דרשני:אונן בספירת העומר (Zvi Ryzman)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

סימן כז

אונן בספירת העומר

ובגדרי פטור אונן בקיום המצוות

"אונן" הוא מי שמת אחד משבעת הקרובים שחייב להתאבל עליהם [אב ואם, אח אחות, בן ובת ואשה] ופטור מקיום המצוות כל זמן שלא נקבר המת, כדברי המשנה (ברכות פ"ג מ"א) "מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע, ומן התפילה ומן התפילין", וכפי שנפסק בהלכות אבלות (יו"ד סי' שמא סע' א) "מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, קודם קבורה, פטור מכל מצות האמורות בתורה". ויש לעיין בדינו של האונן:

האם אונן המעוניין לברך או להתפלל [למרות הפטור], רשאי לעשות זאת.

אונן שקיים מצוה בזמן אנינותו [כגון קרא קריאת שמע או שמע קריאת מגילה] - האם יצא ידי חובת המצוה, או שקיום המצוה לא נחשב כלל, ועליו לקיים את המצוה לאחר שנקבר מתו [אם חיוב המצוה עדיין קיים].

ובמיוחד יש לעיין - כיצד ינהג האונן בקיום מצות ספירת העומר:

אונן בלילה ונקבר המת למחרת, האם רשאי לספור ספירת העומר ביום בברכה.

אונן בלילה וביום שאחריו, האם רשאי להמשיך ולספור למחרת בברכה.

א. נחלקו הראשונים והפוסקים בדיני השוכח לספור ספירת העומר.

• שכח ולא ספר בלילה האם רשאי לספור ביום בברכה - במסכת מנחות (סו, א) דרשו חז"ל את הפסוק (ויקרא כג, טו) "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות, בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה, תלמוד לומר מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, הא כיצד, קצירה וספירה בלילה והבאה ביום". ומבואר בדברי הגמרא, כי השלמת שבע השבתות ה"תמימות" מחייבת להתחיל את ספירת העומר כבר בליל ט"ז ניסן. ולכן מתחילת הספירה ועד סיומה, ספירת כל יום מתחילה בלילה, כדי שספירת כל יום תהיה שלימה.

ונחלקו הראשונים, האם יש ללמוד מדברי הגמרא כי חיוב ספירת העומר הוא רק בלילה ולא ביום, ומי שלא ספר בלילה אינו רשאי לספור ביום, כי החמיץ כבר את זמן קיום המצוה, או שבגמרא מבואר הזמן הראוי לספירה לכתחילה, אך זמן חיוב הספירה נמשך גם ביום, ולכן מי ששכח או נאנס ולא ספר בלילה, רשאי לספור גם במשך היום בברכה, כמובא בשבלי הלקט (סימן רלד) "כתב בעל הלכות גדולות, היכי דאינשי [כאשר שכח] לברך על ספירת העומר באורתא [בערב] מברך למחר. ורבינו תם זצ"ל כתב דליתא להאי, ואם שכח לברך בלילה על ספירת העומר, לא יחזור ויברך ביום, דלא מכשר, דסתמא דמתני' דתנן כל הלילה כשר לספירת העומר אלמא לילא דוקא".

להלכה, מרן השו"ע (או"ח סי' תפט סע' ז) החמיר כשתי הדעות, ופסק: "שכח ולא ברך כל הלילה, יספור ביום בלא ברכה". וטעמו מבואר בדברי המשנה ברורה (ס"ק לג-לד) "יספור ביום - כדעת הרבה פוסקים דבדיעבד ספירת יום עולה לספירה. בלא ברכה - דיש לחוש לדעת הפוסקים דאין זמן ספירה אלא בלילה, וכשמברך ביום הוא לבטלה".

• שכח ולא ספר בלילה וביום שאחריו, האם רשאי להמשיך ולספור למחרת בברכה - בהמשך הסוגיא במנחות נחלקו הראשונים בדין זה. התוספות (שם ד"ה זכר) הביאו את דברי בעל הלכות גדולות "שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום דבעיא תמימות". וכתבו על דבריו: "ותימה גדולה הוא, ולא יתכן". ההבנה הפשוטה בדברי הבה"ג היא, כפי שכתב בספר החינוך (מצוה שו) שכל ימי הספירה "מצוה אחת היא", כפי שיש ללמוד מלשון הכתוב "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת". ואילו בדברי הרא"ש (פסחים פ"י סימן מא) מפורש טעמם של התוספות החולקים על הבה"ג "דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה".

להלכה, גם במחלוקת זו, החמיר מרן השו"ע (או"ח סי' תפט סע' ח) כשתי הדעות: "אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה". כפי שביאר המשנה ברורה (ס"ק לו-לז) "סופר בשאר ימים - כדעת הרבה פוסקים דאין ספירת הימים מעכבים זה את זה, וכל יומא ויומא מצוה בפני עצמה היא. בלא ברכה - לחוש למאן דאמר דספירת שבע שבתות תמימות בעינן והא ליכא, דהא חסר חד יומא".

ועוד פסק השו"ע שם: "אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה". וביאר המשנה ברורה (ס"ק לח) "דאיכא ספק ספיקא, שמא לא דילג כלל, ואם תמצי לומר שדילג, שמא הלכה כאותם פוסקים דכל יום הוא מצוה בפני עצמה. והוא הדין בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק, אם לא חזר וספר יספור שארי לילות בברכה".

עתה נבוא לבירור דיני האונן בספירת העומר.

• • •

אונן בלילה ונקבר המת למחרת

ב. בביאור הלכה (סע' ח ד"ה בלא ברכה) הביא את דברי הנהר שלום: "מי שמתו מוטל לפניו באחד מימי העומר, יספור ביום לאחר קבורת מתו בלא ברכה. ולא דמי לתפילה, דאין [האונן] מתפלל בתורת תשלומין, כדאיתא ביו"ד סימן שמ"א, כיון דבעיקר זמנה הוי פטור. דהכא למאן דאמר דמונה אותה אף ביום, לאו בתורת תשלומין הוא ללילה, אלא דחיובה נמשך עד סוף מעת לעת, כדמשמע מרמב"ם פ"ז מתמידין ומוספין. ודמי להבדלה שמבדיל ביום ראשון אחר קבורת מתו, דעיקר זמנה הוא עד יום רביעי. ולפי זה, כשסופר ביום, יוכל לספור שאר ימים בברכה".

דין "תשלומין" בתפילה נאמר רק למי שהיה חייב בתפילה, ומחמת אונס או שכח ולא התפלל, ולא למי שהיה פטור מתפילה. ולכן אונן פטור מלהשלים את התפילות שלא התפלל בזמן אנינותו, כי היה פטור מחיוב התפילה בזמן אנינותו. לעומת זאת, בשו"ע (יו"ד סי' שמא סע' ב) נפסק כי "מי שמת לו בשבת [ובמוצאי שבת היה אונן הפטור מהבדלה], יבדיל אחר שיקבר המת", כדעת מהר"ם מרוטנבורג (הובא ברא"ש ברכות פ"ג סימן ב) שחיוב ההבדלה לאחר מוצאי שבת אינו מדין תשלומין לחיוב ההבדלה במוצאי שבת, אלא עיקר חיוב ההבדלה זמנו כל השלושה ימים שלאחר השבת [עד יום רביעי], ולכן גם אונן שהיה פטור במוצאי שבת מחיוב הבדלה, חייב להבדיל בהמשך השבוע [לאחר קבורת מתו]. ולפי זה, חיובו של אונן בספירת העומר דומה לחיובו בהבדלה, היות וגם חיוב ספירת העומר נמשך בכל היממה, וגם ביום מחוייב בספירה. ולכן כאשר היה אונן בלילה ונקבר המת למחרת, דינו כמי ששכח לספור בלילה שסופר ביום בלי ברכה ורשאי להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה.

