דרשני:אדם שאינו מתפקד, האם נחשב לגדול הבית (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:33, 15 באוקטובר 2018 מאת Zvi Ryzman (שיחה | תרומות) (Chapter has added and assigned to the book)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן יא

אדם שאינו מתפקד - האם נחשב ל"גדול הבית" בדין אבילות

אבלים שנסעו להשתתף בקבורה בא"י ולאחר מכן שבו לחו"ל

האם מונים שבעה מהקבורה או שמצטרפים למנין האבלות בחו"ל

א. הלכה פסוקה בשו"ע (יו"ד סימן שעה סע' ב) "מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל, וההולכים עמו, מונים משיקבר". ומתוך כך, לעיתים מזומנות, חלק מהאבלים מתחילים לשבת שבעה בחו"ל כשיצא הארון מהעיר, ואבלים אחרים התלוו לארון להשתתף בקבורה בארץ ישראל ולאחר מכן שבו לחו"ל, ואז נשאלת השאלה האם האבלים ששבו לחו"ל צריכים לשבת שבעה מהקבורה אף ששאר האבלים ישבו מקודם. או שהם מצטרפים לבני הבית שהתחילו בשבעה קודם הקבורה, מדין "גדול הבית" המבואר בשו"ע (יו"ד סי' שעה סע' ח) "אפילו בא ביום השביעי, אם מצא מנחמים אצל גדול הבית אפילו שננערו לעמוד, הואיל ומצא מנחמים עולה לו". ומבואר שאחד האבלים שבא לבית שבו עדיין יושבים שבעה, מצטרף ל"גדול הבית" למנות עמו את האבלות.

שאלה זו נשאלה לפני כמחצית השנה כאן בלוס אנג'לס, כאשר נפטר זקן הרבנים בארה"ב הרב צפתמן זצ"ל ביום שני בלילה, ר"ח כסלו תשס"ד, וארונו יצא לקבורה בארץ ישראל ביום שלישי. בלוס אנג'לס נשארו בנותיו, שהתחילו לשבת שבעה מאותו יום שיצא הארון, ואילו הבנים שנסעו לארץ ישראל התחילו לשבת שבעה משעת הקבורה, ביום רביעי בלילה. ולכן הבנות שהתחילו לשבת ביום שלישי קמו ביום שני, ואילו הבנים שחזרו ללוס אנג'לס, התחילו לשבת שבעה בירושלים ביום חמישי וסיימו בלוס אנג'לס ביום רביעי, יומיים לאחר אחיותיהם. וצריך להבין מדוע לא הצטרפו למנין השבעה שהתחילו בני המשפחה למנות בלוס אנג'לס.

שאלה דומה נשאלה במשפחתינו. לפני כשנתיים, נפטרה קרובת המשפחה גב' רוז'ה גרינבוים ע"ה במוצאי שבת בפאריס. מסע ההלוויה התקיים בפאריס ביום שני ובו השתתפו בעלה של המנוחה ר' שאול ובנו ר' נתן. בו ביום יצא הארון לארץ ישראל בלווית ר' נתן, שם הובאה למנוחות, בירושלים, ביום שלישי. ר' שאול התחיל לשבת שבעה בפאריס ביום שני, בשעה שנפרדו מהארון, ולפיכך קם מהשבעה ביום ראשון שבוע לאחר מכן. הבן ר' נתן שנכח בשעת הקבורה בירושלים, חזר למחרת לצרפת. והשאלה היתה, כאשר חזר הבן ר' נתן להצטרף לבני משפחתו, האם הוא נגרר אחר אביו ומצטרף עמו למנות שבעה מיום שני. או מאחר והוא התחיל למנות רק לאחר הקבורה, עליו למנות לעצמו את ימי השבעה מיום הקבורה, יום שלישי, ולסיים את השבעה יום אחד אחר אביו.

אך בנדון זה היתה שאלה נוספת. כאמור לעיל, יסוד ההלכה שהאבלים מצטרפים לבני הבית שהתחילו בישיבת השבעה כבר מקודם הוא דין "גדול הבית". למרבה הצער, אבי המשפחה ר' שאול גרינבוים, "גדול הבית", הוא אדם שאיננו מתפקד כראוי. ומעתה יש לעיין, האם האבלים מצטרפים ל"גדול הבית" שאיננו נוהג באבלות מכיון שאיננו מסוגל לתפקד. ושורש שאלה זו נעוץ בראש ובראשונה בהגדרה ההלכתית - מי נחשב ל"גדול הבית", וכפי שיבואר להלן [אות ג].

