בורר: הבדלים בין גרסאות בדף

הפרדת אוכל ופסולת המעורבים זה מזה. אחת מל"ט [[אבות מלאכות] האסורות בשבת.

חקירה במהותה

1. המלאכה היא לברור (הפרדת הפסולת מהאוכל), או לגרום שהאוכל יהיה מבורר (מתוקן ומנוקה) (אגלי טל זורה א-ה,ו, פרי משה שבת טז-ג, מי טל בורר א). 2. גדר התערובת - שלושה צדדים: שהפרטים יגעו זה בזה, או שיהיו בכלי אחד, או שיהיו מונחים זה על זה (מנוחת עמי ו-3 עמוד 36) (דן לגבי כל אחד מהצדדים הללו). 3. גדר התערובת - שתהיה בכוונה (בעצם), או גם במקרה (מנוחת עמי ו-3 עמוד 39).

ארבע המלאכות הקשורות למלאכת בורר

ארבע מלאכות עוסקות בהפרדת האוכל מהפסולת, דש, זורה, בורר ומרקד, וכולן עוסקות בהכנת הקמח מהתבואה. אחר הדישה, בה הופרדו גרעיני התבואה מהשיבולים, נותרו עם גרעיני התבואה שאריות של קש ומוץ. כדי להוציאם, היו זורים את התבואה ברוח. כלומר, מעיפים את גרעיני התבואה כלפי מעלה, והרוח היתה מעיפה את המוץ והקש, שהם קלים, הלאה, והגרעינים היו נופלים בחזרה לערימה, וזוהי מלאכת זורה. בתוך הערימה עדיין נותרו גושי עפר ואבנים, שאותם היו מוציאים בידיים, וזוהי מלאכת בורר. לאחר מכן היו טוחנים את גרעיני החיטה לקמח. אולם כיוון שקליפת גרעיני החיטה גסה יותר, נוצרים ממנה חלקיקים גסים הנקראים סובין. כדי להפריד את הקמח מהסובין, מרקדים את הקמח בנפה, הקמח יורד דרך המסננת שבנפה ואילו הסובין נותרים למעלה. וזוהי מלאכת מרקד. מלאכת בורר נעשית ביד, ומלאכת מרקד בכלי, במלאכת בורר מוציאים את הפסולת ובמלאכת מרקד הפסולת נשארת בנפה והקמח יורד למטה. מכאן שיש סוגים שונים של הפרדת אוכל מפסולת, וכולם שנעשו כדרך מלאכתם - אסורים מהתורה, ואם נעשו בשינוי אסורים מדברי חכמים, ואם נעשו כדרך אכילה - מותרים.

דרך אכילה מותר ודרך מלאכה אסור

לברור אוכל מפסולת כדרך מלאכה - אסור מהתורה. ליטול אוכל מתוך פסולת כדרך אכילה - מותר לכתחילה.

למשל, מי שיש לו אגוזים מעורבים בשברי קליפות, אינו חייב לאכול את האגוזים עם הקליפות, אלא מותר לו ליטול את האגוזים מתוך הקליפות ולאוכלם, ואין זו מלאכת בורר אלא כך היא דרך אכילה. וההיתר אינו רק ליטול אגוז אחד מתוך התערובת ולאוכלו, ואח"כ ליטול עוד אגוז ולאוכלו, אלא מותר ליטול תחילה את כל האגוזים ולהניחם בקערה, ואח"כ ללכת לשולחן ולאוכלם, שכך היא דרך אכילה. ואף מותר לברור אוכל לצורך אחרים, לפיכך, יכול אדם לברור אגוזים עבור כל חבריו, ואח"כ להגישם לפניהם.

שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שהברירה תיחשב כדרך אכילה המותרת ולא כדרך מלאכה האסורה. א) שיקח את האוכל ולא את הפסולת, שזוהי דרך אכילה, אבל אם יקח את הפסולת מתוך האוכל, הרי הוא בורר כדרך מלאכתו. ב) שיקח את האוכל ביד כדרך האוכלים, ולא בכלי המיועד לסינון או ברירה כדרך מלאכה. ג) שההכנה תיעשה סמוך לאכילה, אבל אם יברור זמן רב לפני אכילתו, הרי הוא בורר כדרך מלאכתו. כאשר כל שלושת התנאים מתקיימים, מובן שהאדם עוסק בהכנת אכילתו, אולם כשחסר תנאי אחד, הרי זה כמי שעוסק במלאכת בורר האסורה מהתורה. 1 נחזור לדוגמא שפתחנו בה: מי שיש לו אגוזים שמעורבים בקליפותיהם, מותר לו ליטול את האגוזים ולאוכלם, שכל שלושת התנאים התקיימו, הוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת, הוא עושה זאת בידו, ולצורך אכילה סמוכה. אבל אם יטול את הקליפות, כיוון שהוציא את הפסולת מתוך האוכל כדרך מלאכת בורר, הרי הוא עובר באיסור תורה. וכן אם יוציא את האגוזים כדי לאוכלם לאחר זמן רב, כיוון שהוא אינו עושה זאת לצורך אכילה סמוכה, הרי הוא בורר כדרך מלאכתו ועובר באיסור תורה. וכן אם ימציאו כלי שיסייע בברירת האגוזים מקליפותיהם, אסור יהיה להשתמש בו בשבת, אפילו אם ירצה לאכול מיד את האגוזים.

ג - שני מיני מאכלים מעורבים גם הפרדה בין שני מיני מאכלים מעורבים אסורה משום בורר. ואף ששני המינים ראויים לאכילה, כיוון שהם מינים שונים, כל מין נחשב לגבי חבירו כפסולת, שאם נרצה מין אחד בלבד, ימצא המין השני המעורב בו מפריע, וממילא המפרידם מתקנם, והרי הוא עובר באיסור בורר (שו"ע שיט, ג, באו"ה ד"ה 'לאכול'). לפיכך, מי שיש לו תערובת של אגוזים ושקדים, ורק את האגוזים הוא רוצה לאכול. האגוזים נחשבים אצלו כאוכל והשקדים כפסולת. ואם כן מותר לו ליטול את האגוזים מתוך השקדים כדי לאוכלם מיד, שכך היא דרך אכילה. אבל אם יוציא את השקדים, הרי הוא מפרידם כדרך בורר, ועובר באיסור תורה. ואם הוא רוצה להגיש לפני המסובים גם את האגוזים וגם את השקדים, שניהם נחשבים לגביו כאוכל, ומותר לו להפרידם זה מזה כדי להגישם מיד לפני המסובים. אבל אסור להפרידם כדי להגישם לאחר זמן (באו"ה שיט, ג, ד"ה 'היו לפניו'). כל שיש הבדל בטעם - נחשב כשני מינים, כגון חתיכות של בשר צלי שמעורבות עם חתיכות של בשר מבושל, וכן חתיכות של בשר עוף עם חתיכות של בשר הודו. אבל כאשר כל מיני הבשר מאותו הסוג, אלא שיש שם חתיכות גדולות וקטנות, אין איסור להבדיל בין הגדולות לקטנות. 2

ד - האיסור רק בתערובת איסור בורר קיים רק כאשר שני מינים מעורבים ביניהם, אבל אם הם מונחים זה בצד זה, אין איסור להפרידם. למשל, כאשר ישנם לפניו אגוזים ובוטנים מעורבים, והוא רוצה לאכול לאלתר את האגוזים, מותר לו לקחת את האגוזים מתוך התערובת, ואסור לו להוציא את הבוטנים. אבל אם הם מונחים זה לצד זה, מותר להוציא את כל הבוטנים כדי להגיש את האגוזים, שהואיל ואינם מעורבים אין בהם איסור בורר. חתיכות גדולות של דג ממינים שונים שמעורבות אלה באלה, חלים עליהן דיני בורר, ומותר ליטול את החתיכות שהוא רוצה לאכול לאלתר, ואסור להוציא את החתיכות שאינו רוצה לאכול. ואף שהן גדולות, כיוון שהן מעורבות, וצריך לטרוח ולחפש אחר החתיכות שהוא רוצה, יש בהן דין בורר. אבל אם כל החתיכות שהוא רוצה לאכול נמצאות למטה, מותר להסיר את העליונות כדי ליטול את התחתונות, שהואיל והן מסודרות, מין אחד למעלה ומין אחד למטה, אין בהפרדתם איסור בורר (רמ"א שיט, ג. באו"ה ד"ה 'לאכול מיד'. וע' שש"כ ג, הערה ז). ומי שהיו לו שזיפים ואפרסקים מעורבים, אם הם פירות מועטים, כיוון שהם גדולים, אין הם נחשבים מעורבים, ורשאי להפרידם זה מזה אפילו כדי לאוכלם לאחר זמן. אבל אם הם מרובים, הם נחשבים מעורבים, וחלים עליהם כל כללי בורר, ואסור להפרידם כדרך מלאכה, ומותר להוציא כדרך אכילה את הפירות שרוצים לאכול לאלתר. מי שיש לו מרק ובתוכו חתיכות קטנות של עוף או ירקות, כיוון שהן קטנות והרוצה להוציאן צריך לחפש ולטרוח אחריהן, חלים עליהן איסורי בורר. כלומר, כדי לאוכלן לאלתר מותר להוציאן מהמרק, אבל אסור להוציאן מהמרק כדי לאכול את המרק, וכן אסור להוציאן כדי לאוכלן לאחר זמן. אבל אם חתיכות הבשר גדולות, כיוון שאין צורך לחפש אחריהן, אין הן נחשבות כמעורבות במרק, ואין עליהן איסורי בורר. לפיכך מותר להוציאן מהמרק כדי לאכול את המרק לבדו. וכן מותר להוציאן כדי לאוכלן לאחר זמן. וכן הדין לגבי כופתאות וביצים שבתוך מרק, שאינן נחשבות מעורבות במרק. 3