ואמנם בשו"ת דבר משה (ח"א סימן לב) כתב בשם הרב מהרי"ד שהאונן רשאי לספור ביום בברכה: "דדוקא שכח ולא בירך בלילה קיימא לן דיספור ביום בלא ברכה, כמ"ש בשו"ע סי' תפ"ט. אבל באונן שלא ספר מפני שהוא פטור מכל המצוות, ולא חל עליו חיוב הספירה בברכה עד היום אחר הקבורה, ואז הוא סופר, למה לא יברך. דדווקא שכח, שחל עליו חיוב הספירה בתחילת הלילה אלא ששכח, סופר ביום בלא ברכה, כיון דביטל החיוב המוטל עליו, דלא ספר בעת שחל עליו. משא"כ האונן דלא חל עליו חיוב הספירה בלילה". הרב מהרי"ד סבר, כי הסיבה שהאונן לא ספר בלילה אינה כמו שכחה, אלא בגלל שהיה אז פטור מחיובו, ואם כן כאשר חל עליו חיוב הספירה ביום לאחר קבורת מתו, מדוע שלא יספור בברכה.

אולם הדבר משה דחה את הוראת המהרי"ד: "ואחר המחילה, אין זו טענה דלא חל עליו חיוב הספירה בלילה, כיון שלא ספר בלילה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, הרי עבר יומו בטל קורבנו, ושוב אינו יכול למנות בברכה. שהרי בשכח ולא בירך בלילה כלל דקיימא לן דמונה ביום בלא ברכה, הוא מפני שהוא סבר דלבה"ג הקצירה כשרה ביום, ולרבנו תם פסולה, ולכן אמרו ספק ברכות להקל, וימנה ביומי בלא ברכה. ואם כן אונן נמי, מה בכך שלא חל עליו החיוב, מכל מקום עיקר הקצירה בלילה, וביום הוי פסולה. אם כן הרי עבר המצווה, כיון שלא ספר בלילה. וכן עשינו מעשה לספור ביום בלא ברכה, אמנם בשאר ימים ספרנו בברכה". כלומר, אין זה משנה כלל, מדוע האונן לא ספר בלילה, ואפילו אם נאמר שהתחייב בספירה רק ביום, נתבאר לעיל [אות א] שנחלקו הראשונים האם זמן ספירת העומר בדיעבד הוא גם ביום, ומאחר ולהלכה הכריע השו"ע מספק, לספור ביום בלי ברכה, הוא הדין אונן בלילה שנקבר המת למחרת, יספור ביום בלי ברכה, ובשאר הימים ימשיך לספור בברכה.

אונן בלילה וביום שאחריו

ג. בנדון זה כתב הנהר שלום (הובא בביאור הלכה בהמשך דבריו, שם) וז"ל: "אם נמשך קבורתו כל היום, באופן שלא נשאר לו פנאי לספור אחר קבורת מתו, אין לו לספור עוד בימים הבאים בברכה. דמה לי אם שכח לספור, ומה לי אם נפטר לספור, אידי ואידי לא הוי תמימות". ומבואר בדבריו כי יום אחד שלא ספרו בו ספירת העומר, מהווה לפי שיטת הבה"ג חסרון בספירת "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת", ולא משנה כלל הסיבה מדוע לא ספרו בו ספירת העומר. ולפיכך, היות ומרן השו"ע החמיר לחשוש לשיטת הבה"ג, ומי ששכח ולא ספר יום אחד, אינו רשאי להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, גם כאשר לא ספר מסיבת אנינותו, אינו רשאי להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה.

אולם לדעת הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סימן כז) האונן רשאי לספור בשעה שמתו מוטל לפניו בלא ברכה, ושוב יוכל לספור בשאר הימים בברכה. הכרעה זו מבוססת על דברי המהרש"ל (סימן ע) שיש מצוות שאונן חייב בהם, כגון "מצוה המוטלת עליו דווקא, ואין בה ביטול זמן שיבטל על ידי זה מצרכי המת". ועוד הוסיף הנודע ביהודה: "כיון שבזה גופיה אם רשות ביד האונן לקיים המצוה, נחלקו הפוסקים (טור יו"ד ריש סימן שמא), ולכן בו בלילה יספור בלא ברכה, ושוב ממילא בימים שאחריו יספור בברכה". וביאר את הכרעתו הנ"ל: "ואין לומר איך יספור אחר כך בברכה, ואכתי מספק ברכה לבטלה לא נפיק, שהרי אם הדין שהיה פטור בשעת אנינות לגמרי, ואפילו רשות אינו בידו, והיינו לדעת הפוסקים שאונן אינו רשאי לקיים המצוות, ואם כן מה שספר בו בלילה לא עלתה לו כלל וכאילו לא ספר. מכל מקום נלע"ד כיון שאף על אותו לילה לא בריר לן אם הוא פטור, וגם בזה אם הוא פטור אם רשאי להחמיר נחלקו הפוסקים, אם כן בוודאי לא הפסיד הברכה בשאר הימים. וכמו שכתב הבית יוסף (סי' תפט סע' ח) בשם תרומת הדשן (סימן לז; וכן נפסק בשו"ע שם), שאם ספק לו אם דילג יום אחד, יברך בשאר הימים, אלא משום ספיקא דיומא לא הפסיד בשאר הימים".

כלומר, להלן [אות ח] תבואר מחלוקת הפוסקים האם אונן שקיים מצוה בזמן אנינותו, יצא ידי חובת המצוה, או שקיום המצוה לא נחשב כלל, ועליו לקיים שוב את המצוה לאחר שנקבר מתו. והנה לעיל [אות א] נתבארה מחלוקת הפוסקים, האם כל ימי הספירה הם "מצוה אחת היא", ומי שלא ספר באחד הימים אינו רשאי להמשיך ולספור. או שכל אחד מימי הספירה היא מצוה בפני עצמה, וגם אם לא ספר באחד הימים רשאי להמשיך לספור בשאר הימים בברכה. וחידש הנודע ביהודה, על פי הכרעת השו"ע שבכל מצב של "ספק ספיקא", רשאי להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה [כגון בספק אם דילג יום אחד ולא ספר, שיש ספק שמא לא דילג כלל, וספק נוסף, שגם אם לא ספר כלל, שמא הלכה כשיטת התוספות שכל יום היא מצוה בפני עצמה], שהרי גם כשאונן ספר בזמן אנינותו, יש ספק שמא יצא ידי חובה בספירה לדעת הפוסקים שאונן המקיים מצוה בזמן אנינותו, יצא ידי חובת המצוה, וספק נוסף, שגם אם לא יצא ידי חובת המצוה כיון שאינו מחוייב במצוות, שמא הלכה כשיטת התוספות שכל יום היא מצוה בפני עצמה - ולכן רשאי להמשיך בשאר הימים לספור בברכה.

