דרשני:קניין שטרות

בדיני קניינים מקובל שעל הקונה לבצע אחת מפעולות הקניין (הגבהה, משיכה, מסירה וכדומה) ועל ידיהם לקנות מהמקנה את החפץ. אולם, דינים אלו קיימים דווקא כאשר יש לחפץ ערך עצמי, אך בשטר, בו ערכו קיים רק באמצעות מימושו- העניין מורכב יותר. במאמר זה אנסה לסקור את דיני קניין שטרות מהגמרא דרך השיטות השונות ולהלכה.

גדר הקניין

בגמרא ^[1] מובאת מחלוקת רבי וחכמים לענין קנין שטרות: לשיטת רבי שטרות ניקנים במסירה, ואילו לשיטת חכמים יש צורך גם במסירה וגם בשטר על מנת לקנות את השטר.

דאורייתא או דרבנן

הגמרא בבבא מציעא ^[2] לומדת שאין דין אונאה בקניין שטרות מדרשת הפסוק "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" ^[3] שדין אונאה קיים רק בדבר שגופו ממון. מפשט דברי הגמרא עולה שקניין שטרות הינו קניין מדאורייתא שיש למעטו מדין אונאה מפסוק, אך אף על פי כן, רוב הראשונים אומרים שקניין שטרות תקף מדרבנן ויש לשאול כיצד יסבירו את דברי הגמרא? דין התורה למקרים פרטיים- תוספות ^[4] מעמיד את דרשת הגמרא במקרים מיוחדים בהם קניין השטרות יחול מדאורייתא. במקרה ראשוון הוא מסביר שהפסוק מדבר על מי שאיבד את שטרו והתייאש ממנו ומצאו אחר והקנה למאבד בחזרה. במקרה כזה יש קנין שטרות אף מדאורייתא לפי שמקנה לבעל השטר עצמו ולא מוכר את השטר לאדם אחר ועל מקרה זה דיברה התורה שאין בו דין אונאה. מקרה נוסף שמובא בתוספות מדבר על אדם לווה ללא שטר ואח"כ משלם כסף למלווה שיכתוב לו שטר על ההלוואה שעשו.

עיקר הדרשה לעבדים וקרקעות- הר"ן ^[5] מסביר שעיקר הדרשה היתה בשביל למעט קרקעות ועבדים ורק מכיוון שכבר יש את הלימוד למעט מה שאינו מטלטל וגופו ממון אנו ממעטים גם שטרות. אך לכאורה נראה שניתן להקשות על דבריו מכך שמפשט הגמרא משמע שהדרשה נלמדת ממילות הפסוק עצמו ואין זה לימוד כדי נסבא.

דין שאינו קיים במציאות- הרשב"א ^[6] מחדש שלמרות שאין דין קניין שטרות מדאורייתא, עדיין יכול להיות לו דין הנלמד מהפסוק. לדבריו, בפסוק לא נכתב במפורש למעט שטרות, אלא רק שצריך שיהיה החפץ דבר שאין גופו ממון. הפסוק ממעט שאילו היתה אפשרות למכור שטרות, אזי לא היתה בהם אונאה, אף שבפועל אין מכירת שטרות מדאורייתא. בקובץ הערות העיר בזה שיוצא מדבריו חידוש גדול שייתכן שפסוק מהתורה ידבר על מקרה שיש לו נפק"מ רק מדרבנן.

הטעם שאין קנין שטרות מהתורה

לאחר שהראינו שעל אף דרשת הגמרא מהפסוק, רוב מוחלט של הראשונים סובר שדין קנין שטרות לא חל מדרבנן יש לדון מדוע כך הוא הדין, ויש בכך כמה שיטות:

אין החוב ברשותו- תוספות ^[7] מסביר שאין מכירת השטרות מועילה מהתורה משום שאין שיעבוד הקרקעות ביד המלווה. לאחר שהלווה אותם כבר לא נחשבים כשלו באופן גמור כמו שמוכח מכך שלא יכול להקדישם וכך גם לא יכול למוכרם מהתורה. אין גופו ממון- הקוב"ש ^[8] דייק משיטת הרא"ש טעם נוסף. הרא"ש כותב שמדאורייתא אי אפשר אף למכור שטר מכר על השדה, אף שידוע בוודאות שהשדה בחזקתו. לכאורה יש להקשות מה הטעם שאין אפשרות למכור את השטר במקרה זה?

