דרשני:סימן כ - בדיני כריכה מצה ומרור (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן ז [יז]

בדיני כריכת מצה ומרור

א. בגמרא פסחים (קטו, א) מובא: "אמר רב משרשיא בריה דרב נתן הכי אמר הלל משמיה דגמרא, לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא". ומוסיפה הגמרא: "ואפילו למאן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא בדרבנן, אתי דרבנן ומבטל ליה לדאורייתא".

והנה כוונת דברי הגמרא: "ואפילו למאן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו", היינו שכך היא דעת הלל, כמבואר בהמשך סוגיית הגמרא: "מאן תנא דשמעת ליה מצוות אין מבטלות זו את זה, הלל, דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת [את המצה והמרור] ואוכלן, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו". ואילו רבנן חולקין על הלל, כמאמר הגמרא שם: "חולקין עליו חבריו על הלל, דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר על מצות ומרורין יאכלוהו [ומדכתיב יאכלוהו, בלשון יחיד משמע], אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו".

בהסבר דעת רבנן נחלקו ר' יוחנן ורב אשי. לפי ר' יוחנן חולקים רבנן על הלל לגמרי, ולדעתם אין לכרוך המצה עם המרור, והאכילה אליבא דרבנן היא דווקא בלא כריכה. ורב אשי שהקשה על ר' יוחנן מלשון רבנן "אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו", סבר כי לדעת רבנן אין חובה דווקא לכרוך [כדרך שעשה הלל], אלא אפילו אם אוכלם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, גם כן יוצא ידי חובתו.

ומסקנת הסוגיא: "השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן עבדינן תרתי, דבתחילה מברך על אכילת מצה ואוכל מצה בפני עצמה, ומברך על אכילת מרור ואוכלו בפני עצמו. ואחר כך כורך מצה ומרור בהדי הדדי ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש כהלל".

ב. הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו) כתב, שלאחר סיום אמירת ההגדה "לוקח שני רקיקין וחולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך המוציא לחם מן הארץ. ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן". והוסיף הרמב"ם: "ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו".

ובהמשך (שם הלכה ז) כתב הרמב"ם: "אחר כך מברך על אכילת זבח ואוכל מבשר חגיגת י"ד ומברך על אכילת פסח ואוכל מגופו של פסח". וכל זה בזמן שהיה בית המקדש קיים, אבל בזמן הזה כתב הרמב"ם (שם הלכה ח) "מברך המוציא ועל אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטביל בחרוסת ואוכל, וזה מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש".

והנה על מה שכתב הרמב"ם (הלכה ו) "ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך על אכילת מצות ומרורין", השיג הראב"ד וכתב: "זהו כהלל, ומכל מקום הסדר לא דייק". ודברי הראב"ד צריכים ביאור, מה הוקשה לו, וכמו שכבר כתב המגיד משנה על דברי הראב"ד "ולא נתבאר טעמו".

ובלחם משנה ביאר את השגת הראב"ד שכוונתו לומר, מאחר ומדברי הרמב"ם "ואחר כך כורך מצה ומרור וכו' ומברך וכו' על אכילת מצה ומרורים", מוכח שסובר כהלל, אם כן מה פשר דברי הרמב"ם שכתב על הזמן שבית המקדש קיים "ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו". הרי מכיון שסובר כהלל, היה צריך לומר שיש לכרוך מצה ומרור יחדיו, וכמו שכתב הרמב"ם בדבריו לזמן הזה "דעבדין לתרוויהו" כדברי הגמרא, ומדוע כתב הרמב"ם שבזמן הבית אם אכל מצה או מרור כל אחד בפני עצמו, יצא.

ועוד הוקשה לראב"ד סדר דברי הרמב"ם, שהרי הרמב"ם נקט כהלל, והלל בזמן הבית היה כורך פסח עם המצה והמרור ביחד, שכן הלל דייק מלשון הכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו" - את הפסח. והקשה הראב"ד מדוע לא כתב הרמב"ם בהלכה העוסקת בזמן בית המקדש את דין כריכת המצה והמרור עם הפסח.