ב. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן ס אות ה) דן בשאלה: "אבל שנסע עם הארון לארץ ישראל וחזר לחו"ל, שצריך לישב כל שבעת הימים מהקבורה אף ששאר האבלים ישבו מקודם".

וכתב רבי משה: "ובדבר מה שהוריתי בהעובדות שמי שנסע עם הארון לא"י וחזר לכאן בעוד ששאר האבלים ישבו, שהנוסע ישב כל הז' ימים מהקבורה, אף שהם ישבו תיכף משיצא ויעמדו מקודם. הנה בב' העובדות כבר כל האבלים כל אחד ואחד דרים ומתפרנסים בפני עצמם [ולא היה ליושבים בחו"ל דין גדול הבית דסימן שעה סע' ה] ואף אם באב אבל שייך להסתפק [דתמיד הוא נחשב לגדול הבית] באם אבלה לא שייך להסתפק כלל, דחיוב הקבורה דהאב הוא העיקר על הבנים כשהם גדולים [ואין הבן מונה עם אבילות דאמו] ולא מובן מה היה שייך לתמוה בזה".

ומבואר בדברים אלו שרבי משה פיינשטיין היה מורה לשואלים אותו, שאבלים שנסעו עם הארון לארץ ישראל ושבו לחו"ל, מצטרפים ל"גדול הבית", ומונים עמו את השבעה משעה שהתחיל [משיצא הארון את פני העיר], ולא מונים לעצמם משעת הקבורה. ובמקרים יוצאים מהכלל, שלא היה בחו"ל "גדול הבית" [כגון, כשכל האבלים כל אחד ואחד דרים ומתפרנסים בפני עצמם, או באופן שבחו"ל נשארה האם, והבנים גדולים ועליהם חל חיוב קבורת האב, שאין האם נחשבת ל"גדול הבית" שאליו מצטרפים האבלים] - אזי האבלים שנסעו לארץ ישראל יושבים שבעה משעת הקבורה כי אין גדול הבית שאליו הם מחוייבים להצטרף.

וממילא בני משפחת הרב צפתמן נהגו לפי הוראת רבי משה, ומאחר ובלוס אנג'לס נשארו הבנות שאין להן דין "גדול הבית", מנו הבנים את השבעה משעת הקבורה, וגם לאחר שחזרו לחו"ל לא הצטרפו במנין השבעה לאחיותיהם.

אך לכאורה יש לתמוה על הוראה זו, מהמבואר בחידושי רעק"א בגליון השו"ע, כדלקמן.

בשו"ע (יו"ד סי' שעה סע' ב) מובא: "מי שדרכן לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלושים ומתחילים להתאבל. וההולכים עמו מונים משיקבר. ואם גדול המשפחה הולך עמו, אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר". ומפורש בזה שאם גדול המשפחה הלך עם המת לקברו, כולם צריכים להמתין מלמנות שבעה עד הקבורה ויתחיל גם גדול הבית למנות שבעה.

במקרה הפוך, כשגדול המשפחה נשאר בבית והתחיל למנות משעה שהחזיר פניו מללוות, ובן המשפחה הלך עם המת לקברו, מביא הש"ך (שם ס"ק ב) מחלוקת בין הראשונים: מלשון השו"ע מוכח כדעת התוספות וסיעתו "שדווקא לחומרא אזלינן בתר גדול המשפחה דאין מונים אלא משיקבר [דהיינו כאשר גדול הבית הלך עם המת לקוברו], אבל אי גדול המשפחה הוא אצל אלו שנשארו כאן [ובן המשפחה הלך עם המת לקוברו], אין מעלה ואין מוריד, אלא אעפ"כ ההולכים עם המת אין מונים אלא משיקבר". אולם לדעת הרמב"ן הרא"ש והטור, תמיד קובע גדול הבית, בין לקולא ובין לחומרא, וגם כאשר בן המשפחה הלך עם המת לקוברו, אינו מונה משעת הקבורה אלא משעה שהתחיל גדול הבית למנות.

