דרשני:סימן יח-חזרה מהבטחת פדיון הבן לכהן (ובדיני חזרה מהבטחה בשאר מצות) (Zvi Ryzman)

סימן יח

חזרה מהבטחת פדיון הבן לכהן [ובדיני חזרה מהבטחה בשאר מצות]

בהלכות פדיון בכור (יו"ד סימן שה סע' ד) כתב הרמ"א: אמר לכהן לפדות את בנו אסור לחזור בו, מיהו אם חזר הוי חזרה". והוסיף לציין "ועיין לעיל סימן רסד", וכפי שפירשו הט"ז והש"ך כוונתו למש"כ הרמ"א בהלכות מילה (שם סע' א) שם: "ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק, ואם נתנו לאחד אסור לחזור בו, מיהו אם חזר בו הוי חזרה".

מקור דברי הרמ"א בהלכות מילה הוא תשובות מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג (סימן תתקמט) שדן בענין חזרה מהבטחה שאדם נתן למוהל שימול את בנו, ובתוך דבריו כתב: "אבל אם עדיין לא קדמו והרי שניהם עומדים לפנינו, אז ודאי אותו שנדר לו תחילה הוא קודם, דלא גרע ממכירי כהונה ולויה, דלמי שרגילים לתת להם חשיב להו בפרק כל הגט (גיטין ל, א) גבי המלוה מעות לכהן וללוי כאילו אתי לידיהו. ואמרינן בפרק הזהב (ב"מ מט, א) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי, רשאי בן לוי לעשותו תרומה ומעשר על מקום אחר, ואפילו ר' יוחנן מודה בה כיון דמתנה מועטת היא, דאין לישראל בה אלא טובת הנאה סמכא דעתא דבן לוי ולא מצי למיהדר ביה. הכי נמי [אין לו] במילת בנו אלא טובת הנאה ולא מצי למיהדר ביה וליתנו לאחר".

אולם מסיים המהר"ם, שלמרות שאסור לו לחזור בו, אין בית דין יכולין לעכבו מלחזור, אבל הוא עובר משום "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב" ומותר לקרותו רשע.

[תשובה זו של המהר"ם נרמזה בדברי המרדכי במסכת גיטין (רמז שסג) שכתב: "המלוה את הכהן ומוקי לה שם ל', ע"א) במכירי כהונה, אף על גב דלא אתי לידיה ולא הופרשו עדיין יכול לקנותם. וטעמא משום דכל מתנות כהונה חשיבא מתנה מועטת ואסור לחזור כדאמר בפרק הזהב, ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא, וכן פסק מהר"ם בנתינת מצוה דמוהל ובעל ברית". והבית יוסף (יו"ד סימן רסד) לאחר שהביא דברי המרדכי כתב "ואני מצאתי תשובת הר"מ עצמו וכתוב בה שנשאל על מי שנולד לו בן ונתנו ללוי למול", והעתיק שם את תשובת המהר"ם].

ונשאלת השאלה, מדוע הוצרך הרמ"א להשמיענו דין זה גם בהלכות פדיון הבן וגם בהלכות מילה. כמו כן יש לברר האם הלכה זאת נאמרה גם במצוות אחרות, כגון הממנה סופר לכתוב לו ספר תורה או מזוזה או שממנה שליח לתרום תרומה, האם יכול לחזור בו, ואם חזר האם הוי חזרה, ואם אכן כך הוא הדין, מדוע הרמ"א הזכיר זאת רק במצוות ברית מילה ופדיון הבן ולא הזכיר זאת גם במצוות אחרות.

עוד יש להבין, בשו"ע חו"מ בהלכות מקח וממכר (סימן רד) ישנו סימן שלם העוסק בדיני "אימתי מקבל החוזר בו מי שפרע ומתי נקרא מחוסר אמנה". בסעיף א איתא: "מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים, אע"פ שלא נקנו לו המטלטלים, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל "מי שפרע". וקבלת "מי שפרע" מבוארת שם בסעיף ד: "כיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין ואומרים, מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים סוף, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. וברמ"א: יש אומרים שאומרים לו הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך, ויש אומרים שאומרים לו ברבים.