כדי לתרץ את הקושיות הנ"ל יש לבאר את יסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד - מדוע לפי הרמב"ם גם בזמן הבית לא היה כורך הפסח עם המצה והמרור, ולפי הראב"ד היה כורך שלשתם, אך לפני כן יש להקדים נושאים נוספים הטעונים בירור.

ג. כתב הרא"ש (פסחים פ"י סימן כה) על דברי הגמרא (פסחים קיד, ב) "אכלו לחצאין [רשב"ם: חצי זית בפעם הראשון וחצי זית בפעם השני, ובמרור מיירי] יצא, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס", וז"ל: "משום דמברך עליו על אכילת מרור צריך שיאכל כזית, דאין אכילה פחות מכזית".

והקשה השאגת אריה (סימן ק) על הרא"ש, מדוע הוצרך להביא ראיה מנוסח הברכה שמברך על אכילת מרור "ואין אכילה פחותה מכזית", והרי היה יכול להביא ראיה מלשון הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו", אשר מפורש בו לשון "אכילה" במרור "ואין אכילה פחותה מכזית", וצ"ע.

ד. בדברי הגמרא בפסחים (לה, א) מפורש שאין יוצאין ידי חובת מצה בטבל או במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שלא נפדו. והטעם לכך מובא (שם בעמ' ב) "דכתיב (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ, מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ אתה יוצא בו ידי חובת אכילת מצה בפסח אם עשאו מצה, יצא זה הטבל שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל", [וזהו גם הטעם במצה ממעשר שני או מהקדש שלא נפדה, שאין יוצאים בהם ידי חובת מצה, מכיון שאין איסורם משום בל תאכל חמץ].

ומהלכה זו יש להקשות על דברי הירושלמי (חלה פרק ב דף רעא) המובא בתוספות (קידושין לח, א ד"ה אקרוב) שהקשה, מדוע לא אכלו בני ישראל בכניסתם לארץ מצה מהתבואה החדשה, והרי "יבוא עשה דבערב תאכלו מצות (שמות יב, יח), וידחה לא תעשה דחדש". ולכאורה בגמרא בפסחים מפורש שיוצאים ידי חובה רק במצה שאיסורה משום בל תאכל חמץ, ולא שאיסורה משום דבר אחר, ואם כן לא קשה כלל שיבוא "עשה דמצה" וידחה לאו דחדש, שכן בני ישראל לא היו יכולים לצאת ידי חובת מצות מצה ממצת חדש בבואם לארץ, כי מצת חדש אסורה משום איסור אכילת חדש ולא משום בל תאכל חמץ, וצ"ע[1].

* * *

ה. ביישוב כל הקושיות הנ"ל נראה על פי היסוד המבואר בחידושי הגרי"ז (סנטסיל חלק ב; בקונטרס המועדים) שבליל הפסח יש שני חיובי מצה:

[א] חיוב הנלמד מהכתוב "בערב תאכלו מצות", והיינו אכילת מצה בפני עצמה.

[ב] חיוב שני נלמד מהכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", והיינו מצות כריכה לאכול פסח מצה ומרור ביחד.

והנפקא מינה בין שני החיובים: החיוב מדין "בערב תאכלו מצות" שנאמר בו לשון "אכילה" על המצות, מחייב שיעור אכילה, דהיינו כזית מהמצה. אולם בחיוב הבא משום "על מצות ומרורים יאכלוהו", האמור "יאכלוהו" נסוב על קרבן פסח שצריך לאוכלו עם מצות ומרורים, וכלל לא נאמר בו שיש לאכול את המצות ואת המרורים, אלא המצות והמרורים רק נלווים לאכילת הפסח.

ולפי יסוד זה, מיושבים דברי הרא"ש שלא הוכיח מלשון הכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", ששיעור מרור בכדי אכילה היינו כזית, שהרי "יאכלוהו" לא נאמר על המרור ואין פסוק זה מתייחס ל"אכילת" המרור, ולכן הוצרך הרא"ש להוכיח דבריו מנוסח הברכה ולא מהפסוק.