הקובץ שיעורים הסביר שלשיטת הרא"ש אי אפשר למכור שטרות מכיוון שאין מעשה קנין מתאים למכור את השטר שאין גופו ממון ואין זה כתוס' שאין החוב נחשב כברשותו אלא שאין קנין שמקנה שטר לפי שאין גופו ממון. באותו אופן, משמע משיטת הרמב"ם ^[9] שאומר "מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי" ומשמע מדבריו כדברי הקוב"ש שהפגם הוא במעשה הקנין שאינו מקנה את הראיות אלא רק את גוף הדבר. בקוב"ש הביא נפק"מ בין השיטות, לענין המקדיש או המפקיר שטר. במקרים אלו, בעוד שלשיטת תוס' אינו יכול להקדיש או להפקיר לפי שאינו ברשותו, לשיטת הרא"ש והרמב"ם יוכל לפי שאין בהקדש פגם במה שאין גוף השטר ממון.

מחילה על השטר

הגמרא ^[10] אומרת שאף לאחר שאדם מוכר את שטרו לאחר הוא יכול למחול עליו ומחילתו תועיל. הראשונים הקשו כיצד יכול האדם למחול על חובו אחרי שכבר מכרו לאחר, הרי אין לו כבר שייכות בחוב לאחר המכירה?

מכירת שטרות מדרבנן- תוספות ^[11] לומד מכך שמכירת שטרות היא רק מדרבנן. לדבריו, אף לאחר שמכר את השטר, כל המכר חל רק מדרבנן, אבל מדאורייתא השטר עדיין שלו ואם ימחול על השטר המחילה תחול מהתורה והשטר יתבטל על אף המכירה.

קנין שטרות מדאורייתא- תוספות בהמשך מביא את שיטת ר"ת הסובר שמכירת שטרות היא דאורייתא. אך, גם לפי שיטתו יש להקשות באותו אופן: כיצד האדם יכול למחול על השטר אחרי שכבר מכרו לאחר? שיעבוד הגוף ונכסים- הנימוק"י ^[12] מסביר שלשיטת ר"ת, אף על פי שמכירת שטרות חלה מהתורה, כל שניתן למכור הוא רק את השיעבוד הממוני ולא את שיעבוד הגוף.^[13]. כלומר, לשיטתו קיימים שני חלקים בחוב: שיעבוד הנכסים- על הנכסים שקיימים בזמן השיעבוד, ושיעבוד הגוף- על הנכסים שעתידים לבוא. את שיעבוד הגוף אין אפשרות למכור^[14], וממילא כל מה שהאדם יכול למכור הוא רק את שיעבוד הנכסים הקיימים שמוכר את הזכות לגבותם. יוצא אם כן, שאף לאחר מכירת השטר, כל שנמכר הוא רק השיעבוד על הנכסים הקיימים אבל את שיעבוד הגוף אין אפשרות למכור והוא נשאר בחזקת המוכר גם לאחר המכירה. ממילא, כאשר בעל החוב מוחל על חובו, פוקע גם שיעבוד הנכסים התלויים בו.

קנין דרבנן מועיל לדאורייתא

לכאורה ניתן להקשות גם על שיטת ר"י בתוספות, שהרי קנין דרבנן לדעת רוב הראשונים מועיל גם לדאורייתא ^[15] ולמה שלא יועיל גם כאן הקנין דרבנן של השטר לדאורייתא ולא תועיל המחילה?

