שם נציב עם "אדום". הוא משלים את מרחב הארץ למזרח וכובש את ארץ בני עמון,  לאחר היא קוראת לעזרה, כאמור: "וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת-אֲרַם בֵּית-רְחוֹב וְאֶת-אֲרַם צוֹבָא, עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי, וְאֶת-מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ, וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ {{מקור|שם,י',ח'|כן}}.
 
====מסע הפוקדים של דוד====
 
{{ערך מורחב|ערך=[[מסע הפוקדים של דוד]]}}
 
'''מסע הפוקדים של דוד''' בוצע על ידי [[דוד המלך]] לקראת סוף מלכותו במחצית המאה ה-10 לפנה"ס. עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני תחום [[ארץ ישראל]] הגדול ביותר שהיה תחת שלטון [[עם ישראל]]. אמנם, על שר צבאו [[יואב]] הוא מצווה: "שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע" {{מקור|שמואל ב', כ"ד,ב'|כן}} אבל הוא מגיע בדרום עד ל[[מואב]] ובצפון לקרבת [[ארם דמשק]] ונושק לחוף [[ים תיכון|הים התיכון]] לערים [[צור]] ו[[צידון]].
 
מטרת המפקד הוא למנות את מספר הלוחמים או בלשון הכתוב: "אִישׁ-חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב" {{מקור|שם, שם,ט'|כן}}. ואחר תשעה חודשים מתקבל הסיכום: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. דוד המלך חש כי חטא במעשהו. הפרשן [[רבי ישעיה מטראני]] כותב: '''חטאתי''' - כי לא הרשו למנותם, כי אם בעת הצורך במלחמה, כמו שעשה שאול: "ויפקדם בטלאים" {{מקור|שמואל א', ט"ו, ד'|כן}} כדי למנות עליהם שרי צבאות".
 
=== מלכות שלמה ===
====פריסת הנציבויות====
[[תמונה:Sholoma nezivuiot.jpg|left|thumb|350px|נציבי שלמה ושם הנציבות]]
 
בימי שלמה המלך ארץ ישראל  מגיעה לממדיה המירביים. שלמה המלך קובע 12  נציבויות במטרה שכל נציבות תספק את צרכי המלוכה חודש לשנה. העובדה כי הנציבויות אינן חופפות את נחלות השבטים, למרות שבשני המקרים מדובר ב-12 יחידות מעידה כי העקרון לחלוקה היא היכולת לשאת בנטל כלכלת בית המלוכה חודש בשנה. לכן היה משקל לעיקרון הכלכלי, אם כי מטעמי נוחיות גם בוצעה החלוקה הגאוגרפית המתאימה, אשר לעיתים נראית כאלו הייתה במטרה לעמוד בהתחייסות כמו הנציבות של בענה בן-אחילוד, אשר גבולותיה ניראים מלאכותיים. שלמה המלך השיג בחלוקה זאת עוד הישג, המבנה השיבטי-המסורתי נחלש עקב זאת והתגבש מבנה ממלכתי שבטי מלכות ישראל בדור רחבעם מצד אחד ושבטי יהודה ושמעון מצד שני.
 
וזהו הפירוט:
# בן-חור - הר [[אפרים]]
# בן-דקר - מקץ, שלעבים, בית שמש, אילון, בית חנן (אזור שלא היה בשליטה ישראלית בימי ההתנחלות ולכן שבט דן נאלץ לצאת צפונה ולכבוש את דן)
# בן-חסד - ארובות, שכה וארץ חפר
# בן-אבינדב - נפת דאר
# בענה בן אחילוד - תענך, מגידו "בית שאן אצל צרתנה מתחת ליזרעאל מבית שאן עד אבל מחולה עד מעבר ליקמעם"
# בן-גבר - רמות הגלעד, חוות יאיר בגלעד, חבל ארגוב בבשן, "ששים ערים גדולות חומה ובריח נחושת"
# אחינדב בן-ערא - מחניים (דרום עבר הירדן)
# אחימעץ - נפתלי
# בענא בן- חושע - אשר ובעלות
# יהושפט בן פרוח - [[יששכר]]
# שמעי בן-אלא - [[בנימין]]
# גבר בן-רי - ארץ גלעד, ארץ סיחון מלך האמורע וגוג מלך הבשן
ונציב אחד אשר בארץ (אולי [[יהודה]]) - ראו דיון מטה
 
חלוקת הארץ לפי שבטי ישראל אינה כבר החלוקה הקובעת. הרב יהוסף שווארץ בספרו [[תבואות הארץ]] סבור כי את הפסוקים האחרונים בתאור: "גֶּבֶר בֶּן-אֻרִי, בְּאֶרֶץ גִּלְעָד--אֶרֶץ סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְעֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.  יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים.
{{מקור|מלכים א' ד' י"ט-כ'|כן}} יש לקרוא כך: "וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.  יְהוּדָה" - כלומר היה נציב אחד גם ביהודה (רק אז נקבל 13 נציבים!) והוא מבאר: "ולפי הפשט באמת הנציב אשר בארץ רוצה לומר בעיר אשר יושב שלמה והיא ירושלים שהיא בארץ יהודה."
 
