דש: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
פירוק והפרדת גידולי קרקע מן הפסולת הצומחת עמהם. אחת מל"ט [[אבות מלאכות]] האסורות בשבת.
פירוק והפרדת גידולי קרקע מן הפסולת הצומחת עמהם. אחת מל"ט [[אבות מלאכות]] האסורות בשבת.


== הגדרת המלאכה ==
מלאכת דישה היא המלאכה המפרקת את האוכל מתוך בית גידולו.
ונקראה המלאכה על שם פירוק גרגירי התבואה מתוך השיבולים והמוץ. לאחר קצירת התבואה ואיסופה, היו מוליכים בהמות על גבי השיבולים, או חובטים בהם במקלות, כדי להפריד את גרעיני התבואה מהשיבולים ומהמוץ, וזוהי מלאכת הדישה.
כדי לייעל את הדישה, נהגו לחבר לבהמה 'מורג חרוץ', שהוא קרש רחב שמחוברים אליו סכינים או אבנים, והבהמה היתה גוררת אותו על השיבולים.
== תנאי האיסור ==
ולא רק בתבואה דישה אסורה, אלא כל העושה מלאכה שמפרידה את האוכל מבית גידולו עובר באיסור דישה. לפיכך אסור להוציא קטניות, כדוגמת אפונה או שעועית, מתוך תרמיליהן. ואם עשה זאת כדרך שמפרקים את הקטניות בכמויות תעשייתיות, עובר באיסור תורה. ואם התרמילים ירוקים וראויים לאכילה, מותר להוציא את הקטניות בלא שינוי, מפני שמלאכת דש שייכת רק כאשר הקליפה אינה ראויה לאכילה (מ"ב שיט, כא).
== דין תמרים ==
נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין תמרים שנותרו מחוברים למכבדות שלהם. מצד קוצר אין בעיה, שהרי הענף עצמו תלוש. השאלה האם יש כאן איסור דש.
יש אומרים שהואיל ורגילים להוציא את התמרים מאשכולותיהם בשדה, הרי פירוקם נחשב כמלאכת דש.
ויש אומרים שמלאכת דש שייכת רק כאשר מוציאם דבר מתוך דבר, וכאן אין התמרים בלועים בתוך אשכולותיהם. וכדי לצאת מהספק, יטול תמר ויאכלהו, ורק אח"כ יתלוש תמר נוסף ויאכלהו, שבאופן זה אין הוא נוטלם כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה.
== פיצוח אגוזים שקדים ובוטנים ==
מותר לפצח אגוזים בשבת, ולמרות שהוא מפרק את האוכל מתוך הקליפה, אין בזה איסור דש. מפני שמלאכת דש היא מלאכה שנעשית בשדה או במפעל, כדוגמת הוצאת גרגירי התבואה מן השיבולים לקראת מכירתם או הבאתם לטחינה, וכן הוצאת האפונים השעועית מתוך תרמיליהם לקראת שיווקם לרבים.
אבל פרי שאין רגילים להוציאו מקליפתו בגמר תהליך איסופו אלא בשעת אכילתו, אין בו מלאכת דש. לפיכך אגוזים שרגילים לפצחם לקראת האוכל, אין בפיצוחם איסור דש.
לשקדים ישנן שתי קליפות, החיצונית ירוקה, והפנימית קשה, ורגילים להסיר את הקליפה הירוקה לפני שמשווקים את השקדים, וכך אנו רגילים לראות את השקדים בקליפתם הקשה בלבד.
לפיכך, אם השקדים נותרו בקליפתם הירוקה, אסור להסירה מפני איסור דש (רמ"א שיט, ו, מ"ב כד).
אבל מותר לשבור בבת אחת את הקליפה הקשה עם הירוקה, שהואיל ומותר להסיר את הקליפה הקשה, אפשר יחד איתה להסיר גם את הקשה (אגלי טל).
וכן מותר להסיר קליפה של שקד אחד ולאוכלו מיד, ואח"כ להסיר קליפה של עוד שקד ולאוכלו, שבאופן זה אין הוא מסיר את הקליפות כדרך דש אלא כדרך אכילה (כלכלת שבת).
מותר לקלף שקדים ובוטנים, ואף שכיום רגילים לפרק את רובם המוחלט במפעל, מכל מקום כיוון שעדיין רגילים למכור שקדים בקליפה ובוטנים בתרמיל לצורך אכילה, אין פתיחתם נחשבת כמלאכת דש. והרוצה לצאת ידי כולם, יקפיד לפתוח אחד אחד ולאוכלו.
== סייגים למלאכה ==
מן התורה אין איסור למלול חיטים לחים ביד כדי להוציא מתוכם את הגרגירים, מפני שדרך מלאכת דישה בכלי או ברגליים, אבל לא בידיים. ואע"פ כן הדבר אסור מדברי חכמים, כיוון שהוא מפרק את גרגירי החיטה מן השיבולים. וכל זה בתנאי שהוא מולל את השיבולים בידו בלא שינוי, אבל אם ירצה לאכול חיטים לחות, רשאי לדעת רוב הפוסקים למלול את השיבולים בשינוי, היינו בראשי אצבעותיו ולא בכף ידו (שו"ע שיט, ו).





