דרשני:בדין וסת הפלגה ווסת הדילוג (דף סג:) (קונטרס)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בענין וסת הפלגה ווסת הדילוג

דף סג: היתה למודה להיות רואה יום טו' ושינתה להיות רואה ליום כ' וכו' עי' בסוגיא דלעיל דף לט. דמוקים לה ביום טו' משעת טבילתה, ומבואר דמתניתין מיירי בוסת הפלגות ולא בימי החודש. והנה עי' בפרש"י שם וז"ל דכשיחזור ויגיע יום טו' אסורה לשמש שהרי יום וסתה הוא... וכשיגיע יום כ' לראיה של כ' אסורה לשמש וכו', ומדוקדק מלשונו דדוקא יום כ' מנינן מראיה של כ', ומשמע דמה דחוששת ליום טו' היינו מיום טו' הקודם, ואף שראתה רק אח"כ ביום כ'. (אולם עי' בדברי התוס' הרא"ש כאן מבואר דגם יום טו' מנינן מיום הראיה של כ', ע"ש בדבריו.) ולכאורה הוא תלוי בפלוגתא דאמוראי בהמשך הסוגיא שם, ע"ש, ורש"י נקט כסברת ר"פ שם, ואכ"מ.


דף סד. איתמר ראתה יום טו' לחדש זה ויום טז' לחדש זה ויום יז' לחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג ובהמשך הגמ' משמע דהסברא הפשוטה הוא כשיטת שמואל דהראשון אינו מן המנין כיון דלאו בדילוג חזיתיה, וצ"ב באמת בסברת רב במאי פליג ע"ז. ונראה דאפשר לבאר בב' אופנים. או דס"ל דלעולם אין אנו צריכים שתחזיק עצמה לראות בג' דילוגים, וא"צ אלא להחזיק עצמה בג' ראיות ורק שיהיו אותן הג' ראיות על הסדר, ובדרך דילוג הוי כסדר, ולהכי סגי בזה להחזיק עצמה בוסת הדילוג. (ובסמוך יתבאר כעין סברא זו לענין וסת הסירוג, ע"ש.) וא"נ י"ל באו"א קצת דס"ל לרב דוסת הדילוג באמת אינו וסת חדש בפנ"ע אלא דביסודו הוא כמו שאר וסת הימים או וסת הפלגה, ורק דנתחדש דיכול לחול גם באופן שאינו שוה והויא ע"י דילוג, ודו"ק. (ובעזה"י יתבאר עוד מזה בסמוך.)

והנה עי' בדברי הראב"ד (סי' ג' דין כב' בסופו) וז"ל ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בקביעת ימי החדש בדילוג דרב מדמי ליה לקביעת ימי החדש הסדור, ושמואל מדמי ליה לקביעת הפלגה. מ"ט כיון דדלוג האחרון עוקר את הראשון וכשקבע הוסת הותרו הראשונים כולן, הילכך לא דמי לקביעת ימי החדש הסדור אלא לקביעת הפלגה דמי וקמייתא לאו ממנינא, ע"כ.

ומשמע מדבריו כצד שני, דסברת רב הוא מטעם דהויא כוסת החודש, ומשמע דבעצם ס"ל כן אפי' בדעת שמואל, ולא פליג אלא משום דשאני הכא דיום הראשון נעקר ע"י הראיות האחרונות, ודו"ק. ובהכי הוי מדוקדק היטב לשון הראב"ד לעיל שם (דין ו') שכתב דוסת הדילוג יוצא משורש וסת החודש ווסת ההפלגה, ע"ש, ודו"ק. וע"ע מה שהארכנו עוד בזה בסמוך.

אולם עי' בדברי הרמב"ן בתח"ד שהביא דברי חכמי הצרפתים, ובתו"ד הביא לבאר מחלוקת רב ושמואל וז"ל דרב סבר כיון דזו לימי החודש היא קובעת אף הראשונה מונין לה שהרי היתה ביום ידוע מן החודש ומתחילתה לדילוג כיוונה, ושמואל סבר אם השוותה ליום החודש מונין לה הראשונה אבל כיון שדילגה צריכה ג' דילוגין, ע"ש. ומדבריו משמע יותר דלדעת רב הוא דבעינן להוסיף סברא מסויימת דראשונה מן המנין משום דאמרינן דמתחילה לדילוג נתכוונה ולכך מחשבין אותה כחלק מסדר הדילוגין, ואפשר שהוא סברא על דרך המהלך הראשון שהבאנו לעיל, ודו"ק.

והנה בעיקר שני המהלכים שהבאנו אם וסת הדילוג ביסודו הוא וסת החודש אלא בשינוי דבכל חודש מקרבת או מרחקת יום אחד, או שהוא וסת חדש שקבעה דבכל פעם תראה בדילוג מן הראיה שלפניה, לכאורה יש לדון דאיכא נפ"מ לענין מה שפסק הב"ח (סעיף ז') דאם לא ראתה בחדש הרביעי דמ"מ חוששת בחודש החמישי להיום שהיתה דולגת לה אילו ראתה בחדש הרביעי, וע"ש שדקדק כן מדברי רש"י בסוגיין, וכך פסק החוו"ד (ס"ק ה'), ע"ש. והנה אילו נימא כצד הראשון מובן בפשיטות סברת הב"ח והחוו"ד, דדיינינן ליה כאילו יש לה וסת ליום החודש, אבל אי נימא כצד השני לכאורה יש מקום לדון דלא תיתסר אלא ביום שהיתה חוששת לה בחדש הרביעי ולא מקדמינן לה כיון דלא ראתה בחדש רביעי, ודו"ק. שוב הראוני בפרי דעה (בפתיחה שער השמיני בד"ה וראוי להתבונן) שבאמת נסתפק בדין זה, וכן נסתפק בערוך השלחן, ע"ש.

ויש להסתפק עוד ע"ד זה באופן שבחודש הרביעי שינתה ליום אחר, אם אח"כ חשבינן להדילוג מהיום שהיתה צריכה לראות בה ע"פ סדר קביעות וסתה, או דמחשבין ליום דילוגה מיום שראתה בו בפועל. ולכאורה י"ל דגם נידון זה תלוי בספק הנ"ל, ואפשר דבכה"ג גם הב"ח והחוו"ד מודים דמחשבין יום הדילוג מהיום שראתה בו בפועל, ולא דמי להיכא דלא ראתה בכלל, ודו"ק. (ושוב הראוני בשו"ת דברי יציב יו"ד ח"א סי' עח' שנסתפק בזה, ע"ש בדבריו.)


שם והנה עי' בתוס' שכתבו דדוקא בדילוג פליגי רב ושמואל אי ראיה ראשונה מן המנין, אבל בוסת החודש לכ"ע הויא ראיה ראשונה מן המנין וסגי בג' פעמים, והוכיחו כן מגמ' לעיל (דף לט:) ע"ש, וכ"כ התוס' בב"ק דף לז: ע"ש בדבריהם. ומשמע מדבריהם דהוי פשיטא להו דאיכא דין וסת החודש אפי' היכא דאינו להפלגות שוות, ולא הוצרכו להוכיח אלא דסגי בג' ראיות. אולם עי' בראב"ד בבעה"נ (סי' ג' דין ב') שכתב להוכיח עיקר הדין של וסת החודש ממאי דפליגי רב ושמואל בדילוג, ובע"כ דמיירי בדילוג של ימי החודש, ע"ש בדבריו, והו"ד ברמב"ן וברשב"א בתורה"ב (ט.), ע"ש.

וע"ע בדברי התוס' בב"ק דמשמע מדבריהם דה"ה דאיכא קביעות וסת לימי השבוע וכמו דחזינן בשור המועד, וכן הביאו הרמב"ן והרשב"א שם בשם חכמי הצרפתים, וע"ש שהוכיחו כן מסוגיא דלעיל דף יא. דמוקמינן לה כגון דקפץ בחד בשבא וחזאי וכו', ע"ש.

והנה עי' בראב"ד לקמן שם (דין יב') שהביא ג' דעות אם חוששין לוסת השבוע בפעם אחת. דיש מי שאומר דחוששת לו בפעם אחת דהו"ל כוסת החודש וחוששת לאותו יום מזמן הראוי לקבוע בו וסת ואילך כגון לכב' יום שהוא א' בשבת, ולכט' יום שהוא א' בשבת אם לא ראתה בכב', וכיוצא בהן לכל ימי השבת. והראב"ד כתב עלה דסברא הזאת אינה רחוקה מן הדעת, מיהו דוקא לכט' יום, ומכט' ואילך לא' בשבת כמותו, אבל לכב' א"צ לחוש דרוב נשים מחודש לחודש חזיין, ע"ש. ועוד הביא שיטה שלישית שאינה חוששת לה כלל, לא לכב' מטעם הנ"ל, וגם לא לכט' מפני שכבר נעקר הוסת ע"י שלא ראתה ביום כב' כיון דהוי יום שהיה ראוי לקבוע בו הוסת, וע"ש שהכריע כהך דעה שלישית.

והנה בשלמא לדעה האמצעית י"ל דס"ל דצריכה לחוש לכט' דס"ל דל"ח עקירה מה דלא ראתה ביום כב' כיון דא"צ לחוש לה כיון דרוב נשים אין דרכן לראות אז (ואף דהוי ראוי לקביעות וסת, ולכאורה מה"ט ס"ל לדעה שלישית דחשיב עקירה, וצ"ע בזה), אולם לדעה קמייתא דס"ל דצריכה לחוש גם ליום כב', צ"ב למה ל"ח כעקירה מה דלא ראתה בו. ולכאורה י"ל דס"ל דהא דלא אזלינן בתר דרך רוב הנשים היינו להקל ולומר שלא תצטרך לחוש ליום כב', אבל לחומרא אפשר דמודים דחוששין לה שלא תיחשב עקירה במאי דלא ראתה בכב', ודו"ק. אלא דלפ"ז יוצא דאם עבר גם יום כט' ולא ראתה בו, דשוב א"צ לחוש ליום לו' וכו', דמאי דלא ראתה ביום כט' ודאי חשיבא עקירה, וצ"ע בלשון הראב"ד. (דמדבריו בדעה אמצעית משמע דס"ל דחוששת ליום לו', אולם בדעה קמייתא לא הזכיר מזה, וצ"ע.)

ושמעתי לבאר בעוד או"א, דס"ל דבודאי אין הוסת השבוע מחייב שבכל יום זה תראה, אלא רק מגלה לנו שראייתה תהיה ביום זה ואין אנו יודעים אם לאחר ג' שבועות או ד' שבועות וכו', ולכאורה דהוי כעין וסת הסירוג (ועי' חוו"ד ס"ק ד' וס"ק י' בסו"ד, ובשו"ע הגר"ז), ולכך ס"ל דמאי דלא ראתה ביום זה לאחר ג' שבועות אינו גילוי כלל לענין אם יהיה לה וסת ביום זה כל ד' שבועות וכן להבא, ולכך לעולם צריכה להיות חוששת ליום השבוע שמא תקבע בסירוג זה, ודו"ק. אולם לכאורה דרך זה תמוה דהרי מעולם לא מצינו שתהא צריכה לחוש מעיקרא דשמא תראה בסירוג, ואטו נימא דבראתה ר"ח ניסן ולא ראתה ר"ח אייר שתהא צריכה לחוש לר"ח סיון דשמא תראה בסירוג, והרי מפורש בכל הראשונים דאינו כן, וצ"ע מ"ש הא דהכא. (ובשלמא להחוו"ד ושאר פוסקים הנ"ל ל"ק די"ל דקיימי כדעת הראב"ד דבאמת אינה חוששת כלל מתחילה דהויא כעקירה, אבל לפרש כן הדעה הראשונה שבהראב"ד ק' כנ"ל, ודו"ק.)

עכ"פ אפשר דאיכא נפ"מ בין הני צדדים באופן שראתה בחד בשבת ולאחר ג' שבועות בחד בשבת ולאחר ד' שבועות עוד ראיה שלישית בחד בשבת, דלפי מהלך הראשון י"ל דבכה"ג מצטרפי לקבוע וסת דמאי דלא ראתה בפעם השלישית בשבוע השלישית אינו מגרע להוסת וכמו דל"ח עקירה לענין וסת שאינו קבוע, אולם לפי הדרך השני לכאורה פשיטא דלא מצטרפי הני ראיות לוסת אחת, ודו"ק.

