דרשני:סימן יב - נר חנוכה או הלל (Zvi Ryzman)

סימן יב

נר חנוכה או אמירת הלל - מה עדיף

[ובדין אין מעבירין על המצוות]

א. בספר נשמת אברהם (או"ח סימן תרפג סע' א) דן בשאלה הבאה: "רופא בתורנות שיכול לקבל חופשה כדי להדליק נר חנוכה, או חופשה מוקדם בבוקר ואז יוכל להתפלל שחרית עם הלל, מה עדיף". כמענה לשאלה זו, ציין המשנת אברהם לדברי רבי שלמה קלוגר (חכמת שלמה על גליון שו"ע או"ח סי' תרפב) שהסתפק בשאלה יסודית זו - הדלקת נר חנוכה או אמירת הלל, מה עדיף.

וכתב הגר"ש קלוגר: "עיין בחיבורי על התורה בשנת תרי"ט בדרוש לחנוכה, בדין אם אחד היה בתפיסה [במאסר] בימי החנוכה, ונתנו לו רשות לעשות רק מצוה אחת, מה יעשה. אם ידליק נרות חנוכה, או יתפלל שחרית בהלל והודאה. או אם היה בדרך בלילה, ואם יגיע לכפר שיהיה לו נרות לא יוכל בבוקר להגיע למקום שמתפללים, ואם ילך להעיר למקום שמתפללים בבוקר, לא יהיה בכפר בלילה להדליק נרות - אם מקום התפילה עדיף". ופסק הגרש"ק: "ויבחר בזה שיתפלל בבוקר בהלל ובהודאה, כי התפילה בהלל ובהודאה עדיף, על דרך המבואר בהלכות ראש השנה בסימן תקצ"ה".

וכוונתו היא למה שפסק בשו"ע: "מי שאינו בקי לא בתקיעות ולא בסדר תפילת מוסף, ולפניו שתי עיירות, באחת בקיאים בתקיעות ולא בתפילת מוסף, ובאחת בקיאים בתפילת מוסף ולא בתקיעות, הולך למקום שבקיאים בתקיעות, אפילו של מוסף ודאי ושל תקיעות ספק". כלומר, כאשר יכול לקיים רק מצוה אחת - עליו להעדיף את הספק שיקיים מצוה מדאורייתא [של תקיעת שופר על ידי בקיאים] מאשר קיום ודאי של מצות תפילת מוסף, שהיא מצוה מדרבנן.

אולם הדמיון בין הספק האם קיום הדלקת נר חנוכה עדיף על אמירת הלל [או להיפך], להעדפת תקיעות על תפילת מוסף, אינו מובן. וגם אם יש להעדיף תקיעות על מוסף, זהו בגלל שבתקיעות יקיים מצוה מדאורייתא, ולכן עדיף ספק דאורייתא על ודאי דרבנן. אך בספק האם נר חנוכה עדיף על אמירת הלל, שתי המצוות מדרבנן, ובנדון זה מניין שעדיף ההלל והודאה על פני הדלקת נרות חנוכה, וצ"ע בדברי החכמת שלמה.

ובעיקר הנדון כשבאפשרותו לקיים הדלקת נר חנוכה בלילה או להמתין ולומר הלל ביום, מה עדיף, נשאלת השאלה מדוע לא פשט רבי שלמה קלוגר את הספק מההלכה ש"אין מעבירין על המצוות", דהיינו מצוה הבאה לידו של אדם, אסור לעבור עליה ולעסוק במצוה אחרת. וגם כאן, לכאורה אם יוותר על האפשרות להדליק נרות חנוכה בלילה, וימתין עד אמירת הלל למחרת, הרי הוא "מעביר" על מצות נרות חנוכה, וצ"ע.

ב. דברי הגר"ש קלוגר כפי שנכתבו בדרשה לחנוכה, הובאו במלואם בספר הליכות שלמה (חנוכה, פרק יז הערה 14) וז"ל: "נראה לפרש בעזה"י לשון הש"ס (שבת כא, ב) דשאל "מאי חנוכה", עד דתנו רבנן וכו' עד לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה. והנה לשון מהו חנוכה אין לו הבנה. אך לפי הנ"ל אתי שפיר בעזהי"ת, דכוונתו לשאול מהו עיקר חנוכה - האם הנרות או ההלל והודאה. לכך סיים לשנה אחרת קבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה, זה הוא עיקר חנוכה, לא הנרות. ומה יומתק לשון רש"י (שם ד"ה ועשאום) שכתב, לא שאסורים במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה. ולמה לא נקט הדלקת הנרות, מזה מוכח שזה אינו עיקר התקנה ואינו אלא סניף, דזה הוי עיקר בעיית הש"ס ופשיטותיה".

