דרשני:בדין פרישה סמוך לוסת (דף סג:) (קונטרס)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בדין פרישה סמוך לוסת

דף סג: היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טמאות, בסוף הוסתותוהנה אף דמתניתין מיתנייא לענין טהרות, מ"מ הראשונים ילפי מינה גם לענין דינא דחיוב פרישה מבעלה דאינה אסורה אלא בשעת וסתה, עי' ברשב"א בתורה"ב (יד.) וע"ע בטור (סעיף כד') וכ"פ בשו"ע שם, ע"ש. וע"ע מה שכתבנו בזה על המשנה דלעיל לענין וסת הגוף.

ובטעמא דמתניתין, עי' בחוו"ד (ס"ק ל') שביאר דהיכא שהוחזקה שאינה רואה אלא עד שמפהקת מקודם שעה או יותר, מותרת מתחילת הוסת דהרי ודאי שלא תראה מקודם. משא"כ כשרואה בתחילת הוסת אף שעכשיו לא ראתה בתחילת הפיהוק מ"מ לא נעקר וסתה ע"י כך דאימור הפיהוק השני הוא שליח הדם, ע"ש. (אולם מה שהביא מוסת המורכב, יש לפקפק קצת ואפשר דלא אתיא אלא לפי סברת הבעה"מ שם, ודו"ק, ואכ"מ.) ונראה לבאר דבריו דהיכא דהוחזקה שאינה רואה אלא בסוף הוסת, אינה חוששת מתחילתה משום דהויא כמברר שבודאי לא תראה מתחילת הוסת.

אולם עי' בביאור הגר"א על הך דינא (ס"ק לז'), שציין למה שפסק המחבר לעיל סעיף ג', דהיכא דקבעה וסת ולא לשעות אינה חוששת אלא לשעתה בלבד, ע"ש. ולכאורה התם אין הטעם דקביעת השעה הוא כמברר שבודאי לא תראה לפניה, אלא דכך הוא הדין דאינה צריכה לחוש אלא להשעה שקבעה בה לראות דזהו כל התורת חשש וסת דידה. (וע"ע בדברינו בסמוך שהארכנו בביאור דהך דינא.) ולפ"ז י"ל דכוונת הגר"א לפרש דה"נ מאי דאינה חוששת אלא לשעה זו שקבועה בא לראות הוא מה"ט, דזהו עיקר הקביעות וסת דידה, ואין לה דין לחוש שמא תראה קודם לכן. (ואף דהתם מיירי דוקא באופן שלא קבעה יום, והכא הוסת הגוף הוא קבוע, צ"ל דוסת הגוף שאני, ואפשר משום שהוא רק סימן, ודו"ק.)

ואפשר די"ל דנפ"מ בין שני הסברות האלו לענין מה שפסק המחבר (סעיף כד') כדברי הראשונים דהיכא דנמשך ראייתה אחר שגמר הוסת הגוף דצריכה לחוש מתחילת הוסת עד סוף העונה. ועי' בחוו"ד שם (ס"ק לא') שהק' דמהיכי תיתי שבכה"ג תהא צריכה לחוש מתחילת הוסת, ע"ש מה שכתב לתרץ, ובסו"ד הביא שמדברי הרשב"א בתורה"ב באמת משמע דאינה אסורה אלא משעה שהוקבע לראות בה. (אולם מקור דברי הטור והמחבר הוא בדברי הרשב"א בקצר שמפורש כדבריהם וכמו שהביא בב"י שם, ע"ש.)

אולם נראה דכל קושית החוו"ד דהוי שייכא לדון שתהא אסורה עד סוף העונה ומ"מ לא תהא צריכה לחוש אלא משעה שהוקבע לראות, הוא רק לשיטתיה דמה שהוקבע לראות אח"כ הוא כמברר שבודאי לא תראה קודם לכן. אולם לפי מה שביארנו בדעת הגר"א דמה דאינה צריכה לחוש שמא תראה קודם לכן הוא רק משום שאין עיקר דין וסתה אלא עד שעה זו, א"כ באופן זה שנמשך ראייתה עד אחר הוסת דממילא צריכה לחוש לכל העונה הרי דהחשש וסת נתפס בעצם היום (וכמו שביאר החוו"ד בעצמו בס"ק , ע"ש), וא"כ פשיטא כדברי הטור והמחבר דצריכה לחוש עכ"פ מתחילת הוסת, ודו"ק. (אולם קודם שהגיע וסתה נראה פשוט דאינה צריכה לחוש מצד היום לחוד, ואף דחוששת לוסת היום לענין שתיאסר כל העונה, וצ"ע בגדר דהך מילתא. והראב"ד דנקט בדבריו גם קודם הוסת אינו ראיה, די"ל דאזיל לפ"ד שם דאיירי גם במורכב מימים, ודו"ק.)


ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנה"ח ובגמ' מפרש כגון שלמודה לראות מיום לעשרים ליום עשרים ומשש שעות לשש שעות דר' יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת בשש שעות וכו', ע"ש. ובהא דחוששת בשש שעות, פרש"י ותוס' שם דהיינו כל שעה ששית. ובטעם הדבר, לכאורה י"ל דמיירי באופן שתמיד ראתה בשעה ששית אלא שפעמים מקדמת ופעמים מאחרת ולכך אסורה כל השעה ששית, וכן ראיתי אח"כ בדברי הרש"ש (ע"ד התוס'), ע"ש. (ויל"ע אם זה תלוי על חומרת התרוה"ד לגבי אשה שיש לה קביעות לראות בימים מסויימים.)

אולם עי' בראב"ד (שער תיקון הוסתות סי' א' דין ה') שהביא דעת י"א דבאשה שהוקבע לראות מתחילת הנץ החמה עד אחר הנה"ח חוששת בין לעונת לילה ובין לעונת יום. וביאר הראב"ד סברתם וז"ל דכיון דההיא שעתא כולה שעת וסתה היא ואפי' לר' יוסי דאמר אף ימים ושעות וסתות מודה בשעת הוסת מיהת דאסורה לשמש בכולה, הלכך לר' יהודה דאמר כל העונה שלה ומפני שעת הוסת כל העונה נאסרת כל הלילה וכל היום אסורה, ע"ש. והיינו דמוכיח משיטת ר' יוסי דהשם וסת נתפס בכל שעת המשך הראייה, וא"כ ה"נ לר"י יש בכולה לאסור עונתה. וא"כ מבואר דס"ל דמאי דחוששת לר"י לכל השעה היינו משום דכל השעה חשוב וסתה.

