דרשני:סימן לא - ברכות המגילה עובר לעשייתן (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן לא

ברכות המגילה עובר לעשייתן

בערב פורים תשס"ח: חותנתי שתחי' לא חשה בטוב, ומפאת חולשתה לא היה באפשרותה לבוא לבית הכנסת לקריאת המגילה בלילה [לאחר צאת הכוכבים]. ונשאלה השאלה, האם תוכל לשמוע את קריאת המגילה בביתה מבעוד יום. ומה דין הברכות - האם צריך בעל הקורא שקרא לה את המגילה לברך עבורה את הברכות מבעוד יום, או שהיא תברך בעצמה. ומאידך, יתכן שאין לברך כלל, אלא תשמע את הקריאה ולא תברך.

בשעת מעשה, השבתי לחותנתי שתחי', שיקראו לה את המגילה לפני צאת הכוכבים, אך את הברכות ראוי שלא יברך בעל הקורא, וגם היא לא תברך בעצמה [בגלל מחלוקת הפוסקים האם ניתן לברך על קריאת המגילה מבעוד יום, וספק ברכות להקל, וכפי שהרחבנו בנדון זה בסימן [כח] בענין קריאת המגילה בין השמשות] - אלא שתאזין לאחר צאת הכוכבים ע"י הטלפון, לאמירת הברכות בשעה שקוראים את המגילה בבית הכנסת, והיא תענה אמן.

הסתמכתי על פסק ההלכה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן צא אות ד) שהתיר לאשה הנמצאת בבית חולים לשמוע הבדלה בטלפון, [הבאנו דבריו לעיל סימן ל, ושם נתבאר ענין זה בהרחבה].

לאחר מעשה שבתי והתבוננתי בדברים. דלכאורה הרי "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן" (פסחים ז, ב), ואם כן מה התועלת בשמיעת ברכות לאחר קריאת המגילה. ופניתי לברר סוגיא זו, האמנם יוצאים ידי חובה בברכות שנאמרו לאחר קריאת המגילה. ובנדון דידן, אם לא שמע ברכות קודם קריאת המגילה, האם צריך לשמוע את הברכות לאחר הקריאה.

והנה על מקרא מגילה מברכים שלוש ברכות:

[א] אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה.

[ב] שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

[ג] שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

ויש לדון האם הכלל "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן" שנאמר בברכת המצוות, נאמר גם בברכת "שעשה ניסים" ו"ברכת שהחיינו".

כמו כן יש לברר האם ברכות המגילה תוקנו על מצות קריאת המגילה בלבד, או שמא אף על עיצומו של יום הפורים - וזו איפוא, סיבה נוספת, שאפשר לברכם אף לאחר הקריאה.

ענף א

ברכת המצוות לאחר קיום המצוה

א.

מקור ההלכה שמברכים על קיום המצוות "עובר לעשייתן" הוא בסוגיא במסכת פסחים (ז, ב). לפנינו לשון הגמרא: "דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי מנלן". כלומר, מנין שמברכים קודם לקיום המצוה. ומביאה הגמרא כמקור לדין הזה: "דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן". ופירש רש"י: "עובר - קודם".

בהמשך הסוגיא מובא שיש מצוות היוצאות מכלל זה, אשר מברכים עליהם לאחר קיום המצוה, והם: טבילה ושופר. ומקשה הגמרא: "בשלמא טבילה, דאכתי גברא לא חזי [האדם עדיין לא טהור, ואם כן ראוי לברך לאחר הטבילה], אלא שופר מאי טעמא [מברך לאחר קיום המצוה]. וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה [ותהיה הברכה לבטלה], אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי". ומסקנת הסוגיא: "אלא אמר רב חסדא, חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי, טבל ועלה, בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על הטבילה". ומפורש כי בכל המצוות מברך קודם לעשייתן חוץ מן הטבילה שאין אפשרות לברך קודם [לפי רש"י מדובר בטבילת בעלי קרי "דקיימא לן בברכות (כ, ב) שאסור בדברי תורה ובברכה". ולפי תוספות (שם ד"ה על הטבילה) מדובר בטבילת גרים כי "דווקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה דלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא"].

ובדברי הריטב"א (פסחים ז, ב) נתבארו שני טעמים מדוע צריך לברך קודם קיום המצוות: "וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן, כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ועוד, כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה [למצוה] שהיא עבודת הגוף".

ב.

נחלקו הראשונים האם הדין שצריך לברך קודם עשיית המצוה הוא רק לכתחילה, אולם אם בדיעבד, מאיזו סיבה שלא תהיה, לא בירך קודם הברכה, רשאי הוא לברך לאחר קיומה. או שגם בדיעבד אין לברך לאחר קיום המצוה, אם לא בירך "עובר לעשייתן".

בהלכות שחיטה נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן יט סע' א) "השוחט צריך שיברך קודם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. ואם שחט ולא בירך, כשרה". וכתב הרמ"א: "ואם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא [שיש בעיה שבגינה יתכן והעוף או הבהמה ימַצאו טרפה] וצריך בדיקה, ישחטנו בלא ברכה [שמא ימצא טריפה ונמצא שבירך לבטלה], וכשימצא כשר מברך על השחיטה, ובלבד שיהא סמוך לשחיטה". ובדרכי משה (שם אות ב) הוסיף והביא את דברי הגהות אשרי (חולין פרק א סימן ב) שלא רק ב"אתיליד בו ריעותא" רשאי לברך לאחר השחיטה אלא אף "אם שכח ולא בירך קודם השחיטה יברך אחר שחיטה".

ומפורש בדעת הרמ"א, שדברי הגמרא "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן" נאמרו רק לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך לאחריה במקרים הנ"ל: כאשר שכח לברך קודם השחיטה, או כשהיה בבהמה חשש שהיא טריפה.

ובש"ך (שם ס"ק ג) הוסיף: "ובהג"ה אשר"י שם סיים דכל מצוות שלא ברך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפירש בברכות מאור זרוע, עכ"ל. ובפ"ק דברכות כתבו וז"ל, היכא דלא בירך קמיה דמצוה מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו. אכן בסעודה דאסור לאדם שיהנה בלא ברכה, כיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה הואיל ואידחי אידחי". ומתבאר בדברי האור זרוע כי הדין שבדיעבד רשאי לברך גם לאחר קיום המצוה אינו דין מיוחד במצות שחיטה, אלא בכל המצוות הדין שמברך "עובר לעשייתן" הוא רק לכתחילה, ובדיעבד יכול לברך אף אחר שקיים את המצוה [מלבד מברכות הנהנין].

האור זרוע (ח"א הלכות קריאת שמע סימן כה) הביא ראיה לכך, מדברי המשנה בסוף מסכת פסחים (קכא, א) "בירך על הפסח פטר את הזבח", ו"זבח" היינו קרבן חגיגה הבא בי"ד ניסן, וקרבן החגיגה היה נאכל קודם קרבן הפסח. ולכאורה כיצד שייך למצוא מצב ש"בירך על הפסח" ובברכה זו פוטר את ה"זבח", החגיגה שנאכל קודם לכן, מבאר האור זרוע: "לאו כגון ששכח ואכל הזבח בלא ברכה, והביאו את הפסח, ובירך עליו, וקתני פטר". ומדייק האור זרוע: "הא לא בירך על הפסח, לא פטר, וצריך לברך על הזבח אע"פ שגמר ואכל".