והנה עי' בב"ח (סי' קפט' סעיף ו') שהביא הציור דוסת קבוע לימי השבוע כגון דראתה בא' בשבת וחזרה וראתה בג' שבועות וחזרה וראתה בג' שבועות, ע"ש, והו"ד בש"ך בס"ק יד', ע"ש, ועי' בתוה"ש וחוו"ד שם שהקשו דא"כ תיפוק ליה מטעם וסת הפלגה, ע"ש מה שתירצו. אולם אי הוי אמרינן דגם בציור הנ"ל מצטרף לקביעות וסת השבוע, א"כ פשיטא דנפ"מ בכה"ג דאינה קובעת אלא מטעם וסת השבוע ולא מטעם וסת הפלגה, ודו"ק.


שם הנה ע"ע בתוס' שכתבו עוד וז"ל, והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחודש שתהא השניה נראה דילוג מן הראשונה, דכ"ע דאין הראשונה מן המנין ובעינן שתשלש בדילוג, כגון ראתה עכשיו ושניה בעשרים לה ושלישית בכא' לשניה, ומשו"ה נקט טו' בחודש זה, ע"כ. וכפשוטו כוונתם לדקדק דמיירי כאן דוקא בוסת החודש בדילוג ולא בוסת הפלגה בדילוג, וכ"כ בתוס' הרא"ש כאן, וכ"כ התוס בב"ק הנ"ל, ע"ש.

אלא דלפ"ז יש לדקדק בדבריהם דמשמע דהחסרון בכה"ג הוא משום דאין השניה נראה דילוג מן הראשונה ולכך בעינן שתשלש בדילוג, ומשמע דכל החסרון הוא מצד שהוא דרך דילוג ואילו הווין ההפלגות בשוה באמת הוי סגי בג' ראיות, וזהו דלא כמו שכתבו התוס' בב"ק שם דלעולם בכל וסת הפלגה בעינן ד' ראיות דראיה ראשונה לא היתה בהפלגה, וכ"כ התוס' הרא"ש כאן, ע"ש.

והיה נראה דבאמת ס"ל להתוס' דהכא כשיטת הרמב"ן בחי' דבוסת הפלגות סגי בג' ראיות וב' הפלגות, וכ"ה שיטת הרא"ה בבדה"ב (ט:), ע"ש. אלא דלפ"ז יל"ע במאי דמקשו בתר הכי מברייתא דב"ק דראה שור נגח, שור לא נגח וכו' דמבואר התם דסגי בג' פעמים, ובשלמא התוס' בב"ק שפיר הקשו מהתם דס"ל דלא שנא סירוגין מהפלגות, אבל לדברי התוס' דהכא דבשאר הפלגות סגי בג' ראיות ורק בהפלגה דדילוג ס"ל דלכ"ע בעי ד' ראיות, א"כ צ"ב מאי ק' מהתם. וצ"ל דס"ל דגם בסירוגין שייכא החסרון דאין השניה נראה כסירוגין מן הראשונה, וצ"ע בזה.

וראיתי בחוו"ד (ס"ק ו' בא"ד) שג"כ כתב לדקדק בדברי התוס' כאן דס"ל כדעת הרמב"ן מהא שכתבו דבהפלגה בדילוג לכ"ע אין ראיה ראשונה מן המנין וז"ל שם ואם נאמר דס"ל דאף בהפלגות שוות אין ראיה ראשונה מן המנין עדיין היא מחלוקת דלרב סגי בד' ולשמואל בעינן ה' כמש' הש"ך בס"ק ח', וגם אין להם תי' על מה שרצו ליישב דאמאי לא נקט הפלוגתא בוסת הפלגה בדילוג, ע"כ. והיינו דמפרש דכוונת התוס' לדקדק במה דנקט הגמ' לפלוגתייהו דוקא בוסת החודש בדילוג, וע"ז תירצו דבוסת הפלגה בדילוג ליכא פלוגתא דלכ"ע סגי בד'. והיינו דס"ל דהא דפליג רב וס"ל דראשונה מן המנין הוא דוקא בוסת החודש דהראיה שניה ניכרת דילוגה מן הראשונה, אבל בדילוג דהפלגות מודה הוא לשמואל דאין הראשונה מן המנין ובעי ד' ראיות. (והיינו דאין כוונת התוס' כאן לחסרון מצד הפלגה כלל וכמו שכתבנו לדקדק לעיל, ודלא כדברי התוס' בב"ק, ודו"ק.)

אלא דא"כ צ"ע במה שכתב ע"ז דאילו הוי ס"ל לתוס' דמצד הפלגה בעי ד' ראיות א"כ אכתי איכא מחלוקת דלשמואל הוי בעי ה' ראיות, ואילו לרב הוי סגי באותן ד', דלמה לא אמרינן דאכתי ליכא מחלוקת דהרי לכ"ע בעינן עוד ראיה מצד ההפלגה. וצ"ל דבכה"ג הוי אמרינן דלרב הוי סגי באותן ד' ראיות, דההפלגה השניה הוי ניכרת בדילוגה מן הראשונה, ורק לשמואל דבעינן שתשלש בראיות של דילוג הוא דבעינן ה' ראיות, ודו"ק.

והנה בעיקר מאי דנקט החוו"ד דכוונת התוס' למימר דבהפלגה בדילוג לכ"ע סגי בד' ראיות וליכא פלוגתא בכלל ודלא כדברי הש"ך שהביא שם, אף דריהטת לשון התוס' באמת משמע כדבריו, אולם עי' בביאור הגר"א (ס"ק ז') שג"כ עמד ע"ז אלא שכתבו דנקטו כן רק כדעת רב ולשמואל באמת בעינן ה' ראיות וכדברי הש"ך, ע"ש. ואף החוו"ד עצמו באמת נתקשה בדברי התוס' בהמשך דבריו שם מכח מה שהקשו מהא דסירוגין וכמו שהקשינו לעיל, וע"ש שנשאר בדברי התוס' דכאן בצ"ע. (ולענין עיקר דינו של הש"ך, ע"ש מה שהביא מהפרישה ליישב סתירת הטור בזה, וע"ע בב"ח בסעיף ה' שם, והכי מוכח לכאורה דאל"ה לכאורה איכא סתירה בדברי הרמב"ן גופיה בין דבריו בפ"ה הי"ג לדבריו בהכ"ג, וע"ע בדבריו בפ"ו ה"ד, וצ"ע. ועי' בלחו"ש ס"ק י' מה שכתב בזה.)

והנה עי' ברא"ש שכתב כשיטת התוס' דס"ל דבכל וסת הפלגה בעי ד' ראיות, וע"ש שהוסיף להוכיח כן מהא דמדמי הגמ' בב"ק שם נגח בטו' וכו' לפלוגתא דרב ושמואל דהכא. ודבריו צ"ב טובא וכמו שנתקשה במעדני יו"ט שם (אות ל'), ע"ש. ועי' בחוו"ד (ס"ק ג') מה שכתב לבאר בדברי הרא"ש.


שם הנה לעיל הבאנו דהתוס' הקשו על דבריהם דבהפלגות לכ"ע בעינן ד' ראיות, מסוגיא דב"ק דתניא ראה שור נגח שור לא נגח וכו', דבפעם שלישית נעשה מועד, וע"ש שתירצו דצריך לחלק בין סירוגין דימים לסירוגין דשוורים. ונראה מדבריהם דס"ל דבאמת הוי סירוגין דומה להפלגות ובעי ד' ראיות, ורק דבסירוגין דשוורים איכא טעם מסוים דסגי בג' ראיות.

אולם עי' ברמב"ן שהביא לתרץ דשאני הפלגות מסירוגין, דדוקא בהפלגות דאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות, ולכך בעינן ד' ראיות בכדי שיהא ג' הפלגות, משא"כ בסירוגין דאיכא ג' נגיחות, ע"ש, ור"ל דלכך הוי סירוגין כמו דילוג דסגי בג' ראיות, ודו"ק.

ולכאורה היה נראה לבאר דתלוי בעיקר סברת רב במאי דס"ל דבדילוג סגי בג' ראיות, ולגבי הפלגות מודה דבעי ד'. די"ל דהרמב"ן סובר דדוקא בהפלגה איכא סברא מסויימת דבעי ג' ראיות משום דל"ח ראיה בהפלגה אלא ע"י שתי ראיות, משא"כ בסירוגין י"ל דדמי לדילוג וכמו שביאר לעיל דטעמיה דרב התם דאף ראיה ראשונה מן המנין משום דאמרינן דמתחילה לדילוג כיוונה, ה"נ בסירוגין י"ל דמתחילה לסירוגין כיוונה, ודו"ק. ולכאורה אפשר לפרש גם לפי הצד שביארנו שם דהטעם דבדילוגין הוי ראיה ראשונה מן המנין משום דנתפס הוסת בהיום, די"ל דה"נ בוסת הסירוג נתפס הוסת בהיום יותר מבהפלגות, וכן נר' מדברי הט"ז בס"ק יב', ע"ש. (אלא דדבריו תמוהים במה שסתר עצמו בדבריו בס"ק יא', ע"ש, ועי' בסד"ט שכבר עמד ע"ז.)

ובדעת התוס' י"ל דס"ל דדוקא בדילוג שייכא האי סברא דראיה ראשונה מן המנין ומשום דביסודו הוא מדין וסת החודש וכצד שני שכתבנו לעיל, משא"כ לגבי סירוגין אפשר דס"ל דלא שייכא סברא זו ולכך בעינן שכל ג' ראיות יהיו ע"י סירוג. והא דחילקו בסירוגין דשוורים י"ל דהתם איכא סברא לומר דהשוורים עצמם הם עיקר הגורם הנגיחות, ולכך סגי במה דהתחזק בנגיחות ורק דנתחדש דאיכא חזקה שלא ליגח אלא כסדר הזה, ודו"ק. (והיינו דהוי כהגבלה בהחזקה ליגח, וכמו מועד לשוורים לחוד, ודו"ק.)

והנה עי' בראב"ד (סי' ג' דין כג') שג"כ הק' דמ"ש סירוגין מהפלגות, ותי' ע"פ משכ' לעיל שם דהא דס"ל לרב דראשונה מן המנין הוא משום דנקבע לימי החודש, וה"נ י"ל בסירוגין הואיל ותופסת לר"ח ואע"פ שהרחיקה ראיותיה, ע"ש. והיינו דנקט דגם וסת הסירוג בעיקרה הוי כקביעת וסת לימי החודש וכמו שכתב לעיל בסברת רב לענין דילוג.

אלא דהא מיהת צ"ע דהרי משמע מדבריו שם דס"ל להך טעמא אפי' לשיטת שמואל, שהרי בתר הכי הביא י"א דס"ל דדוקא לרב הוי ראיה ראשונה מן המנין בסירוג (והוא שיטת רש"י בב"ק דף לז: ע"ש), ומשמע דלהך טעמא דהכא אפי' שמואל מודה. ודבריו צ"ב דהרי מ"ש ממה דביאר לעיל טעמיה דשמואל דבדילוג אין הראשונה מן המנין משום שהימים האחרונים עוקרים ימים הראשונים, הרי כעי"ז שייכא גם לענין סירוג וכמו שביאר בהמשך דבריו שם דלכך אינה חוששת לוסת הסירוג בפעם הראשונה, ע"ש. ואפשר דמ"מ יש לחלק דהוי רק כעקירה ע"י הפסק, אבל לא ששינתה יום הוסת, וצ"ע בזה.

אולם לפי מה שביאר הש"ך בס"ק כז' דכוונת הראב"ד דאין חוששין לוסת הסירוג בפעם אחת משום דרוב נשים דרכן לראות כל ל' יום, והיינו דהוי כמו שביאר הסד"ט (ס"ק ד') את דברי התוס' בסמוך לענין וסת הדילוג דלא חיישינן לה בפעם אחת כיון דלא שכיחא, ע"ש, פשוט דל"ק כלל דלא שייכא סברא זו לענין הנידון של ראשונה מן המנין, ודו"ק. אולם למעשה אינו נר' כדבריו בלשון הראב"ד, וגם דהראב"ד גופיה לא ביאר הכי הא דוסת הדילוג וכפי שיתבאר בסמוך.


