דרשני:קניין ד' אמות בגט: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
 
(אין הבדלים)

גרסה אחרונה מ־13:30, 5 במרץ 2020

[1]היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה, קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת. ...אמר רב: ארבע אמות שלה זהו קרוב לה, ארבע אמות שלו זהו קרוב לו.
מסביר רש"י: דאמרינן בשנים אוחזין (ב"מ דף י) דד' אמות של אדם קונות לו.

וצריך להבין, הרי שם בב"מ מדברים לגבי מציאה, ומסבירים הטעם שתקנו ד' אמות דלא אתי לאנצויי אם אחד מצא מציאה ופתאום יבוא מישהו ויקח לו אותה לפני שיספיק להגביה. אם כך, מה הקשר לגיטין? הרי בגט לא שייך הטעם הזה! משמע מההשוואה של רש"י, שמה שכתוב בב"מ זה רק הסיבה לתקנה, אך לאחר שתיקנו ישנה דרך שאיתה זה עובד, ודרך זו קיימת בכל עניין, אז גם הדין קיים בכל עניין. מהי הדרך הזו? איך הקניין הזה עובד?

קניין ד' אמות מדין חצר

נראה לומר שהקניין הזה פועל מדין חצר. דיברנו בשיעורים קודמים על הטעם שמאחורי קניין חצר, ואמרנו שלעולא כיוון שהאישה סמוכה לחצר ויש לה שלטון בה, אנו רואים את החצר כחלק ממנה. על פי זה מובן שאף כאן, שארבע אמותיה לא ממש שלה, עדיין כיוון שהשייכות שלהן אליה והשלטון שלה בהן גדולים מאוד, נחשבות ד' אמות אלה כחצירה וקונות לה.
כך גם משמע להדיא בגמ' ב"מ, שאומרת לגבי פיאה שאין שם קניין ד"א כיוון שזה ברשות הבעלים, ואע"פ שהתורה זיכתה לעני את התבואה, למיהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא; ובכלל כך נראה מהסתכלות פשוטה בסוגיא שם.

החילוק בין אישה לגנב

אך קשה ע"פ הסבר זה, שאם נאמר שזה דין כללי בחצר שרק הסיבה לכך שתיקנו אותו היא שלא יריבו, איך נסביר את התוס' בב"מ שאומר דבגניבה לא תקינו רבנן דקני, אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי, ובגט משום עיגונא? ואי אפשר לומר שרש"י לא כתוס', כי תוס' מגיע לזה עם סתירה בין גמרות, שמשמע שאין לגנב קניין ד"א! למה לפי ההסבר שלנו אין לגנב ד"א? מה זאת אומרת שלא תקנו לו ד"א? רק הסיבה לתקנה היתה שלא יריבו, אך התקנה הרי חידשה דין של קניין, ולאחר שחידשו אותו הוא יעבוד בכל מקום שהוא יכול!

רבי עקיבא איגר מתרץ כי בקניין חצר רגיל, אילו האישה לא היתה רוצה להתגרש, היא היתה יכולה פשוט להפקיר את חצרה, ואז הבעל לא היה יכול לגרש אותה ע"י קניין חצר. גם בקניין ארבע אמות יש את האופציה הזו, שאדם 'יפקיר' את השייכות שלו בארבע אמות, וממילא לא יקנה בהם.

לפי הסבר זה, אכן לא ניתן לגרש אישה בד' אמותיה בע"כ. כך גם משמע בתוס', שאומר שבגט תקנו משום עיגונא – משמע שזה לטובת האישה, אך אם היא לא תרצה היא לא חייבת לקנות בד"א. וכמו אישה, כך גם גנב. כאשר הגנב גונב, הוא לא רוצה לקנות את החפץ. הוא היה מעדיף להשתמש בחפץ בלי שהוא יקנה לו, וכך לא יהיה חייב. אך כמו בגט, אנו אומרים שהגנב קונה בע"כ, ברגע שעושה את פעולת הקניין. אם כן, כאן שהוא יכול פשוט להחליט שהד"א שלו לא יקנו לו, כמו אישה גם הוא לא יקנה בע"כ.

