דרשני:סימן ט - אין עושין מצוות חבילות חבילות (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן י [טו]

אין עושין מצוות חבילות חבילות

א. כתב האבודרהם (הלכות פסח עמוד רטו, הוצאה חדשה עמ' רלח) וז"ל: "יש שואלין, מפני מה אין מברכין ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשתות ארבע כוסות כמו שמברכין על המרור שהוא מדבריהם בזמן הזה. ויש לומר, האיך יברך לשתות ד' כוסות והרי יש כוסות (כוס) של קידוש שהוא מצווה בו ועומד, ואם תאמר יברך לשתות שלשה כוסות, והלא מחויב הוא בארבעה, הלכך לא אפשר. ועוד טעם אחר, מפני שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק, אבל ארבע כוסות שעושה מצוה על כל אחד ואחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא, אין מברכין".

והנה מש"כ האבודרהם בתירוצו הראשון "האיך יברך לשתות ד' כוסות והרי יש כוסות של קידוש שהוא מצווה בו ועומד", צריך ביאור, מה הכוונה בדבריו "שהוא מצווה בו ועומד".

ובפשטות כוונתו לדין המפורש בש"ס בכמה מקומות [ברכות מט א; פסחים קב, ב; סוטה ח, א; ויבואר הטעם לכך להלן אות ה], "אין עושין מצוות חבילות חבילות" ולכן אין מברכים ברכת אשר קדשנו וכו' לשתות ארבע כוסות לפני שתייתם, דהיינו לפני תחילת אמירת הקידוש שהיא גם הכוס הראשונה של ד' כוסות, כי אז ייחשב כאילו "מעמיס" על הכוס הראשונה ב' מצוות, מצות קידוש ומצות שתיית ד' כוסות, ואינו רשאי לעשות זאת כי "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

ברם אם זו כוונת האבודרהם, הדברים טעונים ביאור, כי אם נאמר שבשתיית הכוס הראשונה של ד' כוסות שהיא גם כוס של קידוש יש בעיה של "אין עושין מצוות חבילות חבילות", היה צריך האבודרהם להקשות קושיא חזקה יותר, מדוע תיקנו חז"ל שהכוס הראשונה של ד' כוסות בליל הסדר היא כוס הקידוש, והרי "אין עושין מצוות חבילות חבילות", וצ"ע.

ב. עוד יש להקשות על ההבנה בדברי האבודרהם שאין לברך על קיום מצות שתיית ד' כוסות משום דין "חבילות חבילות", מדברי תוספות בסוגיית הגמרא בברכות (לט, ב) שכתבו "אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן [המצה] הפרוסה, דהוי כעושה מצוות חבילות חבילות". ושוב דחו התוספות דברים אלו: "ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין, ואינם נקראים חבילות חבילות, דהא אקידוש מברכים קידוש וברכת היין". ומפורש בדברי התוספות יסוד בהלכה זו ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות", שברכת הנהנין הנוספת על ברכת המצוות אינה נחשבת בגדר "חבילות חבילות". וההוכחה, מקידוש שמברכים ב' ברכות - על קידוש ועל היין.

ולכן כאשר מברך ברכת המוציא וגם על אכילת מצה על פרוסה אחת, אין בזה משום "חבילות חבילות".

לפי יסוד זה, לכאורה גם כאשר מקדש על הכוס הראשונה של ד' כוסות, אין בזה משום "חבילות חבילות", כי הקידוש הוא ברכת המצוות ואילו הברכה על ד' כוסות היא ברכת הנהנין. נמצא כי בדברי תוספות מבואר שלא כהבנה בדברי האבודרהם שאין לברך על קיום מצות שתיית ד' כוסות משום דין "חבילות חבילות", שהרי הדין של "חבילות חבילות" לא נאמר כאשר ברכת הנהנין מצורפת לברכת המצוות, וכפי שהוכיחו התוספות מקידוש[1].

ויש ליישב את דברי האבודרהם על פי מש"כ הנצי"ב בספרו מרומי שדה (ברכות שם) לדחות את הוכחת התוספות מקידוש: "דבאמת על עצם היין אין מברכין אלא ברכה אחת, ושארי הברכות אינן שייכים להיין כלל, ולכן אין בזה משום חבילות חבילות. אבל בברכת המצה, הברכה על אכילת מצה שייכת לאכילה זו כמו ברכת הנהנין". וכוונתו לומר שאין להוכיח מברכת הקידוש יסוד כללי שבברכת המצוות וברכת הנהנין אין משום "חבילות חבילות". כי בברכת היין בקידוש אין מברכים את שתי הברכות [ברכת בורא פרי הגפן וברכת הקידוש] על היין, אלא ברכה אחת [בורא פרי הגפן] היא על היין והשניה היא ברכת הקידוש, ולכן אין זה שייך כלל לדין "חבילות חבילות", משום שדין "חבילות חבילות" נאמר על שתי ברכות שמברכים על קיום מצוה אחת.

ולפי דברי הנצי"ב יוצא שהברכה על כוס הקידוש שהיא הכוס הראשונה של ד' הכוסות היא אותה הברכה על שתיית יין, ויש את החסרון של "חבילות חבילות", וזהו ביאור סברת האבודרהם שאין לברך על קיום מצות שתיית ד' כוסות משום דין "חבילות חבילות"[2].

ג. דרך נוספת בביאור תירוצו הראשון של האבודרהם כתב רבי ברוך שמעון שניאורסון, ראש ישיבת טשעבין, בספרו ברכת שמעון, שכוונת האבודרהם לומר שאין לברך לפני הקידוש ברכת "אשר קדשנו וכו' וצוונו על שתיית ארבע כוסות" ולעשות אחר כך קידוש, מכיון שלא שייך לעשות ב' פעולות, קידוש וארבע כוסות, במעשה אחד, ואי אפשר לצאת ידי חובת ב' ציוויים בפעולה אחת. ולפי ביאור זה, האבודרהם לא עסק כלל בענין של "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

[אכן, הנצי"ב (מרומי השדה, בהמשך דבריו המובאים לעיל) כתב בשם הפייט לשבת הגדול, שהטעם שאין מברכים על אכילת המרור בורא פרי האדמה, הוא בגלל "חבילות חבילות", ע"כ. והיינו כי באכילת המרור יש שתי ברכות, על אכילת מרור ובורא פרי האדמה, ואם כן יש בזה דין "חבילות חבילות", מה שאין כן ביין, שהרי אין היין מחייב את הקידוש, אלא שחכמים תיקנו קידוש על היין, וחיוב קידוש אמנם ישנו גם ללא יין [והנה בפייט לא מצאתי את הדברים שהביא הנצי"ב בשמו, אך לכאורה יש כאן מקור לדרך הראשונה בביאור סברת האבודרהם שיש בב' ברכות על דבר אחד משום "חבילות חבילות"]. אלא שלפי זה שוב יקשה הקושיא דלעיל, אם דין כוס ראשונה של ד' כוסות שייך לנדון "אין עושים מצוות חבילות חבילות", מדוע אמנם תיקנו חז"ל שהכוס הראשונה של ד' כוסות בליל הסדר היא כוס הקידוש, והרי יש בזה משום "חבילות חבילות". וצ"ע, ויבואר להלן בהרחבה בכמה אופנים][3].

ד. בתירוצו השני כתב האבודרהם: "ועוד טעם אחר, מפני שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק, אבל ארבע כוסות שעושה מצוה על כל אחד ואחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא, אין מברכים".

וכעין דבריו כתב הרוקח (סימן רפג) שאין מברכים אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסקה, אבל מצוה הנעשית לסירוגין אין לברך עליה, ולכן אין לברך על מצות ד' כוסות. והביא כמקור לדבריו: "דילפינן ברכת המצוות מברכת התורה כדאיתא בירושלמי (פרק ו' דברכות) מקרא (שמות כד, יב) ד"אתנה לך וגו' והתורה והמצוה", מה תורה טעונה ברכה אף מצוות טעונות ברכה. וכיון דילפינן זה מזה, אמרינן דאין מברכים אלא רק היכא דדמי לתורה, וכיון דתורה מצוותה בלא הפסק, הוא הדין בברכת המצוות דילפינן מינה אין מברכים אלא על מצוה הנעשית בלא הפסק, ולכן אין מברכים על מצוות שתיית ד' כוסות, כיון שזו מצוה הנעשית בהפסק".