שם עי' בתוס' בב"ק שהביאו ראיה לדבריהם דבוסת הפלגות לכ"ע בעינן ד' ראיות ממתניתין דתנן היתה למודה לראות יום טו' ושינתה ג' פעמים ליום כ' קבעה לה יום כ'. ומתניתין איירי בוסת הפלגות וכמו דמבואר בסוגיא דלעיל דף לט:, ומבואר דבעינן שתשלש בהפלגות של כ' יום. והוסיפו דליכא למימר דמתניתין שאני דכיון דהיתה למודה לראות ביום טו', ראיה ראשונה שהיתה בטו' אינו מן המנין, דא"כ מאי ס"ד דגמ' להקשות על רב מברייתא דדילוג, הרי כבר ידעינן דלמודה שאני, ע"ש בדבריהם.

אולם עי' ברמב"ן בהמשך דבריו שהק' על שיטתו שם (ונבאר בסמוך בעז"ה) דגם בהפלגה סגי בג' ראיות ממתניתין דמבואר דבעינן ג' הפלגות, ותי' דשאני מתניתין דמיירי בלמודה לראות, וביאר דמ"מ הגמ' מקשה שפיר דהוי ס"ל דסברא דלמודה לראות לא שייכא גבי ראתה בדילוג כיון דאינה משנה וסתה לגמרי אלא דעל וסת הראשון מדלגת והולכת ומראיה דוסת ראשון ניכר וסת שני של דילוג וכמו שביאר לעיל (ר"ל הסברא דמתחילה לדילוג נתכוונה), ע"ש בדבריו, וכעי"ז כתב הרא"ה בבדה"ב (י.), ע"ש.

וע"ש ברמב"ן שהוכיח כן מגמ' בב"ק דמיבעיא לן בנגח שור שור שור חמור גמל אי נעשה מועד לשוורים לחוד או לכל מילי, ומבואר דהוי מספקא לן דדלמא לא אמרינן למודה שאני לענין דילוג. והוסיף לבאר די"ל דאף לפי מאי דמסקינן כאן דאף בדילוג אמרינן למודה שאני, י"ל דהיינו דוקא בכה"ג דידן דהיתה לה קביעות לראות בטו' אפי' בלי ראיה זו דמספקינן עלה דבכה"ג הוא דמסקינן דשדינן אותה ראיה בתר קביעות שהיתה לה, משא"כ אילו לא ראתה אלא טו' טו' טו' טז' יז', דבלי ראית הספק אין לה חזקה לראות ביום טו', בכה"ג באמת הוי בכלל הספק דהתם. (ועי' במה שכתבנו עוד מזה בסמוך על הגמ' דלמודה שאני.)

והנה ע"ע בדברי הרמב"ן לעיל שם דהק' על שיטת התוס' דבהפלגות בעי ד' ראיות, מסוגיא דלעיל דף יא. דקפץ בחד בשבת וחזאי וכו' דמבואר דסגי בג' ראיות, והתם מטעם הפלגה הוא דכל ראיה הוא אחרי כב' יום מראיה דלפניה, וע"ש מה שתירץ. אולם לכאורה לדברי התוס' לשיטתם שהבאנו לעיל, שהביאו להך סוגיא כהוכחה דאיכא וסת לימי השבוע, פשוט דלק"מ דהרי ס"ל דהתם באמת אינו מדין וסת הפלגה אלא מדין וסת השבוע.


שם עי' בדברי הרמב"ן הנ"ל שחולק על כל עיקר שיטת התוס' דאיכא דין קביעות וסת לימי החודש דודאי אין ימי החודש גורמים לוסת שיבוא (ורק בר"ח משמע דמודה משום חידוש הלבנה, ובהכי ניחא הגמ' בדף לט:). ומשו"ה מפרש לסוגיין בוסת הפלגות ומיירי בהפלגות שוות (דכל החדשים היו שווים), ובעצם לכ"ע בוסת הפלגות סגי בג' ראיות היכא דהוי בימים שווים, ורק הכא פליגי דס"ל לשמואל דכיון דדילגה ביום החודש אין ראיה הראשונה מן המנין, ע"ש בדבריו, וצ"ב.

ונראה הביאור בדבריו דדוקא כשיש לה הפלגות שוות ע"י ימים שווין אז אמרינן דע"י שתי הראיות הראשונות ניכר וסתה ולכן אמרינן דגם ראיה ראשונה מן המנין, אבל היכא שהפלגתה הראשונה לא היתה בימים שווים אלא ע"י דילוג ימים, אז אין וסתה ניכר מיד ע"י אותן ראיות דאין אנו יודעים שתמשיך לדלג ימים בכדי שיהיה ההפלגה שוה ואינה ניכרת אלא עד שתדלג כן עוד פעם, ולכך בכה"ג לא הוי ראיה הראשונה מן המנין, ודו"ק.

והנה בעיקר שיטת הרמב"ן דבוסת הפלגה סגי בג' ראיות וב' הפלגות וכמו שכתב שם משום דע"י שתי הראיות הראשונות נודע וסתה, לכאורה יש לבאר סברא זו על דרך מה שהבאנו לעיל (בתחילת הסוגיא) לבאר שיטת רב דבוסת הדילוג ראיה ראשונה מן המנין ואף דלא בדילוג ראתה. וכתבנו שם (בחד צד) לבאר דס"ל דלא בעינן שתחזיק לראות ע"י דילוג אלא סגי במה שתחזיק לראות ובעינן רק לקבוע סדר להראיות שראתה בהן ואז גם הראיה הראשונה היא מסדר הזה. וע"ש שכתבנו לדקדק כן בדברי הרמב"ן בשם חכמי הצרפתים דראיה הראשונה לדילוג כיוונה. ולפ"ז אפשר די"ל כעי"ז גם לענין הפלגות דהכא, דס"ל דלא בעינן שתחזיק לראות ג' פעמים אחר הפלגה זו, אלא סגי שתחזיק בראיות כסדר של הפלגה שוה ביניהם, ודו"ק.

והנה בעיקר סברת הרמב"ן דגם הראיה הראשונה היא חלק מההפלגה כבר מבואר כן בדבריו לעיל שהק' על הגמ' דאמר רב למודה שאני ממתניתין דמיירי בשהיתה למודה ליום טו' ושינתה ג' פעמים לכ', ומקשה הרמב"ן דא"א להצטרף הטו' האחרון להפלגה הראשונה אף דמיירי התם כשראתה ג' פעמים אחר הפלגת כ', וע"ש דאפי' לתירוצו משמע דאינו חוזר מעיקר סברא זו. ומבואר להדיא דס"ל דאפי' על הצד דבעינן ד' ראיות מ"מ גם הראיה הראשונה היא חלק מההפלגה, וא"כ כ"ש לפי סברתו דהכא, ודו"ק. (וע"ע מה שנבאר עוד מזה בסמוך.)


שם ע"ע בתוס' בהמשך דבריהם שהביאו פירוש אחר בגמ' בשם הר"ח, דבסוגיין מיירי כגון שראתה טו' ניסן טז' אייר ויז' סיון, ואז חזרה וראתה עוד ג' פעמים כסדר הזה והדרא וחזרה וראתה עוד ג' פעמים כסדר הזה, דקבעה לה וסת לראות כסדר הזה וחוששת כן לעולם. ושמואל ס"ל דצריכה שתשלש בדילוג והיינו דבעינן שתראה בחדש הרביעי יום יח' ואז בג' חדשים שאחריהם טז' ויז' ויח' וכן הלאה, ע"ש.

ומדוייק מדברי התוס' דלא קפדינן שיהא גם הראיה הראשונה בדילוג אלא בסדר הראשון, אבל בסדר ב' וג' סגי בג' ראיות בסך הכל. וזה צ"ע טובא דמ"ש בפעם הראשונה דבעינן שגם הראיה הראשונה תהיה בדילוג, ולא בעינן כן בשאר פעמים. ולכאורה דוחק לומר דיש איזה סברא דע"י הפעם הראשונה כבר הוקבע דגם הראיה ראשונה חשיבא דע"י דילוג ראתה, וצ"ע. (אלא דשוב הראוני במחצית השקל מכת"י הנדפס בשו"ע הוצאת מכו"י שבאמת כתב כן, ע"ש.) וראיתי בכו"פ (ס"ק יא' בד"ה אמנם) שביאר דהראיות הראשונות חשובות ע"י דילוג מחמת דהויא כדילגה למפרע מראיה האחרונה של הפעם הקודם, (וע"ש שהביא כעי"ז מדברי הדרישה אות ג', ועי' מה שכתבנו ע"ד לקמן), וכ"כ במחצית השקל, ע"ש. ולכאורה זהו חידוש גדול דכה"ג מהני להצטרף להחזיקה בדילוג כיון דלא ראתה בדילוגין שווין, וצ"ע בזה.

והנה ע"ע בכו"פ לעיל שם (בד"ה אך בגופיה) שבאמת דקדק מדברי הרשב"א בתורה"ב (יד:) דלשמואל בעינן בכל פעם שתראה ד' פעמים, ע"ש, אולם לא ראיתי ההכרח מדברי הרשב"א שם, ועי' בדבריו בקצר לעיל שם (יג:) שכתב דיש מי שהורה בוסת הדילוגים שאינה קובעת עד שתשלש בדילוג ולפיכך אינה קובעת בפחות מי"ד ראיות לפי שהראיה הראשונה לא ראתה אותה בדילוג, אבל אם היה לה וסת קודם שהתחילה לדלג ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג' פעמים קבעה וסת לדילוג לד"ה לפי שאף הראשונים בדילוג ראתה, ע"כ. והנה מה שכתב דבעינן י"ד ראיות פשוט דט"ס הוא, ואפשר דצ"ל יו"ד ראיות והיינו כשיטת התוס' דבעינן י' ראיות בסך הכל. אולם אפשר עוד דהוי צ"ל מד' ראיות וא"כ יש להסתפק אם כוונתו לפעם הראשונה דוקא וכשיטת התוס', או לכל ג' פעמים וכמו שדקדק הכו"פ בדעתו, וצ"ע.

והנה בעיקר פירוש הר"ח, צ"ב לכאורה בביאור סברת שמואל, דהרי לפירושו לכאורה עיקר קביעת הוסת היא במה שהוחזקה ג' פעמים לראות כסדר הזה, וא"כ למה בעינן שכל הג' ראיות יהיו בדרך דילוג. ולא דמי לפרש"י בוסת הדילוג דאתינן להחזיק ע"י אותן ג' ראיות לחודייהו שתמשיך לראות עוד ימים אחרים בדילוג דלזה בעינן שיהיו השלש ראיות כולהו בדילוג, דלפי' הר"ח לא אמרינן אלא דע"י שראתה כסדר זה ג' פעמים שהיא תמשיך לראות כסדר הזה, וא"כ אף אם ראיה הראשונה אינו בדרך דילוג הרי עכ"פ הוחזקה בסדר הזה ג' פעמים וא"כ יש לנו לחוש לאותן ימים גופייהו גם להבא, וצ"ע. (אולם עי' במה שהבאנו בסמוך מדברי הרש"ש.)

ואפשר די"ל ע"פ מה דנר' מסברא דמ"מ לא שייכא דין קביעות וסת של הר"ח בימים מפוזרים שאין להם סדר, וא"כ אפשר לומר דס"ל דלא סגי במה שכל הראיות יהיו כסדר בדילוג, אלא כדי שייחשב כסדר בעינן שכולהו יומי תראה בסנגון אחד, ולכן בעינן שגם הראיה הראשונה תהיה בדרך דילוג, וצ"ע בזה. (ועי' במה שכתבתי עוד מזה בסמוך.)


שם ע"ע בהמשך דברי התוס' שהקשו על פי' הר"ח מן הגמ' בסמוך דהוי ס"ד דרב ושמואל בפלוגתא דרבי ורשב"ג פליגי, וא"כ להך טעמא פליגי לגבי כל הג' ראיות הראשונות (עי' רש"ש דצ"ל אחרונות) ואילו למסקנא פליגי רק לענין ראיה הראשונה, ע"ש. ועי' ברש"ש שהוסיף עוד דה"ה למאי דהוי קס"ד דרב בשיטת רבי אזיל דהוי סגי בעם השני בב' ראיות, ע"ש, וכ"כ גם הכו"פ בס"ק יא' בא"ד (בד"ה ומה שהקשו), ע"ש. ולא זכיתי להבין דמשמע דמפרש דהא דמיירי בג' ראיות בכל פעם הוא מצד חזקה שתתחזק בדילוג, ולכאורה לפירוש הר"ח אינו כן אלא דעיקר החזקה הוא מה שנתחזקה לראות כסדר הזה ג' פעמים וכמו שביארנו לעיל, וצ"ע.