קושיית רעק"א

אלא שלפי הסבר זה קשה, מה הבעיה במקרה שהבעל קדם והד"א נקנות לו? למה הגט לא נקנה לאישה? הבעל יכול פשוט להחליט שהוא לא קונה בד"א וממילא האישה כן תקנה! וא"א לתרץ שהבעל כן רוצה לקנות בד' אמותיו דברים אחרים, כמו שאמרנו בעבר במשאיל לה את חצירו לצורך קניין הגט, שכן אז נאמר כך גם בגנב, ותחזור הקושיא.
את שאלה זו שואלים רעק"א והתורת גיטין, ובשביל לענות עליה מבאר רעק"א יסוד:
בד' אמות, כמו בחצר, יש שני עניינים – הם שלי, ומתוך כך הם קונות. בחצר התורה היא זו שלימדה שהיא קונה ובד' אמות חז"ל תקנו שיקנו, אך כמו בחצר גם הד"א שייכים לאדם מעצם היותם ד' אמותיו. אמנם, כמו שאמרנו, אדם יכול להחליט שלא לקנות בד"א, אך לעולם הם ישארו רשותו. זה מציאות, לא דין. זה לא ניתן לשינוי. אפי' אם לא היתה תקנת חכמים, ד' אמותיו היו שלו (אם כי לא היתה לזה כל נפק"מ). לכן, כמה שיחליט הבעל שהוא מוותר על ד' אמותיו, לא יעזור הדבר לאישה לקנות את הגט שנמצא בד' אמותיהם כשהבעל קדם, כי אמנם הם כבר לא יקנו לבעל, אך עדיין הם רשותו והאישה לא יכולה לקנות שם, כמו שברשות הרבים וברשות היחיד אין קניין ד"א.

שיטת הרמב"ן- אפקעינהו רבנן לקידושיהו

הר"ן, כשהוא מבאר איך ד"א קונות, אומר: הרי הקנום לו ועשאום כחצרו והפקר ב"ד היה הפקר. כשאומרים "הפקר בי"ד", אין הכוונה להפקר בלבד אלא גם להקנאה , וא"כ חכמים הקנו לו את הד"א במתנה גמורה לכל הזמן שבו הוא נמצא בהם, ואז קונות לו בקניין חצר, וכאשר הוא הולך הם מפקירים אותם שוב. לפי דבריו אפשר להבין שכך גם יהיה לריו"ח בזורק למאה אמה, שבי"ד יקנו את מאה האמה לאישה, ותקנה את הגט בקניין חצר.

אך הרמב"ן מסביר את טעמא דמתניתין בין לרב בין לר' יוחנן, משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ולכן ברגע שרבנן רוצים הם יכולים להפקיע את הקידושין שלו מעיקרא. אז כאשר הוא זורק את הגט לד"א או מ"א זה באמת כלל לא נקנה לה, אך רבנן מפקיעים את הקידושין שלו וממילא היא לא אשתו. לפי זה האישה מותרת לכהן, אין עליה שם גרושה. כמו"כ היא לא מקבלת כתובה, וכך גם אם זינתה תחת בעלה ולאחר מכן נתן לה את הגט בצורה כזו, היא לא מתחייבת מיתה שכן מתברר שהיא לא היתה אשת איש.

למה הרמב"ן היה צריך להגיע לתירוץ דחוק שכזה? מה רע לו בפירוש הר"ן?