ויש להעיר על דברי האבודרהם והרוקח, דהנה ידועה קושיית הראשונים מדוע לא מברכים בליל הסדר ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים. והתשובה לכך היא, שהברכה שמברכים על ההלל בבית הכנסת או ברכת הקידוש משמשת גם כן כברכה על סיפור יציאת מצרים שלאחר מכן. ויש להקשות מדברי האבודרהם והרוקח הסוברים שבברכת המצוות אסור שיהיה הפסק בין הברכה למצוה, והרי בליל הסדר אומרים את ברכת ההלל בבית הכנסת או ברכת הקידוש בתחילת הערב, ואילו סיפור יציאת מצרים נאמר רק אחר כך ויש לכאורה הפסק גדול[4]. [וכעין זה יקשה גם בפורים, שכתבו הפוסקים שיש לכוין בברכת שהחיינו שמברכים על המקרא מגילה ביום לפטור את ברכת שהחיינו על המשלוח מנות, וקשה כנ"ל, הרי יש הפסק בין הברכה לקיום המצוה, וכיצד חלה ברכת שהחיינו בפורים בבוקר על מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים שיכול לקיים זמן רב לאחר מכן, וצ"ע].

וגם עצם דברי האבודרהם והרוקח צריכים עיון וביאור ביסודם, כי לכאורה הם סוברים שהד' כוסות הן מצוה אחת, ולכן דנו האם הכוסות נחשבות כמצוה אחת שיש בה הפסק. ברם בגמרא (פסחים קט, ב - קי, א) מפורש שארבע כוסות הם ד' מצוות נפרדות, ולכן אין בהם משום זוגות, כדברי הגמרא: "ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא". ומטעם זה נפסק להלכה שיש לברך על כל אחת מהארבע כוסות ברכת הנהנין לפניה. ואם ד' כוסות הם ד' מצוות נפרדות, פשיטא שאין בעיה של הפסק בד' מצוות נפרדות זו מזו, ובעיה זו קיימת רק במצוה אחת שאסור שיהיה הפסק באמצע המשך קיומה, ואם כן תירוצם של האבודרהם והרוקח צ"ע[5].

  • * *

ה. ונראה לבאר בכמה דרכים מדוע תיקנו חז"ל שהכוס הראשונה של הד' כוסות בליל הסדר היא כוס הקידוש, ולא חששו לדין של "אין עושין מצוות חבילות חבילות", ותחילה יש להקדים בהבנת הסיבה ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות".

רש"י (סוטה ח, א) מפרש משום "שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו". וכן מפרש הרשב"ם בפסחים (קב, ב ד"ה חבילות חבילות) "דמהוי עליה כמשאוי". והתוספות במסכת מועד קטן (ח, ב ד"ה לפי) כתבו משום "דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה".

והנה המגן אברהם (או"ח סי' קמז סוף ס"ק יא) מחדש שדווקא בקיום שתי מצוות ששתיהן חובה נאמר הדין של "אין עושין מצוות חבילות", אבל בקיום שתי מצוות שאחת מהם היא חובה והשניה אינה חובה, אין דין "חבילות חבילות"[6]. ובביאור דבריו כתב במחצית השקל שם על פי דברי רש"י, שאין עושים מצוות חבילות חבילות הוא משום "שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו", ולכן זה נאמר דווקא במצוות של חובה "אבל במה שאינו חוב אם כן לא הוה כמשא".

וכן יש לבאר את דברי המג"א לפי סברת התוספות במועד קטן (ח, ב ד"ה לפי), שהטעם הוא משום "דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה". והיינו שרק בשתי מצוות של חובה נאמר ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות", כי במצוות כאלו האדם משקיע את לבו ואינו רשאי לפנות עצמו למצוה אחרת. מה שאין כן במצוה שאינה חובה, האדם אינו משקיע כל כך את לבו ואינו מוטרד מהם כל כך, שפיר יש אפשרות שיהיה רשאי לעסוק בשתי מצוות ביחד, ולכן לא נאמר בזה דין "חבילות חבילות". [ויש להמתיק את ביאור הדברים על פי מה שכתב החדושי הרי"מ, דכיון דכתיב (ויקרא יח, ה) "וחי בהם", היינו שצריך האדם להניח כל חיותו במצוה (מובא בספר שפתי צדיק פרשת וארא), אי אפשר לאדם להניח חיותו בבת אחת בב' מצוות, עכ"ד. וגם סברא זו שייכת רק במצוות שהם בגדר חיוב על האדם ולא במצוות שהם בגדר רשות].

והנה שתיית היין בכוס הראשונה של ד' כוסות היא חיוב רק מדין ד' כוסות, אך מדין קידוש שבת ויו"ט אין חיוב לשתות את היין.

והראיה לכך, שהרי להלכה נפסק שהמקדש אינו חייב לשתות בעצמו את היין, ודי בכך שאחד השומעים ישתה, כמו שנפסק בשו"ע (או"ח סי' רעא סע' יד) ש"אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלוא לוגמיו, יצא. ומבואר איפוא, שאין חיוב [על הגברא] לשתות את היין, אלא החיוב הוא שכוס היין תִשָתֵה [על החפצא]. יתר על כן, בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן צא) כתב, שהשומע קידוש ולא שמע מהמקדש את ברכת בורא פרי הגפן, יצא ידי חובת הקידוש, כיון שברכת בורא פרי הגפן היא רק כדי שיוכל לטעום מן הכוס, ובזה די במה שהמברך שותה מהכוס ואין צריכים השומעים האחרים לשתות [אלא משום מצוה מן המובחר]. ואם כן כל ענין ברכת בורא פרי הגפן אינו מעכב, ואינו חיוב מצד עצמו.

ומכאן שבליל הסדר, יש ב' מצוות: מצוה אחת של שתיית ד' כוסות, שיש בה חיוב של שתיית היין, ומצוה שניה של קידוש גרידא שאין בה חיוב לשתות יין [אלא שהיין יִשָתֵה]. ומאחר שלפי המג"א בשתי מצוות שהאחת חיוב והאחרת רשות לא נאמר הכלל של "אין עושין מצוות חבילות חבילות", מיושבת הקושיא מדוע בכוס המשמשת לקידוש יו"ט ולשתיית הכוס הראשונה מהד' כוסות, אין משום "חבילות חבילות"[7].

ו. ישוב נוסף לשאלה, יש לומר על פי מש"כ בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן קלט) לחדש (לדעת הרמב"ם) שהדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות" נאמר דווקא בב' מצוות ששתיהם מדאורייתא או שתיהם מדרבנן, אבל בב' מצוות שאחת מהם היא דאורייתא ואחת מהם היא מדרבנן, לא נאמר דין זה.

ולפי זה מיושב מדוע תיקנו חז"ל שהכוס הראשונה של הד' כוסות בליל הסדר היא כוס הקידוש, ולא חששו שיש בזה משום חבילות חבילות, שכן מצות ד' כוסות היא כידוע רק מדרבנן משום פירסומי ניסא, ואילו מצות קידוש היא מדאורייתא[8], ובזה לא נאמרה ההלכה של "אין עושין מצוות חבילות חבילות"[9].

אכן, הכתב סופר כתב שם בהמשך דבריו, שכל זה דוקא כשמקיים המצוה דאורייתא לפני המצוה דרבנן, אבל כשמקיים המצוה מדרבנן קודם, יש בקיום המצוה דאורייתא אחר כך משום חבילות חבילות, שנחשבת המצוה דאורייתא עליו כמשאוי, עי"ש היטב בדבריו.

ולפי זה יש לעיין בנדון דידן שמקיים בשתיית היין את שתי המצוות בחדא מחתא - האם גם במקרה זה יסבור הכתב סופר שאין אומרים את ההלכה ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות", וצ"ע.