• קנין דרבנן מחודש- בקוב"ש ^[16] חילק שישנם שני סוגים של קנינים דרבנן. יש קנין דרבנן שתיקנו חכמים שאפשר להקנות חפצים בקנין נוסף (כמו קניין משיכה), אך מדובר בחפצים שכבר יש להם קנין מדאורייתא וכל תקנת חכמים היא להוסיף אופן נוסף שיהיה ניתן לקנות בו. לעומת זאת, ישנם קנינים מדרבנן שכולם חידוש שאילולא תקנת חכמים לא היתה אפשרות לקנותם כלל, כמו קנין שטרות כאן שמדאו' כלל אין אפשרות למכור שטרות. בקנין מחודש כזה, אף הסוברים שקנין דרבנן מועיל לדאורייתא יסכימו שלא תיקנו חכמים שהקנין יעשה כקנין דאורייתא רגיל אלא כקנין בדרגה פחותה וממילא הוא לא יחול לדיני התורה.
• תקנה בין הקונה והמוכר- אבן האזל ^[17] מסביר בשיטת הרמב"ם שכל שתיקנו חכמים היה בין הקונה והמקנה ולא תיקנו מצד הלווה. ממילא, במקרה שהמלווה מוחל על השטר, נוצר מצב בו הלווה מפסיד מהמכירה, שאילולא היא החוב לא היה נמכר והמחילה לא היתה חלה. במקרה כזה לא תיקנו חכמים מכירת שטרות והמכירה בטלה, והחוב נמחל.
• הלווה לא השתעבד לקונה- הראב"ד משיג על הרמב"ם שהובא לעיל ואומר שהמחילה בשטר איננה חלה משום שהמכירה מדרבנן, אלא הטעם הוא לפי שיכול הלווה לומר שהוא לא השתעבד לקונה של השטר אלא רק למלווה והוא מחל על חובו. ומוסיף שלפי"ז אם הלווה כתב בשטר שהוא משתעבד למלווה ולכל שבא מחמתו המכירה אכן תחול. ייתכן להסביר בשיטת הראב"ד שכאשר האדם לווה ומתחייב לשני הוא מתחייב בשני עניינים: הוא מתחייב לעבוד ולהרוויח כסף בשביל שיוכל להחזיר למלווה את החוב, ובנוסף הוא מתחייב גם שאת אותו הממון שירוויח מעבודה זו (או שמכל מקום אחר) יוכל המלווה לגבות ממנו.

וממילא לפי חלוקה זו, כל שיכול המלווה למכור הוא רק את הממון שיכול לגבות שזוהי זכות ממונית שיכול למוכרה, אך את העבודה שמתחייב הלווה בשביל להחזיר את החוב, אינו יכול למכור לפי שאינה זכות ממונית אלא שיעבוד שמשעבד את עצמו הלווה למלווה. ויוצא מדבריו שכאשר נמכר השטר הוא מוכר רק את הזכות הממונית שבשטר (לגבות את הממון שירוויח) אבל הלווה עדיין משועבד לעבוד למלווה שזו חובת הגוף עליו. ובמקרה שהלווה מוחל על חובו שיעבוד זה שמתחייב לעבוד נפרע ויכול הלווה לומר לקונה שלא השתעבד לו. ולפי הסבר זה גם מובן המשך הראב"ד שאם ישעבד הלווה את עצמו מלכתחילה גם למי שיבוא מחמת המלווה יהיו לקונה גם את השיעבוד וגם את זכות הגבייה הממונית והמכירה תחול לגמרי.

נפקא מינה בין השיטות

הנפק"מ אם קנין שטרות דאוורייתא או דרבנן הוא בעושה איסור ע"י הקנין כגון המוכר שטר בשבת (ע"י שכותב שטר נוסף כשיטת חכמים). לשיטות הסוברות שהמכירה מדאורייתא, אזי היא תחול למרות האיסור, אך אם היא מדרבנן, ניתן לומר לא תיקנו חכמים קנין במקום איסור והמכירה לא תחול (וכן משמע נפק"מ זו מאמרי בינה דיני הלוואה סימן סג).

שיטת רבי

בגמרא בדף עו מובאת שיטת רבי החולק על חכמים. לשיטתו, בשביל לקנות שטר מספיקה מסירה של השטר. הראשונים מתקשים בשיטת רבי שהרי מסירה מועילה דווקא בדברים גדולים כמו ספינה ובהמה ואיך תועיל לשטר?