אלא שראיתי שבאמת כל הפוסקים נקטו בפשיטות דלפי' הר"ח בעינן ג' פעמים דוקא, ולכאורה היינו משום דגם לזה בעינן חזקה וכדברי הרש"ש, וצל"ע. ואפשר דיש לדחות ולפרש לפי' הר"ח הא דבעינן שראתה כל פעם ג' פעמים ע"פ מה שכתבנו לעיל דאינו מסתברא שיכולה להחזיק בג' פעמים לראות בימים מפוזרין, ולכך בעינן שכל הראיות יהיו כסדר בדילוג, וא"כ אפשר די"ל דלזה בעינן ג' ראיות דלא סגי בפחות מב' דילוגין שווין לקבוע סדר, ודו"ק. (ועי' במחצית השקל ס"ק כא'.)

והנה ע"ע בתוס' דהק' עוד על שיטת ר"ח דאמאי באמת לא סגי בג' חדשים כדפי' הקונטרוס. ולכאורה הוי אפשר לומר דהר"ח לא מסתברא ליה כלל שיהא וסת כזה שתתחזק לראות בדילוג באופן שתצטרך לחוש שתמשיך לדלג ולראות כן לעולם, ודו"ק.

והנה עי' ברשב"א בתורה"ב (יד:) דהקשה עוד על פי' הר"ח מן הגמ' בסמוך, (וצ"ע מהיכן דקדק דקביעת הוסת החדשה הוא בהדי העקירת הוסת הישנה) וע"ש דמסיק דלפיכך מסתברא כפי' הראשון (רש"י). אלא דהוסיף דמ"מ ודאי אם דילגה וחזרה ודילגה באותן הדילוגין בעצמן ג' פעמים כדברי הר"ח, הר"ז וסת. ויל"ע אם כוונתו לפסוק כדברי הר"ח ממש (דבכה"ג בעינן ג' ראיות בכל פעם) ורק פליג עליה בפירוש הסוגיא, או דכוונתו למימר רק דהדין דין אמת דבכה"ג קבעה לה וסת אבל לא מטעמיה, ונפ"מ כפי שיתבאר בסמוך.

והנה עי' בטור (סעיף ח') שפסק דאם ראתה ג' פעמים בג' חדשים בדילוג וחזרה וראתה באותן דילוגין עצמן אם נהגה כן ג' פעמים הר"ז וסת קבוע לדילוג חלילה וכו', ע"ש. ולכאורה היינו כדין של הר"ח, ועי' בב"י שם. אלא דעי' בנו"כ שדקדקו דא"כ הו"ל למימר דבעינן ד' ראיות בפעם הראשון וכשיטת שמואל, ועי' בפרישה שם (אות יד') שכתב דאה"נ וסמך על מה שכתב לעיל.

אולם עי' בש"ך (ס"ק כ') שדחה דבריו דפשטות דברי הטור לא משמע כן, ולכך פי' דס"ל להטור דכיון שדחו הראשונים פי' הר"ח בהגמ', לכן נקטו דלכ"ע בכה"ג סגי בג' ראיות בכל פעם וקובעת וסת בהכי משום דהו"ל כראתה ג' פעמים בג' חדשים בשוה (ולכאורה היינו דהוי כוסת הסירוג לכל יום החודש בנפרד), וע"ש שהביא שכן מבואר גם מדברי הב"ח שם, ע"ש. וע"ע בהמשך דבריו (ס"ק כא') שהביא עוד מהב"ח דה"ה בראתה בכל פעם רק בב' ימים בדילוג וחזרה ע"ז ג' פעמים דקובעת וסת בהכי, והביא שכן מפורש בראב"ד (סי' ג' דין יט'). וע"ש בב"ח ומבואר דהיינו כשיטתיה דלאו מטעמיה של הר"ח קא אתינן עלה אלא מדין וסת השוה, ודו"ק. וע"ע בדברי הט"ז שם (ס"ק י') שנקט בפשיטות דה"ה בב' פעמים, (אלא דמה שביאר שם דהטור נקט דילוג דג' ימים לרבותא דחיישינן גם בכה"ג, צ"ע מה הרבותא בזה), וע"ע בחוו"ד (חידושים ס"ק יג') שג"כ פסק הכי. (וע"ע לקמן סעיף לב', ובש"ך שם ס"ק עב'.)

אלא דעי' בתוה"ש שם (אות טו') דנקט לדברי הפרישה הנ"ל עיקר ודלא כדברי הב"ח והש"ך הנ"ל, והוכיח כן מדברי הרשב"א הנ"ל דיליף להאי דינא מדברי הר"ח, ע"ש, ולכאורה היינו דנקט דכוונת הרשב"א היתה לפסוק כדינו של הר"ח ומטעמיה, וכצד א' שכתבנו לעיל, ודו"ק. אלא דלפ"ז יש לתמוה במה שפסק בתר הכי (אות טז') דה"ה בראתה בכל פעם ב' פעמים וכדברי הראב"ד, דהרי לכאורה הא בהא תליא וכמו שכתבנו לעיל, וראיתי בכו"פ (ס"ק יא' בסו"ד) שכבר תמה עליו בהכי, ע"ש. והנה לפי הצד שכוונת הרשב"א לפסוק לגמרי כדעת הר"ח, ילע"ק למה לא חשש באמת לשיטת הראב"ד הנ"ל (שהביא הש"ך) שמפורש דגם בב' ראיות בג' פעמים קבעה וסת כה"ג, וצ"ע בזה.


שם עי' בראב"ד (סי' ג' דין ז') שביאר דשייכא וסת הפלגה בדילוג בין כשדילגה להבא ובין כשדילגה למפרע, וכך פסק הש"ך בס"ק ט', ע"ש. וע"ש שכתב דכן משמע מדברי התוס' לעיל דף ט: (בד"ה פיחתה והותירה), וכוונתו למה שכתבו שם וז"ל פרש"י כגון לצא' לצב' ולצג', ל"ד בענין זה דהא לקמן בפ' האשה פליגי רב ושמואל בראתה בטו' לחודש זה וטז' לחודש זה וכו', ע"ש. והיינו דכוונת התוס' למימר דאילו מיירי בכה"ג א"כ גם בהכי איכא למ"ד דקובעת וסת, ובסוגיא שם מבואר להדיא דבהני גווני אינה קובעת וסת, ע"ש. אלא דמאי דהוציא הש"ך מהתם דס"ל דה"ה במדלגת למפרע לכאורה אינו מוכח כלל דאפשר דהתוס' לא כתבו הכי אלא ע"ד רש"י דמיירי בדילגה למפרע דהיינו הך דהותירה, וצע"ג. ועי' בסד"ט (ס"ק ג') שכבר תמה ע"ד הש"ך בזה, וע"ש מה שנדחק ליישב דבריו.

והנה בעיקר הדין של דילוג למפרע, עי' בכו"פ (ס"ק ו') שחולק עליו דכיון דוסת זו סופו להתבטל ע"י צמצום ההפלגה וממילא שוב תחזור לחוש לריחוק ההפלגה וטבע כזה לא שמענו, ע"ש. (וע"ש שדוחה הראיה מתוס' דלא קאי אלא לענין הותירה וכנ"ל.) והנה מה שכתב הכו"פ דלא מצינו טבע כזה, הראוני בחי' חת"ס ע"ד התוס' לעיל שם שהביא דבאמת מצינו כי האי במה שנפסק בשו"ע (סעיף ח') דהיכא דראתה טו' טז' יז' ג' פעמים דקובעת וסת, ע"ש.

אלא דלכאורה אינו דומה כלל, דהתם הרי הוחזקת לראות כן ג' פעמים ולכך צריכה לחוש לעולם לסדר הזה, ולעולם אינו מוכח דאיכא קשר בטבע בין ראיה של יום יז' לראיית טו' של אחריו, משא"כ כאן דבעינן למיחש מחמת דרך הדילוג שתחזור לדלג גם בכיוון השני, וכזה לא מצינו בטבע. אלא דשוב התבוננתי דלדעת הכו"פ לעצמו באמת שפיר הוכיח החת"ס, דהרי הכו"פ כתב (ס"ק יא' בד"ה וא"כ) בביאור הך וסת הדילוג דהראיה של טו' חשיבא כדילוג למפרע מראיית היז' האחרון, ע"ש בדבריו, וא"כ מבואר דאיהו בעצמו ס"ל דשייכא טבע כזה שיש לה וסת שמדלגת להבא ושוב מדלגת למפרע, ודו"ק.

אולם עצם מה דנקט הכו"פ דבוסת כזה תצטרך לחזור ולחוש לריחוק ההפלגה, לא ידעתי מהיכן פשיטא לו כן, ועי' במחצית השקל שבאמת נקט דלדעת הש"ך יתבטל הוסת לגמרי, ע"ש בדבריו, וכן מבואר בפרדס רימונים ע"ד הש"ך שם, ע"ש, ודו"ק.


איתיביה היתה למודה להיות רואה יום טו' ושינתה ליום טז' זה וזה אסורין... שינתה ליום יח' הותרו כולן ואין אסור אלא מיח' ואילך והקשו בתוס' דכי שינתה ליום יז' נמי תיאסר ביח' כמו בוסת היום דחוששת בחדא זימנא. (ויש לדקדק למה לא הקשו כבר מהא דשינתה לטז' דתיאסר ביז', ועי' במהרש"א מה שכתב בזה, וצ"ב, וע"ע בערל"נ מה שכתב, ודוחק.) וע"ש שתירצו דשאני וסת הדילוג דאין לחוש לה בחדא זימנא, ע"ש. ובפשטות כוונתם דוסת הדילוג גרע משאר וסתות ואפשר מטעם דלא שכיח ולכך א"צ לחוש לה אלא בקבוע, וכן ביאר הסד"ט בס"ק ד' בא"ד, ע"ש.

והנה עי' בראב"ד בבעה"נ (סי' ג' דין י') שג"כ נקט דא"צ לחוש לוסת הדילוג בפעם אחת, אלא דכתב בזה סברא אחרת. וז"ל שם ודבר זה מן הדעת הכרענו אותו, כי כל וסת נקבע במקומו והשלישי או הרביעי קובע את הראשון במקומו ואוסר אותו, יש מן הדין לחוש עליו בתחילתו דאמרינן תחילתו כסופו לחוש עליו, אבל וסת שסופו מתיר את תחילתו כגון וסת הדילוג שבסופו הותרו כל הראשונים האיך יהיה סופו קל מתחילתו, ע"כ.

ונראה בביאור דבריו ע"פ מה שנתבאר במקו"א דיש להסתפק בגדר הדין דוסת שאינו קבוע, אם הוא מטעם דחוששין שמא עתידה לקבוע וסת זו (וכן דקדקו מלשון רש"י לעיל דף סג: בד"ה זה וזה, ע"ש), או אם הוא דין חשש חדש דאע"ג דלא הוחזקה בוסת זו, מ"מ יש לה לחוש לה שמא תראה בו.

והנה לכאורה יש לדקדק קצת מלשון הראב"ד בסמוך (דין יא') דס"ל כצד א', דע"ש שכתב דהיכא שראתה בראש ניסן הרי היא חוששת לראש אייר הואיל והוא ראוי לקבעו ג' פעמים. ומשמע להדיא דהא דחוששין לוסת שאינו קבוע הוא רק משום דאפשר שתקבע לה. (אלא דיל"ע מהא דכתב הראב"ד לעיל סי' ב' דין יב' דחוששת לראייתה בימי זיבה ובימי עיבורה אף דאינה ראויה אז לקבוע וסת, ועי' במה שהארכנו בזה בסוגיא דלעיל דף לט:, ואכ"מ.)