ז. דרך שלישית בביאור הענין נראה, על פי חידושו של האור שמח (הלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה ו) שדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", נאמר רק במצוות שבגופו שאין שייך בהם קיום על ידי שליח [כגון ציצית תפילין וסוכה] היות והאדם חייב לקיים את המצוה בעצמו ואין לו אפשרות לקיימה על ידי שליח, נאמר הכלל שאין עושים ב' מצוות ביחד משום שהדבר דומה כמשאוי. אבל במצוות שאינם בגופו [כגון תרומות ומעשרות] שיכול לעשותם גם על ידי שליח "כיון דנתנה התורה לו רשות לפרוק החבילה על אחר שאינו מצווה כלל בזה", שוב אין זה משאוי עליו, ויכול לעשות גם ב' מצוות ביחד.

ולפי זה יש לומר בנדון דידן, שבליל פסח מצות שתיית ד' כוסות ודאי לא ניתנת לקיום על ידי שליח, והיא מצוה שבגופו. אולם מצות קידוש יו"ט ודאי יש אפשרות שמישהו אחר יקדש בשליחותו, והוא יוצא ידי המצוה מדין שומע כעונה, ואם כן מצות הקידוש אינה מצוה בגופו ו"כיון דנתנה התורה לו רשות לפרוק החבילה על אחר שאינו מצווה כלל בזה", שוב אין זה משאוי עליו, ושפיר לא נאמר בזה הדין של "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

אלא שיש לתלות תירוץ זה בחקירה הידועה בדין "שומע כעונה", האם השומע נחשב כאילו הוא העונה, כלומר כאילו הוא העושה את המעשה, או שדין שומע כעונה פירושו שהמעשה מתייחס אליו אבל את המעשה גופא הוא אינו עושה, [וחילוק זה משמע בדברי הרמב"ם (הלכות ברכות פרק א הלכה יא) "כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך", והיינו שיש חילוק בין שמיעה שעל ידה יוצא ידי חובה, לשמיעה שעל ידה נחשב כמברך בעצמו].

ומעתה, התירוץ שמצות הקידוש אינה מצוה בגופו נכון אם נאמר כפי הצד השני בחקירה, ששמיעת הקידוש מדין "שומע כעונה" רק מתייחסת לשומע אבל הוא אינו נחשב כעושה המעשה בפועל. אך אם נאמר כפי הצד הראשון בחקירה, שהשומע קידוש מחברו נחשב כאילו עושה את הקידוש בעצמו, ובכך מקיים את המצוה בגופו, חזר ועמד על כנו הכלל של "אין עושין מצוות חבילות חבילות" משום שהדבר דומה כמשאוי [וביחס למצות ד' כוסות הובאו בתוס' ריש פרק ערבי פסחים (צט, ב ד"ה ולא יפחתו) שני צדדים, האם אומרים "שומע כעונה" ודי בכך של"עונה" יהיו ד' כוסות גם אם אין ל"שומע", או שלא שייך "שומע כעונה" בד' כוסות וצריך שלכל אחד ואחד יהיה לו ד' כוסות, ואכמ"ל], וצ"ע[10].

ח. עוד נראה בביאור הענין, בהקדם דברי המשנה בפסחים (לה, א) "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח,

בחיטים, בשעורים, בכוסמין ובשיפון ובשיבלת שועל. ויוצאים בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכהנים בחלה ובתרומה". ומבואר שהכהנים יכולים לצאת ידי חובת אכילת כזית מצה בליל הסדר, כאשר המצה נאפתה מקמח של חלה ותרומה השייכים להם.

ובשו"ת ריב"א (סימן מה) הקשה, איך מותר לכהן לצאת ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר על ידי מצה העשויה מתרומה וחלה, הרי אכילת תרומה וחלה היא מצוה בפני עצמה, ואכילת מצה היא גם כן מצוה בפני עצמה, וקיימא לן שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ואיך יכול לקיים ב' מצוות באכילה אחת. ותירץ שם הריב"א: "דיש לומר דהא דאיתא בחז"ל דאין עושין מצוות חבילות חבילות לגבי השקאת ב' סוטות יחד וטהרת ב' מצורעים יחד, היינו באופן שעושה יחד ב' מעשים, ודומה כאילו הוא עליו למשא ולכן ממהר לפרק המשא מעליו, אבל באם ע"י אכילת זית אחד או על ידי מעשה אחד מקיים ב' מצוות, לית לן בה".

לפי הסבר הריב"א בגדר דין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", הרי גם בנדון דידן של מצות קידוש ושתיית ד' כוסות לא נאמר הדין של "אין עושין מצוות חבילות חבילות", כי מדובר במעשה אחד שמקיים בו ב' מצוות.

אמנם על עצם קושיית הריב"א יש לשאול לפי דברי המג"א [אות ה] שבקיום שתי מצוות שאחת מהם היא חובה והשניה אינה חובה, אין משום "חבילות חבילות", לא מובנת מהי קושיית הריב"א, הרי אין חיוב על הכהן לאכול חלה ותרומה, אלא יש רק מצוה שכאשר נותנים לו תרומה יש לו מצוה באכילתה, ואם כן אין כאן מקום לחשוש לדין "אין עושים מצוות חבילות חבילות".

וכן יש להקשות על דברי הריב"א מחידושו של האור שמח [אות ז] שבמצוות שאינם בגופו ויכול לעשותם על ידי שליח לא נאמר דין של "חבילות חבילות". ואם כן שוב קשה מהמשנה, שהרי הכהן יכול לבקש מכהן אחר שיאכל במקומו את החלה והתרומה, כיון שאין חיוב שדוקא כהן זה יאכל את החלה והתרומה, כי המצוה היא שמתנות כהונה יֵאכלו על ידי אחד משבט כהונה, ולאו דווקא על ידי כהן זה, ואם כן לא קשה כלל קושיית הריב"א, וצ"ע.

ט. מהלך חמישי בביאור העניינים נראה בהקדם דברי שו"ת הר צבי (יו"ד סימן רנה), אשר דן בהרחבה בקושיית הריב"א הנ"ל על המשנה שהכהנים יוצאים ידי חובת חלה ותרומה באכילת כזית מצה בפסח.

הרב פרנק תירץ את קושית הריב"א על פי דברי התוספות ישנים במסכת כתובות (ל, ב) שכתבו על דברי הגמרא בכריתות (ז, א) "כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל [משתמש] בו ואינו חושש", וז"ל: "דהתם [בסך שמן של תרומה] נגמרה כל הנאתו [ולכן יצא לחולין]. אבל הכא [בנדון אכילת תרומה, בסוגיא בכתובות] לא נגמרה כל הנאתו בלעיסה לחודיה. ומבואר בדבריהם, שהתרומה יוצאת לחולין אחרי הבליעה. ואילו קיום מצות אכילת מצה הוא על ידי הנאת המעיים, כמבואר בדברי הלבוש (או"ח סימן תעה).

ומכיון שמצות אכילת תרומה נגמרת בהנאת גרונו, ומכאן ואילך פקעה קדושת תרומה ואינה אלא חולין בעלמא, אולם עדיין אחרי כלות מצות אכילת התרומה, הולכת ונמשכת מצות אכילת מצה התלויה בהנאת מעיו[11] - נמצא שאין קיום ב' המצוות באותו זמן, ולכן שאלת הריב"א אינה קשה, כי אין כאן כלל דין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", שנאמר רק כאשר קיום שתי המצוות נעשה בבת אחת, אולם בנדון דידן, שתי המצוות נעשו בזמנים נפרדים ואין כל חשש שיחשב עליו כ"משאוי".

[כעין דבריו מצינו בספר שיטה מקובצת על מסכת פסחים (קג, ב) בשם ספר משיב נפש, שהקשה על המבואר בפסחים (קטו, א) "לא יכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי, דמרור דרבנן מבטל טעם מצה דאורייתא", תיפוק ליה ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות". ומיישב שם לפי מה שנפסק שאת מצות אכילת מצה מקיימים רק בהנאת מעיו, אבל במרור המצוה כבר מתקיימת בעת שהמרור בגרונו. ולפי זה אין כאן דין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", כי ב' המצוות לא "באים כאחד", משום שאת מצות העשה של אכילת מרור מקיים תיכף כשהגיע המרור לפיו, ומצות אכילת המצה מקיים רק בעת הבליעה לתוך מעיו].