והנה על דין השו"ע שאם גדול המשפחה הלך עם המת לקברו, כולם צריכים להמתין מלמנות שבעה עד הקבורה ויתחיל גם גדול הבית למנות שבעה, כתב רעק"א בהגהותיו על גליון השו"ע, וז"ל: "ואם גדול המשפחה מונה הולך עמו, היינו שהולך למקום שדר שם ונשאר שם, אבל אם הגדול חוזר אצלם אפילו ביום השביעי מונה עמהם משעה שהחזירו פניהם, ש"ך לקמן ס"ק י"ב". ומבואר שיש דין בהלכות אבלות, שכאשר התחילו אבלים לשבת שבעה בבית, אפילו גדול הבית נגרר אליהם כאשר מצטרף לשבת עמהם שבעה. ולפי זה לכאורה יוצא, שבכל מקרה, כאשר מתחילים לשבת שבעה בבית, כל מי שמצטרף אליהם נגרר אחריהם, ללא כל שייכות עם דין "גדול הבית".

נמצא לפי זה שהוראת האגרות משה - שתמיד האבלים נמשכים אחר "גדול הבית", ולכן אם בבית שבו התחילו למנות שבעה אין "גדול הבית", האבלים שהיו בשעת הקבורה מונים שבעה מיום הקבורה גם אם הצטרפו לבני הבית שהתחילו לשבת מקודם לכן - עומדת בניגוד לפסק הש"ך המובא בהגהות רעק"א שגדול הבית שהיה בשעת הקבורה וחזר אל האבלים אפילו ביום השביעי מונה עמהם משעה שהחזירו פניהם. ואם כן בני הרב צפתמן שחזרו לביתם היו צריכים להצטרף למנות שבעה עם אחיותיהם, הגם שהיו בשעת הקבורה, וכפי שפסק הש"ך, ובניגוד לפסק רבי משה שעליהם לשבת משעת הקבורה ואין הם מצטרפים לאלו שהתחילו לשבת מקודם.

וכמו כן נתן גרינבוים היה צריך להצטרף לשבת שבעה עם אביו בפאריס, ללא כל קשר אם אביו מוגדר כ"גדול הבית" או לא, ולקום ביום ראשון ולא ביום שני.

בשנת תשע"ו יצא לאור ספר ציוני הלכה על הלכות אבלות, ושם (עמ' רלב) הובאה שאלה שנשאל הגרי"ש אלישיב: "נפטר באנטוורפן, וגדול הבית בא עם המת לקברו בארץ ישראל, התחיל לשבת שבעה בארץ ישראל, ולאחר כמה ימים חזר להמשך האבלות עם שאר בני המשפחה - כיצד מונה את ימי האבלות לאחר שחזר לשם". הגרי"ש פסק: "אע"פ שכבר התחיל אבלות במקום הקבורה, מבואר בפוסקים שמונה עמהם ומסיים ביום השביעי שלהם, כיון שהיה עם האבלים ויצא מהם לטובת הנפטר לכבדו".

אולם כפי שנתבאר, בדברי רבי משה מבואר שגם כשחוזרים למקום המת, כאשר אין שם גדול הבית, צריכים האבלים למנות את השבעה מיום הקבורה.

וכן הרב גרשון בעס, רב בית הכנסת בית יעקב בלוס אנג'לס, אמר לי שלפני שנים רבות הוא שאל את הרב שמואל טוביה שטרן, אב"ד מיאמי ביץ' ומח"ס שו"ת השביט, האם יש להכריע כדעת הגהות רעק"א בשאלות המצויות כשחלק מהאבלים נסעו קבורה וחלק נשארו בבית, והרב שטרן השיב לו שאין מורים להלכה כדעת הש"ך אלא "גדול הבית" הוא הקובע, והאבלים נמשכים אחריו [כהוראת האגרות משה הנ"ל].

ג. על כל פנים, מאחר וההוראה בשאלות הללו היא כדעת האגרות משה, שהאבלים שנסעו לא"י נוהגים אבלות עם "גדול הבית" שנשאר בחו"ל והתחיל למנות לפניהם - יש לדון בנדון קרוב משפחתינו נתן גרינבוים, האם לאבי המשפחה שאיננו מתפקד ואינו נוהג באבלות עקב מצבו יש דין "גדול הבית". ולכן עלינו לברר מהי ההגדרה ההלכתית של "גדול הבית", וכפי שיובא להלן, מצאנו כמה שיטות בזה.