ועפ"ז אפשר דיש לבאר דבריו דהכא, דס"ל דכיון דאפי' כשתקבע וסת לא תיתסר בימים אלו, לכן לא נאמרה בזה לחוש מעכשיו על ימים אלו. ואפשר דיש לדחות לבאר גם לאידך צד דהטעם דחוששין לוסת שאינו קבוע הוא משום חשש שמא תראה, דמ"מ אינו מסתברא לאסור יום שלא תהא אסורה בו אם תקבע הוסת. (ואפשר דזהו מה שהוסיף בזה סברא כללית דהאיך יהא סופו קל מתחילתו.) ואפשר דמובן טפי לפי מה שכתבנו לעיל לבאר בדברי הראב"ד דס"ל דגדר דוסת הדילוג הוא כמו וסת היום החודש עם שינוי, ע"ש, וא"כ אפשר דיש לבאר דבעינן שיום זה עצמו יאסר, ודו"ק.

והנה ע"ע בראב"ד שכתב עוד סברא אחרת לבאר למה לא ניחוש לוסת הדילוג בחדא זימנא, וז"ל ועוד כל תחילת וסת כיון שנעקר שעה אחת שוב אינו מצטרף לחוש אליו עוד, והנה תחילת הוסת יום טו' כיון שהגיע החודש השני ולא ראתה עד יום טז' כבר נעקר מאתמול ועוד אינו מצטרף לחוש אליו לדלג וכו', ע"ש. ודבריו אלו ודאי תמוהים, שהרי אף דודאי נעקרה יום טו' שאינו יום הראיה עצמה, מ"מ במאי נעקרה לענין שלא ניכול לחשוב ממנה דרך הדילוג, וצע"ג.

ואפשר דיש לדחות ולבאר ע"פ מה שביארנו לעיל בדברי הראב"ד דס"ל דוסת הדילוג ביסודו הוא וסת מדין וסת החודש אלא דנתחדש דשייכא גם כששינתה היום בצורה שוה, וא"כ אפשר דיש לומר דא"א לחוש להך וסת בראיה אחת כיון דהיום החודש עצמו כבר נעקר שאינו יום הראיה, ואכתי צ"ע בזה.


שינתה ליום יח' הותרו כולן ואין אסור אלא מיח' ואילך ופרש"י הותרו כולן טו' שהרי עקרתו... ואפי' יח' הבא לא יאסר אלא יט' כדקתני מיח' ואילך שהרי שילשה בדילוג וקבעה לה וסת לדילוג, ע"כ. אולם עי' ברמב"ם (פ"ח ה"ז) שפסק דיום יח' עצמו נאסר, ועי' בכ"מ שם שהק' עלה דכיון דקבעה לה וסת לדילוג למה צריכה לחוש חוסת החודש, ותי' דמ"מ אסורה ביום יח' שמא תחזור לראות בו עד שיעקר פעם אחת, ע"ש. (ועי' במ"מ שם שביאר דה"ה דמיום יט' ואילך נאסר וכמו שהביא הרמב"ם לעיל שם.)

ועי' בסד"ט (ס"ק ה' בסו"ד) שהביא דברי הרמב"ם דצריכה לחוש ליח' שמא תקבע בו וסת, אלא שכתב שהשו"ע השמיט לדעתו, ע"ש. וע"ע בכו"פ (ס"ק ט') שהביא דבתוספתא מפורש כדברי הרמב"ם, ונתקשה בזה שהשמיט השו"ע לדעתו. וראיתי במקור מים חיים שביאר הטעם דהשמיט השו"ע דעת הרמב"ם משום דס"ל דלא שנא מהא דפסק הרמ"א (סעיף יג') בשם הרמב"ן דאף דבתחילה צריכה לחוש לוסת החדש ווסת הפלגה מ"מ כשתקבע לא' מהן א"צ לחוש תו לאינך, ע"ש, וס"ל להמחבר דה"נ כוותה, ע"ש. ולכאורה הדמיון פשוט הוא, וצ"ב בדעת הרמב"ם בזה.

ואפשר די"ל דס"ל דשאני לענין וסת הדילוג, והוא ע"פ מה שהבאנו לעיל לבאר בדעת הראשונים דס"ל דוסת הדילוג ביסודו הוא מדין וסת החודש אלא דשינתה, וא"כ אפשר דס"ל להרמב"ם דאפי' כשקבעה לה וסת לדילוג אכתי צריכה לחוש לעיקר יום החודש שמא תקבע בו, ודו"ק.

ואפשר דמובן יותר אי נימא דלא החמיר בהכי אלא לגבי ראיה זו שקבעה בה, דבאותו ראיה אפשר להסתפק טפי אם הוא מצד קביעות של היום או קביעות דדילוג, וכעין שנתבאר לעיל בדעת הרמב"ן, ודו"ק. (ושוב הראוני שכך נקט בשו"ת משנת ר' אהרן סי' כב' אות ו', ע"ש.)

ושמעתי לבאר דברי הרמב"ם באופן חדש, דס"ל דבוסת הדילוג אינו בהכרח דבכל חודש תדלג עוד יום אלא דלפעמים דולגת ולפעמים רואה באותו יום. ולכך ס"ל דלעולם צריכה לחוש בין לאותו יום החודש ובין ליום הדילוג. ונראה דהוא דבר חדש מאוד, ועוד יש לדון במאי דאסרינן בשני הימים ואף דאין חזקה מכרעת לא' מו הימים, ולא דמי להיכא דאין אנו יודעים לאיזה חזקה תקבע, ודו"ק. ומ"מ נר' דיש לדקדק כדרך זה, מלשון הרמב"ם לעיל בה"ו שפסק דבראתה בטו' לחדש זה וטז' בחדש שלאחריו וביז' בחדש שלישי ובחדש הרביעי ראתה עוד פעם ביום יז', דעדיין לא נקבע הוסת. ומלשונו משמע דרק לא מהני לקבוע הוסת ומ"מ מאידך גיסא ל"ח לעקירה לוסת הדילוג, ומבואר דאין ראיה שנית ביומו סותרת לוסת הדילוג, ודו"ק.


א"ל רב למודה שאני ובפרש"י, ועי' במה שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ן שהק' מגמ' בב"ק דמספקא לן בנגח שור שור שור חמור וגמל אי שדינן שור בתרא בתר קמייתא ונעשה מועד לשוורים לחוד, או דשדינן לה בתר בתרייתא ונעשה מועד לכל, והק' הרמב"ן דמ"ש מהא דמסקינן כאן דלמודה שאני ושדינן לה בתר קמייתא, וע"ש מה שתירץ. ועי' בחוו"ד (ס"ק ו') שג"כ הק' כעי"ז אלא שתי' באו"א, דשאני הכא דהוסת הדילוג עוקרת את הוסת היום דאם קבעה לדילוג הותרו הראשונים, משא"כ התם דאילו נעשה מועד לכל לא נעקר מה שהוא מועד לשור, שפיר אפשר להצטרף לה לקביעות המועד לכל, ע"ש. וע"ע מה שכתבלהלן בס"ק י' לענין ראתה ר"ח ניסן סיון אב אלול תשרי, דודאי מצרפין ראיית ר"ח אב לראיית אלול ותשרי להחזיקה בוסת לראות כל ר"ח כיון דאינו מגרע וסת הראשון ע"י וסת השני אלא מוסיף עליו, ע"ש, והיינו לשיטתיה כאן, והוא חידוש לדינא, ודו"ק.


מהו דתימא כיון דלמודה ועקרתיה, בתרי זימני עקרה ליה קמ"ל ובפרש"י, ופירושו תמוה, וצע"ג. ועי' בתוס' הרא"ש שפי' באופן מחודש וז"ל מהו דתימא כיון דלמודה היא לראות בטו' לחודש לטו' לחודש ועקרתיה בתרי זימני לראות בדילוג עקרה ליה דנהי דלא הויא טו' בכלל לקבוע וסת לדילוג ליהוי בכלל לעקור וסת הראשון שהיה בלא דילוג, עכ"ל.

ונר' בביאור דבריו דאף דבודאי אי אפשר לדון כאן עקירה ע"י שעברה יום טו' ג' פעמים בלי ראיה, שהרי ראתה ביום טו' ורק עברו פעמיים שלא ראתה בהן, מ"מ כיון דיש לדון דהטו' בתרא שייכא למה שראתה אח"כ בדרך דילוג, אף דלא נקטינן הכי לקבוע וסת בדילוג כיון שהיתה למודה לראות בטו', מ"מ ס"ד דסגי בהכי לענין שתיחשב להצטרף לעקירה כלפי וסת ליום טו' לחוד, דאפשר לומר דאותו יום מחמת סדר דדילוג ראתה, ואכתי צ"ע בזה.

והנה עי' בדרישה אות ג' (הבאתיה בסמוך) בסו"ד שמבואר דמפרש דברי הגמ' באופן מחודש דס"ד דכיון דשינתה מוסת הקבוע ה"א דסגי בב' דילוגין. ולכאורה הביאור הוא כהסברא שהזכיר בפרישה שם דמדעקרה מוסתה הקבוע איכא למימר טפי דאיכא קפידא לראות באותו סדר החדש, ע"ש בדבריו. ולכאורה לפ"ד הה"א של הגמ' היתה גם מצד עיקר הקביעות וסת החדש ולא רק מצד העקירה של הוסת הישן, ודלא כמפורש בתוס' הרא"ש. אלא דלמעשה הוא סברא חדשה מאוד, וכל הפוסקים דחו עיקר יסוד דבריו דהתם וכפי שיתבאר בסמוך בעז"ה. אלא דע"פ עיקר סברתם דהיכא דשינתה מוסת קבוע חיישינן טפי להיום ששינתה לה, היה מקום לבאר בהכי עיקר שיטת הבעה"מ והרא"ה דל"ח לוסת שאינו קבוע אלא היכא דהיתה למודה לראות לפני כן, ויש לדון אם אפשר לומר כן בדברי הבעה"מ דבעינן גם כעין שהיתה למודה לראות, ודו"ק.


סירגה ליום כד' לא קבעה לה וסת ופרש"י שאין דילוג זה דומה לראשון, דראשון יום אחד וזה שני ימים וכו', וכן הביאו כל הראשונים דבעינן שיהיו דילוגיה בשוה, וכ"פ בשו"ע סעיף ה' שבכל ענין שתהא משוה ראייתה קבעה לה וסת הדילוג, ועי' בש"ך שם ס"ק יב', דהיינו לאפוקי דילגה יום א' ואח"כ ב' ימים איפכא, ע"ש, והיינו כדברי רש"י כאן.

אולם הראוני בפרדס רימונים שם שיצא לחדש דהיכא שדילגה להוסיף בדילוגיה כל פעם בשוה כגון שדילגה פעם הראשון יום אחד ובפעם השנית דילגה שני ימים ובשלישית ג' ימים דקבעה וסת כסדר הזה, ע"ש. אולם פשטות משמעות הראשונים והפוסקים אינו כן, וכנ"ל.


א"ל שמואל הב"ע כגון דרגילה למיחזי ביום עשרים וכו' והנה עי' בדברי הטור (סעיף ז') שכתב דאפי' לשמואל אם היה לה וסת קבוע קודם שהתחילה ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג' פעמים קבעה וסת בדילוג לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה אותה שדילגה מוסתה הקבוע לה, ע"כ. וכן פסק המחבר להלכה שם דלשמואל מהני אם היה לה וסת קבוע קודם לכן ודילגה מינה, ע"ש.

אלא דיעויין בהנו"כ שם שנתקשו מהו החידוש בזה, דלמה ס"ד דלא מהני כה"ג. ועי' בט"ז (ס"ק ח') ובש"ך (ס"ק יח') שהביאו מהדרישה (אות ג') חידוש גדול דכוונת הטור לחדש דמהני אפי' אם הוסת הקבוע היה בריחוק ימים באופן שההפלגה ממנה אינה שוה לשאר ההפלגות דמ"מ כיון דשם דילוג עלה מהני לקבוע עמו וסת. וע"ש בסו"ד שהוסיף די"ל דמ"מ אין זה אלא בדילגה מוסת קבוע, והיינו כמו שביאר עוד בפרישה שם וז"ל, דאמרינן דמדעקרה וסתה הקבוע לאותו יום באחד ממנה דיש קפידא בגופה לראות כן מאותו יום והלאה בדילוג, ע"ש. ונר' מדוקדק בלשונו שם דאין כוונתו דסגי בעצם זה שהיה על הראיה הראשונה שם דילוג, אלא בעינן גם זה שדילגה ליום טו' דוקא, שהוא יום הראשון בסדר קביעות וסת הדילוג דילה, ולכך מהניא גם אותה ראיה להצטרף לקביעות הוסת אף שלא היה דילוגה שוה לשאר הדילוגין, ודו"ק.