ומתוך חידוש זה פסק הגר"ש קלוגר נפקא מינה לדינא: "והנה קא משמע לן בזה... על דרך מ"ש בהלכות ראש השנה (כוונתו למובא לעיל אות א) כן הכי נמי נפקא מינה כאן, אם אחד בדרך ואם ילך לאיזה כפר ישיג שם נרות בלילה, אבל אז לא יוכל להגיע בבוקר למקום שמתפללים בהלל, ואם ילך למקום שמתפללים בבוקר לא יהיו לו נרות בלילה. או אם היה בתפישה ונתנו לו רשות איזה מצוה שירצה יקיים, אם יבחר יותר בנרות או בתפילה. יבחר יותר בתפילה והלל וילך למקום שמתפללים בבוקר ולא למקום הנרות מטעמים הנ"ל".

מדברים אלו אנו למדים כי הסיבה שלדעת הגרש"ק יש להעדיף את אמירת ההלל על הדלקת הנרות היא, בגלל שמסוגית הגמרא מוכח שעיקר קביעות ימי החנוכה הוא בהלל והודאה. ולפיכך בסדר הקדימויות, אמירת הלל קודמת להדלקת הנרות. והדמיון להלכות ראש השנה הוא, כי שם למדנו שאם באפשרותו לקיים מצוה אחת בלבד, עליו להעדיף את המצוה החשובה יותר [ספק מצוה דאורייתא של תקיעת שופר על פני תפילת מוסף מדרבנן] - כך גם בנדון דידן, אם עליו לבחור בין הדלקת נרות חנוכה או אמירת הלל, צריך להעדיף את המצוה החשובה יותר. ומאחר ולדעת החכמת שלמה, אמירת הלל בחנוכה היא "עיקר תקנת" החנוכה, היא עדיפה על הדלקת נרות.

[בספר חשוקי חמד על מסכת שבת (דף כא עמ' ב) הביא את דברי החכמת שלמה כתשובה לשאלה, בדבר אדם הנמצא בכלא ולא יכול לקיים מצות הדלקת נר חנוכה וגם לא לומר על הנסים והלל, כי המקום שם לא נקי, ויכול לשלם שוחד לשר בית הסוהר כדי שישחרר אותו לחצי שעה, או להדלקת נר חנוכה בשקיעה, או למחרת ביום שיוכל לומר על הניסים - במה יבחר.

ולאחר שהביא את הכרעת הגר"ש קלוגר שיש להעדיף אמירת הלל, מפני שהיא עיקר תקנת החנוכה, העיר שיוצא לפי דבריו לדינא שאם כבר הדליק נר חנוכה ונכלא בכלא, ונמצא במקום שלא נקי ואינו יכול לברך ולהלל, יצטרך למכור כסותו כדי להשתחרר לומר את ההלל. ודין זה שצריך למכור כסותו נאמר רק לענין קניית שמן להדלקת הנרות, כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרעא סע' א) שצריך להיזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן לנר. ומכל מקום סיים שם: "ואולי אין זה קשה כל כך, כי הוא דבר שלא שכיח ולכן לא כתבוהו"].

ג. ואילו הגרש"ז אויערבך חלק על הגרש"ק, כפי שהביא בספר נשמת אברהם, שהגרש"ז הניח את דברי החכמת שלמה ב"צריך עיון", ואמר "שמסתבר כי פרסומי ניסא דנרות חנוכה עדיף. לא מבעיא אם הוא רק לא יוכל להתפלל שחרית בציבור ויצטרך להתפלל ביחידות, אלא אפילו אם יודע שיעבור זמן תפילת שחרית עד שיתפנה מעבודתו, גם אז יבחר להדליק נרות חנוכה ויתפלל אחר כך מנחה שתים עם הלל".

ומתבארת דעת הגרש"ז אויערבך, שהדלקת נר חנוכה עדיפה על אמירת ההלל [כאשר יכול לקיים מצוה אחת בלבד].

ובספר הליכות שלמה (חנוכה, פרק יז אורחות הלכה הערה 14) נתווסף בביאור הדברים, שהגרש"ז חלק על יסודו של הגר"ש קלוגר שאמירת ההלל בחנוכה היא עיקר מטרת קביעות ימי החנוכה, כי לדעת הגרש"ז אמירת ההלל בשמונת ימי חנוכה אינה משום תקנת ההודאה המיוחדת שתיקנו חכמים זכר לנס, אלא כדין כל יום שנגאלו בו אבותינו שמשום חשיבות הימים תיקנו בהם אמירת הלל. ולכן סבור הגרש"ז שאין לומר שהלל עדיף על הדלקת הנר [בגלל שיש להלל חשיבות מיוחדת מצד עצמה] אלא פרסומי ניסא של נרות חנוכה עדיף, דלא כהחכמת שלמה.

