דרשני:טרדת מצווה (א.מ)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגמרא בסוכה (וכן בברכות י"א.,ט"ז. ) "דת"ר, בשבתך בביתך- פרט לעוסק במצווה, ובלכתך בדרך- פרט לעוסק במצווה, מכאן אמרו- הכונס את הבתולה פטור, ואת האלמנה חייב... אי הכי- אפילו כונס את הבתולה נמי? כונס את הבתולה- טריד, כונס אלמנה- לא טריד, וכל היכא דאיכא טירדא הכי נמי דפטור- אלא מעתה טבעה ספינתו בים, דטריד- הכי נמי דפטור? הכא טריד טירדא דמצווה, התם טריד טירדא דרשות..."


האם הפטור בכל מצווה?

תוס' שם (ד"ה ובלכתך) כתב שא"א ללמוד מחתן לכל המצוות (אם הגמרא לא הייתה דורשת גם את שאר המצוות) כי "דילמא שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטירדא מליבו" ומכך שיש עוד לימוד גם לשאר המצוות, שאינו טורד בהם כמו שהוא טרוד בחתן- רואים שגם בשאר המצוות פטור, אך עוד לא ברור האם דין זה נוהג בכל המצוות, או לא. המאירי (בברכות ט"ז.) כתב שהפטור הוא בכל המצוות ממש, וכלשונו "כל שיש בטירדתו סרך מצווה", וגדולה מזאת כתב בהמשך, "וחתן- אף שלא במקום מצווה, ומכל מקום דווקא במקום סרך מצווה פטור... " וכן הרמב"ם (בפ"ד מהל' ק"ש ה"א) כתב "מי שליבו טרוד ונחפז בדבר מצווה מכל המצוות- פטור מקריאת שמע..." אם נאמר, שבכל מקום שהעוסק במצווה פטור, גם הטרוד במצווה פטור- יהיה פטור גם ממצוות מדאורייתא, אפילו אם טרוד רק במצווה מדרבנן (קוב"ש, ח"ב סי' ל"ב, ובערוך לנר בסוכה הסתפק בזה), יהיה פטור גם אם טרוד רק בספק מצווה (לשיטת הקוב"ש שם, והשאגת אריה [סי' ל"ז] חולק), ויהיה פטור גם אם טרוד אפילו בספק מצווה- כגון סופר הכותב סת"ם, שפטור משאר המצוות (סוכה כ"ו.), ובאמת אח"כ ראיתי בהגהות וציונים על הרמב"ם (בהוצאת פרנקל, שם) שהביא את ספר הבתים, שסופר סת"ם וכל העוסקים במלאכת שמים נכללים בכלל "מי שליבו טרוד ונחפז לדבר מצווה"- הפטור מקריאת שמע, ונראה שאפשר להוכיח מדבריו שבכל מקום שהעוסק פטור, גם הטרוד פטור.


מה ההגדרה של הטירדה?

המאירי (המוזכר לעיל) כתב שמי שטרוד פטור דווקא אם טרוד בטירדה שמכינה את המצווה, שהוא מתכנן איך לקיים אותה וכדו', ופטור כי הוא נחשב כהולך לקיים מצווה, אך אם הוא סתם טרוד וחושב על המצווה ללא תועלת- הוא לא נפטר מקים כל שאר המצוות. אך לעומתו, הרמב"ם (המוזכר לעיל) כתב "מי שליבו טרוד ונחפז לדבר מצווה מכל המצוות...", ודייק בלשונו בספר משנת הלוי (עמ"ס סוכה, שם, ד"ה ומלשון) שלשיטת הרמב"ם הפטור בטרוד הוא אפילו אם הוא סתם טרוד במצווה, גם אם אין שום תועלת לקיום המצווה מטירדתו, וראיתי עוד סברא לדייק כך בלשון הרמב"ם, שהרי הסיבה שגמרא הביאה שהטרוד במצווה פטור משאר המצוות, כי בק"ש חייב רק מי שעוסק "בלכתך",בהליכה שלך , ו"בשבתך", בישיבה שלך, והרי גם מי שטרוד במצווה ללא צורך- הוא לא חושב על דבר שלו, אלא על המצווה. ואמנם בשו"ת להורות נתן (ח"ו, סי' ק"ח) דייק בלשון הרמב"ם הפוך לגמרי, שדווקא אם טרוד- לדבר מצווה, ונחפז- לקיימה, ולשיטתו גם הרמב"ם סובר שהפטור בטרוד הוא דווקא אם יש למצווה תועלת מטירדתו. (ובעז"ה נדון בשיטתם בהמשך)


