דרשני:נשים במשלוח מנות (Zvi Ryzman)
|
|
נשים במשלוח מנות
ענף ב - משלוח מנות מבעל לאשתו
ענף ג - משלוח מנות לאשתו של אבל
הרמ"א (או"ח סי' תרצו סעי' ו) פסק: "אין שולחים מנות לאבל כל הי"ב חודש".
רבים מנסים "לעקוף" את האיסור באמצעות משלוח מנות לאשתו של האבל, ובאופן זה, לכאורה האבל אינו מקבל את המשלוח, אך נהנה ממנו בפועל. ונשאלת השאלה, האם מנהג זה נכון וראוי לאור דברי חז"ל "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" (סנהדרין עא, א) - שכן כאשר האשה קיבלה את משלוח המנות, בעלה האבל זכה בו - ונמצא שהאבל קיבל משלוח מנות, בניגוד להלכה.
שאלה זו, עוררה אותנו לדון בעיקר חיובן של הנשים במשלוח מנות, ובמכלול שאלות בנדון זה:
• האם נשים נשואות חייבות במצות משלוח מנות, או שיוצאות ידי חובה בקיום המצוה על ידי בעליהן.
• האם מותר לאיש לשלוח מנות לאשה, וכן להיפך.
• במקומות שאין יהודים רבים, ומאחר וקשה לקיים את מצות משלוח המנות כראוי, הבעל מעוניין לשלוח מנות לאשתו - האם יוצא בכך ידי חובת המצוה.
דעת הרמ"א שנשים חייבות במשלוח מנות
א. במסכת מגילה (ז, א) הובא החיוב לשלוח מנות בפורים, כדברי הגמרא: "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר ט, יט), שתי מנות לאיש אחד". ועוד הובא שם (ד, א) "אמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס". ופרש"י: "אף על הנשים גזר המן להשמיד להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים". ויש להסתפק, האם נשים חייבות רק במה שמפורש בדברי הגמרא - במקרא מגילה, ולא בשאר מצוות הפורים - משלוח מנות ומתנות לאביונים. או שכשם שחייבות בקריאת המגילה, כך הן חייבות גם במצוות אלו, משום שהסיבה שמחייבת אותן במקרא מגילה - שאף הן היו בנס ההצלה מגזירות המן, מחייבת אותן גם במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים.
הפוסקים נחלקו בדין זה.
הרמ"א כתב בחיבורו דרכי משה (או"ח סי' תרצד ס"ק ז) "אשה חייבת בשילוח מנות ומתנות לאביונים כמו שחייבת במקרא מגילה", והעתיק את דבריו להלכה בהגהותיו על השו"ע (או"ח סי' תרצד סעי' ד) "ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, כאיש".
ובטעמו, כתב השבות יעקב (ח"א סימן מא) "דוודאי גם נשים היו באותו נס, דמהאי טעמא נשים מחויבים במקרא מגילה". ובשאילת יעב"ץ (ח"א סימן קכ) כתב טעם נוסף לדברי הרמ"א: "כתיב הכא (אסתר ט, כו) קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וגו' לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, ואשה בכלל בלי ספק, כמו כל היכא דכתיב זרע דזכרים ונקבות במשמע". כלומר, בפסוק שמכוחו אנו מקיימים את מצוות הפורים מאז ועד היום, לא הוזכר הבדל בין אנשים לנשים, ואדרבה, הלשון "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" כוללת את כולם - גברים ונשים.
שני הטעמים הובאו בדברי המשנה ברורה (ס"ק כה) שכתב: "ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, שכולן היו באותו הנס, וצריכה היא לשמוח ולשמח לב אביונים, וכתיב קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים וגו', וגם נשים בכלל".
אולם הברכי יוסף (סי' תרצה ס"ק ח) דחה את טעמו של השבות יעקב, ולדעתו "קבלת" היהודים היתה רק על קריאת המגילה, ולא על משלוח המנות שנאמר בו "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (אסתר ט, יט), וז"ל: "דקבלו היהודים אעיקר פורים וקריאת המגילה כתיב, ובהא נשי בכלל, אבל במשלוח מנות איש כתיב בשליחות מרדכי, ולא קבילו טפי ממאי דשדר להו". זאת ועוד, לדעת הברכי יוסף לא ניתן להביא ראיה מהפסוק "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים", שגם נשים בכלל, כי אם לימוד זה נכון, מדוע נצרך רבי יהושע בן לוי לחדש שנשים חייבות בקריאת המגילה משום ש"אף הן היו באותו הנס", ולא למד זאת מהפסוק "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים", שגם נשים בכלל: "אעיקרא לימוד נשים מדכתיב קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים אית ביה פירכא, דחזינן דרבי יהושע בן לוי דדריש דנשים חייבות במקרא מגילה נתן טעם שאף הן היו באותו הנס. ולא אשתמיט חד לומר דהכי כתיב קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, ונשי בכלל".
חיוב נשים נשואות במשלוח מנות
ב. ויש לדון, האם לפי הרמ"א רק נשים שאינן נשואות חייבות במשלוח מנות, ואילו הנשים הנשואות יוצאות ידי חובת קיום המצוה במה שבעליהן שולחים מנות. או שהנשים הנשואות אינן נפטרות מחיובן במה שבעליהן שולחים מנות, ומוטל עליהן חיוב לשלוח מנות בעצמן.
ואמנם כתב המג"א (ס"ק יד) "ואשה חייבת במשלוח מנות, לא ראיתי נזהרין בזה, ואפשר דדוקא באלמנה, אבל אשה שיש לה בעל, בעלה משלח בשבילה לכמה בני אדם". וכפי שביאר הפמ"ג (אשל אברהם שם) "כשיש לה בעל, רשות בעלה עליה. ואלמנה ובתולה חייבין". ומבואר בדבריהם, שמעיקר הדין נשים נשואות הנמצאות "ברשות בעליהן" אינן חייבות במצות משלוח מנות, מכיון "שבעלה משלח בשבילה". וכן מבואר בדברי הקרבן נתנאל (מגילה פ"א סימן ז אות ט) שכתב: "נראה בזמן שיש לה בעל, בעלה הכל עושה בשבילה, כמו דאמרינן בשמחת הרגל בעלה משמחה, אבל אלמנה ודאי מחויבת". ולפי זה כוונת הרמ"א בדבריו "אשה חייבת במשלוח מנות", לנשים שאינן נשואות, ואילו נשים נשואות אינן חייבות לשלוח מנות.
והנה לא נתברר מה כוונת המג"א בדבריו, שאשה נשואה אינה חייבת במשלוח מנות כי הבעל "משלח בשבילה לכמה בני אדם" - האם כוונתו שהבעל שולח משלוח מנות מיוחד עבור אשתו, ואחראי לכך שתצא על ידי משלוח מנות זה, ידי חובת המצוה המוטלת עליה. או שכוונתו לשתף את אשתו במשלוח המנות שהוא שולח, ועל ידי כך לזכות אותה בקיום המצוה. ומדברי הקרבן נתנאל [לעיל אות ב] "בזמן שיש לה בעל, בעלה הכל עושה בשבילה", והדוגמא שהביא: "כמו דאמרינן בשמחת הרגל בעלה משמחה", משמע שאין זו שותפות עם אשתו במשלוח המנות שהוא שולח, אלא שהוא "עושה הכל בשבילה", דהיינו שולח משלוח מנות מיוחד עבורה - כחלק מחיובי הבעל לעשות עבור אשתו, בדומה לחיוב המוטל עליו לשמחה בחג, ועל ידי זה היא יוצאת ידי חובת המצוה.