ג.

אולם לאחר שהביא הש"ך את דברי האור זרוע, כתב: "אכן, אין כן דעת הרמב"ם שכתב (הלכות ברכות פרק יא הלכה ו) אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, וכן אם כסה הדם בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא בירך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה".

ובהמשך דבריו הביא הש"ך שבספר ברכת אברהם (סוף חלק א וריש חלק י) "האריך מאד לסתור שיטת הרמב"ם שאם לא בירך קודם המצוה לא יכול לברך לאחריה "במליצות והרצאות דברים", ועיקר טענתו על הרמב"ם: "דאם איתא דאינו מברך אחר עשייתן, אם כן היכא שרינן לגר (כדלקמן יו"ד סי' רסח סע' סב) וכן שאר חייבי טבילות (כדלקמן סימן ר) ושאר מצוות לברך לכתחילה אחר עשייתן, ואי משום דלא היה אפשר לברך קודם הברכה, לא הוה ליה לברך כלל". כלומר, בגמרא מבואר שלענין טבילת גר, היות ואי אפשר לברך קודם קיום המצוה, מברך לאחר מכן, ולא אמרינן "הואיל ואידחי אידחי". ואם כן גם במצוות האחרות, אמנם לכתחילה יש לברך קודם המצוה, מכל מקום מדוע שלא נאמר שאם לא בירך קודם קיום המצוה, שיברך אחר כך, כמו בגר, שרשאי לברך אחר הטבילה.

אולם הש"ך דחה את דברי הברכת אברהם: "דהא ודאי קיימא לן כל הברכות הם מדרבנן חוץ מברכת המזון, וכדאיתא בברכות בכמה דוכתי ובפוסקים. אם כן הם אמרו לברך קודם המצוה ולא אחר המצוה כלל, והם אמרו בגר ודכוותיה דאכתי גברא לא חזי יברך אחר המצוה. והכי משמע בפרק שלושה שאכלו (ברכות נא, א) דאמרינן התם, אמר רבינא הלכך אפילו גמר מלאכול יחזור ויברך, דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אקב"ו על הטבילה. ולא היא, התם מעיקרא גברא לא חזי, הכא מעיקרא חזי, והואיל ואידחי אידחי, ע"כ. אלמא דדווקא גבי טבילה ודכוותיה משום דלא חזי מעיקרא, אבל היכא דחזי מעיקרא ולא בירך, לא יברך אחר כך". והיינו שיש להבדיל בין גר שלא יכול לברך קודם הטבילה משום שכלל אינו שייך בברכות, שהרי עדיין אינו יהודי, ולכן מעיקרא תיקנו חז"ל שיברך אחר הטבילה. לעומת כל יתר המצוות, שלדעת הרמב"ם עיקר תקנת חז"ל היתה לברך אך ורק קודם המצוה, ואם שכח לברך, אינו יכול עוד לברך.

נמצאנו למדים, כי נחלקו הראשונים האם הדין שצריך לברך קודם עשיית המצוה הוא רק לכתחילה, או שגם בדיעבד אין לברך לאחר קיום המצוה. לדעת האור זרוע והגהות אשרי, החיוב לברך "עובר לעשייתן" הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד כשם שבטבילה שאי אפשר לברך קודם מברכים לאחריה - כך בכל מצוה שלא בירכו קודם עשייתה רשאי לברך גם לאחריה. ואילו לדעת הרמב"ם אין לברך כלל לאחר קיום המצוה, ורק בטבילת גרים שאין אפשרות מהותית לברך קודם הטבילה היות והוא עדיין אינו יהודי - תיקנו מעיקרא את הברכה לאחר המצוה.

ד.

בחידושי בית הלל על גליון השו"ע, כתב על דברי הרמ"א הנ"ל (יו"ד סימן יט סע' א; הובא לעיל אות ב) סברא מחודשת בדין ברכה לאחר קיום המצוה.

כאמור לעיל, הרמ"א פסק שאם "אתיליד רעותא בבהמה", שוחט ולא מברך, ולאחר שימצא כי הבהמה כשרה, מברך. וכתב על כך הבית הלל: "ונראה הטעם משום דאף על גב דהוי עובר לעשייתן, וקיימא לן דכל שהוא עובר לעשייתן אינו מברך עליו, וכדאיתא באו"ח (סימן קסז סע' ח) שכח ואכל ולא בירך המוציא, אם נזכר בתוך הסעודה מברך, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אינו מברך. התם היינו טעמא משום דלא היה בדעתו לברך משום ששכח, אבל היכא שהיה מתחילה דעתו לברך אלא שאינו ראוי לברך מחמת דאתיליד בה רעותא, אם כן כשימצא אחר כך כשר סמוך לשחיטה הוי קצת עובר לעשייתן, וכדאיתא בגמרא דברכות פרק שלשה שאכלו (נ, ב) גבי משקין בולען ואחר כך מברך. וכתב הרא"ש (שם פרק ז סימן לג) וז"ל, ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך עד שגמר סעודתו שאינו מברך, שאני הכא שנזכר בעוד המשקים בתוך פיו, ודומה קצת לעובר לעשייתן מה שנזכר קודם הבליעה אלא [שלא] שהיה יכול לברך, עכ"ל".

ולמדנו מדבריו כי גם אם ההלכה שצריך לברך על המצוות "עובר לעשייתן" מעכבת בדיעבד, שאם לא בירך קודם המצוה שוב אינו מברך לאחריה. זהו דווקא כששכח לברך קודם קיום המצוה, שאז אינו מברך אחר כך. אולם כאשר מעיקרא חשב לברך אחר כך כמו בבהמה ש"אתיליד ביה רעותא", היות ועוד קודם קיום המצוה חשב לברך לאחריה, וכלשונו של הבית הלל "הוי קצת עובר לעשייתן", ואם כן גם כאן יוכל לברך.

והוא מביא מקור לסברא זו מדברי הגמרא בברכות שאם שכח והכניס משקין לפיו בלא ברכה, בולע ואחר כך מברך. והקשה הרא"ש מדוע דין זה שונה מההלכה שהאוכל ולא בירך ונזכר לאחר שגמר לאכול, אינו מברך. ותירץ הרא"ש "שאני הכא שנזכר בעוד המשקין בפיו, ודומה קצת לעובר לעשייתן". וסברא זו מוזכרת גם במשנה ברורה (סימן קעב ס"ק ד) "דשאני הכא דמאחר שנזכר בעודו בפיו היה עליו אז חיוב ברכה ודומה זה קצת לעובר לעשייתן, אלא שלא היה יכול לברך לכן לא נפטר מן הברכה". ומכאן למד הבית הלל, שלפעמים גם ברכה לאחר קיום המצוה נחשבת כ"עובר לעשייתן". ולכן גם אם ההלכה שצריך בכל המצוות לברך "עובר לעשייתן" מעכבת בדיעבד, אך במקום שחשב קודם המצוה לברך לאחריה, שפיר נחשב הברכה כ"עובר לעשייתן".

ואכן זו סברא מחודשת, שעצם המחשבה קודם קיום המצוה לברך אחריה מחשיבה את הברכה לאחר קיום המצוה כ"עובר לעשייתן".