קנין כפול: משיכה ומסירה

תוספות ^[18] (וכן ברא"ש) מתרץ בתחילה (על דברי הגמ' שמעמידה שקונים השטר במשיכה) שצריך להעמיד את כל הסוגיא בשק מלא שטרות שאין הדרך להגביהו ולכן מועילה כאן דווקא משיכה. בהמשך הגמ' אומרת שהשטר נקנה במסירה ולא במשיכה ושוב מקשה תוס' כנ"ל איך תועיל מסירה בשטר? ולכן מסביר שהמסירה כאן אינה מסירה רגילה אלא כוונת הגמ' שקונה את השטר ע"י קנין משיכה והסיבה שקוראים למשיכה כאן מסירה לפי שצריך שתהיה משיכה מיד ליד ולא משיכה רגילה. תוס' מוסיף תירוץ נוסף שצריך קנין משיכה רגיל ללא מסירה מיד ליד אבל צריך שתהיה דעת אחרת מקנה (ולכן לא יועיל במגביה שטר מההפקר).

הרשב"ם ^[19] מסביר שצריך דווקא קנין מסירה ולא משיכה כי משיכה מועילה דווקא לדברים שגופם ממון ולכן כאן שרוצה לקנות את השיעבוד צריך מסירה מיד המקנה ליד הקונה. הרשב"א מדייק מדברי הרשב"ם שאומר שהמסירה מועילה כשמקנה "מיד ליד" שצריך גם משיכה וגם מסירה כלומר משיכה מיד ליד ומקשה עליו מה ההבדל בין משיכה רגילה למשיכה מיד ליד? ולכאו' משמע שהרשב"ם סובר כתוס' שצריך גם משיכה וגם מסירה שע"י המשיכה קונה את גוף השטר אבל את השיעבוד שבו א"א לקנות ע"י משיכה וצריך להוסיף לו קנין מסירה. ואולי אפשר להסביר בשיטתם לפי דברי הרשב"ם שקנין משיכה עניינו להכניס לרשותו את החפץ הנקנה ולכן אפשר לקנות בו דווקא את גוף השטר. ואילו את השיעבוד שבשטר א"א להכניס לרשותו ולכן בשבילו צריך את קנין המסירה שאין עניינו הכנסה לרשותו אלא פועל מתורת הפגנת בעלות ולכן מועיל גם לשיעבוד. ומשמע משיטתם שיש כעין שני סוגי קנין נפרדים אחד לגוף השטר (המשיכה) והשני לשיעבוד שבו (המסירה).

הגבהה ואגבה השיעבוד

רבינו יונה והר"ן מסבירים שהמסירה כאן אינה מסירה ממש אלא הגבהה ומה שהגמ' קוראת לה מסירה היא לפי שנוהגים למסור שטרות בגובה אבל הקנין עצמו הוא בהגבהה. וכאשר האדם מקבל את השטר בגובה ג"ט נחשב שקונה השטר בהגבהה אף ללא שמגביה אותו (כעין רש"י בקידושין כו: שהגבהה ענינה לנתק את החפץ מהקרקע וכיוון שהגביהו קנאו). הריטב"א בשם הר"מ מסביר כעין הר"ן שהשטר נקנה בקנין הגבהה אבל הוא מסביר לשון מסירה מלשון מוסירה כלומר אפסר. שכמו שבקנין בהמה לא מושכים אותה אלא מושכים באפסר כן בשטר מכיוון שא"א להגביה את השיעבוד שבחוב האדם מגביה את גוף השטר ועל ידיו מגביה את השיעבוד. ומשמע שלשיטתם עיקר הקנין נעשה ע"י שקונה את גוף השטר ואגבו נקנה השיעבוד שבו.

תקנת חכמים שנקנה גוף השטר אגב השיעבוד

הרמב"ן מסביר שקנין השטר הוא כפשט הגמרא- במסירה ממש. אמנם, בדרך כלל קנין מסירה מועיל רק לדברים גדולים (כגון ספינה) ואינו אמור להועיל בשטר, אך כאן בשטרות, מכיוון שממילא אף קניין אינו מועיל מדאורייתא, תיקנו חכמים שיהיה ניתן להקנות אף במסירה^[20]. לשיטתו, מכיוון שאין אפשרות מהתורה לקנות שטרות, חכמים תיקנו שתהיה אפשרות למכור את השיעבוד בשטר, וכל שעושה בקנין שטרות הוא רק להעביר את הראיה שבשטר אל הקונה,כך שעיקר הקניין הוא על השעבוד, ואגב החוב נקנה השטר עצמו לקונה.