ה - איסור הוצאת פסולת מתוך אוכל כפי שלמדנו, דרך אכילה היא ליטול את האוכל כדי לאוכלו מיד, אבל המוציא את הפסולת מתוך האוכל, עובר באיסור בורר. 4 וגם כשהפסולת מועטה, ויותר קל להוציאה מתוך התערובת, המוציאה עובר באיסור בורר. למשל, אם נפלה קליפת ביצה לתוך סלט ביצים, אסור להוציאה לבדה, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל, אלא יוציאה בכף יחד עם מעט מהביצים, וכיוון שלאוכל שהוציא עם קליפת הביצה יש חשיבות, שאפשר לאוכלו, הרי הוא נחשב כמפריד אוכל מאוכל, ואין בכך איסור. וכן אם נפל גרעין לימון לתוך סלט, לא יוציאו לבדו, אבל יכול להוציאו עם מעט סלט (עיין בהמשך בהלכה טו בדין הוצאת חרק מתוך תבשיל). 5 וכן מי שיש לו אשכול ענבים שיש בו ענבים טובים ופגומים, אסור להוציא מהאשכול את הפגומים, אלא בשעה שירצה לאכול יטול את הטובים ויאכלם (שש"כ ג, כב). וכן מי שאינו אוהב לאכול בצל והגישו לפניו סלט עם חתיכות בצל, אסור לו להוציאן מהסלט, מפני שהן נחשבות אצלו כפסולת. ואם ירצה לאכול מהסלט, יאכל את מה שהוא אוהב וישאיר את חתיכות הבצל בצלחת. ואם יש שם חבר שמוכן לאכול את חתיכות הבצל שבסלט שלו, מותר לו להוציאן כדי שחבירו יאכל אותן לאלתר, שבאופן זה גם חתיכות הבצל נחשבות כאוכל, ומותר להפרידן כדי שחבירו יאכל אותן לאלתר (שש"כ ג, כג). וכן מי שאינו אוהב פטריות, והגישו לו מרק ובתוכו פטריות, אסור לו להוציאן. ואפילו אם יוציא בכל פעם בכף פטריות עם מעט מרק, כיוון שהוא צריך להוציא הרבה פטריות, ברור שדעתו רק על הפטריות והרי הוא נחשב כבורר פסולת מתוך אוכל ועובר באיסור (כמבואר להלן הלכה טו והערה 27). אבל אם חבירו אוהב פטריות ומוכן לאכול אותן, מותר לו להוציאן מתוך הקערה שלו ולהעבירן לקערתו של חבירו כדי שיאכל אותן מיד, שבאופן זה גם הפטריות נחשבות כאוכל, ומותר להפרידן כדי שחבירו יאכל אותן לאלתר.

ו - לאלתר כפי שלמדנו (בהלכה ב), איסור מלאכת בורר הוא כדרך מלאכה, שעניינה הפרדת האוכל מהפסולת. אבל מי שמפריד את האוכל מהפסולת כדי לאוכלו לאלתר, אין זה בכלל מלאכת בורר, שכך היא דרך אכילה. לפיכך, אדם שיש לפניו תערובת של גרעינים שחורים ולבנים, והוא רוצה לאכול את השחורים. אם יברור את הגרעינים השחורים כדי לאוכלם לאחר זמן, יעבור על איסור בורר מהתורה. אבל אם הוא רוצה לאוכלם לאלתר, מותר לו להוציא את כל הגרעינים השחורים שהוא רוצה לאכול. וכן מותר לאשה שעוסקת בהכנת הסעודה, לברור אוכל לצורך כל בני ביתה ואורחיה. למשל, מי שיש לה תערובת של שזיפים ואפרסקים, והיא רוצה להגיש שזיפים בלבד, מותר לה להוציא לפני הסעודה את השזיפים ולהכינם בקערה, כדי להגישם בסוף הסעודה. ואפילו אם הסעודה תארך שלוש שעות, כיוון שהיא מכינה אותם בסמוך לתחילת הסעודה, וכך מקובל, להכין את כל המאכלים לפני הסעודה כדי להגישם במשך הסעודה, הרי שהוצאת השזיפים היתה כדרך אכילה ולא כדרך מלאכת בורר. והעיקר שהוצאת האוכל תהיה סמוכה לסעודה, היינו בזמן שרגילים להכין את הסעודה. אבל אם תעשה זאת לפני כן, הרי היא עוברת באיסור בורר. והכל תלוי במספר האנשים וגודל הסעודה. למשל, כאשר אוכלים על שולחנה שלושים אנשים, מן הסתם עריכת השולחן והכנת המאכלים להגשתם יימשכו זמן רב, וכל משך אותו הזמן מותר להוציא את האוכל מהפסולת. מי שאינה יודעת מתי בדיוק בני ביתה יחזרו מבית הכנסת, מותר לה להקדים מעט בברירת האוכל מתוך הפסולת לצורך הסעודה, כדי שלא יצטרכו להמתין לה. אבל תיזהר שלא תקדים יותר ממה שנצרך כדי להכין את הסעודה לקראת בואם. 6 מי שהתכוון לברור אוכל מתוך פסולת לצורך הסעודה הקרובה, ולבסוף נשתייר ממה שהכין גם לסעודה אחרת, אין בידו איסור, ובלבד שלא יערים לעשות כך בכוונה. 7

ז - ביד ולא בכלי כפי שלמדנו, מותר ליטול אוכל מתוך פסולת כדרך אכילה, ואחד משלושת התנאים לכך, שהדבר יעשה ביד ולא בכלי שנועד לברירה. למשל, מי שיש לו גרעינים קלופים מעורבים בקליפותיהם, אפילו אם הוא רוצה לאוכלם מיד, אסור לו לסננם דרך רשת שהגרעינים עוברים דרכה והקליפות נשארות למעלה, מפני שהוא משתמש בכלי. כף ומזלג אינם כלים שנועדו לברירה אלא לסייע ליד לאחוז במאכל, כדי שהיד לא תתלכלך או כדי לאחוז טוב יותר את האוכל, לפיכך, מותר להוציא בהם את האוכל מתוך הפסולת. למשל, מי שיש לו תבשיל שמעורבים בו מינים שונים, מותר לו ללקט במזלג את כל המין שהוא רוצה לאכול, להניחו בצלחתו ולאוכלו לאלתר. 8 אסור להוציא את גלעיני הזיתים בעזרת מכשיר מיוחד שנועד לכך, מפני שהוא עושה זאת בכלי שנועד לברירה. 9 במִלחיות רבות מניחים בנוסף למלח גם גרגירי אורז, כדי שיספגו את הלחות וימנעו את המלח מלהתגבש. ואף שחורי המִלחייה קטנים, ורק המלח יוצא דרכם, מותר להשתמש בה בשבת, מפני שאין היא נחשבת כלי שנועד לברירה אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראייה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במִלחייה. 10 (עיין עוד בהלכה ח לעניין מקלף, ובהלכה יג - כף מחוררת וברירה ע"י מצקת, ובהערה 22 כלי לזיתים, ובהלכה יד תיון).