למעשה, סיים המג"א: "ומכל מקום יש להחמיר", והיינו שגם נשים נשואות חייבות לשלוח מנות בעצמן. וכן פסק הערוך השלחן (סע' יח) "וכל הנשים חייבות בשילוח מנות ובמתנות לאביונים, ואפילו יש לה בעל אינה נפטרת בשל בעל דזהו מצוה דרמי עליה".
אולם פוק חזי מאי עמא דבר, וכיום נשים נשואות אינן מקפידות לשלוח מנות בעצמן, וצ"ע.
משלוח מנות בשותפות
ג. ונראה לדון בחיוב נשים נשואות במשלוח מנות, בהקדם בירור השאלה, האם יוצאים ידי חובה כאשר שולחים מנות בשותפות.
לדעת הגרש"ז אויערבך (הובא בספר ועלהו לא יבול עמ' רנ) "יכולים כמה אנשים לשלוח מנות ביחד בשותפות, ויוצאים ידי חובתם". וכן פסק בשו"ת בית אבי (ח"ב סימן מג) "בדבר שאלתו אם יוצאים ידי חובת משלוח מנות בשותפות, הנראה לי בזה אם השולחים, זאת אומרת ששני אנשים השתתפו ושלחו לאיש אחד מנה לעלות לשניהם בוודאי יוצאים ידי חובה, דהרי אפילו מצוה דאורייתא כמו לולב וכדומה יוצאין בשותפות רק התם כיון דאינו יוצא בשאול צריך להקנות כל אחד חלקו לחברו אבל במשלוח מנות בוודאי יוצא בכל אופן כיון דליכא קפידא דלכם".
אולם בנטעי גבריאל (פורים פרק נד סע' יד) הביא בשם ספר מועדי ה' (עמ' קט) שדייק מלשון הכתוב "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" - "איש ולא שנים, שכל אחד לחוד צריך לשלוח מנות". ובקובץ בית יצחק (חלק כו עמ' 215) הוסיף רבי אשר בוש, בביאור הדברים: "ולפי פשטות הלשון "איש לרעהו", היינו שכל אחד ואחד ישלח מנות לחברו, ולא שישתפו ויתנו מנות אפילו אם הם חשובים ביותר. וזה נראה במיוחד לדעת ספר מנות הלוי שכתב דטעמא דמשלוח מנות הוא להראות חיבה ורֵעות, ואין כל כך חיבה ורעות אלא אם יתן כל אחד בפני עצמו". וכוונתו לדברי מהר"ש אלקבץ [מחבר הפיוט 'לכה דודי'] בפירושו מנות הלוי על מגילת אסתר (ט, יט) כי טעם מצות משלוח מנות הוא "להרבות השלום והרֵעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד. פירוש במקום שראוי להיות עם אחד, הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות" (לשון החתם סופר בתשובותיו (ח"א סימן קצו) בביאור דברי המנות הלוי). ולפי טעם זה "אין כל כך חיבה ורֵעות, אלא אם יתן כל אחד בפני עצמו".
ומעתה אם נדון את הבעל והאשה כ"שותפים", הרי שלדעת הפוסקים שיוצאים ידי חובה כאשר שולחים מנות בשותפות, האשה יוצאת ידי חובת מצות משלוח מנות על ידי משלוח המנות של בעלה, כדין שותפים היוצאים ידי חובה במשלוח מנות משותף.
ולפי זה היה מקום להביא ראיה שלא יוצאים ידי חובה במשלוח מנות בשותפות, ממה שכתב ערוך השלחן [לעיל אות ב] "ואפילו יש לה בעל, אינה נפטרת בשל בעל, דזהו מצוה דרמי עליה", כדברי הרב בוש: "ואם היה אפשר לשלוח מנות בשותפות, למה אין להחשיב את הבעל והאשה כשותפים, אף אם היא מצוה דרמי עליה. ואם כן מכאן יש להוכיח שאין יכולים לקיים מצות משלוח מנות בשותפות".
אולם יש לדחות את ההשוואה בין משלוח מנות על ידי שותפים לבין משלוח מנות של איש ואשתו, כפי שכתב הרב בוש: "שהרי איש ואשה הם כגוף אחד [ואינם כשני שותפים]. ועוד, שאין לאשה ממון, שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, מה שאין כן בשאר אנשים [שלכל אחד מהשותפים יש חלק משלו]", וכמפורש בדברי הביכורי יעקב (או"ח לולב סי' תרנז) "אין דין שותף לאשה בנכסים עם בעלה, אלא הכל לבעל".
לאור זאת, לא ניתן לומר איפוא, שעל ידי משלוח המנות של הבעל השותף עם אשתו, יוצאת האשה ידי חובה, כדין שותפים היוצאים ידי חובה במשלוח מנות משותף, היות וכאמור, הבעל והאשה אינם נחשבים "שותפים". ואם כן חזרה למקומה השאלה, כיצד יוצאת האשה ידי חובתה בקיום מצות משלוח מנות.
דעת הפוסקים שנשים אינן חייבות במשלוח מנות
ד. הפרי חדש (או"ח סי' תרצה) כתב על דברי הרמ"א "ואשה חייבת במשלוח מנות" - "אין דין זה מחוור, ד"אִישׁ" כתיב, ולא אשה. ומנין לו זה [דהיינו מנין לרמ"א דין זה שנשים חייבות במשלוח מנות], וכתב הריק"ש ששום פוסק לא כתב כן". וכדבריו כתב המקור חיים בהגהותיו על דברי הרמ"א: "אם לדין יש לערער, דאִישׁ כתיב, וממעט בהדיא אשה, ובכמה דוכתי אמרו רז"ל אין לי [אלא] איש וכו'". ומבואר בדבריהם שיש ללמוד מלשון הפסוק שנאמר בו חיוב משלוח מנות "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ", למעט נשים מחיוב משלוח מנות.
וכן נראה שסבר הגר"א שציין על דברי הרמ"א, לעיין בדברי הפרי חדש. ובספר מעשה רב (פורים אות רמו) מובא: "נשים חייבות בקריאת מגילה ומברכים להם כמו לאנשים", ולא הוזכר בדברי הגר"א כי נשים חייבות גם במצות משלוח מנות, ומשמע שהגר"א נקט לדינא כדברי הפרי חדש, כי נשים חייבות רק במקרא מגילה ולא במשלוח מנות.
ה. אמנם הפוסקים דחו את דיוקו של הפרי חדש מלשון הכתוב "אִישׁ לְרֵעֵהוּ" - למעט נשים, מכמה נימוקים:
• הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק יד) כתב: "ועיין פרי חדש דאיש כתיב, ויש לומר בכל התורה איש והוא הדין אשה". כאשר בתורה נכתב ציווי בלשון זכר, אין זה בא למעט אשה, מכיון שכל התורה נכתבה בלשון זכר, וברור לכל שהכוונה גם לנשים, וכפי שכתב בערוך השלחן (סי' תרצה סעי' יח) "ואף על גב דכתיב אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כל מצוות שבפורים נשים חייבות כאנשים. ולשון אִישׁ אינו למעוטי אשה, כמו דכתיב במשפטים (שמות כא, לג) וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר, דכל התורה בלשון זכר נאמרה".
