דרשני:אינו מתכוון ופסיק רישא

במלאכת שבת יש צורך ב"מלאכת מחשבת" על מנת שהמעשה ייחשב כמלאכה ויאסר. במאמר זה נסקור את הגדרות דין אינו מתכוון ופסיק רישא ובמחלוקות הראשונים והאחרונים הנובעות ממנו.

גדר אינו מתכוון

אדם שרוצה לעשות פעולה מותרת כגון גרירת ספסל, אך כתוצאה מפעולתו יכול להיות שתֵעשה פעולה אחרת אסורה, כגון חריץ בקרקע שאסור משום חורש. מקרה כזה נקרא 'דבר שאינו מתכוין'.

כאשר הפעולה האסורה תֵעשה באופן וודאי, זה יוגדר כ'פסיק רישיה' ‏^[1]

גם במקרה של 'פסיק רישיה' יש לחלק בין פעולה אסורה שנוח לו בה והוא רוצה את התוצאה שלה ('פסיק רישיה דניחא ליה'), לבין פעולה שלא אכפת לו ממנה, והוא לא מרוויח כלום ('פסיק רישיה דלא ניחא ליה/לא אכפת ליה').

המחלוקת הפשוטה

הגמרא בשבת אומרת שיש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בדין דבר שאינו מתכוין: "תניא: רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ" שבת כב א, מכאן שרבי שמעון מתיר דבר שאינו מתכוין. דעת ר' יהודה כתובה במשנה במסכת ביצה: "רבי יהודה אומר: כל הכלים אין נגררין, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת". הגמרא מוסיפה עוד גדר למחלוקת במקום אחר: "והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות" שבת עה א כלומר בפסיק רישיה, גם רבי שמעון מודה שחייב עליו. אך גם חיוב זה מסייגת שם הגמרא "שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה- טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה"- כלומר, רבי שמעון אינו מחייב אם לא ניחא לו בתוצאה האסורה. לכאורה אפשר להבין שזה דווקא כאשר לא נוח לו בדבר, ואפילו מפריע לו, אבל מגמרא אחרת שבת קג א מוכח שהכוונה אפילו אם לא אכפת לו בזה, כלומר רבי שמעון מודה שחייב רק במקרה שהאדם נוח לו בדבר, והוא רוצה את התוצאה האסורה.

מכאן, שדעת רבי שמעון היא, שאדם שלא מתכוין לעשות איסור, המעשה מותר, אלא אם כן האיסור יקרה בוודאי שאז יהיה חייב (פסיק רישיה). וגם אם האיסור יקרה בוודאי, אם אין לו רווח מהאיסור, אינו חייב עליו (פסיק רישיה דלא ניחא ליה).

הספקות בראשונים

יש להסתפק בכמה נקודות במחלוקת:

       א.        לדעת רבי שמעון: פסיק רישיה דלא ניחא ליה, אסור או מותר?

       ב.        רבי שמעון מדבר רק על שבת, או גם על שאר איסורי תורה?

        ג.         מהי דעתו של רבי יהודה, האם הוא סובר שדבר שאינו מתכוין יהיה חייב, או רק אסור מדרבנן?

       ד.        האם יהיה הבדל לדעתו בין שבת לשאר איסורי תורה?

נראה את דעות הראשונים, וננסה לעשות בהן קצת סדר.

מלאכת מחשבת

יש דין שנאמר בשבת: 'מלאכת מחשבת אסרה תורה', הפשט הוא, שרק מלאכה שאדם מתכוין אליה תהיה אסורה, וזו לכאורה הוכחה לרבי שמעון.

הריטב"א כותב: "מלאכת מחשבת ... ודאי דשבת בנין אב לכל התורה" ‏^[2], כלומר, לדעת הריטב"א, הדין הזה יהיה נכון בכל התורה כולה. ומה יאמר רבי יהודה? לפי הריטב"א רבי יהודה אומר שזה נחשב מלאכת מחשבת, שהרי הוא מתכוין לעשות את המלאכה המותרת, וממילא הכוונה נמשכת גם למלאכה האסורה, וזה יחשב מלאכת מחשבת.