הסדר שבהן מוצגות הנציבויות עורר את הארכיאולוג בנימין מזר להציע שזהו גם הסדר בו [[דוד המלך]] ביצע את כיבושיו. כותב על כך ברוך קנאל: "שונה הייתה גישתו של דוד לשטחים בהם ישבו הכנענים ועמים קרובים. יש להניח, שדוד כבש את העיר הקדומה, אשר מקומה בתל-קסילה (בקרבת תחנת החשמל על שם רידינג ליד תל
אביב, מעבר לירקון), אשר נחפרה בהנהלת ב. מזר. כן מסתבר, שדוד המלך כבש את שפלת לוד ואונו, את השרון, ואת העמק. כעת הגיע תורן של תענך, מגידו ובית שאן - הן הפכו ערים ישראליות ואדמתן עובדה בידי בני ישראל. המקרא לא שמר לנו פרטים על פרטי כיבושיו אלה של דוד. מעניינת היא הצעתו של ב. מזר, שהציע לראות רמז לסדר כיבושי דוד ברשימת נציבי שלמה אשר במלכים (א' ד, ז-י"ט)[http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/milhamot-2.htm מלחמות דוד מלך ישראל] - מחניים ל"ה תשי"ח
 
הפריסה של הנציביות מציעה גם על המבנה הכלכלי של ארץ ישראל. שהרי על כל נציבות היה: "וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-בֵּיתוֹ:  חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה {{מקור|שם,ז'|כן}}. מימדי האספקה שנדרשו לספק מובאים
ב[http://www.shevanet.org.il/06/06-13.htm באוצר המדרשים]: "וכל אחד מהם (מהנציבים) היו לו שמונה עשר אלפים שרים ולכל שר ושר אלף שרי אלפים, ולאלפים שרי מאות ולמאות שרי חמישים ולחמישים שרי עשרות, והיו מכלכלים המלך וביתו מכל דבר ולא היו מעדרים דבר כל אחד ואחד בחדשו.{{ש}}
ומאכל שלחנו ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר בריאים משומנים שהיו מאכילים אותם עיסה בלולה בשמן ומשקים אותם חלב ועשרים בקר אבוסים בעשב עם שעורים, מאה כבשים שמנים ומאה צבי ושלושים איל ועשרים יחמורים גדיים ועופות ודגים וכל מיני מעדנים עד אין מספר"
 
ראוי לציין כי הכלכלה נאספה בתוצרת חקלאית, אשר הועברה למחסני הממלכה. הדבר מעיד על כך שהשימוש במטבעות לא היה מקובל וכתוצאה גם לא התפתח מסחר בקנה מידה רחב בין הערים, לכן הגיע בארץ ישראל רק בתופה הפרסית.
 
הארכיאולוג יוחנן אהרוני, בספרו מלכויות ישראל ויהודה בימי הבית הראשון<ref> מצוטט בחוברת הקורס של האוניברסיטה הפתוחה "תולדות עם ישראל בימי בית ראשון" יחידה 3: מלכות שלמה</ref>, מבחין בין שני סוגי נציבויות:
* אלו הקרויות על שמות שבטים כמו [[נפתלי]], [[אשר]], [[יששכר]], [[בנימין]], [[גד]] מחניים בגלעד וכן הר אפרים. אלו אזורים של התיישבות ישראלית מימי ההתנחלות.
*  מחוזות "כנענים" לשעבר, אשר שם הנציב מוזכר בשם משפחה: בן-דקר, בן-אבינדב, בענה בן-אחילוד ובן גבר.
 
לגבי האחרונים הוא מעלה את ההשערה כי נושאי המשרות מקורם באוכלוסיה הכנענית הוותיקה. הוא לומד זאת מתוך השוואה לכתבי אוגרית, ללוחות-תענך ולשמות אחרים במקר: "בן רמליהו" או "בן טבאל".
 
אולי גם השיויון במחוזות: ששה מול ששה, מעיד על שיויון הזכויות והחובות של שני חלקי האוכלוסיה במסגרת "כל ישראל" - מונח המוגדר בימי שלמה המלך.
 