[שיטתו של הגרש"ז בהבנת יסוד דין הלל בחנוכה נתבארה בספר הליכות שלמה (חנוכה פרק טז סע' ט) וז"ל: "עיקר תקנת חכמים להדליק נרות בחנוכה היא כדי להודות על ידי זה על הנסים הגדולים שעשה הקב"ה לאבותינו בימים ההם בנצחון המלחמות, ולכן כוונת הלב בשעת ההדלקה, להודות ולהלל לה' על ניסי נצחון המלחמות היא מעיקר המצוה". וביאר הגרש"ז (דבר הלכה הערה טז) שאמירת ההלל בחנוכה אינה מפני חובת ההודאה המיוחדת על הנסים שהיו אז, שהרי כבר הקשו הראשונים מדוע גומרים ההלל בכל שמונת ימי החנוכה, אלא "אמירת ההלל בחנוכה היא מפני תקנת הנביאים שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק, וכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן כמבואר בפסחים (קיז, א) אף שבהלל עצמו אין שום זכר לאותם הניסים אשר חייבים להודות ולהלל עליהם. וכיון שכן שפיר תיקנו חכמים לומר הלל כל שמונת הימים, כי הם ימים המיוחדים להלל בלבד, וכיון שהיה אות מן השמים על ידי פך השמן שצריכים לשמוח כל שמונה ימים, שפיר אומרים וגומרים הלל בכל שמונה ימים"].

לסיכום: השאלה האם הדלקת נר חנוכה עדיפה על אמירת הלל או ההיפך, שנויה במחלוקת הגר"ש קלוגר והגרש"ז אויערבך, ושורש מחלוקתם, האם לאמירת הלל בחנוכה יש חשיבות מצד עצמה בהיותה עיקר סיבת קביעת ימי החנוכה - כך סבור הגרש"ק, ולכן לדעתו אמירת ההלל קודמת לנר חנוכה. או שלאמירת ההלל בחנוכה אין חשיבות מיוחדת מצד עצמה אלא היא נובעת מהחיוב הכללי לומר הלל בימים שנעשו בהם ניסים - כך סבור הגרש"ז, ולכן לדעתו נר חנוכה עדיף בגלל שיש בו פרסומי ניסא.

אך עדיין לא התברר לנו מדוע השאלה האם להעדיף להדליק נר חנוכה בלילה או להמתין ולומר הלל ביום, אינה תלויה בדין "אין מעבירין על המצוות", ולכאורה אסור להעדיף את אמירת ההלל ביום משום שבזה הוא "מעביר" על מצות הדלקת הנרות בלילה, ומדוע פסק הגר"ש קלוגר שעדיף להתפלל בבוקר הלל מאשר להדליק נר חנוכה בלילה. וצ"ע.

* * *

ד. ההלכה ש"אין מעבירין על המצוות" מוזכרת בש"ס בכמה מקומות.

במסכת יומא (לג, א) ביאר רבא מדוע דישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות "דאמר כריש לקיש אין מעבירין על המצוות". וכתב רש"י (שם ד"ה אין מעבירין) "אין מעבירין, הפוגע במצוה לא יעבור ממנה, ונפקא לן במכילתא מושמרתם את המצות, קרי ביה את המצוות, לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן".

ומבואר כי בשתי מצוות נפרדות, נאמר הכלל "אין מעבירין על המצוות", שיש לקיים את המצוה הראשונה הבאה לידו של האדם, ואסור לעבור עליה ולעסוק במצוה אחרת.

ובמסכת מגילה (ו, ב) מובא שהמצוות של חודש אדר נוהגות באדר ראשון [לדעת רבי אליעזר ברבי יוסי] משום שאין מעבירין על המצוות.

כאן מבואר שגם בקיום אותה מצוה נאמר הכלל "אין מעבירין על המצוות" בזמן המצוה, והיינו שאין להעבירה מהזמן המוקדם לזמן המאוחר.

ובתוספות במסכת יומא (לג, א ד"ה אין מעבירין) כתבו כלל נוסף בהלכה ש"אין מעבירין על המצוות", וז"ל: "דלא שייכא דריש לקיש [שאין מעבירין על המצוות] אלא היכא דבעינן למעבד תרוייהו, שיש להקדים ההוא דפגע ביה ברישא. אבל היכא דלא עבדינן אלא חד, לא גמרינן מיניה, ונעביד לתדיר לחודיה ולא נעביד לשאינו תדיר".

כלומר, לפי תוספות הדין "אין מעבירין על המצוות" נאמר רק כשמתכוין לעשות שתי מצוות, שאז צריך לקיים את הראשונה ולא "להעביר" עליה. אך כשאין לו פנאי או אפשרות לקיים אלא מצוה אחת, אינו מחוייב לקיים את המצוה הראשונה הבאה לידו מדין "אין מעבירים על המצוות", אלא עליו לקיים את המצוה החשובה יותר [ולהלן יובאו הדוגמאות לכך].