ולפי זה מתורצת קושיית הריב"א, כי מצות אכילת תרומה נגמרת בהנאת גרונו, ומכאן ואילך פקעה ממנה קדושת תרומה ואינה אלא חולין בעלמא. ואחרי כלות מצות אכילת התרומה עדיין הולכת ונמשכת מצות אכילת מצה התלויה בהנאת מעיו. נמצא שקיום ב' המצוות אינו באותה שעה, ולכן אין כאן דין של "חבילות חבילות".

י. במסכת חולין (קג, א) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מהו הזמן המחייב כאשר אדם אוכל אכילת איסור: האם חייב בשעת ההנאה בגרונו, כאשר טועם בגרונו כזית איסור. או ששעת החיוב נקבעת בהנאת מעיו, כאשר הכזית איסור נמצא במעיו. ובשו"ת כתב סופר (או"ח סימן קיז) הביא בשם אביו החתם סופר, כי מחלוקת זו בין ר' יוחנן וריש לקיש היא רק באוכלים, אבל במשקים לכולי עלמא המחייב הוא בהנאת גרונו.

והוכיח זאת מדברי הגמרא בסוכה (מט, ב) "אמר רב פפא שמע מינה כי שבע איניש חמרא, מגרוניה שבע". ופרש"י: "על ידי ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע, ולא על ידי שתיה מרובה שמכניס הרבה יין במעיו על ידי לגימות דקות, ואינן כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס". ולהלן מובא שם בגמרא: "אמר רבא, צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא ליגמע גמועי". דהיינו, מי שאין לו הרבה יין כדאי לו לגומעו, ופרש"י: "בלגימות גסות". ועוד נאמר שם: "רבא, אכסא דברכתא אגמע גמועי". ופרש"י: "דרך שביעה, משום חיבוב מצוה". ומבואר בסוגיית הגמרא, שבמשקים העיקר הוא הנאת הגרון [וזהו גם אליבא דריש לקיש הסובר שבאוכלים העיקר הוא הנאת המעיים] ולכן כדי ליהנות מהיין בגרונו צריך לגומעו בלגימות גסות.

ולפי זה מובן היטב מדוע דין "חבילות חבילות" אינו קשור לברכה על הכוס הראשונה של ד' כוסות שהיא גם כוס של קידוש. שכן קיום מצות שתיית ד' כוסות הוא בגרונו, ומאחר ובמשקים לכולי עלמא המחייב הוא בהנאת גרונו, לכן גם קיום מצות שתיית ד' כוסות הוא בגרונו.

ולעומת זאת, קיום מצות שתיית היין של קידוש הוא בהנאת מעיו. וטעם הדבר, כי מצינו שרבנן תיקנו דין קידוש במקום סעודה (בית יוסף או"ח סי' רסט), והסיבה לתקנה זו היא, כי דין קידוש במקום סעודה נובע מחיוב עונג שבת, כדברי הרשב"ם (פסחים ק, ב) "אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קרייה דקידוש, שם תהא עונג". ומבואר איפוא, שמצאו רבנן לקבוע שהקידוש הוא חלק מעונג השבת.

והנה השדי חמד (מערכת אכילה אות י) כתב: "אע"ג דקיימא לן לענין איסורים דהנאת גרונו חשיב אכילה ולא בעינן הנאת מעיו, מכל מקום במצות אכילת שבת ויום טוב בעינן הנאת מעיו, כדרך רוב האוכלים ואין מתענגים ושמחים באכילת גרון לחוד, כעין ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת דבעי אכילת מעיו דווקא, וכל שכן הוא דלא מקרי תענוג ושמחה רק כשאוכל במעיו". ועל פי חידושו שכל המצוות שטעמם משום עונג ושמחה צריך שתהיה הנאת מעיו, יתכן שגם קיומה של מצות שתיית היין של הקידוש הוא במעיו [ולמרות שהמצוה בשתיה].

והיות ומצות ד' כוסות היא בגרונו, בעוד שמצות הקידוש היא במעיו, אין כאן את הדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

ענף ב

יין שביעית לד' כוסות

יא. בירושלמי (שבת פ"ח ה"א; פסחים פ"י; שקלים פ"ג ה"ב) דנו בשאלה "מהו לצאת [ידי חובת מצות ד' כוסות] ביין של שביעית", והספק הוכרע: "תני ר' הושעיא יוצאין ביין של שביעית". ובדברי המפרשים נאמרו כמה ביאורים בהבנת הספק, מה היה הצד שלא יוכל לצאת ידי חובת ד' כוסות ביין של שביעית. בקרבן העדה מפרש: "כיון דלא קרינן ביה לכם וקא סלקא דעתך דד' כוסות בעינן לכם כמו מצה". אך כבר תמה על כך הרש"ש בחידושיו (סוף מסכת פסחים) מדוע יין של שביעית אינו נחשב "לכם", והרי מצינו בפסוק "והיתה שבת הארץ לכם", שגם פירות שביעית נחשבים "לכם", וכן מוכח מהמשנה בסוכה (לט, א) "הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה", והרי ידוע שכל ארבעת המינים צריך שיהיו "לכם", ובמשנה נאמר שמקיים מצות נטילת ד' מינים באתרוג זה, ומכאן ראיה שפירות שביעית נחשבים "לכם".

ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן סח) הביא מדברי קונטרס אחרון לספר פאת השלחן על הלכות שביעית, שביאר את ספק הירושלמי על פי שיטת הרמב"ן בספר המצוות (שכחת עשין לדעת הרמב"ן, מצוה ג) שהחשיב את מצות אכילת פירות שביעית במנין מצוות העשה, ולכן מסתפק הירושלמי האם בשתיית יין של שביעית לד' כוסות בליל הסדר יש משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות" [עי' בסוגיית הש"ס ברכות מט א; פסחים קב, ב; סוטה ח, א; ויבואר הטעם לכך להלן אות ב], כי במעשה אחד מקיים שתי מצוות - מצות אכילת פירות שביעית, ומצות ד' כוסות.

אך החזון נחום (הובא בהר צבי שם) דחה פירוש זה וטען, שאם בשתיית יין שביעית לד' כוסות יש משום "חבילות חבילות", מדוע נאמר במשנה בפסחים (לה, א) שהכהנים יוצאים ידי חובת אכילת מצה במצה של תרומה וחלה - ולכאורה זה נחשב "חבילות חבילות" כי יש באכילה זו הן קיום מצות אכילת מצה והן קיום מצות אכילת תרומה וחלה, ועל כרחך מוכח שאין באופן כזה חסרון של "חבילות חבילות" [ולכן מבאר החזון נחום דרך אחרת בספקו של הירושלמי].

לאמיתו של דבר, החזון נחום לא ביאר מדוע באמת אין באכילת כהנים מצה של חלה ותרומה ובשתיית יין של שביעית לד' כוסות, משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות", והדבר צריך ביאור [אמנם לפי דברי המג"א המובאים לעיל [אות ה] שבשתי מצוות שהאחת חיוב והאחרת רשות לא נאמר הכלל ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות", יובן מדוע אין בשתיית יין של שביעית לד' כוסות משום "חבילות חבילות", שהרי שתיית ד' כוסות היא חובה, אבל אכילת פירות שביעית אינה חובה, אלא שבזמן שאוכל פירות שביעית הוא מקיים מצוה, אבל אין לו חובה לאכול פירות אלו דווקא, ואם כן שוב לא שייך הכלל ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות"].