אהרוני לומד מן העובדה כי שני נציבים הם חתניו של שלמה, בדאר ובנפתלי,  שמועד הגדרת הנציבויות הוא מהמחצית השנייה של תקופת מלכות שלמה, שכן הוא עלה לשלטון בגיל צעיר.
 
===בשליטה נוכרית===
[[תמונה:First century palestine.gif|left|thumb|250px|חלוקת ארץ ישראל לפרובינציות רומאיות - המאה ה-1, מקור:ויקישיתוף, מביא התמונה" Andrew]]
==חזקת כשרות==
לארץ ישראל ישנה חזקת כשרות מיוחדת על כל המקוואות שבתוכה, וכן היא טהורה מ[[טומאת ארץ העמים]]. במשנה כתובים הלכות אלו בפרק ח' דמקוואות{{הערה|ראה הפירוש ב{{מקור|ר"ש מקוואות ח'}}.}}
== מצוותיה ==
=== מצות יישוב הארץ ===
{{ערך מורחב|ערך=[[יישוב ארץ ישראל]]}}
=== מצוות התלויות בארץ ===
{{ערך מורחב|ערך=[[מצוות התלויות בארץ]]}}
==== [[תרומות ומעשרות]] ====
==== [[שביעית]] ====
{{ערך מורחב|ערך=[[שמיטה]]}}
==== [[יובל]] ====
==== [[ערלה]] ו[[נטע רבעי]] ====
=== מכירת קרקע בארץ ===
[[לא תחנם]]; [[לא ישבו בארצך]]; ...
 
* [http://daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/mehirat-2.htm מכירת בתים וקרקעות בארץ-ישראל לנכרי] - הרב יעקב ח. חרל"פ שליט"א
 
==ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל==
{{ערך מורחב|ערך=[[נבואות שהתגשמו]]}}
ה[[רמב"ן]] בפרשת בחוקותי <ref>פרק כו</ref>, מבאר את הפסוק :"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ"<ref>פרק לב</ref> וז"ל:
:"וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם."
[והשווה לדברי רבינו בחיי בבראשית יז כד].
 
מארק טווין ביקר בארץ בשנת 1867 ואת התרשמותו כתב בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש", ושם כותב: "ארץ שוממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית - מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדימיון אינו יכול להעניק לה תפארת, חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך לא ראינו נפש חיה... בשום מקום לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר - אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית - כמעט אין בארץ."<ref>חוברת "תורה מן השמים" ח"א עמ' 12.</ref>
 
ואולם כל זה בטרם חזרת עם ישראל לארצו, וכפי שמבואר ב[[מסכת סנהדרין]]<ref>דף צח ע"א</ref>: "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר<ref>יחזקאל פרק לו</ref>: 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי '''קֵרְבוּ''' לָבוֹא' ע"כ. ומפרש רש"י: "'מגולה מזה' - כשתתן ארץ-ישראל פריה בעין יפה אז '''יקרב''' הקץ ואין לך קץ מגולה יותר".
 
==ראו גם==
*[[כיבוש הארץ]]
*[[ארכיאולוגיה מקראית]]
 
==לקריאה נוספת==
 
* הרב ישראל אריאל, '''ארץ ישראל לגבולותיה על פי המקורות''', הוצאת כנה, ירושלים
** '''יסודות וחקר''' - 1988
**  ''ארץ וחוצות''' - 1993
* יהודה אליצור ויהודה קיל, בספרם '''אטלס דעת מקרא''', מוסד הרב קוק, ירושלים, 1993.
 
== קישורים חיצוניים ==
* [http://daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/erets-2.htm ארץ ישראל במשנת הגר"א] - ר' רפאל שוח"ט
* [http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=330 הערה על הספר ויואל משה]
 
== הערות שוליים ==
<references/>
 
[[קטגוריה:ארץ ישראל]]

גרסה מ־22:30, 23 באפריל 2015

ארץ ישראל בימי שלמה - מקור התמונה:ויקישיתוף, הכין אותה:AnonMOooS והיה תואמת את הכתוב בספר מלכים א': "א וּשְׁלֹמֹה, הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל-הַמַּמְלָכוֹת מִן-הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם ... כִּי-הוּא רֹדֶה בְּכָל-עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל-מַלְכֵי, עֵבֶר הַנָּהָר; וְשָׁלוֹם, הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַעכֹּל, יְמֵי שְׁלֹמֹה(ה',א'-ה')

ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, נמצאת במזרח התיכון.