ח - הסרת קליפות מותר להסיר את קליפת הפרי כדי לאוכלו. ואף שהסרת הקליפה היא כמו הוצאת פסולת מתוך אוכל, אין בזה איסור, כי טעם ההיתר להוציא את האוכל מתוך הפסולת, מפני שכך היא דרך אכילה, ואם כן בפרי שיש לו קליפה, דרך האכילה היא להסיר את הקליפה כדי לאכול את הפרי. לפיכך מותר לקלוף שומים, בצלים, אגוזים, ביצים, תפוזים, אשכוליות, בננות וכיוצא בהם, ובלבד שיעשה זאת כדי לאוכלם לאלתר, שאם הוא קולפם כדי לאוכלם אחר זמן, הרי זה כדרך מלאכה ועובר על איסור בורר (רמ"א שכט, יט). 11 מותר להסיר את הקליפה בסכין, כי הוא כלי שנועד לסייע ליד כדרך אכילה, ולא כדרך מלאכה (ע' אג"מ או"ח א, קכד). לגבי פירות שרבים רגילים לאכול את קליפתם, כגון תפוחים, אגסים ומלפפונים, נחלקו הפוסקים האם שייך בהם איסור בורר. יש אומרים, שהואיל וגם הקליפה היא פרי, אין כאן איסור בורר, אלא הרי הוא כחותך את הפרי לשני חלקים, ומותר לקלפם כדי לאוכלם לאחר זמן. ויש אומרים, שהואיל והוא אינו רוצה את הקליפה, הרי היא נחשבת לגביו כפסולת, ואסור לקלפם כדי לאוכלם לאחר זמן, אבל כדי לאוכלם מיד מותר, שכך היא דרך אכילתם. למעשה, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך. 12 עוד התעוררה שאלה, האם מותר להסיר קליפת תפוחים, מלפפונים וגזר על ידי קולפן. יש אוסרים ויש מקילים. ויש מקילים בקליפות שראויים יותר לאכילה כדוגמת תפוחים, ואוסרים בקליפות שאינם ראויים כל כך לאכילה כדוגמת קליפות מלפפונים וגזר. והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך. 13 מותר לשטוף פירות שנדבק בהם עפר, אבל אסור להשרותם במים כדי שהעפר ייפרד מהם וישקע. 14

ט - עצמות שבדגים ובבשר האוכל דגים שיש בהם עצמות, רשאי להוציא את העצמות תוך כדי אכילתו, כלומר, יתחיל לאכול מהדג, וכשיגיע לעצמות שמפריעות לו להמשיך לאכול, רשאי להוציאן בידו או במזלג ולהמשיך לאכול. וכן הדין לגבי מי שאוכל בשר שיש בו עצמות, יתחיל לאכול את הבשר, וכשיגיע לעצם שמפריעה לו להמשיך, יוציאנה בידו או במזלג וימשיך לאכול. ואמנם יש מחמירים בזה, משום שבהוצאת העצמות הוא מוציא פסולת מתוך אוכל, דבר שנחשב כמלאכת בורר. אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים, שהואיל וכך היא דרך אכילת דגים ובשר שמעורבים בהם עצמות, והוא עושה זאת ממש בעת אכילתו, אין בזה איסור בורר. 15 אבל עצמות יבשות שמעורבות בתבשיל, כיוון שאינן דבוקות לבשר, הרי הן כפסולת רגילה, שאסור להוציאה מתוך האוכל, אלא יאכל את התבשיל וישאיר את העצמות בצלחתו (באו"ה שיט, ד, סוד"ה 'מתוך', בא"ח ש"ש בשלח יא).

י - הוצאת גלעינים וגרעינים מפירות האוכל שזיף, כשיגיע לגלעין, רשאי לזורקו ולהמשיך לאכול. והאוכל משמש או תמר, יפתחם (ויבדוק שאין בהם תולעים) ויזרוק את הגלעין ויאכלם, שכך היא דרך אכילתם (מ"ב שכא, פד). 16 החותך אבטיח, רשאי לנער את החתיכות כדי להסיר מהם את הגרעינים. וגרעינים שנמצאים בתוך החתיכה ולא ירדו בניעור, מותר להסיר ביד או בסכין, שכך היא דרך אכילתו, ובתנאי שיעשה זאת ממש סמוך לאכילה. ולכתחילה, טוב שיסירם כלאחר יד, כלומר בשינוי מסוים (בא"ח ש"ש בשלח ז). ויש שהחמירו להכניס את האבטיח לפה, ולהוציא מפיו את הגרעינים (חזו"א נד, א). אבל למעשה, לדעת רוב הפוסקים, מותר להסיר את הגרעינים לפני הכנסת האבטיח לפה, שכך היא דרך אכילתו. 17 הפותח מֵלון כדי לאוכלו לאלתר, רשאי לזרוק את כל הגרעינים שבו, שהוצאתם כמוה כהסרת קליפת פרי. וכן מותר להסיר את קליפת המֵלון והאבטיח סמוך לאכילה. וכן מותר להסיר את הגבעול המחובר לפרי סמוך לאכילה. 18

יא - סינון משקים גם סינון משקים עלול להיות אסור מהתורה, ודינו תלוי במצב המשקה. אם יש במשקה פסולת ובלא הסינון אי אפשר לשתותו, הרי שהסינון הוא מלאכה שמכשירה אותו לשתייה, והמסננו עובר באיסור תורה. ואם גם בלא הסינון המשקה ראוי לשתייה, מותר לסננו במסננת, ואף שעל ידי הסינון הוא משתפר מעט, אין שיפור זה משנה באופן מהותי את המשקה, ולכן אין איסור לסננו. במצב ביניים, שהמשקה עכור, ובלא סינון רוב בני האדם אינם רגילים לשתותו, ורק בשעת הדחק יוכלו לשתותו, אסור לסננו במסננת. ונחלקו אם מותר לסננו בבד שלא כדרכו, לדעת רוב הראשונים מותר, ולדעת הרמב"ם אסור. וכתבו האחרונים שראוי להחמיר בזה כדעת הרמב"ם (שו"ע שיט, י; מ"ב מב). לפיכך, שמרים שמעורב בהם יין, כיוון שאינם ראויים לשתייה - אסור לסננם כדי להוציא מהם את היין, ואם סינן אותם - עבר באיסור תורה (שו"ע שיט, ט, מ"ב לב). ואם היין עכור עד שרוב בני אדם אינם רגילים לשתותו, אסור לסננו במסננת, וגם על ידי בד ראוי שלא לסננו. לעומת זאת, יין שראוי לשתייה, מותר לסננו כדי שיהיה יותר צלול, שהואיל וכבר לפני הסינון היה ראוי לשתייה, אין סינונו נחשב למלאכה. וכן מותר לפתוח בשבת ברז שיש עליו מסננת, או להוציא מים דרך כלי שמסנן אותם, שהואיל והם ראויים לשתייה לפני הסינון, אין סינונם נחשב למלאכה. וכן הדין לגבי חלב שיש בו גושים קטנטנים של שומן, אם רוב בני אדם רגילים לשתותו בלא סינון, וגם הוא יכול לשתותו בלא סינון, מותר לסננו במסננת. וכן מיץ תפוזים שיש בו חלקיקי פרי, כיוון שרוב בני אדם רגילים לשתותו בלא סינון, אין איסור לסננו במסננת. 19