ה. החיי אדם (כלל סח סע' א) סיכם את כללי ההלכה שאין מעבירין על המצוות, וז"ל:

"קיימא לן אין מעבירין על המצוות, רצונו לומר מצוה שתבוא לידו תחילה, יעשנה ולא יניחנה מפני שרוצה עכשיו לעשות אחרת ואחר כך יעשה זה, וכל שכן שיניחנה לגמרי כדי לעשות אחרת, והוא איסור מן התורה, שנאמר ושמרתם את המצות, קרי ביה "המצוות" בחיריק, שלא תחמץ ותיישן, וכל שכן דאסור להחמיצה ולעשותה אחר כך וזה שאמרו "אל תחמיצנה", לזמנה". והוא מוסיף ומבאר:

"דלא שייך דלא מעבירין אלא כשרוצה ב' מצוות, כגון שרוצה להניח טלית ותפילין דבאיזה שיפגע תחלה צריך לעשות. אבל אם אין לו פנאי לקיים שניהם רק אחת, לא שייך בזה אין מעבירין, אלא אדרבה אזלינן אחר המצוה החמורה, כגון ציצית ותפילין, תפילין חמורה שהיא קדושה ביותר וגם חובת הגוף, וכן כל כיוצא בזה. או אחת תדירה ואחת אינה תדירה כל כך, יעשה התדיר, דקיימא לן תדיר עדיף. וכן אם אחת עוברת ומצוה השניה אינה עוברת, יעשה העוברת ואפילו יש לפניו מצוה דאורייתא לעשות היום, רק כשיעשנה היום לא יוכל למחר לעשות מצוה דאורייתא אחרת שהיא חמורה מזו, מצוה דלמחר עדיף".

ולפי זה פסק החיי אדם: "ולכן נ"ל באנשי חיל יהודים שצריך לילך על משמר שלו בערב יום כיפור וכיוצא בו, אלא דאז לא יכול להניח תפילין באותו יום, ולעומת זה יכול למחר ביום הכיפורים להתענות או אפילו משום קריאת שמע דלמחר, ויכול להחליף המשמר עד למחר, לא אמרינן אין מעבירין על המצוות, ומוטב שלא יקרא היום. ודוקא בזמן מועט יום או יומים, בזה לא שייך שמא ימות. אבל באיזה ימים, צ"ע, דאפשר דחיישינן שמא ימות, וכן כתב מג"א (ריש סי' כה) ראיה מילקוט, דאפילו מליל שבת עד מוצאי שבת לא משהינן".

עוד פסק החיי אדם (בהמשך דבריו המובאים לעיל) וז"ל: "אף על גב דשהויי מצוה לא משהינן, כדאמר מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, דווקא כשיכול לעשות המצוה עכשיו כמו שיעשה לאחר זמן. אבל אם אינו יכול לעשות עכשיו כמו למחר, דאם ימתין יעשה מן המובחר - מוטב שימתין יום או יומים כדי לעשות מן המובחר, כן כתב בשו"ע (או"ח סי' תכו סע' ב). אבל בספר חסידים כתב, דאם יכול לקיים תיכף, אף שאינו נאה כל כך, יקיים תיכף". וכוונתו לפסק השו"ע בהלכות ברכת הלבנה: "אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים". ולעיתים תחילת זמן קידוש הלבנה הוא לפני מוצאי שבת, ועם כל זאת פסק המחבר שצריך להשתהות מקיום המצוה עד לזמן שהיא מתקיימת באופן המובחר ביותר - "במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים".

הרי לנו שיטתו של החיי אדם על פי דברי התוספות, שכאשר יכול לקיים מצוה אחת בלבד [מתוך שתים], והשאלה היא האם יקיים עכשיו מצוה אחת, או שימתין לזמן מאוחר כדי שיוכל לקיים מצוה אחרת חשובה יותר - עליו להמתין כדי לקיים את המצוה החמורה יותר, ואינו זה נחשב "אין מעבירין על המצוות" כי באופן זה שיכול לקיים רק מצוה אחת, צריך לקיים את החמורה שבהם.

וכמו כן, בקיום של מצוה אחת - רשאי להמתין כדי לקיימה באופן מהודר יותר, ואין זה בכלל "אין מעבירין על המצוות".

ו. אולם יש החולקים על החיי אדם.

בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן יג) נשאל: "ראובן היה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצוות, והתחנן לפני השר או ההגמון ולא אבה שמוע להניחו זולתי יום אחד בשנה איזה יום שיחפוץ, יורה המורה איזה יום מכל ימות השנה יבחר ראובן הנזכר ללכת לבית הכנסת".

תשובת הרדב"ז היתה: "הנה ראיתי אחד מחכמי דורנו בתשובה דבר זה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ועל יסוד רעוע בנה יסודו. בתחלה כתב דעדיף יום הכיפורים, ואחר כך החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסומי ניסא דבעינן עשרה, ואין ראוי לסמוך על דבריו. אבל מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קיימא לן דאין מעבירין על המצוות, ואין חולק בזה כלל. הלכך המצוה הראשונה שתבוא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת, ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות, וזה פשוט מאד אצלי".