עוד מבואר שם, שיש אופנים שאינם חמורים עד כדי כך שמקבל עליהם "מי שפרע", אלא נחשב רק "מחוסרי אמנה". כגון בסעיף ז: הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו, אע"פ שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון, וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו". וכמו כן בסעיף ח: "וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותה בדברים שהם נקנים בהם".

ולכאורה ההלכה שנאמרה בדברי המהר"ם מרוטנבורג והמרדכי והובאה בדברי הרמ"א, שאסור לחזור בו אם הבטיח למוהל שימול את בנו או שהבטיח לכהן שיפדה את בנו, היא אותה ההלכה המבוארת בחושן משפט שאם הבטיח מתנה מועטת יש בזה משום מחוסר אמנה, ומעתה יש להבין מה נתחדש לענין ברית מילה ופדיון הבן, שנכתבו הלכות אלו במפורט בשלחן ערוך יורה דעה, הלא הם כבר נכללו בהלכה הכללית של מחוסר אמנה בשלחן ערוך חושן משפט.

ב.

וראיתי בשבט מיהודה (חלק יו"ד סימן נ) שנשאל אם מי שאמר שיתן את הכסף לפדיון בנו לכהן פלוני יכול לחזור בו וליתן לכהן אחר. ובדברי תשובתו כתב, שאסור לחזור בו כדין המבואר בחו"מ שאסור לחזור בו אם הבטיח מתנה מועטת, ולכן פשוט הדבר שאם הבטיח לכהן אחד אסור לחזור בו ולתת לכהן אחר את דמי הפדיון של בנו, וז"ל: "והנה מצינו ביו"ד (סימן רסד סע' א) ברמ"א, כי גם בענין שאין בו משום ממון, כגון שאמר לתת למוהל פלוני למול את בנו אסור לחזור בו, אלא שם הדין שאם חזר הוי חזרה, והכא שיש בזה דין ממון פשוט שאסור לחזור בו, ולדברי רב פפא אליבא דר' יוחנן בבבא מציעא שם לא מהני חזרה".

ומבואר שם בדבריו סברה לחלק בין דין חזרה בברית מילה שהוא בענין שאין בו משום ממון, לבין דין חזרה בפדיון הבן שיש בזה דין ממון.

ולפי סברה זו נוכל לבאר מדוע לא הסתפק הרמ"א במה שכתב בהלכות פדיון הבן שאין לחזור בו, אלא כתב דין זה גם בהלכות מילה, כדי שלא נאמר שרק בדבר שיש בו ענין ממוני כפדיון הבן, יש משום מחוסרי אמנה ושארית ישראל לא יעשו עולה, אבל בהלכות מילה לא היינו יודעים שיש בחזרה משום מחוסרי אמנה, מכיון שבמילה יש רק מצוה ללא כל ענין ממוני בעצם המצוה, היינו חושבים שיוכל לחזור בו כשנתן המילה, ולכן כתב הרמ"א שגם בברית מילה אסור לחזור בו.

אכן, עצם דברי השבט מיהודה שפדיון הבן שיש בו דין ממון לא מהני חזרה, נפלאו ממני, וכי נעלם ממנו רמ"א מפורש שפסק לא כן. ובכלל תמיהה רבתי היא שבכל דבריו לא זכר מדברי הרמ"א בהלכות פדיון בכור, וצ"ע.

ג.

ונראה בהקדם מה שכתב הכלי חמדה (פרשת נח אות ד) לבאר את דברי המשנה והשו"ע בדיני "מי שפרע" ו"מחוסר אמנה", מדוע תלו את הקללה דוקא בדור המבול ודור הפלגה, ומהו ההבדל בין חזרה מאמירת דברים ונתינת מעות [ללא קנין] שדינה קבלת קללת מי שפרע לבין חזרה מאמירת דברים בלבד שאינה אלא מחוסר אמנה.