השיטה מקובצת ‏^[3] אומר בשם מורו, שהוא אמנם לא יהיה חייב חטאת לפי רבי יהודה, בגלל שזו לא מלאכת מחשבת, אך זה עדיין יהיה אסור מהתורה, כי זה נכלל בדין "לא תעשה כל מלאכה", כמו חצי שיעור, שאסור מן התורה.

לעומת זאת התוספות סוברים: "דבר דאין מתכוין- מותר לר' יהודה מן התורה, דלא הוי מלאכת מחשבת" שבת צה א- כלומר, דין מלאכת מחשבת הוא רק בשבת, ובאמת גם רבי יהודה יודה לדין זה ויאמר שבשבת האיסור הוא רק מדרבנן, ובשאר איסורי התורה הוא יהיה דאוריתא. התוספותשבת קי ב גם מביאים את דעת רב אחאי גאון בשאילתות ‏^[4], שהמחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון זהה בין שבת לשאר איסורי תורה, ואינה תלויה בדין מלאכת מחשבת, ורק בפסיקת ההלכה אנו מכניסים את השיקול של מלאכת מחשבת שנאמר לגבי שבת, ולכן בשאר איסורי התורה נפסוק כרבי יהודה, ואילו בשבת נפסוק כרבי שמעון (התוספות שם חולקים ואומרים שאנו פוסקים תמיד כרבי שמעון).

מכאן שיש מחלוקת מהי דעתו של רבי יהודה:

       א.        לפי התוספות רבי יהודה אוסר בשבת מדרבנן, ובשאר התורה מדאוריתא.

       ב.        לפי הריטב"א רבי יהודה מחייב בכל התורה מדאורייתא.

        ג.         השיטה מקובצת אומר שרבי יהודה מחייב בכל התורה, ובשבת הוא אוסר מדאורייתא, אבל לא מחייב.

       ד.        רבי עקיבא איגר[14] מבאר שזו מחלוקת אמוראים בין אביי לרב, לפי אביי זה דאוריתא, גם בשבת, ולפי רב זה דרבנן, גם בשאר איסורים.

(מהלשון מודה רבי שמעון בפסיק רישיה שחייב, נשמע שרבי יהודה סובר שחייב באינו מתכוין, אבל דיוק זה אינו מוכרח)

פסיק רישיה

יש לדון תחילה מה נקרא פסיק רישיה, האם זה רק דבר שבטוח יקרה, או גם דבר שרוב הסיכויים שיקרה. ועוד יש להסתפק בדעת רבי שמעון, מה יהיה הדין של פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

לגבי הספק הראשון כותב הריטב"א: "כל שאפשר שלא יעשה איסור, אפילו בצד רחוק, לא חשיב 'פסיק רישיה ולא ימות', ולשון 'פסיק רישיה' ולא ימות מוכיח כן" ‏^[5], וכן משמע מתוס' שכותב על מיחם: "וצריך לומר דלא הוי פסיק רישיה, שיכול להיות שלא יצרף" שבת מא ב, כלומר, למרות שכנראה יצרף, זה לא נקרא 'פסיק רישיה', היות שלא מוכרח שהדבר יקרה.

ומה יהיה הדין של 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה'? נראה את דעות הראשונים העיקריות.

דעת הערוך

הערוך סובר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר.

בחידושי הר"ן מובאת דעת הערוך: "ואפילו לדברי רבי נתן בעל הערוך ז"ל... איכא למימר דהני מילי לעניין שבת, משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת, אבל באיסורי דעלמא, כל היכא דהוי פסיק רישיה, אע"ג דלא ניחא ליה, מודה ביה רבי שמעון" ‏^[6], כלומר לדעת הערוך, אליבא דהר"ן, ר' שמעון מחלק בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, בין שבת לשאר איסורים, בשבת מותר בגלל מלאכת מחשבת, ובשאר איסורים שאין דין 'מלאכת מחשבת' - אסור.

התוספות מביאים את דעת הערוך באופן אחר, ואומרים שסובר: "בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון: דקעביד בארעא דחבריה, וכגון באחר שאינו אוהבו, והקוצץ בהרת בשעת מילה, שאין לו הנאה- מותר לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ליכא" שבת קג א. כלומר, פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר גם בשבת וגם בשאר איסורים.

דעת תוספות והריטב"א

תוספות עצמם סוברים: "הא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא" שבת קג א, כלומר פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא אסור, תמיד.