[א] בשו"ע (סימן שעה סע' ג) כתב: "וגדול המשפחה היינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה, לא שנא אח לא שנא בן קטן, ויש מי שאומר והוא שיהא בן י"ג. ומקור הדין בדברי הרי"ץ גיאות (הלכות אבל עמ' מה) שהביאו הרא"ש (מועד קטן פרק ג סימן לט) והרמב"ן (תורת האדם עמ' קסב). וכן פסק ערוך השלחן (סי' שעה סע' ט) והוסיף פרטים: "גדול הבית במשפחה היינו שהוא עיקר המנהיג בבית וכל ענייני הבית סמוכים עליו וכולהו גרירי בתריה, לא שנא אם הוא אחיו של מת או בן קטן, רק שיהא בן י"ג שנים. ואם מתה אשתו, מקרי הבעל גדול הבית. ואם אשה גדול הבית כגון אלמנה ויושבת עם בניה ומת אחד מהבית, אם היא עקרת הבית שמנהגת צרכי הבית נקראת היא גדול הבית. ובמקום שיש איש ואשתו וזרעם, מקרי האיש גדול הבית כשמת אחד מבני הבית. וכשמת איש צריכים לראות מי יהיה המנהיג תחתיו אם האשה או אחד מבניה, ומי שישאר מנהיג נקרא גדול הבית".

ומבואר לפי הגדרה זו - גדול הבית הוא מי שניהול הבית וצרכיו מוטל עליו, וכולם נגררים אחרי החלטותיו, כלומר מנהיג ענייני הבית. וכן הובא בשם הגרי"ש אלישיב בספר ציוני הלכה (אבלות עמ' רלא) כי "גדול הבית, היינו שכל עניני הבית נחתכים על פיו, אף אשה יכולה להחשב גדול הבית, כגון אם המשפחה".

[ב] הש"ך (סי' שעה ס"ק ח) כתב בשם הרשב"א: "היכא דאשתו מתה ובאו אחים ושאר קרובים, הבעל נקרא גדול הבית מפני שהוא חייב בקבורתה ולטפל בה יותר מן האח או האב, ואין הולכים אחר המצטער יותר, שאין כל הדעות שוות, כן כתב הרשב"א בתשובה (סימן תעח)". ומבואר לפי זה - גדול הבית הוא מי שמוטל עליו הטיפול בצרכי המת והקבורה.

ומכל מקום יש להעיר, שהרשב"א עצמו הביא בתשובה אחרת (סימן תקלב) את הגדרת הרי"ץ גיאות מיהו גדול הבית, וז"ל: "ומה שנסתפקו באיזה יקרא גדול הבית או האם שאינה יורשת או הבן היורש, אין הדבר תלוי בראוי לירש, אלא כל מי שעיקר הבית תלוי בו, וכן פירש הרי"ץ גיאות, ואם האם עיקר הבית היא תיקרא גדול הבית אפילו אצל הבן, ואם הבן ואפילו קטן או האח יקרא גדול הבית בדבר הזה, כל שעיקר הבית תלוי עליו נקרא גדול הבית".

ומשמע איפוא, שלדעת הש"ך אין מחלוקת בין הרשב"א לרי"ץ גיאות, והיינו שכל אחת מההגדרות הנ"ל קובעות מיהו גדול הבית. אולם החכמת אדם (שער השמחה כלל קסב סע' ג) מבואר שהרשב"א חולק על הרי"ץ גיאות, ולדעתו גדול הבית תלוי במי שחייב בקבורת המת. ונפק"מ בין הגדרת הרי"ץ גיאות להגדרת הרשב"א, כגון שאוכל אצל חמיו ומתה אשתו - לדעת הרשב"א בעלה הוא גדול הבית כיון שהוא מחוייב בקבורתה, אך לדעת הרי"ץ גיאות והשו"ע שפסק כדבריו, חמיו הוא גדול הבית, אע"פ שהבעל חייב בקבורתה, מכיון שכל ענייני הבית סמוכים עליו.