וכדברי הרדב"ז פסק גם בשו"ת חכם צבי (סימן קו) שכתב: "רואה אני את דברי הרדב"ז תלמוד ערוך בפ"ק דמועד קטן (ט, א) דקא רמו קראי אהדדי כתיב (משלי ד, כז) פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו [כלומר שקול מצוות ועיין בהן איזו מצוה גדולה ועשה הגדולה, רש"י], וכתיב (משלי ה, ו) אורח חיים פן תפלס [דמשמע כל מצוה שתבוא לידיך עשה אותה בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה, רש"י]. לא קשיא, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ופרש"י, מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, פלס מעגל רגלך שתעשה אתה הגדולה וחבירך יעשו הקטנה. ובמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, אל תפלס אלא מצוה שבא לידיך בין גדולה ובין קטנה עשה [עכ"ל רש"י שם]. ומסתמא דברי הרדב"ז ז"ל במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים מיירי. וההיא דברכת הלבנה שפסק הרב [בשו"ע; הובא לעיל אות ה] שיש לנו להמתין לא קשיא, דהתם המצוה ההיא נעשית באופן יותר משובח לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב... אבל במצוות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה".

ומתבאר בדברי הרדב"ז והחכם צבי, שהודו לחיי אדם בהלכה שבקיום מצוה מותר להשתהות כדי לקיימה באופן מהודר יותר, אולם נחלקו עליו כשיכול לקיים מצוה אחת בלבד, והמצוה שפגע בה תחילה היא מצוה קלה והשניה חמורה: לדעת הרדב"ז והחכם צבי נאמר בזה הכלל שאין מעבירין על המצוה הקלה בכדי לקיים את החמורה, והוא מחוייב לקיים את המצוה הראשונה הבאה לידו, ואפילו שהיא פחות חשובה מהמצוה שיוכל לקיימה מאוחר יותר. אולם לדעת החיי אדם, ימתין כדי לקיים את המצוה החמורה יותר, ואין זה נחשב "אין מעבירין על המצוות".

גם בהלכות קידוש נחלקו הפוסקים, האם להמתין כדי לקיים את המצוה החמורה יותר.

המשנה ברורה (סי' רעא ס"ק ב) הביא את דברי המג"א (שם ס"ק א) שכתב: "ודע דקידוש של יום טוב הוא מדרבנן ומכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת. ואם יום טוב חל בערב שבת ואין לו אלא כוס אחד, מניחו לשבת שהוא מן התורה, וביום טוב יקדש על הפת". ומבואר בדבריהם כדעת החיי אדם, שכאשר יכול לקיים מצוה אחת בלבד, עדיף שימתין לזמן מאוחר כדי שיוכל לקיים את המצוה החשובה יותר, ולכן עדיף להמתין לשבת כדי לקיים קידוש מדאורייתא, מאשר לקיים עתה [ביום טוב] מצות קידוש מדרבנן.

אולם בשער הציון (שם ס"ק ג) ציין, שבפמ"ג (שם אשל אברהם ס"ק א) פקפק קצת בדין המג"א, וז"ל הפרי מגדים: "ואם יום טוב בערב שבת, ואפילו הכי ממתין על של שבת דהוי דבר תורה על היין כמו שכתב הרא"ש, מכל מקום אימא דמצוה דרבנן דהאידנא עדיף, והא דאין שום מצוה דבר תורה נדחית מפני דרבנן היינו בהגיע זמן שניהם". וזהו כדעת הרדב"ז והחכם צבי שיש לקיים את המצוה הראשונה הבאה לידו, ואפילו שהיא פחות חשובה מהמצוה שיוכל לקיימה מאוחר יותר.

* * *

ז. ומעתה נראה שהשאלה האם להעדיף להדליק נר חנוכה בלילה מדין "אין מעבירין על המצוות", או לומר הלל ביום - תלויה במחלוקת הפוסקים הנ"ל כשיכול לקיים מצוה אחת בלבד, והמצוה שפגע בה תחילה היא מצוה קלה והשניה חמורה, האם נאמר בזה הכלל שאין מעבירין על המצוה הקלה בכדי לקיים את החמורה, וחייב לקיים את המצוה הראשונה הבאה לידו, ואפילו שהיא פחות חשובה מהמצוה שיוכל לקיימה מאוחר יותר, או שעליו להמתין כדי לקיים את המצוה החמורה יותר.