והנה עי' בדברי הש"ך בסי' קפד' (ס"ק ז') שכתב דאשה שאין לה שעה קבוע לראות בה דינה כמי שיש לה וסת לכל היום וצריכה לחוש להעונה שלפני וסתה, ועי' ברעק"א שם מה שהק' עליו, ובתו"ד מבואר דהציור של אשה שיש לה וסת לכל היום היינו דרגילה לראות ראיה אחת בהמשך כל היום, ע"ש, ולכאורה היינו כמו שביארנו בדעת הראב"ד, ודו"ק. (ובעיקר הנידון של הש"ך ורעק"א, נכתוב מזה בסמוך בדברי הגמ'.)

ושמעתי מבארים סברת ר' יוסי בעוד מהלך שלישית דהא דס"ל דכל השעה וסתה היינו משום דס"ל דפרק זמן של שעה הוא זמן אחד לענין וסתות וכמו דס"ל לר' יהודה לענין עונה, וכן משמע בדברי המאירי (בד"ה ומעתה) וז"ל ואין אוסרים לה כל היום אלא כל השעה מתחילתה לסופה... ואין מדקדקין בקביעות וסת לחלקים שבה אלא כל השעה אסורה, ע"ש.

ונפ"מ בין הני פירושי בהבנת עיקר שיטת ר' יוסי, דלפי הרש"ש בעצם סובר ר"י דאינה צריכה לפרוש אלא בשעה שרגילה לראות ממש, ורק דבאופן דאין לה זמן קבוע צריכה לחשוש לכל הפרק שרגילה לראות בה, משא"כ לפי הטעם שכתבנו ע"פ המאירי גם לר' יוסי איכא דין לפרוש גם סמוך לוסתה שהיא אסורה כל השעה אפי' אם קבוע לראות בסוף השעה, ודו"ק. (ועי' במה שכתבנו בסמוך לבאר הצד דלפי ר' יהודה כל העונה הוא הוסת, ולכאורה י"ל כן גם בדעת המאירי דהכא, ודו"ק.)

אלא דעל דברי הרש"ש באמת יש להעיר קצת דא"כ לר"י במאי מוקים לה קרא דוהזרתם דילפי מינה חיוב לפרוש סמוך לוסתה, ולכאורה דוחק לומר דאיצטריך לאותו זמן שקבוע בה לראות דהאי לכאורה פשיטא היא, ובשלמא לפי מה שכתבנו על דעת הראב"ד הנ"ל י"ל דקרא אשמועינן דצריכה לפרוש כל המשך שעת הראייה ולא סגי במה שלא ראתה בזמן שרגילה הראייה להתחיל בה, אבל לדברי הרש"ש קשה כנ"ל. (ועי' בכו"פ ס"ק ד' שכבר עמד בזה) ואפשר די"ל גם לדברי הרש"ש, דקרא דוהזרתם אתיא לחדש דצריכה לחוש כל השעה שרגילה להתחיל בה ואע"פ שפעמים מקדמת בה ופעמים מאחרת בה ואין תחילת ראייתה בזמן קבוע, ודו"ק. (ולפ"ז אפשר לומר דאינו תלוי בשיטת התרוה"ד דוקא, וצ"ע בזה.)


ר' יהודה אומר כל היום שלה ובפרש"י, ולישנא דמתניתין דוחק גדול לפי פירושו וכמובן, וצ"ע. ועי' בראב"ד (שם דין ג') שבאמת פירש להיפוך דכל היום שלה היינו לאיסורא ומיירי בראתה מיד אחר הנה"ח, ע"ש, וכך פירש הרשב"א בתורה"ב (טו.), ע"ש בדבריו. (שו"ר בכו"פ ס"ק ז' שכבר עמד ע"ז, ע"ש בדבריו.)

ולפי פירוש רש"י אפשר ליישב קצת ע"פ שיטת הראשונים (הרשב"א הנ"ל והבעה"מ אות ו', וכ"כ הב"י בדעת הטור סעיף ה', ע"ש) דלר' יהודה אינה אסורה אלא בעונת הלילה לחוד, ובזה הוא בא לחלוק על ר' יוסי דס"ל דאסורה כל שעת וסתה והיינו אפי' שנמנשך ראייתה אחר הנה"ח, ע"ש בדבריהם. ולפ"ד עכ"פ מתפרשת לישנא דמתניתין, אף דבודאי אכתי תמוה מאי דנקט הטפל ושבק העיקר במאי דפליג עליה דר' יוסי לענין עונת לילה, וצ"ע.


שם והנה בעיקר שיטת ר' יהודה דחוששת לכל העונה יל"ע בסברתו, ועי' בלשון הראב"ד (שם דין ה') דכתב דלר' יהודה מפני שעת הוסת כל העונה נאסרת, ומשמע דס"ל דגם ר' יהודה מודה דעיקר הוסת הוא בשעת ראייתה וכדעת ר"י, אלא דס"ל דמחמת שעת הוסת אוסרים כל העונה. אולם בהמשך דבריו (שם דין י') באמת משמע סברא אחרת דביאר שם דטעמיה דר' יהודה דס"ל דאתיא קביעותא דיומא ועקרה לה לקביעותא דשעה, ומשמע דס"ל דהטעם דחוששין לכל העונה הוא משום דדיינינן ליה להעונה כעיקר קביעות הוסת ולא השעה. (ואפשר דהוא מצד דעיקר הגורם בהאורח נשים הוא העונה וכמו שביארו האחרונים.)

ועי' בחוו"ד (סי' קפד' ס"ק ט') שנקט בפשיטות כצד א' דגם לר' יהודה הוי שעות וסתות, ולא פליג אלא לענין חיוב פרישה סמוך לוסת דילפינן מקרא דוהזרתם, וס"ל דזה נאמר על כל העונה. (וע"ש בהמשך דבריו שהוכיח כן ממה דאמרינן לענין טהרות דדיה שעתה ולא מטמאינן לה למפרע מתחילת הוסת, ובעזה"י נאריך בזה בסמוך.)

והנה לכאורה צריך לבאר קצת הצד דלר' יהודה כל העונה הויא עיקר הוסת, דנראה דא"א לומר דס"ל דהויא כולה עיקר הוסת והחשש ראייה הוא בכולו בשוה ומשום דס"ל דלא מתייחסים להזמן שקבוע לראות בכלל, דא"כ מאי מקשה הגמ' בסמוך דמאי לאו עונה אחריתי, הרי פשיטא דאה"נ לדעת ר' יהודה דכל העונה וסתה, באמת צריכה לפרוש העונה שקודם לעונת וסתה כדי לקיים הדין לפרוש בעונה הסמוך לוסתה. (וכעין קושית הכו"פ שהבאתי לעיל לשיטת ר' יוסי.)

