בית הלל

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־04:32, 28 באוקטובר 2011 מאת טישיו (שיחה | תרומות) (מתוך הספר קובץ יסודות וחקירות השלם, באישור לויקישיבה בלבד)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בית הלל פוסקים ע"פ המציאות. לכן נוהגים במידת החסד, מתחשבים גם בצרכים שונים ופוסקים לפי מה שקרה בפועל . מתחשבים גם באנשים ובצרכים שונים (ממידת החסד - ספרי הקבלה והחסידות, הובאו בספר לאור ההלכה "לשיטות בית שמאי וב"ה")

• מקלים ברוב המחלוקות - מקלים בשעת הצורך, ולא פוסקים ע"פ חששות (יומא פ.). • הלל גייר גם את אלו שרצו להתגייר נגד הדין (שבת לא.). • לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים (אבות דרבי נתן ב-ט). • מותר לשקר בשביל ליפות את המקח בעיני לוקחו, וכן בשביל ליפות את האשה בעיני בעלה - "כלה נאה וחסודה". מתחשבים באנשים (כתובות יז.). • לעולם יהא אדם ענוותן כהלל - מתחשב באנשים (שבת ל:) . פוסקים ע"פ מה שקרה (בפועל) (ספר השיחות תשמ"ח ח"ב עמוד 647, הובא בלקט חידושים וביאורים שבת כא:, לאור ההלכה "לשיטות בית שמאי ובית הלל") • בנרות חנוכה מוסיף והולך כנגד הימים היוצאים, כי הולכים ע"פ הימים שכבר היו במציאות - בפועל (שבת כא:, ומהר"ל חידושי אגדות שם). • ראש השנה לאילנות בט"ו בשבט, שרק אז הפרי נראה בפועל (ראש השנה ב., ושביבי אורות לטו בשבט א). • חושב לשלוח יד בפיקדון פטור, שעדיין לא עשה שום מעשה גשמי בפועל (בבא מציעא מג:). • שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, שבפועל עדיין לא נגבה (סוטה כה.). • כתב גט לאשתו ונמלך (התחרט), לא פסלה מן הכהונה, שעדיין לא נתנו לה (גיטין פא.). • מוציא את אשתו - יבמה שעשה בה מאמר לא נחשבת ככנוסה, שעדיין לא כנסה (יבמות כט.). • מותר לעשות מעשה בערב שבת שיגרום למלאכה בשבת, כי לא עשה כלום בפועל (שבת יז:). הכמות היא העיקר, ומתחשבים גם במציאות (מפענח צפונות א-ג, ולקח טוב המובא בו בהערה ג, משנת הרוגאצ'ובי עמ' 20) • איבעית אימא כגון דבית הלל רובא הווי (יבמות יד.) - בית הלל סברו שהעיקר היא הכמות, ולכן הלכה צריכה להיות כמותם: הללו אומרים הלכה כמותנו (ערובין יג:). • ארץ נבראת תחילה ואחר כך נבראו שמים - המציאות הגשמית היא העיקר (חגיגה יב.). • קצח (ריחו קשה וטעמו טוב (ברכות מ.)) - טמא, וכן למעשרות (עוקצין ג-ו), כי מסתכלים על המציאות הגשמית: הטעם הוא חוש גשמי, והרי טעמו טוב. עיין עוד בשיטתו של הלל בחלק ב אות (‎יח)