ורבי שלמה קלוגר שפסק כי יש להעדיף את אמירת ההלל משום שזהו "עיקר תקנת החנוכה", סבר כדעת החיי אדם, שכאשר יכול לקיים מצוה אחת בלבד, עדיף שימתין לזמן מאוחר כדי שיוכל לקיים את המצוה החשובה יותר. וכאן מאחר ואמירת ההלל חשובה יותר, עדיף להמתין לשחרית כדי לומר הלל מאשר להדליק נר חנוכה בערב. [ומיושב מה ששאלנו [לעיל אות א] מהי הראיה שהביא החכמת שלמה לספק האם קיום הדלקת נר חנוכה עדיף על אמירת הלל, מדין העדפת תקיעות על תפילת מוסף, והיינו שהראיה מהלכות ראש השנה היא, שאם יכול לקיים רק מצוה אחת, יש להעדיף את המצוה החשובה יותר].

אולם לפי הרדב"ז והחכם צבי, יש להעדיף להדליק נרות עתה, ואפילו אם אמירת ההלל חשובה יותר מהדלקת הנרות, כי גם בזה נאמר הכלל שאין מעבירין על המצוה הקלה בכדי לקיים את החמורה, והוא מחוייב לקיים את המצוה הראשונה הבאה לידו, ואפילו שהיא פחות חשובה מהמצוה שיוכל לקיימה מאוחר יותר.

ח. אולם המבואר לעיל ראוי להֵאמר רק אם נבין שהדלקת נר חנוכה ואמירת הלל הן שתי מצוות נפרדות, והשאלה היא איזה מהן עדיפה - הראשונה שבאה לידו, או החשובה שבהן, ובזה באנו למחלוקת החיי אדם עם הרדב"ז והחכם צבי, וככל המבואר. אולם יתכן לומר שהדלקת נר חנוכה ואמירת הלל אינם שתי מצוות נפרדות, אלא מצוה אחת הכוללת שני חלקים: הדלקת נרות, והלל והודאה.

ויסוד לכך הוא הבנתו של הגרש"ז אויערבך, כפי שנתבאר לעיל [אות ג] ש"כוונת הלב בשעת ההדלקה להודות ולהלל לה' על ניסי נצחון המלחמות היא מעיקר המצוה", ונמצא לפי דבריו שהן הדלקת הנרות והן אמירת ההלל הם שני חלקים של מצות ההודאה לה' על הנסים. ונשאלת השאלה, האם הכלל "אין מעבירין על המצוות" נאמר גם במקום שיש שני חלקים במצוה אחת, ורוצה "להעביר" על החלק הראשון הבא לידו, כדי לקיים את החלק הבא.

ומסברא נראה שהדבר תלוי בטעמי האיסור "להעביר" על המצוות, כפי שהביא בספר מסדר חילוקים ושיטות (אות מח) טעמים אלו:

בספר לקט הקמח ושארית יעקב, וכן בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סימן ח) ביארו שהוא משום ביזוי מצוה, כי כאשר מניח מצוה שבאה לידו ועוסק באחרת, הרי זה בזיון המצוה הראשונה.

אולם בספר קדשי דוד כתב שהטעם הוא בגלל החשש שעד שיקיים את המצוה האחרת ימות או יאנס ולא יקיים אף אחת מהן.

נפקא מינה בין הטעמים: [א] "זמן מועט" - אם הטעם הוא משום שמא ימות או יאנס, ברור שלא חוששים לזמן מועט. אבל אם הטעם הוא משום ביזוי מצוה, אין הבדל בין זמן מועט לזמן מרובה. [ב] כש"העביר" על המצוה הראשונה ופגע באחרת, האם צריך לחזור לראשונה. לפי הטעם משום ביזוי מצוה, חוזר לראשונה ואין בזה ביזוי למצוה השניה. אבל אם הטעם הוא מחשש שמא ימות או יאנס, הרי אם ישהה כדי לחזור לראשונה, שוב יש לחשוש שמא ימות או יאנס, ולפיכך עדיף שימשיך ויקיים המצוה השניה.

ונראה כי השאלה, האם הכלל "אין מעבירין על המצוות" נאמר גם במקום שיש שני חלקים במצוה אחת, ורוצה "להעביר" על החלק הראשון הבא לידו, כדי לקיים את החלק השני - תלויה בשני הטעמים הנ"ל.

לפי הטעם שהאיסור "להעביר" על המצוות הוא משום ביזוי מצוה, מסתבר כי טעם זה שייך בשתי מצוות נפרדות, שאם יעזוב האחת ויעבור לשניה הרי הוא מבזה את המצוה הראשונה. אולם בשני חלקים של אותה מצוה, לכאורה לא שייך טעם זה. ולכן במצות ההלל בחנוכה שיש בה שני חלקים, הדלקת הנר בערב ואמירת ההלל בבוקר, אין זה בזיון להדלקת הנר אם יעדיף את אמירת ההלל, כיון שסוף כל סוף גם ההלל וההודאה הוא חלק של אותה מצוה, ועדיין עוסק באותה מצוה.