ובהגהות רעק"א על גליון השו"ע ציין לדברי הנודע ביהודה, ומשמע שהכריע כדבריו לדינא. וכן נראה מדברי הביאור הלכה שכתב: "ובעיקר הדין מאי דפסיקא ליה דאונן פטור מספירה, הרב נודע ביהודה מסתפק בזה על פי מש"כ מהרש"ל בתשובות דלא מכל הדברים אונן פטור, ומגבב שם איזה סברות דאיכא למימר דגם מספירה לא פטור. ובעיקר משום דבזה לא מיטרד ולא מתבטל בשביל רגע זו מלעסוק במתו, ומצרף גם דעת איזה פוסקים דאונן פטור אבל רשאי לקיים. ועל פי כל זה דעתו דיספור בשעה שמתו מוטל לפניו בלא ברכה, ושוב יכול לספור בכל הימים בברכה, מאחר דבלא זה יש פוסקים דלא בעינן כלל תמימות, עי"ש, והעתיקו הגאון רעק"א בהגהותיו".

ויש להעיר על מה שכתב הביאור הלכה בשם הנודע ביהודה "ובעיקר משום דבזה לא מיטרד ולא מתבטל בשביל רגע זו מלעסוק במתו". ראשית, דברים אלו לא נכתבו בנודע ביהודה, ומדוע כתב זאת הביאור הלכה בשמו. שנית, עצם סברא זו צ"ע, כי אם היא נכונה, מדוע שאונן לא יוכל לברך את כל הברכות ולקיים את כל מצוות, שהרי בכך הוא לא נחשב טרוד, ואין זה מבטלו מקבורת המת, וצ"ע.

גם בערוך השלחן (יו"ד סי' שמא אות יז) הביא להלכה את דברי הנודע ביהודה: "אונן בימי הספירה כשאינו סופר פעם אחד, לא יוכל לספור בברכה כל ימי הספירה, יכול להגיד הספירה בלא ברכה, וכסיפור דברים בעלמא הוא, וכן פסק אחד מהגדולים (נודע ביהודה)". וצריך ביאור למה התכוין בדבריו שההיתר של אונן להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, נובע מכך שמותר לאונן לספור בגלל שזהו "סיפור דברים בעלמא".

על פי דברי הנודע ביהודה כתב הגרש"ז אויערבך בספרו מנחת שלמה (מועד קטן - אבילות, עמ' קיח) להסתפק "וצ"ע ביום האחרון ובכהאי גוונא שיהיה במשך כל היום אונן, אם רשאי לספור בשביל הברכות שעברו. ולכאורה מסברא היה ראוי להתיר מצד הימים שעברו יותר מאשר מצד הימים הבאים, דאילו מצד הימים הבאים לא איכפת לן כל כך אם אחר כך לא יוכל לקיים המצוה, כיון דפטור ממנה, ואפילו ביום הראשון ג"כ צריך להיות אסור אע"פ שמפסיד לגמרי את המצוה, ואילו בשביל מה שספר כבר, שפיר יש מקום להתיר כדי שלא יהיה ברכה לבטלה, אבל לא בשביל העתיד".

• • •

האונן יכול לצאת ידי חובת הספירה בהרהור או בשמיעה מאַחֵר

ד. בשו"ת נחמת יוסף (סימן ע) נתן עצה לאונן בלילה וביום שאחריו, כיצד יוכל להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה: "שיחשוב ויהרהר בלבו למנין יומי ושבועי, והרהור כדיבור דמי. ובשלמא בשכח, ליכא למימר שיהרהר בלבו, שהרי שכח. אבל אצל אונן יכול להרהר, והרהור כדיבור דמי, לענין לצאת ידי קריאת שמע, כמבואר בש"ס ברכות דף כ', ומכל שכן באונן דמצטער שאינו יכול לברך, דיוצא בהרהור, וממילא מקרי תמימות".

הנחמת יוסף נתן עצה נוספת: "שישמע מהש"ץ הברכה על ספירת העומר ויוצא בזה, כמו שכתב הרמ"א סי' תרצו ס"ז והמג"א שם ס"ק ט"ז [שאונן ישמע המגילה מאַחֵר]. וכל זה דוקא במתכוון [האונן] לצאת, אבל באינו מתכוון לצאת, לא. כי אנן קיימא לן מצוות צריכות כוונה. ויכולים לומר עוד, שאין צריך כוונה לצאת ידי חובה, כי אף למאן דאמר מצוות צריכות כוונה זה דווקא בדאורייתא, אבל בדרבנן קיימא לן דאין צריכות כוונה, כמ"ש המג"א בשם הרדב"ז (סי' ס ס"ק ג), ורוב הפוסקים כתבו דקיימא לן ספירה בזמן הזה מדרבנן, כמש"כ המג"א בשם הבית יוסף". ומבואר בדבריו, שאונן יכול לצאת ידי חובה על ידי עניית אמן על קיום המצוה של אַחֵר מדין שומע כעונה.

אולם דברים אלו קשה להולמם, שהרי כלל בידינו בהלכות שליחות "כל מאי דאיהו לא מצי למיעבד, שליח נמי לא מצי למיעבד" (קידושין כג, ב) - כל מה שהמשלח אינו יכול לעשות בעצמו, אינו יכול לעשות על ידי שליח. וכפי שהביא אבי מורי בספרו שיטות בהלכה (סימן ג) את קושיית הגרצ"פ פרנק על מה שכתב בסידור דרך החיים (הלכות חנוכה) שאונן יבקש מאדם אחר להדליק נר חנוכה בברכה, והאונן יענה אמן, שהרי אונן פטור מכל המצוות, ומכיון שהוא פטור איך יעשה שליח להדליק ולברך. ובשלמא בהדלקת נרות חנוכה, תירץ אבי מורי, על פי דברי הפני יהושע והשפת אמת במסכת שבת (כג, ב) שגדר מצות נר חנוכה הוא חיוב על הבית, ואמנם האונן "את החיוב המוטל על האדם לא קיים, אבל נשאר החיוב על הבית, וחיוב זה אפשר לקיים על ידי אחר". אולם תירוץ זה כמובן אינו מיישב את דברי הנחמת יוסף, שהאונן יצא ידי חובת מצות ספירת העומר על ידי שמיעת הספירה מהש"ץ, שהרי מה שהמשלח [אונן] אינו יכול לעשות בעצמו [לקיים את מצות ספירת העומר], אינו יכול לעשות על ידי שליח [הש"ץ הסופר את ספירת העומר].