הריטב"א לעומתם כותב "ואי לאו דמסתפינא מרבוותא ז"ל, הוה אמינא שלא אמרו כן בתלמוד, דכי לא איכפת ליה שרי לרבי שמעון אלא (רק) בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשה ומלאכה" No result. כלומר, הריטב"א סובר שכל היתרו של רבי שמעון הוא רק בדבר שללא הכוונה הוא לא נחשב מלאכה, אבל ב'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' רגיל- יהיה חייב.

הסברות

עד כאן בררנו את שיטות הראשונים להלכה, ועכשיו ננסה מעט לברר את הסברות שעומדות מאחורי הסוגיא והמחלוקות שראינו בה.

תחילה צריך להבין, למה בכלל דבר שאינו מתכוין מותר לדעת רבי שמעון. הנטיה הראשונה היא לומר שזה מצד מלאכת מחשבת, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכאשר אינו מתכוין אין כאן 'מלאכת מחשבת'. אך על פי מה שראינו, רבי שמעון מתיר דבר שאין מתכוין בכל התורה כולה, ולא רק בשבת, ופטור 'מלאכת מחשבת' נאמר רק לגבי שבת, חוץ מלדעת הריטב"א, ולכן הסבר זה יוכל להסתדר רק על פי שיטת הריטב"א.

אז למה דבר שאינו מתכוין מותר, לשאר הראשונים, הרי ספק דאוריתא לחומרא, ואם יש לאדם ספק אם תֵעשה מלאכת האיסור, זה אמור להיות אסור! צריך לומר יסוד חדש - "שם פעולה" שער ג כה. אם נראה אדם שגורר ספסל, אפילו שכנראה יעשה חריץ, ונשאל מישהו שעובר ברחוב מה הוא עושה, הוא יאמר שהוא גורר ספסל, לא חורש. וממילא, אנו נגדיר שהפעולה שהוא עשה היא פעולת גרירה המותרת בשבת, ולא פעולת איסור של חרישה.

ומה ההסבר בפסיק רישיה? יש שני צדדים להבין: אפשר לומר שכאשר הפעולה תֵעשה באופן ודאי, זה נחשב כאילו הוא מתכוין לעשות אותה, וממילא יהיה חייב, ואפשר גם לומר שכאשר הפעולה האסורה תעשה בוודאי ביחד עם פעולת ההיתר, נחשיב את שתי הפעולות האלו כפעולה אחת, וממילא פעולה זו תהיה אסורה בשבת, כי יש לה תוצאה אסורה.

פסיק רישיה ואינה צריכה לגופה

עוד נקודה שצריך להבין היא, מה ההבדל בין דבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה, לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי לכאורה בשני המקרים הוא עושה פעולה אסורה, רק שאינו מתכוין אליה? הכסף משנה מחלק: "ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח... אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל ע"כ" ‏^[7]. כלומר, מלאכה שאינה צריכה לגופה זו מלאכה שהאדם מתכוין לעשות אותה, אבל לצורך תכלית אחרת, ודבר שאינו מתכוין זה כאשר אדם מתכוין לעשות פעולה מסוימת, וממנה נגררת פעולה אחרת, אך הוא כלל לא מתכוין לעשיית הפעולה האסורה. בהמשך נראה שאולי חלק מהראשונים סוברים שבאמת אין הבדל.

סברת פסיק רישיה

מצאנו שתי סברות באחרונים למה חייב בפסיק רישיה, למרות שכאשר אינו מתכוון, אנו אומרים שאין כאן שם של מלאכת איסור.

רבי חיים מבריסק מבאר, שלמרות שאין שם של איסור, כאשר יש לאדם תועלת מהדבר, והוא יודע שהתועלת תקרה, זה נחשב שהוא מתכוון גם לעשיית הדבר.

רבי שמעון שקאפ מבאר, שכאשר הפעולה האסורה תעשה באופן ודאי, כתוצאה מפעולתו  המותרת, שתי הפעולות מקבלות שם של פעולה אחת, שיש לה שתי תוצאות. וממילא, אם הוא מתכוין לעשיית הפעולה הזאת, גם אם מתכוין רק לאחת מהתוצאות, הוא יהיה מתכוון גמור.