ו. והנה מלבד המובא לעיל, שיש דין במצה שלא תהיה נאסרת משום איסור אחר אלא משום איסור חמץ, מתבאר בסוגיא בפסחים (לה, א) דין נוסף במצה, שצריכה להיות נאכלת בכל מקום, כנלמד מהכתוב "בכל מושבותיכם", ובשל כך אין יוצאים ידי חובת מצה בביכורים שאינם נאכלים אלא בירושלים. ועוד נאמר שם, שצריך שתהיה מצה הראויה לאכילה כל שבעת ימי הפסח, כדכתיב "שבעת ימים מצות תאכלו", ולמדים מכך שצריכה להיות "מצה הנאכלת לשבעה". ולכן אין יוצאים ידי חובת מצה בחלות תודה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה.

ומעתה יש לדון בדינים שנאמרו במצה שהבאנו לעיל: שלא תהיה נאסרת משום איסור אחר אלא משום איסור חמץ, שתאכל בכל מושבות, ושתהיה ראויה להאכל כל שבעה - האם דינים אלו נאמרו רק על החיוב מצה הנלמד מהכתוב "בערב תאכלו מצות", שזהו עיקר חיוב מצה, או שדינים אלו נאמרו גם על חיוב אכילת מצה בכריכה עם הפסח והמרור.

ונראה ששורש הענין תלוי בהגדרת והבנת הדינים הנ"ל - האם מצה שאסורה משום איסור אחר, או שאינה ראויה להאכל בכל מושבות, או בכל שבעה, אין עליה שם מצה כלל. או שאכן אין מתבטל ממנה שם מצה, ונחשבת כמצה רגילה, אלא שאין יוצאים ידי חובה במצה שלא נתקיימו בה כל התנאים הללו.

אם נאמר כפי הצד הראשון, שללא כל התנאים הללו אין על מצה זו שם מצה, מסתבר שדינים אלו נאמרו גם על חיוב המצה בכריכה, שגם בזה אין יוצאים ידי חובת מצה בלא תנאים אלו, שהרי אין עליה שם מצה. אבל אם נאמר שגם בעת שלא נתקיימו כל הדינים הנ"ל במצה עדיין יש עליה שם מצה, ורק אין יוצאים בה ידי חובה, יש לומר שתנאים אלו נאמרו רק על עיקר חיוב אכילת מצה הנלמד מקרא ד"בערב תאכלו מצות", ולא על מצת הכריכה הנלמדת מהפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ומעתה נדחה מה ששאלנו על הירושלמי מהגמרא בפסחים שיוצאים ידי חובה רק במצה שאיסורה משום בל תאכל חמץ, ולא שאיסורה משום דבר אחר, ושאלנו מה הקשה הירושלמי שיבוא "עשה דמצה" וידחה לאו דחדש, הרי בני ישראל לא היו יכולים לצאת ידי חובת המצוה במצת חדש בבואם לארץ, כי מצת חדש אסורה משום איסור אכילת חדש ולא משום בל תאכל חמץ. אך לפי הצד השני בחקירה, כל התנאים הנ"ל נאמרו רק בעיקר חיוב המצה הנלמד מהפסוק "בערב תאכלו מצות", אבל על מצת הכריכה לא חלים התנאים הנ"ל, כי חיוב זה נלמד מהפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו", וכאן אין כל מניעה שיהיו איסורים אחרים נוספים כדוגמת איסור חדש[2].

וידידי ד"ר א. אגטשטיין הי"ו העירני, שאמנם בתוס' בקידושין הנ"ל כשהביאו את דברי הירושלמי משמע כאילו נשאלה בירושלמי השאלה מהכתוב "בערב תאכלו מצות". אולם לכשנעיין ונדקדק בדברי הירושלמי לא מוזכר שם כל פסוק, אלא נאמר בסתמא: "שנייא היא שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה". וכן הוא גם בתוספות במסכת ראש השנה (יג, א ד"ה דאקריבו) שהביאו את דברי הירושלמי ולא הזכירו שום פסוק. ואם כן נוכל לומר שהירושלמי התכוין לכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", ולא כפי שהתוספות הביאו שהירושלמי הקשה "יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש", ושוב חזרה למקומה קושיית התוספות מדוע לא אכלו בני ישראל בכניסתם לארץ מצה מהתבואה החדשה[3].