שמותיה רבים וביניהם:

  • שמות תנכיים: ארץ ישראל, הארץ, ארץ כנען.
  • שמות ממקורות מצריים[1]: חאריושה (ארץ יושבי החולות), אמורו (ארץ המערב), רת'נו/רז'נו, חורו (ארץ החורים).

מעלתה של ארץ ישראל

מעלת ארץ ישראל היא ראשית לכל מעלה מהותית עצמותית כאשר לעם ישראל עם הסגולה ניתנה ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש ארץ הסגולה.

מעלת ארץ ישראל מתבטאת במספר אופנים:

ישנם מצוות ניתן לעשותם בארץ ישראל בלבד - מצוות התלויות בארץ. מעלה מיוחדת יש גם בקיום שאר המצוות בארץ ישראל כדברי הסיפרי, שבחוץ לארץ קיום המצוות הוא כדי שעם ישראל לא ישכחו את המצוות כשיחזרו לארץ, על בסיס הפסוק בספר ירמיהו המדבר על הגלות ואומר "הציבי לך ציונים".

על פי הכוזרי, הנבואה, שהיא קשר ישיר עם בורא העולם, יכולה להתקיים אך ורק על ידי העם הנבחר - עם ישראל, ובארץ הנבחרת, ארץ ישראל.

גבולות הארץ

גבולות ארץ כנען - שיטה מרחיבה, ברשות אטלס דעת מקרא הוצאת מוסד הרב קוק

הרב ישראל אריאל, בחיבורו ארץ ישראל לגבולותיה על פי המקורות מציג שבע עשרה מערכות גבול לארץ ישראל. מגבולות גן עדן בבריאת העולם המתוחמים על ידי ארבעת הנהרות: הפישון הוא נהר הנילוס, הגחון הוא "נילוס מצרים", נהר החדקל ונהר פרת ( [[בראשית]] ב', י'-י"ד). לאברהם אבינו מובטחות "גבולות השבועה והקניין" כאמור: "לזרעך אתן האת הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח).

"גבולות מסעי" מהווים את התאור המפורט ביותר והם כוללים 18 נקודות ציון. הרב אריאל מגדיר אותם בתור "תחומי נחלת תשע המטות". כמובן, השאלה היא איך ניתן לזהות את המקומות. להלן התיאור המובא בפרשת מסעי: "זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה. וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם. וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן: מִן-הַיָּם, הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן. וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב (ל"ד,ג'-י"ב).

נקודת המוצא היא מדרום: מדבר צן על יד אדום, מהפאה המזרחית של דרום ים המלח, כולל חלק מההערבה הצפונית, אולי עד המושב "חצבה" , לשעבר "עין חצב". ומשם צפון מערב למעלה העקרבים ועבר "צנה" ולקדש ברנע (ואדי אל קדיראת), חצר אדר, "עצמונה" אל נחל מצרים (ואדי אל עריש) ואל הים הוא הים התיכון. לכאורה, רוב נקודות הציון מזוהות.

הגבול המערבי, כמעט ואין בן ספקות, הוא "גבול ים" - "הים הגדול".

הגבול הצפוני מתחיל מ"הר ההר" במערב, (לא מקום קבורתו של אהרן הכהן), מגיע לחמת בסוריה, "צדדה", זיפרונה" ו"חצר עינן" - כל אלא מקומות הטעונים זיהוי.

הגדול המזרחי יורד מ"חצר עינן", "שפמה", הרבלה", מקדם ל"עין", ורד הגבל ומגיע לכתף המזרחי של ים כנרת. משם הוא ממשיך בנהר הירדן עד ים המלח.

חוקרי המקרא, יהודה אליצור ויהודה קיל, בספרם אטלס דעת מקרא מציגים שתי שיטות לקביעת הגבולות: שיטה מרחיבה ושיטה מצמצמת. השיטה המרחיבה מרחיבה את תחומי הארץ לדרום ולצפון. בדרום היא רואה בנחל מצרים את הזרוע המזרחית של נהר הנילוס אשר נקראה "הזרוע הפלוסית" - בקרבת "תעלת סואץ" היום, דהיינו ארץישראל כוללת את כל חצי האי סיני. בצפון מזרח, מזהים את העיר "פטרה" בתור אדום. ואשר לצפון, הגבול נושק לנהר פרת ו"הר ההר" מזוהת עם הרי אמנוס בצפון סוריה היום.