יב - הפרדת מרק מחלקי אוכל גושי שבתוכו מרק שמעורבים בו חלקי אוכל גושי, כגון חתיכות קטנות של ירקות ואיטריות, אסור להפריד את המרק מהירקות והאיטריות. ואף על פי שגם המרק וגם הירקות והאיטריות ראויים לאכילה, כבר למדנו (בהלכה ג), שאסור להפריד שני מיני מאכלים זה מזה. אבל כדרך אכילה מותר להפרידם, וכפי שלמדנו (בהלכה ב), כדי שפעולת ההפרדה תיחשב כדרך אכילה צריכים להתקיים שלושה תנאים: א) שיוציא את האוכל מתוך הפסולת, ומה שהוא מתכוון לאכול עכשיו נחשב כאוכל. ב) שיטול את האוכל ביד ולא בכלי שנועד לסייע לברירה. ג) שנטילת האוכל תהיה לצורך אכילה סמוכה ולא כדי לאוכלו לאחר זמן. לפיכך, אם הוא רוצה לאכול לאלתר את המרק ולא את הירקות, הרי שהמרק נחשב לגביו כאוכל והירקות כפסולת, לפיכך מותר לו להטות את הסיר באופן שהמרק ישפך לבדו לתוך הקערה, ואף שהמרק יוצא ממש מתוך התערובת, אין בזה איסור, מפני שהוא מוציא את האוכל מתוך הפסולת. אבל אסור להשתמש לצורך כך בכלי. לפיכך, אסור להניח בשולי הסיר מסננת, כדי שרק המרק יעבור דרכה. ואסור להסתייע לשם כך אפילו בכלי שלא נועד לסינון, למשל, אסור לקרב את מכסה הסיר לסיר, ולפתוח פתח צר כדי שרק המרק יוכל לעבור דרכו. ואם הוא רוצה לאכול רק את הירקות והאיטריות, אסור לו להטות את הסיר כדי לשפוך את המרק מתוכו, מפני שבאופן זה הוא נחשב כמוציא את הפסולת מתוך האוכל, דבר שאסור אפילו אם מגמתו לאכול את הירקות והאיטריות לאלתר. 20 אולם אם הירקות והאיטריות שקועים למטה ומעליהם מרק צלול, המרק שלמעלה אינו נחשב מעורב בירקות ובאיטריות. ולכן גם הרוצה לאכול את הירקות בלבד, רשאי להוציא את המרק שלמעלה במצקת, או להטות את הסיר ולשפוך את המרק שמעליהם, אולם לאחר שיסיים לשפוך את המרק שמעל הירקות והאיטריות, אסור לו להמשיך להטות את הסיר כדי להוציא את המרק שמעורב עם הירקות והאיטריות. 21 יג - דינים נוספים בהפרדת נוזלים ממאכלים הפותח קופסת שימורים של מלפפונים חמוצים, כיוון שהמלפפונים גדולים, אין הם נחשבים מעורבים במים, ומותר לשפוך את המים שעימם החוצה. לעומת זאת, כאשר יש בקופסת השימורים תירס או אפונה וחתיכות של גזר, כיוון שהם קטנים הם נחשבים מעורבים, ואסור לשפוך מתוכם את המים. לגבי זיתים ששרויים במים ישנו ספק, שאולי אין הם מספיק גדולים וחלים עליהם דיני תערובת ואיסור בורר. וכיוון שהוא ספק הנוגע לאיסור תורה, צריך להחמיר, ולכן אסור לשפוך את המים מתוך הזיתים, וכן אסור להשתמש בכלי מיוחד שנועד להעלאת הזיתים מתוך המים. אבל מותר להוציא את הזיתים מתוך מימיהם, על ידי מזלג או כף, כדי לאוכלם לאלתר. 22 כבר למדנו (בהלכה ד), שמי שיש לו מרק ובו חתיכות גדולות של בשר, ירקות או ביצים, מפני שהן גדולות, אין הן נחשבות מעורבות במרק, ומותר להוציאן גם כדי לאוכלן לאחר זמן. וכן מותר להוציאן בכף מחוררת, שהואיל ואין בהן איסור בורר, כשם שמותר להוציאן במזלג כך מותר להוציאן בכף מחוררת. אבל מי שרוצה ליטול חתיכות קטנות של בשר או ירק שנחשבות מעורבות במרק, יוציאן עם מרק בכף רגילה או מצקת, ולא ישתמש לשם כך בכף מחוררת, מפני שהוא בורר את החתיכות מתוך המרק בכלי שמסייע לברירה. ואם אין לו כלי אחר, רשאי להוציאן בכף מחוררת, ובתנאי שלא יתכוון להפריד מהן את המרק, ולא ישהה את הכף מעל הסיר כדי שהמרק ישפך למטה. 23

יד - תיון ושקית תה 'תיון' הוא כלי שמבשלים בו עלי תה כדי לעשות תמצית נוזלית של תה. בפתח הזרבובית של התיון, שממנה יוצקים את תמצית התה לכוס, מותקנת מסננת מסוימת שמונעת מעלי התה לזרום בחופשיות לכוס. אם עלי התה שקעו לתחתית התיון, ומעליהם יש תמצית צלולה, מותר למזוג אותה אל הכוס. אולם כאשר עלי התה והמים מעורבים, יש אומרים שאין למזוג את התמצית דרך הזרבובית, משום שהמסננת שבפתחו בוררת את התמצית הנוזלית מתוך עלי התה. ויש שמתירים גם באופן זה. וכיוון שאפשר בקלות להוסיף עוד מים חמים (מכלי שני) לתוך התיון, ועל ידי כך יהיו בו מים רבים שלא יהיו מעורבים בעלי התה, עדיף לנהוג כך ולא להיכנס לספק איסור בורר. 24 מותר להכין תה על ידי הכנסת שקית תה לתוך כוס מים חמים (בכלי שלישי, כמבואר לעיל ח, יב). אולם בעת הוצאת שקית התה מהמים, יש להיזהר שלא להשהות אותה מעל הכוס כדי לטפטף ממנה טיפות לתוך הכוס, מפני שיש לחוש ששקית התה שמונעת מעלי התה לצאת ממנה נחשבת ככלי סינון, ונמצא שהוא בורר על ידי כלי את התמצית הנוזלית מתוך עלי התה (עיין לעיל טו, ב, טו, ז). אלא יוציא את השקית מהכוס ומיד יניח אותה בפח או בכוס אחרת. והמחמירים נוהגים להוציא את השקית על ידי כף. 25

טו - הוצאת חרקים מאוכל ועוד דינים חרק שנפל לתוך כוס תה וצף על המים, אין להוציאו לבדו, שאם יטלנו לבדו, נמצא שהוא בורר פסולת מתוך אוכל. אלא צריך להוציאו בכף, באופן שיעלה עימו גם מעט מהמשקה, או שיטה את הכוס וישפוך מעט מהתה עם החרק. 26 וכן הדין אם החרק נפל לתוך מרק או תבשיל, שמותר להוציאו בכף עם מעט אוכל. אבל אם נפלו לתוך המרק או התבשיל כמה חרקים, עד שהם מעורבים בכולו, אסור להוציאם עם מעט אוכל, מפני שברור שעיקר כוונתו על הפסולת, והאוכל שבכף טפל, נמצא שהוא מוציא פסולת מתוך אוכל ועובר באיסור. והתקנה לכך, לקחת יחד עם החרק הרבה אוכל, למשל על ידי כוס, עד שעיקר מה שהוא מוציא ייחשב אוכל, ואזי ייחשב כמפריד אוכל מאוכל, שאין בכך איסור. 27 מותר לשפוך מרק שמעורבים בו שיירי מאכל לתוך כיור שהניחו בו מסננת במקום יציאת המים, ואע"פ שהמסננת תעצור את שיירי המאכל, אין בזה איסור, מפני שאינו מתכוון להשתמש לא במים ולא בשיירי המאכל, נמצא שאין כאן אוכל ופסולת, אלא הכל פסולת (שש"כ יב, טז; מנו"א ח"ב ז, כט).

טז - פירות שנרקבו מי שהיתה לפניו קערה ובה מעורבים פירות טובים ופירות שהתחילו להירקב, מותר לו להוציא מתוך התערובת את כל הפירות שהוא מתכוון לאכול, או שהוא מתכוון להגיש לפני אורחיו בסעודה הסמוכה (מ"ב שיט, ז). ואם אינו מתכוון לאכול כעת את כל הפירות הטובים, ומנגד הוא חושש שאם ישאיר את הפירות הרקובים עם הטובים, ידביקו הרקובים את הטובים בריקבונם, יכול לשוטחם ולפזרם באופן שלא יגעו זה בזה, אבל לא יפריד את הטובים לכאן והרקובים לכאן. פרי שנרקב במקצתו עד שאינו ראוי כל כך לאכילה, במקום החיבור שבין החלק הרקוב לחלק הטוב ישנה תערובת, ולכן אסור לחתוך ולהסיר את החלק הרקוב, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל. והעצה לכך היא, להסיר יחד עם החלק הרקוב גם מעט מהחלק הטוב. 28