ואמנם מחמת קושיא זו, כתב בשו"ת קנין תורה (ח"ב סימן צט) כי העצה שהאונן ישמע את הספירה מאַחֵר, אינה מועילה יותר ממה שחידש הנודע ביהודה שיכול לספור בעצמו: "בדבר קונטרסו באונן בימי הספירה לילה ויום ושמע הברכה והספירה מאַחֵר, דבדיעבד יצא דשומע כעונה. ולענ"ד, כל זה היה גלוי להנודע ביהודה, ועם כל זה הוכרח להניח יסוד דהאונן יספור בעצמו בלא ברכה, בצירוף הסברות כולם שהביא שם. דאם לא כן, אולי אין מקום לומר שיצא בשמיעת הספירה מחברו אם הוא דבר שבעצמו אי אפשר לו לצאת, דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. ולזה הוכרח הנודע ביהודה לומר דאפשר לו לספור בעצמו בלי ברכה עכ"פ, ואין הכי נמי דיוצא גם בשמיעה מאחרים דשומע כעונה".

העצה שאונן יצא ידי חובת הספירה במה שישמע את הספירה מאַחֵר מדין שומע כעונה, אינה מועילה מצד עצמה, היות ומה שהאונן לא יכול לעשות בעצמו, אינו יכול לעשות על ידי שליח. ועל כן בכל מקרה, עצה זו חייבת להיסמך על צירוף הסברות של הנודע ביהודה - דברי המהרש"ל שאונן חייב במצוה המוטלת עליו דווקא, ואינה נחשבת ביטול זמן שיבטל על ידי זה מצרכי המת, וההיתר שאם יספור האונן יוכל להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה מדין "ספק ספיקא", כמבואר לעיל. ואם נצרכים אנו לדברי הנודע ביהודה, כבר רשאי האונן לספור בעצמו, ואין כל צורך בשמיעת הספירה מאחרים.

האונן - נאנס ולא עשה מצוה ומדין "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" נחשב כאילו ספר

ה. בשו"ת דברי יהודה (יו"ד סימן יב) הסתפק בהבנת דברי הגמרא בקידושין (מ, א) "אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", אם "נחשב כאילו עשאה להמצוה בפועל ממש, או דרק לענין שכר נחשב כאילו עשאה דמקבל עליה שכר כאילו עשאה, אבל לא נחשב כמו שעשאה להמצוה בפועל ממש". וכתב: "והנה יש להביא ראיה דנחשב כאילו עשאה בפועל ממש להמצוה, דהא מבואר בשו"ע (או"ח סי' תפט סע' ח) דאם דילג יום אחד מלספור ספירת העומר, שוב אינו מברך על ספירת העומר, והטעם משום דבעינן תמימות. ואם כן קשה טובא, איך יכולים לברך אספירת העומר, הא יש לחוש דילמא ימות ולא יגמור לספור ולא יהיה תמימות. אלא ע"כ דהיכא דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בפועל ממש להמצוה. ואם כן הכא גבי ספירת העומר שמת ולא גמר לספור, הוה זה אונס כנדרים (כז, א), ונחשב כאילו בפועל ממש גמר לספור ולא דילג כלל, והוה זה תמימות, ומשום הכי יכולים לספור בברכה ולא חיישינן כלל לשמא ימות".

ומבואר בדבריו המחודשים, כי בספירת העומר, אם היה ברצונו לספור את הספירה אלא שנאנס, נחשב כאילו "עשה בפועל ממש את המצוה", וכאילו ספר בפועל, ומשום כך מה שלא ספר אינו מהווה חסרון ב"תמימות".

וכתב הרב זוין בספרו לאור ההלכה (עמ' שלד) "ואם כדבריו, אם לא ספר אתמול מחמת אונס כגון שנשתתק מחמת חולי, הרי זה כאלו ספר ויכול היום לספור בברכה".

ונראה כי לפי חידושו של הדברי יהודה, גם בנדון דידן, אונן שלא ספר הוא בגדר "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה", אשר נחשב כאילו ספר בפועל. ומאחר ואין כל חסרון ב"תמימות", פשיטא שיוכל להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה.

אולם הרב זוין, דחה את חידושו של הדברי יהודה: "עיקר דבריו תמוהים, ובודאי אותה שאמרו כשנאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה, אין הדברים אמורים אלא לענין שכר בלבד ומחסדי הקב"ה, אבל לא שנחשב כאילו עשה בפועל. וקושיית הדברי יהודה, למה לא חיישינן שמא ימות, לא קשה כלל, שכיון שכך ציוותה עכ"פ התורה לספור בכל יום, אם כן אין שום נפקא מינה אם חוששים שמא ימות או לא חוששים, שהרי מכל מקום מחויב הוא לספור בודאי מכח מצות התורה, וכאילו אמרה התורה שלא לחשוש כאן לשמא ימות, ושוב צריך לספור בברכה בתורת ודאי, ואין כאן ספק שנאמר ספק ברכות להקל, שאין הברכה אלא על המצוה, והמצוה הרי מוטלת עליו בתורת ודאי מדין התורה".

• • •

ונראה לדון בדברי הנודע ביהודה, שהתיר למי שהיה אונן במשך הלילה והיום, לספור בזמן אנינותו, ולהמשיך ולספור לאחר שנקבר מתו בברכה, בהקדם בירור השאלות:

אונן המעוניין לברך או להתפלל [למרות הפטור], האם רשאי לעשות זאת.

אונן שקיים מצוה בזמן אנינותו, האם יצא ידי חובת המצוה, או שקיום המצוה לא נחשב כלל, ועליו לקיים שוב את המצוה לאחר שנקבר מתו.

הטעמים לפטור אונן ממצוות

ו. במסכת ברכות (יז, א) מובא כי אונן "אינו מברך ואינו מזמן". ופירש רש"י: "אינו צריך לברך ברכת המוציא, ואינו צריך לברך ברכת המזון". והתוספות (ד"ה ואינו) דייקו מדברי רש"י: "ומשמע מתוך פירושו שאם רצה לברך רשאי". מלשון רש"י שאונן "אינו צריך" לברך, משמע שהברכה תלויה ברצונו, ואם יחפוץ לברך, הרשות נתונה בידו. אולם התוספות כתבו: "מיהו בירושלמי קאמר, אם רצה להחמיר אין שומעין לו. לכך נראה לומר אינו מברך אינו רשאי לברך. ומפרש בירושלמי למה, וקאמר מפני כבודו של מת. אי נמי מפני שאין לו מי שישא משאו".

בירושלמי מבוארים שני טעמים ביסוד פטור האונן ממצוות:

כבוד המת - אונן פטור מקיום המצוות כדי שיוכל להיות פנוי לכבד את המת ולעסוק בקבורתו [ומובא בשם השפת אמת (מכתבי תורה סימן נו) "אונן פטור מכל מצוות שבתורה, נראה לי הטעם, כדי שישתתף בזה בנפש קרובו המת (מפטירתו עד קבורתו שבזה העת גם הנפש למעלה אין לה מקום) שנפטר מכל המצוות, כמ"ש במתים חופשי וכו'. ולכן רק ממצות עשה, כי במצות לא תעשה גם המת אינו עובר"].