אולם אם הטעם שאין מעבירין על המצוות הוא בגלל החשש שמא ימות, אין הבדל בין שתי מצוות נפרדות לבין שני חלקים של אותה מצוה, תמיד קיים החשש שאם ישתהה כדי לקיים את המצוה האחרת, יאנס ולא יקיים אף אחת מהן, ובשל כך עליו לקיים את המצוה הראשונה שבאה לידו.

ט. בספר חשוקי חמד על מסכת שבת (דף כא עמ' ב) דן רבי יצחק זילברשטיין בענין "אין מעבירין על המצוות באותה מצוה", וז"ל:

"שאלה: ביום ה' דחנוכה באמצע הדלקת הנרות כשפגע בנר ד' ראה שכבה נר א', האם מותר להדליקו קודם נר הרביעי, דאולי יש בזה משום אין מעבירין על המצוות [ואע"פ דקיי"ל כבתה אינו זקוק לה, מ"מ צריך להדליק שוב את הנר שכבה, כי כל עוד שלא נסתיימה כל ההדלקה זקוק לה. כמבואר בביאור הלכה בסימן תרעג ד"ה אם כבתה].

והביא הרב זילברשטיין, את דברי הט"ז (סימן תרעו ס"ק ו) שכתב בסדר הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, שיעמיד את המנורה ממזרח למערב והנר הראשון ידליק במזרח, ואחר כך יוסיף לצד מערב ויתחיל תמיד בנר הנוסף. וביאר טעמו משום שאין מעבירין על המצוות, כי הנר המערבי הוא בצד ימינו של המדליק [שפניו לדרום ויד ימינו לכיוון מערב], ואם יתחיל בנר המזרחי הרי הוא מעביר על המצוות, במה שמוליך ידו לצד הנרות המוכנים לפניו, ושיכל ידו להדליק הנר שמאלי שלו. ומשום כך כתב המשנה ברורה (סי' תרעו ס"ק יא) בשם החיי אדם שירחיק עצמו לצד שמאל בעת ההדלקה [כדי לחשוש לכתחילה לדברי הט"ז].

ומתוך דברים אלו מסיק הרב זילברשטיין: "על כל פנים שמענו מדברי הט"ז ששייך אין מעבירין על המצוות גם בנרות חנוכה מנר לנר. ולפי זה הוא הדין בנדון דידן, לא יעזוב את הנר הרביעי וישוב לנר הראשון". אולם הוא מציין כי המהרש"ם (דעת תורה סימן תרעו אות ה) כתב על דברי הט"ז שבאותה מצוה לא שייך אין מעבירין, והמהרש"ם הוכיח זאת מסברא: "דאם לא כן יתחייב תמיד ללמוד בספר הראשון הבא לידו".

נמצא שגם אם נאמר שהדלקת נרות חנוכה ואמירת ההלל הם שני חלקים של מצות ההודאה לה' על הנסים, הרי שנחלקו הט"ז והמהרש"ם האם הכלל "אין מעבירין על המצוות" נאמר גם במקום שיש שני חלקים במצוה אחת, ורוצה "להעביר" על החלק הראשון הבא לידו, כדי לקיים את החלק האחר.

[ומכל מקום יש להעיר על פי הנדון המובא בשו"ת רבי עקיבא אייגר (מהדורא תניינא סימן יג) שנחלקו האחרונים האם מברכים ברכה על הדלקת נר חנוכה מדין הידור, כגון "היה עומד ליל ז' כסבור שהוא ליל ו' והדליק ו', ואחר כך נודע לו שהוא ז' ושצריך להדליק עוד אחד". לדעת הפרי חדש (פרי חדש סי' תרעב) על הדלקה של הידור לא יברך. אך לדעת האליה רבה (שם) צריך לברך.

ולפי זה נמצא שיש הבדל בין הדלקת הנר הראשון שהוא מעיקר הדין, לעומת הנרות האחרים שהם מדין הידור - ושוב חזרנו למחלוקת החיי אדם והרדב"ז, ולפי החיי אדם יתכן בהחלט שאין איסור מדין "מעבירין על המצוות" להעביר מהנר הרביעי לראשון, כי הנר הראשון חשוב יותר מהנרות האחרים בגלל שהוא מעיקר הדין, ולכן יש להדליקו קודם. ואילו לדעת הרדב"ז תמיד יש לקיים את המצוה הראשונה הבאה לידו, וגם אם הבאה אחריה חשובה יותר].

י. עוד נראה לדון בשאלה האם להעדיף נר חנוכה או הלל, על פי מחלוקת האחרונים האם אומרים "אין מעבירין על המצוות", כשמצוה אחת אינה חובת גברא.