ה.

מאידך יש שלמדו כי דברי הרמ"א שניתן לברך על מצות שחיטה לאחר השחיטה נאמרו רק במצוה זו, ואין ללמוד מהם למצוות אחרות.

בחידושי יד שאול על גליון השו"ע ביאר את דברי הרמ"א שאם "אתיליד רעותא בבהמה" מברך לאחר שמצא כי הבהמה היתה כשרה, על פי דברי השו"ע (יו"ד סימן א סע' ז) שפסק כי אילם על אף שאינו יכול לברך "שוחט אפילו לכתחילה, אם אחֵר מברך". ובט"ז (שם ס"ק יז) הביא את שיטת האור זרוע (סימן שסז) שחלק על דברי השו"ע, ולדעתו אילם שלא יכול לברך לא ישחוט לכתחילה, וז"ל: "והאילם והערום לא ישחוט לכתחלה מפני שאינם יכולין לברך, כדתנן פ"ק דתרומות חמישה לא יתרומו, ואם תרמו תרומתן תרומה, האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה".

ובביאור דעת השו"ע, מדוע אילם יכול לשחוט ויתן לאחֵר לברך, ואילו בתרומה לא יתרום ואחֵר יברך, כתב הט"ז וז"ל: "דבשחיטה נראה טעמו דאחר מברך שפיר, דברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה, דהא אין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול. אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ברוך הוא על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה, ובזה ודאי כל ישראל שייך באותה ברכה, שהרי על כולם יש איסור, אלא שאין לברך שבח זה למקום אלא בשעת שחיטת שום בהמה"

ומבואר בדברי הט"ז שהברכה על מצות השחיטה שונה מכל ברכת המצוות, ולמרות שהיא על עשיית מצוה, אולם במהותה היא ברכת השבח שהבדילנו מבין העמים ואסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה. ולכן דווקא כשהברכה היא על עצם עשיית מצוה, כגון מצות תרומה, צריך עושה המצוה לברך את הברכה ולא אחר. אולם בשחיטה, מכיון שהברכה אינה על עשיית המצוה, אלא זו ברכת השבח בזמן קיום המצוה, שפיר פסק המחבר שאפילו לכתחילה יכול אחר לברך.

על פי סברת הט"ז, כתב היד שאול לבאר את פסק הרמ"א שהשוחט בהמה שיש חשש שהיא טריפה מברך על השחיטה לאחריה, וז"ל: "והנה לפי מה שכתב הט"ז דברכת השחיטה לא שייך על השחיטה, שהרי אין מצוה לשחוט ולאכול רק שהיא שבח לשם מה שאסר לנו לאכול בלי שחיטה, ע"ש. ואם כן למה לא יהיה מברך לאחר שחיטה. והלא אינו שייך לשחיטה כלל, רק שתיקנו בעת השחיטה כמו שכתב שם הט"ז. ואם כן על כל פנים בשכח למה לא יברך אחר כך, ולא שייך כאן עובר לעשייתן". ויוצא לפי דבריו, שאפילו אם שכח ולא בירך לפני השחיטה, יכול לברך גם לאחר מכן, מפני שהברכה במהותה היא "ברכת השבח".

וכדברי היד שאול מפורש בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן כא) וז"ל: "וכשאני לעצמי נראה לי שיש לחלק בין ברכת השחיטה לשאר ברכת המצוה, על פי מה שכתב הט"ז דברכת השחיטה שאני מכל ברכת מצוה, דברכת השחיטה יוכל אחר לברך על מעשה שחיטה של חברו דאין ברכת השחיטה על מעשה שעושה דליכא מצוה לשחוט ולאכול, ומברכים על שקדשנו באיסור זה. וכולם יכולים לברך בכל שעה על זה אלא שאין לברך שבח זה אלא בשעת מעשה השחיטה, עי"ש. ויש לומר גם כן דיש חילוק בין ברכת השחיטה לדבר זה היכא דלא בירך, או עכ"פ היכא דאי אפשר לו לברך תחלה, כגון דאתיליד ריעותא, דיוכל לברך אחר כך. דהא עכ"פ מברך ברכה זו בשעת מעשה זה, וגוף הברכה אינה על מעשה מצוה זו שעושה עכשיו אלא על כלליות קדושת איסור זה, שכל אחד יוכל לברך בכל עת אלא שגבול שמו לה מתי יברכה. מה שאין כן בשארי מצוות דבאו על מצוה זו שעושה ומחוייב על קרקפתיה דעושה, צריך לברך דוקא קודם שעושה ולא אחר כך, דמה שעבר עבר, כמו שכתב הרמב"ם כנ"ל".

* * *

ו.

לסיכום: נתבארו לעיל שלוש דרכים בביאור שיטת הרמ"א שמברך לאחר השחיטה כששחט בהמה או עוף שיש בהם "ריעותא" וחשש טריפה, ומתוך כך יש ללמוד האם ניתן לברך גם שלא "עובר לעשייתן", וכגון כששכח לברך קודם השחיטה:

[א] הש"ך למד מדברי הרמ"א יסוד בכל ברכת המצוות - שבדיעבד רשאי לברך לאחר עשייתן. ולכן כשיש חשש שמא ימצא טריפה, וכן כששכח לברך, רשאי לברך לאחר השחיטה.

[ב] הבית הלל ביאר את דברי הרמ"א, שמתבאר בהם יסוד - שרק כאשר חשב קודם עשיית המצוה שיברך אחר כך הרי זה מוגדר כ"עובר לעשייתן". ולכן כש"אתיליד רעותא" וחשב מראש שיברך לאחר השחיטה, רשאי לברך גם לאחר השחיטה. אבל השוכח לברך, אינו מברך לאחר מכן.

[ג] לדעת היד שאול והכתב סופר, אין ללמוד מדברי הרמ"א יסוד לכל ברכת המצוות, שבדיעבד רשאי לברך לאחר עשייתן. כי רק בברכה על מצות השחיטה רשאי לברך באופנים מיוחדים גם לאחר קיום המצוה, משום שהיא ברכת השבח, ולא נאמר בה דין "עובר לעשייתן". ורק לכתחילה תיקנו לברך קודם השחיטה, שזהו הזמן המתאים ביותר לשבח את הקב"ה שציוונו במצות השחיטה.

בניגוד לדברי הרמ"א, מצינו שיטה רביעית בדין "עובר לעשייתן":

[ד] הפרי מגדים (יו"ד סי' יט שפתי דעת ס"ק ג) הביא את דברי הפוסקים [הש"ך עצמו, והתבואות שור] שכתבו, שאם שחט בהמה או עוף שיש בהם "ריעותא" וחשש טריפה, או במקרה ששכח לברך קודם השחיטה - לא יברך מחמת הספק, מדין "ספק ברכות להקל", אלא "יהדר אחר בעל חי אחר ויברך, ויכוין להוציא זה". כלומר, בשעה ששוחט את הבהמה שיש בה "ריעותא", או במקרה ששכח לברך קודם השחיטה, ראוי להדר לשחוט אחריה בהמה אחרת, ואז יברך על הבהמה השניה ששוחט ויכוין לצאת בזה ידי חובת הברכה על שחיטת הבהמה הראשונה.