וביאר הכלי חמדה את חטאם של דור המבול ודור ההפלגה: "דהנה בתחילת ברוא השי"ת עולמו ברא את האדם מורכב מחומר ומנפש, והנה החומר והנפש הם כוחות מנוגדים זה לזה, דהחומר שבאדם, משום היותו מן האדמה לכן מתאוה לכל החומריות והגשמיות, אמנם הנפש בהיותה חלק אלוקי ממעל תתאוה רק לטוב ולשאוף למרומים ממקום אשר שם נחצבה. ויש גם שהנפש שהיא בעצם חלק אלוקית תתאוה לחקור במופלא ממנה ותרצה להתבונן במה שלא הורשתה, ועל ידי זה יכולה לבוא לידי קיצוץ בנטיעות.

ולכן מיד כשברא השי"ת את האדם מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ועל ידי זה "ויהי האדם לנפש חיה" לרוח ממללא, צוה לו הקב"ה שבע מצות שהם שמירה לגוף ונפש. והיינו עבודה זרה וברכת השם, שהם מצד הנפש שתתאוה לחקור במהות המציאות ותוכל לבוא לידי כפירה ולידי ברכת השם חלילה. ושאר החמשה מצוות המה מצד שמירת הגוף, גזל ואבר מן החי ודינים וגילוי עריות ושפיכות דמים.

והנה דור המבול חטאם מצד הגוף כגון גזל ועריות ושפיכות דמים, אמנם דור הפלגה מפורש בתורה הקדושה (בראשית יא, ו-ז) "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות וגו' הבה ונרדה ונבלה שם שפתם", נראה מבואר דרצו לחטוא בכח הנפש דהוא רוח ממלא דהיינו כח הדיבור דהוא כח אלוקי ורצו בכח אחדותם בדיבור בכח האלקי שיש בהם לקצץ בנטיעות ח"ו. והיינו שחטא דור ההפלגה הוא מצד הנפש.

ועל פי דברים אלו ביאר הכלי חמדה, מדוע צריך בקנין מעשה של נתינת מעות או משיכה, ואין די בדיבור בלבד לעשיית חלות קנין. והיינו, שהדיבור הוא רוחני חלק אלוקי, מכל מקום האדם הקונה הוא בעל גוף גשמי, ולכן לבעל גוף צריך "מעשה" קנין גופני. ומטעם זה מובן ההבדל בין קניני הדיוט שצריך מעשה, לבין קנין הקדש ש"אמירה לגבוה כמסירה להדיוט", משום ש"לגבוה" שהוא ענין רוחני די בדיבור שזהו חלק רוחני ואמירה בלבד קונה ואין צורך במעשה.

ולכן מבאר הכלי חמדה את הענין שבאמירה ללא מעשה קנין הוא "מחוסר אמנה", משום שאם היה נשאר באמונה שלימה כמו שהיו ישראל במתן תורה, גם באמירת דברים הוי קנין, ומי שחוזר בו ואינו רוצה לקיים דבריו הרי הוא "מחוסר אמנה". אבל כשיש מלבד אמירת הדברים גם מעשה קנין ומתן מעות, דהיינו גם קנין הדיבור [נפש] וקנין הגופני [חומר] ובכל זאת לא רצה לקיימם, הרי שחטאו בכוח הדיבור שהוא כח הנפש ובקנין מעות שהוא קנין גופני, ולכן מקבל "מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה", דהיינו מי שפרע מדור המבול שחטאו בכוח הגוף - ומדור הפלגה שחטאו בכוח הנפש, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, עכ"ד הכלי חמדה.

ומעתה נראה לפי דבריו, שיש הבדל גדול בין ההבטחה בדברים והאיסור לחזור מכך האמורה בשו"ע חושן משפט, שהיא דיבור בעניינים גשמיים, לבין ההבטחה האמורה בהלכות מילה ושוב בהלכות פדיון בכור, שהם דיבורים בעניינים רוחניים של מצוות שנצטווינו עליהם.