ר' גם גבולות ארץ ישראל / הרב מרדכי עמנואל, חלק א חלק ב חלק ג חלק ד

יישוב הארץ

ערך מורחב - יישוב ארץ ישראל


מאורעות היסטוריים בארץ ישראל

סקירה היסטורית כללית

מבט לארץ ישראל מהר נבו (ים המלח נראה בבירור) - מקור התמונה:ויקישיתוף, צילם: Biorgen

בשנת א'תתקמ"ח, היא שנת 1948 לבריאת העולם, ( המאה ה- 19 לפנה"ס) הובטחה הארץ בברית בין הבתרים לאברהם אבינו: "בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת (ספר [[בראשית]] ט"ו, י"ח).

הקב"ה חוזר על ההבטחה ליצחק אבינו וליעקב אבינו, טרם ירידתו למצרים. משה רבינו בספר דברים, בטרם כניסתו לארץ מוצא לנכון לסכם את סגולותיה של הארץ: "אֶרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (י"א,י"ב). הוא זוכה לראות אותה מפסגת הר נבו )ראו תמונה): "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִי עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶרה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר (ספר [[דברים]], ל"ד,א'-ד').

לפני מותו, משה רבינו (המאה ה-14 לפנה"ס) כבש את עבר הירדן המזרחי מעוג מלך הבשן ומסיחון מלך האמורי ומנחיל אותה לשבטים: ראובן, גד ולחצי שבט המנשה. יהושע בו נון עבר את נהר הירדן, כבש את הערים: יריחו והעי, כרת ברית עם הגבעונים, ולחם בחמשת המלכים מחבל ארץ יהודה, הביס 31 מלכים ואת יבין מלך חצור והנחיל את עבר הירדן המערבי לשאר שבטי ישראל.

שאול המלך (המאה ה-11 לפנה"ס) איחד את העם לממלכה אחת. דוד המלך השלים את כיבוש הארץ ושלמה המלך (המאה ה-10 לפנה"ס) הגיע לגבולות המירביים של ארץ ישראל (ראו מפה) ובספר מלכים מתואר המצב אליו הגיע העם בארצו: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים (ד',כ').

בסוף המאה ה-10 לפנה"ס, אחרי מות שלמה, ארץ ישראל מתחלקת בין שתי ממלכות: הצפונית -מלכות ישראל והדרומית - מלכות יהודה. במאה ה-6 לפנה"ס ממלכות אשור ובבל כובשות את הארץ ורוב תושביה הוגלו ממנה.

בשנת 538 לפנה"ס, כורש מלך פרס פירסם את הצהרתו ובה הוא התיר לגולים לשוב לארצם. בארץ ישראל הוקמה פחוות יהודה בשטח שכלל רק 40,000 אלף נפש והיה מרוכז סביב הערים ירושלים, יריחו ולכיש. בתקופת החשמונאים מלכיהם הרחיבו את שליטתם לתחומי חבלי הארץ הבאים: הגליל, הנגב ועבר הירדן. במאה ה-1 לפנה"ס, הכובש הרומי של הארץ, פומפיוס, מקטין את תחומי הארץ. אך מלכי בית הורדוס מחזירים לעצמם את השליטה. תחום שליטם היה לארץ ישראל עד חורבן הבית השני המאה ה-1. לאחר מרד בא כובבא, - שנת 135 - גולים היהודים מיהודה ושם הארץ שונה ל"פלסטינה" - על שם האוייב הנצחי של עם ישראל. כך ארץ ישראל לא הייתת יותר מוקד להתיישבות יהודית תחת מימשל עצמי עד הקמת מדינת ישראל בשנת התש"ח (1948 למניינם).

תקופת השופטים

חלוקת ארץ לשבטי בני ישראל; המקור - ויקישיתוף. יוצר האיור - Janz, הכיתוביות בעברית - ברי"א ודניאל צבי

כאשר יהושע בן נון חילק את ארץ ישראל לשבטים התקבלה התבנית של ארץ ישראל בפועל, פחות או יותר. ספר שופטים מתאר את המובלעות הזרות בארץ והן אינן מועטות והוא מסכם: "וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה', לְנַסּוֹת בָּם אֶת-יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, אֵת כָּל-מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן... חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְכָל-הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי, וְהַחִוִּי, יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן, עַד לְבוֹא חֲמָת... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.  ; וַיַּעַבְדוּ, אֶת-אֱלֹהֵיהֶם(ג',א'-ה' -בדילוגים ).