ובהכרח צ"ל דלפי ר' יהודה אין כל העונה חשש אחד, אלא הביאור הוא דאף דיש לה זמן קבוע לראות בה (וכדתניא בברייתא דהיתה למודה לראות בשעה ששית), ובוסת הגוף כה"ג אינה חוששת אלא לזמן הקבוע וכדתנן במתניתין, מ"מ שאני וסת הימים דהעונה היא הגורמת הראיה (וכמו שכתבו האחרונים), ולכן א"א לצמצם החשש להזמן קבוע לחוד, ובעינן למיחש לכל המשך העונה שגורמת הראייה, ודו"ק.

והנה יעויין בדברי הש"ך בסי' קפד' (ס"ק ז' בסו"ד) שפסק דאשה שאין לה שעה קבוע לראות בה הויא כמו שיש לה וסת כל היום וצריכה לפרוש מבעלה בעונה הסמוכה לה. ועי' בדבריו בנקוה"כ שם שהאריך עוד בזה וביאר בהכי השו"ט של הגמ' בסמוך בדברי רבא, ע"ש. (ועי' בדברי האחרונים שם שביארו בטעמו דבעינן שיתקיים התקנ"ח של פרישה סמוך לוסת.) ולפ"ד ניחא דאפי' לר' יהודה דכל העונה וסתה, אינו דומה לאשה שאין לה שעה קבוע לראות בה דהתם החשש בכל רגע הוא מצד הזמן הראייה עצמה, ולכך צריכה לפרוש בהעונה הקודמת לה בכדי לקיים התקנ"ח וכנ"ל, ודו"ק.

(ובעיקר החקירה בביאור שיטת ר' יהודה אפשר דיש לבאר בזה מחלוקת הרשב"א והראב"ד באשה שרואה מקודם הנץ החמה עד אחר הנה"ח, ובסמוך יתבאר מזה בעזה"י, ע"ש.)


שם הנה לעיל הבאנו דברי החוו"ד שנקט בפשיטות דגם לר' יהודה הוי שעות וסתות, ולא פליג אלא לענין חיוב פרישה סמוך לוסת דילפינן מקרא דוהזרתם, וס"ל דזה נאמר על כל העונה. וע"ש בהמשך דבריו שהוכיח כן ממאי דאמרינן לענין טהרות דדיה שעתה ולא מטמאינן לה למפרע מתחילת הוסת. (והביא שכן משמע מדברי הרמב"ם, ע"ש בדבריו.)

אלא דע"ש דנתקשה בזה ממאי דאמרינן בגמ' בסמוך דאי מההיא הו"א דהנ"מ לטהרות וכו' ומבואר להדיא דר' יהודה דפליג וס"ל דכל העונה וסתה היינו אפי' לענין טהרות, וע"ז כתב דכוונת הגמ' רק דהיא מוזהרת מליגע בטהרות כל זמן העונה, אבל ודאי אם ראתה אמרינן דדיה שעתה ולא מטמאינן לטהרות שנגעה בהן בכל עונת הוסת.

והנה אף דדבריו בפירוש הגמ' מחודשים מאוד דהרי לכאורה לא מצינו דין כזה שתהא מוזהרת מליגע בטהרות כל עונתה (ועי' בערל"נ ע"ד התוס' בסמוך דף סד. ד"ה מיחש מה שכתב בזה), מ"מ י"ל דמדוקדק קצת בלישנא דמתניתין במה דשינה הלשון מהרישא ותני בסיפא לישנא דאיסורא, ולפי מאי דבעינן בגמ' לאוקמא לה בטהרות הרי מדוייק דלענין אזהרה לכתחילה מיתנייא ולא לענין שתהא טמאה למפרע וכדתנן ברישא, ודו"ק.

ובביאור סברת החוו"ד לחלק בין אזהרה לכתחילה מטעם שמא תראה לבין לטמא למפרע משעה שראתה, נראה דשאני כשראתה עכשיו לפנינו דאין אנו צריכים להסתפק דלמא אתא קודם לכן, אבל קודם שראתה לעולם צריכה לחוש כל זמן וסתה שמא תראה, ודו"ק. (ואפשר דיש ליישב עפ"ז תמיהת הסד"ט בס"ק ג' בסו"ד ע"ד התפאל"מ שהביא שם בביאור סברת עונת האו"ז, ע"ש, דשאני לענין ליזהר לכתחילה, ודו"ק.)

והנה בעיקר מאי דהוכיח החוו"ד דגם לר' יהודה שעות וסתות ממאי דאמרינן דדיה שעתה, עי' בכו"פ (סי' קפד' ס"ק י') שבאמת נתקשה בזה דאמרינן לענין טהרות דיה שעתה ולא מטמאינן להו כל העונה. ולכאורה יש לבאר קושייתו על דרך מאי דאמרינן לעיל (דף טז.) דגם למ"ד וסתות דרבנן אי נמצאת טמאה מטמאינן לה משעת וסתה, ע"ש, ודו"ק. (ואפשר דהתם באמת מטמאינן לה מתחילת הוסת, ודו"ק.)

וע"ש שתי' עפ"ד לעיל שם דהא דאסורה מתחילת העונה הוא רק משום חשש שע"י תשמיש תראה, ע"ש בדבריו. ושו"ר שכ"כ גם ברש"ש כאן, וע"ש בדבריו תי' אחר. ולפי דבריהם נראה דבאמת ס"ל דכל העונה חשיבא הוסת דהוי זמן המוגבל לראות, ורק דלא חששו שתראה אלא בצירוף תשמיש וכמו שביאר לעיל שם, וממילא לא שייכא חששא לענין טהרות, ודו"ק. אלא דלפ"ד צ"ע מהא דמסקינן דבאמת גם לענין טהרות נאמרה ולכאורה מוכח מזה כדברי החוו"ד הנ"ל, וצ"ע. (וצ"ל לדידהו דלמסקנא הדרינן מזה ולא איירי אלא לגבי בעלה דוקא, אלא דלא משמע כן מלישנא דגמ' דס"ד הנ"מ וכו' דמשמע דגם למסקנא מיהת קיימא, וצ"ע.)