אלא דיעויין בט"ז וש"ך שם שדחו חידושו של הדרישה דבודאי בעינן שיהיה גם הפלגה הראשונה שוה לאינך הפלגות. ועי' בט"ז שביאר החידוש של הטור דס"ד דלא מהני היכא שהיתה למודה לראיה הראשונה, וכ"פ הש"ך דהו"א דכה"ג לא מהני וכמו דאמרינן בגמ' לפי רב דהיכא דלמודה שאני ולא מהני אותה ראיה להצטרף לקביעות הוסת, ע"ש בדבריהם. ולכאורה דבריהם תמוהים דהיכי ס"ד שיהיה חסרון של למודה לראות בראיה הראשונה של שמואל, דלכאורה פשיטא דדוקא לרב דלא בעינן אלא ג' ראיות בסך הכל וראיה ראשונה היא חלק מעיקר קביעות הוסת בזה איכא חסרון היכא דלמודה לראות דשדינן לאותה ראיה בתר וסת הישן ואינה מצטרף לקביעות וסת חדש. אבל לשמואל דבעינן ד' ראיות וראיה ראשונה אינה חלק מעיקר קביעות הוסת ואינה אלא בשביל שתהיה הראיה השניה בדילוג, א"כ לכאורה פשיטא דליכא חסרון במה דהיתה למודה לראות באותו יום, וצ"ע.

עכ"פ לדבריהם לכאורה פשיטא הקמ"ל של הטור דלשמואל ליכא חסרון כלל של למודה לראות. ועי' בחוו"ד שביאר דלפ"ז ל"ק כלל לשיטת שמואל ממאי דמיבעיא לן בב"ק לענין נגח שבת שבת שבת וא' בשבת וב' בשבת, ע"ש בדבריו ופשוט. (אלא דבמאי דמבואר בהמשך דבריו שם דנקט בכוונת הרמב"ן שהביא שם דמיירי שם אפי' לשיטת שמואל, אף דלכאורה אינו מוכח כן בדברי הרמב"ן מ"מ הדין דין אמת לפי שיטתו, ודו"ק.)


א"ר פפא לא אמרן אלא למקבעה אבל למיחש לה בחדא זימנא חיישא ופרש"י לא אמרן דאין קובעת וסת עד שתקבענו ג' פעמים אלא למקבעיה דתיהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מג', עכ"ל. ויל"ע למה השמיט גם הנפ"מ דאם עברה ולא בדקה אסורה עד שתבדוק, וכמו דמסקינן בסוגיא דלעיל דף טז., והרי נקטו הראשונים (עי' רשב"א תורה"ב טו:, וכ"פ הטור) דלא אמרינן כן אלא בוסת קבוע, וצ"ע. שו"ר בדבריו ביבמות דף סה. (בד"ה קובעת לה וסת) שהביא גם נפ"מ זו, ע"ש, וצ"ע למה השמיטו כאן.

וראיתי בדברי חמודות (אות יא') שבאמת דקדק מדברי התוס' (בד"ה מיחש) דפליגי על הראשונים הנ"ל וס"ל דלענין תשמיש ליכא חילוק כלל בין וסת קבוע לאינו קבוע וגם באינו קבוע אסורה עד שתבדוק אפי' אם עבר הוסת, וכן דקדק מלשון הרא"ש שם, ע"ש, וע"ש מה שכתב ליישב סתירת הפסק בשו"ע בענין זה.

והנה בעיקר הדין דצריכה לחוש לוסת שאינו קבוע, עי' בבעה"מ (בהשגות על הראב"ד סי' ג' ס"ק טז') שחידש דכל זה באשה שהיתה למודה לראות ושינתה לראות ביום אחר כעין שהיתה למודה, ע"ש בדבריו, וכעי"ז נראה גם דעת הרא"ה בבדה"ב (ו: בסופו), ע"ש. (אלא דהרא"ה לא הזכיר דבעינן גם האופן שהיא למודה.) ולכאורה יש לבאר שיטתם דדוקא באשה שדרכה לראות בקביעות וכסדר הוא דבעינן למיחש שמא תחזור לראות ביום שראתה בו כבר ועל דרך וסתה הקודם, אבל באשה שאין דרכה לראות כסדר לא בעינן לחוש לה. ובפרט דמובן היטב לפי הצד דהא דחוששין לוסת שאינו קבוע הוא מטעם שמא תקבע, ודו"ק. וע"ע מה שכתבנו לעיל בביאור שיטתם ע"פ היסוד של הדרישה באות ג'.


אי מהתם ה"א הנ"מ היכא דקיים בתוך ימי נדתה אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה אימא לא ובפרש"י, ומאי דנקט בא"ד דכי הדר מטי יום טו' וכו', לכאורה יותר הו"ל למינקט יום כ', דהרי לענין יום ששינתה לה דיינינן, ועי' במהרש"א ובמהר"ם שכבר עמדו ע"ז, וע"ש במהרש"א מה שהאריך ליישב, ובעז"ה נחזור לזה בסוגיא דדף לט:, ואכ"מ.

והנה במאי שפירש הא דס"ד דשלא בימי נדתה לא תיתסר דהרי קי"ל דכל יא' יום בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה הלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה דאקראי בעלמא הוי, משמע דמפרש דעיקר הסברא הוא מצד דל"ל למיחש מכח הראיה שראתה כבר כיון דהויא אז כמסולקת ולכך נקטינן דאקראי בעלמא היתה. אולם לולי דבריו היה אפשר לפרש דעיקר הסברא הוא מצד החשש דשמא תחזור ותראה, דכיון דהויא כמסולקת לא חיישינן שתחזור ותראה אז, ויל"ע בזה. (ואפשר דתלוי באמת במחלוקת רש"י ותוס' לעיל דף לט: בביאור ספיקת הגמ' דמיחש מהו דניחוש לה, ורש"י אזיל לשיטתו, ודו"ק.)


מהו דתימא חד לחד תרי לתרתי וכו' ובפרש"י, ומשמע דגם לפי סברא לא הדרינן מעיקר הדיוק במשמעות המשנה דמשמע דדדין עקירה איצטריך רק במקום דאיכא קביעות וסת, אלא דהוי ס"ד דהא דנקט מתניתין הך דינא בג' פעמים ל"ד נקט דדוקא בהכי שייכא קביעות וסת, דה"ה דשייכא קביעות וסת בפחות מינה דאפי' בתרתי זימני איכא קביעות קצת והוי ס"ד דבעינן עקירה כפי הקביעות שקבעה, ודו"ק. (ושוב הראוני כעין סברא זו בחזו"א סי' פה' ס"ק לח', ע"ש.)

ובאמת הוי מדוקדק מלשון רש"י דגם ראתה פעם אחת איכא קביעות קצת. ויש לבאר דבאמת היה אפשר להסתפק בהגדר במאי דהוי אמרינן דע"י שלא ראתה פעם אחת נעקר הוסת שאינו קבוע, דהאם הביאור דראיה של פעם אחת הוא רק סיבה לחוש שמא תראה בפעם הבא ואין בכחה לחייב שניחוש גם לפעם שאחריו, או דבעצם מצד הסיבה המחייבת לחוש הוי סגי לחייב לחוש גם לפעם הבא, אלא דמה שעברה ולא ראתה בפעם הראשון עוקרת כח החשש ולכך לא בעינן למיחש לה בפעם הבא, ודו"ק. ולפ"ז הוי אפשר לדקדק מלשון רש"י דכוונתו על דרך הצד השני.

והנה בעיקר הס"ד דהוי בעינן ב' פעמים לעקור וסת שראתה ב' פעמים, יל"ע לפי מה שהבאנו לעיל (ע"ד הראב"ד בענין וסת הדילוג) להסתפק בגדר הדין דבעינן לחוש לוסת שאינו קבוע אם הוא משום חשש דשמא עתידה לקבוע אותו וסת או דהוא משום חשש דשמא תראה, ע"ש. והנה אי נימא דהוא משום חשש שמא תקבע והיכא דא"א למיקבעיה א"צ לחוש לה, א"כ צ"ב בהצד דלא סגי לעקרו בפעם אחת, הרי עכ"פ לא תצטרף ראיה הראשונות לאינך ראיות של אח"כ לקבוע אתם וסת.

ולכאורה צ"ל או דהוי ס"ד דבאמת אותן ראיות יצטרפו לראיה של אח"כ לקביעות וסת ואף שעברה יום ולא ראתה ביניהם (וזה חידוש), או דבעינן למימר דלהך טעמא לא בעינן שאותן ראיות עצמן יצטרפו לקביעות הוסת, אלא דסגי במה שיכולה לקבוע אח"כ וסת באותן הימים, וצ"ע בזה.


תניא כוותיה דר"פ היתה למודה להיות רואה יום כ' ושינתה ליום ל'... והגיע יום ל' ולא ראתה והגיע יום עשרים וראתה הותר יום ל' ונאסר יום כ' מפני שאורח בזמנו בא ובפרש"י, ומדבריו מדוייק דהא דמהני ראיית יום כ' לחזור לוסתה הוא רק משום דחשבינן כאילו לא עברה יום כ' ג' פעמים בלי ראיה. והיינו דהיום כ' האחרון שעברה ולא ראתה בו אינו מצטרף לחשבון העקירה כיון דגם לא ראתה ביום ל'. ולכאורה הסברא הוא דל"ח עקירה במאי דלא ראתה אא"כ ראתה ביום אחר, אבל היכא שדילגה ולא ראתה בכלל (ר"ל במחזור הזו) ל"ח עקירה בכך, ודו"ק.

ולכאורה לפ"ז יש מקום להסתפק ולומר דמה דכתב רש"י שהרי לא שינתה ליום ל' השלישיים ל"ד נקט, אלא העיקר הוא מה שכתב אח"כ דלא ראתה עד יום כ' לחדש הבא, ובאמת אילו ראתה ביום כה' או לא' להחודש שעבר סגי בכך להחשיב מה שלא ראתה ביום כ' כעקירה שלישית ותו לא תחזור לוסתה ע"י מה שראתה ביום כ' של חודש הבא, ודו"ק. (ועי' ברש"ש שכבר דקדק בלשון רש"י זה.) שוב הראוני בלחו"ש (סי' קפט' ס"ק יט') שבאמת דקדק כן מלשון רש"י, ע"ש. וע"ע בלשון הרמב"ן בהל' נדה (פ"ו ה"ה בסו"ד) דג"כ משמע דכל שראתה בג' ימים אחרים סגי בכך שלא תוכל לחזור לוסתה הראשון, ע"ש, וכן דקדק הסד"ט (ס"ק יט' בד"ה ומשכ' עוד בט"ז), ע"ש בדבריו.

אולם מאידך גיסא, יעויין בדברי הראב"ד דמדבריו מבואר דכל שלא קבעה וסת חדשה, אפשר לה לחזור לוסתה הראשון, וכן משמע מלשון הרא"ש, ע"ש. ולכאורה יש לבאר שיטה זו ע"פ מה שראיתי בשו"ת משנת ר' אהרן (סי' כב' אות ג') שכתב לבאר הא דאמרינן הכא דע"י ראיה אחת חוזרת לוסתה (מה שאינו כן לגבי מועד וכדומה), ואף שכבר עברו ג' פעמים שלא ראתה ביום וסתה ונעקר. וביאר שם דכיון דדרך נשים להיות להן וסת קבוע נקטינן כל היכא דאפשר לומר דיש לה וסת, ולכן הכא כיון שראתה פעם אחת בהיום שהיתה קבוע לה נקטינן דודאי וסתה חזרה למקומה, ע"ש בדבריו. ולפ"ז י"ל בפשיטות דכל זה הוא כשאין לה וסת קבוע אחרת אבל היכא דקבעה לה וסת אחרת ליתא להאי סברא, ודו"ק. (ועי' במשנת ר' אהרן שם שכתב עד"ז בסנגון אחר קצת, וע"ע בהמשך דבריו שם שכתב עד"ז לחלוק ע"ד החוו"ד בס"ק כא' במי שיש לה וסת קבוע אחר, ע"ש.)