יב. בשו"ת הר צבי דחה את טענת החזון נחום, ששתיית יין שביעית לד' כוסות דומה לאכילת מצה של חלה ותרומה, ובשניהם אין לחשוש לדין "חבילות חבילות", ונקט שיש לחלק בין אכילת מצה של חלה ותרומה לבין שתיית יין של שביעית לד' כוסות. קיומם של מצות אכילת מצה ומצות אכילת תרומה אינו באותו זמן, כי מצות אכילת התרומה מתקיימת בגרונו, ורק אחר כך הוא מקיים מצות אכילת מצה התלויה בהנאת מעיו, ולכן לא נאמר בזה דין "חבילות חבילות". אולם בשתיית יין של שביעית לד' כוסות, מקיים שתי מצוות באותו זמן ממש, ובמקרה זה יש מקום לחשוש לדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות", ולכן הסתפק הירושלמי אם אפשר לצאת ידי חובת ד' כוסות ביין של שביעית.

אולם לכאורה יש להקשות על דבריו מדוע למסקנת הירושלמי, השותה ד' כוסות יין של שביעית יוצא ידי חובת מצות שתיית ד' כוסות, הרי "אין עושים מצוות חבילות חבילות", ובשתיית היין של שביעית מקיים את שתי המצוות באותו הזמן.

אכן לפי המבואר לעיל [אות י] בשם החתם סופר שבמשקים לכולי עלמא המחייב הוא בהנאת גרונו, יש לחלק בין קיום מצות שתיית ד' כוסות המתקיימת בגרונו, כי במשקים המחייב הוא בהנאת גרונו, ולכן גם קיום מצות שתיית ד' כוסות הוא בגרונו. לבין מצות אכילת פירות שביעית ושתיית יין של שביעית שהמצוה אינה לאכול או לשתות את הפירות, אלא שהפירות יֵאָכלו או יִשָתו, והיינו שיהיה כילוי לפירות הקדושים בקדושת שביעית - וזה נעשה בעת שהפירות או היין במעיו ולא בגרונו. ולכן גם כששותה יין של שביעית, קיום מצות אכילת פירות שביעית הוא במעיים ולא בגרון, ושוב אין כאן את הדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות".

[וכששוחחתי בענין עם כ"ק האדמו"ר ממודז'יץ שליט"א, הביא דוגמא למצוה שיש בה של ענין של אכילה שבה אין האדם מצווה לאכול אלא המצוה היא שהמזון יֵאכל - מצות אכילת לחם הפנים. שהרי אמרו בגמרא (יומא לט, א) ש"כל כהן היה מגיעו כפול", ופירש"י: "שאינו כזית". והיינו, שלכל כהן הגיע חתיכה של פחות מכזית מלחם הפנים. ומבואר איפוא, שקיימו את מצות האכילה גם בפחות מכזית, למרות שבכל מקום כשיש מצוה לאכול, צריך לאכול כזית. ומוכח, שגדר מצות אכילת לחם הפנים היה שהלחם יֵאכל].

ומעתה מבוארת מסקנת הירושלמי שאין בשתיית יין של שביעית לד' כוסות משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות", כי זמן קיום מצות שתיית ד' כוסות וקיום מצות אכילת ושתיית פירות שביעית אינו תואם ושווה, כי מצות שתיית ד' כוסות מתקיימת בגרונו, ככל דיני שתיה שהמחייב הוא הנאת גרונו. ואילו קיום מצות אכילת ושתיית פירות שביעית [שהפירות יֵאכלו ויתכלו] כששותה יין של שביעית הוא במעיו.

ומאחר ושתי המצוות חלות בזמן שונה, האחת - בזמן שהשתיה בגרונו, והאחרת - בעת שהשתיה במעיו, אין זה קשור כלל לדין "אין עושין מצוות חבילות חבילות" [וכעין שנתבאר לעיל בדברי הגרצ"פ בענין מצות אכילת מצה ומצות אכילת תרומה וחלה לכהנים].

ענף ג

שבע ברכות בליל הסדר

יג. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל בטעם ההלכה ש"אין עושין מצות חבילות חבילות" - יש לדון כיצד נוהגים כאשר מתקיימת שמחת שבע ברכות בליל הסדר. להוסיף כוס נוספת מלבד ארבע הכוסות, אי אפשר (עי' בשו"ע סי' תעב סע' ז). אך אם לא נוסיף עוד כוס אלא נקבע את הכוס של השבע ברכת על כוס אחת מארבע הכוסות, יש משום "חבילות חבילות" [מצות ד' כוסות ומצות שבע ברכות] וצ"ע.

והנה בשו"ע (אבן העזר סימן סב סע' ט) כתב: "י"א שאין לומר ז' ברכות על כוס ברכות המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז' ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי הגפן. וי"א שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך ז' ברכות, וכן פשט המנהג". וברמ"א כתב: "במדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה". ובפתחי תשובה (שם ס"ק יח) כתב שבשו"ת חיים שאל (סי' עד) הביא דברי הרב יעב"ץ שפסק בסידורו בית יעקב (שער המפקד, סדר ההגדה, אות כה) שאם אירע שבע ברכות בליל פסח, יכול לברך ברכת חתנים בכוס ברכת המזון "דהא בעלמא איכא מאן דאמר שיברך ז' ברכות על כוס ברכת המזון, וכן כתב מרן. והגם שאין המנהג כן, מכל מקום בליל פסח דאין מוסיפין על הכוסות יכול לעשות כן. ואם ירצה דוקא לעשות ב' כוסות יכול גם כן, וזה שבירך ברכת חתנים יניחנו לכוס רביעית".

והחיד"א עצמו כתב "דטפי מעלי דיברך ברכת חתנים על כוס של ברכת המזון". ועוד הביא הפתחי תשובה (אבן העזר, שם) שאחד מן המסובין יברך שש ברכות על כוסו ואחר כך המברך ברכת המזון יברך בורא פרי הגפן.

והקשה הפתחי תשובה, וז"ל: "ותימה דאישתמיט לכל אלו הגדולים ז"ל דברי הדרכי משה (או"ח סי' תעג ס"ק ה) שכתב בשם המנהגים, שיברך ברכת המזון על כוס שלו וז' ברכות על כוס של חתן. וכעת ראיתי בתשובה מאהבה (ח"ב סימן תעט) שנשאל על ענין כזה, ורצה לומר תחילה, שיברך על ב' כוסות כמנהג בכל השנה וזה שבירך ברכת חתנים יניחנו לכוס ד'. ואחר כך ראה במנהגים דטוב לברך ברכת חתנים על כוס שלישי של החתן. ושוב כתב דיותר נכון לברך ברכת המזון וז' ברכות על כוס אחת עי"ש. וגם ממנו נעלם דברי הדרכי משה שהביא להלכה דברי המנהגים הנ"ל , ובודאי דהכי נקטינן".

יד. ובספר נחלת אהרן (סימן יד) דן גם כן בשאלה זו, והביא ראיה מדברי רבנו משולם המובא בתוספות (פסחים קב, ב ד"ה שאין אומרים ב' קדושות על כוס אחד) וז"ל: "יש נוהגים בחופה מטעם זה שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, שלא לומר ז' ברכות על כוס דברכת המזון אלא מביאים כוס אחר. אך רבנו משולם היה אומר הכל על כוס אחד, דלא דמי לברכת המזון וקידוש דתרי מילי נינהו וכו' דהכא חדא מילתא היא דברכת המזון גורם לברכת נישואין".

וכתב, שאף על פי שבכל נישואין לא נוהגים כדעת רבנו משולם, אלא עושים ב' כוסות, אבל בליל הסדר מכיון שאי אפשר באופן זה מחשש שמוסיף, הוי כשעת הדחק ולכו"ע יש לנהוג כדעת רבנו משולם. והוסיף: "וכעין סברא זו דהיכא דאי אפשר שאני, עי' באו"ח (סי' תעג סע' א) שאם חל במוצ"ש ושכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה וכו' ואחר כך יבדיל, היינו שמברך בורא פרי הגפן על כוס שני וגם ברכת הנר והבדלה של יו"ט ושותהו, ועי"ש במשנ"ב (ס"ק ה) ובשער הציון (שם ס"ק יב) שהטעם משום שאי אפשר, דלכן עושים ב' קדושות על כוס אחד".