ואפשר לומר, שהבטחה למוהל שיערוך את ברית המילה, כיון שהיא ענין רוחני של מצוה - אינה שייכת כלל לענייני חזרה המבוארים בחו"מ שם, הייתי חושב לומר שבמילה לא יוכל לחזור בו אם הבטיח, כי רק בענין ממוני יש לומר את הדין של חזרה ו"מי שפרע", וכן בשאר המצוות כמו מילה אין אפשרות לחזור, על זה בא הרמ"א לחדש שבמצוות יש את אותו הדין כמו בחושן משפט, ואם חזר בו מהני חזרתו אלא שעובר על מי שפרע. ולכן הוצרך הרמ"א לכתוב גם בהלכות מילה שדיני חזרה מהבטחה הם באותו גדר של חזרה ממתנה מועטת שהדין הוא שיש בזה משום מחוסר אמנה.

אמנם, העובדה שבמצות מילה אם חזר בו מהני חזרתו, אינה מחייבת ומכריחה שבפדיון הבן מהני החזרה. שכן מהות מצות פדיון בכור אינה רק מעשה מצוה גרידא אלא גם ענין רוחני של "פדיון נפש", וכפי שמבואר בדברי הספורנו על הפסוק (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור", וז"ל: "שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כעין לא תעבוד בבכור שורך, ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חודש בפרשת ערכין בהיות אז זמן פדיונו כאמרו ופדויו מבן חודש תפדה".

נמצא שפדיון בכור "פדיון נפש" הוא, וזהו ענין רוחני ונפשי כענייני הקדש. ומעתה יש לומר שהיה מקום להחמיר בענין פדיון בכור אף יותר מבמצות מילה, שכן מצות מילה אף שאינה ענין ממוני, מכל מקום הינה מעשה בגוף וקנין גופני, אולם פדיון בכור הוא פדיון נפש, ודומה עוד יותר לענייני הקדש ותחשב כאמירה לגבוה, לכן צריך הרמ"א שוב להשמיענו בהלכות פדיון בכור שדין חזרה מנתינת פדיון בכור כדין החזרה בכל מקום. ומכאן שכל המצוות הרגילות לומדים באמת מהלכות מילה, ואילו בפדיון הבן צריך חידוש מיוחד שגם באופן זה תועיל החזרה. וברור שדין מצוות אלו כפדיון הבן, אלמלא חידושו של הרמ"א, לא היו נלמדות מדין חושן משפט – שם זהו רק דין ממוני גרידא.

ד.

ענין דומה לנידון החזרה מהבטחה בפדיון הבן ובברית מילה, מובא בשו"ת מהר"ש מהגאון רבי שמואל ענגיל מראדמישלא (חלק ז סימן קפג), בענין עיר שנהגו בה "שכל סידור קידושין שהרב אב"ד לא רצה לסדר, היו הדיינים מסדרים את הקידושין ומזה היה להם הכנסה שהמחותנים נתנו להם איזה סכום כנהוג, ועתה יש להרב איזה תרעומת על הדיינים על לא חמס בכפם בדבר איזה פסק דין תורה שהוציאו, ועל כן יוצא נגדם ואינו מניח להם להיות מסדרי קידושין, ושולח במקומם איש אחד שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין, והדיינים צועקים שמקפח פרנסתם, כי מעולם החזיקו בזכות זו", עד כאן תוכן השאלה שם.

בתשובתו נכנס מהר"ש ענגיל לויכוח גדול בין האחרונים בענין, החתם סופר (חלק יור"ד סימן רל; חו"מ סימן כב) כתב שעכשיו שמקבלים את הרב ממקום אחר דינו כמו ששוכרים פועל ושכרו נקנה כשכר פעולת פועל אף בדיבור. אולם בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סי' נב) הקשה על זה, שהרי שכר הגיטין והקידושין הם דבר שלא בא לעולם שלא חל בו קנינים ואיך יהיה נקנה לרב.

ויישב קושיה זו בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה א חלק ב סימן לג) וכתב שכבר נודע מה שכתב הרשב"א בתשובה (חלק ג סימן עב; הובא בב"י חו"מ (סימן ס) שבשכירות קונה אף דבר שלא בא לעולם, וגם בקצות החושן (סימן שלב) כתב כן בפשיטות בלא להביא את דברי הרשב"א הנ"ל, והתפלא השואל ומשיב על הגאון מצאנז שלא הזכיר את דברי הרשב"א וכדבריו "ומהתימה על הרב הגאון מצאנז שלא נזכר בזה ובפרט שכבר כתב הש"ך שמצד המנהג אנו מוחים באחד שבא להשיג גבול הראשון ואם כן הדבר ברור שיכול לעכב כיון שכבר קיבלוהו לרב".