[ג] הגדרה נוספת מבוארת בדרך החיים (סימן שעה אות ט) שכתב שגדול הבית הוא אם על פי האומד אם כשהיו עוסקים בענייני ירושת ועזבון המת היו הדברים נחתכין על פיו והיו כולם הולכים אחר עצתו, אפילו הוא קטן בשנים, נקרא גדול הבית ואפילו אינו יורש. וכן מבואר בדברי גשר החיים (פרק י"ט אות ט) שכתב: "גדול הבית נקרא זה האבל שענייני עזבון המת נחתכין או נשמעין על פיו, או זה שעיקר אחריות קבורת המת מוטלת עליו".

ומבואר לפי זה - גדול הבית הוא מי שמטפל בענייני ירושת ועזבון המת.

וכעין זה כתב גם בספר נטעי גבריאל (פרק קלד אות ט) כתב: "גדול הבית נקרא זה שכל ענייני עזבון המת נחתכין על פיו אפילו הוא קטן בשנים, אם כן במתה אשה בחיי בעלה ובחיי אביה, הבעל נקרא גדול הבית לפי שעליו מוטלין צרכי המת והכל נחתך על פיו". וכתב (שם הערה טו) שכן היה מעשה רב "שפסק כ"ק אדמו"ר מפאפא זצ"ל, והיה לו ויכוח אם שאר הרבנים ולבסוף הודו לדבריו" [אך צ"ע בדברי הנטעי גבריאל, שפתח בהגדרה "שכל עניני עזבון המת נחתכים על פיו" וסיים בלשון שמשמעותו אחרת לגמרי: "שעליו מוטלים צרכי המת", וצ"ע].

[ד] הגדרה אחרת מי נחשב גדול הבית מבוארת בחכמת שלמה (יו"ד סימן שעה סע' ח), וז"ל: "ונראה דזה [שכתב השו"ע שגדול הבית הוא מי שענייני הבית תלויים בו הוא] דווקא אם יש אחד שהבית תלוי עליו, אז לא אזלינן בתר גדלות בשנים רק בתר מי שהבית תלוי בו, כיון שדייקו חז"ל ואמרו גדול הבית, משמע דבבית תליא מילתא. אבל אם כולם שווים בענין, כגון דכולם עוסקין בשוה, או כגון שאין שום אחד מהם עוסק בצרכי הבית, כגון שהמת היה דר בבית אחר בפני עצמו והאבלים דרים בבית אחר בפני עצמו, אז אזלינן בתר גדולתן בשנים, דאם האבל שבמקום המת הוא גדול בשנים מהבא עתה, אז מונה עמו הבא, ונקבע אחריו".

ומבואר לפי שיטה זו - שבאופן שאין אדם שעונה להגדרת גדול הבית לדעת השו"ע בשם הרי"ץ גיאות [דהיינו מי שענייני הבית תלויים בו] - הקובע הוא האדם האבל המבוגר ביותר.

וכשיטה זו מפורש בדברי הריטב"א במסכת מועד קטן (כא, ב ד"ה ת"ר) שכתב: "ואיזהו גדול הבית, פירשו גדול המשפחה, כלומר גדול האבלים המתאבלים באבל זה. וצ"ע אשה, כגון האם או אחותו הגדולה אם היא חשובה גדול הבית". ומבואר בדבריו שגדול הבית הוא הגדול בשנים במשפחה, ומשום כך מסתפק אם אשה גדולה נחשבת לגדול הבית. וכן משמע מפירוש רש"י במועד קטן (שם ד"ה שיש גדול הבית בבית) שכתב בתוך דבריו: "שבא ומצא גדול הבית בבית מונה עמהם עם אבלי הבית, וזה שבא הוא הצעיר ממנו, אבל אם היה הגדול בדרך ובא בתוך שלושה ימים אפילו ממקום קרוב מונה לעצמו, דלא חשוב אבילות דצעיר לאיצטרופי גדול בהדיה". ומשמע מדבריו שגדול הבית פירושו מי שמבוגר בשנים, שהרי כתב "וזה שבא הוא הצעיר ממנו", וגם מסוף דבריו שכתב "דלא חשיב אבילות דצעיר לאיצטרופי גדול בהדיה", משמע שלהצטרף לגדול הבית פירושו שהצעיר יתבטל באבלתו לאבלות המבוגר ממנו.