ובשאלת יעבץ (שו"ת ח"א סי' קכ) הוסיף לדחות את דברי הפרי חדש: "אטו כל היכא דכתיב "איש" להוציא את האשה, והכתיב (במדבר יט, ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, ולא מפקינן מניה אשה, אדרבה מכשרינן באשה. ו"איש" להוציא את הקטן הוא דאתי, דכוותה אשכחן טובא דלא ממעטינן מאיש אלא קטן, דלאו איש הוא". והיינו שאם הכתוב "איש" בא למעט, אין זה אלא להוציא קטן ולא אשה.
• רעק"א בהגהותיו על השו"ע (שם) הקשה על הפרי חדש מדברי הטורי אבן (מגילה ד, א ד"ה נשים) שכתב "מעיקר הדין לא היו נשים מחוייבות [במקרא מגילה] דהוי זמן גרמא, אלא דחז"ל חייבו אותן בכך משום דהיו באותו הנס, ואנשים מחויבים מדברי קבלה, ונשים מחויבות רק מדרבנן, עיי"ש היטב. ואם כן יש לומר הא דכתיב ומשלוח מנות איש, היינו דהחיוב ברוח הקודש באמת לא היה על נשים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ואפילו במקרא מגילה אינן חייבות, אבל אחר כך כשתיקנו חז"ל לחייבן בקריאת מגילה שאף הן היו באותו הנס, מהאי טעמא חייבו אותן במשלוח מנות".
כלומר, אפילו אם נכונים דברי הפרי חדש שמלשון המגילה "אִישׁ לְרֵעֵהוּ", יש למעט נשים מחיוב משלוח מנות - אולם לשון המגילה לא מהווה ראיה לחיובן במשלוח מנות למעשה. וזאת משום ש"קבלת" היהודים לקיים את ימי הפורים [המוזכרת במגילה], לא כללה נשים, היות והן פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. ונמצא שחיוב הנשים במצוות הפורים, לרבות קריאת המגילה, הוא חיוב חדש מדרבנן מדין "אף הן היו באותו הנס", וממילא אין קושיא מכך שמעיקר הדין לא היו חייבות במשלוח מנות.
• בשו"ת משיב דברים (או"ח סי' קעא) דחה את דברי הפרי חדש: "דהכא שאני דכתיב לְרֵעֵהוּ על כן כתיב אִישׁ, וראיה מפרשת שומרים דכתיב (שמות כב, (ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר, וכי סלקא דעתך דבאשה אינו נוהג דיני שומרים, וע"כ דהיכא דכתיב רעהו לא ממעטינן מאיש ולא אשה". דברים הנעשים בין אדם לרעהו, נאמרו בפסוק בלשון "איש", וזו איפוא הסיבה, שמצות משלוח מנות נאמרה בלשון "איש", ולכן אין לדייק מלשון המגילה "איש" למעט אשה.
מחלוקת הפוסקים האם נשים חייבות במשלוח מנות - בגדר החיוב מדין "אף הן היו באותו הנס"
ו. ונראה כי מחלוקת הרמ"א והפרי חדש בנדון חיוב נשים במשלוח מנות, תלויה ביסוד הבנת גדר חיוב נשים במצוות מדין "אף הן היו באותו הנס", אשר יש לפרשו בשני אופנים:
[א] חיוב פרטי מדיני המצוה - במצות עשה שהזמן גרמא שנשים נפטרו מקיומה, אם נעשית לזכר נס שגם נשים ניצלו ממנו, הן חוזרות להתחייב במצוה כאנשים, מדין "אף הן היו באותו הנס", כי כולם היו באותו הנס. ולפי זה חיובן של הנשים בקריאת מגילה משום ש"אף הן היו באותו הנס", הוא חיוב מדין קריאת המגילה, והנשים והאנשים חייבים באותו חיוב.
[ב] חיוב כללי מתקנת חכמים - לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא שנעשות לזכר נס שגם נשים ניצלו ממנו. ולפי זה, יש הבדל בין חיוב האנשים לחיוב הנשים, ובעוד שהאנשים חייבים במצות קריאת המגילה מ"דברי קבלה", דהיינו מעיקר הדין שקיבלו עליהם את מצוות היום בזמן מרדכי ואסתר, הנשים חייבות בקריאת המגילה לא מחמת חיוב קריאת המגילה מ"דברי קבלה", אלא בגלל החיוב דרבנן הכללי מדין "אף הן היו באותו הנס".
ולפי הבנה זו ביאר הגרי"ד סולובייצ'יק (מובא בהררי קדם סימן רכה) את שיטת הבה"ג (הובא בשו"ע, סי' תרפט סעי' ב) שהנשים אינן מוציאות את האנשים ידי חובת קריאת מגילה: "לפי שכל חיובן הוא רק משום שאף הן היו באותו הנס, על כן אין זה חשוב שהם חייבות במגילה, דחיובן הוא מהחיוב הכללי של אף הן היו באותו הנס, ואין זה חיוב מסוים במצות קריאת המגילה, ועל כן אינן יכולות להוציא בקריאה כיון דאינן מצוות במצות קריאה של מגילה".
ומעתה נראה כי לדעת הרמ"א, חיוב הנשים מדין "אף הן היו באותו הנס" הוא חיוב פרטי מדיני המצוה, המחייב את הנשים באותו חיוב של האנשים - "מדברי קבלה". ולכן נקט הרמ"א, שהיות ומצינו בדברי הגמרא כי נשים חייבות בקריאת המגילה מדין "אף הן היו באותו הנס", ודין זה גורם לחיובן בדומה לאנשים המחוייבים בקריאת המגילה. והוא הדין בשאר מצוות הפורים - משלוח מנות ומתנות לאביונים, נשים חייבות כאנשים, מדין "אף הן היו באותו הנס".
אולם הפרי חדש סבר כי חיוב הנשים מדין "אף הן היו באותו הנס" הוא חיוב כללי מתקנת חכמים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא שנעשות לזכר נס שגם נשים ניצלו ממנו. ועל כן יתכן שחכמים תיקנו לחייב נשים רק בקריאת המגילה שיש בה פרסומי ניסא, ולא במשלוח מנות ובמתנות לאביונים. וחיובן בקריאת המגילה הוא רק מדרבנן, ולא כאנשים שחיובם מדברי קבלה. ואילו בשאר מצוות היום - משלוח מנות ומתנות לאביונים, נשים אינן חייבות.
חיוב נשים במצוות מדין "לא תסור"
ז. ונראה לבאר בדרך נוספת את שיטת הפרי חדש שפטר נשים מחיוב משלוח מנות.
חיובן של נשים במצוות הדלקת נר חנוכה, קריאת המגילה ושתיית ד' כוסות, מנומק בש"ס על ידי רבי יהושע בן לוי מהטעם ש"אף הן היו באותו הנס". והקשו החוות יאיר (סימן ח-ט) ובשאילת יעבץ (ח"ב סימן קב) מדוע הוצרכו לטעם זה, תיפוק ליה שבכל חיוב מדרבנן יש איסור "לא תסור", ובלאווים הרי גם נשים מצוות.