מכל הנ"ל ניתן לסכם שיסוד מחל' הראשונים היא בהבנת עיקר קנין השטר: לר"ן עיקר הקנין בגוף השטר (שהרי א"א לעשות מעשה על השיעבוד) ואגבו נקנה השיעבוד. לתוס' ולרשב"ם יש שני חלקים בקנין אחד לגוף השטר ואחד לשיעבוד ואילו לרמב"ן משמע שעיקר הקנין בשיעבוד ואגבו השטר.

שיטת חכמים

חכמים סוברים שבשביל קנין שטר צריך גם מסירה וגם כתיבת שטר נוסף. באופן פשוט ניתן לשאול מה מועיל השטר הנוסף שאם המסירה לא מועילה למה ע"י שטר נוסף המסירה כן תועיל?

• שני חלקים בקניין- הרשב"א והריטב"א מסבירים שיש שני חלקים בקנין שטר- גוף השטר והשיעבוד שבו. את גוף השטר אפשר לקנות ע"י משיכתו אבל את השיעבוד שבו א"א לקנות ע"י משיכה ולכן בשביל לקנותו צריך את השטר שיקנהו.
• עיקר הקנין במסירה- הרשב"ם ^[21] מסביר שהסיבה שצריך שטר היא בשביל שהמוכר לא יוכל לומר לקונה שמכר לו רק נייר בעלמא. כלומר שלשיטתו אכן עיקר הקנין נעשה ע"י מסירה וכל שצריך את השטר הוא רק בשביל לוודא שהמכירה כוללת את השיעבוד (שיטה זו לכאו' גם כשיטתו בהמשך הגמ' שאומר בדף קכד ששטר נחשב כגוף והשיעבוד שבו נחשב כפירות השטר ושבח שבא ממילא על גבי השטר).

אך, לכאורה קשה לשיטתו למה לא יכול פשוט לומר לו את זה בע"פ וצריך דווקא לכתוב לו? ואולי אפשר להסביר לפי היסוד שעיקר קנין שטרות הוא העברת הראיה שבשטר שעכשיו שייך לקונה שלא מועיל שיאמר לו זאת בע"פ כי עדיין אין לו את הראיות ביד וצריך דווקא שיכתוב לו זאת שייחשב כראיה שבידו (ע"פ היסוד המובא במנח"א ב"ב סימן מב).

• עיקר הקנין בשטר- הרא"ש ^[22] אומר שעיקר מעשה הקנין נעשה ע"י השטר והמסירה היא תוספת לשטר לחזקו "לאלומי שטרא".

ומשמע מדבריו שהוא תופס בשיטת חכמים שענין השטר הוא השיעבוד שבו בלבד וממילא הכל נעשה ע"י השטר וא"כ לא מובן מה מועילה ומוסיפה המסירה שבשטר? ונראה להסביר לשיטתו שעיקר הקנין הוא בשטר אבל עדיין צריך את המסירה בשביל שתעבור הרשות מהמוכר לקונה. מכיוון שמדובר כאן במכירה של חוב מופשט ע"י שטר שהוא גם קנין מופשט הצריכו לעשות מעשה קנין בפועל בשביל לחזק את הקנין שנעשה ע"י השטר ע"מ שתהיה גמ"ד מלאה למוכר בקנין. ונראה שגם כאן חלקו הראשונים בעיקר ענין השטר שמתווסף למכירה שבו שלרשב"ם עיקרו גילוי על המכירה (ולא חלק מהקנין אלא רק תנאי שהקנין יחול). לרשב"א הוא מעשה קנין נוסף ואילו לרא"ש הוא ממש עיקר הקנין וכל שצריך את המסירה הוא בשביל לחזקו.