והנה על סברת הנחלת אהרן לדמות דין שבע ברכות בליל הסדר לדין שכח להבדיל בליל הסדר שמבדיל על הכוס השני משום דאי אפשר, יש לפקפק. דהנה לעיל בסימן י' הבאנו את דברי הגרי"ד סולובייצ'יק (קובץ מסורה, חוברת ז אלול תשנב, עמ' לא) שביאר כי ענין שתיית ד' כוסות בליל הסדר הוא בתורת מצות חירות דיציאת מצרים, והכוס של הקידוש בליל הסדר אין דינה ככוס של קידוש שבכל השנה, אלא היא דין מיוחד של זכירת יציאת מצרים. ולפי זה נתבאר שם, שגם נוסח ההבדלה בליל הסדר הוא מדיני זכירת יציאת מצרים, ואינו מדין הבדלה ככל ימות השנה.

ומעתה נמצא שאולי מטעם זה שפיר יכולים להבדיל על כל כוס מד' כוסות [במקרה ששכח] מכיון שגם ההבדלה היא מדין יציאת מצרים, ואין זה כב' קדושות על כוס אחד, דהכל ענין אחד הוא. ושוב אין לדמות את דין ההבדלה לדין שבע ברכות, ששם הוי ב' קדושות, וצריך להיות כל אחד על כוס נפרדת. ואם כן מהבדלה אין ראיה, כי מהותה חלק מיציאת מצרים.

למעשה פסק בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"א סימן צח) "לולא דמסתפינא הייתי מכריע שיאמר הז' ברכות של נישואין על כוס של ברכת המזון, כדסובר כן הריעב"ץ הובא בפתחי תשובה אבן העזר (סי' סב ס"ק יח), כיון דרבנו משולם בתוס' פסחים סובר שלעולם אין צריך ב' כוסות וכן כתב המחבר שם (סע' ט), לכן בפסח שאין להוסיף על הכוסות יש לעשות כמותם וכו'. אבל מ"מ כיון שהדרכי משה שהוא הרמ"א שעליו סומכין כל מדינותינו ברוב דבריו סובר שיאמרו הז' ברכות על כוס של החתן, יש לעשות כדבריו".

טו. והנה לאור הטעמים המבוארים בדברינו לעיל מדוע "אין עושין מצוות חבילות חבילות", נראה לדון בשאלת שבע ברכות שחל בליל הסדר, האם יש בזה משום חבילות חבילות:

לפי הטעם של המגן אברהם שדווקא בקיום שני מצוות ששניהם חובה נאמר הדין ד"אין עושין מצוות חבילות חבילות" [מה שאין כן אם ב' המצוות אחת מהם חובה והשניה אינה חובה, ליכא דין "חבילות חבילות"]. בנדון דידן, שגם הכוס של ד' כוסות וגם הכוס של הז' ברכות שניהם חובה, חוזרת הקושיא למקומה, כיצד יש לנהוג במקרה כזה, הרי אין עושין מצוות חבילות חבילות, וצ"ע.

ברם הסברו של ההר צבי שדין "חבילות חבילות" אינו קשור לברכה על הכוס הראשונה של ד' כוסות שהיא גם כוס של קידוש, מכיון שמצות שתיית היין של קידוש קיומה בהנאת מעיו, לעומת מצות שתיית ד' כוסות שקיומה בזמן הנאת גרונו [וכאשר אין זמן קיום המצוות שווה ותואם, שוב אין בזה משום "חבילות חבילות"] - יתכן גם בנדון דידן, שמצות שתיית ד' כוסות קיומה בעת הנאת גרונו, אך לעומת זאת, קיום מצות ז' ברכות תלוי בברכת המזון, וחיוב ברכת המזון נקבע בעת הנאת מעיו.

וביאור הדברים, דהנה בשו"ת האלף לך שלמה (אבן העזר סימן קז) הסתפק האם מברכים שבע ברכות ביום האחרון של שבעת ימי המשתה בסעודה שהתחילו ביום [והיו בה "פנים חדשות" שמחייב שבע ברכות] אך ברכת המזון היתה כבר בליל השמיני [שאין כבר חיוב שבע ברכות]. ושורש הספק, האם החיוב נקבע בתחילת הסעודה או שהחיוב נקבע לפי הזמן שבו מברכים, וממילא עם תום שבעת ימי המשתה כבר אין יותר חיוב לברך.

וכתב הגר"ש קלוגר: "לדעתי הדבר פשוט שאין מברכין שבע ברכות, דאין זה דומה להזכרת שבת ויום טוב בברכת המזון, כיון דברכת המזון מונחת אקרקפתא דפת דכל היכא שאוכל פת מתחייב בברכת המזון, ואם אכל פת ביו"ט התחייב מיד בברכת המזון עם הזכרת המועד ולא משנה כלל מתי יברך בפועל, החיוב שכבר התחייב בו לא נפקע ממנו עוד. אבל שבע ברכות של חתן לא חל החיוב אלא רק בעת שמברך ברכת המזון, ואין החיוב תלוי באכילת הפת, שהרי אם אוכל פת ואין פנים חדשות אין חיוב שבע ברכות, אם כן ע"כ אין אכילת הפת מחייבת בשבע ברכות, אלא רק אמירת ברכת המזון היא המביאה את החיוב של השבע ברכות. ועוד יותר, הרי אם בעת אכילת הפת היו פנים חדשות בסעודה, ובעת ברכת המזון הם אינם, אין חיוב של שבע ברכות, הרי ברור א"כ מזה, דחיוב השבע ברכות קשור לאמירת ברכת המזון, וכיון שאמירת ברכת המזון היתה בליל ח', אין כאן לגמרי ענין של אמירת שבע ברכות ואזלינן בכה"ג בתר סיום הסעודה".

ומבואר בדבריו שיש חילוק בין כל דיני הזכרת מאורע בברכת המזון, שהחיוב נקבע לפי שעת האכילה, ולכן אם התחיל במועד, יכול להזכירו בברכת המזון גם לאחר המועד. לעומת חיוב שבע ברכות שאינו תלוי באכילת הסעודה אלא נקבע כאשר מברכים ברכת המזון, ולכן רק אם כל הברכה נאמרת בתוך שבעת ימי המשתה יש חיוב שבע ברכות, אבל אם הברכה נאמרת לאחר שבעת הימים, אם התחיל את הסעודה בתוך שבעת הימים ונמשכה הסעודה, יש איסור של ברכה לבטלה לומר את השבע ברכות לאחר הזמן, כי פקע החיוב.

והנה חיוב ברכת המזון הוא בעת הנאת מעיו, כמו שכתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כז) שחיוב ברכה שסמכוהו רבנן על הכתוב "ואכלת ושבעת" מתקיים באכילה שיש בה שביעה, דהיינו בהנאת מעיו. וכן דעת האגלי טל (מלאכת טוחן ס"ק סב אות ב) שלענין ברכת המזון תלוי בהנאת מעיו, דכתיב "ושבעת".

נמצא איפוא, שחיוב שתיית ד' כוסות הוא בהנאת גרונו, בעוד שקיום מצות שבע ברכות הוא במעיו כחלק מהנאת הסעודה שהיא במעיו, ושוב אין זה שייך כלל לדין "אין עושים מצוות חבילות חבילות"[12].