ובספר מקראי קדש (חנוכה סימן יג) הביא הגרצ"פ פרנק את תירוצו של האדר"ת: "דרבי יהושע בן לוי לשיטתו בגמרא (סוכה מו, א) שאין מברכים על לולב כל שבעת ימי חג הסוכות מפני שהוא מדרבנן, ואם כן בעל כרחו ס"ל דליכא לאו דלא תסור כלל על מצוה דרבנן. ולפי זה, לדידן דקיימא לן דאיכא לאו דלא תסור במצוה מדרבנן, אפשר דבאמת נשים חייבות בנר חנוכה משום לאו דלא תסור". כלומר, הטעם לחיובן של הנשים במצוות הדלקת נר חנוכה, קריאת המגילה ושתיית ד' כוסות, מטעם ש"אף הן היו באותו הנס", נצרך רק לשיטתו של רבי יהושע בן לוי שאם לא מקיימים חיוב מדרבנן אין איסור "לא תסור".
ומוסיף האדר"ת: "ולפי זה, לדידן דקיימא לן דאיכא לאו דלא תסור במצוה דרבנן, אפשר דבאמת חייבות בנר חנוכה משום לאו דלא תסור. ובזה יתיישב שפיר זה שהרמב"ם לא הזכיר בשום מקום הטעם דאף הן היו באותו הנס, דבחנוכה השמיט לגמרי הא דרבי יהושע בן לוי דנשים חייבות בנר חנוכה, ובפורים כתב (מגילה פ"א ה"א) סתמא "הכל חייבים בקריאתה", ובהלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"ז) כתב "וכל אחד בין אנשים ונשים חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות". ומבואר בדבריו כי להלכה, יסוד חיובן של הנשים במצוות הדלקת נר חנוכה, קריאת המגילה ושתיית ד' כוסות אינו מטעם ש"אף הן היו באותו הנס", אלא מהסיבה שבכל חיוב מדרבנן יש איסור "לא תסור", ובלאווים גם נשים מצוות.
ומעתה יש לומר בביאור דעת הפרי חדש, שהיות וחיוב הנשים הוא מחמת האיסור הנובע מתקנת חכמים, יש לומר שנשים מחוייבות רק במה שחכמים קבעו ותיקנו לחייב נשים - דהיינו מצוות הדלקת נר חנוכה, קריאת המגילה ושתיית ד' כוסות, אבל המצוות אחרות שחז"ל לא תיקנו, אינן מחוייבות. ולכן במשלוח מנות, שחכמים לא חייבו, נשים פטורות [ולפי הסבר זה, נשים פטורות מאמירת הלל בחנוכה, מכיון שחיובן אינו מטעם ש"אף הן היו באותו הנס", ולכן אם חיובן נובע רק מחמת האיסור לעבור על תקנת חכמים, אזי במקום שחכמים לא תיקנו, הן פטורות. וחכמים תיקנו לחייב נשים רק בהדלקת נר חנוכה ולא בקריאת ההלל, ובשל כך נשים פטורות מאמירת הלל בחנוכה].
משלוח מנות מאיש לאשה ומאשה לאיש
ח. לאחר שכתב הרמ"א כי נשים חייבות במשלוח מנות, הוסיף: "ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש; אבל לא בהיפך".
ובטעם הדבר כתב הרמ"א: "שלא יבוא איש לשלוח לאלמנה, ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש". וכתב המג"א (ס"ק טו) בביאור דברי הרמ"א: "פירוש, שיאמרו שזהו סבלונות וחוששין לקידושין, אבל מתנות לאביונים הוי מעות וליכא למיחש לסבלונות, וגם ליכא למיחש שקדשה במעות הללו שהרי צריך שיאמר בפני ב' עדים הרי את מקודשת". "סבלונות" הם מתנות שהחתן נוהג לשלוח לכלה אחרי או לפני האירוסין, ואם באו עדים והעידו על איש ששלח "סבלונות" לאשה, חוששים שמא נתקדשה, וצריכה גט מספק. ובשל כך אסר הרמ"א על איש לשלוח מנות לאשה, כדי שלא יבואו לחשש שמא נתקדשה בהם. משא"כ במתנות לאביונים שלא נהגו לשלוח מתנות אלא מעות, לכן אין בזה חשש שיאמרו שהאיש נתן "סבלונות" לאשה.
טעם נוסף מבואר בדברי ערוך השלחן: "ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש, דלא נאה להיות קירוב דעת בין איש לאשה, ולפעמים יוכל להיות בזה גם חשש קדושין, כשהיא פנויה. אבל במתנות לאביונים אין לחוש, כיון שזהו דרך צדקה, אין בזה קירוב דעת ולא חשש קדושין".
טעם שלישי מבואר בדברי הקרבן נתנאל (מגילה פ"א סימן ז אות ט) "והא דכתב "אִישׁ" רצונו "אִישׁ לְרֵעֵהוּ", ולא אשה לאיש". והיינו שלדעת הרמ"א, יש לדייק מלשון הכתוב במצות משלוח מנות "אִישׁ לְרֵעֵהוּ", כי מותר לשלוח מאיש אחד לאיש אחר, ולא מאיש לאשה או מאשה לאיש.
משלוח מנות מאיש לאשה - תלוי בטעם מצות משלוח מנות
ט. בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן צ) כתב כי נדון משלוח מנות מאיש לאשה, תלוי במחלוקת הפוסקים בטעם מצות משלוח מנות.
• מזון לצורך סעודת פורים - בשו"ת תרומת הדשן (סימן קיא) דן בשאלה האם "בני אדם השולחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים וכהאי גוונא, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו". והשיב: "יראה דאין יוצאים בהם, דנראה טעם משלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא, כדמשמע בגמרא פ"ק דמגילה דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו בהדדי ונפקי בהכי משלוח מנות, אלמא דטעמא משום סעודה היא". ומבואר בדבריו שטעם מצות משלוח מנות הוא, כדי שיהיה לכל משפחה בישראל צרכי סעודת פורים בהרווחה, ודייק כן גם מלשון הכתוב "מָנוֹת דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי 'מנות' אלא מידי דמיכלי או דמשתי"].
• להרבות האחוה והרֵעות - לעיל [אות ג] הובאו דברי מהר"ש אלקבץ בספרו מנות הלוי בטעם מצות משלוח מנות שהוא "להרבות השלום והרֵעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד. פירוש במקום שראוי להיות עם אחד, הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות".
על פי מחלוקת זו, כתב המשנה הלכות: "לטעם המנות הלוי שהוא משום להרבות השלום, אם כן אפשר דווקא איש לאיש [ולא איש לאשה], דאין שואלים בשלום אשה כלל, וכל שכן לשלוח לה מנות. ולטעם התרומת הדשן כדי שיהא סעודה ברווח, גם לנשים [דהיינו מאיש לאשה] איכא מצות משלוח מנות, שגם הם צריכים סעודה".
י. סיכום
נחלקו הפוסקים האם נשים חייבות במשלוח מנות.