בספר שופטים מוצגות ההתנכלויות לארץ ישראל, כאשר בין אחת לשנייה, "ותנוח הארץ" - לעתים עד ארבעים שנה. בין מלכי העמים אשר כבשו זמנית חלק מהארץ אפשר למנות:

  • כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם אשר שיעבד את כל ישראל.
  • עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב המגיע עד "עיר התמרים" - יריחו.
  • השופט שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת - הודף את הפלישתים.
  • יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר משתלט על מרכזה וצפונה של הארץ. שירת דבורה מביאה בפירוט את האזורים הפגועים ומציינת: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל (ה', ו'-ח').
  • העם המדייני עולה על ישראל ומגיעים עד עזה. והתאור מצמרר: "וְהָיָה, אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. ה כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ (נ', ג'-ה').
  • פלישתים ובני עמון מתנכלים לארץ במשך על תקופת השופטים.
  • בימי שמשון מגיע שליטת הפלישתים והכתוב אומר: "וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים" (י"ג,א')

שאול המלך נבחר לתפקידו עקב ההתנכלויות לארץ ישראל. הוא יוצא למערכה נגד בני עמון המאיימים על תושבי יבש גלעד. בכל תקופת שלטונות הוא לחם בפלישתים עד אשר נפל מידם ההר הגלבוע. והתוצאה הייתה: "וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי-נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן (ל"א,ז') - העם הפלישתי יושב בארץ ישראל.

מלכות דוד

תחום השליטה של מלכות דוד - מקור התמונה:ויקישיתוף, מביא התמונה" Armoruso

דוד המלך כבש את ירושלים ו"וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד" (שמואל ב' ה' ד'-ו'). הפלישתים עלו לקראת דוד והוא "וַיַּךְ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים, מִגֶּבַע, עַד-בֹּאֲךָ גָזֶר" (שם, כ"ה) - פלישתים נסוגים מרוב שטח נחלת שבט יהודה. דוד משלים את כיבושיו: "וַיַּךְ דָּוִד אֶת-פְּלִשְׁתִּים... וַיַּךְ אֶת-מוֹאָב... וַיַּךְ דָּוִד, אֶת-הֲדַדְעֶזֶר בֶּן-רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה, בְּלֶכְתּוֹ, לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר- (פְּרָת)... וַתָּבֹא, אֲרַם דַּמֶּשֶׂק...וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם, (ח', א' ח'). ארץ פלישתים וארץ מואב נכבשים ודוד מגיע לדמשק, ארם עד נהר פרת. בדרום הוא שם נציב עם "אדום". הוא משלים את מרחב הארץ למזרח וכובש את ארץ בני עמון, לאחר היא קוראת לעזרה, כאמור: "וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת-אֲרַם בֵּית-רְחוֹב וְאֶת-אֲרַם צוֹבָא, עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי, וְאֶת-מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ, וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ (שם,י',ח').

מסע הפוקדים של דוד

ערך מורחב - מסע הפוקדים של דוד


מסע הפוקדים של דוד בוצע על ידי דוד המלך לקראת סוף מלכותו במחצית המאה ה-10 לפנה"ס. עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני תחום ארץ ישראל הגדול ביותר שהיה תחת שלטון עם ישראל. אמנם, על שר צבאו יואב הוא מצווה: "שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע" (שמואל ב', כ"ד,ב') אבל הוא מגיע בדרום עד למואב ובצפון לקרבת ארם דמשק ונושק לחוף הים התיכון לערים צור וצידון.

מטרת המפקד הוא למנות את מספר הלוחמים או בלשון הכתוב: "אִישׁ-חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב" (שם, שם,ט'). ואחר תשעה חודשים מתקבל הסיכום: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. דוד המלך חש כי חטא במעשהו. הפרשן רבי ישעיה מטראני כותב: חטאתי - כי לא הרשו למנותם, כי אם בעת הצורך במלחמה, כמו שעשה שאול: "ויפקדם בטלאים" (שמואל א', ט"ו, ד') כדי למנות עליהם שרי צבאות".

מלכות שלמה

פריסת הנציבויות

נציבי שלמה ושם הנציבות

בימי שלמה המלך ארץ ישראל מגיעה לממדיה המירביים. שלמה המלך קובע 12 נציבויות במטרה שכל נציבות תספק את צרכי המלוכה חודש לשנה. העובדה כי הנציבויות אינן חופפות את נחלות השבטים, למרות שבשני המקרים מדובר ב-12 יחידות מעידה כי העקרון לחלוקה היא היכולת לשאת בנטל כלכלת בית המלוכה חודש בשנה. לכן היה משקל לעיקרון הכלכלי, אם כי מטעמי נוחיות גם בוצעה החלוקה הגאוגרפית המתאימה, אשר לעיתים נראית כאלו הייתה במטרה לעמוד בהתחייסות כמו הנציבות של בענה בן-אחילוד, אשר גבולותיה ניראים מלאכותיים. שלמה המלך השיג בחלוקה זאת עוד הישג, המבנה השיבטי-המסורתי נחלש עקב זאת והתגבש מבנה ממלכתי שבטי מלכות ישראל בדור רחבעם מצד אחד ושבטי יהודה ושמעון מצד שני.