יז - כלים ובגדים כשם שיש איסור בורר במיני מאכלים, כך יש איסור בורר בשאר דברים, כמו ספרים, כלים ובגדים (ט"ז, מ"ב שיט, טו). וכל הכללים שנאמרו בדיני בורר במאכלים חלים על שאר סוגי התערובות. כלומר, מותר לקחת מתוך התערובת דבר שצריכים להשתמש בו לאלתר, מפני שהוצאתו אינה כדרך מלאכה אלא כדרך שימושו של אותו דבר. אבל אסור להוציאו כדי להשתמש בו לאחר זמן, וכן אסור למיין תערובת, וקל וחומר שאסור להוציא מתערובת של דברים את החלקים שאין מעוניינים בהם. למשל, ילדים שערבבו שני סוגים של משחקי קוביות, אסור להפריד להם את שני המשחקים. אבל אם הם רוצים לשחק כעת בסוג אחד, מותר להוציא להם את אותו הסוג מתוך התערובת, מפני שאין זה מיון כדרך מלאכה, אלא כדרך משחק, שבתחילת המשחק לוקחים את הקוביות המיועדות לו. גם בסכינים כפות ומזלגות שנתערבו יש איסור בורר, ואע"פ שהם די גדולים, וההבדל ביניהם בולט, מכל מקום כאשר הם מרובים הם נחשבים מעורבים. לפיכך, אסור למיינם ולהניח כל סוג לבדו, אבל אפשר אחר שטיפת הסכו"ם לנגב כל כלי בנפרד ולהניחו בתאו המיוחד, מפני שבאופן זה אין הוא לוקח את הכלי מתוך התערובת כדי למיינו אלא הוא לוקחו כדי לנגבו, ואחר שהכלי כבר בידו, מותר לו להניחו בתא המיוחד לו. ולקראת הסעודה מותר לקחת כלי סכו"ם מעורבים, ולהניח ליד כל צלחת את הכלים המתאימים, מפני שאין זה דרך מיון אלא כדרך הכנת הסעודה, ובתנאי שהדבר יעשה סמוך לסעודה. 29 גם בספרים יתכן דין בורר. למשל, אם התערבו חומשים שונים בערימה, והגבאי רוצה להביא למתפללים את החומש שקוראים בו, אסור לו להוציא מתוך התערובת את החומשים שאינם מתאימים, וכן אסור לו להוציא מהתערובת את החומשים המתאימים זמן רב לפני התפילה. אבל סמוך לתפילה מותר לו להוציא מהתערובת את החומשים המתאימים, מפני שאין זו דרך ברירה אלא כדרך לקיחת ספרים ללימוד. ספרים שמונחים במדף אינם נחשבים מעורבים, ולכן מותר לאדם להכין לעצמו ספר שהוא מעוניין ללמוד בו לאחר כמה שעות. מי שלמד בספרים רבים, מותר לו להחזירם לארון בשבת כדי לשמור על הסדר, וכיוון שהוא מחזירם, יכול להחזיר כל ספר למקומו. 30