ז. והנה אמנם מצות כורך היא לאכול פסח מצה ומרור ביחד, אך עדיין יש לברר אם חייב לאכול את הכריכה בבת אחת כאשר מכל מאכל יש כזית, ובסך הכל ג' זיתים, או שהכוונה היא שכורך חתיכות קטנות פחות מכזית מעורבות מכל המינים המצטרפות לשיעור כזית, וצריך לאכול בסך הכל כזית אחד בלבד.

בגמרא (זבחים עח, א) מצינו: "אמר ריש לקיש, הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור, משום דאי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו, ואיסורים מבטלים זה את זה". ופירש רש"י שם: "דאי אפשר שלא ירבה מין על מינו, שכשהוא לועס בפיו נבלל מין לתוך חבירו, מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונהיה כמוהו ונקרא בשמו ונגרע ממינו". ומבואר שהמועט שמתבטל מקבל את כל דיני הרוב המבטל. ולכן שני קרבנות שאינם שווים, כגון שאחד נאכל ליום אחד והשני לשני ימים שנתערבו, חובה לאכול את כל הקרבן ביום אחד, מאחר וחוששים שבשר הקרבן שדינו להאכל ביומיים נתבטל ברוב בשר הקרבן שדינו להאכל יום אחד, ומקבל את דין הקרבן שנאכל גם הוא ליום אחד.

ולפי זה יש לדון בכריכת הפסח עם המצה והמרור.

אם נאמר שמצות הכריכה היא לאכול את כולם כאחד, נמצא שהמצה הנבללת עם הפסח הנאכל רק בלילה הזה ולמחרת הקרבן נעשה נותר ואסור באכילה, ומצה זו מקבלת את דיני קרבן הפסח ונאכלת כפסח רק בלילה ולמחרת נאסרת באכילה, וממילא היא כבר לא ראויה לאכול כל שבעה, ואי אפשר לצאת בה ידי חובת מצה. ואם כך, לא יהיה אפשרי לכרוך את המצה עם הפסח, אלא צריך לאכול את הפסח בנפרד מהמצה ומהמרור.

ברם כל זה רק אם נאמר שהדין שצריך שתהיה המצה נאכלת כל שבעה נאמר גם על החיוב מצה שבכריכה, ואז המצה הנאכלת עם הפסח מקבלת את חומרת הפסח ונהפכת לאינה ראויה לכל שבעה, ולא יהיה ניתן לכורכם ביחד.

ברם אם נאמר שהדין שצריך שתהיה המצה נאכלת כל שבעה נאמר רק על עיקר מצות אכילת מצה, ואילו על המצה הנאכלת בחיוב כורך לא נאמרו התנאים שצריך שתהיה המצה ראויה לשבעה ימים - שפיר אפשר לכרוך את הפסח ביחד עם המצה והמרור, והמצה תקבל את דין הפסח ולא תאכל רק בלילה, ואין דין זה מעכב כלל וכלל.

ומעתה מיושבת השגת הראב"ד על הרמב"ם [כפי שביאר הלחם משנה] מדוע לא מנה הרמב"ם את מצות הכריכה במקום הראוי לו כפי הסדר, ביחד עם אכילת הפסח. כי לדעת הרמב"ם הדין שתהיה מצה הנאכלת כל שבעה נאמר גם על מצות הכריכה, ולא רק בעיקר מצות מצה [כמו הצד הראשון בחקירה הנ"ל]. ולכן בדווקא לא כתב הרמב"ם את מצות כורך המצה והמרור בהמשך ביחד עם הפסח, משום שבאופן זה תקבל המצה את דין הפסח ותהיה מצה שאינה נאכלת לשבעה, ועל כן סובר הרמב"ם שגם בזמן הבית היה אוכל הפסח לחוד וכורך המצה והמרור.