מפני שאין לו מי שישא משאו - בפשטות, ביאור טעם זה הוא מדין "עוסק במצוה פטור מן המצוה", והיינו שההתעסקות בנשיאת המת וקבורתו, שהיא מצוה, פוטרת את האונן מקיום מצוות אחרות. וכן נראה מדברי רש"י בפירוש המשנה (ברכות יז, ב) "מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה, לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה". ובטעם פטור חתן מקריאת שמע פירש רש"י (ברכות יא, א) "ובלכתך בדרך פרט לחתן, ואף על גב דחתן נמי עוסק במצוה הוא, אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא, דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא, אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך, וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא, אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא, שמחשב על עסק בתולים, אי לאו קרא יתירה, לא אתמעוט". ומבואר איפוא, כי כשם שהחתן פטור מקריאת שמע בגלל שהוא עוסק אפילו במחשבת מצוה, כמו כן אונן פטור ממצוות מכיון שטרוד במחשבתו בקיום מצות נשיאת המת וקבורתו.

הנפקא מינא בין שני הטעמים, מבוארת בדברי הירושלמי שם: "מה נפיק מביניהון, שהיה לו מי שישא משאו. אם תאמר משום כבודו, אסור. אם תאמר שאין לו מי שישא משאו, הרי יש לו". כאשר מת אחד מקרוביו ויש מי שיתעסק בקבורתו, אם טעם הפטור של אונן מקיום המצוות הוא משום "כבודו של מת", הרי זה פטור מוחלט מקיום המצוות, ואפילו כשיש אחרים שמתעסקים בקבורתו, אינו רשאי לקיים את המצוות [וכן נראה שנקט רבנו תם המובא בתוספות (ברכות יח, א ד"ה ואינו מברך) "מעשה שמתה אחותו של רבנו תם בשבת, והודיעו לו במוצאי שבת בעיר אחרת, ואכל בשר ושתה יין, ואמר כיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה אינו אסור בבשר ויין. ואפשר שגם רבנו תם אם היה בעיר עצמו היה מיקל מאותו הטעם". ומבואר שרבנו תם לא היה עסוק וטרוד בקבורת אחותו, מכיון שבעלה עסק בכך, ולכן לא נהג כאונן אלא אכל בשר ושתה יין].

אך לפי הטעם שהאונן פטור בגלל טרדתו בקיום מצות הקבורה, מדין "עוסק במצוה פטור מן המצוה", כאשר "יש מי שישא משאו", המסיר ממנו את עול הטרדה בקבורת המת, רשאי האונן לקיים את המצוות.

האם אונן רשאי לברך או להתפלל

ז. יש נפקא מינה נוספת בין שני הטעמים, האם האונן רשאי לקיים מצוות.

רש"י לשיטתו שאונן פטור מקיום המצוות מדין "עוסק במצוה פטור ממצוה", נקט שאין כל מניעה לאונן לקיים מצוות, כי הוא "פטור" מלקיים מצוות בגלל שהדבר עלול להפריע לו לקיים את חובתו לקבור את מתו, אך כאשר מעוניין לקיים מצוות ויש אחר שמתעסק בקבורת מתו, הרשות בידו. ברם אם אונן פטור מקיום מצוות משום "כבודו של מת", גם כשרוצה לקיים מצוה מרצונו החופשי, לכאורה יש בכך פגיעה בכבוד המת, וכדברי התוספות בשם הירושלמי ש"אם רצה להחמיר אין שומעין לו".

וכן מבואר בדברי החכמת אדם (כלל קנג הלכה א) שכתב: "ופטור מכל המצוות שבתורה מפני כבודו של מת, ויש ביד חכמים לבטל אפילו מצות עשה דאורייתא בשב ואל תעשה. ולטעם זה אפילו רצה להחמיר על עצמו ולברך ולהתפלל אינו רשאי. וגם אפילו אם יש לו מי שיעסוק בשבילו בקבורה, כגון שמתה אחותו ויש לה בעל, דהקבורה חל על הבעל, אפילו הכי פטור. אבל יש אומרים הטעם מפני שהמת מוטל עליו לקוברו, ולכן פטרוהו, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולפי זה, אם אין מוטל עליו לקוברו חייב. ואנן קיימא לן כטעם הראשון, ומכל מקום אם אין מוטל עליו לקוברו או שהעמיד איש אחר במקומו להתעסק בצורכי קבורה ורוצה לסמוך על טעם שני, מותר להתפלל ולברך".

וכן פסק להלכה מרן השו"ע בהלכות קריאת שמע (או"ח סי' עא סע' א) "מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקברו פטור מקריאת שמע ומתפילה. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות, אינו רשאי. ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות, אין מוחין בידו". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ה) בביאור דברי השו"ע: "ומיירי בשאין לו מי שיעסוק בצרכי המת. אי נמי דמיירי בכל גווני, שאסרוהו מפני כבודו של מת, שלא יאמרו מת זה קל הוא בעינו של אונן, ואין חרד על מיתתו. וזהו דעת המחבר עצמו, מעיקר הדין. ומה שכתב אחר כך אין מוחין, רצה לומר דמכל מקום אין אנו יכולים למחות במי שנוהג היפך זה, דיש לו על מי לסמוך היכא שיש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה".

נמצא כי להלכה, השו"ע החמיר כטעמו הראשון של הירושלמי שאונן פטור ממצוות משום "כבודו של מת", ולכן הרוצה להחמיר על עצמו ולברך ולהתפלל, אינו רשאי, ואפילו יש מי שיעסוק בקבורה. אלא שאם רצה להסתמך על הטעם השני של הירושלמי לפטור אונן מקיום המצוות מדין "עוסק במצוה פטור מהמצוה", אם לא מוטל עליו לקוברו, רשאי לקיים מצוות, לברך ולהתפלל.

אונן "פטור" מקיום המצוות או "אנוס" שלא לקיימן

ח. והנה יש לחקור, האם אונן פטור מקיום המצוות, או שמחוייב בהן אלא שהוא כעין "אנוס" להימנע מלקיימן. ונפקא מינא, האם כשקיים מצוה בזמן אנינותו, יצא ידי חובה.

אם אונן פטור מקיום המצוות, ברור שקיום המצוה לא נחשב כלל, ולכן עליו לקיים את המצוה לאחר שנקבר מתו. אך אם אונן אינו פטור מקיום המצוות אלא מחוייב בהן ורק נחשב כעין "אנוס" להימנע מלקיימן, מסתבר שאם קיים מצוה בזמן אנינותו, יצא ידי חובת המצוה, שהרי סוף כל סוף גם בזמן זה היה מחוייב במצוות.

ונראה כי לפי דברי רש"י והטעם השני של הירושלמי, שאונן פטור מקיום המצוות מדין "עוסק במצוה פטור מהמצוה", הדבר תלוי בחקירה שהביא בקובץ שיעורים (בבא בתרא אות מח) בדין "עוסק במצוה פטור מהמצוה", האם "בשעה שעוסק במצוה הוא פטור ממצוה, ואם יקיים המצוה האחרת לא יצא, וצריך אחר כך לחזור ולקיימה, כמו באוכל מצה בשעה שהיה שוטה [ופטור מחיוב אכילת מצה] ואחר כך נשתפה. אבל אם נאמר דעוסק במצוה אינו פטור ממש, אלא שהוא כמו אנוס מלקיים האחרת, ואם עמד וקיימה יוצא באחרת" [וכן כתב בצפנת פענח (הלכות תרומות פ"ב) "דעוסק במצוה פטור מהמצוה, לא כמי שאינו בגדר זה, רק כמו שמקיים גם זה, וראיה דתפילין אינן חוצצות בבגדי כהונה"].