והנה בעיקר קושית האחרונים במאי דאמרינן דיה שעתה אף נגד שעת הוסת עצמה, אפשר די"ל דתלוי בהטעם בהא דאמרינן דיה שעתה, דאם הוא מצד דהויא כמסולקת דמים שלא בשעת וסתה וכסברת הראשונים א"כ שפיר ק' דלא שייכא זאת לגבי שעת וסתה עצמה, אולם אי נימא דהטעם הוא משום דחזקה דאורח בזמנו בא, וכמו שכתבנו לדקדק מדברי רש"י בריש מכילתין, א"כ אפשר לומר דכל שראתה בשעת וסתה לא בעינן להסתפק דלמא אתיא מקודם לכן, וצ"ע בזה.


שם עי' בראב"ד (שער תיקון הוסתות סי' א' דין ד', והו"ד ברא"ש סי' ב') שכתב דבאשה שרגילה לראות בהנה"ח ואינה יודעת אם הוא קודם הנה"ח או אחריו, די"א שאסורה בין בלילה ובין ביום, וי"א דהויא ספק דרבנן ולקולא וא"צ לפרוש אלא ביום שהיא ודאי טמאה, וכן הכריע, ע"ש. וצ"ב בדבריו דהרי לגבי וסתות אזלינן בתר תחילת הראייה דוקא, ומאי מהניא זה דהיא ממ"נ טמאה ביום.

ואפשר די"ל ע"פ מה שהביאו האחרונים (ע"פ הגמ' בפסחים דף קח.) דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא להקל בתרתי דסתרי אהדדי (וכמו בגוונא דידן), וא"כ י"ל דלענין זה מהניא מאי דהיא ממ"נ טמאה שנתלה הטומאה בה. ושוב ראיתי בכו"פ (ס"ק ו') שביאר את דברי הט"ז (ס"ק ז') שהוא מדין תלינן קלקלה במקולקל (עי' לעיל דף ס.), ע"ש, והוא על הדרך שכתבנו, ודו"ק.

והנה עי' בהשגות הבעה"מ שם (אות ג') שהאריך להקשות ע"ד הראב"ד ובתו"ד הק' דהרי אין לנו קביעות וסת אלא בדבר ברור, ובהמשך דבריו שם הק' כן גם על מה שהכריע הראב"ד להחמיר בעונת יום, ע"ש. ונראה לבאר דבריו דהרי יסוד הדין דוסתות הוא מכח חזקה דאורח בזמנו בא, וא"כ לא שייכא זאת אלא היכא דידעינן בודאי שעכשיו היא זמן שלה, אבל היכא דמסופקין בכלל אם עכשיו הוא זמנה לא שייכא לחוש לה מכח הך חזקה, ודו"ק. (ושוב ראיתי שכבר קדמני בזה בהגהות אמרי ברוך על החוו"ד אות ב', ע"ש.)

והנה ע"ע בדברי הכו"פ הנ"ל שהביא סברא אחרת להחמיר בעונת יום משום דכיון דאיכא חזקה דאורח בזמנו בא והרי ראינו שלא בא עכשיו כל הלילה, הרי החזקה הנ"ל מכריע לנו דבודאי זמנה היא ביום ולכך לא ראתה עד עכשיו, וממילא עכשיו צריכה לפרוש בעונת היום, ע"ש בדבריו, והו"ד בגליון המהרש"א, ע"ש. ושו"ר שכ"כ בסד"ט (ס"ק ז'), ע"ש.

והנה להלכה המחבר פסק כהכרעת הראב"ד, אולם עי' בש"ך (ס"ק יד') שהביא מהב"ח להחמיר בשניהם, והוסיף דכ"ש לפי מה שכתב לעיל סוף ס"ק ז', ודבריו תמוהים וכמו שתמהו כל האחרונים, עי' ברעק"א ובחוו"ד (ס"ק ו') ובמחצית השקל ובסד"ט (ס"ק ח') ע"ד הש"ך דבסמוך, ומה שתירצו בזה לכאורה דחוק וכמו שכתב הפת"ת בסמוך, ע"ש.


שם ע"ע בדברי הראב"ד הנ"ל (דין ה') שהביא דבאשה שרגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנה"ח עד אחר הנה"ח, די"א שאסורה בשני העונות (עי' רמב"ן הל' נדה פ"ה הכ"ג), וי"א דאינה אסורה אלא בלילה דלעולם בתר תחילת הראייה אזלינן שהיא עיקר הוסת, ואע"ג דכולה שעת הוסת אסורה מ"מ אינה אוסרת עונתה. וע"ש שהכריע כסברא בתרא מכח משמעות דמתניתין.

וע"ע בהמשך דבריו שם (דין ו') שפסק באשה שיש לה וסת הגוף ורגילה להיות נמשך ראייתה גם אחר הוסת, דאסורה מן הוסת ואילך כל היום. וע"ש שהוסיף דאף דלגבי נה"ח אזלינן בתר תחילת הראייה לענין לאסור העונה, הנ"מ בשתי עונות אבל הכא חדא עונה היא, ע"ש בדבריו. ועי' בהשגות הבעה"מ שם (אות ו') שחולק עליו וס"ל דלעולם לא אזלינן בתר תחילת הראייה בין לענין נה"ח ובין לענין וסת הגוף ואינה חוששת אלא לתחילת הראייה שהיא העיקר, ע"ש.

והנה עי' ברשב"א בתורה"ב (יד.) שפסק דהיכא דאין הראיה כולה מובלעת בתוך הוסת אסורה לאחר הוסת וכדעת הראב"ד, אולם לקמן שם (טו.) לענין אשה שרואה מקודם הנה"ח עד לאחר הנה"ח הכריע כדעת הבעה"מ דא"צ לחוש אלא לעונת לילה לחוד ודלא כמו שהביא שם מהראב"ד דצריכה לחוש לכל זמן המשך הראיה, ע"ש. וצ"ב בסברת הרשב"א, שהרי סברת הראב"ד מבוארת בדבריו דאף דלענין איסור עונה אזלינן בתר תחילת הראיה, מ"מ אכתי צריכה לחוש ולפרוש כל המשך הזמן שרגילה לראות בה, (וכמו דחזינן לגבי וסת הגוף דהיכא דאינה נבלעת כולה בתוך הוסת אסורה גם לאחר הוסת) וכל הסברא לחלק בין עונה אחת לשני עונות הוא לענין איסור העונה, אבל לענין לחוש לזמן המשך הראיה עצמה אין סברא לחלק בינייהו, וא"כ יל"ע במאי פליג הרשב"א עם זה שהרי גם לדידיה חיישינן להמשך הראיה וכנ"ל, וצ"ע.