  1. במכתב ההסכמה לספרי רץ כצבי (ח"א) העיר הרב הראשי, רבי ישראל מאיר לאו: על דברי אבודרהם אלו היקשת מדברי התוספות ברכות דף ל"ט ע"ב ד"ה הכל שכאשר אחת הברכות היא ברכת הנהנין אין בכך משום חבילות חבילות, וראייתו מזה שבקידוש מברכים שתי ברכות על קידוש ועל היין. לדעתי אין הנידון באבודרהם דומה כלל לדברי התוספות, דהתוספות איירי לגבי ברכת פרי הגפן דהיא ברכת הנהנין שיש לומר אותה ביחד עם ברכת הקידוש שהיא ברכת המצוות. ואילו דברי האבודרהם הנם לגבי שתי ברכות שהן ברכת המצוות, ברכת ד' כוסות וברכת הקידוש. ואדרבא מדברי תוספות הללו מבואר דלולא הטעם שברכת פרי הגפן היא ברכת הנהנין, היכא ששניהם ברכת המצוות אין מברכין שתי ברכות, מכיוון שאין עושין מצוות חבילות חבילות. אם כנים דברינו, אין צורך להמשך, לחלק שהדבר תלוי בזמני קיום המצווה ואכמ"ל. ולענ"ד נראה להשיב על דבריו: תקנת ד' כוסות היתה על הנס, והנה ברכת בורא פרי הגפן בעצמותה היא ברכת הנהנין ולא ברכת המצוות, ועל כן גם כאשר נתקן לאומרה בד' כוסות, לא נשתנתה מהותה, ואי אפשר לומר שהיא ברכת המצוות ולא ברכת הנהנין.
  2. רבי יצחק אלטוסקי, ר"מ בישיבה גדולה דלוס אנג'לס העיר על דברים אלו: במש"כ בספר אבודרהם דא"א לברך ברכת המצוות על ד' כוסות מפני שכוס א' הוא קידוש ו"הוא מצווה ועומד", נ"ב, שלא הי' כוונתו לדין מצוות חבילות חבילות מפני כמה טעמים. ראשית כל, מדברי התוס' בברכות שהביא כ"ת דלא שייך חבילות בברכת הנהנין, ואף שכבר דחה הנצי"ב ראיית התוס' מקידוש שמברכין קידוש וברכת היין, מכ"מ עצם הדין נשאר במקומו, והא ראייה דלדינא אין מברכין ברכת המוציא וברכת על אכילת מצה על מצה א', כמבואר ברא"ש וכ"ה במש"ב והוא רק משום הדין דאין עושין מצוות חבילות חבילות (עיי' בה"ל סי' תע"ח בד"ה כזית), ומוכח שיסוד התוס' קיים לדינא. אבל אפי' נניח שכוונת האבודרהם הי' לברכה של "קידוש" ולא לבפה"ג וכן מסתבר (ובמקרה שמתי לב על ההסכמה של הרה"ר שליט"א שג"כ הבין שזה הי' כוונת האבודרהם) מכ"מ נ"פ שלא הי' תי' משום דין "חבילות" אלא כוונה אחרת כיוון בתירוצו והוא, דל"ש לברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו" וכו'. כיוון שכבר מצווה ועומד על כוס א' משום חיוב קידוש ול"ש לאמר "שצונו" על ד' כוסות כיוון שכבר מצווה ועומד. וע"כ מוכח כמ"ש דהרי דן שם האבודרהם אם יוכל לברך על ג' כוסות ובוודאי לא הי' כוונתו שיתחיל לברך מכוס שני והלאה אלא שמיד יברך "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשתות ג' כוסות" ולהבנת כ"ת שליט"א לא הרויח כלום דהלא מכ"מ יהי' בעיא של חבילות חבילות. וע"כ כמש"כ שזה לא הי' בכלל כוונתו אלא לשון הברכה הוא הענין. ואף שלדעתי זו תשובה שא"א להשיב עליה הנני מוסיף עוד ראייה והוא, דדין אין עושין מצוות חבילות אינו דין בברכות דוקא אלא "בעשיית מעשה המצוה" וכמבואר בין לשיטת רש"י בטעם האיסור ובין לשיטת תוס' במו"ק, וא"כ כיוון ששותה כוס ראשון לקיים שתי מצוות ישאר האיסור של חבילות חבילות.
  3. רבי אלי' פישר, ראש הכוללים של גור בניו יורק כתב: בסי' רע"ב (או"ח) איתא ברמ"א שהמברך על כוס של מילה יוכל לצאת בזה גם ידי קידוש. וגם שם שייך לשאול כנ"ל, אמאי אין בזה חבילות חבילות. וכנראה ההסבר בזה כאשר נוטל כוס אחד ואומר עליו גם קידוש וגם ז' ברכות אז הוי חבילות, אבל אם לוקח כוס א' ואומר עליו ברכת אשר קידש ידיד מבטן כו' ואינו מוסיף שם ענין של שבת, אין זה חבילות אע"ג שהוא יודע בעצמו שיצא ידי קידוש.
  4. רבי יצחק אלטוסקי העיר על כך: מש"כ כת"ה בתי' השני של האבודרהם שאין מברכין ברכת המצוות אלא על מצוה שנעשית בב"א, והקשה עליו מזה שהברכה על ההגדה הוא ברכת ההלל בבהכ"נ או ברכת הקידוש ואף דשם ג"כ יש הפסק גדול. נל"פ שכוונת האבודרהם שמצוה שזמנה נמשכת לסירוגים הוא החסרון ולא משום שיש בזה הפסק אלא שכל "מעשה המצוה" שלא נעשה ביחד אלא לסירוגים זהו החסרון. ואף שהק' כבודו דעצם היסוד קשה דהלא מבואר בגמ' פסחים שכל א' מהארבע כוסות מצוה בפני עצמה, י"ל שכוונת הגמ' רק שכל א' נתקן על מצוה אחרת (כגון א' על קידוש וא' על ברהמ"ז וכיו"ב) אבל מכ"מ הוא מצוה אחת של ב' כוסות ולא ד' מצוות נפרדות. ולכן אין לברך על מצוה כזו.
  5. על דברים אלו כתב רבי אברהם צבי הכהן: מה שכת"ר הוכיח מתירוץ האבודרהם והרוקח, שלדעתם מצות ד' כוסות היא מצוה אחת, ולא ד' מצוות. לדרכו של כת"ר, היה לו להוכיח כן גם מקושייתם, שהקשו שיברך ברכה אחת על כל ארבע הכוסות, ולמה לא הקשו שיברך אקב"ו לשתות כוס ראשון וכו'. אמנם לענ"ד נראה דאין הוכחה לא מהקושיא ולא מהתירוץ, דבאמת לא קשיא למה לא יברך אקב"ו לשתות כוס ראשון, שהרי כן הוא בכל כוס של ברכה, שלא תקנו לברך עליה אקב"ו על שתיית כוס זו, אלא די בברכת בפה"ג, שנחשבת לענין זה כברכת המצוות (וכמו שכתבתי לעיל בשם המנחת שלמה). והאבודרהם והרוקח הקשו רק שיתקנו ברכה כוללת לכל הכוסות, ועל זה תירצו, דנוסח כזה לא שייך, כיון שיש הפסק בין הכוסות. וממילא אין ראיה שנוקטים שכל ארבע הכוסות הן מצוה אחת. ורבי שמואל רוטשילד, מחבר ספר פירות תאנה, כתב: עי' בפירות תאחנה סוטה ח. הרבה נקודות נוספות בענין זה. ומה שהעיר כת"ר על האבודרהם שכתב דאין מברכין על ב' כוסות משום דאיכא הפסק עד קיום המצוה בשלימות בכוס הרביעי. והק' כבודו שליט"א מהא דיוצאין חובת ברכה על הגדה של פסח בקידוש, ולכא' אין זו קושיא לפי מש"כ הראשונים דיוצאין מצות הגדה במש"א בקידוש זכר ליציאת מצרים דלפ"ז הרי אין הפסק בין הברכה לקיום המצוה. ומה שהק' כת"ר משהחיינו בפורים שפוטר משלוח מנות ומתנות לאביונים, לכא' יש לחלק בב' אופנים: א' דשאני ברכת שהחיינו מברכת המצות דהא מצינו דמברכין שהחיינו כבר בשעת עשיה, ב' דשאני בשהחיינו שחלה על מצוה שלימה דהיינו מקרא מגילה ואגבה פוטרין גם שאר מצות אפילו בדאיכא הפסק, אבל הברכה על ד' כוסות אינו חלה בשעת הברכה על מצוה שלימה מאחר דס"ל דכל ד' כוסות הן מצוה אחת.