קיים מצוה בזמן אנינותו - לא יצא ידי חובת המצוה

ט. ומעתה, אם פטור אונן נובע מדין "עוסק במצוה פטור מהמצוה", זהו פטור מהמצוה, וכאשר קיים מצוות בזמן אנינותו, יצטרך לקיימן לאחר שנקבר מתו, היות ובשעת קיומן כלל לא היה מחוייב במצוות. אולם אם "עוסק במצוה פטור מהמצוה", אינו פטור ממש מקיום מצוות, אלא "שהוא כמו אנוס מלקיים האחרת", מסתבר שאם קיים מצוה בזמן אנינותו, יצא ידי חובה.

ואילו לפי טעמו הראשון של הירושלמי, שאונן פטור ממצוות משום "כבודו של מת", ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו לברך ולהתפלל, אינו רשאי, נראה כי אונן פטור לגמרי מקיום המצוות, ולפיכך לא יצא ידי חובה במה שקיים בזמן אנינותו, ויצטרך לקיימן לאחר שנקבר מתו, וכן נראה שנקט להלכה המשנה ברורה.

וכפי שהוכיח ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה, בספרו מנחת אשר (דברים סימן יא אות ג) מדברי המשנה ברורה שפסק בהלכות קריאת שמע (סי' עא ס"ק ג) כדברי הגהות רעק"א שם: "אונן פטור מקריאת שמע, ואם קרא אינו יוצא, וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה". ובהלכות מגילה (סי' תרצו ס"ק כו) "הקשה המג"א, אונן איך הוא חייב בקריאת המגילה הלא הוא פטור מכל המצוות, ואיך יצא במה ששמע בציבור, אחרי שאז לא היה חייב כלל. וע"כ מסיק המגן אברהם, דאע"פ ששמע הקריאה בציבור יקראנה שנית אחר שנקבר המת". ומפורש בדבריו שאונן לא יצא ידי חובת מצוה שקיים באנינותו. ואם הסיבה לכך היא כי האונן פטור מדין "עוסק במצוה", וזהו "פטור" מקיום המצוה, ולכן לא יצא ידי חובת מצוה שקיים בזמן אנינותו - יעמדו הדברים בסתירה לפסק המשנה ברורה בהלכות פסח (סי' תעה שער הציון ס"ק לט) שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, אך אם קיים את המצוה האחרת, יצא ידי חובה. ופירוש הדבר, ש"עוסק במצוה" אינו "פטור" כשוטה שלא חייב במצוות, אלא כ"אונס", ולכן שפיר יצא ידי חובה בקיום המצוה האחרת.

וכדי ליישב את דברי המשנה ברורה, כתב הגר"א וייס: "ולכאורה צריך לומר דנקטו עיקר דאונן פטור מן המצוות לא רק משום דין עוסק במצוה, כמ"ש רש"י בברכות י"ז ע"ב, אלא גם משום כבוד המת, וכמו שהביאו התוספות שם מן הירושלמי. ולפי טעם זה אונן מופקע לגמרי מן המצוות". ומבואר בדבריו, כי המשנה ברורה הכריע להלכה כשיטת השו"ע בשם הירושלמי שאונן פטור מהמצוות משום כבוד המת, וזהו פטור לגמרי מקיום המצוות, ולפיכך לא יצא ידי חובה במה שקיים בזמן אנינותו [ולא מדין "עוסק במצוה פטור ממצוה"].

יש ביד חכמים לבטל אפילו מצות עשה דאורייתא - עקירת המצוה או רשות לא לקיימה

י. בדברי החכמת אדם [לעיל אות ז] מבואר טעם האוסרים על אונן לעסוק במצוות כי "יש ביד חכמים לבטל אפילו מצות עשה דאורייתא בשב ואל תעשה".

והנה רבי אלחנן וסרמן (קובץ הערות, יבמות סימן סט אות ב) חקר בנדון "יש ביד חכמים לבטל אפילו מצות עשה דאורייתא בשב ואל תעשה", האם "ע"י עקירתם נעקר דין תורה לגמרי, כגון שפטרו סדין מציצית, נעקרה מצות ציצית מסדין ונעשית טלית פטורה מן התורה. או דבאמת דין התורה במקומו עומד, והסדין חייב בציצית מן התורה גם לאחר עקירתם, אלא שהתורה נתנה להם רשות לצוות לנו שלא לקיים המצוות במקום שיש להם טעם על זה".

ועל פי זה ביאר ידידי רבי יששכר פראנד, מראשי ישיבת נר ישראל בבלטימור, בספרו אהלי יששכר (סימן טו) את שיטת המג"א בהלכות מגילה [לעיל אות ט] שאונן לא יצא ידי חובת קריאת המגילה במה ששמע הקריאה בציבור בזמן אנינותו, ועליו לחזור ולקוראה לאחר שנקבר המת "דסבירא ליה, דכל מקום שעקרו חכמים מצוה מן התורה מתורת כח ביד חכמים, אין הגדר שציוו שלא לעשות המצוה אבל המצוה עדיין במקומה עומדת, אלא דגדר הדברים הוא, שעקרו את המצוה ממקומה לגמרי עד שלא נשארה שם שום מצוה".

ומוסיף הרב פראנד: "אמנם מאי דסבירא להו להמג"א, פשיטא ליה להיפך להגאון רעק"א (דרוש וחידוש מערכה ח למסכת חגיגה) דכתב שם וז"ל, דגם גדול שתוקע בשבת קיים מצות שופר דזמנו גם בשבת, אלא דעבר על שבות דשבת, עכ"ל. והיינו בראש השנה שחל להיות בשבת דעקרו חכמים את מצות התקיעה מטעם שמא יעבירנו, מ"מ ס"ל להגרעק"א דהמצוה עדיין במקומה עומדת והתוקע בשבת יצא ידי חובתו. והיינו משום דס"ל כהך צד דגם לאחר עקירתם על ידי "יש כח ביד חכמים", המצוה במקומה עומדת".

אולם לענ"ד יש להעיר על דברי הרב פראנד, ממה שהבאנו לעיל [אות ט] את דברי המשנה ברורה בשם רעק"א כי "אונן פטור מקריאת שמע, ואם קרא אינו יוצא, וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה". ולפי הבנתו של הרב פראנד, כי הסיבה שאונן אינו יוצא ידי חובת המצוה שקיים באנינותו היא בגלל שיש ביד חכמים לבטל מצות עשה דאורייתא בשב ואל תעשה, נמצא כי דברי רעק"א סותרים מיניה וביה - כי מחד גיסא, רעק"א מחייב את האונן לקרוא ק"ש בשנית, ופירושו של דבר כי חכמים עקרו לגמרי את קיום המצוה בשעת אנינותו, ומאידך גיסא רעק"א נקט שהתוקע בשופר בשבת יצא ידי חובתו, וזאת משום שחכמים לא עקרו את המצוה, והיא עומדת במקומה [ולכן יצא ידי חובה] אלא נתנו רשות שלא לקיימה.