הרמ"א פסק "ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש". וכדבריו הכריעו הבן איש חי (פרשת כי תשא אות יז) וכף החיים (סי' תרצד אות ג). ומסתימת דבריהם משמע שהחיוב כולל את כל הנשים, לרבות אשה נשואה.
אולם המג"א והקרבן נתנאל כתבו, כי לדעת הרמ"א, אשה נשואה אינה חייבת במשלוח מנות כי הבעל "משלח בשבילה לכמה בני אדם".
ואילו הפרי חדש והמקור חיים פסקו שנשים אינן חייבות במשלוח מנות, לרבות נשים שאינן נשואות. וכן נראה שנקט להלכה הגר"א.
ולמעשה: הכריעו המג"א והמשנה ברורה שגם נשים נשואות חייבות לשלוח מנות בעצמן. וכן פסק הערוך השלחן (סע' יח) "וכל הנשים חייבות בשילוח מנות ובמתנות לאביונים, ואפילו יש לה בעל אינה נפטרת בשל בעל דזהו מצוה דרמי עליה".
ובספר הליכות שלמה (פורים פרק יט סע' יז) הובאה עצתו של הגרש"ז אויערבך כיצד תקיימנה נשים נשואות את מצות משלוח המנות: "כיון שהאשה חייבת במצוות הפורים כאיש, טוב שיאמר הבעל לאשתו, וכן לבתו שהגיעה לחינוך וסמוכה על שולחנו, שהוא נותן גם עבורם מתנות לאביונים ומשלוח מנות, או שיתן להם רשות ליתן בעצמם". ובהגהות דבר הלכה (ס"ק כז) נתבארו דבריו: "דמש"כ המג"א שיש להחמיר, אין כוונתו שצריכה בדווקא לתת ולשלוח בעצמה, וגם אין צריך שיזכה לה בעלה את המעות והמנות על ידי אחר, דלא כתיב בהו 'לכם'. אלא שיחמירו שישלח הבעל גם בשבילה, ויודיע הדבר לאשתו וכן למקבלי המנות, שידעו שהמשלוח הוא גם ממנה, וכן כששולחים בשם כל המשפחה יודיע לשולחים ולמקבלים מי ומי במשלחים".
והגר"ש ואזנר כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן קמז) "ויראה יותר דהמנהג כהיום דהאשה מכינה המנות השונות ששולחים מהבית מיני אוכלים וכו', ואם אחר כך לוקח השליח מהבית מה שהיא הזמינה לשלוח יוצאים בזה גם החומרא דאדעת כל הבית שולחים, ואם היא גם מכוונת לכך מה טוב".
[ובקובץ המאור (שבט-אדר תשס"ט עמ' כ) כתב הרב יהושע פסטרנק "ללמד זכות על הנשים שאינן נוהגות לתת משלוח מנות, דכל דבר דאוושא מילתא [שיש בו קול] בפני אחרים, סמכי בנות ישראל הצנועות אפילו על דעה יחידאה לפטור עצמן, ולא להביא עצמן לידי הכירות עם אחרים"].
ענף ב - משלוח מנות מבעל לאשתו
ממוצא הכרעת הפוסקים להלכה, שנשים חייבות במשלוח מנות, נבוא לדון בשאלה, האם בעל ששלח מנות לאשתו יצא ידי חובת המצוה. ובמושכל ראשון, יש לפקפק ב"משלוח" זה, שאין בו נתינה מ"איש לרעהו":
[א] כי הבעל חייב במזונות אשתו, ולכן במשלוח "מנות" לאשתו לכאורה אין "נתינה" מיוחדת לקיום המצוה.
[ב] "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" (סנהדרין עא, א), וכפי שנפסק בטור ובשו"ע (חושן משפט סימן קכז סע' ב) "האיש שלוה מאשתו ואח"כ גירשה או לוה מעבדו ואחר כך שחררו אין להם עליו כלום, שכל מה שקנה עבד קנה רבו, וכל מה שהוא ביד האשה הוא בחזקת בעלה". ואם כן, כאשר האשה קיבלה את משלוח המנות, מיד זכה בו הבעל, ונמצא שבעצם לא נתן מאומה.
[ג] "אשתו כגופו" (יבמות סב, ב), והרי זה כנתינת האדם לעצמו ולא משלוח בין "איש לרעהו".
משלוח מנות מבעל לאשתו שחייב במזונותיה
יא. רבי יוסף חיים אוהב ציון כתב בספרו עתה באתי (עמ' צו), לדון בשאלה זו על פי הטעמים למצות משלוח מנות. לדעת תרומת הדשן שהמשלוח נועד לספק את צרכי סעודת פורים, בעל השולח מנות לאשתו אינו מקיים את המצוה, מכיון שבלאו הכי חייב הבעל במזונות אשתו, ואינו "שולח" משהו מיוחד לקיום הסעודה. אולם לדעת מנות הלוי, דטעם המצוה להרבות שלום ורֵעות, לכאורה זה מתקיים גם במשלוח מנות בין בני זוג: "לפי תרומת הדשן שטעם משלוח מנות הוא בכדי שיהיה לכל אחד סיפוק כדי סעודה, הרי כאן בלאו הכי מחוייב הבעל במזונותיה. אמנם לטעמו של המנות הלוי דהוא בכדי להרבות שלום ורעות, מסתבר דיצא, דבתחילה צריך אדם להרבות אחווה ורעות בתוך ביתו קודם שירבה אחווה ורעות אצל אחרים".
הרב אוהב ציון הביא ראיה לסברא, שלפי המנות הלוי מתקיים במשלוח מנות בין בני זוג הטעם של ריבוי אחווה ורעות, מדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ט סימן עב) בנדון בן ששלח מנות לאביו "ובשו"ת מעשה ניסים (סי' רכה) פסק שלא יצא ידי חובה, כיון שכל הטעם של מצות משלוח מנות, הוא כדי להרבות אהבה וחיבה בין איש לרעהו, ועם אביו לא שייך זה שמסתמא יש אהבה ביניהם, כרחם אב על בנים וכו'. ע"ש. וכתב הגר"ע יוסף דאין דבריו מוכרחים, שאדרבה בקרובים מצוה רבה להרבות ביניהם אהבה ואחוה וחיבה יתרה, ולפעמים תקראנה ביניהם דברי ריבות, ועל כל פשעים תכסה אהבה. וכן אמרו ביבמות (סב, ב) האוהב את שכניו, המקרב את קרוביו, עליו נאמר אז תקרא וה' יענה. סוף דבר הכל נשמע שמכיון שהכל בכלל "רעהו", הבן שולח מנות לאביו, והאב לבנו, וזה ברור". ומכאן המסקנא שכשם שבמשלוח מנות בין בן לאביו מתקיים טעם המצוה להרבות את האחווה והרעות ביניהם, כך גם במשלוח מנות בין בני זוג מתקיים טעם המצוה להרבות את האחווה והרעות ביניהם.
וכן נראה מדברי האדר"ת (קובץ מקבציאל, גליון ל, עמ' קיג) שכתב: "לענ"ד נראה דאם אין לו למי לשלוח, ישלח לאשתו, דגם כן נקראת רֵעו, כמש"כ (מלאכי ב, יד) וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ. ויָקְנֶה לה על מנת שלא תהא לו רשות במתנתו".