[ה] הגדרה דומה מיהו גדול הבית, הביא רעק"א בהגהותיו לשו"ע (סימן שעח סע' ח) בשם תשובות שמש צדקה (חלק יו"ד סימן נח) וז"ל: "דווקא אם הבא הוא נגרר אחר הגדול כגון בניו ובני ביתו הסרים למשמעתו או סמוכים על שולחנו ויושבים ודרים בביתו, דאז נקרא הוא גדול הבית לענין זה (תשובות שמש צדקה). וכתב עוד שם, הוגד לי מפי מגידי אמת, שזקני העיר הזאת בעלי הוראה לא דנו דין גדול הבית אלא בבנים לגבי אב או אחים קטנים לגבי גדולים כשהיו אוכלים מתפיסת הבית דאז גרירי אבתרייהו, אבל באחים הדרים בבית לבדם ומופרדים איש מעל אחיו לא דנו דין זה".

ומבואר לפי דעת השמש צדקה, שהגדרת גדול הבית איננה תלויה רק בגיל, אלא האב לגבי בניו נחשב תמיד לגדול הבית מפני שהם סמוכים על שולחנו או סרים למשמעתו [ומש"כ השמש צדקה "או שסרים למשמעתו", אין פירושו שענייני הבית נחתכים על פיו [כמבואר בהגדרת גדול הבית לפי השו"ע והרי"ץ גיאות, אלא הכוונה שהבנים מכבדים את אביהם ומייקרים כל היוצא מפיו].

ד. לאור ההגדרות האמורות לעיל, מי נחשב לגדול הבית, נבוא לדון בשאלה שלפנינו, האם אדם שאיננו מתפקד נחשב לגדול הבית.

והנה כמעט לפי כל ההגדרות שהבאנו לעיל, אדם שאיננו מסוגל לתפקד, לא נחשב לגדול הבית ששאר האבלים נגררים לנהוג את אבלותם על פיו:

[א] לפי השו"ע [הרי"ץ גיאות] שגדול הבית הוא מי שניהול הבית וצרכיו מוטל עליו - אדם שאיננו מסוגל לתפקד וממילא איננו ראוי לכל המטלות הללו, אינו נחשב לגדול הבית.

[ב] גם לפי הש"ך בשם הרשב"א שגדול הבית הוא מי שמוטל עליו הטיפול בצרכי המת והקבורה, פשיטא שאדם שאיננו מסוגל לתפקד וממילא איננו ראוי לכל המטלות הללו, אינו נחשב לגדול הבית.

[ג] וכן לפי דרך החיים וגשר החיים שגדול הבית הוא מי שמטפל בענייני ירושת ועזבון המת - אדם שאיננו מסוגל לתפקד ולפל בעניינים אלו, אינו נחשב לגדול הבית.

[ד] רק לפי דעת החכמת שלמה, שאם אין אדם שעונה להגדרת גדול הבית לדעת השו"ע בשם הרי"ץ גיאות [דהיינו מי שענייני הבית תלויים בו] - הקובע הוא האדם האבל המבוגר ביותר, יתכן שגם אדם שאיננו מתפקד אך הוא הגדול ביותר בבית, יחשב לגדול הבית.

והנה הרבנים בפאריס, אליהם הופנתה השאלה, פסקו לר' נתן למנות שבעה מיום הקבורה, ולא להצטרף לאביו מאחר ואביו אינו מתפקד, ואף שאביו נמצא בתפילות ו"יושב שבעה", אך מאחר ואינו מתפקד כהלכה - בנו אינו מצטרף ונגרר אחריו.

אך לפי המבואר לעיל נראה שלדינא היה יכול לשבת שבעה עד יום ראשון, כאביו. ראשית כל, בגלל ההלכה הידועה בדיני אבלות - הלכה כדברי המיקל באבלות, נמצא שאפשר לסמוך על שיטת החכמת שלמה שגם אדם שאיננו מתפקד אך הוא המבוגר ביותר בין האבלים, נחשב לגדול הבית. ולפי זה בנדון דידן, מאחר וההוראה שהאבל שנסע לא"י נוהג אבלות עם "גדול הבית" שנשאר בחו"ל והתחיל למנות לפניהם - יכל ר' נתן גרינבוים לסמוך על השיטות שאביו נחשב לגדול הבית ולמנות שבעה כאביו ולקום ביום ראשון ולא ביום שני.