אבל הראב"ד שהשיג, חולק וסובר שהדין שצריך שתהיה המצה נאכלת כל שבעה נאמר רק על עיקר חיוב המצה ולא על מצות הכריכה, ולכן השיג על הרמב"ם וכתב שהיה לומר שכורך הפסח והמרור יחד עם המצות שלשתן יחד, ואין זה משנה אם דין המצה משתנה לדין הקרבן ויוכל להאכל רק באותו לילה.

  1. בענין זה כתב ידידי כ"ק אדמו"ר ממודז'יץ: במש"כ על קושיית הירושלמי דאמאי לא דחי עשה דמצה לאו דחדש, וקשה דהרי במצה של טבל אמרינן דאין יוצא משום דכל שישנו בב"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה, יצא טבל שאינו בב"ת חמץ אלא בב"ת טבל, וא"כ גם בחדש כן הוא. אכן אפ"ל דהגמרא דקאי בשיטת ר"ש דלית לי' איסור כולל, ולכך בטבל לא יחול איסור חמץ. אבל בחדש הוי איסור מוסיף דחדש אינו אסור אלא עד למחר, ואיסור חמץ מוסיף איסור לכל שבעה, ואיסור מוסיף אית לי' אף למאן דלית לי' איסור כולל. ומה שדן עוד דלא הוי מצה הראוי' לכל שבעה. הנה יעויין במנחת חינוך מצוה י' דמחלק בין סוכה למצה, דבסוכה שמצותה כל שבעה שייך היטב דבעי ראוי' לכל שבעה, אבל במצה דכל שבעה הוי רשות אין מקום לומר דבעי ראוי' לכל שבעה. אכן באמת כאן דהגמרא קאי בשיטת ר"ש, ובשיטת ר"ש מבואר במנח"ח שם דגם במצה כל שבעה הוי מצוה, א"כ נכונה הערתו דבעינן ראוי' לכל שבעה.
  2. על דברים אלו בביאור שיטת הירושלמי, העירוני כי יסוד הדברים כבר נתבאר בדברי רבי איצל'ה מפוניבז' בספרו זכר יצחק (סימן יז), ויש לדון בחידוש זה. רבי בן ציון בורודיאנסקי, ר"מ בישיבת קול תורה כתב: דבריו על פי יסוד הגר"ח דשני דינים הן במצוה והוסיף מעלתו לדון לענין דין מצה הנאכלת כל שבעה דבמצה שמזיקת הפסח אין תנאי זה של נאכלת כל שבעה. ובאמת חידוש יפה זה נדרש לדברי הירושלמי עצמם דמאחר שדחיית עשה דפסח לל"ת דחדש תיהני רק לאותו כזית דמצוה, א"כ אח"כ תחזור המצה לאיסור חדש והו"ל מצה שאינה נאכלת כל שבעה. וכבודו הבליע שאלה זאת על הירושלמי בין השיטין ברמזי דבריו. וכמדומני שכבר הקשה כן החתם סופר. והנה כב' זכה בתירוץ זה לכוון להגאון הנודע זכר יצחק שאף הוא חידש דשני דינים דמצה והוא כתב דנפק"מ לדין נאכלת כל שבעה. ולישב הירושלמי. וכך דברי הזכר יצחק ואין הספר כעת תח"י. ועפי"ז תירץ כב' יפה את הרמב"ם דאי אפשר לאכול המצה עם הפסח מפני שתבלע טעם הפסח ושוב לא תוכל להאכל כל שבעה ותירוץ זה חריף ויפה. אך אכתי יש לעיין בזה דבמצה מצד עצמה ושמה וכל הנכלל בה הרי ראויה היא לשבעה, אלא שנתערב בה טעם קרבן פסח והוא האסור כשנעשה נותר וא"א לאוכלו לטעם זה המעורב כל שבעה וטעם זה איננו חלק מהמצוה שמקיימין בה את המצוה אלא דבר מתלווה, א"כ בכה"ג שוב לא יגרע מהמצוה דהמצה ולא יחשב בזה חסרון דהמצה