[ומצאתי בשו"ת מהר"ם שיק (חלק יו"ד סימן שו) שדן במקרה שאדם הבטיח לכהן שאם ישא אשה ויזכה ה' אותו בבן בכור יתן לו את חמש הסלעים, האם יש תוקף להבטחה ואינו רשאי לחזור בו. ופסק שדין השו"ע בהלכות מילה שאסור לחזור בו ואם חזר הוי חזרה, הוא משום שהקנין אינו חל על דבר שאין בו ממש והוא רק טובת הנאה, אך עם זאת כתב המהר"ם שיק, שאולי גם בנידון זה טוב שלא יחזור בו משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב". ומתבאר בדבריו חידוש, שגם כאשר עדיין לא נולד הילד, וכל ההבטחה היא בדבר שלא בא לעולם, מכל מקום לדינא טוב שלא יחזור בו משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", והיינו שלא כדעת הדברי חיים].

אמנם בשו"ת מהר"ש שם מסיק: "יפה כתב בשו"ת תועפת ראם והצדיק את שיטת הדברי חיים, משום דהא החתן והכלה עצמם לא התחייבו מעולם". כלומר מאחר והחתן והכלה לא נתחייבו, לכן למחותנים אין כל זכות להבטיח, וממילא בודאי שגם יכולים לחזור בהם.

והנה מדברי התועפות ראם נוכל ללמוד לעניין חזרה בפדיון הבן ובמילה, לפי המבואר בספר מלמד להועיל (יו"ד סימן צח) שבפדיון הבן חיוב הפדיון מוטל על האב לפדות את בנו, לעומת ברית מילה שעצם החיוב הוא על הבן עצמו רק שהאב עושה ומחויב לעשות עבור הבן, או שבית דין עושין עבורו.

ולפי זה מובן מה הוסיף הרמ"א בענין חזרה מהבטחה בפדיון הבן יותר על מה שכבר ביאר בדין חזרה מהבטחה בברית מילה, שכן היה מקום לומר שדוקא בברית מילה שלאב אין חיוב במצוה עצמה, כי חיוב מוטל על הבן - יכול לחזור בו, בגלל שאין לו זכות להבטיח, וכמו שכתב התועפות ראם לענין החזרה שיכולים המחותנים לחזור מהבטחה לרב מסדר קידושין. אבל בפדיון הבן שהמצוה מוטלת על האב, היה מקום לומר שבזה לא יוכל לחזור בו מההבטחה, ולכן הוצרך הרמ"א לחדש שעם כל זאת יכול לחזור בו גם במצוה כפדיון הבן, שהמצוה שייכת לו, אלא שיש לו איסור משום שארית ישראל לא יעשו עולה.

ועתה מיושב מה שהערנו לעיל, שאם אכן הדין הוא שאינו יכול לחזור בו מהבטחה בכל המצוות, מדוע הרמ"א הזכיר זאת רק במצוות ברית מילה ופדיון הבן. ולא הזכיר זאת גם במצוות אחרות. שכן לפי המבואר נראה שנוכל ללמוד ממצוות מילה ופדיון הבן בנין אב לכל המצוות, שכן בין אם המצוה אינה מוטלת עליו, לא יכול לחזור בו, וכמו שמצאנו בברית מילה שהחיוב אינו מוטל על האב ואעפ"כ אינו יכול לחזור בו, ובין אם המצוה מוטלת עליו אינו יכול חזור בו, וכפי שרואים בפדיון הבן שהמצוה מוטלת על האב לפדות את בנו ולכן אינו יכול לחזור בו. ושוב אין כל צורך לכתוב דיני חזרה מהבטחה בשאר המצוות, שהרי נכללו בדיני חזרה בברית מילה ופדיון הבן.