עכשיו נבאר מה סברתו של כל ראשון שהזכרנו.

סברת הערוך

       א.        ראינו את דעת הערוך כפי שמובאת בתוס', ש'פסיק רישיה דלא ניחא ליה' מותר, מה טעמו? כנראה שסובר הערוך שבמקרה של 'לא ניחא ליה', המלאכה חוזרת להיות 'דבר שאינו מתכוין', וממילא תהיה מותרת. למה היא חוזרת להיות 'אינו מתכוין'? כנראה שהערוך הבין כדעת ר' חיים מבריסק, שכאשר נוח לו בדבר והדבר ודאי יקרה זה נחשב  כאילו הוא מתכוין, ולכן כאשר ברור שהוא לא מתכוין, כי אין לו תועלת בדבר, זה יחזור להיות אינו מתכוין שמותר בכל התורה כולה.

       ב.        הר"ן הביא את דעת הערוך, וביאר שדעתו היא שדבר שאינו מתכוין מותר רק בשבת, אבל בשאר איסורים- אסור מהתורה. מהי הסברא לכך? הרי אם זה חוזר להיות אינו מתכוין, זה אמור להיות מותר גם בשאר איסורים, ואם זה נשאר מתכוין אז אמור להיות חייב גם בשבת? מבאר הר"ן: "איכא למימר דהני מילי לענין שבת משום דכתיב ביה מלאכת מחשבת", כלומר בשבת מותר בגלל פטור מלאכת מחשבת. וזה טעון ביאור, הרי רבי שמעון מתיר אינו מתכוין גם בשאר איסורים, ולא תולה את סברתו במלאכת מחשבת, אז מה השתנה כאן? צריך לומר יסוד חשוב. כאשר יש וודאות שהפעולה האסורה תעשה, זה נחשב כאילו הוא מתכוין לעשות את הדבר, כמו שביאר ר' שמעון שקאפ. אבל עדיין חסר לו דבר אחר - תכנון. דין מלאכת מחשבת פירושו, שבשבת אסורה רק פעולה מחושבת, מעשה אומן, ולא פעולה שנעשית מאליה. כאשר אדם עושה פעולה בלי כוונה, אז גם אם אנו נחשיב אותו כמתכוין, בגלל שניצור כאן שם אחד, של פעולת איסור והיתר, עדיין יהיה חסר לו התכנון, ולכן בשבת מותר, אך שאר איסורים שאין בהם דין מלאכת מחשבת- תכנון, יהיה אסור מדאוריתא.

סברת התוספות

        ג.         התוספות שבת קג א עצמם סוברים שפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור מדרבנן. מהי סברתם? לפי התוספות פסיק רישיה הופך את שם הפעולה לשם פעולת איסור, כמו דעת ר' שמעון שקאפ, ולכן גם אם אין לו צורך הוא נחשב מתכוין, אבל כאשר אין לאדם רווח מפעולה זאת, הפעולה הזאת נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את התכלית, וממילא לפי רבי שמעון יהיה פטור אבל אסור.

       ד.        הריטב"א No result אומר: "לא אמרו כן בתלמוד, דכי לא איכפת ליה שרי לרבי שמעון אלא (רק) בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשה ומלאכה", כלומר, פסיק רישיה חייב כי עצם הידיעה היא ככוונה. הריטב"א בכלל לא נכנס לסברת שמות מלאכה, כאשר הוא לא מתכוין יהיה מותר לדעת רבי שמעון בכל התורה, כי זה לא מלאכת מחשבת, וכאשר ידוע שהדבר יקרה, הידיעה מספיקה כדי להחשיב את זה כמלאכת מחשבת. וזה יהיה נכון גם במקרה שלא נוח לו, הידיעה עצמה אוסרת. חוץ ממקרים מסוימים שבהם גם לפי הריטב"א יהיה מותר. אילו מקרים? הריטב"א סובר שיש פעולות שמצד עצמן אינן נחשבות מלאכה, ורק במקרה שיש לאדם צורך בהן הוא מחשיב אותן כמלאכה. המגיד משנה מביא דוגמא לכך: "קטימת קיסם ... שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור" ‏^[8], כלומר יש דברים שלא נחשב בכלל שעשה אותם כאשר הוא לא מתכוין להם. אדם שקוטם הדסים (תלושים) בשבת, אם אין הוא מתכוין ליצור קיסם, אע"פ שעל ידי קטימתו נוצר קיסם, אין זה נחשב מלאכה שהרי אין לו צורך בקיסם וזה בכלל לא נחשב שהוא הכין אותו.