1. שלושת התנאים מבוססים על הגמ' שבת עד, א. וכפי שפירש ר"ח, וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והר"ן ועוד רבים, וכן נפסק בשו"ע שיט, א, ד, ונתבאר בהקדמת מ"ב לסי' שיט, ומוסכם למעשה על כל האחרונים. אמנם יש מהראשונים שחלקו על שניים מהתנאים: לעניין שבכלי תמיד אסור, התוס' בשבת שם הבינו שלרש"י, אם הברירה היא כדי לאכול לאלתר - מותר אפילו בנפה וכברה. ולרבנו אשר מלוניל, מותר למי שרוצה לאכול לאלתר לברור פסולת מאוכל בקנון ותמחוי (כלים שמסייעים לברירה) וכ"כ בספר ההשלמה. לעניין שאסור ליטול פסולת מתוך האוכל, לפי הטור עפ"י תוס' ביצה יד, ב, דין היתר ברירה בשבת כדין בורר ביו"ט, ולכן אם האוכל מרובה מהפסולת - מותר להוציא את הפסולת ואסור להוציא את האוכל, כדי למעט במלאכה. ואם מלאכת הוצאת הפסולת ארוכה יותר, כי הפסולת מורכבת מחלקים קטנים, יוציא את האוכל. ואם הפסולת מרובה, כל התערובת מוקצה ואסור להוציא את האוכל. ולדעת רי"ד בספר המכריע ועוד כמה ראשונים, מותר לברור פסולת מאוכל כדי לאכול לאלתר (בברכ"י בשיו"ב הזכיר דעות אלו). ואף שלא נפסקה הלכה כמותם, מצרפים אותם כסניף להקל (באו"ה שיט, ד, ד"ה 'מתוך'). ועיין במנוחת אהבה ח"ב ז, 16. 2. רמ"א שיט, ג, עפ"י תה"ד. ואמנם לדעת הט"ז וח"א ובא"ח, גם הפרדת חתיכות גדולות מקטנות שבאותו המין אסורה, מ"מ דעת רוה"פ וביניהם פר"ח, הגר"ז, החיד"א ומ"ב טו, להקל. במנוחת אהבה ח"ב ז, כב, הוסיף, שאמנם אם הוא מתבייש להגיש את החתיכות הקטנות לאורחים, הרי הם כשני מינים. 3. ע' שביתת השבת בורר בב"ר ס"ק כב, וכה. ילקוט יוסף שיט, מא, מנו"א ח"ב ז, לז. וע' שש"כ ג, הע' ז' מהגרשז"א שהכל תלוי בדעתם של בני אדם אם הדבר נחשב בורר או לא. הורו כמה פוסקים, שיש בורר גם בבקבוקים אם הם נראים מעורבים, למשל מי שיש לו ארגז ובו בקבוקים מלאים וריקים, אסור להוציא את הריקים (הגרשז"א שו"ש שיט, ד, ב; איל משולש פי"ט הערה צא בשם הגריש"א). ובמנו"א ח"ב ז, כז, נוטה להקל. לאחר קידוש, אם נותרו פרוסות עוגה רבות ממינים שונים, כיוון שהן מרובות, הרי הן נחשבות כמעורבות, ואין למיין כל סוג בנפרד. 4. מי שהתכוון לקחת מהאוכל ובטעות לקח מהפסולת, לא עבר באיסור תורה, מפני שלא התכוון לברור. וכיוון שהפסולת בידו, יכול להניחה בצד (שש"כ ג, הערה י). ויש אומרים שראוי להחזיר את הפסולת לתוך התערובת, כדי שלא יהנה מטעותו (מנו"א ח"ב ז, ט). 5. לדעת המ"ב בבאו"ה שיט, ד, ד"ה 'מתוך', אם לוקחים יחד עם הפסולת מעט אוכל, מותר להוציאם, שהואיל והוא לוקח גם מהאוכל, אין בזה הוצאת פסולת מאוכל. וכ"כ בשה"ש (בורר בב"ר ס"ק כ). ולחזו"א או"ח נג, ונד, ג, כל שדעתו על הוצאת הפסולת, אין האוכל המועט שעימו מועיל. ורק אם יקח עם הפסולת הרבה אוכל, אז תהיה לאוכל חשיבות, ולא יהיה בהוצאתו איסור בורר. וכאשר מסירים תווית מהחלה, גם החזו"א מודה, שאם ירד עם התווית מעט מהחלה, אין בזה בורר, משום שמקום התערובות הוא רק במקום דיבוק התווית (אורחות שבת ג, סז). ורבים סוברים שאין בהסרת תווית דין בורר (שש"כ ג, לא). 6. כן משמע מרמ"א שיט, א, ושיט, ג, ומ"ב ד-ו. ואמנם יש שנקבו זמן מדויק. הבא"ח ש"ש בשלח א כתב, שמותר לברור אוכל עד שעה לפני הסעודה, ויש בזה קולא כאשר הכנת הסעודה אורכת פחות זמן. וספק אם יחמיר כאשר ההכנה אורכת יותר זמן. ובשם חזו"א נקבו חצי שעה, ומשמע גם לחומרא (עיין אוצרות השבת פסקי הלכה ג, נט). אולם דעת רוה"פ שאין לזה גדר זמן, אלא כל שהוא כדרך הכנת האוכל, נחשב סמוך. וכ"כ באג"מ ח"ד עד, בורר יג; שש"כ ג, סג; מנוחת אהבה ח"ב ז, ו. והוסיף לחדש הרב אויערבאך, שדבר שרגילים להכינו כמה שעות לפני הסעודה, שעל ידי כך משתבח טעמו, הרי שכמה שעות לפני הסעודה נחשב סמוך, ומותר לברור אוכל מתוך פסולת לשם כך (שש"כ ג, הערה ר, ובתיקונים ומילואים לזה). 7. שו"ע הרב שיט, ג, מ"ב ה. מי שברר אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאחר זמן, עבר באיסור תורה, וגם אם יאכלו מיד, לא יתקן בזה את האיסור. ומי שברר כדי לאכול מיד, ובלא אונס נמלך אח"כ להשאירו לסעודה אחרת, כתב בא"ח ש"ש בשלח ג, שהוא עובר באיסור דרבנן. וכעין זה כתב בשעה"צ שיט, ה, בשם פמ"ג. אמנם אם נאנס ולא יכל לאכול לאלתר, אינו עובר באיסור (מנו"א ח"ב ז, 31). מארח שרוצה להגיש לפני אורחיו פירות, ויש לו תערובת של פירות טובים ומקולקלים, אע"פ שהוא יודע שיאכלו רק פירות אחדים, אם מפני כבודם ראוי שיגיש להם צלחת מלאה, מותר לו להוציא יותר פירות מכפי שיאכלו, כדי למלא צלחת, מפני שכך מקובל להגיש אוכל, ויש לו הנאה מזה לאלתר. כ"כ בבא"ח ש"ש בשלח ג, וברב פעלים ח"א או"ח יב. ובילקוט יוסף שיט, לה, נוטה להחמיר. ורוה"פ הקילו, וכ"כ בשש"כ ג, מ, הערה קטו, ובמנוחת אהבה ח"ב ז, יט. 8. עיין אג"מ או"ח א, קכד, מנח"י א, עו, שש"כ ג, מה, הערה קכו, ומנו"א ח"ב ז, 28. 9. שש"כ ג, נה, והוסיף בהערה קסב, שלמרות שיחד עם הגלעין נותר פרי, עיקר כוונתו להסרת הגלעין. וזה ברור לחזו"א נד, ג, אבל גם המ"ב שיט, ד, באו"ה 'הבורר', יסכים לאסור כי הוא בכלי המיוחד לכך. וכן נפסק באול"צ ח"ב לא, יב. 10. ואף שבשש"כ ג, ס, כתב שטוב שלא להשתמש במלחייה, בתיקונים ומילואים להערה קכה, כתב הגרשז"א להקל. וכ"כ באיל משולש פ"ז מא, ובילקוט יוסף שיט, מג. 11. הב"י והרמ"א שכא, יט, הביאו את דברי הסמ"ג, רי"ו, סמ"ק, תה"ד, הגה"מ, שאסור לקלוף שומים ובצלים כדי להניחם לאחר זמן, מפני איסור בורר (ולאלתר מותר שהוא כדרך אכילה). אמנם נראה מדברי כמה ראשונים (ר"ח, הערוך ומאירי), שאין דין בורר במחובר, כלומר לא תיתכן פעולת בורר בחיתוך אלא רק בברירת דברים נפרדים שמעורבים, וא"כ מותר לקלוף שומים ובצלים גם כדי להניח. אולם בספר טל אורות, באר, שכיוון שקליפת השומים והבצלים אינה מחוברת כל כך, גם לדעתם יש בהפרדתה דין בורר, אבל בקליפות שמחוברות לגמרי, כתפוזים, אין לדעתם דין בורר (והובא בילקוט יוסף שיט, נז-נח). ויש שביארו שכוונת הראשונים הללו, שכאשר הפסולת ליד האוכל, בין מחוברת בין נפרדת, אין דין בורר, כי רק כאשר הפסולת והאוכל מעורבים יש בורר, וממילא לדעת הראשונים הללו אין בהסרת קליפה, בין של שומים ובצלים ובין שאר מינים, דין בורר (סוכם במנוחת אהבה ח"ב ז, 39-41). אלא שלמעשה, כיוון שהוא ספק דאורייתא, דעת הפוסקים רובם ככולם להחמיר, וכפי שפסקו הב"י, הרמ"א, שכא, יט, וכ"כ מ"א ומ"ב שכא, פג. אבל כאשר ישנם ספקות נוספים מצרפים את דעת המקילים. 