ואפשר די"ל בזה דתלוי בהשני צדדים שהבאנו לעיל בביאור שיטת ר"י דכל העונה וסתה, דאילו נימא דס"ל דכל העונה הוא מעיקר הוסת א"כ שפיר שייכא להבין סברת הרשב"א דמאי דחיישינן להמשך הראיה הוא דוקא בכה"ג שהוא באותו עונה אבל אם הוא בעונה אחרת לא חיישינן לה כלל דרק עד סוף העונה הוא עיקר הוסת וכלשונו שם דעונת עיקר התחלתו הוא סוף העיקר, ודו"ק.

ולפ"ז יש לדון דדוקא לשיטת ר' יהודה הוא דכתב הרשב"א דא"צ לחוש להמשך הראיה היכא שהוא בתוך עונה אחרת משא"כ לשיטת ר' יוסי מודה הרשב"א דצריכה לחוש להמשך הראיה, (וסתם כפי מה שפסק כר' יהודה) ונמצא דבזה הוי ר' יוסי לחומרא, ודו"ק. ועי' בב"י שכבר כתב כן בדעת הטור. (אולם נראה דלסברת הבעה"מ הנ"ל דלעולם אזלינן בתר תחילת הראיה וגם היכא דהוא בעונה אחת, א"כ נראה דגם לר' יוסי י"ל הכי, ופשוט.)


שם עי' בדברי הראב"ד בהמשך דבריו שם (דין כ') שהביא דבאשה שרגילה לראות ד' או ה' ימים רצופין, נאמר ג' שיטות בדבר. י"א דאינה קובעת וסת אלא חעום ראשון אבל לאינך יומי אינה קובעת וסת דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה, ומ"מ חיישינן לאינך יומי פעם א' וכוסת שאינו קבוע. וי"א דאינה חוששת לאינך יומי בכלל דאמרינן דדמים יתירים הוא דנתוספו לה. וי"א דחיישינן אפי' לאינך יומי וסת קבוע, דאיכא תרי חששות בדבר דשמא הימים הראשונים היה דם טהור ועכשיו הוא דמתחלת ראייתה, ועוד דהאידנא דכולהו נשי כטועות משוינן להו, חיישינן שמא ימים הראשונים הוי בתוך ימי זיבה שאינן ראויין לקביעות וסת.

ויש לדקדק קצת בסברתם דבשלמא על הצד דימים הראשונים היו דמים טהורים מובן בפשיטות דשאר הימים חשיבש כתחילת הראיה, אולם על הצד דימים הראשונים היו בימי זיבה אה"נ דאינה קובעת וסת בההיא שעתא משום דמסולקת דמים היא, מ"מ מהיכי תיתי שנדון מחמת הכי דאח"כ הויא כתחילת ראיה חדשה שנימא שהיא עיקר הראיה, וצ"ע בזה. וצ"ל דחשבינן ראיית נדה כמילתא אחריתא, וכמו שכתב החת"ס לקמן דף סח., וצ"ע בזה. (ובעיקר סברתם דריבוי חששות וכענין זה בס"ס להחמיר, עי' במה שכתבנו בזה לעיל דף יד. ע"ד התוס' שם ובשם הערל"נ, ואכ"מ.)

וע"ש בראב"ד שהכריע כדעה בתרייתא אלא דלא מטעמייהו (דל"ל חששא דדם טהור דס"ל דרוב דמים שבאשה טמאים וכדהוכיח שם מסוגיא דר"פ המפלת), אלא מטעם דאמרינן דכולה ראיה חשבינן לה כחד והוי כל ימי העונה כשעה אחד וחוששת לכולכו יומי כיום ראשון. ועוד הוסיף טעם בדבר דכיון שדך האשה לשנות וסתה להקדים ולאחר התחלת ימי ראייתה בכמה פעמים אינו ראוי להקל בהימים שהם עכשיו באמצע הראיה שהרי אפשר דמקודם היו בהתחלת הראיה, ע"ש.

ועי' בהגהות הבעה"מ שם (אות יג') שהק' על הראב"ד דמ"ש ממה דפסק לעיל גבי רואה מקודם הנה"ח עד אחר הנה"ח דאזלינן בתר תחילת הראיה, ואי אמרינן דכל הראיה חשבינן לה כשעה אחד א"כ התם נמי ניחוש להמשך הראיה, ובע"כ דלא חיישינן להו ומשום דאמרינן דבימי נדותה הם ואינה קובעת בהם וסת. וע"ש שהוסיף דאפי' לחוש להם (ר"ל כדעה קמייתא שהביא הראב"ד) לא חיישינן להו, וכדמוכח בגמ' לעיל דף יא. דלמ"ד דאין אשה קובעת וסת בימי נדותה אינה צריכה לבדוק בהם, ומבואר דלא חיישינן להו בכלל, ע"ש בדבריו. (וצ"ב באמת ביאור פלוגתתם אי בעי עכ"פ לחוש לראיה שבתוך ימי נדותה, ואכ"מ.)

ועי' ברשב"א בתורה"ב (יד:) שהביא סברא אחרת לחוש לכל הימים (וכשיטת הראב"ד), דיש להסתפק בכל יום שמא היא עיקר הראיה ושאר ימים דמים יתירים הם, ומ"מ הוכיח דלא כדברי הראב"ד מכח הגמ' בדף יא. וכדברי הבעה"מ. וע"ע שם שהוכיח עוד מברייתא דבסוגיין דהיתה למודה להיות רואה בהנה"ח דלר"י כל הלילה שלה (והיינו לאיסורא וכפי' הרשב"א שם), ולא אמרינן דביום נמי אסורה ואע"ג דודאי יכנס מהראיה לתוך היום, ועוד דלא מחלקינן בין ראיה מרובה לראיה מועטת ואפ"ה קתני דכל הלילה שלה אבל היום מותרת. ונראה לבאר דהוסיף בזה דאילו מצד מה דודאי יכנס לתוך היום באמת אפשר דאסורה בהאי המשך הזמן ואינו מוכח אלא דלא מהני לאסור כל העונה, ולכך הוסיף דמסתמא משמע דמיירי נמי באופן שראתה ראיה מרובה שנמשך כל היום ומ"מ לא קתני דביום נמי אסורה, ובע"כ דאינו אוסר המשך הראיה בכלל, ודו"ק.