דעת הרמב"ם

הרמב"ם אינו מזכיר כלל את דין פסיק רישיה דלא ניחא ליה, וצריך לברר מה דעתו בנושא. כדי לדעת מה הוא יאמר, צריך קודם כל להבין למה הוא מחייב בפסיק רישיה. ר' חיים מבריסק ‏^[9] מבאר ברמב"ם, שבמקרה של פסיק רישיה דנים את האדם כאילו הוא מתכוין, שהרי הוא יודע שזה יקרה, ונוח לו בדבר. לפי ביאור זה משמע, שבדבר שלא ניחא ליה יהיה מותר לדעת הרמב"ם, כמו הערוך.

הקושיות על ר' חיים

אבל נראה לבאר אחרת ברמב"ם, מכמה סיבות:

       א.        אם סובר הרמב"ם שיש הבדל בין פסיק רישיה דניחא ליה ללא ניחא ליה, הוא היה צריך לכתוב את הדין הזה במפורש, שהרי זה דין שמוזכר בתלמוד, והוא גם מאוד בסיסי. לכן, מכך שהרמב"ם לא הזכיר דין זה, נראה שסובר שאין הבדל לדינא בין שניהם.

       ב.        הרמב"ם כותב במפורש: "עשה מעשה, ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה, אע"פ שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה"[28], משמע מדברי הרמב"ם שבפסיק רישיה חייב אע"פ שלא נתכוין, כלומר, זה לא שבמקרה כזה הוא מתכוין, אלא שאע"פ שאינו מתכוין- חייב.

        ג.         הרמב"ם מביא כדוגמא לפסיק רישיה אדם שחותך ראש של תרנגול, ובמקרה זה בפשטות אין לאדם צורך במות התרנגול, וזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה, ולמרות זאת מביא את זה הרמב"ם כדוגמא לחיוב.

הביאור לפי ר' שמעון שקאפ

לכן נראה שצריך לומר כאן כסברת ר' שמעון שקאפ. הוא מבאר, שכאשר שתי פעולות נעשות ביחד באופן ודאי, הן נחשבות כמעשה אחד. וממילא, גם אם אדם לא מתכוין לאחת מהתוצאות, זה נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, אפילו במקרה שהוא כלל לא יודע שזה יקרה. ואע"פ שתוספות כתבו שכאשר לא ניחא ליה זה רק אסור, כי זה מלאכה שאין צריך לגופה, אבל הרי הרמב"ם פסק שמלאכה שאין צריך לגופה חייב, ולכן גם במקרה שלא ניחא ליה הוא יהיה חייב, להלכה (ולא לדעת רבי שמעון), שהרי הוא פוסק בדין זה  כרבי יהודה.

המלאכות החריגות

ומה נעשה עם הדוגמאות בגמרא שמהן משמע שלא ניחא ליה מותר? באופן פשוט אפשר לומר שזה רק לפי רבי שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, והרמב"ם פשוט פוסק כרבי יהודה, אבל בכל מקרה צריך לבאר עוד יסוד בדעת הרמב"ם. אחת הדוגמאות בגמרא היא ייפוי קרקע, על דין זה כותב הרמב"ם: "המקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע הרי זה תולדת חורש ומשיעשה כל שהוא חייב", ולכאורה קשה, למה הרמב"ם כותב 'כדי ליפות את הקרקע', הרי לפי דעתו חייב גם במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי הוא פוסק כרבי יהודה? אלא צריך לומר כמו שהזכרנו בבאור דעת הריטב"א, שייפוי קרקע זו פעולה שרק כאשר אדם מתכוין לתוצאתה היא נחשבת מלאכה, ובלי כוונה היא אינה מלאכה כלל, (מלאכה סובייקטיבית), ולכן גם בפסיק רישיה זה לא יקבל שם של פעולה אחת, שהרי ייפוי קרקע זו מלאכה שתלויה בכוונה.