לפי זה נפנה לדון בשאלה שפתחנו בה, האם מי שקרא מגילה ולא בירך קודם לכן "על מקרא מגילה", רשאי לברך אחר כך על מקרא מגילה.

לדעת הרמב"ם, וכן פסק המחבר - אין לברך כלל על מצוות לאחר שכבר קיימם, ובכלל זה כמובן, מקרא מגילה. ולפיכך מי שקרא מגילה ומאיזה סיבה שלא תהיה לא בירך לפניה [כגון בקריאה בין השמשות, שיש ספק אם מברך, או כששכח לברך] לא יברך לאחר הקריאה.

גם לדעת היד שאול והכתב סופר בביאור דברי הרמ"א - רק בברכת השחיטה שהיא ברכת השבח רשאי בדיעבד לברך לאחר השחיטה, מה שאין כן כל יתר המצוות, ובכללן מקרא מגילה ודאי אינו רשאי לברך לאחר עשיית המצוה.

אולם לפי הבנת הש"ך בדברי הרמ"א, ההלכה כדברי ההגהות אשרי והאור זרוע, שבכל ברכת המצוות אם לא בירך "עובר לעשייתן", בדיעבד עדיין ניתן לברך גם לאחר שקיים את המצוה. ואם כן הוא הדין מי שלא בירך או שמע ברכת "על מקרא מגילה", רשאי לברך גם לאחר קריאת המגילה.

גם לדעת הבית הלל שחידש בהבנת דברי הרמ"א שבמקום שחשב מראש לברך לאחר קיום המצוה, הרי זה נחשב כ"עובר לעשייתן", יתכן כי בנדון המעשה עם חותנתי שתחי', שידעה מראש שלא תוכל לברך על קריאת המגילה בין השמשות, יש כאן מחשבה לברך לאחר קיום המצוה, ותוכל אף לברך בעצמה לאחר קריאת המגילה כאשר ודאי לילה, מכיוון שמעיקרא חשבה לעשות כך.

*

ברם גם לשיטות שרשאי לברך לאחר קיום המצוה, ודאי שהברכה צריכה להיות סמוך לקיום המצוה, וכפי שכתב הרמ"א [בהמשך דבריו הנ"ל בענין בהמה ש"אתיליד בה רעותא"] "וכשימצא כשר מברך על השחיטה, ובלבד שיהא סמוך לשחיטה". ומכל מקום לא נתברר שיעורו של פרק זמן זה של "סמוך" כמה הוא, ומסתמא צריך שיהיה שיעור שניכר עדיין שהברכה שמברך נאמרה על המצוה שקיים קודם לכן.

ענף ב

ברכת שהחיינו לאחר קיום המצוה

על קריאת המגילה מברכים גם ברכת "שהחיינו", ויש לברר האם הכלל שצריך לברך ברכת המצוות "עובר לעשייתן" נאמר גם בברכת "שהחיינו". ובנדון דידן, כאשר לא בירך "שהחיינו" קודם קריאת המגילה, האם רשאי לברך לאחר הקריאה.

ז.

בגמרא במגילה (כא, ב) מובא: "מקום שנהגו לברך [על המגילה] יברך. אמר אביי, לא שנו אלא לאחריה, אבל לפניה מצוה לברך. דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. לפניה מאי מברך, רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי, ובריך מנ"ח". ופרש"י: "על מקרא מגילה, ושעשה נסים, ושהחיינו". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן תרצב סע' א) "הקורא את המגילה מברך לפניה ג' ברכות: על מקרא מגילה, ושעשה נסים, ושהחיינו".

מפשטות הסוגיא נראה שברכת "שהחיינו" אינה שונה מברכת "על מקרא מגילה", וצריך לברכה לפני הקריאה. ובפרט, שלכאורה הברכה נתקנה על קריאת המגילה, ואם כן כשם שעל הקריאה צריך לברך "עובר לעשייתן", כך גם "ברכת שהחיינו" מברך לפני הקריאה. וממילא, השאלה האם בדיעבד כשלא בירך "שהחיינו" קודם הקריאה, רשאי לברך לאחר הקריאה או לא - תלויה בשיטות הפוסקים שנתבארו בענף א'. ולדעת הפוסקים שבדיעבד רשאי לברך "על מקרא מגילה" גם לאחר הקריאה, רשאי לברך "שהחיינו" גם לאחר קריאת המגילה.

והנה בהלכות חנוכה נפסק בשלחן ערוך (או"ח סימן תרעו סע' א) "המדליק בליל ראשון מברך שלש ברכות: להדליק נר חנוכה, ושעשה נסים, ושהחיינו". והוסיף הרמ"א (שם סעיף ב) "ויברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק". ובביאור הגר"א כתב: "ויברך כל הברכות קודם, רצונו לומר, אף שעשה ניסים ושהחיינו צריך עובר לעשייתן כמ"ש בפ"ב דמגילה לא שנא אלא לאחריה כו' כל המצוות כולן כו' לפניה מאי כו'".

מבואר בדברי הגר"א כי הרמ"א בא לחדש שגם ברכת "שעשה ניסים" וברכת "שהחיינו" יש לברך קודם ההדלקה כדי שיהיו "עובר לעשייתן". והמקור לכך, מדברי הגמרא במגילה הנ"ל, שצריך לברך את כל שלושת ברכות המגילה לפני קריאת המגילה. ומתבאר בדעת הגר"א ההלכה שכל הברכות מברך עליהם "עובר לעשייתן", נאמרה גם בברכת "שהחיינו" וברכת "שעשה ניסים" ואף שאינן ברכת המצוות.

ח.

והנה בנדון חיוב "עובר לעשייתן" בברכת השבח, לכאורה ברכת "שהחיינו" עיקרה הודאה על השמחה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ומעתה, כאשר מברכים "שהחיינו" על קיום מצוה, יש לדון מהו מיקומה המועדף של הבעת השמחה - קודם קיום המצוה או אחריה.

ובשו"ת כתב סופר (או"ח סימן כה) דייק מדברי הרמב"ם שלדעתו בדיעבד רשאי לברך ברכת שהחיינו גם לאחר קיום המצוה: "ואקדים עוד דנראה לי מתוך דברי הרמב"ם, מדלא כתב גם כן דאם לא ברך שהחיינו קודם עשיית מצוה דלא יברך אחר כך, כמו שכתב לענין ברכת המצוה עצמה, וכתב שם בעשיית סוכה ולולב אם לא בירך שהחיינו בשעת עשיה יברך בשעה שעושה מצוה, ולא כתב בכל מצוה שמברך שהחיינו שאם לא בירך קודם עשית המצוה שלא יברך עוד, שמע מינה דסבירא ליה דברכת שהחיינו יוכל לברך".

ובביאור הדברים הוסיף הכתב סופר: "והחילוק בין ברכת המצוה לברכת שהחיינו הוא, דברכת המצוה קאי על המעשה שעושה עכשיו ואחר שכבר עשה איך יברך, וכן כתב הרמב"ם מפורש בהלכות אישות בברכת נשואין. אבל ברכת שהחיינו על מצוה שבאה מזמן שיש בה שמחת הלב שזוכה לעשותה, גם אחר שעשה שמחה בלבו שהחייהו ה' לזמן הזה וזכה לעשותה ובוודאי לכתחלה יברך קודם עשיה, ובדיעבד יוכל לברך אחר כך, כנ"ל ממשמעות הרמב"ם, והחילוק נכון מסברא".