לא נאכלת כל שבעה, ויל"ע. ודבר דומה לזה שמעתי ממו"ר הגאון רבי יושע בער הלוי זצ"ל בן מרן הגרי"ז, שהקשה על יין מגולה פסול למזבח מפני שאינו ראוי להדיוט, והקשה הרי היין לא אסור רק חשש שמעורב בו ארס נחש והארס בלא"ה אינו עניינא של הניסוך ורק איין דיינינן והיין עצמו אף פעם לא נאסר. מכל מקום בעיקרא דמילתא נראה דאע"פ דשתי מצוות הן אבל הרמב"ן פירש הקרא האמור בפסח ראשון "ואכלו הבשר בלילה הזה ומצות" וגו', דלשון ואכלו קאי אמצות נמי שהרי יש בהם מצוות בערב יעויי"ש פרשת בא בפירוש השני, וצ"ע דמצות בערב מה עניינא להאי קרא דפסח. על כרחך שמעינן כאן דבר נפלא, דמצוות על מצות שאמרה תורה לא מתקיימת במצה דעלמא שתבא בזיקת הפסח אלא בעינן חפצא של מצת מצוה (איום טובדיקע מצה) ואותה מצרפין לזיקת הפסח. ומכאן שורש שיטת רש"י ורשב"ם שנמנעין מלקיים מצות מצה עד סוף הסדר באכילת קרבן פסח והלא למה להמתין מלקיים מצות בערב אלא כנ"ל. ומה"ט מיושב נמי דבפסח שני שאין בו מצוות בערב באמת שינתה התורה וכתוב בקרא דפסח שני "על מצות ומרורים יאכלוהו", ואילו בפסח ראשון כתיב "ואכלו מצות על מרורים יאכלוהו" ודו"ק. ומעתה יש להסתפק אם מצוות כורך בזה"ז קאי נמי אתרווייהו או דכורך מקיימינן רק עם מצה הבאה בזיקת הפסח ויש להאריך בזה. ובזה מדוייק שמביאים בעת האמירה לקיים מה שנאמר "על מצות ומרורים" והך קרא דפסח שני אלא כנ"ל. ונמצא לפי"ז דכל מצה שאנו אוכלים במשך סדר הפסח הוא מצות של בערב, ואילו בעת הכורך אוכלים מצה בפנ"ע מתורת מצה הנאכלת בזיקת הפסח והיא חפצא בפני עצמה. ומעתה יש לשאול כיצד תיהפך המצה שלפנינו לחפצא זו ועל כן אנו אומרים בשעת הכורך לקיים מה שנאמר וכו' להשוות מצה זאת הנאכלת כעת בשעת הכורך שתהא שונה ממצה של כל הערב שמתורת מצוות בערב וגו' ותהיה מצה של "על מצות ומרורים" וכך יוכלו לקיים מצות כורך, ודבר זה יש לאומרו בשביל עיקר מצות כורך כדי שיכרכו מצה של זכר פסח עם מצה שבזיקת הפסח. נמצא דאמירתנו היא עיקר המשוה מצות כורך ולהכי ודאי אין אמירה זו הפסק אלא הכשר לגוף המצוה והרבה עדיף מטול ובריך דבריך ומשאר דיני הסעודה. ואמנם כל זה אם בעינן דין כורך ממש, אבל אם רק לזכר בעלמא או כדרך שכתב מעלתו עפ"י הגרי"ז לא בעינן לאשוויי לחפצא לשם בפנ"ע, וכן אם נימא כרמב"ן הנ"ל דכל קרבן פסח צריך להאכל עם מצה דבערב תאכלו, אין לנו צורך בשום שינוי משאר המצוות של כל הסדר ולכן השמיטוהו כל הראשונים משני הטעמים. אבל הטור כתב דכריכה בעי ברכה ע"כ דמצוה גמורה היא, והרא"ש מוכח דפליג ארמב"ן הנ"ל שהרי הרא"ש כתב דמרור לא בעי כזית וכנ"ל. והקשה שאג"א דהוקשו זה לזה, ותירץ הגר"ח הנ"ל דאכילת מצה לא הוקשה והקרא