ביאור א' למחלוקת – קניין דרבנן בדאורייתא

הרמב"ן סובר שקניין דרבנן לא יכול להועיל לדין דאורייתא. מדאורייתא לא היה פה קניין, וממילא גם הדין שנגרם בגלל הקניין הוא רק דרבנן, ואילו התורה עדיין רואה את החפץ כשל האדם הראשון (הגט נשאר של הבעל) ואת האישה כלא מגורשת. לכן הרמב"ן לא מסביר שקניין ד"א ומ"א (מטעמי נוחות כך נקרא לזה, אע"פ שהמושג לא נכון) הוא קניין דרבנן, אלא שהקידושין פוקעים מלכתחילה, ואז זה מועיל גם בדאורייתא. אך עדיף שלא לומר כך. עוד לפני שנקשה קושיות, ברור שזה נורא לומר כזו סברא. זה יגרום לטרגדיות אדירות שממש כואב הלב לחשוב עליהם. האם זה סביר שכל אדם שמקדש את אשתו יאלץ לבדוק את ה"ייחוס" של הטבעת הזו, שמעולם לא עברה בעלות מדרבנן?

וכן אם נאמר כך קשה, שהרי גם קידושין פועלים בקניין ד"א ומ"א, ובשלמא לר"ן מובן, שגם בקידושין חכמים מקנים לה את השטח שסביבה והיא קונה את הקידושין בקניין חצר; אך מה יעשה הרמב"ן? הרי בקידושין לא שייך "אפקעינהו רבנן מעיקרא"!

קושיא זו אמנם קשה בכ"מ, גם אם לא נאמר את הטעם שקניין דרבנן לא מועיל לדאו'; אך עד עכשיו היינו יכולים לתרץ שבקידושין רבנן מקנים לה בהפקר בי"ד את הקידושין עצמם, ואילו כעת לא ניתן לומר כך שהרי זהו קניין דרבנן שלא מהני לדאורייתא! ולא ניתן לתרץ שאכן מקודשת רק מדרבנן, לחומרא, כי אם בקרוב לה מקודשת לחומרא, אז מה זה "מגורשת ואינה מגורשת" שאמרנו במחצה על מחצה?

הסבר האבנ"מ – ונתן בידה

את קושיא זו מקשה האבני מילואים, ולכן מסביר הסבר חדש:

כאשר הר"ן אומר שד' אמותיה (וכן מ"א) קונות לה ע"י הפקר בי"ד, לא יתכן לומר שהן עצמן שלה. הרי הקרקע עצמה לא קנויה לאישה, היא עדיין רשות הרבים והאישה לא יכולה למכור אותה. אם כן כיצד ד"א קונות? מוכרחים לומר שרבנן תקנו שיקנה לה כל מה שמונח בתוך הד"א, בכח הפקר בי"ד. וא"כ אלו הבי"ד שמקנים לה את הגט, והתורה אמרה "ונתן בידה", שצריך שהבעל דווקא יתן לה את הגט ולא מישהו אחר, אז איך האישה מגורשת בד"א? לכן מסרב הרמב"ן להסביר כמו הר"ן, שמדובר בהפקר בי"ד, ונדחק לומר את פירושו שאפקעינהו רבנן לקידושיהו.

שיטת הרא"ש

דיברנו על מחלוקת הר"ן והרמב"ן בקניין ד"א ומ"א, שהר"ן אומר שהקנום לו ועשאום כחצרו והפקר ב"ד היה הפקר וקונה בקנין חצר, ואילו הרמב"ן כותב שאין זה קנין אלא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכאשר שם את הגט בד"א או מ"א חכמים מפקיעים את קידושיו.

המחלוקת שלהם לכאורה גורפת, גם בד"א וגם במ"א, אך הרא"ש (וכן הרשב"א) נהנה משני העולמות. הוא מסביר את טעם רב בד"א כמו הר"ן, שקונות מדין חצר, אך בטעם מ"א לריו"ח הוא אומר שזה משום "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש". צריך אם כן להסביר, מה ההבדל בין שני הדינים, שאע"פ ששניהם דרבנן את אחד מהם הרא"ש מבין בסברא ולשני הוא נזקק לג'וקר של הפקעת הקידושין.