12. מ"א שכא, ל, אוסר לקלוף תפוחים כדי להניח, והביאו במ"ב שכא, פד. ובשעה"צ צז, הביא את דברי הפמ"ג שתמה, שהרי רוב העולם אוכלים את קליפות התפוחים, ואם כן מותר לקלפם כדי להניח. אמנם בפשטות דעת המ"א והמ"ב להחמיר, וכ"כ באג"מ או"ח ד, עד, בורר ח. וכן משמע מזה שאסור מדרבנן לברור עלים הראויים בשעת הדחק לאכילה מעלים הראויים לכתחילה, כמובא במ"ב שיט, ז. ובשש"כ ג, ל, כתב את שתי הדעות, ונוטה לדעת המקילים כאשר הרוב רגילים לאכול את הקליפה, וכתב שאולי גם המ"א מודה לזה, ע"ש הערות עח-עט. ובמנו"א ח"ב ז, יג, מיקל אף כאשר הקליפות נאכלות בשעת הדחק, בצירוף דעת ר"ח ודעימיה שאין בורר בחיתוך קליפות (כמובא בהערה הקודמת). ובילקוט יוסף שיט, נח, כתב שיש למקילים על מה לסמוך. (ואולי אפשר לומר, שגם לאוסרים הוא איסור דרבנן כפי שאפשר ללמוד מברירת עלים שראויים לאכילה בשעת הדחק, כמבואר במ"ב שיט, ז). ועיין בהערה הבאה. בספר איל משולש ו, הערה נה, כתב בשם הרב אלישיב, שמי שאינו אוהב לאכול עור של עוף, אסור להסירו (מדרבנן) כדי להניח. אולם כדי לאכול מיד מותר, כדין שאר קליפות. ובאג"מ ח"ד עד, בורר ח, התיר אפילו להניח, הואיל והעור ראוי לאכילה. וכן משמע משש"כ ג, הערה עח. עוד כתב באג"מ שם ט, שמותר להסיר את הנוצות מהעור כדי לאוכלו לאלתר, שכך דרך אכילה, ואין גוזז במבושל. 13. ככלל המחלוקת תלויה בשאלה האם יש בהסרת קליפה שראויה לאכילה משום בורר. אם אין, מותר אף במקלף, שכן דינו כסכין. אם יש, אסור להסיר את הקליפה כדי לאכול לאחר זמן ואסור בכלי שנועד לברירתו. התירו: שערים המצוינים בהלכה פ, קונ"א כד; ילקוט יוסף שיט, סא; מנו"א ח"ב ז, 49. החמירו: שו"ת מחזה אליהו נא; איל משולש ע' קד. בשש"כ ג, ל, בדעה הראשונה והעיקרית היקל לקלף בקולפן קליפות שהרוב רגילים לאכול. ויש לצרף לדעת המקילים את דעת ר"ח ודעימיה (כמובא בהערה 11) שאין איסור בורר בחיתוך קליפה. 14. בשבת קמ, א, מבואר האיסור לשרות כרשינים כדי להפרידם מהפסולת הדבוקה בהם, וכ"כ בשו"ע שיט, ח. וכתב במ"ב כח-כט, שהוא הדין בשאר פירות. ולבאו"ה האיסור מדאורייתא, ובלוית חן נ"ב כתב שהוא מדרבנן. ויש שרצו לאסור מחמת זה גם לשטוף פירות, ויש שאסרו רק לשטוף פירות רבים (ע' שבה"ל א, נב, אז נדברו א, טו; ח, ו-ז). אולם דעת רוה"פ, שאין איסור בשטיפת פירות, או מפני שבדרך שטיפה אין איסור בורר כלל, או מפני שהוא כדרך אכילה. ולטעם השני ההיתר הוא רק סמוך לאכילה, וכ"כ באג"מ או"ח א, קכה, ושש"כ ג, כא, ומנו"א ח"ב ז, כ. 15. דעת המחמירים: למאמר מרדכי שיט, ז, וחזו"א נד, אסור להוציא את העצמות, אלא יטול את האוכל וישאיר את העצמות בצלחת, ויכול לשם כך לתפוס את העצם ביד או בסכין, וביד השנייה או במזלג יטול את האוכל, ואף שביד אחת הוא אוחז בעצם, אין כאן נטילת פסולת מתוך אוכל, הואיל ובשנייה הוא נוטל את האוכל. עוד אפשר שיכניס את האוכל לפיו ומתוך פיו יוציא את העצמות. ואם יש על העצם מעט בשר או דג, יכול להוציאה מהדג או הבשר ולאכול את מה שדבוק עליה ולזורקה. אבל אם אין עליה אוכל, אסור להוציאה (לפי דעה זו יש מסבירים שאחת הסיבות לאכילת גפילטעפיש שאין בו עצמות, כדי שלא להיכנס לחשש בורר באכילת דג עם עצמות). אולם רבים סוברים שמותר להוציא עצמות מתוך הדג והבשר סמוך לאכילה, ושלושה יסודות להיתר. הראשון והוא העיקרי, מפני שכך דרך אכילתו, וכ"כ בבאו"ה שיט, ד, ד"ה 'מתוך', ובא"ח ש"ש בשלח י, וילקוט יוסף שיט, לז (ומהר"י בן חביב, והצמח צדק). היסוד השני, ככל שהוצאת הפסולת מתבצעת סמוך יותר לאכילה, כך רבים יותר סוברים שמותר להוציא פסולת מתוך אוכל (מפני שכך היא דרך אכילה). א) כפי שלמדנו בהערה 1 לדעת רי"ד ועוד כמה ראשונים, מותר להוציא פסולת מתוך אוכל כדי לאכול לאלתר (בסעודה הסמוכה). ואף שנפסק בשו"ע שיט, ד, לאיסור, יש לצרף את דעתם כסניף להקל. ב) לפי פסק השו"ע נחלקו האם האיסור להוציא פסולת מאוכל הוא גם ממש לפני האכילה, למהר"י אבולעפיה מותר, ולמהרי"ט צהלון אסור (ברכ"י), ובבאו"ה שיט, ד, ד"ה 'הבורר' כתב שזו מחלוקת ראשונים. הרי שלפי המקילים, אפילו אם לא היתה דרך אכילת הדג להוציא תחילה את העצמות, היה מותר להוציאם. ג) בשביתת השבת (בורר באר רחובות ג) כתב שלכל הראשונים, אם התחיל לאכול והגיע לעצם, מותר להוציאה, שאין זו דרך מלאכה. וכך כתבתי למעלה. היסוד השלישי: כסניף להקל אפשר לצרף את שיטת ר"ח ועוד ראשונים (עיין הערה 11), שאין איסור בורר במחובר. ומעין זה למד בבאו"ה מיש"ש (וע' במנו"א ז, יד-טו). למעשה: בבאו"ה שם, לימד זכות על המוציאים עצמות מהדג לפני הגשתו, ובמנוחת אהבה ז, טו, כתב שיש להם על מה לסמוך. ויש שמקילים רק ממש סמוך לאכילה, ולזה מסכים לכתחילה בבאו"ה שם, ובמנו"א ובשבט הלוי א, פג. ובאג"מ או"ח ד, עד, בורר ז, היקל בזה למי שמתקשה לאכול אחרת. (בשש"כ ג, יא-יג, כתב את שתי הדעות). וכתבתי למעלה שיכול להוציא את העצם אחר שיתחיל לאכול, כדי לצאת ידי כולם לפי שביתת השבת שהובא לעיל. אמנם מי שרוצה לתת לילד קטן לאכול דג, רשאי להוציא את העצמות לפני כן, כדעות שהובאו לעיל. 16. החזו"א נד, ה, מחמיר שלא להסיר את הגלעין בלא שיאחז ביד השנייה את הפרי. ורוה"פ והמ"ב ובא"ח ש"ש בשלח יא, לא הזכירו תנאי זה. בפועל כמעט שאי אפשר להסיר את הגלעין בלי לאחוז ביד השנייה את הפרי. הורה הגרשז"א (שו"ש שיט ח, ב, שש"כ ג, לו), שאם מצא תולעת גדולה על עלה חסה, מותר להסירה, מפני שהיא עומדת בפני עצמה. ואם מצא חרקים קטנים, אסור להוציאם לבדם, אלא יוציאם עם מעט מהעלה. ובאר שהחילוק הוא בין אם אפשר להסיר את התולעת בשטיפה (ואולי גם בנשיפה) לבין אם דבוקה יותר, שאז היא נחשבת מעורבת. 17. החזו"א נד, א, החמיר. ובכה"ח שיט, מז, וילקוט יוסף שיט, סג, הקילו לגמרי כבא"ח. ובאג"מ או"ח ד, עד, בורר ז', היקל למי שאינו יכול אחרת, וכן היקל לצורך האכלת תינוק. בשש"כ ג, טז, הביא את שתי הדעות, וכתב שלמיקל להוציא את הגרעינים לפני הכנסתם לפה יש על מה לסמוך. ובהערה לב, כתב שדעת הרב אויערבאך להקל, מפני שכך דרך אכילתו, ודין זה קל מלהוציא עצמות הדג, מפני שבדג אפשר ליטול את העצם עם האוכל שעליה, להכניסה לפה כדי לאכול את מה שעל העצם ואת העצם לזרוק, משא"כ באבטיח. וכיוון שרבו המתירים להוציא את עצמות הדג לפני הכנסתו לפה, ודאי יקלו גם בהוצאת הגרעינים מהאבטיח לפני הכנסתו לפה. 18. שש"כ ג, יז, לג-לה, ילקוט יוסף שיט, נה, סד. ובמנו"א ח"ב ז, יב, כתב, שלכל הדעות מותר לקלף פרי שקליפתו דבוקה מאוד לפרי, כמֵלון ומנגו, לצורך אכילה שלאחר זמן, הואיל ויחד עם הקליפה יורד גם פרי, והרי הוא כחותך פרי לשניים. ולחזו"א נד, ג, נראה שאסור. 19. הגרש"ז אויערבאך באר, כי אף שאסור לסנן את הרוטב מירקות מבושלים, זהו מפני שהם שני מינים, ואם הוא רוצה באחד מהם, השני נחשב כפסולת לגביו. אבל מיץ תפוזים וחלקיקי התפוז הם מין אחד, ואין בהפרדה ביניהם איסור בורר (שש"כ ג, מט-נ, וסעיף נג, והערה קנו, ובתיקונים ומלואים). וכ"כ באג"מ או"ח ד, עד, בורר ג. באול"צ ח"ב לא, ט, התיר לסנן דייסה שיש בה גושים, מפני שאפשר להאכילם בכף, הרי שגם הם מאותו מין, אבל אם התינוק קטן ואינו יכול לאוכלם - אסור לסנן לו. ובאוצרות השבת ג, נה, כתב בשם הגרשז"א, שאם תינוק מבוגר יכול לשתותה עם הגושים, אפשר לסנן במסננת גם לצורך קטן שאינו יכול לשתותה בלא סינון. 