הרשב"א (בסוכה, שם) כתב שאדם טרוד נפטר ממצוות אחרות דווקא אם הוא טרוד עד כדי כך שהוא לא יכול לקיים את שניהם, ונראה שאפשר להסביר את דבריו עפ"י מש"כ היוסף דעת (שם), שהפטור בטרוד הוד דווקא במצוות הדורשות כוונה, וכאן הרי כוונתו תפוסה, וכ"כ מחה"ס נחלת נפתלי (מובא בשו"ת בניין שלמה, ח"ב, יו"ד סי' י"ז, ז"ה אמנם), שכל מצווה צריכה דעת פנויה ואיננה משובשת באחרת, כי באופן הפוך- אז שתיהן לא יעלו בידו לעשותן כהוגן, ולכן הטרוד ודואג במחשבת מצווה ותיקוניה- פטור מן המצווה האחרת..." אך קצת קשה לשיטתם, א"כ למה צריך לזה לימוד מפסוק- שהרי הוא לא יכול לקיים את שניהם, ומה הה"א שיתחייב ? ואפש"ל שהחידוש הוא שאינו צריך להוציא את המחשבות שטורדות אותו ממוחו, אלא ימשיך להרהר בהם מרצונו, ויוצא א"כ שטרוד במצווה פטור אפילו אם יכול להוציא ממנו את הטירדה, ונראה שכך גם אפשר לדייק מלשון רש"י המובא לעיל ("אלא יעסוק בראשונה, ויתן ליבו להיות בקי בדבר"- משמע שאפילו אם יכול להסיר את הטירדות ממנו- לא יסיר, אלא יתכנן את קיום המצווה.) כל זה דווקא לשיטת המאירי ורש"י, ולהרמב"ם עפ"י דיוקו של ה"להורות נתן", אך האם גם עפ"י הדיוק של משנת הלוי- נאמר שאינו צריך להסיר את המחשבות האלו מראשו, למרות שאין בהם תועלת? ואפש"ל שלשיטת משנת הלוי הרשב"א באמת אינו סובר כהרמב"ם, או שלשיטת הרמב"ם באמת אינו צריך להסיר את המחשבות האלו ממוחו, ונראה יותר כאפשרות הראשונה, גם כי מסברא קשה לומר שהרמב"ם סובר שפטור גם אם יכול להסיר ממנו את המחשבות האלו, ועוד, שהרי על אָבֶל הגמרא בסוכה (כ"ה:) אמרה שחייב בק"ש כי אין בטירדתו שום מצווה, ונראה שגם כאן, מכיוון שאין בטירדה שלו שום צורך למצווה- צריך לנסות להסיר אותה מליבו, והרמב"ם התכוון שפטור גם אם הטרדה לא קשורה- דווקא אם אינו מצליח להסירה מליבו. עוד אפשר להסביר אחרת, שלשיטת הרשב"א החידוש בפסוק הוא כמו שכתב הריטב"א בסוכה (כ"ה., לעניין העוסק במצווה), שהחידוש הוא שלמרות שהוא עסוק [ואצלנו- טרוד] במצווה קלה- פטור גם ממצווה יותר חמורה, שהגיעה אליו עכשיו.


שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הובא לעיל בצורה חלקית) כתב וז"ל: "מי שליבו טרוד ונחפז בדבר מצווה מכל המצוות פטור מק"ש, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מק"ש עד שיבא עליה לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא בתולים..." לכאורה יש סתירה בלשון הרמב"ם, שברישא הוא כתב שהפטור הוא דווקא למי ש"טרוד ונחפז -בדבר מצווה", ואילו בסיפא- "לפיכך חתן שנשא בתולה פטור... שמא לא ימצא לה בתולים"- ולכאו' איזו מצווה יש בזה? ובאמת תלמידי רבנו יונה בברכות (ט"ז.) הביאו טעם אחר, שהוא מתיירא שמא היא תעשה אותו כרות שפכה, ולכן זה נחשב מחשבת מצווה, אך הרמב"ם פירש את טעמו- שמא לא ימצא לה בתולים? וראיתי בהערות של הוצאת שוטנשטיין עמ"ס סוכה (שם) שהביאו את התוס' אנשי שם (בברכות, שם) שהרמב"ם סובר שהטירדא הזאת פוטרת אותו, ולמרות שהיא לא מחשבת מצווה ממש, מכיוון שהיא באה בעקבות מצווה שהוא עומד לעשות- היא גם פוטרת. עוד ראיתי בספר פתח שער (עמ"ס ברכות, שם) שהביא את דברי השפתי חכמים שטירדתו נחשבת טירדת מצווה, כי אם לא ימצא לה בתולים- נמצא שכל הקידושין היו מקח טעות, ויוצא שהוא לא מקיים את מצוות פריה ורביה. שני התירוצים האלה מסתדרים דווקא לפי ההסבר של משנת הלוי ברמב"ם, כי בשתי התירוצים אין בטירדה שום צורך למצווה, ובכ"ז החתן פטור מק"ש, אך לשיטת ה"להורות נתן"- למה בגלל שהחתן טרוד שמא לא ימצא לה בתולים- הוא נפטר מק"ש? וצ"ע.