שם והנה בעיקר הברייתא, עי' בבעה"מ (בהשגות על הראב"ד אות ח') דגרס דעבר יום כ' רק פעמיים שלא ראתה בו, וע"ש שחולק ע"ד הראב"ד הנ"ל וס"ל דאילו עבר יום כ' ג' פעמים ולא ראתה בו שוב לא אמרינן דחוזרת הוסת למקומו. וע"ע בחי' הר"ן שג"כ גרס כדברי הבעה"מ, וכן נר' ג"כ גי' הרמב"ם (ע"ש בה"ח), וכנראה דג"כ ס"ל דאילו עבר ג' פעמים נעקר וסתה לגמרי ואינה חוזרת אפי' אם לא קבעה וסת אחר, ע"ש. ועי' בט"ז (ס"ק כח' בסו"ד) שכן נראה ג"כ גי' הרשב"א בתורה"ב (יד:), ונקט כן גם בדעת הרמב"ן (ודלא כדבריו בחי'), ע"ש בדבריו.

אולם בהא מילתא איכא נפ"מ בין גי' הבעה"מ לגי' הר"ן ושא"ר, דהבעה"מ גרס דמיירי כגון שלא ראתה ביום ל' לבסוף אחר שראתה ביום כ', אבל הר"ן לא הביא זה בכלל. ולכאורה לדברי הבעה"מ היינו דצריכה לחוש להיום שלשים שלאחר ראיית הכ', ונפ"מ היכא דלא ראתה ביום כ' שמיד לפניה, ודו"ק.

והנה לפי גי' הר"ן צ"ל דהא דנעקר הוסת שאינו קבוע של ל' הוא משום דכיון דקבעה וסת קבוע לכ', אתיא הוסת קבוע דכ' ועוקר הוסת שאינו קבוע של ל'. ויש לבאר בזה, דגרע מהיכא דהיתה לה וסת קבוע ושינתה פעם אחת דחוששין גם להוסת שאינו קבוע מטעם שמא תקבע גם אותו וסת, דשאני הכא דקבעה הוסת האחר בסוף משא"כ בשינתה בסוף דחיישינן שמא מתחלת לקבוע וסת אחר, ודו"ק.

אלא דאכתי צ"ע ממה דקי"ל (סעיף לב') דאשה קובעת וסת בתוך וסת, וחזינן דיכול להיות שיהא לה שני וסתות בב"א, וא"כ ה"נ ניחוש שמא עומדת לקבוע כך, ואפשר דמ"מ לא שכיח ומעיקרא לא חיישינן להכי, וצ"ע בזה. (ואפשר דמשו"ה באמת פליגי הבעה"מ ושא"ר על הר"ן וס"ל דצריך לאוקמא בשנעקר הוסת שאינו קבוע ע"י שלא ראתה בו.)

שו"ר בחוו"ד לעיל (ס"ק טו') שכבר האריך בזה, דע"ש שהק' מדברי הט"ז (ס"ק יח') בשם הטור (סעיף לב') דבראתה ר"ח ור"ח וכה' בחודש ור"ח שלישית קובעת וסת לר"ח ומ"מ חוששת גם לכה' בחודש, ע"ש. (ועי' בב"ח שם משכ' בזה.) וע"ש בחוו"ד שתי' דצ"ל דהך סברא דוסת קבוע עוקר אינו קבוע הוא דוקא בוסת הפלגות שא"א שיתקיימו שניהם, אבל בוסת החודש לא אמרינן כן, ע"ש, והיינו כדעת הבית מאיר שנביא בסמוך בעז"ה, ע"ש. (ומהא דשינתה חילק כמו שכתבנו.)

והנה עי' בדברי הרמב"ן (הל' פ"ו ה"ב) שהביא שני הדעות אם ע"י דחזר הוסת הקבוע למקומו נעקר הוסת שאינו קבוע, וע"ש שהכריע כדעת הסוברים דנעקר. ולכאורה יל"ע בדבריו ממה דמבואר בהמשך דבריו שם (ה"ה וה"ו) דס"ל גם כדעת רש"י והרא"ש הנ"ל דאפי' היכא דעבר הוסת ג' פעמים ולא ראתה בו, מ"מ אם ראתה אח"כ ביום וסתה חוזר הוסת למקומו, ע"ש. וא"כ יל"ע מהיכא תיתי לו תרתי, והיכי הוי גריס בברייתא, וצ"ע. (ועי' מה שהבאנו בסמוך מהבית מאיר בביאור דבריו.)

ואפשר די"ל בזה ע"פ מה שהבאנו לעיל לדקדק בדברי הרמב"ן שם דס"ל דאינה חוזרת לוסתה אא"כ לא ראתה כלל, ודלא כשיטת הראב"ד והרא"ש הנ"ל דחוזרת כל זמן שלא קבעה וסת חדש, וא"כ אפשר לומר דלדידיה טעמא אחרינא איכא דס"ל דכל שלא ראתה בכלל ל"ח עקירה, ואפשר דס"ל כן מסברא דנפשיה, ושפיר מצי למימר דבגמ' הוי גריס כגי' הר"ן הנ"ל, ודו"ק. (אלא דעי' בבית מאיר שדקדק לא כן מלשון הרמב"ן שם, ועוד דבחי' מבואר דהוי גריס כגי' הרא"ש, ואף דבהל' חזר בו משיטתו לענין וסת החודש וכמו שנבאר בסמוך, מ"מ דוחק לומר דמחמת הכי חזר גם מגי' הגמ', וצ"ע בזה.)

והנה עי' בסד"ט (ס"ק יט' בד"ה אלא מה) שנתקשה לפי פירוש הר"ן דא"כ היכי מייתי ראיה מינה לדברי ר"פ דאפי' היכא דראתה פעמיים נעקרת ע"י שלא ראתה פעם אחת, הא הכא העקירה היתה ע"י שקבעה וסת קבוע ולא משום שלא ראתה בו. וע"ש שכתב די"ל דהגמ' סבר דקביעות וסת שוה ללא ראתה פעם אחת לענין עקירה, אולם עי' בבית מאיר שהוא דחוק מאוד, ואכתי צ"ע בזה. (ועי' בחזו"א סי' פה' ס"ק לח' מה שכתב בזה, אלא דגם בדבריו יש לפקפק.)


שם עי' בתוס' הרא"ש שהביא גי' בשם רש"י דהוי גרס הגיע יום כ' ולא ראתה יום ל' ולא ראתה, הותר יום ל' ונאסר יום כ', ע"ש, הרי דל"ג שראתה ביום כ' בסוף (ודלא כגי' רש"י דלפנינו), ולפ"ד משמע דאפי' בלא"ה יום כ' אסורה. וצ"ל דהא דאמרינן דכל זמן שלא קבעה וסת חדש אכתי לא נעקר וסתה הראשון (אף שעבר ג' פעמים ולא ראתה) היינו אפי' לגבי עיקר הדין דצריכה לחוש לוסתה ולא רק לענין שחוזרת לוסתה הקבוע בפעם אחת.

ולפ"ז מאי דמסיק הברייתא דיום כ' אסורה מפני שאורח בזמנו בא, יש לפרש קאי על עיקר הדין דבעי לחוש לוסתה ולא רק לענין דיכולה לחזור לוסתה, ודו"ק. אולם למעשה זה חידוש גדול שלא ראינו בשאר הראשונים, וגם בהמשך דבריו מבואר דמוקים לה ביום כ', וכן נקט בדבריו בפסקיו, ע"ש, ולכאורה מסתברא יותר להגיה בדבריו ולמימר דמיירי שראתה ביום כ' וכוונתו רק לאפוקי גי' שא"ר בהברייתא, וצ"ע בזה.


שם עי' ברמב"ן שדקדק דהברייתא מיירי בוסת הפלגה, ויום כ' ול' היינו לראיה האחרונה (וכמו דמסקינן בסוגיא דלעיל דף לט:), ולפ"ז הק' במאי דאמרינן דחזרה וראתה ביום, דהיכי משכחת לה כיון דכבר עבר ל' יום מראיה האחרונה ולא ראתה בו. ומכח זה חידש דכל דראתה ביום כ' מיום כ' שהיתה אמורה לראות בו ע"פ חשבון (וכן הלאה), הו"ל כראתה ביום וסתה דרגלים לדבר דמחמת וסתה ראתה, ע"ש. אולם אפשרדכל דבריו הם רק לענין אם ראתה ביום וסתה דאמרינן רגלים לדבר דלוסתה ראתה, אבל לא לענין דצריכה לחוש לכתחילה ליום זה מחמת וסתה. ועי' לקמן שהבאנו מחלוקת הב"י והט"ז עם הב"ח בשם המהרש"ל בביאור דברי הטור (סעיף טו') לענין פסקה ולא ראתהביום כ' דאינו חוששת עוד, ולפ"ד אפשר דאתיא שיטת המהרש"ל גם לשיטת הרמב"ן דהכא דמ"מ אינה צריכה לחוש לה וכנ"ל, ודו"ק. אולם עי' בדברי הסד"ט שציינתי שם, דנר' דנקט דתלויים זה בזה, ע"ש.

והנה ע"ע בדברי הרמב"ן שהביא שהראב"ד (לפי שיטתו) פירש דהברייתא מיירי בוסת החודש (וכן מפורש בלשון רש"י בד"ה ונאסר בסופו, ע"ש), ולפ"ד י"ל דבציור של הרמב"ן ל"ח כראתה ביום וסתה, ע"ש. ועי' בדברינו בסמוך שמבואר בדברי הרמב"ן בהלכות (דין ה') שלהלכה לא סמך על דבריו וחשש לשיטת הראב"ד בזה, ע"ש, ודו"ק.


שם והנה עי' בטור בסעיף יד' בסופו שפסק וז"ל, ואם לאחר ששינתה פעם או פעמיים ליום ל' ראתה לסוף כ' חזרה הוסת למקומו, ע"כ. ועי' בב"י שהביא עלה דברי רש"י והרא"ש בסוגיין, וכן מבואר בדברי הב"ח (בקונ"א) שם דמיירי בשעבר עליה ג' פעמים יום כ' ולא ראתה בהן, ע"ש, ועי' בדרישה שם מה שכתב לפ"ז.

אולם עי' בט"ז (ס"ק כח') שפי' דברי הטור כפשטן, והביא שמקור דבריו הוא מדברי הרמב"ן שהכריע כדעת האומרים דע"י שחזר הוסת הקבוע נעקר הוסת שאינו קבוע. (הבאנום לעיל, ובאמת שמבואר דכל דברי הטור שם הם מדברי הרמב"ן עד מה שכתב בסו"ד להכריע כדעת אביו הרא"ש דגם בשינתה מהני חזרה לוסתה, ודו"ק.) וע"ש שהק' ממאי דמבואר בסוגיין דאפי' אם עבר וסתה ג' פעמים מ"מ מצי לחזור למקומו. וע"ש שהאריך בביאור שיטת הרמב"ן דס"ל דסוגיין מיירי בוסת החודש, ואילו בוסת הפלגה לא משכחת לה שחוזרת לוסתה הראשון אחר שעבר יום כ' פעם שלישית אא"כ ראתה שוב ב' פעמים בהפלגת כ' יום, והרמב"ן לא מיירי בכה"ג, ע"ש בדבריו.

והיינו דנקט הט"ז כמו שכתב הרמב"ן בהלכות (בדין ה'), ודלא כמו שכתב בחי' דכל שראתה ביום כ' לפי חשבון חוזרת לוסתה, וכנראה דלא רצה הרמב"ן לסמוך ע"ז למעשה נגד שיטת הראב"ד שם, ודו"ק. שו"ר בחוו"ד על מה שכתב בסו"ד בדברי הרשב"א בתורה"ב, שעמד ע"ז דמבואר דהט"ז לא קאי כסברת הרמב"ן בחי' הנ"ל, ע"ש.

והנה עי' בש"ך שם (ס"ק מ') שהביא דברי הב"ח והדרישה שפירשו דברי הטור ע"ד שיטת רש"י והרא"ש, ושוב הביא דברי המע"מ (בדברי חמודות אות כז') שפי' דברי הטור ע"ד שיטת הר"ן הנ"ל, והש"ך מסיק ע"ד וז"ל ופירוש זה צ"ע, וע"ק דא"כ אפי' לא היה קביעות הא' בכ' עקרה וסת הל' דכיון שראתה אח"כ בכ' א"כ עקרה הפלגתה ושינתה לכ' וא"צ לחוש אלא להפלגת כ' וכדלעיל בס"ק לא' וכו', ע"ש. (ועי' בחוו"ד ס"ק יח' בא"ד דהכל קושיא אחת.)