ועל כרחך צריך לומר בדעת רעק"א, שהסיבה שאונן אינו יוצא ידי חובת המצוה שקיים באנינותו אינה מההלכה שיש כח ביד חכמים לבטל מצות עשה מהתורה, אלא הלכה מסויימת בדיני אונן משום כבוד המת, שהאונן פטור לגמרי מקיום המצוות, ולפיכך לא יצא ידי חובה במה שקיים בזמן אנינותו.

וכן מבואר בדברי ערוך השלחן (סי' שמא ס"ק יז) בנדון אונן שאכל בלי ברכת המזון, ולאחר הקבורה עדיין לא נתעכל המזון במעיו, וזה לשונו: "יש מהגדולים שהורו שצריך לברך ברכת המזון, ולענ"ד נראה שכיון שבשעת מעשה האכילה היה פטור, גם לאחר קבורה לא חל עליו חיוב ולא יברך, כן נ"ל עיקר לדינא".

• • •

לאחר מסירת השיעור, שוחחתי עם ידידי רבי יששכר דוב פראנד, ונתכבדתי במכתבו:

בס"ד, ר"ח סיון תשע"ג, ערב ש"ק פרשת במדבר

לכבוד ידידי הרה"ג הרב צבי רייזמן

מחבר הספרים הנחמדים רץ כצבי, תלמיד ותיק דישיבת חברון

אחרי דרך מבוא השלום כרום ערכו

את מכתבו קבלתי ונהנתי מאוד מדבריו הקולעים אל המטרה. אמת הוא דכן לומד רעק"א בדברי המג"א, אמנם בביאור גדרן של דברים דאונן שקיים מצוה בשעת אנינותו דלא יצא ידי חובתו, דעל זה כתב כתר"ה "שאין כל קשר בין ההלכה שאונן פטור מקיום המצוות", לא עלי טענתך כי עם על החכמת אדם שם כלל קנ"ג, וכן הוא בחזו"א. אם כן נמצינו למדים מדבריהם של הנהו אבות העולם הבנה זו דגדרן של דברים הוא באמת משום יש כח ביד חכמים.

אלא דבזה כתר"ה צודק, דבהכרח הגרעק"א אינו לומד בזה כדברי המג"א, דהרי לפי שיטתו במערכה ח' למס' חגיגה, אף היכא שעברו חכמים מצות עשה ע"י הך כללא דיש כח ביד חכמים, מ"מ המצוה במקומה עומדת, דהרי אי תקע בר"ה שחל בשבת, יצא, ועם כל זה, הרי מסכים לדברי המג"א בסימן ע"א. וא"כ ע"כ דאינו לומד בדברי המג"א כדהבסרתו.

ואסיים בברכה. שכתר"ה ימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה

מתוך בריות גופא ונהורא מעליא ורב נחת מכל יוצאי חלציו

מנאי, יששכר דוב פראנד

• • •

יא. ממוצא הדברים שנתבארו יש להקשות, מדוע הכריע המשנה ברורה בהלכות ספירת העומר כהכרעת הנודע ביהודה בהסתמכו על "ספק ספיקא" - ספק שמא יצא ידי חובה בספירה לדעת הפוסקים שאונן המקיים מצוה בזמן אנינותו, יצא ידי חובת המצוה, וספק נוסף, שגם אם לא יצא ידי חובת המצוה כיון שאינו מחוייב במצוות, שמא הלכה כשיטת התוספות שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, ולכן רשאי להמשיך בשאר הימים לספור בברכה. והרי לאור הכרעת המשנה ברורה בהלכות קריאת שמע ומגילה, שאונן לא יצא ידי חובת מצוה שקיים בזמן אנינותו - גם בספירת העומר, אם ספר בזמן אנינותו, ודאי לא קיים את מצות ספירת העומר כלל, ואין בזה כל ספק שנוכל לצרפו להתיר להמשיך את הספירה מדין "ספק ספיקא", וכפי שהקשה ידידי בספר אהלי יששכר [בהמשך דבריו המובאים לעיל] "לפי שיטת המג"א והחתם סופר בפטור אונן מן המצוות, יהיה נפק"מ לענין מה שפסק הנודע ביהודה במי שמת לו מת בלילה בימי ספירת העומר ומקום הקבורה רחוק מן העיר באופן שיהיה אונן כל הלילה ההוא ויום המחרת. ופסק שם דיספור בלא ברכה באותו הלילה כדי שלא יבטל כל ימי העומר, דלענין זה נוכל לסמוך על השיטות הסוברות דאם רוצה להחמיר על עצמו רשאי, ושאר צדדים שצדד שם להקל. אבל מכל מקום כתב הוא בעצמו דלשיטת המג"א דמה שמקיים האונן בשעת אנינותו לא עשה ולא כלום, אם כן לדידיה ליכא שום עצה, ויפסיד את מצות הספירה, דלדידיה אפילו יספור באותו הלילה לא עשה ולא כלום".

ביאור שיטת הבה"ג - דין "תמימות" במעשה הספירה

יב. ונראה ליישב את פסק המשנה ברורה, בהקדם ביאור שיטת הבה"ג, שאם לא ספר יום אחד אינו ממשיך לספור בברכה. ולעיל [אות א] הובאו דברי ספר החינוך, שהבה"ג נקט שכל ימי הספירה "מצוה אחת היא", כמשמעות לשון הכתוב "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת".

הרב זוין מוסיף בהמשך דבריו המובאים לעיל: "ונראה לי לומר דרך חדשה בגדר תמימות לשיטת הבה"ג, שאין הכוונה כלל, שכל מ"ט הימים יהיו תמימות, אלא שבכל יום ויום תהיה אותה ספירה שהוא עומד בהתמימות, שכשאומר היום שני ימים יהיו שני הימים תמימים, וכשאומר היום שלשים יום, יהיו שלשים הימים תמימים, וכן בכל יום ויום. ומובן מאליו שכשיגיע ליום הארבעים ותשעה, יהיו כל מ"ט הימים תמימים. וכשהחסיר יום אחד, אזי כל הימים שלאחריו אינם תמימות. ובודאי שבכל יום ויום מקיים מצוה שלמה בפני עצמה, ובודאי שמברך כדין על כל יום ויום ברכת המצות. אלא שבדילג יום ולא ספר אין כאן ספירה של תמימות בימים הבאים".

ומבואר בשיטת הבה"ג, שיש שני דינים במצות ספירת העומר: [א] המצוה. [ב] הספירה. ודין ה"תמימות" אינו מחמת המצוה - משום שכל הימים הם מצוה "אחת", אלא מחמת הספירה. כלומר, ספירת העומר איננה רק "אמירה" אלא יש צורך "לספור" את ימי העומר ולדעת את החשבון המדוייק של הימים, ובאיזה יום מימי הספירה הוא עומד. ולכן ספירה שלימה היא רק כאשר הספירה היא רציפה, כספירה שכל מספר מקושר למספר שלפניו ולמספר שלאחריו עד למספר הכולל והשלם. לכן אם שכח ולא ספר יום אחד, ספירת היום הבא אחריו כבר אינה "ספירה", לפי שאינה רציפה, וחסר ב"תמימות" הספירה.