מאידך, רבי בן ציון פלמן כתב בספרו שלמי תודה (פורים סימן כח ס"ק ג) כי בעל השולח מנות לאשתו לכאורה אינו יוצא ידי חובה גם לפי טעמו של מנות הלוי: "דאפשר דכיון דבלאו הכי מזונותיה עליו, אין זה דרך רֵעות כל כך, ולא הוה בכלל משלוח מנות שתיקנו לשלוח בפורים. וגם לענין הסעודה הרי בלאו הכי אוכלים סעודה ביחד והוא חייב במזונותיה".
ובספר ודרשת וחקרת (או"ח ח"ה סימן ק) כתב, שאפילו אם נאמר שהבעל יוצא ידי חובת קיום המצוה לפי מנות הלוי, אולם להלכה יש להחמיר ולשלוח מנות גם באופן שיוצא ידי חובה גם לפי תרומת הדשן: "מה ששאל אם יוצא מצות משלוח מנות כששולח לאשתו, לענ"ד שלא יצא. דלא זה מה שתיקן מרדכי הצדיק, עיין שו"ת כתב סופר (או"ח סי' קמא) שכתב שיש להחמיר כשני הטעמים במצות משלוח מנות: [א] טעם התרומת הדשן, כדי שיהא לכל אחד מישראל צרכי סעודת פורים בהרווחה לקיים הסעודה כדינא. [ב] המנות הלוי להרבות רעות ושלום. ולדעת התרומת הדשן, בנידון דידן כיון שמזונות אשתו על בעלה מהתורה כמו שכתב הרמב"ם, לא היה צריך לתקן משלוח מנות בעל לאשה, כי בין כך יש לה סעודה מבעלה".
מה שקנתה אשה קנתה לעצמה ובעלה קנה ממנה - או שבעלה קנה ישירות ממי שהקנה לאשתו
יב. ונראה כי השאלה האם בעל השולח מנות לאשתו, יוצא ידי חובת קיום המצוה, תלויה במחלוקת האחרונים בהבנת דין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה".
לדעת הפני יהושע (ב"מ יב, א) מה שקנתה האשה - קנתה לעצמה ובעלה קנה ממנה, כדבריו: "באשתו ודאי אית לה זכיה גמורה מדאורייתא ומדרבנן, אלא דבעלה מינה דידה קא זכי משום איבה". אולם המקור ברוך (ח"ב סימן כז) כתב: "הא דאמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה, היינו דתחילת קנינה של אשה הוא לבעלה". כלומר, מה שקנתה האשה, קנה ישירות ממי שהקנה לאשתו.
ולפי זה, לדעת הפני יהושע שהאשה זוכה במה שנותנים לה ובעלה קונה ממנה, נראה שהבעל יצא ידי חובת משלוח מנות במה ששלח לאשתו, מכיון שנתן והקנה לה את המשלוח מנות, ואף שלאחר מכן זכה ממנה מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה", שפיר היה זמן שבו היה המשלוח מנות שייך לאשה. מה שאין כן לדעת המקור ברוך, שהבעל קונה ישירות ממי שהקנה לאשתו, לכאורה לא היתה כל נתינה מהבעל לאשתו.
אימתי לא נאמר הכלל "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה"
יג. ונראה להוסיף, כי לכלל ההלכתי "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" יש יוצאים מהכלל, ופעמים שהאשה זוכה במתנות שאינן נקנות לבעלה, ותהיה השלכה מכך לנדון דידן.
• כאשר נותן המתנה התנה תנאי בגוף המתנה שיהיה שייך לאשה, ובעלה לא יזכה בה - במשנה במסכת נדרים (פי"א מ"ח) נאמר: "המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה, ובלבד שלא יהא לה עלך רשות בהן, אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך". ודין זה נפסק בשו"ע (אבן העזר סי' פח סעי' יא) "נתן לה אחד מתנה על מנת שאין לבעלה רשות, קנה הבעל, והרי היא כשאר נכסי מילוג, אלא אם כן התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה הרי המעות נתונים לך על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל".
ומעתה גם בנדון דידן, יש עצה שהבעל יתן את משלוח המנות לאשתו, ויאמר לה: "הרי המשלוח במתנה על מנת שאין לי חלק בזה", ואז הוא לא יקנה את המשלוח, ויקיים את המצוה כדבעי.
• כאשר הבעל נותן מתנה לאשתו - הביכורי יעקב (או"ח סי' תרנז אות ח) הקשה כיצד יכולה אשה נשואה לברך על לולב ביום טוב הראשון של סוכות "והרי בעינן "לכם", ואשה אין לה כלום, שהרי אמרינן קידושין (כג, א) אין קנין לאשה בלא בעלה ואין קנין לעבד בלא רבו, דמציאתה ומעשה ידיה גם הקרן לבעלה, ומתנתה וירושתה דהיינו נכסי מילוג שלה, הבעל אוכל פירות. וכיון דכן אף שהקרן נשאר לאשה, מכל מקום כיון שהבעל אוכל פירות כל ימי חייה ואין לה כלום, הכל נקרא שייך לבעל". ומחמת קושיא זו חידש הביכורי יעקב: "משכחת שתיטול לולב ותברך עליו ביום ראשון, כגון שנתן לה בעלה במתנה, דבזה קנתה לגמרי, כיון שהוא בזה אינו אוכל פירות, וכן פסק בשו"ע בהלכות כתובות (אבן העזר סי' פה סעי' ז)". ומבואר בדבריו שאם הבעל נותן מתנה לאשתו, אין לו חלק במתנה גם ללא תנאי מפורש שאין לו חלק במתנה של אשתו.
ומעתה גם בנדון דידן, כתב רבי ישראל דוד הארפענעס בספרו מקדש ישראל (פורים סימן רמב) "מסתברא שהבעל יוצא ידי חובת משלח מנות במה שנותן לאשתו, דאף שאין קנין לאשה בלא בעלה, היינו כשאחר נותן לה, אבל כשבעלה נותן לה מתנה זכתה בו וקנאתה לחלוטין, בין הגוף ובין הפירות, כמבואר באבן העזר הלכות כתובות".
• כאשר האשה עסוקה במסחר - בערוך השלחן (הלכות צדקה סי' רמח אות יב) כתב: "ודע דיש מי שסובר דאשה כשהיא עסוקה במסחר, לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה (משנה למלך הלכות אישות פכ"א). ודע דבים של שלמה שלהי ב"ק כתב בשם ראב"ן, דהאידנא מקבלין מן הנשים אפילו דבר מרובה, דהאידנא נחשבות הנשים כאפוטרופסות של בעליהן". ומעתה לפי דברי ערוך השלחן, שההלכה "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" לא נאמרה על רוב הנשים בזמנינו, המתפרנסות בעצמן, גם בנדון דידן, כאשר הבעל שולח מנות לאשתו המתפרנסת בעצמה, אין הוא קונה את המשלוח ממנה, ויצא ידי חובת קיום המצוה.
אולם לדינא, נחלקו הפוסקים על הערוך השלחן, כפי שכתב השבט הלוי (ח"ב סימן קיח) "ודע דמסוף דברי המהרש"ל שכתב שגם באשה שמחיה את בעלה, מסתמא מרשה לה, מוכח להדיא דדעת המהרש"ל דגם באשה כהאי גוונא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכאשר הביא גם בבאר היטב אבן העזר סי' פ' סק"א בשם תשובת מהרי"ט ח"ב סי' ס"ז".
