Open main menu

האימפריה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית פעלה בין המאה ה-16 עד המאה ה-20. בשיאה היא חלשה על דרום-מזרח אירופה, הגיע עד פרברי וינה באוסטריה ובודפשט בהונגריה. שלטה על כל ארצות הבלקן, המזרח התיכון וצפון אפריקה. במלחמת העולם הראשונה חולק שטחבין המדינות המנצחות ובכך בה הסוף לקיומה.

לעם ישראל יש יחס מיוחד לאימפריה. שליטיה היו היחידים אשר קבלו בתחומי האימפריה בברכה את מגורשי ספרד ואיפשרו לשקם את חייהם של מאות אלפי יהודים שנאלצו להפרד ממולדתם ומכל רכושם. לשלטונות היו גם מגעים חיוביים עם דר' בנימין זאב הרצל אשר קידמו את הרעיון של שיבת עם ישראל לארצו.

מגורשי ספרדEdit

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
אוניה שנשלחה להציל יהודים מספרד בשנת 1495 - ויקישיתוף, תרם : Geagea

האימפריה העות'מאנית הזמינה את היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל. הם הגיעו לטורקיה בעקבות הזמנת הסולטן "באיזיט השני". הם היו במשך 300 שנה לגורם דומיננטי ומכריע בחיי המסחר, התרבות והרפואה של המדינה. ארבע ערים באימפריה: איסטנבול, איזמיר, צפת - בארץ ישראל וסלוניקי - ביוון, היו למרכזה של יהדות ספרד.

הסולטן באיזיט השני , פירסם הצהרה ובה הוא בקש ממושלי האימפריה "לא לסרב לכניסת יהודים או לגרום להם קשיים, אלא לקבל אותם בסבר פנים יפות". הוא העניק לפליטים רשות להתיישב בתחומי האימפריה והעניק להם אזרחות עות'מאנית. פליטים אלה סייעו לקידומה של המדינה. בין השאר הקימו את בית הדפוס הראשון במדינה. דוד ושמואל איבן נחמיאס יסדו את בית הדפוס בשנת 1493 באיסטנבול.

לפי סיפור עממי, הסולטן הטורקי הכריז על העדר התבונה של פרננדו השני, מלך אראגון מלך ספרד: "אתם קוראים לפרננדו מלך חכם, אך בגרשו את היהודים הוא הופך את המדינה שלו לענייה ואת שלנו לעשירה!". היהודים פיתחו יוזמות עיסקיות, הרחיבו את המסחר עם ארצות אחרות, לא מעט בזכות יוצאי ספרד שגם הם עברו לגור בערי הנמל האגן ההים התיכון. השליטים הטורקיים לא סמכו על נאמנות הנוצרים וכך המסחר עם ארצות אירופה התנהל רק על ידי יהודים.

הקהילות היהודיות העיקריות ברחבי האימפריה העות'מאנית היו בערים אלו: איסטנבול, סראייבו - היום עיר הבירה, והעיר הגדולה ביותר במדינת בוסניה והרצגובינה, סלוניקי - העיר השנייה בגודלה ביוון ומערי הנמל החשובות שבה, אדירנה בחלק האירופאי של טורקיה - ליד הגבול עם יוון ובולגריה, ניקופוליס ביוון, ירושלים ו צפת ] בארץ ישראל, דמשק בסוריה, במצרים ובפנים טורקיה באנטוליה בבורסה העיר, טוקט (Tokat) ואמסיה. הקהילה באיזמיר הוקמה מאוחר יותר. על תרומת היהודים שהגיעו מספרד לגודל האוכלוסיה ניתן ללמוד מעובדה כי בזכותם מספר המשפחות היהודיות בירושלים עלה מ-70 ל-1,500 ובצפת מ-200 ל-3,000 ובכך הייתה למרכז היהודי הגדול בארץ. בדמשק היו 500 משפחות. ובאיסנבול היית הקהילה של 30,000 נפש עם 44 בתי כנסת !

יהדות טורקיה חיו בסובלנות תחת השלטון העות'מאני, אשר החיל את שיטת ה"מילט" על עדות המיעוטים ברחבי האימפריה. השיטה דגלה באוטונומיה פנימית ודתית לכל עדה דתית. החכם באשי מונה למנהיג העדה ולו היו סמכויות מלאות כלפי בני העדה. על היהודים לא חלו הגבלות על חייהם או עיסוקם , חוץ מתשלום "מס הגולגולת", לבוש חיצוני, רכיבה על סוסים ומניעת השתתפות בשירות צבאי שחל על כל אלא שאינם בני דם האיסלם.

היו בין יהודי טורקיה שהגיעו למשרות בכירות, כמו בימיו של מהמט השני שר הכספים חכים יעקוב פאשה (Hekim Yakup Pasa) ובימי מורט השני הרופאים: משה חמון (Moses Hamon) ואברהם דה-קסטרו.

בימי איברהים הראשון נפגעה העדה האשנזית בעיר בעקבות הופעתו של שבתאי צבי אשר עוררה מחלוקת בקהילה היהודית ופוררה את אחידותה. במאות ה-18 וה-19 ירדה חשיבות יהדות טורקיה. דמות יוצאת דופן הייתה של דניאל דה-פונסקה (Daniel de Fonseca) שהיה נשיא בית הדין של הרופאים ונטל חלק בפעילות פוליטית. בשנת 1887 היו חמישה יהודים חברי הפרלמנט הטורקי.

התוכנית של הרצלEdit

מתוך אתר הכנסת

בתחילת ‎1896 פרסם הרצל את "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים", חיבור קצר ובו קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם - ארץ-ישראל או ארגנטינה... מתוך קשריו עם "חובבי ציון", בייחוד ממזרח אירופה, בא הרצל לכלל הכרה שרק בארץ-ישראל - ולא בארגנטינה או בארץ אחרת - ירצו היהודים להקים את מדינתם.

לפיכך החליט הרצל לפתוח בפעילות מדינית. בשנת ‎1896 החל בפגישות עם ראשי השלטון העות'מאני (עם הווזיר הגדול ואחר כך עם הסולטן), כדי לקבל מהם זיכיון להתיישבות יהודית בארץ-ישראל. בשנת ‎1898 נפגש עם קיסר גרמניה בירושלים והציע לו תוכנית שלפיה היהודים יקבלו עליהם את תיקון מצבה הפיננסי של האימפריה העות'מאנית תמורת ויתורו של הסולטן על שלטונו בארץ-ישראל והסכמתו שתהיה למדינה יהודית בלתי תלויה. ואולם, מאמציו המדיניים הישירים בקושטא לא נשאו פרי, וגם פגישתו עם הקיסר לא הביאה לתוצאות שציפה להן.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון פעל הרצל להקמתו של בנק ציוני, שנועד להיות הבסיס הכספי למשא-ומתן עם השלטון העות'מאני (תוכניתו היתה לשלם תמורת הזיכיון להתיישב בארץ ישראל)... הבנק, שנקרא "אוצר התיישבות היהודים", הצליח לגייס הון קטן בלבד, בשל התנגדותם של בעלי הבנקים היהודיים הגדולים באירופה לציונות המדינית.

ארץ ישראל תחת השלטון העות'מאניEdit