קאי רק במצוות הבאות בזיקת הפסח שלא צריכים כזית וא"כ ע"כ דהרא"ש פירש הקרא כפירוש ראשון שברמב"ן א"כ מצת בערב לא הוזכרה בקרא, וא"כ מהיכי תיתי להצריך מצות כורך אמצוות מצה של בערב תאכלו אלא כורך קאי רק אמצה הבאה בזיקת הפסח. והמחבר פסק כרא"ש ולהכי ודאי בעינן לאמירה זאת כדי להשוותה למצה מיוחדת בפני עצמה הבאה בזיקת הפסח ושפיר מותר וצריך לומר אמירה זאת, ואף שפיר מה שהביאור הלכה לא מצא אמירה זאת בין הראשונים הקודמים מפני שהם סוברים כאחד מהשיטות הנז'. ויש בזה פרפרת נאה, דנמצא דג' מצוות ישנן בסדר, וחלוקים במעלתם: האחת, בערב תאכלו והיא דאורייתא. והשניה, זכר לבשר הפסח שהוא הפסח הוא עיקר מצות הקרבן. והשלישית, זכר למצה הנאכלת עם הפסח שכל עיקרה רק טפל למצות הקרבן. וג' מצוות אלו הם ג' מצות שלפנינו בסדר, העליונה, מצות בערב שנאכלת בברכה עם החלק הקטן הפרוס. השניה, נפרסת ועיקרה נאכלת אפיקומן, והיא זכר לפסח. והשלישית, התחתונה נשארת לכורך שהיא זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וזהו שכינוהו הקדמונים לג' מצות בג' דרגות קדושה כהן לוי ישראל שהם באמת ג' סוגי מצה וחלוקים במעלת מצוותן. הערה נוספת העיר רבי זעליג לייב קליין, מירושלים: והנה בעיקר היסוד, הנה אשמח מאד לבשרו כי הוא בר מזליה דמרן הגר"י מפוניבז' בספרו זכר יצחק (סימן יז), ושם האריך ג"כ בב' הדינים שבמצה ובחלוקה הנ"ל ובישוב דברי הירושלמי, ממש ככל חזיונו דמר. ולא עוד אלא שגם הוסיף תוך כדי דבריו דכך גם דין לחם עוני, דגם זה אינו דין בהך דינא דמצה דשלעצמה, אבל מה שבאה משום הפסח אינו כן, ואף עשירה כשרה לכך, יעו"ש. אך באמת דלזה נראה סתירה מפורשת מדברי התוס' ריש ערבי פסחים צ"ט ב', דכתבו שם התוס' להתיר לאכול מצה עשירה בערב פסח ולית ביה משום בא על ארוסתו בבית חמיו כיון דאינו ראויה למצותו בליל פסח, ואילו כדברי ה'זכר יצחק' שבדין המצה שעם הפסח גם העשירה כשרה, א"כ יש לאסור להעשירה בער"פ כיון דאף היא ראיה למצות מצה. ולא מבעיא דמשמעות הדברים לפ"ד התוס' דבזמן הבית משתעי ממ"ש ערבי פסחים לשון רבים, וא"כ באותה שעה בודאי היה מקום להך מצוה בפועל בלילה. גם מדברי התוס' נראה שלא הבחינו לחלק בזה, ממאי דמייתו מדברי ר"ת שאכל עשירה בער"פ, והרי שלא חילקו בין זמה"ז לזמה"ב בדין זה, וא"כ צ"ע כנ"ל. וע"כ דגם משום פסח בעי לדין לחם עוני, וא"כ מ"מ אינו ראוי למצותו, ושפיר התירוהו בער"פ. [כי אין נראה כלל לחלק בין דין מצה של בערב תאכלו מצות לדין מצה שעם הפסח בהך דינא דכאילו בא על ארוסתו ודו"ק]. ואם דברינו נכונים בזה, הרי דבהך קרא גופא דלחם עוני, שהוא בדברים ט"ז ג', ילפינן מינה גם דרשה זו דשלא יהא בו איסור