ומתבאר איפוא לדעת הכתב סופר, שמכיון וברכת "שהחיינו" היא הודאה על השמחה שזוכה לקיים המצוה, לכתחילה המקום המתאים להבעת השמחה הוא קודם שמקיים המצוה. ומכל מקום בדיעבד רשאי לברך גם לאחר קיום המצוה, שכן ודאי גם אז הוא שמח על שזכה לקיים המצוה, ויש לו להודות לה' על כך.

ט.

רבי משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (חלק ב סימן קכט) הסכים בעיקר גדר ברכת שהחיינו על קיום המצוה עם הכתב סופר, שהברכה היא הודאה על השמחה. אולם בשונה מהכתב סופר, לדעת המועדים וזמנים יש לחלק בין מצוות שאינו יכול לברך בשעת קיומם - שצריך לברך קודם לכן, לבין מצוות שיכול לברך תוך כדי עשייתה - שעדיף לברך את ברכת ה"שהחיינו" המתלווה לאותה מצוה, לאחר שהתחיל לקיים את המצוה. לפנינו דבריו:

"וע"כ נראה דהברכה דשהחיינו לא דמי לברכת המצוות, שעיקרה על שמחתו שזוכה לקיים מצוה ואתי שפיר טפי כשהוא עומד כבר בקיום המצוה דאז שמח טפי, רק כללא היא שאין מברכין שום ברכה אלא עובר לעשייתה, כמבואר במגילה (כא, א) עי"ש, דקאי נמי לענין ברכת שהחיינו. אבל בסוכה המצוה נמשכת, ואף שישב מיקרי עדיין עובר לעשייתה. ועל כן אדרבה, ראוי לברך אחר הישיבה טפי שכבר התחיל לקיים המצוה, וע"כ עדיפא טפי לענין ברכת שהחיינו. וכן מוכח דבעצם מדינא דגמרא מברכין שהחיינו בסוכה תיכף בשעת עשיית הסוכה כמבואר במסכתין, מכל מקום נוהגין לאחר ולסדר הברכה בקידוש על הכוס כמבואר שם בפוסקים. וקשה הא מבטל הברכה כשעושה ואינו מברך שהחיינו. וע"כ נראה דשהחיינו מברך גם לכתחילה אחר כך כיון שגם אז עובר לעשייתו כשהמצוה נמשכת, ובשהחיינו עדיף כשכבר קיים המצוה דשמח טפי. ולפי דברינו גם לדינא דגמרא דמברכין על הסוכה בשעת עשייה, אין לברך לפניה כמו בברכת המצוות. דלענין שהחיינו במצוה נמשכת מברכין לכתחילה עם קיום המצוה דווקא".

ומתבאר בדבריו, היות וברכת "שהחיינו" היא על השמחה, לכן לכתחילה יש לברך לאחר שכבר שמח ו"הגיע" לשמחה הזו - דהיינו לאחר קיום המצוה. ומאידך גיסא, בגלל ההלכה שלא לברך אחר קיום מצוה אלא בזמן שעדיין הוא "עובר לעשייתן" - יש צורך לברך קודם קיום המצוה. ולכן במצוה שאינו יכול לברך תוך כדי קיום המצוה, כתקיעת שופר וקריאת המגילה, מברך "שהחיינו" קודם קיום המצוה כדי שהברכה תהיה "עובר לעשייתן".

אך במצוה שקיומה נמשך זמן רב, כדוגמת ישיבה בסוכה - עדיף לברך לאחר שכבר התחיל לקיים המצוה, וזה עדיין נחשב "עובר לעשייתן", מכיוון שחלק מהמצוה עדיין לפניו.

י.

ואילו בספר שבילי דוד (כללי ברכות פ"ב ב) מבואר שמקום הבעת השמחה בהודאה שבברכת שהחיינו הוא אך ורק קודם הברכה. דבריו נאמרו בתירוץ הקושיא על דברי הפוסקים שהביא המג"א (או"ח סימן רכה ס"ק ט) שאם לא בירך שהחיינו על פרי חדש באכילה ראשונה שוב לא יברך, וקשה, שהרי ברכת שהחיינו היא ברכת השבח, ואין צריך לברכה "עובר לעשייתן", ומדוע שלא יברך שהחיינו גם לאחר האכילה הראשונה. ותירץ השבילי דוד: "דשאר ברכות השבח הוא מגדולת הבורא וחסדיו עם הברואים, וזה בכל עת. אבל שהחייינו ניתקן על שמחתו לבד, דהוא רק בפעם אחת, וכיון שעברה שמחתו על מה יברך". ומבואר בדבריו, שברכת "שהחיינו" בשעת אכילת פרי חדש היא ברכת השבח שנתקנה על שמחת הלב, אולם מאחר והשמחה היא רק בפעם הראשונה כשאוכל את הפרי החדש, אין לברך לאחר שכבר אכל, כי כעת כבר אינו שמח כל כך.

ולפי דברי השבילי דוד יש לומר שהוא הדין בברכת "שהחיינו" על קריאת המגילה והדלקת נר חנוכה שהשמחה היא רק בפעם הראשונה כשמקיים המצוה, דהיינו אך ורק קודם קיום המצוה, משום שאז עיקר השמחה. אך לאחר שקיים את המצוה, כבר אין זו אותה שמחת הלב כמו שהיתה בהתרגשות הראשונית כשבא לקיים את המצוה - ומסתבר שאז כבר לא יהיה רשאי לברך ברכת "שהחיינו".

יחד עם זאת, הדברים אינם מוכרעים, שכן יכולים אנו לחלק בין ברכת "שהחיינו" על אכילת פרי חדש שבזה צדקו דברי השבילי דוד שהשמחה היא רק בפעם הראשונה כשאוכל את הפרי החדש, ולכן אין לברך שהחיינו לאחר שכבר אכל, כי כבר אינו שמח כל כך. ולעומת זאת, בקיום מצוה [כגון מקרא מגילה או נר חנוכה], השמחה נמשכת גם לאחר קיום המצוה, וצ"ע.

יא.

אולם עדיין יש לעיין בעיקר השאלה האם גם בברכת "שהחיינו" נאמר דין "עובר לעשייתן".

הרמב"ם מחלק בתחילת הלכות ברכות (פ"א ה"ד) את סוגי הברכות לשלושה, וז"ל: "נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים [א] ברכות הנייה [ב] וברכות מצוות [ג] וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".

ובפשטות, ברכת "שהחיינו" היא מהסוג השלישי של "ברכות ההודאה" שנתקנה להודות לה' על שהחיינו וקיימנו להגיע לזמן הזה. והדברים מפורשים באבודרהם (ברכת המצוות ומשפטיהם) שכתב: "והטעם הנכון בעיני הוא מה שכתוב בתשובות הגאונים שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף. והכי אמרינן בתוספות דברכות ההולך להפריש תרומות מברך שהחיינו נראה מפני שהוא שמח ונהנה באסיפת פירותיו, וכן מברכין שהחיינו על מקרא מגילה ונר חנוכה שהם לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינו. וכן נטילת לולב יש בו שמחה והנאה לגוף שמריח ריח טוב. וכן תקיעת שופר יש בו שמחה לפי שבתקיעת שופר יעלה זכרוננו לפניו לטובה. וכן פדיון הבן יש בו שמחה שיצא בנו מכלל נפל. אבל בדיקת חמץ אין בה שמחה והנאה לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו. וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנאה לגוף בזמן הזה. וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המילה משום דאיכא צערא דינוקא".