וזהו הפירוט:

  1. בן-חור - הר אפרים
  2. בן-דקר - מקץ, שלעבים, בית שמש, אילון, בית חנן (אזור שלא היה בשליטה ישראלית בימי ההתנחלות ולכן שבט דן נאלץ לצאת צפונה ולכבוש את דן)
  3. בן-חסד - ארובות, שכה וארץ חפר
  4. בן-אבינדב - נפת דאר
  5. בענה בן אחילוד - תענך, מגידו "בית שאן אצל צרתנה מתחת ליזרעאל מבית שאן עד אבל מחולה עד מעבר ליקמעם"
  6. בן-גבר - רמות הגלעד, חוות יאיר בגלעד, חבל ארגוב בבשן, "ששים ערים גדולות חומה ובריח נחושת"
  7. אחינדב בן-ערא - מחניים (דרום עבר הירדן)
  8. אחימעץ - נפתלי
  9. בענא בן- חושע - אשר ובעלות
  10. יהושפט בן פרוח - יששכר
  11. שמעי בן-אלא - בנימין
  12. גבר בן-רי - ארץ גלעד, ארץ סיחון מלך האמורע וגוג מלך הבשן

ונציב אחד אשר בארץ (אולי יהודה) - ראו דיון מטה

חלוקת הארץ לפי שבטי ישראל אינה כבר החלוקה הקובעת. הרב יהוסף שווארץ בספרו תבואות הארץ סבור כי את הפסוקים האחרונים בתאור: "גֶּבֶר בֶּן-אֻרִי, בְּאֶרֶץ גִּלְעָד--אֶרֶץ סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְעֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים. (מלכים א' ד' י"ט-כ') יש לקרוא כך: "וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. יְהוּדָה" - כלומר היה נציב אחד גם ביהודה (רק אז נקבל 13 נציבים!) והוא מבאר: "ולפי הפשט באמת הנציב אשר בארץ רוצה לומר בעיר אשר יושב שלמה והיא ירושלים שהיא בארץ יהודה."

הסדר שבהן מוצגות הנציבויות עורר את הארכיאולוג בנימין מזר להציע שזהו גם הסדר בו דוד המלך ביצע את כיבושיו. כותב על כך ברוך קנאל: "שונה הייתה גישתו של דוד לשטחים בהם ישבו הכנענים ועמים קרובים. יש להניח, שדוד כבש את העיר הקדומה, אשר מקומה בתל-קסילה (בקרבת תחנת החשמל על שם רידינג ליד תל אביב, מעבר לירקון), אשר נחפרה בהנהלת ב. מזר. כן מסתבר, שדוד המלך כבש את שפלת לוד ואונו, את השרון, ואת העמק. כעת הגיע תורן של תענך, מגידו ובית שאן - הן הפכו ערים ישראליות ואדמתן עובדה בידי בני ישראל. המקרא לא שמר לנו פרטים על פרטי כיבושיו אלה של דוד. מעניינת היא הצעתו של ב. מזר, שהציע לראות רמז לסדר כיבושי דוד ברשימת נציבי שלמה אשר במלכים (א' ד, ז-י"ט)מלחמות דוד מלך ישראל - מחניים ל"ה תשי"ח

הפריסה של הנציביות מציעה גם על המבנה הכלכלי של ארץ ישראל. שהרי על כל נציבות היה: "וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-בֵּיתוֹ: חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה (שם,ז'). מימדי האספקה שנדרשו לספק מובאים בבאוצר המדרשים: "וכל אחד מהם (מהנציבים) היו לו שמונה עשר אלפים שרים ולכל שר ושר אלף שרי אלפים, ולאלפים שרי מאות ולמאות שרי חמישים ולחמישים שרי עשרות, והיו מכלכלים המלך וביתו מכל דבר ולא היו מעדרים דבר כל אחד ואחד בחדשו.
ומאכל שלחנו ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר בריאים משומנים שהיו מאכילים אותם עיסה בלולה בשמן ומשקים אותם חלב ועשרים בקר אבוסים בעשב עם שעורים, מאה כבשים שמנים ומאה צבי ושלושים איל ועשרים יחמורים גדיים ועופות ודגים וכל מיני מעדנים עד אין מספר"

ראוי לציין כי הכלכלה נאספה בתוצרת חקלאית, אשר הועברה למחסני הממלכה. הדבר מעיד על כך שהשימוש במטבעות לא היה מקובל וכתוצאה גם לא התפתח מסחר בקנה מידה רחב בין הערים, לכן הגיע בארץ ישראל רק בתופה הפרסית.