• מדינא דמלכותא הנכסים שייכים בשותפות לשני בני הזוג - בספר בירורי הלכה הביא את דברי רבי אברהם גניחובסקי, מראשי ישיבת טשעבין, שהבעל רשאי למכור את חמצו לאשתו הנכריה "כיון דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, ואם כן כיון שכהיום ברוב מדינות העולם הבעלות על ממון הזוג הוא לשניהם בשוה, ואין בדיניהם מה שקנתה אשה קנה בעלה. אם כן לכאורה יכול הוא למכור לה החמץ לכתחילה, וכן אינו עובר על חמץ דידיה". ומבואר בדבריו כי בזמנינו שמקובל בדיני הערכאות שהנכסים שייכים בשותפות שוה לשני בני הזוג, אין לבעל קנין בנכסי אשתו מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה", ולכן האשה קונה את החמץ מבעלה, ואין לבעלה חלק בזה.
ולפי זה היות ויש לנשים חלק ברכוש המשותף לבני הזוג מדינא דמלכותא, כאשר הבעל שולח לה מנות, אין לו חלק בהם מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ושפיר קיים את מצות משלוח המנות כראוי.
אשתו כגופו
יד. בספר שלמי תודה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות יא] כתב שהבעל אינו יוצא ידי חובה במשלוח מנות לאשתו כי "אשתו כגופו, דהיינו בעל ואשה גוף אחד הם, וכמבואר בגמרא בברכות (כד, א) ובמנחות (צג, ב), ומה שייך לומר שחלק מהגוף יתן מתנה לחלקו השני".
אולם בספר עתה באתי [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות יא] דחה טענה זו: "דיש לחקור האם אשתו כגופו ממש, או דלא אמרו כן אלא להפלגת האחדות שביניהם, וראיה מדברי הרמב"ם בהלכות עדות (פי"ג הי"ג) שפסק דאיש באשתו הוי כראשון בראשון, ואם איתא דהוי כגופו מאי ראשון בראשון איכא, הא חד הוי. ועל פי זה אין להקשות על אותם האומרים דשייך לשלוח מנות לאשתו, דהא הוי כנותן מכיסו הימיני לכיסו השמאלי, דזה אינו, כיון שכתיבנא דלא הוי גופו ממש".
• • •
יסוד מצוות הפורים משום שמחת היום - ולכן הבעל יוצא ידי חובה במשלוח מנות לאשתו כי משמחה בזה
טו. ונראה כי הבעל יוצא ידי חובה במשלוח מנות לאשתו, בהקדם בירור שיטת הרמב"ם ביסוד מצות משלוח מנות.
כתב הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הט"ו) "כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות, וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחברו, שנאמר (אסתר ט, יט) ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרֵעים משובח, ואם אין לו, מחליף עם חברו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו", ובהמשך דבריו (שם הלכה יז) כתב: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה".
ובספר הררי קדם (סימן רלב) הובא בשם הגרי"ד סולובייצ'יק שלמד מדברי הרמב"ם שכל מצוות הפורים - הסעודה, משלוח המנות, והמתנות לאביונים הם "מצוה אחת בעיקר דינם, וכולם נכללים תחת השם דשמחת פורים, דכולהו משום מצות שמחה דפורים". וזאת משום "דהסעודה היא בוודאי גוף המשתה ושמחה, וגם המשלוח מנות הוא חלק ממצות הסעודה כדמוכח ברמב"ם שם, שמנה למצוות משלוח מנות בגוף הסעודה, כמו שפתח בתחילת ההלכה "כיצד חובת סעודה זו", ומנה בה הסעודה ושתיית היין ומשלוח מנות, עיי"ש, וממילא היא מישך שייכא נמי למצות שמחת היום כסעודה עצמה. וגם מתנות לאביונים הם משום שמחת פורים, מהאי טעמא גופא, דהם שמחה גדולה ומפוארה, ומצות שמחה היא לשמוח בעצמו ולשמח אחרים עמו".
ועל פי זה חשבתי לומר, כי מאחר וחיוב משלוח המנות יסודו משום מצות השמחה בפורים, אין כל צורך ב"נתינה" של העברת הבעלות הממונית מנותן משלוח המנות למקבל, אלא די בכך שהנתינה גורמת לשמחה אצל המקבל, ואפילו אם המקבל אינו נעשה הבעלים הממוניים של המשלוח מנות. ולכן אפילו אם נאמר שבעל השולח מנות לאשתו זוכה מיד במשלוח המנות מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה", אולם מכיון שהנתינה גורמת לשמחת פורים אצל אשתו, יצא ידי חובת המצוה, אפילו שמשלוח המנות לא יצא מרשות הנותן [הבעל] ועבר לרשות המקבלת [אשתו]. וכפי שכתב הרב הארפענס בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות יב] להתיר משלוח מנות מבעל לאשתו "דכל שהוא משמח נפש מישראל הוא מכלל המצוה".
והוא מביא ראיה לדבריו ממה שכתב בשו"ת בנין עולם (סי' לו) "הנותן מתנות לאביונים לעני איש ואשתו, מקיים בזה מצות מתנות לאביונים, ולא אמרינן שאין כאן אלא חדא נתינה דאשתו כגופו". והיינו שבנתינת מתנות לבעל ולאשה מקיימים מצות מתנות לשני אביונים, ואין הבעל והאשה נחשבים "אביון" אחד מדין "אשתו כגופו". ולפי המבואר הוא הדין שאינם נחשבים "אביון" אחד מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה", שכן יסוד קיום מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים הוא בשמחה הנגרמת למקבלי המשלוח והמתנות.
ולפי האמור נראה שגם בן השולח מנות לאביו יוצא ידי חובת קיום המצוה [לעיל אות י], היות ואין צורך ב"נתינה" של העברת הבעלות הממונית מנותן משלוח המנות למקבל, אלא בנתינה הגורמת לשמחה אצל המקבל. ואי לכך למרות שהבן סמוך על שלחן אביו ואינו "נותן" ממון לאביו, אולם מכיון שנתינת משלוח המנות גורמת לאב שמחה, שפיר מקיים הבן את המצוה כדינה.
סיכום
טז. לדעת רבי בן ציון פלמן, יש להסתפק, הן לפי טעמו של מנות הלוי, מכיון שאין במשלוח זה "דרך רֵעות", והן לפי טעמו של תרומת הדשן שמשלוח המנות נועד לצורך סעודת הפורים - האם בעל השולח מנות לאשתו יצא ידי חובת המצוה, שכן בלאו הכי הבעל והאשה אוכלים סעודה ביחד והוא חייב במזונותיה.
ובספר ודרשת וחקרת (או"ח ח"ה סימן ק) כתב, שאפילו אם נאמר שהבעל יוצא ידי חובת קיום המצוה לפי מנות הלוי, אולם להלכה יש להחמיר ולשלוח מנות גם באופן שיוצא ידי חובה גם לפי תרומת הדשן. וכן פסק רבי מאיר מאזוז, ראש ישיבת כסא רחמים, בספרו מקור נאמן (סימן תקעח) "אינו יוצא ידי חובה [במשלוח מנות לאשתו] דאשתו כגופו, ומעולם לא שמענו כזה'.