והנה עי' בטור (סעיף ו') שהביא דעת הראב"ד שצריכה לפרוש כל ימי משך הוסת, והביא שכ"כ הרמב"ן (הל' נדה פ"ה הכ"ג) שחוששת לכל ימי משך הוסת (אולם מטעם אחר קצת, ע"ש). ועי' בפרישה שם (אות יא') שכתב דמ"מ איכא נפ"מ בין שיטת הראב"ד והרמב"ן בזה, דלפי הראב"ד אינה אסורה בשאר הימים אלא כדי המשך הראיה (וכשיטתו לענין רואה מקודם הנה"ח עד אחר הנה"ח), ואילו לפי הרמב"ן אסורה כל העונה שהראיה נמשכת בה, ע"ש. (וע"ע שם עוד נפ"מ בינייהו, והוא חידוש במה שכתב לדעת הראב"ד, וצ"ע בזה.)

והנה אף דדבריו בדעת הראב"ד נראים מסברא וכשיטתו לענין נה"ח, מ"מ המדקדק בלשון הראב"ד יראה דמשמע דס"ל דבאמ הוי הכל כראיה אחת ואף לאסור העונה שסוף הראיה נמצאת בה, וכן משמע ממה שכתב דפוסק כמו הדעה השלישיל שהביא ורק לא מטעמייהו, ומשמע דלדינא אין נפ"מ בינייהו, ואילו לדידהו פשיטא שאסורה כל העונה אחרונה, וצ"ע בזה. (ושו"ר בגליון מהרש"א על השו"ע שם שכבר עמד ע"ז בתו"ד, ע"ש.)


שם עי' בראב"ד (שם דין י') דהיכא דקבעה וסת לשעות אבל לא קבעה וסת לימים דאינה חוששת אלא לשעתה בלבד. וע"ש שביאר דדוקא היכא דגם היום קבועה ס"ל לר' יהודה דאתיא קביעותא דיומא ואסר לה ועקר לקביעותא דשעה וחיישינן כיון דקביעא לה וסת בהאי יומא כולי יומא זמנה היא, אבל היכא דלא קבעה לה יום ודאי דקביעותא דשעה מהניא לה, ע"ש בדבריו. וע"ש שהוכיח כן מסוגיא דלקמן (דף סו.) בההיא איתתא דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה הוי חזיא, ע"ש. ועי' בהשגות הבעה"מ שם (אות ז') שמתמיה עליו דרהי לא מצינו בשום מקום קביעות שעות בלא ימים, ע"ש.

ובאמת מצינו בדברי האחרונים שנחלקו בביאור דברי הראב"ד, דעי' בחוו"ד (סי' קפט' ס"ק א') שביאר הדין של הראב"ד דכוונתו דהיכא דחוששת ליום שאינה קבוע א"צ לחוש אלא לאותה שעה שרגילה לראות בה, אבל שאר היום היא מותרת, אבל בודאי לא היתה כוונתו דבכל יום צריכה היא לחוש לשעה זו וכאילו קבעה לה וסת לשעה לחוד. וע"ש בסו"ד שביאר בהכי מה שכתב הראב"ד בסו"ד שם דוסת זה נעקרת בפעם א', ולפ"ד מובן בפשיטות דעיקר התורת וסת הוא מצד היום והיא אינה קבועה, והשעה הוא רק מצמצם על הזמן שצריכה לחוש לה, ע"ש.

וע"ע שם שביאר הוכחת הראב"ד מההיא איתתא דהתם נמי מאי דהויא רואה אחר טבילתה הויא כקבעה לה וסת לראות ע"י טבילה, ואף דטבילה הויא כקפיצות שאינה קובעת וסת, מ"מ חיישינן לה כוסת שאינה קבוע (וכמו שהביא הפוסקים בשם ההגה"מ לגבי קפיצות), ואעפ"כ אמרינן התם דאינה צריכה לחוש אלא לשעה שנכנסת לעיר דבאותה שעה קבעה לראות, והרי חזינן דבוסת שאינה קבוע א"צ לחוש אלא לשעה שהוקבע לראות בה, ע"ש.

ולכאורה צריך לבאר בדבריו דמיירי דהיתה לה שעה קבוע ליכנס לעיר והשעה הוא הקביעות של הראייה ולא עצם כניסתה לעיר (וכמו דמשמע מדברי הראשונים בסמוך), דאם כניסתה לעיר היא הקביעות א"כ לכאורה לא עדיפא מהקביעות של טבילה דהרי כניסה לעיר ג"כ הויא לה כקפיצות דאינו אלא כוסת שאינה קבוע, וא"כ לכאורה לא הוי מועיל להוציא מהחשש מזמן הטבילה וכמו דלא מהני שעה שאינה קבוע לצמצם החשש של היום, ודו"ק.

ומ"מ גם מאידך גיסא לכאורה אין לפרש דהיתה קביעות לראות זמן מסויים אחר טבילתה, דא"כ לכאורה פשיטא דאינה חוששת אלא לשעה זו דזהו עיקר הוסת שלה (ועי' בדברי החוו"ד לקמן ס"ק כג' בא"ד לענין קפצה וראתה למחר ג' פעמים), ובהכרח צ"ל דמיירי כשהיתה לה שעה קבוע לראות בה בכל פעם, ודו"ק. (ולכאורה באמת הוא דוחק לומר דמיירי בהכי דבכל פעם נכנסה לעיר באותה שעה בין בקיץ ובין בחורף, אלא דשוב הראוני דמדברי הגר"א בס"ק ה' משמע דמפרש דבהכי מיירי, ע"ש.)

אלא דאכתי יש לפקפק בדבריו, דהרי מסתימת דברי הראב"ד שם אינו משמע דהנידון היתה מצד דתיאסר משעת הטבילה, שלא הזכיר מזה כלום, ולא דקדק לפרש אלא דהיום לא היתה קבוע, ומשמע יותר דהיה צד שתהיה וסת מצד היום (וכמו דמשמע מדברי הר"ן בהסוגיא שם וכמו שנביא בסמוך), וע"ז כתב דאינו קבוע משום דפעמים מקדמת ופעמים מאחרת, וא"כ אפשר דלעולם מייריביום שאינו קבוע וזהו דהוכיח הראב"ד מהתם דחזינן דהשעה מפיק מחשש וסת דים שאינו קבוע, ודו"ק.

וע"ש בסו"ד שביאר בהכי מה שכתב הראב"ד בסו"ד שם דוסת זה נעקרת בפעם א', ולפ"ד מובן בפשיטות דעיקר התורת וסת הוא מצד היום והיא אינה קבועה, והשעה הוא רק מצמצם על הזמן שצריכה לחוש לה, ע"ש.