אין חצר לחצאין

רבי יוחנן אמר שלגיטין אמרו ולא לדבר אחר. אם קנין מ"א אכן היה מדין חצר, לא היתה כל סיבה לחלק בין גיטין לדבר אחר. אמנם הסיבה לזה שתיקנו מאה אמה שייכת רק באישה, אך ברגע שתיקנו הקניין עובד בכל מקום, כל עוד הדרך שבה הקנין פועל קיימת. חשוֹב, מה יקרה אילו נזרוק למאה אמה גט ושטר כסף במעטפה אחת, האם יקנה או לא? האם זה חצירו או לא? ואי אפשר לומר שזוהי חצירו רק לעניין מסוים, שהקנו לו אותה רק לעניין קניין גט, שהרי הסברנו בשיעורים קודמים שכח הקנין אינו אחד מפירות הקרקע אלא תוצאה של בעלות. או שהוא קונה או שהוא לא קונה. [מה שהיה אפשר זה לתת את הקרקע בתנאי שלא קונה איתה שום דבר חוץ מגט, אך אז התנאי לא היה מתקיים וכל המתנה היתה בטלה, כך שגם את הגט האישה לא היתה קונה].

אם כן, הסיק הרא"ש, לא יתכן שקניין מאה אמות פועל מדין חצר, אז נשאר לנו רק לומר שהוא עובד ע"י הפקעת הקידושין. אך בקניין ד"א הכל בסדר, שכן רב לא חייב לסבור כריו"ח שלגיטין אמרו ולא לדבר אחר, והוא יכול לומר שאכן קניין ד"א פועל בכל מקום [כמו שאכן אנו רואים].

למה אין זכות קדימה

נחזור לר"ן. כמו שכבר הזכרנו, יש לשאול לפי הר"ן, מדוע הגמ' לא מקשה על ריו"ח "וליחזי הי מינייהו קדים"? הרי מי מהם שקדם המ"א נקנו לו! איזה ספק יש שבגללו מגורשת ואינה מגורשת? האמת שגם הר"ן מודה שיש הבדל בין דינו של רב לבין דינו של ריו"ח. לגבי רב הוא אומר בפשיטות שזה מדין חצר ומזכיר את הגמ' בב"מ, אך לגבי ריו"ח הוא כותב אחרת:
ולרבי יוחנן ודאי לאו מדינא הוא אלא מפני תקנת עגונות, ומשום הכי א"ר יוחנן גופיה בסמוך דלגיטין וקדושין אמרו ולא לדבר אחר. כלומר, שמפני תקנת עגונות אמרו כן בגיטין ...אבל דבר אחר לא. ואפשר ששעת גזירה היה.
גם לריו"ח זהו קניין חצר, שבי"ד מקנים לה את מאה אמותיה; אך בשונה מד"א, שבהם קונים בכל מקום, במ"א נזקקו חז"ל לתקן דין מיוחד לגיטין ובשאר דברים לא יקנה. אם כן, מסביר אמיתי בראון, כאשר הבעל נותן לאישה את הגט בד"א והוא הגיע קודם, אכן הד"א קנויות לו עוד קודם שהיא הגיעה; אך במאה אמה הרי אינם שלו לכל עניין אלא רק לגיטין, אז כל עוד לא זרק את הגט אין שום סיבה שמאה האמות יִקַנו לו. רק כאשר הוא זורק את הגט לאישה מתברר שיש כאן מעשה גירושין, ואז אנו בודקים מי נמצא במאה אמות, וזה כבר שניהם. לכן אין זה משנה לריו"ח מי קדם והגיע.

נזכיר שוב, אין לתמוה מדוע בכלל תיקנו מאה אמות לבעל, שכן חז"ל מתקנים לפי מה שנראה הגיוני, וכאשר הבעל זרק לאישה והקשר שלה אל הגט לא גדול מהקשר שלו, כל בר דעת יאמר שהגט כלל לא יצא מרשות הבעל ולא היה פה כלום.

שיטת התוספות רי"ד- מקום המשתמר

לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. כל הראשונים הספרדים הסבירו שרק בגיטין תיקנו, משום תקנת עגונות. אך רש"י מסביר דגט הוא דבעל כרחה קנויה לה, הלכך לאלתר הוי גיטא אבל בעלמא לא. תוס' מסכים איתו.