הארכיאולוג יוחנן אהרוני, בספרו מלכויות ישראל ויהודה בימי הבית הראשון[2], מבחין בין שני סוגי נציבויות:

  • אלו הקרויות על שמות שבטים כמו נפתלי, אשר, יששכר, בנימין, גד מחניים בגלעד וכן הר אפרים. אלו אזורים של התיישבות ישראלית מימי ההתנחלות.
  • מחוזות "כנענים" לשעבר, אשר שם הנציב מוזכר בשם משפחה: בן-דקר, בן-אבינדב, בענה בן-אחילוד ובן גבר.

לגבי האחרונים הוא מעלה את ההשערה כי נושאי המשרות מקורם באוכלוסיה הכנענית הוותיקה. הוא לומד זאת מתוך השוואה לכתבי אוגרית, ללוחות-תענך ולשמות אחרים במקר: "בן רמליהו" או "בן טבאל".

אולי גם השיויון במחוזות: ששה מול ששה, מעיד על שיויון הזכויות והחובות של שני חלקי האוכלוסיה במסגרת "כל ישראל" - מונח המוגדר בימי שלמה המלך.

אהרוני לומד מן העובדה כי שני נציבים הם חתניו של שלמה, בדאר ובנפתלי, שמועד הגדרת הנציבויות הוא מהמחצית השנייה של תקופת מלכות שלמה, שכן הוא עלה לשלטון בגיל צעיר.

בשליטה נוכרית

חלוקת ארץ ישראל לפרובינציות רומאיות - המאה ה-1, מקור:ויקישיתוף, מביא התמונה" Andrew

חזקת כשרות

לארץ ישראל ישנה חזקת כשרות מיוחדת על כל המקוואות שבתוכה, וכן היא טהורה מטומאת ארץ העמים. במשנה כתובים הלכות אלו בפרק ח' דמקוואות‏[3]

מצוותיה

מצות יישוב הארץ

ערך מורחב - יישוב ארץ ישראל

מצוות התלויות בארץ

ערך מורחב - מצוות התלויות בארץ

תרומות ומעשרות

שביעית

ערך מורחב - שמיטה

יובל

ערלה ונטע רבעי

מכירת קרקע בארץ

לא תחנם; לא ישבו בארצך; ...

ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל

ערך מורחב - נבואות שהתגשמו

הרמב"ן בפרשת בחוקותי [4], מבאר את הפסוק :"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ"[5] וז"ל:

"וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם."

[והשווה לדברי רבינו בחיי בבראשית יז כד].

מארק טווין ביקר בארץ בשנת 1867 ואת התרשמותו כתב בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש", ושם כותב: "ארץ שוממה שאדמתה עשירה למדי אלא שכולה עולה שמיר ושית - מרחב דומם ואבל. יש כאן עזובה שאפילו הדימיון אינו יכול להעניק לה תפארת, חיים ומעש. הגענו בשלום להר תבור... כל הדרך לא ראינו נפש חיה... בשום מקום לא היה עץ ולא שיח. אפילו הזית והצבר - אותם ידידים נאמנים של אדמת זיבורית - כמעט אין בארץ."[6]

ואולם כל זה בטרם חזרת עם ישראל לארצו, וכפי שמבואר במסכת סנהדרין[7]: "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר[8]: 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא' ע"כ. ומפרש רש"י: "'מגולה מזה' - כשתתן ארץ-ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר".

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הרב ישראל אריאל, ארץ ישראל לגבולותיה על פי המקורות, הוצאת כנה, ירושלים
    • יסודות וחקר - 1988
    • ארץ וחוצות' - 1993
  • יהודה אליצור ויהודה קיל, בספרם אטלס דעת מקרא, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1993.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. המאה ה-3 לפני הספירה
  2. מצוטט בחוברת הקורס של האוניברסיטה הפתוחה "תולדות עם ישראל בימי בית ראשון" יחידה 3: מלכות שלמה
  3. ראה הפירוש בר"ש מקוואות ח'.
  4. פרק כו
  5. פרק לב
  6. חוברת "תורה מן השמים" ח"א עמ' 12.
  7. דף צח ע"א
  8. יחזקאל פרק לו