ומבואר, שברכת שהחיינו, על מקרא מגילה ונר חנוכה הן מברכות השבח וההודאה, שניתקנו "לשמחה דחס רחמנא עלן ופרוקינו".

והנה בברכות השבח וההודאה, מפורש בדברי הרשב"א בחידושיו על מסכת שבת (קלז, ב) שלא נאמר הדין "עובר לעשייתן", אלא אדרבה מברך לאחר מכן. דברי הרשב"א נאמרו בענין ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" שמברך האב במילת בנו, וז"ל: "רבינו שמואל ז"ל היה אומר דצריך לברך כן קודם המילה, דכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. ורבינו תם ז"ל חלק עליו שמשנה סדר הברייתא ששנה תחלה ברכת המל ואחר כך ברכת אבי הבן... ולא דמי לכל המצוות שמברך עליהן עובר לעשייתן, דהכא אינו אלא שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כמו אשר קדש ידיד מבטן". [ואף רבינו שמואל לא חלק על יסוד זה אלא שסבר שאין זה ברכת השבח אלא ברכת המצוות, כמבואר בדבריו שם].

ואפשר להטעים את דברי הרשב"א שבברכת ההודאה אין דין "עובר לעשייתן", על פי דברי הריטב"א [הובא לעיל ענף א אות א] שהסיבה שמברך בכל המצוות "עובר לעשייתן" הוא "כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת. ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה [למצוה] שהיא עבודת הגוף". וטעמים אלו לכאורה שייכים רק בברכת המצוות, שהברכה היא ברכה על המצוה שהולך לקיים עתה, ועל כן צריך להקדים את הברכה למצוה. מה שאין כן ברכת "שהחיינו" שנתקנה על השמחה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ואינה על עצם המצוה, ומדוע שלא יוכל לברך גם לאחר קיום המצוה.

נמצא איפוא, שמאחר וברכת "שהחיינו" היא ברכת השבח וההודאה, אין צורך לברכה דווקא "עובר לעשייתן".

מאידך גיסא, אפשר לומר שהיות וברכת שהחיינו המתלווה לברכת המצוות היא שייכת למצוה, וכל הדינים הקשורים לברכת המצוה, שייכים גם לברכת ה"שהחיינו" שמברך בשעת קיום המצוה, ובכלל זה דין "עובר לעשייתן", ולכן לכאורה בדין היה שצריך לברך קודם עשייתן, וצ"ע.

יב.

מאידך, מצינו סברא אחרת לחייב לברך "שהחיינו" עובר לעשייתן, על פי המבואר בספר מור וקציעה (או"ח סימן תלב) בהגדרת ברכת שהחיינו: "לפי שברכה זו נתקנה על שמחת הלב ששמח בהנאה החדשה הבאה לו. הן בראיה ובשמיעה, הן בדבר גופני או רוחני, כל דבר אשר יבא לפרקים מזמן לזמן, והנפש נהנה ממנו, חובה על האדם לברך ולהודות עליו על השמחה והנאה רוחנית שהשיגה. כדרך שאמרו רז"ל אסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה. כך הוא עיקר דינה של ברכה זו"

ולפי זה כתב הישועות יעקב (או"ח סימן תרנא ס"ק ו) שצריך לברך "שהחיינו קודם המצוה לא מחמת הדין ש"כל הברכות מברך עובר לעשייתן" שנאמר בברכת המצוות, אלא מדין ברכת הנהנין - כי אסור ליהנות מהמצוה קודם הברכה. ומוסיף הישועות יעקב, שאפילו לדעת הסוברים שברכת המצוות רשאי לברך בדיעבד לאחר קיום המצוה, אולם ברכת "שהחיינו" מברך רק קודם קיום המצוה, כדין ברכת הנהנין שלאחר שגמר לאכול שוב לא מברך ברכה ראשונה, וז"ל: "דדוקא בברכת הנהנין אחר שנהנה אינו ראוי לברך אבל בברכת המצוות הברכה יש לה שייכות אחר כך, ולכך אם לא בירך עובר לעשייתן מברך אחר כך. אבל שהחיינו של המצוות הוא על הנאה שבא לו מן קיום המצוה. ומהאי טעמא מחלקינן בין מצוה שיש בה שמחה כמ"ש הר"ן (פסחים כח, א בדפי הרי"ף ד"ה וכתוב), אם כן הוא בכלל ברכת הנהנין דאינו מברך אחר כך אף לשיטת רבינו, כנ"ל ברור".

וכדברי הישועות יעקב כתב בגליון מהרש"א על השו"ע (יו"ד סימן יט סע' ד) שבברכת שהחיינו שמברכים על המצוות "יש לומר דשוב דינו כברכת הנהנין ואין מברכין אחר כך. ועיין ספר ישועות יעקב או"ח סי' תרנא ס"ק ו".

נמצא כי לדעת הישועות יעקב והמהרש"א, יש לברך "שהחיינו" דווקא קודם המצוה משום שנתקנה להודות על שמחת ההנאה שבקיום המצוה, ודינה כדין "ברכת הנהנין" שאסור ליהנות קודם שיברך, ולכן אם כבר קיים את המצוה ונהנה, אין לו תקנה לברך אחר כך.

ברם כבר נתבאר לעיל [אות ח] כי בניגוד לדברי הישועות יעקב והמהרש"א, שברכת שהחיינו על קיום המצוה היא כברכת הנהנין שיש לברכה קודם קיום המצוה, יתכן לומר שברכת שהחיינו שאינה תלויה ב"זמן" אלא בקיום מצוה [כגון בקריאת המגילה או תקיעת שופר] - מכיוון שתיקנו אותה על המצוה, יש לומר שברכת ה"שהחיינו" היא כחלק מהברכות שמברכים על המצוה, ולכן גם ברכת ה"שהחיינו" צריכה להיות "עובר לעשייתן". ורק במועדים שמברכים ברכת שהחיינו על ה"זמן", אין מברכים "שהחיינו" קודם שנכנס החג, אלא אדרבה, בתוך החג, לאחר שכבר נמצא בזמן השמחה, אז מודים להקב"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

* * *

לסיכום: בשאלה האם בברכת "שהחיינו" המתלווה לקיום מצוה, רשאי לברך "שהחיינו" לאחר שכבר קיים את המצוה, נחלקו הפוסקים, ומחלוקתם תלויה בהגדרת ברכת ה"שהחיינו":

[א] דעת הגר"א שברכת "שהחיינו" שווה לברכת המצוות בהלכה זו ש"כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן". ולכן, אם לא בירך "שהחיינו" קודם לעשיית המצוה, הדין תלוי במחלוקת הפוסקים שהבאנו בענף א' האם הדין שבכל המצוות מברך "עובר לעשייתן" הוא רק לכתחילה, אך בדיעבד כשלא בירך קודם הברכה, רשאי לברך לאחר קיומה. או שגם בדיעבד אין לברך לאחר קיום המצוה, אם לא בירך "עובר לעשייתן".