אולם מאידך גיסא יעויין בדברי הסד"ט שם דנקט דכוונת הראב"ד באמת היא דלעולם צריכה לחוש לאותה שעה בכל יום או בכל לילה וכמו דנראה שהבין הבעה"מ בדבריו, וע"ש מה שהאריך בזה, ובסו"ד שם כתב דלפ"ד צ"ל דהא דסגי בפעם אחת כדי לעוקרו, היינו משום דהויא כמו וסת הקפיצות שאם הוקבע ג' פעמים חוששין לה ומ"מ נעקרת בפעם אחת, ע"ש.

והנה עי' בדברי הגר"א לקמן (ס"ק לז') על הדין של מי שאינה רואה אלא בסוף הוסת הגוף דאינה צריכה לחוש אלא בסופה, וציין הגר"א לסעיף ג' שהביא המחבר שם הך דין בשם הראב"ד, ומשמע דס"ל דה"נ הוי כמו מצמצם על הוסת וכדעת החוו"ד. אלא דאכתי יל"ע במאי דמדמה אותן להדדי, דלגבי וסת הגוף אינה צריכה לחוש אלא לשעה הקבוע אע"ג דגם הוסת הגוף עצמה הוי קבוע, משא"כ בוסת היום דאילו היתה היום קבוע צריכה היא לחוש לכל העונה. ובהכרח צ"ל דוסת הגוף שאני, ואפשר משום שהוא רק סימן ולא גורם וככמו שהבאנו בסוגיא דלעיל מדברי הראשונים, ע"ש. ולפ"ז יש לדון באמת בוסת שתלוי במעשה וכגון לעיל לגבי טבילה, דאפשר דהתם אזלינן בתר השעה הקבוע אף אי הוי קבוע (ודלא כהחוו"ד הנ"ל), אלא דהתם נמי הוי גורם, וצ"ע בכל זה.

והנה בעיקר דברי הראב"ד שהוכיח כדבריו מסוגיא דההיא איתתא, יעויין בדברי הרמב"ן והר"ן שם מה שכתבו בזה, ונראה מדבריהם דס"ל דהתם הכניסה לעיר הוא הגורם והוסת, אלא דאיכא חילוק בדבריהם בזה דאילו מדברי הר"ן שהוסיף לתרץ די"ל דמיירי שלא היה בימים קבועים א"כ משמע דבקושייתו הוי נקט דמיירי במורכב עם ימים קבועים ולכך מהניא לקבוע וסת (וא"כ יש לה דין וסת קבוע ודלא כמה שביאר החוו"ד בדעת הראב"ד), אולם מדברי הרמב"ן דלא הזכיר תי' זו נר' דגם מעיקרא לא הק' מצד מורכב בימים, וי"ל דאזיל לשיטתו (בהל' נדה) דמשמע דס"ל כדעת הראשונים דיכולה לקבוע וסת לקפיצות לחודייהו.


והתניא והזרתם את בנ"י מטומאתם מכאן א"ר ירמיה אזהרה לבנ"י שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה א"ר עונה, מאי לאו עונה אחריתי לא אותה עונה אולם עי' בב"י (סעיף ב') שהביא שיטת האו"ז דהאשה צריכה לפרוש מבעלה גם בעונה שלפני עונת וסתה. והב"י דחה דבריו דאין להחמיר כן ועוד דהוא נגד מסקנת הגמ' דידן.

ועי' בב"ח שם שמבאר טעמו של האו"ז דהוא מטעם גזירה דלפעמים תראה סמוך לנה"ח (או לשקיה"ח) והיא תחשוב שאחר נה"ח הוא ותפרוש בעונת יום ובאמת היתי צריכה לפרוש בעונת לילה, ולכך תיקנו שלעולם צריכה לפרוש גם העונה שלפני עונת וסתה, ע"ש. אלא דלכאורה צ"ע לדבריו דא"כ נתקן שתהא צריכה לפרוש גם העונה שאחרי עונת וסתה מחשש שמא תתבלבל לאידך גיסא (שתחשוב שהיתה בלילה ובאמת לא ראתה עד היום), וצ"ע.

ועי' בש"ך (ס"ק ז' בא"ד) שביאר לסברת האו"ז באו"א דמיירי באשה שאין לה שעה קבוע לראות בה וצריכה לחוש לכל העונה מעיקר הדין, ובהא קאמר האו"ז דמדין והזרתם היא צריכה לפרוש גם בהעונה שלפני עונה זו וכדין אשה שכל היום וסתה, ע"ש. וע"ע בדבריו בנקוה"כ שם שהאריך בזה, וביאר בהכי השו"ט של הגמ' לפי האו"ז. וע"ש שכתב דהא דהאו"ז כתב הכי בסתם ולא דקדק לפרש דמיירי באשה שאין לה קבוע דוקא, היינו משום דבזה"ז רוב נשים אין להן שעה קבוע, ע"ש. (ועי' בסד"ט ס"ק ח' דאפי' רגילה לקבוע שעה מ"מ לא פלוג, וכ"כ במחצית השקל, ע"ש.)

אלא דיעויין ברעק"א שם שנתקשה בדבריו דערבך ערבא צריך ומהיכי תיתי דאם יש לה וסת כל היום (שראתה כל היום) דצריכה לפרוש בעונה שלפניה, ע"ש. וע"ע בסד"ט (ס"ק ג' בסו"ד) שהביא מס' תפאל"מ שהק' על הש"ך דמ"ש מרגילה לראות בתחילת היום דמותרת בלילה שלפניו. והסד"ט תי' דשאני התם דנתקיימה התקנ"ח לפרוש סמוך לוסתה בשאר העונה שאחר הזמן שקבועה לראות בה. וע"ע בכו"פ (ס"ק ד' בא"ד) ובחוו"ד (ס"ק ג') שג"כ הק' על דרך התפאל"מ, ועי' בחוו"ד שם שתי' כדברי הסד"ט.