20. אם הוא מוציא אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו לאלתר, ולשם כך הוא נעזר בכלי שנועד לברירה כמסננת - הוא עובר באיסור תורה. ואם הוא בורר על ידי כלי שלא נועד לסינון, ומשתמש לשם כך במכסה הסיר וכדומה, כיוון שהוא בורר שלא כדרכו האיסור מדרבנן. ואמנם באול"צ ח"א כז, ג-ד, כתב, שגם הנעזר בסיר על ידי הטייתו, בלא כלי נוסף, נחשב כבורר בכלי שאסור מדרבנן, ולכן גם כדי לאוכלו לאלתר אסור מדרבנן. אולם לדעת המ"א ומ"ב שיט, נה, ורוה"פ שמוזכרים בהערה הבאה, אין זה נחשב כלי. וכן השיב עליו בילקוט יוסף שיט, הערה נב. ובשש"כ ג, הערה קנט, כתב בשם הגרשז"א, שאולי יש להיזהר שלא לקרב כף שבה איטריות ומרק לדופני הצלחת כדי שרק המרק שבכף ישפך לצלחת. ובמנו"א ח"ב ז, לד, אסר למי שרוצה רק מרק, להשקיע את המצקת במרק באופן שרק נוזלים יוכלו להיכנס לתוכה ולא ירקות ואיטריות, כי בזה הוא נעזר בכלי. ועיין בארח"ש ג, עה-עו, שהביא דעות להקל, ובנשמת שבת ח"א קמד. ונלענ"ד, שהחילוק הוא בין כלי שעניינו לסייע לברירה לכלי שמשתמשים בו כדרך אכילה. לפיכך, אסור להיעזר במכסה הסיר, כי הוא כלי שבא לסייע לברירה. אבל מותר להכניס את המצקת למרק, באופן שרק המרק יעלה בה, כי כך דרך הוצאת מאכלו. וכן מותר להעלות את המצקת מתוך המרק צמוד לדופן, כדי להעלות בעיקר איטריות וירקות, כי אין הוא עושה זאת כדרך ברירה בכלי אלא כדרך אכילה. אבל אחר שיעלה לגמרי את המצקת, אם ירצה רק את האיטריות והירקות, לא ישפוך בחזרה מרק, כי בזה הוא מוציא פסולת מתוך אוכל. 21. יסוד הסוגיה בגמ' שבת קלט, ב, ושו"ע שיט, יד, שמותר לערות יין בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר להפסיק כשיפסוק הקילוח ומתחילות לירד טיפות מתוך השמרים, כדי שלא לברור. ועל זה נחלקו, אם מותר ליצוק את אותן הטיפות כדי לשתות את היין לאלתר. לרוב הפוסקים מותר, מפני שמה שהוא יוצק הוא הדבר הנברר, וכיוון שהוא רוצה את היין, הרי שהוא מוציא אוכל מתוך פסולת, וזה מותר כדי לאוכלו לאלתר. וכך דעת המ"א ורוב הפוסקים, וכ"כ במ"ב שיט, נה, ובילקוט יוסף שיט, מה. אמנם לדעת הח"א והגר"ז בסידורו ואגלי טל, מה שנשאר בכלי שבידיו הוא הנברר, נמצא שהוציא פסולת מאוכל, וזה אסור אפילו כדי לאכול לאלתר. נמצא איפוא שלדעת רוה"פ מותר לשפוך את המרק שמעורב בירקות ואיטריות, כדי לאכול את המרק לאלתר, ויש אוסרים מפני שהם סוברים שהוא מוציא פסולת מתוך אוכל. ונראה להקל, ראשית, מפני שזו דעת רוב הפוסקים. שנית, יש לצרף את דעת הסוברים שכדי לאכול לאלתר מותר גם להוציא פסולת מתוך אוכל, כמבואר בהערה 1, שכך דעת רי"ד והטור. ולגבי סברת האול"צ ח"א כז, ג-ד, שגם הנעזר בסיר על ידי הטייתו, נחשב כבורר בכלי שאסור מדרבנן. ראשית הוא ספק דרבנן, ושנית למדנו בהערה 1 שיש מהראשונים שמתירים לברור בקנון ותמחוי לצורך אכילה לאלתר. אבל לשפוך את המרק כדי לאכול את הירקות, לדעת רוה"פ אסור, כי הוא מוציא פסולת מתוך אוכל. 22. בשש"כ ג, יט, החמיר בזיתים. ואף במלפפונים החמיר, אבל זה נראה תמוה, מפני גודלם, וכ"כ בילקוט יוסף שיט, מח, וארח"ש ג, כה. ולפי מה שהחשיבו זיתים ומים כתערובת, ממילא המשתמש בכלי המיוחד לזיתים, ומגביה את המקל שבאמצעיתו ומעלה את הזיתים מתוך מימיהם, עובר באיסור תורה. אמנם אם נאמר שמפני גודלם של הזיתים אינם נחשבים מעורבים במים, יהיה מותר להפרידם גם בכלי. אלא שכיוון שהוא ספק תורה, יש להחמיר. בשש"כ ג, יט, החמיר שלא לשפוך מים שמעל הלבן. אבל בילקוט יוסף שיט, מז, היקל כאשר הלבן קשה כפי שהוא בדרך כלל, וכ"כ בארח"ש ג, כח. וכך מסתבר. 23. עיין שש"כ ג, נד, ילקוט יוסף שיט, מב, מנו"א ח"ב ז, לו. 24. דעת המקילים כאשר עלי התה מעורבים במים, נתבארה ביחו"ד ב, נא, וילקוט יוסף שיט, כו, ומנו"א ח"ב ז, מג, משום שאין עלי התה מפריעים כל כך, כי לכל היותר יסננם בשיניו, והרי זה כמשקים שרוב בני אדם יכולים לשתותם בלא סינון (שו"ע שיט, י. לעיל הלכה יא). לעומת זאת, יש מחמירים שלא למזוג כלל דרך אותה הזרבובית שיש בה מסננת, אפילו כאשר המים שלמעלה אינם מעורבים בעלי התה השקועים למטה. וכ"כ בסידור בית מנוחה, ובא"ח ש"ש בשלח יח, וכה"ח שיט, קיג, ושבט הלוי א, פד. וכתבתי למעלה כדעה האמצעית שהיא דעת החזו"א או"ח נג, ד"ה 'מן האמור'. ובשש"כ ג, נז, הזכיר את הדעה האמצעית והמקילה. ובהערה קכה, הזכיר סברה מהגרשז"א להקל, שאולי מותר לברור מכלי לצורך אכילה מיידית. ועוד מובא בשו"ש שיט, לד, ב, שאם עוברים דרך המסננת קצת עלים, כבר אין בזה חשש בורר. 25. בשש"כ ג, נח, כתב להוציאה על ידי כף, שכך יוציאה עם מים, אמנם בהערות הביא סברות להקל, להוציאה בלא כף. וכן הקילו בילקוט יוסף שיט, כז, ומנו"א ח"ב ז, מד. 26. כ"כ הט"ז תקו, ג. וכ"כ מ"ב שיט, סא, ובא"ח ש"ש בשלח יג, ועוד רבים מהאחרונים. אמנם שו"ע הרב בסידורו כתב, שיש בזה חשש חיוב חטאת. אולם לעומת זאת, יש שהקילו להוציאו ביד, או מפני שאם החרק צף על המים, אין הוא נחשב מעורב, וכפי שכתב מהר"י חאגיז. או מפני שאין איסור ברירה בלח, וכפי שכתב מהריט"ץ (שלא כפי שנפסק למעשה כמובא בהלכה יב-יג). ועיין במנוחת אהבה ח"ב ז, 106, וילקוט יוסף שיט, כח, שהביאום בהרחבה, ואעפ"כ כתבו למעשה שטוב להוציא את החרק בכף עם מעט משקה. 27. ע' בשש"כ ג, הערה לט, ופ"ה הערה כא, ובשו"ש שיט, מג, שבאר הגרש"ז אויערבאך, שאסור להוציא מספר חרקים שמעורבים במרק, אפילו אם מוציאם בכף עם מעט מרק, מפני שאפילו לגבי חרק אחד לגר"ז בסידורו יש לחוש לחיוב חטאת, ואמנם לדעת הרבה אחרונים לא שייך בזה איסור בורר, מפני שהחרק צף למעלה ואינו מעורב בתוך המאכל, אבל כאשר מדובר בהרבה חרקים, יש כאן עירוב, והמוציאם אפילו בכף, עיקר דעתו על החרקים שהם הפסולת. והעצה שכתבתי ליטול עמהם הרבה אוכל היא על פי הסברה. והיינו שיהיה שם כל כך הרבה אוכל, עד שיוכל אח"כ אם ירצה, לקחת את האוכל מתוך התערובת הזו לצורך אכילה לאלתר, ולהשאיר את החרקים בצלחת. 28. עיין לעיל בהערה 5 בדעת החזו"א, שרק אם יקח יחד עם החלק הרקוב הרבה מאוד מהחלק הטוב, עד שהוא יהיה העיקר, לא ייחשב כבורר, ולרוה"פ גם אם יקח עם החלק הרקוב מעט מהחלק הטוב לא ייחשב בורר. עוד כתב בשש"כ ג, כה, עפ"י הגרשז"א, שאם נותר בפירות הרקובים חלק שלא נרקב וראוי לאכילה לכתחילה, הרי שגם הם נחשבים כאוכל, ומותר להוציא את הפירות שנרקבו בחלקם מתוך התערובת. וגם בזה משמע שלפי החזו"א נג, כיוון שעיקר דעתו על הוצאת הפסולת, אסור להוציאם, ורק אם ירצה לאכול את החלק הטוב שבפרי שהתחיל להירקב, יוכל להוציאו. ועי' בארחות שבת ג, ע. 29. ואמנם ביבי"א ח"ה לא, כתב עפ"י כמה אחרונים, שהואיל וכלי הסכו"ם גדולים, וההבדל ביניהם ניכר, אין הם נחשבים מעורבים, וממילא אין עליהם איסור בורר. מכל מקום דעת רוב הפוסקים, שגם בסכו"ם יש איסור תערובת, וכיוון שהוא ספק תורה יש להחמיר. וכ"כ בשש"כ ג, עח, ובמנו"א ח"ב ז, כז, ועוד רבים. יש לציין כי מותר לשטוף כלים בשבת ולנגבם רק כאשר יש אפשרות שישתמש בהם באותה שבת. אבל לצורך מוצאי שבת אסור (שו"ע שכג, ו, מ"ב כט). 30. עפ"י הגרשז"א, עיין שש"כ ג, הערה קצז, ובשש"כ ח"ג בתיקונים לסעיף פא. וע' בארח"ש ג, כג-כד.