מאידך, לדעת פוסקים אחרים, אמנם ברכת ה"שהחיינו" מתלווה לקיום מצוה, ברם גדרה שונה משום שהיא ברכת הודאה על שמחה "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ולאור הבנה זו:

[ב] לדעת הכתב סופר לכתחילה המקום המתאים להבעת השמחה היא קודם שמקיים המצוה. ומכל מקום בדיעבד רשאי לברך גם לאחר קיום המצוה, שכן ודאי גם אז הוא שמח על שזכה לקיים המצוה, ויש לו להודות לה' על כך.

[ג] לדעת רבי משה שטרנבוך אמנם הברכה היא הודאה על השמחה. אולם בשונה מהכתב סופר, לדעתו יש לחלק בין מצוות שאינו יכול לברך בשעת קיומם - שצריך לברך קודם לכן, לבין מצוות שיכול לברך תוך כדי עשייתה - שעדיף לברך את ברכת ה"שהחיינו" המתלווה לאותה מצוה, לאחר שהתחיל לקיים את המצוה.

[ד] ואילו לפי דברי השבילי דוד שברכת "שהחיינו" עיקרה על השמחה, ועיקר השמחה הוא רק בפעם הראשונה, יש לברך "שהחיינו" קודם קיום המצוה ולא לאחריה.

[ה] ולדעת הישועות יעקב והמהרש"א, ברכת "שהחיינו" דינה כברכת הנהנין, משום שנתקנה להודות על שמחת ההנאה שבקיום המצוה, ולכן יש לברך "שהחיינו" דווקא קודם המצוה כדין "ברכת הנהנין" שאסור ליהנות קודם שיברך, אך אם נהנה, אין לו תקנה לברך אחר כך.

ועוד נתבאר, שיש להגדיר את ברכת ה"שהחיינו" על קיום מצוות כברכת השבח. ולפיכך על פי דברי הרשב"א שאין חיוב "עובר לעשייתן" בברכת השבח, היות וברכת "שהחיינו" היא "ברכת השבח וההודאה", אין צריך לברכה "עובר לעשייתן".

ענף ג

ברכת שהחיינו וברכת שעשה ניסים למי שאין בידו מגילה

סברא נוספת, מדוע ניתן לברך את ברכות "שעשה ניסים" ו"שהחיינו" גם לאחר קריאת המגילה, מבוארת על פי מחלוקת הפוסקים האם רשאי לברך ברכות אלו גם כשאין בידו מגילה, כדלהלן.

יג.

כתב המגן אברהם (סימן תרצב ס"ק א) וז"ל: "ויכוין בברכת שהחיינו [ביום] גם כן על משלוח מנות וסעודת פורים שהם גם כן מצוות [של"ה]. ונ"ל דיכוין זה בברכת שהחיינו דיום כי זמנם ביום. ונ"ל דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה, דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויום טוב, דהא לא תקנו כלל ברכה עליהם".

היעב"ץ בספרו מור וקציעה (או"ח סימן תרצב) תמה על המג"א: "ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג, והלא בלאו מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום. ואף שהוא מדברי קבלה, צריך חיזוק כשל תורה ויותר ביחוד מפני תקפו של נס שהיה בו. וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ה' שמברכין עליהן זמן וזמן לא בעי כוס, דהלכתא אומרו אפילו בשוק. ויום הכיפורים שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה, אעפ"כ מברכין אותו. הלכך נראה דאדרבה שפיר הוא למסמך זמן אכוס דסעודה למאן דלית ליה מגילה למיפק בה ידי חובה".

ומתבארת מחלוקת בין המגן אברהם ובין היעב"ץ האם בפורים יש חיוב לברך "שהחיינו" למי שלא קרא את המגילה כלל. לדעת המג"א עיקר ברכת "שהחיינו" נתקן על מצות קריאת המגילה, ולכן אם לא קרא מגילה, אינו מברך שהחיינו בפורים. ואילו לדעת היעב"ץ, עצם היום של פורים טעון ברכת שהחיינו, ואפילו לא קרא את המגילה, עליו לברך "שהחיינו" [ויאמר את הברכה בשעת הסעודה על כוס, כשם שבשאר מועדים תיקנו לברך זמן על הכוס].

שתי הדעות הובאו במשנה ברורה (סימן תרצב ס"ק א) שכתב: "ומי שאין לו מגילה, לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה, דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויו"ט [מג"א]. ויש אומרים דראוי לברך זמן על היום מפני תקפו של נס שהיה בו, וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא ככל מועדי ה' שמברכין עליהן זמן, ועי' בביאור הלכה".

יד.

בביאור הלכה (סי' תרצב ד"ה ושהחיינו) הביא את דברי המור וקציעה, וכתב שלדעתו לא רק ברכת "שהחיינו" היא על "עיצומו של יום", אלא גם "ברכת שעשה ניסים" רשאי לברך על "עיצומו של יום", אף ללא קריאת מגילה, וז"ל: "ובאמת לפי סברת המור וקציעה שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו, אם כן היה לו לברך גם כן ברכת שעשה נסים. ובאמת מצאתי במאירי של שבת לענין חנוכה [והוא הדין בעניינינו לענין פורים] וז"ל, מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשון ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראים".

אולם לדעת הברכי יוסף יש לחלק בין ברכת שהחיינו שמברך על "עיצומו של יום", ובין ברכת "שעשה ניסים" שנתקנה רק על קריאת המגילה, כדברי הביאור הלכה בהמשך דבריו: ש"אם אין לו מגילה יברך שהחיינו אך לא יברך ברכת שעשה נסים וברכת הרב את ריבנו [ר"י מלכו], אבל האחרונים כתבו דגם שהחיינו לא יברך עכ"ל. ולא אדע באיזה אחרונים מצא דבר זה לבד ממג"א ואליה רבה שהעתיקו ומהם אין ראיה כמו שכתבנו, וצ"ע למעשה. ועיין לעיל בסימן תרע"ו בשעה"צ אות ג'".

אמנם בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וישלח שאילתא כו) מפורש כדברי המאירי שהביא הביאור הלכה, שגם ברכת "שעשה ניסים" בחנוכה ופורים נתקנה על עצם היום, וז"ל: "וכד מטי יומא דאיתרחיש להו ניסא לישראל כגון חנוכה ופורים מיחייב לברוכי ברוך אשר עשה ניסים לאבותינו בזמן הזה, בחנוכה על שרגא, בפורים על מקרא מגלה, שנאמר ויאמר יתרו ברוך ה'".

טו.

השדי חמד בחנוכה (חלק ו מערכת חנוכה אסופת דינים ג) הביא בשם הבנין שלמה, כי בפורים אין לומר "זמן" על "עיצומו של יום", כי יום הפורים אינו דומה לשאר המועדים, וז"ל: "ולכן מכל הלין מוכח דחנוכה ופורים לא שייך כלל דיברך זמן על עצם היום, ואף שאינו מקיים שום מצוה כלל. דשאני רגלים וראש השנה ויום הכיפורים, דהם ימים קדושים ואסורים בעשיית מלאכה, ואם שובת ואינו עושה כלום גם כן מקיים עשה דשבתון. והלכך צריך לברך זמן, משום עצם היום. וזמן זה שפיר יכול לברך אף כשהולך בשוק, דהא גם כשהולך בשוק הוא מקיים מצות עשה דשבתון, ואין צריך לזה כוס כלל, ורק לכתחילה תיקנו לברך זמן בשעת קידוש משום שאז מקבל עליו קדושת היום... אבל בחנוכה ופורים שאין להם קדושה כלל ומותרים בעשיית מלאכה, לא שייך לברך זמן על עצם היום כלל רק בעת שמקיים".