אחר, דכתיב שם, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני וגו', וא"כ דין לחם עוני הוכרע כנ"ל, א"כ דכוותה גם דין האחר, וא"כ הוי בכך גם סתירה לדברי הדר"ג שליט"א. גם בלא"ה נראה דמגופא דקרא נראה דעל כרחך דבדין המצה שעם הפסח משתעי התם, ולא מדין מצה דכשלעצמה דמדין בערב תאכלו מצות, כי הלא לשון הכתוב שם הוא, שבעת ימים תאכל 'עליו' מצות, וזה הא קאי על פסוק הקודם שכתב וזבחת פסח לה', וכך הוא לשון תרגום יונתן בן עוזיאל לא תאכלון על פסחא חמיע שובעה יומין תיאכלון לשמיה פטיר וכו', והרי מפורש דעל הפסח קאי וכמו שכתבנו, והרי היינו דכתב בזה הך דינא דהמצה שעם הפסח, ובו הוא שכתב גם הנך דיני דמצה, והרי להדיא דהוויין דינים בדין המצה שעם הפסח, וא"כ איך שייך לומר כדברי מעלתכם, וצע"ג. עוד העיר בענין זה רבי יוסף דיסקין: דבריו אינם מחוורין לי, שהרי אם ננקוט בביאור הירושלמי על פי דברי הרא"ש, אזי נמצא שבכורך אין דין לאכול כזית מצה מן התורה אלא רק מדרבנן, וא"כ מה הקשה הירושלמי שיבא "עשה" דמצה וידחה את ל"ת והרי אין עשה מן התורה לאכול כזית והיאך ידחה את איסור חדש. ואם כוונת הירושלמי על חצי זית, הא זהו דחוק טובא. ועוד הא בחצי זית אין לא תעשה דחדש שהרי הוי רק חצי שיעור, כך שדברי כת"ר צריכים לי לרב.
  3. וידידי הרב מרדכי לייב וייס, לוס אנג'לס, כתב: מה שאתה רוצה לתרץ שהירושלמי באמת מתכוון למצוות עשה של "מצות ומרורים יאכלוהו", לכאורה צריך בירור, מפני שהעשה מדאורייתא של המצווה הנ"ל זה רק בזמן דאיכא קרבן פסח, עיין במסכת קידושין דף ל"ז עמוד ב' ותוספות ד"ה מושב, ובמהרש"ל על התוספות שמבאר שלכל התנאים בזמן דליכא פסח, העשה היחידי מדאורייתא זה רק בערב תאכלו מצות. וזה כבר מבואר בספרי שבכל השנים שבני ישראל היו במדבר, הם לא עשו קרבן פסח חוץ בשנה השניה מפני שהיו ערלים משום שלא נשבה להם רוח צפונית. אז יוצא שבשנת ארבעים שעל זה הירושלמי מקשה למה הם לא אכלו מצות מחדש מוכרח שהוא רק התכוון לפסוק של בערב תאכלו מצות, ולא לעשה של מצות ומרורים יאכלוהו כי לא היה אז קרבן פסח. ובשביל זה התוספות בקידושין דף ל"ח באמת מביא רק את הפסוק של "בערב תאכלו מצות". הדרך היחידי שחשבתי ליישב את הפשט שלך בירושלמי, לפי רבנו יצחק במסכת יבמות (דף עב א) שכותב, שבאמת בנ"י כן עשו פסחים בזמן שהיו במדבר וזה שהם לא מלו זה הי' מפני אונס ואז אין להם את הדין של מילת זכריו מעכבת את הקרבן פסח (עיין שם), אבל הוא מסיים וז"ל "אבל לא עשו כתקנן". אז יוצא לפי שיטת רבנו יצחק שיכול להיות שבשנת ארבעים הם כן עשו קרבן פסח. והשאלה שיש לדון היא, אם מישהו עושה מצוות עשה שלא כתקנן, אם זה דוחה לא תעשה, וצ"ע.