והיינו דכוונתו למה שכתב לעיל שם דכל היכא ששינתה וקיצרה זמן הפלגתה, ממילא נעקר זמן הפלגתה האחרת ותו א"צ לחוש לה, ולכך הק' דהכא לא בעינן הא שחזרה קבעה וסתה לכ', ודו"ק. אלא דע"ע בהמשך דבריו שהק' ע"ע מדברי הרמב"ם (שהבאנו לעיל) דמבואר מיניה דבעינן לטעמא דקביעות וסת כדי לעקור הוסת שאינו קבוע, ותי' דהרמב"ם מיירי בוסת החודש, ע"ש. אלא דאכתי קשיא ע"ד הש"ך (כמו שהק' הבית מאיר) מדברי הרמב"ן בדין ב' שהכריע כשיטת הרמב"ם ומבואר מדבריו שם דלענין וסת הפלגות מיירי, ודו"ק.

והנה מעיקר תי' הש"ך מבואר דנקט דהראשונים ס"ל להך כללא דוסת קבוע עוקר אינו קבוע אפי' בוסת החודש, והיינו דלא כסברת החוו"ד והבית מאיר שנביא בסמוך, ועי' בחוו"ד (ס"ק יח' בסו"ד) שבאמת הק' על הש"ך בזה.

והנה עי' בסד"ט (ס"ק יט') שהק' קושיא אלימתא על המע"מ מהא דגרסי רש"י והרא"ש בהברייתא דמיירי בעבר יום ל' שלא ראתה בו, וא"כ בע"כ דס"ל דמאי דחזרה הוסת למקומו ל"ח עקירה כלפי הוסת שאינו קבוע, דאל"ה מאי ראיה מייתי לדר"פ דהיכא דראתה פעמיים א"צ ב' פעמים לעקור, הרי שאני הכא דהויא כאילו יש כאן שתי עקירות, חדא הא דלא ראתה ביום ל' ועוד מה דחזרה וקבעה ליום כ', וע"ש שהניח בצ"ע.

אולם עי' בבית מאיר שתי' דהא דהכריע הרמב"ן דוסת קבוע עוקר האינו קבוע הוא דוקא בוסת הפלגות ובזה הוא דהכריע מסברא דנפשיה דכיון דהוי כתרתי דסתרי נעקר האינו קבוע מחמת הקבוע, אבל לא היה גורס בברייתא דמיירי בהכי, ולעולם ס"ל דהברייתא מיירי בוסת החודש וכדס"ל לרש"י והרא"ש, והתם לא שייכא סברא הנ"ל דהרי אפשר שתקבע לתרוויהו, וליכא למידן עקירה אלא ממאי דלא ראתה ביום ל', ושפיר מוכח כדברי ר"פ דסגי בעקירה פעם אחת, ע"ש בדבריו. והא דנקט הבית מאיר דסברת הרמב"ן הוא דוקא בוסת הפלגות, כבר הבאנו מדברי החוו"ד דס"ל דכולהו הני ראשונים לא אמרו כן אלא בוסת הפלגות, אולם מהב"מ מבואר דלא אמר כן אלא בדעת הרמב"ן דהכריע כן מסברא דנפשיה, אבל לא לדעת הר"ן ודעימיה דהוי גרסי כן בהגמ', ודו"ק.


שם עי' ברמב"ן בהל' נדה (פ"ו דין ד') וז"ל הפסיקה ולא ראתה שעבר עליה יום כ' ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם, חזרה לראות חוששת ליום כ' מראיה זו שעדיין לא נעקר הוסת. ובה"ה וז"ל הפסיקה הרבה כדי ג' עונות של וסת וראתה שוב אינה חוששת לוסת הראשון, חזרה לראות לסוף כ' לראייה זו חזר הוסת למקומו והרי הוא כאילו ראתה בו כל ימיה וכו', ע"ש. ונר' לבאר דבה"ד מיירי בדלא עבר עונת וסתה עליה ג' פעמים בלי ראיה ולכך ליכא למידן ביה מטעם עקירת וסת, אלא מיירי בדעבר עליה רק פעם אחת ומ"מ א"צ לחוש לה עוד דתו ל"ח הפלגת כ' אלא הפלגת מ' וכו'. אולם היכא דחזרה וראתה אפי' פעם אחת ממילא צריכה לחוש לוסתה ממנה דהרי לא נעקרה וסתה בכלל ולא היה רק חסרון היכא תמצא, וא"כ כיון שחזרה וראתה צריכה לחוש ליום כ' ממנה, ופשוט. אולם בה"ה מיירי בכגון שעבר וסתה עליה ג' פעמיםולא ראתה בו, ובכה"ג איכא למידן ביה משום עקירה, ואז צריכה לחזור ולראות כוסתה הראשון בכדי שנאמר דחזר וסתה למקומה, ולכך צריכה דוקא שתי ראיות כדי שתחזור לראות בהפלגת כ', ודו"ק. והיינו דלא סמך להלכה על דבריו בחי' הנ"ל אלא חשש לשיטת הראב"ד, וכנ"ל. (ושו"ר שכ"כ בסד"ט בס"ק כ' בא"ד, ע"ש.)

והנה עי' בטור (סעיף טו' בא"ד) וז"ל ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר עליה יום כ' ובדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לעולם, חזרה לראות חוששת ליום כ' מראייה זו שעדיין לא נעקר וסתה הראשון ממקומו בין אם פסקה מלראות או ששינתה בראיות שאינן שוות וכו', ע"ש. ועי' בב"י שם שפי' דכוונת הטור לאופן שהפסיקה ולא ראתה ג' עונות של הוסת דשוב אינה חוששת לפי שאין לה וסת, והיינו דפסק כשיטת ר"א (דף ז:) דכל אשה שעברו עליה ג' עונות דיה שעתה דהויא כמסולקת, וע"ש שנשאר בקושיא למה פסק כר"א.

והיינו דפירש הב"י כוונת הטור דכוונתו לפסוק כדברי הרמב"ן בדין ה' שהבאנו לעיל דמיירי בלא ראתה ג' עונות. אלא דלא רצה הב"י לפרש שהוא מטעם דנעקר הוסת, אלא מטעם דהויא כמסולקת. ולכאורה יש לבאר טעמו בזה ע"פ הסברא שהבאנו לעיל (בביאור דעת רש"י) דל"ח עקירת וסת כל זמן שלא שינתה לראות ביום אחר, ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל דהיכא דלא שינתה ל"ח עקירה, וליכא למידן ביה אלא מטעם דהויא כמסולקת, דמ"מ כיון שלא ראתה ג' פעמים בעונה דידה חשיבא מסולקת, ודו"ק. (ונפ"מ טובא בזה וכפי שיתבאר בסמוך.)

אולם עי' בב"ח שפי' דברי הטור באו"א דכוונתו לפסוק כמו שפסק הרמב"ן בדין ד' דמיירי בדלא עבר וסתה רק פעם אחת, ומ"מ אינה צריכה לחוש לה עוד, והיינו מטעם שכתבנו דתו ל"ח הפלגת כ' אלא הפלגת מ' וס' וכו'. אולם עי' בט"ז (ס"ק לא') שהאריך לחלוק ע"ד המהרש"ל והוכיח שגם בוסת הפלגות אפי' אם עבר בפעם אחת אכתי צריכה לחוש לה בפעם הבא, ומסיק דכדברי הב"י עיקר בביאור דברי הטור, ע"ש. (ועי' בב"ח בתח"ד שבאמת ביאר כן סברת הב"י דהוי ק"ל למה לא צריכה לחוש לפעם הבא.) אלא דלפ"ד הט"ז צ"ע מהא דכתב הרמב"ן בדין ד' דמפורש כדברי המהרש"ל, ועי' בסד"ט (ס"ק כ') ובחוו"ד (ס"ק כ') שכבר עמדו ע"ז, וצ"ע.

והנה לכאורה איכא נפ"מ בין דברי הב"י לדברי המהרש"ל בביאור דברי המשך הטור דחזרה לראות חוששת ליום כ' לראיה זו. דהנה לפ"ד המהרש"ל דהחסרון היתה רק מצד דל"ח הפלגת כ', א"כ היכא דחזרה וראתה אפי' פעם אחת לחוד, פשוט דשוב צריכה לחוש ליום כ' מראיה זו, והיינו באמת כפשטות לשון הטור שם (וכ"כ הדרישה באות ט' בסו"ד, ועי' בסד"ט הנ"ל שג"כ עמד ע"ז דכן הוא פשטות לשון הטור). אלא דמ"מ צע"ק במאי דכללה בהדי הדין דחזרת הוסת דלכאורה איכא נפ"מ בינייהו וכמו שכבר עמד ע"ז בט"ז שם בא"ד, ע"ש.

אולם לפ"ד הב"י דהנידון הוא מצד דהויא כמסולקת, לכאורה י"ל דתליא במחלוקת הראשונים לענין עברה ימי עיבורה אי חוזרת לוסתה בראיה אחת. ועי' בט"ז בסו"ד שבאמת כתב דלפי הרמב"ן לשיטתיה שם יתפרש לשון הטור דמיירי בחזרה לראות פעם אחת, וע"ש שנתקשה בלשון המחבר בשו"ע דמשמע דבעינן שחזרה וראתה ב' פעמים, ע"ש. אלא דיל"ע בדבריו מדברי הרמב"ן שם דמבואר להדיא דבעינן ב' ראיות, וצ"ע, ועי' בחוו"ד הנ"ל שכבר עמד בזה.

אולם עי' בדרישה (אות ט' בסו"ד) דמבואר דנקט דלפי פירוש הב"י בעינן שתחזור ותראה ב' פעמים בהפלגת כ' ימים ביניהם, וכמו דמשמע מדבריו בשו"ע, והביאור בזה עי' בש"ך בנקוה"כ די"ל דאפי' להסוברים דבעברה ימי העיבור סגי בראיה פעם אחת, מ"מ שאני סתם דאיכא גורם מסויימת הגורמת הסילוק ולכן אמרינן דכיון דנסתלק הגורם חוזרת לוסתה וכמו שביארו הראשונים שם, משא"כ בסתם אשה שעברה וסתה ג' פעמים דדיינינן לה כמסולקת, אפשר לומר דהתם היא צריכה לחזור ולראות כוסתה בכדי שנימאדחזרה וסתה למקומה, ודו"ק. (והו"ד בתוה"ש, ע"ש, וכ"כ גם בחוו"ד הנ"ל, ע"ש.)

וכן מדוקדק באמת בדברי הב"י בהמשך דבריו שם שכתב וז"ל היכא דשינתה לראיות שאינן שוות או שהפסיקה ולא ראתה אע"פ שנעקר וסת הראשון מ"מ בפעם אחת שתחזור לראות בו חוזר לקביעותו הראשון לגמרי, ע"ש, ומשמע דגם דגם בהא דהפסיקה לראות הוי מעין עקירה, ודו"ק. ולכאורה הוא מובן יותר לפי שיטת הב"י והט"ז דאפי' בשעברה פעם אחת אכתי צריכה לחוש ליום כ' הבא, ודו"ק.

אולם מאי דהק' הדרישה ע"ד המהרש"ל דלפ"ד מה זה שחזר הטור לכתוב חזרה לראות וכו', ע"ש, לענ"ד המהרש"ל כבר נזהר מזה, דע"ש בא"ד שכתב דהא דחזרה לראות קאי אפי' על הפסיקה ג' עונות דהויא כמסולקת (וכדברי הב"י) ואשמועינן דג"כ חוזרת לוסתה ע"י מה שחזרה לראות, ע"ש, ולפ"ז ל"ק קושית הדרישה. ודרך אגב, לכאורה מדוקדק בדברי המהרש"ל שם דס"ל כדעת הט"ז דמצד מסולקת סגי במה שחזרה לראות בפעם אית, וכל החילוק בינה לבין מי שדילגה רק פעם אחת הוא לגבי אי צריכה לחוש לכל ההפלגה, ודו"ק. ושו"ר בסד"ט שכבר עמד על דקדוק זה בלשון המהרש"ל, וכתב דליתא אלא כדברי הדרישה דבעינן ב' ראיות וכדמבואר להדיא בלשון הרמב"ן הנ"ל.