השו"ע (או"ח סי' כה סע' ב) פסק: "מי שהוא זהיר בטלית קטן ילבשנו, ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית מוכתר בתפילין לבית הכנסת, ושם יתעטף בטלית גדול". וכתב המג"א (שם ס"ק ד) "ונראה לי דאע"פ שבא הטלית גדול לידו קודם שהניח תפילין, אינו צריך להתעטף בו בביתו, כיון שאין דעתו ללובשו כאן". משמע מדבריו, שדווקא משום שאין דעתו ללובשו בביתו, אינו מחוייב להתעטף בטלית גדול, אבל אם היה דעתו ללובשו בביתו, היה צריך להתעטף קודם שיניח תפילין משום שאין מעבירין על המצוות. והרי ציצית אינה "חובת גברא" כפי שנפסק בשו"ע (או"ח סימן יז סע' ב) שאם אין לו טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית. ומכאן, שלדעת המג"א, ההלכה שאין מעבירין על המצוות נאמרה אפילו כשאחת המצוות אינה חובה גמורה על הגברא.

אולם השאגת אריה (סוף סימן כח) כתב: "דלא אמרינן אין מעבירין על המצוות אלא בשתי מצוות, אבל דבר הרשות אי מקדים לה לית לן בה, דהא מותר להניח המקטורן על ראשו קודם שמניח תפילין של יד, וזה ברור. לפיכך בין טלית גדול או קטן, אם רצה להקדים לתפילין שפיר דמי". ומתבאר בדבריו, שמכיון שמצות ציצית אינה חיוב על הגברא, לא נאמרה בה ההלכה "אין מעבירין על המצוות", וכאשר יש לפניו תפילין או ציצית יכול להקדים התעטפות בציצית להנחת תפילין, כי אין זה נחשב שמעביר "מצוה" על פני "מצוה", שהרי ציצית אינה ככל מצוה שהיא חובת גברא.

ובספר ברכת דבש (עמ' קח) תלה את מחלוקת המג"א והשאגת אריה אם "אין מעבירין על המצוות" נאמר גם כשמצוה אחת אינה חובת גברא, בטעמים שנתבארו לעיל, מדוע אין מעבירין על המצוות: "אם הטעם הוא משום דחיישינן שעד שיקיים המצוה האחרת יאנס, אם כן הוא הדין ושייך חשש זה כשמצוה אחת רשות. אך אם הטעם שאין מעבירין על המצוות הוא משום ביזוי מצוה, אם כן כשאחת מהן רשות ומעביר עליה מפני מצוה שהיא חובה, אין כאן ביזוי מצוה".

והנה בשיעור נר איש וביתו נתבאר בהרחבה שנר חנוכה הוא חיוב על הבית, וכפי שדייק הפני יהושע (שבת כא, ב ד"ה בגמרא) מלשון הגמרא "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו", וז"ל: "נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצוות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד, דקיימא לן נמי (קידושין מא, א) מצוה בו יותר מבשלוחו, אלא דשאני הכא שאין עיקר המצוה אלא בסמוך לרשות הרבים שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית, ועדיין צ"ע".

ואם כן, יוצא שמצות אמירת ההלל היא חובת גברא ואילו מצות הדלקת הנרות אינה חובת גברא אלא חובה על הבית. ולפי האמור, באופן שאחת המצוות היא חובת גברא ואילו האחרת אינה חובת גברא, באנו למחלוקת המג"א והשאגת אריה האם נאמרה בזה ההלכה שאין מעבירין על המצוות. לדעת המג"א, ההלכה שאין מעבירין על המצוות נאמרה אפילו כשאחת המצוות אינה חובה גמורה על הגברא. אולם לדעת השאגת אריה "אין מעבירין על המצוות" נאמר רק בשתי מצוות, אבל כאשר מצוה אחת אינה חובת גברא, לא נאמרה הלכה זו.

סוף דבר: השאלה האם נר חנוכה עדיף על אמירת הלל, או להיפך [כאשר יכול לקיים רק אחת מהם] - כגון ברופא הנמצא בתורנות ובאפשרותו ליטול חופשה כדי להדליק נר חנוכה בערב, או ליטול חופשה בבוקר כדי להתפלל ולומר הלל - תלויה במחלוקת החיי אדם והרדב"ז האם ההלכה "אין מעבירין על המצוות" נאמרה כשהמצוה הראשונה שלפניו היא קלה והשניה חמורה, או שבמקרה כזה ימתין לקיים את המצוה החמורה יותר.

עוד נתבאר, שיתכן והשאלה תלויה במחלוקת הפוסקים בדין "אין מעבירין על המצוות" בקיום שני חלקים של מצוה אחת.

וכן, שיש לתלות את השאלה במחלוקת האחרונים האם אומרים "אין מעבירין על המצוות", כשמצוה אחת אינה חובת גברא.

ולמעשה, שאלה זו שנויה במחלוקת: לדעת החכמת שלמה, הלל עדיף, והגרש"ז אויערבך פסק כי נר חנוכה עדיף.