  6. על דברים אלו כתב רבי אליעזר אשכנזי: כתבת שלדעת המ"א אזי בשתי מצוות שאחת חובה ואחת אינה חובה אין דין מצוות חבילות. ואני שואל איך זה יתכן, בגמ' פסחים (קב, ב) איתא דברהמ"ז וקידוש תרי מילי נינהו, ולא נחלק אדם בזה לומר שכ"ה רק למ"ד ברהמ"ז טעונה כוס וכן נפסק ברמב"ם פכ"ט מהל' שבת הי"ג, ובשו"ע סי' רעא ס"ו – והרי הרמב"ם בודאי סובר שברהמ"ז אינה טעונה כוס. וראה גם בשוע"ר סי' רעא סי"ב. ובגמ' שם ברהמ"ז והבדלה הם מצוות חבילות, שלכך אמרו בגמ' שהברייתא שאמרה שעושה אותם על כוס אחד מדברת רק באם אין לו אלא כוס אחד. (ואף שאמרו בגמ' קה, ב שברייתא זו סוברת "ברהמ"ז טעונה כוס", אבל ביחס לעצם הדין שברהמ"ז והבדלה הם מצוות חבילות שלכך שרי רק באין לו אלא כוס אחד, לא אמרו שכ"ה רק למ"ד ברהמ"ז טעונה כוס). וכן מבואר ברשב"א ריש פ"ח דברכות. וכן נפסק בשו"ע סי' רצט ס"ד ושוע"ר ס"ז. ובשוע"ר שם קו"א ד' הוצרך להוכיח את ההיפך, שאף למ"ד ברהמ"ז אינה טעונה כוס – מ"מ כשאין לו אלא כוס א', שרי לברך ולהבדיל על אותו כוס. ולא אומרים לדעה זו הסוברת שאין חיוב בכוס לברהמ"ז, שעדיף שיברך ברהמ"ז בלא כוס ולא יעשה מצוות חבילות. והמג"א – בפשטות כוונתו לשלול כאשר שני המעשים אינם של חובה. [כתבתי על זה בספרי עמ' רפז].
  7. וראה גם בשו"ת מהר"ם שיק (ח"ג או"ח סי' ס"ד) מרחיב בגדרי ההלכה ש"אין עושים מצוות חבילות חבילות", ובתוך דבריו שם מיישב עניינים נוספים לפי חילוק המג"א. רבי יצחק אלטוסקי העיר על דברים אלו: במה שדן כ"ת שליט"א לפי המג"א דלא שייך חבילות חבילות אא"כ שניהם חובה, וכאן השתי' של קידוש אינה חובה משא"כ ד' כוסות שחובה לשתותם, הנה כבר ידוע דברי הגר"ח לבאר שיטת תוס' ר"פ ערבי פסחים דד' כוסות הוי ממש כמו כל כוס של ברכה, והדברים מפורסמים. אבל מכ"מ שיטת הרמב"ם אינו כן אלא כמ"ש כ"ת שליט"א שיש חובה לשתות. אבל לפלא בעיני דהא כת"ה כתב בתחלת דבריו שהחבילות כאן אינו על מעשה המצוה אלא על "הברכות", ועכשיו נוטה דעתו דהחבילות חבילות הוא על מעשה המצוה (וכמו שכתבתי אני הקטן) והיינו השתי' וא"כ סתר דברי עצמו.
  8. רבי יצחק אלטוסקי העיר על כך: תמהני על כ"ת שליט"א, שהלא כתב המ"מ בהל' שבת דקידוש ביו"ט הוא מדרבנן וכן נקטו כמעט כל הפוסקים, והובא במשנ"ב סי' רע"א, ורק קידוש ליל שבת י"ל דהוי מדאורייתא וא"כ הוי שניהם מדרבנן ולק"מ קושיתו, וז"ב.
  9. בענין זה הוסיף רבי אהוד רקובסקי: ובגוף הסברא מדוע במצוות דרבנן לא אמרינן א"ע מצוות חבילות. לכאורה היה נ"ל משום שמצוות דרבנן א"צ כוונה כמו שפסק הרדב"ז [הביאו הביאוה"ל סימן ס], וזה מתאים עם הטעם שיהא לבו פנוי למצוה אחת כמש"כ התוס' מו"ק ח, ב. אמנם אי אפשר לומר כן, שהרי אף אם א"צ כוונה לצאת עכ"פ לכתחילה צריך כוונה. ואולי משום שמצוות ד"ס הוי כמצוה קיומית שאינה חובה שהרי כנסת ישראל קיבלה על עצמה ואין חשש של נראה כמשאוי [לטעם רש"י סוטה ח, א]. ורבי אברהם צבי הכהן כתב: במש"כ כת"ר לחדש, שכיון שארבע כוסות דרבנן וקידוש דאורייתא, לא שייך חבילות, צריך תבלין, דקידוש על היין ודאי דרבנן, וכן קידוש ביו"ט לרוב הפוסקים דרבנן. ולדרכו של כת"ר צריך להוסיף חידוש על דברי הכת"ס, שגם מה שעיקרו דאורייתא כמו קידוש על היין ביו"ט, אינו נעשה חבילות עם ארבע כוסות שעיקרן מדרבנן.
  10. בענין זה כתב רבי יצחק אלטוסקי: בתירוצו ע"פ יסוד האור שמח דלא שייך חבילות חבילות כשיכול לקיים מצוה א' בשליחות וכאן שייך מצות קידוש ע"י שליחות דשומע כעונה, ורצה כב' לתלות זה בחקירה הידוע באם הדין דשומע כעונה הוא דין חדש דיוצא בשמיעה בלבד או דהוי ממש כעונה (ודבר זה תלוי במח' תוס' סוכה (לח, ב) בשומע קדיש וקדושה באמצע תפלה אם נק' הפסק או לא). באמת נלענ"ד דלכל הצדדים אינו מטעם שליחות אלא החקירה הוא אם יש דין חדש שיוצא בשמיעה או הוי כמו שממש ענה בעצמו אבל וודאי ל"ש כאן שליחות כיוון שהוא מצוה שבגופו ובזה ל"ש שליחות וכמבואר בתוס' רי"ד המפורסם בקידושין בענין שליחות במצוה שבגופו. אבל לכאורה בחי' הרמב"ן למס' פסחים (ז, ב) משמע כמ"ש כ"ת שליט"א שכתב לענין ברכת מגילה שמברכין "על מקרא מגילה" (ולא לקראות) משום "דאפשר לצאת מן המקרא ע"י שליח לפיכך תקנו "על" ע"ש, וזה משמע ברור שדין שומע כעונה מדין שליחות וכמ"ש כבודו. ועיי' בקה"י ברכות (סי' י"ג). ורבי אברהם צבי הכהן הוסיף: מה שחקר כת"ר אם כשיוצא מדין שומע כעונה, נחשב שקידש בעצמו או ע"י שליח, עי' בשו"ע הרב או"ח סי' רי"ג סעי' ו', שכתב שכשיוצא בשומע כעונה אינו נקרא שמקיים בעצמו, אלא ע"י שליח, ושייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו. אמנם לענין אמירת ההגדה כתב בסי' תע"ג סעי' כ"ד, שנכון לצאת בשמיעה מבעה"ב, וכמש"כ הר"ן על הגמ' (פסחים קט"ו ע"ב), "אין עוקרין את השלחן, אלא לפני מי שאומר ההגדה" – "שדרכן היה שאחד אומר ההגדה ואחרים שומעין".
  11. רבי אברהם צבי הכהן ציין: "מה שנקט כת"ר בפשיטות, שבמצה העיקר הוא הנאת מעיו, עי' בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ר"נ וס"ס רנ"ז שהאריך לדון בזה".
  12. בסיום השיעור נביא את הערתו של רבי בנימין אפרים ביטון, שליח חב"ד ב...: בענין אין עושין מצוות חבילות חבילות, ויש להעיר ולהאיר ממש"כ הגר"י ענגיל ז"ל בספרו בית האוצר כלל פ"ד גדר וטעם חדש בהא דאין עושין מצוות כו', והוא משום לתא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה יעויי"ש בדבריו. ועפ"ז יש לדון בכמה ענינים שהובאו לעיל, ותן לחכם ויחכם עוד.