הערות קצרות ה. בציעת הפת - על ידי "בעל הבית" או הכהן

בגמרא ברכות (דף מ"ו ע"א) איתא: "ר' זירא חלש, על לגביה ר' אבהו, קביל עליה אי מתפח [יבריא] קטינא חריך שקי [כך נקרא ר' זירא בבבל] עבידנא יומא טבא לרבנן. אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן, כי מטא למשרי, אמר ליה לר' זירא לישרי לן מר [לפרוס ברכת המוציא ולאכול], אמר ליה, לא סבר לה מר להא דר' יוחנן, דאמר בעל הבית בוצע".

והקשו הראשונים, מה היתה הסברה של ר' אבהו בשעה שכיבד את ר' זירא לבצוע, וכי לא ידע את דברי ר' יוחנן שבעל הבית בוצע. ותירץ הרשב"א (ברכות שם), כאשר האדם עושה סעודה לכבוד חברו, יש למי שנעשתה עבורו הסעודה דין "בעל הבית", והסעודה נעשתה לכבודו של ר' זירא ולכן רצה ר' אבהו לכבד את ר' זירא לבצוע.

תירוץ נוסף מובא בדברי המג"א (או"ח סימן קס"ז ס"ק ל"ב) שכתב על השו"ע (שם סעיף ט"ו) "אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע", וז"ל: "ונהגו לחלוק כבוד לגדול וכו', וכן משמע בגמרא, דהא ר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע". ומבואר בדבריו, שבשל היות ר' זירא גדול בתורה, מותר לכבד אותו לבצוע הפת למרות דברי ר' יוחנן שבעל הבית בוצע, כי כשיש גדול בתורה, שאני. ותירוץ זה שונה במהותו מתירוצו של הרשב"א שקבע שר' זירא היה נחשב כבעל הבית בגלל שהסעודה נערכה לכבודו.

והנה בספר כלי חמדה (סוף פרשת בראשית) מובאים דברי הגאון האדר"ת שתמה על קושיית הראשונים מדוע כיבד ר' אבהו את ר' זירא, הלוא ר' זירא היה כהן ואם כן אפילו לפי ר' יוחנן שקבע שבעל הבית תמיד בוצע, מ"מ הכהן הרי בכל מקרה קודם גם לבעל הבית, ולפי זה יקשה גם על המג"א שפסק כדברי הראשונים שצריך לחלוק כבוד לגדול בתורה לבצוע לפני בעל הבית, שכן ליתא להוכחה זו מכאן, שהרי ר' אבהו כיבד את ר' זירא בגלל שהיה כהן ולא בגלל שצריך לכבד גדול בתורה.

וכמו כן יש לשאול, כיצד הוכיח הרשב"א שאם עושים סעודה לכבודו של אדם יש לו דין של בעל הבית באותה סעודה, הרי ר' אבהו כיבד את ר' זירא בגלל היותו כהן, ומנין לנו לומר שסעודה הנערכת לכבוד אדם מסויים מחשיבה אותו לבעל הבית.

ותירץ הגאון האדר"ת על פי דברי הגמרא במסכת מגילה (ז', ע"ב) "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה". האדר"ת רצה לחדש, שלאחר שר' זירא קם לתחיה אין בו קדושת כהונה מכיון שבשעת מיתתו פרחה ממנו קדושת הכהונה. ולפי זה רצה לומר, שהמעשה המובא לעיל בגמרא בברכות שבו נפגשו ר' זירא ור' אבהו, היה לאחר שרבה הקים לתחיה את ר' זירא, ואז כבר ר' זירא לא היה כהן כי נפקעה ממנו כהונתו, ואז ברור שר' אבהו כיבד את ר' זירא או כדברי הרשב"א בגלל שיש לו דין של בעל הבית או כדברי המג"א שיש לו לכבד גדול בתורה.

ותמה הכלי חמדה על האדר"ת, הרי כל כהן הוא כהן בגלל שאביו היה כהן, ואם כן כשם שלא נפקעה הקורבה שלו לאביו כאשר מת וחזר לחיות, כך גם לא נפקעה ממנו קדושת הכהונה, כיון שנשאר וממשיך להיות הבן של אביו, בן של כהן, ומנין לנו שדין כהונה נפקע ממנו.