ה. עוד יש לצדד ולומר שגם אדם שאיננו מתפקד נחשב לגדול הבית, מההלכה המובאת בשו"ע (או"ח סימן נה סע' ו) שאדם ישן מצטרף למנין, ולא "גרע" אדם שאינו מתפקד מאדם ישן. ואף שבשו"ע הרב (שם סע' ז) ובקיצור שו"ע (סימן כ סע' ב) כתבו שצירופו של ישן מועיל רק לקדיש ברכו וקדושה, אולם בחזרת הש"ץ צריך שכל תשעת השומעים יהיו נעורים וישן איננו מצטרף, כבר האריך הציץ אליעזר (חלק יב סימן ט) להוכיח שאפשר להתחיל בחזרת הש"ץ גם אם אחד ישן - ולפי זה מדוע שלא נוכל לצרף אדם שאיננו מתפקד לענין מנין אבלות השבעה, ויחשב גם לגדול הבית.

זאת ועוד, ידועים דברי שו"ת חכם צבי (סימן צג) שהסתפק האם אדם שנברא על ידי ספר יצירה מצטרף למנין. והצד שאיננו מצטרף הוא "כיון דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל", ואדם שנברא על ידי ספר יצירה אינו יכול להחשב כ"בני ישראל". אבל אדם ישן או חולה שאיננו מתפקד שודאי הם "בתוך בני ישראל", מדוע שלא יצטרפו למנין, וכמו כן לענין אבלות נוכל להחשיבו לגדול הבית.

אולם יש לדחות את הדמיון מההלכה של צירוף ישן לתפילה לענין דין גדול הבית באבלות. שהרי כפי שיבואר להלן [סימן טו], מהות דין אבלות שבעה הוא גדר אבלות של בכי, דהיינו אבילות פנימית של הרגשת הלב, הבאה לידי ביטוי בבכי, ובשאר דיני אבילות כישיבה על הקרקע וכיו"ב.

ולפי זה יש הבדל גדול בין תפילה, שצירוף מנין נקבע לפי נוכחות עשרה מישראל, שבזה גם מי שאינו משתתף בפועל בתפילה, יכול להצטרף. אולם לענין שבעת ימי אבלות, שמהותם קיום האבילות בהרגשת הלב ובדיני בכי ושאר ניהוגי אבלות - יתכן שאדם שאינו מתפקד בחושיו, וכלל אינו שייך להרגשת האבלות וקיום הדינים, לא יכול להיות מצורף לאבלים האחרים, וגם איננו יכול להיות גדול הבית שקובע לאחרים מתי לנהוג את ימי אבלותם בו בזמן שהוא עצמו איננו נוהג באבלות מפאת מצבו.

ולכן בנדון דידן, מאחר ובצרפת לא היה גדול הבית, צריך היה הבן שנכח בשעת הקבורה וחזר לשבת בפאריס, למנות שבעה לעצמו משעת הקבורה, ולא להיגרר אחרי אביו, מכיון שלא היה שם מי שמוגדר כגדול הבית [וכפי שפסק האגרות משה הנ"ל באות ב בנדון שכזה].

• • •

על דברים אלו, כתב ידידי הגאון רבי גבריאל ציננער, מחבר הספרים נטעי גבריאל:

ב"ה ר"ח אלול תשס"ט

שוכט"ס לכבוד ידיד מקים עולה של תורה

איש חמודות נועם המדות עוסק בתורה בחשיכה כאורה

וידיו רב לו בחידושי תורה מו"ה צבי רייזמן שליט"א

הנה יש להבהיר דקיי"ל כשיטת הש"ך סי' שע"ה סקי"ב, וכן פסק רעק"א ודרך החיים וחכמת אדם, שמי שהולך עם המת לקברו וחוזר למקום האבלים, אין חילוק בין גדול הבית או קטנים, ולעולם מונה עמהן, ואם כן נפשט השאלה.

ובעו"ה כמה מורין אינו יודעים מזה, שכל הדין של גדול הבית דווקא אם יושבים שבעה שלא מקום המת, אבל אם יושבים שבעה במקום שנפטר, אפי' גדול הבית בא לסוף שבעה מונה עם שאר הקרובים, וכן פסק רעק"א ודרך החיים וחכמת אדם, ואחרי רבים להטות.