איסורי דרבנן

מה יהיה הדין של פסיק רישיה באיסורי דרבנן?

לכאורה שאלה זו תלויה בחקירה האם פסיק רישיה הופך להיות מתכוין, או שחייב למרות שלא מתכוין. אם נאמר שזה הופך למתכוין (כדעת ר' חיים), אז לכאורה גם בדרבנן יהיה אסור, ואם זה לא מתכוין (כדעת ר' שמעון שקאפ), אך למרות זאת חייב, אולי באיסורי דרבנן הדין יהיה שונה. גם אם נאמר שהוא לא יהיה שונה, מסתבר על פי צד זה שלפחות כשלא ניחא ליה יהיה מותר.

לכאורה מהגמרא בסוכה שאומרת שמיעוט ענבים ביו"ט מותר כאשר יש לו הושענא אחריתי, רואים שכאשר לא ניחא ליה באיסור דרבנן (תיקון מנא) מותר, הוכחה כצד ב' ‏^[10]? אפשר לדחות ולומר כמו המגיד משנה ‏^[11], שבתיקון מנא כאשר אין לו צורך בכלי זה, אין כאן מלאכה בכלל ולכן יהיה מותר, ואפשר גם לומר שזה הותר בגלל צורך מצווה.

עוגות כתובות

המרדכי ‏^[12] כותב שיש איסור מדרבנן לאכול עוגיות שכתובות עליהן אותיות, אף על פי שזה מוחק שלא על מנת לכתוב ולא אסור מדאוריתא, ולכאורה זה פסיק רישיה דלא ניחא ליה. וכך באמת פוסק הרמ"א אורח חיים שמ ג. לכאורה זה כצד הראשון בחקירה, שהרי קשה לומר שלפי צד השני יהיה אסור פסיק רישיה בדרבנן גם כאשר לא ניחא ליה.

המשנה ברורה שם מביא את הדגול מרבבה שמצדד להקל, וכותב שגם מה שאמר המרדכי זה במקרה של ניחא ליה, ששם היו כותבים על העוגות לסגולה, שהיו כותבים על העוגות אותיות, כדי שהתינוקות יאכלו את זה, וזה סגולה להתחכם. לכאורה כצד השני בחקירה.

הקושי במיחם

לסיכום נתייחס לסוגיא אחת קצת קשה בנושא אינו מתכוין, ונראה את ביאורי המפרשים. הגמרא אומרת שמותר לשים הרבה מים קרים בתוך מיחם חם, כדי להפשיר את המים. ושואלת הגמרא, שהרי לכאורה זה מצרף? ועונה הגמרא שזה כרבי שמעון שאמר שדבר שאינו מתכוין מותר. לכאורה זה קשה מאוד, הרי ראינו שגם רבי שמעון מודה בפסיק רישיה, וזה לכאורה פסיק רישיה שיצורף המיחם?

ביאור הסוגיא

תוס' מתרצים שבאמת מדובר שאין פסיק רישיה שיצרף, וכן אומר הריטב"א, ומבאר הריטב"א: "דדילמא לא מצרף כגון שהכלי מצורף הרבה מתחלתו, אי נמי שלא הגיע על ידי חום זה לצירוף" ריטב"א שבת מא ב.

המאירי מביא בהתחלה את תירוצו של הריטב"א, ואחר כך אומר שאפילו אם וודאי שיצרף, "כבר ביארנו שאין דין פסיק רישיה נאמר אלא באיסור תורה והצירוף אינו אלא מדרבנן" ‏^[13].

הראב"ד ‏^[14] תירץ שרואים בגמרא שבת קלג א שבהתחלה אביי סבר שרבי שמעון מתיר גם בפסיק רישיה, ורק אחר כך הוא קיבל מרבא שרבי שמעון מודה שאסור בפסיק רישיה, והגמרא שלנו היא לפני ששמע כך.

רע"א מתרץ ‏^[15] על פי דברי הערוך שאומר שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, ולכאורה מותר גם כאשר לא אכפת לו, שאם לא אכפת לו בצירוף זה יהיה מותר.

אפשר גם לומר על פי דברי הרב המגיד שצירוף זה מלאכה סובייקטיבית, שתלויה ברצונו של האדם, ולכן אם אינו רוצה בכך זה נחשב שהוא לא עושה את המלאכה.