ויש להעיר על דבריו, בהקדם דברי המנחת חינוך (מצוה רסד אות יא) וז"ל: "והנה אם הבן ממזר, כגון שבא אביו על חייבי כריתות או על ממזרת, בפשיטות נראה דאף שהוא ממזר, מ"מ כהן הוא, כדקיימא לן (יבמות כב, ב) דממזר בנו לכל דבר. וכן הוא בשו"ע אהע"ז (סימן ז סע' יד) כהן שבא על אחת מהעריות ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל, ואם חזר וכו' דאין חלל אלא מפסולי כהונה. ודין זה מבואר בר"מ (פי"ט מאסורי ביאה הלכה ה) ושם כתב, דאם בא על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר ואינו חלל. אך הדרישה (בטור שם אות ז) והב"ח (ד"ה איזהו) והחלקת מחוקק (ס"ק כד) והבית שמואל (ס"ק לז) כתבו, דאין נפקא מינה לדידן דין זה, דמאחר דהולד ממזר הוא, גרע מחלל. רק דנפקא מינה דמתרין בו אם היא בת משום ממזרת ולא משום חללה. נראה מדבריהם, דממזר אינו כהן כלל. וכך נראה מדברי הרב המגיד בר"מ שם הלכה ה' וכו' נראה מדבריו, דפסול לכהונה, דהיינו דאינו כהן כלל. ומותר ליטמא למתים, דדינו כחלל לכל דבר, וגרע מיניה". ומסיים המנחת חינוך: "ומכל מקום אף שכולם הסכימו לזה, לא ידעתי מנין הוציאו לזה, כיון דממזר כישראל לכל דבר והוא בנו לכל דבר, מהיכי תיתי לא יהיה עליו דין כהן. נהי דלענין עבודה אפשר דאסור וכו' איני יודע מהיכן יצא להם דאינו כהן כלל וגרע מחלל".

על כל פנים לפי דברי הפוסקים שהביא המנחת חינוך מתבאר, שכהן שבא על אשת איש, אין לבן הממזר קדושת כהונה, ואם כן נסתרת ההנחה שהניח הכלי חמדה, שאם הבן נחשב בן של אביו, ה"ה שקדושת הכהונה של אביו עוברת אליו באופן מיידי, שכן בדברי פוסקים אלו מפורש מצב שהאבא הוא כהן גמור ומכל מקום לבנו הקרוב אליו אין קדושת כהונה. ואם כן גם על ר' זירא נוכל לומר כמו שכתב הגאון האדר"ת, שאחרי הריגת ר' זירא, הגם שחזר לחיים וחזר להיות הבן של אביו, מ"מ קדושת הכהונה נפקעה ממנו, וכמו שמצאנו בדברי הפוסקים הנ"ל.

[ומדין חלל, שאינו כהן ומכל מקום נחשב כבן לאביו, אין להקשות על הכלי חמדה. שכן יש הבדל בין דין חלל לדין ממזר, ופסול חלל הוא דין בכהונה שבן הנולד לכהן שהתחתן עם פסול דינו חלל, וכמובן שכל הפסול מחמת שהוא כהן חלל, אולם בממזר הפסול יוחסין הוא שעל הבן אין כלל את הדין של אביו. נמצא שפסול חלל גם כן נובע מקדושת הכהונה].

אמנם בעצם השאלה שהעלה המנחת חינוך אם לבנו הממזר של כהן יש קדושת כהונה, יש להעיר מדברי הגמרא (גיטין נ"ט ע"ב) "מאי שנא לוי אחר לוי [שאין קוראים להם לתורה זה אחר זה] דאיכא פגם שניהם, דאמרי חד מינייהו לאו לוי הוא. כהן אחר כהן נמי אמרי חד מינייהו לאו כהן הוא". ותירצה הגמרא: "כגון דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא [ואם כן אף אחד לא יאמר עליו שאינו כהן] הכי נמי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא, אלא אמרי ממזרת או נתינה נסיב [אביו של הלוי] ופסליה לזרעיה, ה"נ אמרי גרושה או חלוצה נסיב [אביו של הכהן] ואחליה לזרעיה".

ולכאורה יש לדקדק, מדוע לגבי הלוי נקטה הגמרא "ממזרת או נתינה נסיב", ואילו לגבי כהן נאמר "גרושה או חלוצה נסיב", מה פשר שינוי הלשון, ומדוע אצל כהן הגמרא לא משתמשת גם כן במקרה של "ממזרת או נתינה נסיב", אלא מכאן אולי אפשר להוכיח, שאם הכהן היה נשוי לממזרת בנו אמנם נחשב כבנו, אבל אין עליו קדושת כהונה כלל וכלל, וכדברי המנחת חנוך שכהן שבא על אשת איש הבן הממזר אין בו קדושת כהונה. ולכן לא נקטה הגמרא לגבי כהן "ממזרת", ופלא על הגאון המנחת חינוך שלא הביא ראיה זו.