ברם האדר"ת פסק "דאם אין לו למי לשלוח, ישלח לאשתו, דגם כן נקראת רֵעו".
וביארנו לעיל, שהבעל יוצא ידי חובת המצוה, ואין חשש במה שלאחר קבלת משלוח המנות על ידי האשה, זכה בו מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה":
• אם הבעל יתן את משלוח המנות לאשתו, ויאמר לה: "הרי המשלוח במתנה על מנת שאין לי חלק בזה", ואז לא יקנה את המשלוח, ויקיים את המצוה כדבעי.
• גם ללא כל תנאי, לדעת הביכורי יעקב, כאשר הבעל נותן מתנה לאשתו, הוא לא זוכה במתנה.
• לדעת ערוך השלחן ההלכה ש"כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" לא נאמר ברוב הנשים בזמנינו, המתפרנסות בעצמן.
• בזמנינו שמקובל בדיני הערכאות שהנכסים שייכים בשותפות שוה לשני בני הזוג, אין לבעל קנין בנכסי אשתו מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה", ולכן כשהבעל שולח לה מנות, אין לו חלק בהם מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ושפיר קיים את מצות משלוח המנות כראוי.
• מאחר וחיוב משלוח המנות יסודו משום מצות השמחה בפורים, אין כל צורך ב"נתינה" של העברת הבעלות הממונית מנותן משלוח המנות למקבל, אלא די בכך שהנתינה גורמת לשמחה אצל המקבל, ומאחר ומשלוח המנות גורם לשמחת פורים אצל האשה, יצא הבעל ידי חובת המצוה, אפילו שהמשלוח לא יצא מרשות הנותן [הבעל] והועבר לרשות המקבלת [אשתו].
לאור האמור נראה כי במקומות שאין יהודים, יהיה הבעל רשאי לצאת ידי חובת קיום מצות משלוח מנות כשישלח לאשתו, בהסתמכו על הטעמים הנ"ל.
ענף ג - משלוח מנות לאשתו של אבל
עתה נותר לנו לברר האם ראוי לשלוח מנות לאשתו של האבל [שנאסר לשלוח לו מנות, כפי שנפסק ברמ"א או"ח סי' תרצו סע' ו], ובאופן זה, האבל לכאורה אינו מקבל את המשלוח אלא אשתו [אבל נהנה ממנו בפועל]. ונשאלה השאלה, לכאורה כאשר האשה קיבלה את משלוח המנות, בעלה האבל זכה בו מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" - ונמצא שהאבל קיבל משלוח מנות, בניגוד להלכה.
יז. ונראה כי נדון זה תלוי במה שנתבאר לעיל.
• ראשית כל, יש לשולח עצה פשוטה, לתת את משלוח המנות לאשת האבל בתנאי שאין לבעלה האבל חלק בו, ואז האבל אינו קונה את המשלוח, ואין כל איסור בדבר.
• שנית, לדעת הפני יהושע בהבנת דין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" [לעיל אות יב] שהאשה זוכה במה שנותנים לה ובעלה קונה ממנה, אכן מותר לשלוח מנות לאשת האבל, שהרי קודם כל מקבלת אשת האבל את המשלוח וזוכה בו, ורק אחר כך הבעל קונה ממנה את המשלוח. ואם כן בשעת המשלוח הוא לא הגיע לידי האבל אלא לאשתו, ומה שאחר כך קנה הבעל ממנה את משלוח המנות, לכאורה כבר אין זה ממי ששלח, ועל כן השולח לא עבר על האיסור לשלוח מנות לאבל. וכפי שביאר בספר עמודי שש על מסכת בבא מציעא (יב, א ד"ה וע"פ כל) "האשה יש לה יד לזכות לעצמה, ורק אחר כך זוכה הבעל ממנה, אבל בשעה שנתנו לה זכתה היא עצמה בזה. ומעתה הוא הדין נמי בהא דקיימא לן בסי' תרצ"ו ס"ו דאין שולחים משלוח מנות לאבל, דמותר לשלוח לאשתו של האבל, אף בלא לומר לה על מנת שאין לבעלך חלק במנה".
ואמנם לדעת המקור ברוך, שהבעל קונה ישירות ממי שהקנה לאשתו, לכאורה אין כל היתר לשלוח מנות לאשת האבל, שכן האבל הוא זה שבעצם מקבל את המשלוח.
• וכמו כן, לדעת ערוך השלחן ההלכה ש"כל מה שקנתה אשה קנה בעלה" לא נאמרה בזמנינו כאשר רוב הנשים מתפרנסות בעצמן, וכאשר אשת האבל מתפרנסת בעצמה, היא זוכה במשלוח המנות, והבעל לא זוכה לקנות את המשלוח ממנה, ולכן השולח לאבל, אינו עובר על כל איסור.
• וכן לפי המבואר לעיל, שבזמנינו שמקובל בדיני הערכאות שהנכסים שייכים בשותפות שוה לשני בני הזוג, אין לבעל קנין בנכסי אשתו מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה", הרי שאין האבל זוכה במשלוח המנות ששלחו לאשתו.
אסור לשלוח מנות לאבל - אך אין איסור לאבל לקבלם
יח. זאת ועוד, בדברי הפוסקים נאמרה סברא נוספת להתיר לשלוח מנות לאשת אבל.
בספר בירור הלכה (ח"ד סי' תרצו) הביא בשם הגרי"ש אלישיב "שמותר לשלוח מנות לאשת אבל, ואע"פ שמה שקנתה אשה קנה בעלה, אין שום איסור לבעל לקנותו, אלא רק לקבל משלוח, וכיוון שלא שלחו לו, מותר". וכן הובא בספר חיי משה (פורים, סי' תרצו הערה כ) בשם ספר אמרי ברוך (סימן כט) שמותר לשלוח מנות לאשת אבל "ואף דאמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה, מכל מקום אין איסור לבעל לקנותם, אלא האיסור לשלוח לו, דהוי כשאילת שלום".
ומבואר בדבריהם שהאיסור לשלוח מנות לאבל נובע מהאיסור לשאול בשלומו של האבל, ולכן האיסור הוא רק במשלוח המנות לאבל, אך אם האבל קיבל את המשלוח על ידי זה שקונה אותו מאשתו, והמנות לא נשלחו לו, אין בזה איסור.
סוף דבר: נראה כי אין איסור במשלוח מנות לאשתו של האבל, היות והאבל אינו זוכה במשלוח המנות מדין "כל מה שקנתה אשה קנה בעלה", מהטעמים שהוסברו לעיל. ועוד נתבאר שהאיסור הוא רק למשלוח המנות לאבל, אך אם האבל קיבל את המשלוח על ידי זה שקונה אותו מאשתו, והמנות לא נשלחו לו, אין בזה איסור.
ומכל מקום סיים בספר חיי משה: "אמנם כל זה לגבי חברותיה של אשה [שמותר להם לשלוח לאשת האבל], אבל אלו שמערימים בכך ומביאים משלוח מנות ומוסרים אותו לאשת האבל, וכוונתם בשביל האבל, אין להתיר, ובפרט שאסור לשלוח איש לאשה כדאיתא ברמ"א".