מחל' רב פפא ורב אחא

הגמ' בהמשך מביאה מחל' רב פפא ורב אחא האם צריך לכתוב לו "קני לך הוא וכל שיעבודא דאית ביה". רב אשי מקשה לרב פפא האם ייתכן שאדם קונה שטר בשביל לצור ע"פ צלוחיתו ועונה לו רב פפא שאכן ייתכן שקונה את השטר בשביל הגוף שבו בשביל לצור ומשמע לכאו' שמחל' היא מה העיקר בשטר הגוף או השיעבוד שבו. הרשב"ם מסביר שמחל' היא מחל' רבי וחכמים ורק פוסקים כמו מי לפסוק וממילא יוצא שלשיטתו מחל' רבי וחכמים היא מה העיקר בשטר. ולדבריו יוצא שלחכמים העיקר בשטר הוא הגוף ולכן אמורה להספיק מסירה בשביל להקנות את הגוף אך עדיין נצרך גם השטר בשביל לוודא שאכן מוכר גם את החוב שבשטר ולא רק את גופו כשיטתו לעיל (וכן משמע כשיטתו להלן בדף קכד לענין ירושת בכור בשטר שהרשב"ם מגדיר את גוף השטר בתור הממון ואת החוב בתור שבח שמתווסף לו ומשמע כנ"ל שהעיקר בשטר הוא גופו והחוב מתווסף אליו). תוס' מביא בהתחלה צד לומר לפרש מחלוקתם כרשב"ם אבל דוחה פירוש זה ולשיטתו נחלקו בין לשיטת רבי ובין לחכמים האם צריך לפרש בשטר או לא וכן פירשו הרמב"ן והרשב"א. הראשונים מדייקים גם פירוש זה מדברי רב אשי הא לא "כתב ליה הכי" משמע שכותב לו שטר רק שכותב אחרת.

פסיקת ההלכה

השו"ע ^[23] פוסק כשיטת חכמים שצריך מסירה וכתיבה ומביא שיטת י"א שצריך שתגיע הכתיבה שמתווספת למסירה ליד הקונה. על דברי השו"ע מביא הקצות את דברי הש"ך שאומר שעל אף שלא מצא מי שאומר כן, פסק גם הוא מסברא שצריך שתגיע הכתיבה לידי הקונה שהרי השטר הוא חלק מהקנין וצריך לבוא לידי הקונה כמו כל קנין שטר. הקצות עצמו חולק על פסק זה מכך שהשו"ע הביא בהמשך ^[24] שאם קטן ירש שטר חוב מאביו יכול למוכרו לאחר שנחשב לגביו כמטלטלין (ולא כקרקע שאין מכירתו מכירה עד שיגדיל) ומקשה איך יכול למוכרו הרי לא יכול לכתוב שטר למכירתו?

שטר לחיזוק הקנין- ולכן מסביר שאין השטר כאן כשטר קנין אלא עיקר הקנין נעשה ע"י המסירה וכל שצריך את השטר הוא רק לחזק את המסירה. וממילא מסביר שלא צריך שיגיע השטר לידי הקונה ואין צורך שתהיה דעת בקטן ע"מ לעשות שטר זה. ומשמע שמחל' אלו תלויות במחל' הראשונים הנ"ל שאם השטר מהווה חלק מהקנין צריך שיבוא לידי הקונה וא"א לעשותו ע"י קטן. אך אם השטר הוא רק חיזוק למעשה הקנין שנעשה ע"י המסירה (כפשט הרשב"ם) אין קפידא בדברים אלו.

כתיבה לפני המסירה- מחל' נוספת שקשורה למחל' זו היא האם הסדר חשוב כלומר האם צריך דווקא מסירה ואח"כ כתיבה? מסירה ולאחריה כתיבה- הריטב"א מסביר שצריך דווקא קודם למסור ואח"כ לכתוב את השטר לפי שקודם צריך להקנות לו את גוף השטר ואח"כ את השיעבוד שבו ולא שייך קודם להקנות את השיעבוד ואח"כ את השטר. כתיבה ולאחריה מסירה- אבל הרמב"ם (מכירה ו,יא) מפשט דבריו אומר שצריך קודם לכתוב את השטר ואח"כ למוסרו. וייתכן שסובר כרשב"ם שענין השטר הוא להראות על המסירה ממילא לא כ"כ משנה הסדר. ואילו לרא"ש ייתכן שיוכל אף לכתוב קודם את השטר ולעשות את עיקר הקנין ואח"כ לחזקו ע"י המסירה.

הערות שוליים