וכדבריו מפורש בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן מג) וז"ל: "בסימן תרצ"ב במשנ"ב סק"א כתב דיש אומרים דראוי לברך זמן על היום דפורים, וכתב בביאור הלכה שהוא ממור וקציעה להריעב"ץ שהשיג על המ"א, וכתב דאף בלא מצוות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום, כמו ברגלים ור"ה ויו"כ. אבל לא נכון לענ"ד הדמיון כלל שבין פורים וחנוכה ליו"ט... ומה שמברכין שהחיינו גם בר"ה וביו"כ הוא מצד החידוש שאיכא בעצם היום, שיש בהם קדושה ליאסר במלאכה, ובחיוב עשה על השביתה ממלאכה, מה שליכא זה בשאר ימות השנה. וזה הא ליכא אף בפורים שנקרא בקרא פעם אחד יום טוב (אסתר ט, יט) שתני רב יוסף מלמד שאסור במלאכה במגילה (ה, ב)... למסקנא דלא קיבלו עלייהו איסור מלאכה, שאף במקום שנוהגין איסור במלאכה ליכא שום קדושה בעצם היום. וכל שכן שלא שייך בחנוכה שלא נקרא כלל בלשון יום טוב".

והוא מסיים: "חנוכה ופורים, שהן בעצם ימי חול בלא קדושה. ולכן לא שייך לברך עלייהו מצד הגעת היום ברכת שהחיינו. ורק להמצוה דקריאת המגילה ועל הדלקת הנר מברכין שהחיינו. אבל כשאין לו מגילה, ואין לו נרות להדליק, וגם לא נרות של אחרים שהדליקו שיוכל לראותם, אינו מברך שהחיינו כדכתב המג"א (סימן תרצ"ב סק"א), ואינו כלום מה שתמה עליו במור וקציעה שהביא בביאור הלכה, ודברי המאירי צ"ע".

[ויתכן שמחמת קושיות אלו, כתב היעבץ שכאשר מברך שהחיינו על היום, יסמוך את הברכה על הכוס בסעודה, כמובא בדבריו לעיל אות יג].

* * *

נמצאנו למדים כי נחלקו הפוסקים האם ניתן לברך "שהחיינו" ושעשה ניסים" על עצם יום הפורים, ללא קשר לקריאת המגילה.

לדעת המג"א, הבנין שלמה והאגרות משה - ללא מגילה, אינו מברך לא "שהחיינו" ולא "שעשה ניסים".

לדעת המור וקציעה - מברך "שהחיינו" על היום גם ללא קריאת מגילה. וכתב הביאור הלכה שהוא הדין ברכת "שעשה ניסים" רשאי לברך על היום גם ללא קריאת מגילה, והביא ראיה לכך מדברי המאירי.

לדעת הברכי יוסף - ברכת "שהחיינו" שפיר רשאי לברך על היום גם ללא קריאת מגילה, אך לא ברכת "שעשה ניסים".

טז.

והנה גם לדעת הפוסקים שצריך לברך "שהחיינו" על עצם יום הפורים, פשיטא שמברך רק פעם אחת "שהחיינו". ובדברי המור וקציעה מפורש, שראוי לסמוך את ברכת שהחיינו על הכוס בסעודה. ולפי זה יוצא שיברך ברכת "שהחיינו" רק ביום, בזמן הסעודה, אבל בלילה לא יברך כלל "שהחיינו". וכן כתב היעב"ץ בסידורו (דיני קריאת המגילה) "ומי שאין לו מגילה, לדידי פשיטא לי דמברך זמן על כוס בסעודה, או אפילו בלי כוס ואף בשוק. דלא כמג"א, עי' מור וקציעה".

אמנם הפני יהושע (מגילה ד, א) כותב שברכת שהחיינו של לילה היא הברכה שנתקנה על עיצומו של יום, ולכן אם אין לו מגילה מברך ברכת שהחיינו רק בלילה: "אלא דלענין זמן היה נראה לי שצריך לברך בלילה לאו משום קריאת המגילה לחוד אלא משום חובת היום כיון דעשאו חכמים כמו רגל ממש דכתיב משתה ושמחה ודברי קבלה כדברי תורה דמי עד שלשיטת כמה פוסקים [טוא"ח סי' תרצ"ו] אין אבילות ואנינות נוהג בו כמו בשאר רגל, א"כ שפיר יש לברך זמן כמו זמן דרגל ולמחר ביום מברכין זמן על מצות קריאת המגילה, כן נראה לי".

ומעתה לדעת הפוסקים שצריך לברך ברכת "שהחיינו" בפורים גם אם כלל לא קרא מגילה, הרי קל וחומר בנדון דידן ששמעה את קריאת המגילה קודם השקיעה, רשאית לברך לאחר מכן "שהחיינו" וברכת "שעשה ניסים".

* * *

לאור כל האמור לעיל:

מאחר וכאשר קוראים את המגילה בין השמשות, אין לברך קודם הקריאה, ויש ספק האם מותר לכתחילה לברך את שלושת הברכות לאחר קריאת המגילה, וכפי שהבאנו בהרחבה את מחלוקות הפוסקים האם כאשר לא בירך ברכת המצוות קודם עשיית המצוה, רשאי הוא לברך לאחריה, והאם רשאי לברך "שהחיינו" לאחר קיום המצוה - הרי שכלל נקוט להלכה ש"ספק ברכות להקל", ובשל כך, למעשה אין לברך לאחר קריאת המגילה בין השמשות את הברכות.

ולכן סבורני שעל מנת לצאת מהספק ראוי לשמוע את הברכות ממי שעומד בלילה לאחר צאת הכוכבים לקרוא את המגילה, והוא בוודאי מחוייב לברכם. וצירפתי את דעת האגרות משה שניתן לצאת ידי חובה בשמיעה דרך הטלפון.

ומשום כך יעצתי לחמותי שתחי' לשמוע דרך הטלפון את ברכות המגילה לאחר ששמעה לראשונה את קריאת המגילה, מהבעל קורא שמברך את הברכות לכל הקהל בזמן הקריאה הרגילה שלאחר צאת הכוכבים, ותענה אמן על הברכות [ואף שאינה מחוייבת לשמוע את קריאת המגילה עם כל הקהל, מכיון שכבר יצאה ידי חובת הקריאה מבעוד יום].

ובפרט לפי מה שהבאתי לעיל [סוף ענף א] את דברי הפמ"ג בשם התבואות שור, שבשחיטת בהמה שיש בה "ריעותא" לא יברך מחמת הספק, מדין "ספק ברכות להקל" אלא "יהדר אחר בעל חי אחר ויברך, ויכוין להוציא זה". הוא הדין בנדון דידן, עדיף היה שבעל הקריאה יוציא ידי חובה בברכה את חותנתי, וכפי שנתבאר.