גרסה מ־12:14, 21 באפריל 2009

פירוק והפרדת גידולי קרקע מן הפסולת הצומחת עמהם. אחת מל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת.

הגדרת המלאכה

מלאכת דישה היא המלאכה המפרקת את האוכל מתוך בית גידולו.

ונקראה המלאכה על שם פירוק גרגירי התבואה מתוך השיבולים והמוץ. לאחר קצירת התבואה ואיסופה, היו מוליכים בהמות על גבי השיבולים, או חובטים בהם במקלות, כדי להפריד את גרעיני התבואה מהשיבולים ומהמוץ, וזוהי מלאכת הדישה.

כדי לייעל את הדישה, נהגו לחבר לבהמה 'מורג חרוץ', שהוא קרש רחב שמחוברים אליו סכינים או אבנים, והבהמה היתה גוררת אותו על השיבולים.

תנאי האיסור

ולא רק בתבואה דישה אסורה, אלא כל העושה מלאכה שמפרידה את האוכל מבית גידולו עובר באיסור דישה. לפיכך אסור להוציא קטניות, כדוגמת אפונה או שעועית, מתוך תרמיליהן. ואם עשה זאת כדרך שמפרקים את הקטניות בכמויות תעשייתיות, עובר באיסור תורה. ואם התרמילים ירוקים וראויים לאכילה, מותר להוציא את הקטניות בלא שינוי, מפני שמלאכת דש שייכת רק כאשר הקליפה אינה ראויה לאכילה (מ"ב שיט, כא).

דין תמרים

נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין תמרים שנותרו מחוברים למכבדות שלהם. מצד קוצר אין בעיה, שהרי הענף עצמו תלוש. השאלה האם יש כאן איסור דש.

יש אומרים שהואיל ורגילים להוציא את התמרים מאשכולותיהם בשדה, הרי פירוקם נחשב כמלאכת דש.

ויש אומרים שמלאכת דש שייכת רק כאשר מוציאם דבר מתוך דבר, וכאן אין התמרים בלועים בתוך אשכולותיהם. וכדי לצאת מהספק, יטול תמר ויאכלהו, ורק אח"כ יתלוש תמר נוסף ויאכלהו, שבאופן זה אין הוא נוטלם כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה.

פיצוח אגוזים שקדים ובוטנים

מותר לפצח אגוזים בשבת, ולמרות שהוא מפרק את האוכל מתוך הקליפה, אין בזה איסור דש. מפני שמלאכת דש היא מלאכה שנעשית בשדה או במפעל, כדוגמת הוצאת גרגירי התבואה מן השיבולים לקראת מכירתם או הבאתם לטחינה, וכן הוצאת האפונים השעועית מתוך תרמיליהם לקראת שיווקם לרבים.

אבל פרי שאין רגילים להוציאו מקליפתו בגמר תהליך איסופו אלא בשעת אכילתו, אין בו מלאכת דש. לפיכך אגוזים שרגילים לפצחם לקראת האוכל, אין בפיצוחם איסור דש.

לשקדים ישנן שתי קליפות, החיצונית ירוקה, והפנימית קשה, ורגילים להסיר את הקליפה הירוקה לפני שמשווקים את השקדים, וכך אנו רגילים לראות את השקדים בקליפתם הקשה בלבד.

לפיכך, אם השקדים נותרו בקליפתם הירוקה, אסור להסירה מפני איסור דש (רמ"א שיט, ו, מ"ב כד).

אבל מותר לשבור בבת אחת את הקליפה הקשה עם הירוקה, שהואיל ומותר להסיר את הקליפה הקשה, אפשר יחד איתה להסיר גם את הקשה (אגלי טל).

וכן מותר להסיר קליפה של שקד אחד ולאוכלו מיד, ואח"כ להסיר קליפה של עוד שקד ולאוכלו, שבאופן זה אין הוא מסיר את הקליפות כדרך דש אלא כדרך אכילה (כלכלת שבת).

מותר לקלף שקדים ובוטנים, ואף שכיום רגילים לפרק את רובם המוחלט במפעל, מכל מקום כיוון שעדיין רגילים למכור שקדים בקליפה ובוטנים בתרמיל לצורך אכילה, אין פתיחתם נחשבת כמלאכת דש. והרוצה לצאת ידי כולם, יקפיד לפתוח אחד אחד ולאוכלו.

סייגים למלאכה

מן התורה אין איסור למלול חיטים לחים ביד כדי להוציא מתוכם את הגרגירים, מפני שדרך מלאכת דישה בכלי או ברגליים, אבל לא בידיים. ואע"פ כן הדבר אסור מדברי חכמים, כיוון שהוא מפרק את גרגירי החיטה מן השיבולים. וכל זה בתנאי שהוא מולל את השיבולים בידו בלא שינוי, אבל אם ירצה לאכול חיטים לחות, רשאי לדעת רוב הפוסקים למלול את השיבולים בשינוי, היינו בראשי אצבעותיו ולא בכף ידו (שו"ע שיט, ו).