וע"ע בסד"ט הנ"ל שהביא מהתפלא"מ סברא אחרת בדברי האו"ז, ועי' בסד"ט שם מה שתמה עליו, ועי' במה שכתבנו לעיל ליישב דברי התפאל"מ דשאני לכתחילה דחיישינן שמא תראה, ודו"ק. ועי' בסד"ט שביאר סברת האו"ז באו"א דס"ל דגדר הדין של פרישה סמוך לוסת אינו מטעם חשש שמא תראה (וכפשטות דברי הראשונים), אלא דהוא גדר וסייג שלא יבוא לבוא עליה בשעת וסתה, ע"ש. ושו"ר במהרש"א בסוגיא דשבועות דף יח: שביאר הדין דוהזרתם וכו' דהוי כהא דסחור סחור אמרן לנזירא, ע"ש, והיינו דמפרש ג"כ דהוי מדין סייג, ודו"ק. (ושוב הראוני בחי' ר' מאיר שמחה בהסוגיא שם שרצה לבאר בזה מחלוקת ראשונים שם, ע"ש.)


שם עי' בדברינו בהסוגיא לעיל דף טו. (ע"ד התוס' ד"ה אפי') שהבאנו מחלוקת ראשונים אי הך דינא דפרישה סמוך לוסתה הוי דאורייתא וקרא דוהזרתם הוא דרשא גמורה, או דהוי רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ע"ש בדברינו. ועי' ברא"ה בבדה"ב (ד.) שהוכיח שהוא דאורייתא מסוגיא דשבועות (דף יח.) גבי היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דאם הוא בשעת וסתה לא חשוב אונם וחייב קרבן, אבל שלא בשעת וסתה הוי אונס ופטור מקרבן, ע"ש. (וכן הוכיחו התוס' ביבמות דף סב: ד"ה חייב, ע"ש.) אולם עי' ברשב"א במשמה"ב שם (ה.) שדחה הראיה וז"ל שם ומ"מ לאו אנוס הוא דהו"ל לאסוקי אדעתיה שמא תראה בשעת תשמיש וכו', והיינו דאף דאינו מוזהר עליה אלא מדרבנן, מ"מ כחון דת"ח הוא ויודע דחכמים הזהירו עליה תו ל"ח אונס דהו"ל לאסוקי אדעתיה שמא תראה, ודו"ק.

ועי' בחי' הגר"ח (פ"ד מהל' איסו"ב הי"ב) דקאי שם על מה שכתב המ"מ בשיטת הרמב"ם שם דדין והזרתם אינו אלא דרבנן, והביא הקושיא הנ"ל מסוגיא דשבועות דמשמע דהוא דאורייתא. ותי' הגר"ח ע"פ יסוד דהא דאמרינן דוסתות דרבנן אין הכוונה דכל ענין קביעת וסתות הוא רק דרבנן, דהרי חזינן דחשבון ימי נדה וזיבה תלויים בשעת וסתה וכמו דהוכיח שם מדברי הרמב"ם. ובע"כ דהא דאמרינן דהויא רק מדרבנן היינו רק לענין החשש שתראה בשעת וסתה, אבל אה"נ אם ראתה הויא כראיה בקביעות של שעת וסתה דאורייתא. וע"ש שהביא סמך לדבריו מהגמ' דמדמה דין וסתות לשור המועד, והתם נמי הגדר הוא כן, דליכא שום דין דניחוש לנגיחה בזמן הבא, אלא דאם נגח אמרינן דהוא נגיחה של מועד.

ולפ"ז כתב לבאר הסוגיא דשבועות דכיון דמדאורייתא איכא דין קביעות שעת וסתה זה לחוד מפקיע השם אונס כיון דאם ראתה בו הוי ראיה של שעת וסתה וזמן הראויה לראות בו, ע"ש הדברים.

והנה יש שלמדו בדברי הגר"ח דכוונתו למימר דליכא דין כלל בחזקות דכל התורה שמחייבת לחוש על להבא. אולם נראה פשוט דאין כן כוונתו, דהרי חזינן דאיכא דין קטלנית וכדומה דהוא מטעם חשש על להבא, ופוט דלא אישתמיטתיה לו דין זה. ועוד דא"כ נמצא דלמ"ד דוסתות דאורייתא, והיינו דמחמת הוסת צריכה לחוש להבא וכמו שביאר שם, דפליג בעיקר דין חזקות דכל התורה כולה, וזה דחוק טובא.

אלא נר' פשוט דאין כוונתו אלא דמצינו גדר חזקות כי האי וכמו שהביא ממועד, ומ"ד דוסתות דרבנן ס"ל דגדר החזקה דוסתות הויא כי הני, וכמו שהביא מהגמ' דמדמה לה למועד. ובזה הוא דפליג המ"ד דוסתות דאורייתא דס"ל דהחזקה דוסתות אימא טפי, והויא כאינך חזקות דקטלנית וכדומה דהחזקה מחייבת לנו לחוש על להבא, ודו"ק.

והנה בעיקר יסוד דבריו דכתב להוכיח מהא דמחשבין ימי נדה וזיבה משעת הוסת, דבע"כ לכ"ע הוי עיקר תורת וסתות דאורייתא, כבר קדמו בזה בחוו"ד בסי' קפג' (ס"ק א' בסו"ד) שהוכיח דלכ"ע הוי עיקר דין וסתות דאורייתא, ומ"ד דוסתות דרבנן היינו רק דס"ל דמדאורייתא א"צ לחוש שמא תראה בשעת וסתה דס"ל דהויא כחזקה העשויה להשתנות, ע"ש.

והנה ע"ע ברשב"א שם שהוכיח להיפוך מהסוגיא שם דבע"כ לא הוי אזהרה דאורייתא, דאילו הוי דאורייתא מזיד הוא שהתורה אמרה שיזהר עונה סמוך לוסתה והוא עבר אדאורייתא בא עליה ומתוך ביאתו ראתה וכו', ע"ש. אולם נראה דרש"י והרמב"ן בהסוגיא שם כבר קדמו בקושיא זו, דעי' בדברי רש"י שם (בד"ה ות"ח לזו בסו"ד) שכתב וז"ל וא"ת מזיד הוא בבעילת סמוך לוסתה, אין זה קושיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטמאה שוגג הוא קסבור יכולני לבעול, ע"כ.

ולכאורה יש לבאר דבקושיתו הוי ס"ל דכיון דהוא מוזהר שלא לבוא עליה בשעת וסתה משום חשש שמא תראה, א"כ היכא דלא חש לזה ובאמת נכשל בה בטמאה, הו"ל כאילו הזיד בעצם הביאת טמאה. וע"ז תי' רש"י דכיון דהעונש הוא רק על עצם הביאת טמאה, לכן כד אתינן לדון עליו אם הוא באונס או שוגג או מזיד, לא משגחינן אלא בדעתו בהביאת טמאה עצמה, ודו"ק.