הקושי בהבנת דברי רש"י

משמע מכאן שרש"י סובר שזהו דין ולא תקנה. אם נסביר כשאר הראשונים, יהיה תמוה ביותר: מה הקשר לע"כ? זה משהו בגימטריה? עוד לפני שאנו יודעים מה בדיוק משנה ה"על כרחה" אנו כבר יודעים שלתקנת חכמים זה לא ישנה כלום. מה זה משנה לי אם גט פועל בע"כ או ברצונה לעניין שחכמים יתקנו קניין דווקא פה ולא פה? אלא צריך לומר שקניין ד"א ומ"א אינם תקנת חכמים כלל, אלא דין גמור עם כללים וחוקים, ואז ננסה להסביר מה בדיוק עושה ה"על כרחה".

הסבר תורי"ד – לא צריך קניין

התוס' רי"ד כותב הסבר מחודש לגמרי בכל הסוגיא: "...טעם החצר דרבי ליה רחמנא לא בעבור קניין הוא, שהרי היא עצובה בו ואינה חפצה לקנותו ואין חצירה קונה לה ואעפ"כ היא מתגרשת, אלא טעם הדבר הוא מפני שהוא משתמר לדעתה". הוא מגיע לזה מדקדוק בלשון רש"י.
ביאור יתר נראה בדברי הפני יהושע, שכותב כמעט בהתנצלות:
"אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דכולה מתניתין מדין תורה הוא, דכיון דדרשינן "ונתן מכל מקום" רבויא הוא ומרבינן כל מילי אפילו ברשות שאינה שלה, אלא דבעינן שיהא דומיא דידה שמשתמר לדעתה. ...והא דלא ילפינן ממון מגיטין, נראה משום דשאני גיטין דבלאו הכי איתא בעל כרחה, א"כ לא תלי כלל ברשותה אלא ביכולה לשמור לבד. ...כן נראה לי לולא שלא ראיתי לשום מפרש קדמון שיפרש כן אלא דמלשון רש"י ז"ל נראה לי כן והנראה לענ"ד כתבתי". (נראה שלא היה לפניו את התוס' רי"ד)

בשונה מכל מה שהסברנו עד עכשיו, התורי"ד מחדש שהלימוד שלמדנו לחצר מלמד בעצם שלא צריך כלל מעשה קניין בגט, אלא "ונתן" – מכל מקום, כל מה שנחשב נתינה לאישה, שזה כולל כל מקום שמשתמר לדעתה. את חידוש זה כבר הזכרנו בתחילת הזמן בקצות (סי' ר' סק"ה), שכותב שמשום דגירושין בע"כ לא בעי זכיה כלל אלא ונתן בידה. ממילא לא צריך כלל תקנת חכמים לקניין ד"א, וממילא מאה אמות קונות בגט. [והמחלוקת בין רב לריו"ח היא רק כמה נרחיב את המושג של מקום המשתמר לדעתה, עד מתי אנו רואים את הגט כנתון לה].

קושיות על תורי"ד

לפי התוס' רי"ד איך נסביר את שאלת הגמ' לעיל "חצירה מה שקנתה אישה קנה בעלה"? הרי זה לא עניין של קניין אלא של נתינה!

את זה נבין ע"פ דברי הפנ"י: והא דדרשינן "...ת"ל ונתן", היינו דבהני אפילו הוא יכול ג"כ לשמור אפ"ה מגורשת, משא"כ היכא שהיא יכולה לשמור ולא הוא אפשר דטפי הוי בכלל רבוייא דונתן – הפנ"י מסביר שישנם שני לימודים מ"ונתן" – לימוד אחד שהוא קורא לו "ריבוי", שהוא מה שאמרנו לעיל, והלימוד הבסיסי שמלמד על קניין שיש בחצירה לגט, שאז מועיל כאשר גם הוא יכול לשמור. [אולי משתי הפעמים שכתוב "ונתן", ואז נאמר שלזה כיוון התורי"ד בתחילת הפרק באמרו ת"ל ונתן בידה מ"מ – פי' תרי בידה כתיב].

  1. נכתב על ידי ידידיה אהרונסון