נמצא כי גם לדעת הבה"ג אמנם מצד מצות ספירת העומר - בכל יום ויום יש מצוה נפרדת לספור. אך אם דילג על יום אחד, שוב אין זו ספירה, כי ספירה פירושה רצף עוקב של מספרים שכל יום מימי הספירה מקושר ואגוד עם הימים שלפניו, ואם חסר יום אחד מימי הספירה שוב אינו יכול לספור כי אין "רציפות", וממילא אין זו "ספירה" שהיא קביעות וחישוב רצף מספרים.

וכן הובא בספר הררי קדם (סימן קיב) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, שדייק הבנה זו בשיטת הבה"ג מדברי ספר החינוך (מצוה שו) שכתב על דברי הבה"ג: "ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד שאין יכול למנות עוד באותה שנה, ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד, ומונה האחרים עם כל ישראל", ולשונו "ומונה האחרים עם כל ישראל" צריך ביאור "דפשיטא שכל ישראל שלא שכחו מונים עם ברכה. וכל הנידון אינו אלא על מי ששכח, ומה ענינו אצל כל ישראל". וביאר הגרי"ד: "דהחינוך הבין דטענתו של הבה"ג אינו רק משום שכל המ"ט יום הויין חדא מצוה, אלא אף משום החשבון של הספירה, דאי אפשר לספור את הספירה דהאידנא בלא הצירוף של המנין והחשבון דהימים הקודמים, ורק ע"י המעשה ספירה דאתמול הוא יוכל לספור את הספירה של היום. ולזה ביאר החינוך את סברת מורינו שבדורינו, דמכל מקום מונה את שאר הימים עם כל ישראל. וזהו גופא הוי תשובה לטענת הבה"ג, כי הן אמנם הוא עצמו לא ספר אתמול, אבל כל ישראל הלא ספרו אתמול כדין, והחשבון של הספירה והתמימות קיים מכח כל ישראל, וע"כ גם הוא יכול להמשיך ולספור כדין מכח הקביעות של מנין היום ע"י ספירתם של כל ישראל, דמנין כל ישראל מצטרף למנין אחד עם מנינו וחשבון הימים קיים".

וגם בדבריו מבואר, שיש בספירת העומר שני דינים: [א] המצוה לספור. [ב] חשבון הספירה כדי להשלים את הספירה שתהיה ספירה שלימה ותמימה. ונחלקו הבה"ג ו"מורינו שבדורינו", האם כאשר לא ספר יום אחד רשאי להשלים בשאר ימים את הספירה - לדעת הבה"ג, כשהחסיר יום אחד נפגם חשבון הספירה ואינה מושלמת ותמימה. ואילו "מורינו שבדורינו" סברו, שחשבון הספירה עדיין קיים מכח ספירת כלל ישראל, אפילו אם האדם היחיד לא ספר.

בספירת אונן אין חסרון "תמימות" במעשה הספירה

יג. על פי הבנה זו בשיטת הבה"ג, כתב הרב זוין, לבאר את הכרעת הביאור הלכה בנדון אונן שספר ספירת העומר באנינותו: "מתוך הדברים יתכן שתצא לנו עוד נפקא מינה לדין, במקרה שספר באחד הימים בלי שיקיים בזה מצות ספירה. לפי התפיסה שזוהי מצוה אחת הנמשכת, ובכל לילה ולילה שסופר מקיים רק חלק מהמצוה, הרי באופן כזה לא יוכל לספור בשאר הימים בברכה, והרי זה כמו שלא ספר כלל ביום אחד. אבל לדברינו שאף לבה"ג בכל יום הוא מצוה בפני עצמה, והחסרון כשדילג יום אחד הוא במעשה הספירה ולא בהמצוה, היינו שאין בידו בשאר הימים תמימות של אותו המספר שעומד בו. אם כן כשספר אף בלי קיום מצוה, יש לומר שעל כל פנים תמימות יש כאן. ולפי זה באונן שפטור מכל המצוות, והוא בכל זאת ספר באותו יום, שנחלקו בזה האחרונים, ובנודע ביהודה (קמא או"ח סימן לז) וכן הגרא"ז מרגליות (חידושים וביאורים להל' אבלות סי' לא) סוברים, שבשאר הימים סופר בברכה. והחיד"א (מחזיק ברכה סימן תפט) חולק וסובר שלא יוכל לספור שוב בברכה, ועי' שו"ת יביע אומר (ח"ג סימן כח) שהביא להקת אחרונים שדנים בדבר, מהם שסוברים כהנודע ביהודה, ומהם שסוברים כהחיד"א. ונקודת המחלוקת היא אם מה שספר באנינותו יש בזה משום קיום מצוה, או לא. ולדברינו לא מן השם הוא זה, ואפילו שלא קיים שום מצוה, אבל ספירה הרי יש כאן. ויתכן שאין כאן כל פגם בתמימות של הימים הבאים".

ויתכן כי לביאור זה התכוין ערוך השלחן (יו"ד סי' שמא אות יז) שהביא את פסק הנודע ביהודה וכתב: "אונן בימי הספירה כשאינו סופר פעם אחד, לא יוכל לספור בברכה כל ימי הספירה, יכול להגיד הספירה בלא ברכה, וכסיפור דברים בעלמא הוא".

סוף דבר:

• אונן בלילה ונקבר המת למחרת - בשו"ת דבר משה (ח"א סימן לב) כתב בשם הרב מהרי"ד שהאונן רשאי לספור ביום בברכה. אולם בביאור הלכה הכריע כדברי הנהר שלום, שיספור למחרת ביום ללא ברכה. וכן נקט לדינא הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (ח"ג עמ' קפו).

• אונן בלילה וביום שאחריו - הביאור הלכה הביא את דברי הנהר שלום, שמכיון שלא ספר במשך הלילה והיום, דינו כמי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, שאינו רשאי ולהמשיך ולספור בברכה בימים שלאחר מכן. ברם רעק"א והביאור הלכה וערוך השלחן הכריעו כפסק הנודע ביהודה, שרשאי האונן לספור בזמן אנינותו [בלא ברכה], ואז יוכל להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה. וכן פסקו להלכה הגר"ע יוסף (שם) והגרש"ז אוירבך בספרו מנחת שלמה (מועד קטן - אבילות עמ' קיח).

ואף על פי שאונן פטור מקיום מצוות משום כבוד המת, וזהו פטור לגמרי מקיום המצוות, ולפי זה לכאורה כשספר בזמן אנינותו, ודאי לא קיים את מצות ספירת העומר כלל, והיאך יוכל להמשיך בשאר הימים בברכה - נתבאר לעיל שהחסרון ביום אחד שלא ספרו בו אינו במצות הספירה אלא במעשה הספירה, ומאחר והאונן "ספר" את היום לעומר, אין בכך כל "פגם" ב"תמימות" של הימים הבאים, ושוב יהיה רשאי להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה.