הרב אברהם יצחק הכהן קוק

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Nuvola apps kcmpartitions.png יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה)
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: לא הייתה אפשרות לשמור את התמונה הממוזערת אל יעדה

הראי"ה קוק
תאריך לידה ט"ז באלול תרכ"ה
תאריך פטירה ג' באלול תרצ"ה
נושאים שבהם עסק הלכה, קבלה, אמונה, תלמוד, גאולה, עם ישראל, ארץ ישראל, אגדה, תשובה, תפילה, שירה, פילוסופיה
תפקידים נוספים רב זוימל, בויסק, יפו והמושבות, קהילת מחזיקי הדת לונדון, ירושלים, רב ראשי לארץ ישראל, ראש ישיבת מרכז הרב
רבותיו הרב אליעזר דון יחיא והרב יעקב רבינוביץ בלוצין; חותנו הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), רבי ראובן הלוי לוין מדווינסק, הרב נח חיים אברהם שפירא וחתניו, הרב גרשון תנחום ממינסק והרב מנשה יוסף גינצבורג, בסמרגון; הנצי"ב מוולוז'ין; רבי שלמה אלישיב בקבלה.
תלמידיו ראו להלן
חיבוריו ראו כתבי הראי"ה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (מכונה הראי"ה [קוק] ולעתים הרא"ה ) היה רב, ראש ישיבת מרכז הרב, פוסק הלכה, מקובל, הוגה דעות, משורר ומנהיג בארץ ישראל בדור הקודם. נחשב לאבי הציונות הדתית וממעצבי השקפתה. מגדולי הוגי הדעות שקמו לעם ישראל ומגדולי דורו בהלכה ובקבלה ונודע גם במידותיו הטובות במיוחד.

תולדות חייו

תקופת אירופה

נולד בט"ז באלול תרכ"ה בעיירה גריוא ש על יד דוינסק בלטביה, לאביו, הרב שלמה זלמן הכהן קוק ולאמו פערל זלטא. למד בעיירות הסמוכות אצל הרב לאיעזר דון יחיא, הרב יעקב ריבנוביץ',הרב ראובן הלוי מדוינסק, הרב נח חיים אברהם שפירא, הרב תנחום גרשון ביליצקי והרב מנשה גינזבורג. קיבל הסמכה מהרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין- בעל "ערוך השולחן". בשנת תרמ"ד התארס עם בת שבע רבינוביץ', בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים- האדר"ת, שהיה רבה של פוניבז', מיר ולבסוף ירושלים. בהוראת האדר"ת למד בישיבת וולוז'ין, שם נחשב לתלמיד מוכשר וזכה לכינוי "העילוי מפניבז'" (והוא בן 19 שנה). ראש הישיבה הנצי"ב מוולוז'ין אהבו והעריכו מאד, ואמר כי רק בשבילו היה כדאי שתתייסד הישיבה. בתקופה זו, למד, על פי עדויות של תלמידים, ששים דפי גמרא בעיון בכל יום. לאחר כשנה וחצי בוולוז'ין, נישא ועבר לבית חותנו בפוניבז, שם נולדה בתו הבכורה פרידא חנה. על פי בקשת והמלצת הרב ישראל מאיר הכהן מראדין- החפץ חיים שנפגש מספר פעמים עם הרב קוק, קיבל על עצמו בשנת תרמ"ח לכהן כרב בעיר זוימל. בזוימל למד קבלה עם אחד מגדולי המקובלים בדורו רבי שלמה אלישיב. בזוימל נפטרה אשתו בת שבע. האדר"ת, שלא רצה לאבד את הקשר המשפחתי עם הרב קוק, שידך אותו עם רייזא רבקה, בת אחיו התאום הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים שנפטר, ובניו גדלו אצל האדר"ת והיו לו כבנים. ממנה נולד לו בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק בליל הסדר תרנ"א. בשנה זו פרסם את ספרו הראשון- חבש פאר. בשנת תרנ"ה נתמנה לכהן כרבה של העיר בויסק, בה היתה גם קהילה פחות דתית. בבויסק נולדה בתו בתיה מרים (לימים אשתו של הרב שלום נתן רענן-קוק). שם הוא התחיל בכתיבת ספריו עין איה, מדבר שור ולנבוכי הדור.

תקופת יפו

בהיותו קרוב לגיל ארבעים התגשם חלומו הגדול לעלות לארץ ישראל, ובכ"ח באייר תרס"ד עלה ארצה, בעקבות פנית קהילת יפו כי יבוא לכהן כרבם, על אף נסיונות אנשי בויסק להשאירו בקהילתם. הוא החל לכהן כרבן של יפו והמושבות החדשות.

בתקופה זו הרבה לכתוב את מחשבותיו ורעיונותיו, ומרבית מספריו הרעיוניים נכתבו ביפו.בשנת תרס"ז נולדה ביפו בתו אסתר יעל.

במסגרת היותו רבן של המושבות, החל להתמודד עם שאלות הקשורות במצוות התלויות בארץ- וכתב את הספר שבת הארץ על השמיטה, בו בין השאר הביע את תמיכתו בהיתר המכירה שכתבו רבנים שקדמו לו, שעורר פולמוס גדול בעולם הרבני.

בתקופה זו, פגש בו אחד מרבני ירושלים, הרב יעקב משה חרל"פ, שנסע לחג השבועות ליפו במצוות רופאו עלמנת לרחוץ בים. בליל החג, הלך ל"תיקון ליל שבועות" בבית מדרשו של הרב קוק, ובזמן תפילת שחרית, כשהרב קוק החל לשיר את פיוט האקדמות בהתלהבות, ראה אותו הרב חרל"פ, ומאז נקשר בנפשו והיה לתלמידו הקרוב.

הרב קוק תמך בחלוצים הציונים ואהבם, וראה בהם אנשים שחיפשו אידיאלים גדולים, ובכלל ראה בציונות חלק מתהליך הגאולה של שיבת עם ישראל לארצו. בעקבות כך קמו לו מתנגדים מקרב חוגי הקנאים והישוב הישן, בעיקר ירושלים. אולם, כמעט כל רבני דורו העריכוהו והחשיבוהו מאד, אף אלו הקנאים.

בתקופה זו יסד ישיבה קטנה ביפו, בה למד בין השאר הרב יהושע קניאל, לימים, רבה של חיפה.

בשנת תרע"ד אירגן את "מסע המושבות" שבו יצאו רבנים שונים וביניהם תלמידו הרב חרל"פ, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב בן ציון ידלר ועוד רבנים, למסע בין המושבות כדי לחזק בהן את שמירת המצוות.

תקופת מלחמת העולם הראשונה

בשנת תרע"ד הוזמן להשתתף בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בשויץ, מפני שרצה לנסות לחזק את התנועה לפעול למען ישוב בנית הארץ, ובצירוף צורך בריאותי, יצא מגבולות הארץ. הכנסייה בוטלה בשל מלחמת העולם הראשונה, והרב הוכרח להשיאר בעיר סנט גלן שבשוויץ. הוא ישב שם למשך כשנתיים, בהן לפי עדות בנו הרצ"יה, הם למדו יחד 'את כל התורה פעמיים'. בתקופה זו פגש בו הרב דוד כהן (הרב הנזיר), שלמד אותה העת פילוסופיה באוניברסיטה בבזל, ושמע כי הגיע לשוויץ רב חשוב בעל הבנה רחבה בפילוסופיה. הוא החליט לנסוע לסנט גאלן לתהות על קנקנו של הרב קוק. וכך הוא מתאר זאת:

"אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי - מצאתי. מצאתי לי רב" (הקדמה לאורות הקודש)

בשנת תרע"ו הוזמן על ידי קהילת "מחזיקי הדת" בלונדון לכהן כרב. הוא הסכים בתנאי שכאשר יתאפר לחזור לארץ ישראל יחזור מיד וללא עכבות. באנגליה פעל בפעליות ציבורית ענפה שכללה הקמת ישיבות, פעילות למען הצהרת בלפור, מניעת הסגרת יהודים לרוסיה ועוד.

תקופת ירושלים

בשנת תרס"ט נפטר הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ורבני העיר חיפשו מועמד מתאים לשבת על כסא הרבנות בעיר. הרב צבי פסח פראנק העלה את שמו של הרב קוק, והרב חרל"פ פעל במישור העסקני ודיבר עם אישים כדוגמת חיים וייצמן אודות המינוי, וכן משלחת מרבני המזרחי[1] העלתה את ההצעה בפני "ועד העיר".

לאחר שהוצעה לו ההזמנה לכהן כרב העיר, שלח מברק (בחודש תמוז תרע"ט) למשרדי הועד הכללי: "קטונתי מלשאת עלי את משא הקודש הזה, שהיה ראוי ליחידי עולם, אך אם טובת עיר הקודש, שזה כל מעיני, דורשת זאת- לא אוכל לסרב".

בב' באלול תרע"ט חזר לארץ ישראל במטרה לכהן כרבה של ירושלים. בהגיעו לתחנת הרכבת בלוד, חיכתה לו משלחת מקהילת ירושלים ומקהילת יפו, שסרבה לוותר על כהונתו. בתחנה פרץ ויכוח בין ראשי שתי הקהילות, במהלכו התבלט מאד הרב קוק[2]. הוא החליט לעת עתה לסרב לכתב המינוי מירושלים ולחזור לכהן ביפו, אולם עוד באותו לילה, הגיעו אנשי ירושלים לקחתו מיפו, והוא הגיע למושבה מוצא שבפאתי ירושלים לפנות בוקר, ונערכה לו שם קבלת פנים גדולה. למחרת בבוקר, בג' באלול תרע"ט הגיע לירושלים, ולפני קבלת הפנים הגדולה נסע להתפלל בכותל המערבי. הוא סרב לעת עתה לקבל את כתב המינוי (במטרה לגרום למחלוקת לדעוך). בתחילה הוא התגורר בשכונת הבוכרים. חודש לאחר הגעתו, נשא דרשה המונית בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה.


בטבת תר"פ הסכים, לאחר לחצים רבים, לקבל את כתב המינוי לרבנות.

ייסוד הרבנות הראשית לישראל

הרב קוק כונן את מוסד הרבנות הראשית, שבה ראה שלב ראשון לייסוד הסנהדרין, ונהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921). את הרבנות הראשית ראה כהנהגה רוחנית כלל עולמית ולא כמנגנון ביורוקרטי. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה ב־1920, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת רבים מחברי המזרחי.

יסוד ישיבת מרכז הרב

הבנין הישן של ישיבת מרכז הרב. כיום "בית הרב"- מרכז למורשת הרב קוק

בירושלים, ייסד את "הישיבה המרכזית העולמית" שנקראה מאוחר יותר ישיבת מרכז הרב. הישיבה, ששכנה בשכונת גאולה, היוותה ישיבה לבני הישוב החדש, והיתה הישיבה האשכנזית הראשונה בה שפת הדיבור לא היתה יידיש אלא עברית, וכן מן היחידות שלמדו בהן תנ"ך ומחשבת ישראל. הרב קוק עמד בראשות הישיבה עד פטירתו, למעט תקופה קצרה בה כיהן תחתיו הרב אברהם אהרון בורשטיין, המכונה "הגאון מטאבריג".

מחלתו ופטירתו

בסוף ימיו חלה במחלת הסרטן, ונוסף לו השם "יחזקיהו". בבוקר יום ראשון, ג' באלול תרצ"ה, החל מצבו הבריאותי להתדרדר הוא שהה באותו זמן בבית ההבראה שבשכונת קרית משה. לקראת הצהרים, ניטלה ממנו יכולת הדיבור. בשעה שלוש אחר הצהריים, איבד את הכרתו. כשהחל להראות סימני גסיסה, התכנסו בחדרו רבני ירושלים והחלו באמירת תהילים. הרב קוק התהפך כך שפניו היו אל הקיר, ואז הורה רופאו לנוכחים לעזוב את החדר למספר דקות. כשנכנסו שנית, מצאו אותו כשפניו אל הקהל. הנוכחים צעקו "שמע ישראל", והרב קוק בשארית כוחותיו אמר יחד איתם, וכשהגיע למילה "אחד", יצאה נשמתו ונפטר. כשראה זאת תלמידו הרב חרל"פ, החל לבכות, לתלוש את שערו ואמר: "אבי, רכב ישראל ופרשיו". הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, שנכח בחדר בשעת הפטירה, ברך ברוך דיין האמת, וכל הנוכחים ביצעו קריעה כהלכה. לאחר מכן, הולחט להעבירו מקרית משה לביתו בגאולה, ומשם, יצא מסע הלויה המוני אל חלקת הנביאים בבית העלמין שבהר הזיתים.

מצבת הרב קוק


כאשר כבשו כוחות הלגיון הירדני את הר הזיתים במלחמת השחרור, הרסו את כל המצבות שעל ההר והשתמשו בהם כאבני דרך. כאשר התקרבו הדחפורים למצבתו של הרב קוק, התהפכו שוב ושוב, עד שעזבו את מצבתו. המצבה היתה בין המצבות היחידות שנותרו שלמות עד לשחרור ההר במלחמת ששת הימיםת[3].

מתלמידיו

באופן פרטי (לא בלימודים בישיבה בראשותו)

מגדולי תלמידיו בישיבה בראשותו

בבויסק

ביפו

ישיבת הבחורים והאברכים ביפו הייתה ישיבה מצומצמת שנועדה לעילויים. ובין התלמידים היו:

ב"מרכז הרב"

הישיבה התבססה על עילויים מובחרים מישיבות חו"ל וירושלים ובשיאה בימי הראי"ה מנתה הישיבה כ-80 בחורים. להלן מבחר מהם:

ניתן למנות עוד רבנים שהיו מקורבים מאד אליו

כתביו

סדרת כתבי הראי"ה שיצאו בהוצאת מוסד הרב קוק
ערך מורחב - כתבי הראי"ה

השאיר אחריו כתבים רבים בהלכה, באגדה, בקבלה, באמונה ומחשבת ישראל, במוסר בדרוש, בתלמוד בפילוסופיה ועוד. כמו כן, השאיר אחריו אלפי אגרות בשלל נושאים בכתב יד. מיעוט כתביו יצאו לאור כבר בחייו, אולם מרביתם היו מסודרים בפסקאות בפנקסים שונים, ללא סדר כלשהו, ורובם נערכו לארח פטירתו על ידי בנו הרצי"ה (ומקצתם על ידי הרב הנזיר) לספרים מסודרים, על פי נושאים. כמו כן, ליקט הרצי"ה את תשובותיו ההלכתיות וערכם בארבעת ספרי השאלות ותשובות של הראי"ה: משפט כהן, עזרת כהן, אורח משפט ודעת כהן. אגרותיו סודרו לפי סדר כרונולוגי לארבעת כרכי אגרות הראי"ה. ישנם גם ספרים שיצאו ללא עריכה כלל, כדוגמת שמונה קבצים, ערפילי טוהר, חדריו ועוד. גם ההסכמות שהעניק לספרים שונים נאספו על ידי הרב בנימין זאב כהנא ויוחנן ישמח לקובץ "הסכמות הראיה". מספריו שיצאו לאור: אורות(בנושאים הקשורים לארץ ישראל, עם ישראל ותחיתו בארצו), אורות הקודש (עניינים בקבלה), אורות התשובה (בענייני תשובת הפרט ותשובת הכלל), אורות התורה (בענייני לימוד התורה), ערפילי טוהר(פנקסים שיצאו כמות שהם ללא עריכה-קובץ אחד מתוך שמונה קבצים), ראש מילין (בענייני האותיות,הנקודות, טעמי המקרא והתגים- טנת"א), עין אי"ה (פירוש על אגדות חז"ל במסכת ברכות ובמסכת שבת), אדר היקר (פרקים לדמותו של חותנו, האדר"ת), עולת ראיה(על סידור התפילה), מוסר אביך (בענייני מוסר ובנין הנפש), חבש פאר (בענייני תפילין), עץ הדר(על האתרוג- הפסול באתרוגים מורכבים ושבח אתרוגי ארץ ישראל), מצות ראי"ה (חיודשים הלכתיים בנושאי אורח חיים),שבת הארץ (על הלכות שמיטה ויובל לרמב"ם) ועוד.

תורתו

יחס גדולי ישראל לרב קוק ולדרכו

היו גדולי עולם רבים שהתנגדו לדרכו של הרב קוק, אך רובם ככולם העריצו את אישיותו והתייחסו אליו כאחד מגדולי הדור למרות המחלוקת ההשקפתית החריפה. רק מיעוט מהם, כשלכל אלו לא הייתה כל היכרות אישית מקרוב עם הרב קוק, פסלו גם את אישיותו. בנוסף לכל רבנים חשובים רבים ומהם מגדולי הרבנים בתקופתם תמכו בדרכו של הרב קוק. אמנם מהם היו כאלו שתמכו במשנתו המחשבתית אך התנגדו לתמיכתו בציונות. המחלוקת הגדולה ביותר על דעותיו פרצה אחרי פרסום הספר "אורות" בתר"ף.

ההערצה האישית של רובם ככולם של גדולי הרבנים, וכל אלו מהם שהכירוהו אישית מקרוב בהיותו בירושלים ותמיכת הרבנים שתמכו בהשקפתו הדתית-לאומית ובמשנתו המחשבתית, כשהיו אף ממתנגדי הציונות שתמכו במשנתו וראו בה את תורת ארץ ישראל, באה לדידי ביטוי באופנים שונים המראים יחס זה ותמיכה זו.

הערצת גדולי ישראל לרב קוק

רבי שלמה אליעזר אלפנדרי ("הסבא קדישא") שנפגש עם הראי"ה ומלוויו (הרב יעקב משה חרל"פ והרב שלמה אהרונסון מת"א)שקיבלם בכבוד גדול בביתו שבצפת (הפגישה מתועדת בגליון "דאר היום" מכ"ה בכסלו תרפ"ד, עמ' 4) וזה סותר פרסום של גורמים חרדיים שונים שכביכול הס"ק סירב לקבל את הרב קוק בביתו, וכן הוא שלח לרב קוק גיליון קבלה שלו שיביע דעתו עליו ועקב הערותיו של הרב קוק נמנע מלהדפיס את הגיליון.
רבי מנחם מנכין הלפרין מגרודנה התבטל בפני בכתבו לגבי ספרו של הרב קוק "ראש מילין" ש"שמה ראיתי מיעוט שכלי לעומת כוחו וגבורתו עד אין חקר" חוץ ממה שכתב לו "צדיק יסוד עולם" "כבוד קדושתו מי יספר".
רבי שלמה אלישוב במכתבו לרב קוק מתנצל לפניו שלא כתב את מכתבו כראוי לרום המעלה כמותו ואמר עליו שהוא כליל השלמות בגאונות בצדקות במחשבה ובהנהגה.
החפץ חיים) עזב את הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בגלל דברי פגיעה של הרב שור מבוקרסט כנגד הרב קוק וזעק: "פגעו במרא דארעא דישראל! מאן דארף קורע זיין!" ובסוף הכינוס כשבאו משתתפיו להיפרד מהח"ח במעונות סירב לתת ידו לשלום לחברי המשלחת הירושלמית (וזאת אף שלא היו מקנאי העדה החרדית שביזו את הרב קוק מאוד אלא העריכוהו אישית) ואמר להם: "למי שעושה מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום! דעו לכם שהוא קדוש וטהור וכל הנוגע בו לא יינקה!" בתרפ"ח פרסם חתן הח"ח, ה"עבודת קרבנות" (הרב אריה לייב הכהן) מכתב חריף נגדג התנהגות הקנאים כלפי הרב קוק וכותב בין השאר במכתבו: 'ביודעי שאדוני מורי וחמי ה'חפץ חיים' שליט"א המוקיר ומחבב מאוד את כבוד מרן הגרא"י הכהן שליט"א שנפשו היה דאבה מאוד עליו בשומעו אודות הרדיפות עליו בכ"ז לא יצא במחאה גדולה ע"ז באומרו כי שתיקה בדברים כאלה ומעוט פרסומם זהו תקנתם להקטין ולמעט בערכם (אם כי דברי שמצה הנוגעים בכבוד מרן הגרא"י קוק שליט"א לא העיז אף אחד לאמר בפניו ומכתבי הפלסתר היה סר עיניו בבוז מבלי לפותחם).' דברים אלו מוכיחים שהטענה כאילו הח"ח זלזל בראי"ה לאחר הנאום בפתיחת האוניברסיטה העברית 3 שנים קודם לכן בניסן תרפ"ה, כפי שפרסמו גורמים חרדיים כאלו ואחרים, היא שקרית לחלוטין.
הסבא מסלבודקה ביקש מהרב קוק להעניק סמיכת חכמים לשניים מתלמידיו.
האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין מסוכצ'וב כתב לרב קוק שהתענג לפוגשו בירושלים.
רבי יהודה מאיר שפירא מלובלין ביקש מהרב קוק במכתב שיאציל מברכתו על הלומדים בישיבת חכמי לובלין שפתח.
רבי משה יאיר וינשטוק (מחבר "סידור הגאונים והמקובלים והחסידים" וסה"כ כתב מעל 80 חיבורים) ורבי חיים יהודה לייב אוירבך ועוד מגדולי ירושלים השתתפו בסעודה השלישית שערך הרב קוק.
בקשת סמיכה לרבנות של רבי יהודה צבי ברנדויין (מחבר "מעלות הסולם" - פירוש לתיקוני זוהר והגהות ומראי מקומות לכרכי "עץ חיים") מהרב קוק כפי שביקש מרבי יוסף חיים זוננפלד.
רבי יעקב יוסף מונסה (מגדולי חכמי אר"צ שעלה לארץ) אמר לאחר שראה את הרב קוק: "כל מה שמספרים עליו מתנגדיו הוא הוצאת שם רע! אני מסתכל עליו ורואה את השכינה על פניו!"
רבי חזקיה יוסף מישקובסקי כתב לרב קוק: "... יפוצו מעינותיו הטהורות היצאות מקודהק"ד... ויאציל מאורו המבהיק והבהיר... יגדל שמו ותרבה השפעתו על כל שדרות עמנו... משתחוה מארץ מרחק מול רום גאונו ומתכבד להוקירו כרוב ערכו הנשא..." וכן כתב במכתב לירחון "שערי ציון": 'כבר ידוע למדי בכל תפוצות הגולה צדקתו וגדולתו של מרן ראש הרבנים לא"י מרן הגרא"י קוק שליט"א וכי בכל מעשיו כוונתו אך לשם שמים. מידותיו הנעלות, הלך רוחו וטוהר לבבו המלא אהבה בלי מצרים לכלל ישראל לכל שדרותיו, ועיניו הטהורות רק אל הטוב שבכל דבר יביטו.'
רבי זליג ראובן בנגיס כתב לרצי"ה במכתב התנחומין ששלח לרצי"ה קוק על פטירת אביו: 'להסתלקותו הדר"ג מר אביו פאר הדור זצלה"ה, שאין זה אבל פרטי למשפחתו רק (אלא) אבל כללי לכל עדת ישראל למקומותם למושבותם'.
רבי פנחס אפשטיין שהיה כידוע מרבני "העדה החרדית" שלח בתרפ"ג מיוזמתו לרב קוק את דעתו בעניין הלכתי מסוים ואף מתייחס אליו כרבה של ירושלים..
הרב זוננפלד, רבה הראשון של "העדה החרדית", שבכל מפגש עם הרב קוק דיבר עימו בכבוד רב כמו אין כל מחלוקת ביניהם וישנם עדויות על כך ממפגשים שונים ביניהם, ובין השאר כתב הרב חרל"פ לבנו הרב יחיאל מיכל באדר תרפ"ב שבסעודת ברית מילה לאחר ברית שבה הרב קוק היה הסנדק הרב זוננפלד המוהל והרב חרל"פ היה אומר הברכות, שלושתם ישבו יחד והיחס בין הרב קוק לרב זוננפלד היה "מצוין מאד מאד ובחביבות וכבוד זה לזה". כן העיד "הפחד יצחק" שכשבמפגש ברחוב בפסח הרב זוננפלד איחל לרב קוק שיזכה בשנה הבא לטבול רגלו בדם של קרבן פסח (בפסחים ס"ה, ע"ב: "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם"). כשהזדמנו שניהם לסעודות מצווה כגון בחנוכת הבית לבניין חדש של ישיבת "חיי עולם" בתרפ"ז (על אירוע זה העיד הרב פישל רוזנר שנכח שם), היה הרב זוננפלד לוקח "שיריים" מסעודת הרב. הרב אהרן סג"ל מירושלים הזמין לברית המילה של בנו את הרב קוק כסנדק ואת הרב זוננפלד כמוהל וסיפר שהרב קוק פנה לרב זוננפלד ואמר: "אמא מאוד חולה ואבקש להתפלל עבורה", רשם את פתק שמה ושם אמה ונתן לרי"ח. אז רי"ח אמר לרב קוק: 'אף אני מרגיש לא כ"כ טוב ומבקש מהרב שיתפלל בעבורי, יוסף חיים בן זעלדא'. הרב גדליה אהרן קניג, מגדולי חסידי ברסלב, כתב לרב נריה בתשל"ו שבסעודת פדיון בן שבהם השתתפו שניהם הרב זוננפת שם כפות ידיו תחת כוס היין שבירך עליה הרב קוק וליקק את הטיפות שנטפו על ידיו מהכוס (הדברים הם בפסקה הלפני האחרונה במכתב הרב קניג לרב נריה). כמו כן כתב רבי יצחק ברויאר האנטי-ציוני שלא פסקה הידידות ביניהם (הוא עצמו חשב לפני שפגש בראי"ה שלרב קוק ישנם דעות אפיקורסיות אך לאחר המפגש אמר שפליאה שאין בו אף לא שמץ של אפיקורסות). וכן נכדו כותב ב"האיש על החומה", כרך שלישי, הפרק "האמת והעימות" (מתחיל מעמ' 399), שהייתה הערצה הדדית ביניהם גם במחלוקות הקשות ביותר. בתגובה למי שאמר לו שהוא רבה של ירושלים הגיב הרב זוננפלד ואמר לו שהוא הרב פורים של ירושלים כי בפורים הרב של כל השנה מקפיד על מצוות ההתבסמות בפורים ולא יכול להורות במצב כזה והרב של פורים מורה במקומו, וכך גם הוא כי הראי"ה הוא הגאון והצדיק והראוי לעטרה זו אך הוא שיכור מאהבת ישראל וא"י ולכן עד שהרב יחזור לעצמו הוא בפועל הרב כאן.
ה"ברכת שמואל" שכתב לרב קוק בין השאר: "יאריך ימיו ושנותיו על ממלכתו להאיר עין ישראל בתורתו הקדושה..."
רבי ירוחם ליבוביץ ממיר (המשגיח הנודע) לרצי"ה: "ברוך הבא בשם ה', הו"כ ידיד נפשי הרב הגאון וכו', בנם של קדושים אור ישראל ומאורו, ה"ה כש"ת מהרצי"ה קוק נ"י ויזרח לעולמי עד".
רבי משה מרדכי אפשטיין (ראב"ד סלבודקה ור"י "כנסת ישראל" ["ישיבת סלבודקה"] שם ומתרפ"ה ראש ישיבת "כנסת ישראל" בחברון ומתרפ"ט ר"י "כנסת ישראל - חברון" בירושלים) ורבי אברהם דב כהנא-שפירא מקובנה (ה"דבר אברהם") כתבו מארה"ב בזמן ההתרמה עבור מוסדות התורה בירושלים וליטא: ' "מכתב גלוי" שנשלח למערכת "קול ישראל" בירושלים עיה"ק תובב"א. בהיותינו יחד עם חברנו הגאון הגדול האמיתי מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א בעבודת הקודש למצוא עזר ותמיכה למוסדות התורה באה"ק ובאירופה, ובראותנו את עבודתו המסורה והפוריה למטרה קדושה זו, הננו מצטערים מאוד ומשתוממים לראות שלמרות מסרו את נפשו לצאת מהארץ לחוץ לארץ בדרך רחוקה כזו, ולמרות עמלו הרב להרמת קרן התורה, נמצאו כאלה שמעיזים להעליב אותו ולהוציא לעז לאמור: שנושא דרשותיו אינו כלל לחיזוק התורה וכו'..
השתתפות הרב יהודה לייב חסמן (המשגיח של ישיבת חברון) בהלוויית הרב קוק ודבריו לפני הקבורה שקוברים ראש השקול כנגד כל הראשים כאן.
רבי יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ' התכתב ונפגש בידידות רבה עם הרב קוק. בשנת תרפ"ז נאסר הרבי הריי"צ מחב"ד על ידי הבולשביקים ברוסיה. כשנודע הדבר לראי"ה, שלח מברק בהול למשרדי ארגון הג'וינט, וזה נוסחו: "מידע חמור התקבל. הרבי שניאורסון מליובאויטש נאסר בלנינגרד על ידי הבולשביקים. לנסות מקסימום כדי לשחרר. לדווח תוצאות".

צילום המברק ששלח הרב קוק לג'וינט בארה"ב מתוך אתר חב"ד אינפו

לאחר כשבועיים, בי"ג בתמוז תרפ"ז שוחרר הריי"צ. בתרפ"ט ביקר הריי"צ בארץ, ובביקורו ביקר גם אצל הרב קוק, למרות מחאתם של ראשי "נטורי קרתא". בביקורו בין השאר הודה לו על פועלו למען שחרורו, ומאז נשמרו ביניהם קשרי ידידות חמים, שבאו לידי ביטוי באגרות ששלח אליו מאוחר יותר, בהן פנה אליו בתארים: "כבוד ידידי הרה"ג הנודע והמפורסם בכל מרחבי תבל וקצוי ארץ לשם תהלה ותפארת בתוככי גאוני יעקב עה"י פטה"ח כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק שליט"א".[42].
רבי שלמה גולדמן מזוויהל/זווהיל שלח את נכדו ר' מרדכי ללמוד ב"מרכז הרב" (היה אחראי על חינוכו במשך תקופה עד עלותו של האב ר' גדליה משה שהיה בכורו של ר' שלמה). וכן היה מדי ר"ח מבקר את הרב קוק יושב לפניו ונהנה מזיו פניו ומשיחותיו עם מבקריו ושואליו.
רבי אהרן וולקין (התפרסם כמחבר "זקן אהרן" וכראב"ד פינסק-קארלין) לרב קוק: "כגון דא צריך לאודועי, כי בהיותי על הכנסי' בווינא, עלתה בידי לסתום פיות דוברי שקר, הדוברות על צדיק וגאון עתק".
רבי נפתלי טרופ (הגרנ"ט) שהיה ראש ישיבת ראדין ראדין, רבי מאיר אטלס משאוול ורבי יהודה לייב פיין מסלונים וכן עוד ראשי ישיבות רבים שפנו לרב קוק כדי להמליץ לו על תלמידים לישיבת "מרכז הרב".
החזון איש קיבל את הראי"ה בעמידה כשהראי"ה עמד לנאום בהנחת אבן הפינה של ישיבת "בית יוסף" בבני ברק וכך עמד החזו"א לכבוד הרב קוק במשך כל נאומו, מה שלא עשה לכבוד גדולי תורה אחרים שנאמו באירוע, ולאלה ששאלו אותו מדוע שלא ישב, הוא ענה: "די תורה שטייט!" וכן לבש את בגדי השבת שלו לקראת המפגש עם הראי"ה כששהה הרב קוק בבני ברק לרגל אירוע זה ומיהר למעונו של הראי"ה כדי לא להטריחו להגיע לביתו אך הראי"ה מצדו יצא ממעונו לביתו של החזו"א כדי לא להטריחו להגיע למעונות והם נפגשו באמצע ולאחר דין ודברים קצר שבו החזו"א אמר שהמפגש יתקיים במעונו של הראי"ה והראי"ה אמר שהמפגש יתקיים בבית החזו"א הסכים החזו"א שהמפגש יתקיים בביתו. כששמע החזו"א שהראי"ה על ערש דווי שלח שליח שמתכונן לבקרו, אך הראי"ה אמר לשליח שיגיד לחזו"א שיתפלל עליו בביתו כי הוא חס על ביטול התורה של החזו"א. גורמים חרדיים שונים פרסמו שכביכול החזו"א לא נסע לירושלים בחייו של הראי"ה כדי שלא יצטרך לפוגשו, אך מהמפגש שהתקיים בביתו של החזו"א כבר רואים שהחזו"א לא התנגד לפגוש את הראי"ה ואף לבש את בגדי השבת והחג שלו לכבוד המפגש, וכן רואים שהטענה שקרית מכך שבמשך כ-20 שנותיו של החזו"א בארץ ביקר בירושלים רק 3 פעמים כשביקורו הראשון היה לא לפני מלאת שבע שנים מעלותו לארץ, וכחמש שנים מפטירתו של הראי"ה. וכן טוענים גורמים חרדיים שונים שהחזו"א עמד במשך כל נאומו של הרב קוק בהנחת אבן הפינה לישיבת "בית יוסף" בב"ב כדי לא לכבד את הרב קוק בעמידה בתחילת דבריו ובסופם כפי שעשה לגדולי תורה אחרים, אך קבלה בעמידה לפני תחילת הנאום ועמידה במשך כל הנאום הם כבוד הרבה יותר גדול מאשר לעמוד רק בתחילת הנאום ובסופו ובנוסף גם תגובתו של החזו"א "התורה עומדת" מראה על הכבוד הרב שחלק החזו"א לרב קוק.
רבי בנימין יהושע זילבר ("אז נדברו") כתב הסכמה למהדורה השנייה של חיבורו של הרב קוק, "שבת הארץ", על אף התנגדותו להיתר המכירה וכתב בה שש"שבת הארץ" היה מהספרים היסודיים בהלכות שמיטה שעיין בהם כשכתב את חיבורו בנושא.
רבי שלמה זלמן אוירבך כתב מאמר בחוברת 'סיני', כרך מ"ז, אלול תש"כ, שהוקדשה לזכרו של הרב קוק במלאות עשרים וחמש שנה להסתלקותו, ובפתח מאמרו כתב: 'לזכר נשמת רבנו הגדול מרא דארעא קדישא, מרן הגאון מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל, למלאת כ"ה שנה לפטירתו'. וכן אמר על הרב קוק שהיה היחיד בדורו שידע ללמוד קבלה ואגדה לעומקה של הלכה והיה גדול בכל ולא רק בדורו אלא בדורות. [43]
רבי יוסף שלום אלישיב שעלה לארץ בתרפ"ב עם הוריו וסבו ואם אביו רבי שלמה אלישוב באשרת עליה ששלח להם הראי"ה.שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>
בירושלים תרצ"ח יצא לאור הספר "אמונת ה'" התומך בתורת הנסתר שהביאו לבית הדפוס הרבנים מיהודי תימן הרב חיים בן שלמה עראקי-כ"ץ, הרב יהודה אברהם חבשוש והרב שלום שלמה נג’אר, זצ"ל, כנגד החיבור "מלחמות ה'" השולל את חכמת הקבלה של הרב יחיא קאפח זצ"ל מרבני כת הדרדעים שייצגה מיעוט מעדה זו. גדולי הרבנים בירושלים הוחתמו על הספר והרב קוק תואר כך: "רבנו הכהן הגדול, נר ישראל וקדושו, גדול הדור ונזרו, מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל וכו'".

תמיכת גדולים רבים בהשקפה דתית-לאומית ובדעותיו של הרב קוק כמו שב"אורות"

רבי איסר זלמן מלצר שכתב לכבוד הוצאה לאור של ספרים מכתבי הרב קוק בעשור לפטירתו: 'ב"ה, ירושלים, יום ג', כ"ח לחדש מנ"א שנת תש"ה הנני בזה להביע את רחשי לבבי ליום הזכרון, במלאת עשר שנים להסתלקות גאון ישראל מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל. נוסף לאשר כבר נודע בכל תפוצות ישראל, עוצם גדלו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, מוסר ודעת, לבד זה היה גדול מאוד בקיום מצות "ולדבקה בו", שלדבקותו בד' ותורתו אין מלים להעריך את ערכו. ראוי לתלמידיו ולמוקירי שמו ללמוד ממסירותו בכל לבבו באהבת ד' וישראל עמו, ותשוקתו העצומה לזכות את כל אשר היה ביכלתו להשפיע עליו, בין בדבריו החוצבים להבות אש בדרשותיו ובין בספריו הגדולים. כבר אמרו חז"ל אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, ובפרט לגאון ישראל כמותו, וראוי להתחזק ולעשות רצון צדיק, לגמור להוציא לאור את כל ספריו הגדולים, אשר עמל עליהם ביגיעה עצומה. ואחר חורבן עם ישראל, גדוליו, גאוניו וצדיקיו, אשר עמהם נגנזו הרבה מחדושי תורתם, חובה להשתדל להוציא לאור ספרי גאוני הדור הנמצאים בכתבי יד. ד' ירחם על שארית פליטת עמו וישלח לנו משיח צדקנו ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.'
רבי יחזקאל ליפשיץ מקאליש (בעל "המדרש והמעשה") שהיה מגדולי רבני פולין כתב לרצי"ה: "זה לא כבר קבלתי לשמחת לבבי את הקונטרס "אורות" של כ' אביו הכהן הגדול שליט"א והוא כלו מחמדים ואשר לא פללתי ראיתי בו: את הערך הגדול שמעריך כ' אביו את התקופה הנכחית כתקופת תחי' אמיתית..."
רבי דוד שפרבר מבראשוב היה מגדולי הפוסקים (שו"ת "אפרקסתא דעניא") וכתב לרב קוק: "... ויואל לשלוח לי את חיבורי הטהרה ודברות קדשו ולהבות אש מזבח אהבתו לה' ולעמו, והיה כאשר טעמתי מיערות דבשו ונופת קדשו ותאורנה עיני, כי נפתחו ארובות חכמתו ואראה אור האמת כי יהל, וכהקיר בור מימיה הקרו שביבי נוגה עומק תבונתו המאירים מחשכי תבל, והמה מרפא לנפש מתהפוכות הדורות ובלהות הזמן, אשרי עין ראתה כל אלה אשר ראה הכהן הגדול מאחיו...", ובסוף המכתב הוא כותב: "ואילו זכיתי גם לשאר ספרי אדמו"ר האדם הגדול בענקים.. מה מאושר הייתי..."
רבי יהושע בוימל (ה"עמק הלכה") כתב לרב קוק: "אחרי נאחז בשבח הוד גאון תפארתו! את ספריו היקרים אורות התשובה וחבש פאר קבלתי וברכתי עליהם ברכת הנהנין.. ויהי רעוא שיאריך ימים על ממלכתו ויוציא לאור את שאר מעשי אצבעותיו.. הנני לוטה פה דאלאר אמעריקאי אחד ואבקש לפניו מאוד שישלח לי את שאר ספריו, ויתר אין ביכולתינו, ומאוד חשקה נפשי לראות בתפארת שאר ספריו."
רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין קרא במפורש לתמוך בקק"ל והתייחס לתרומה לקק"ל כ"מצוה גדולה מאוד" כלשונו, ואמר על המדינה לאחר הקמתה שהיא אתחלתא דגאולה רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' הוביל את ייסוד ההסתדרות החסידית-ציונית "אגודת יישוב ארץ ישראל" שהסתפחה בתרע"ז למזרחי. רבי יצחק יהודה שמלקיש (ה"בית יצחק") מלבוב והחשק שלמה והמרחשת מווילנה חתמו על הצהרת היסוד של ה"מזרחי" (הכרוז שפורסם לאחר אסיפת הייסוד של התנועה) והיו בין 67 גדולי התורה מרחבי אירופה שחתמו על הקול קורא הזה.
רבי אבא יעקב הכהן בורוכוב מוולקוביסק בעל "חבל יעקב" היה מראשוני הרבנים שהצטרפו למזרחי.
רבי אליעזר הלוי סג"ל מישל ("משנת אליעזר") מטורקה היה מגדולי הפוסקים והכתובת הראשית לשאלוות בהיותו בבודפסט בזמן מלה"ע הראשונה והיה ציוני ושיבח את הרצל בדרשותיו.
רבי יצחק צבי ריבלין היה מגדולי דורו בנגלה ובנסתר והיה מייסד סניף המזרחי בירושלים.
רבי יוסף גרשון הורוביץ שהיה ראש ישיבת מאה שערים ורב השכונה, היה מראשי המזרחי בירושלים.
רבי מנחם נתן נטע אוירבך (ה"אורח נאמן" ונכד ה"אמרי בינה") היה מראשי המזרחי בירושלים.
רבי צבי פסח פרנק כתב על ניצחון צה"ל במלחמת השחרור שהיא אתחלתא דגאולה.
רבי יקותיאל אריה קמלהר (ר"י "אור תורה" בסטניסלב ורישה ומחבר "דור דעה" ועוד) תמך בהשקפה דתית-לאומית כפי שעולה ממכתבו לרב קוק באב תר"פ לגבי המאמר "תחית הקודש" שפורסם לראשונה ב"המזרחי" בוורשה.
הרב מפוניבז' ראה במדינה אתחלתא דגאולה ותלה את דגל ישראל בביתו ביום העצמאות והורה לתלות את הדגל מעל הישיבה.
הבבא חאקי שנודע כאחד מגדולי חכמי הספרדים תמך במפד"ל.
הרב מטבריג היה ראש ישיבה ב"מרכז הרב".
העילוי ממייצ'יט היה במזרחי.
רבי בן ציון אברהם קואינקה היה ראב"ד הספרדים בירושלים והיה במזרחי.
רבי משה כלפון הכהן ("הכהן" הוא שם המשפחה) מג'רבה (רבה של יהדות ג'רבה) ראה בציונות אתחלתא דגאולה והתקין לחגוג את יום העצמאות בג'רבה במשך שלושה ימים וכן משבח את הרצל (מדובר בדברים ב"הדרוש החמישי לאתחלתא דגאולה" בספרו "מטה משה" כשהדברים נכתבו 16 שנים לאחר פטירת הרצל).
רבי מרדכי ישועה עטיה (ר"י המקובלים "החיים והשלום" בירושלים) כתב: "ולו היה לנו לב לדעת ולהבין את הנס הגדול שנעשה לנו בשנת תש"ח שה' הצילנו מידי מרעים... ה' היה גומר את הגאולה בשלימות... אם כן לו עשינו כולנו כזאת ששמחנו בנס שעשה לנו ה' בשנת תש"ח שהצילנו מיד מרעים, והיינו מזמרים ומשבחים ומשוררים לה' על זאת, כי אז בוודאי הייתה הגאולה נגמרת, ואפילו שאין בידינו מעשים טובים שבזכותם ננצל ונגאל... "
רבי אברהם יעלין (בעל ארך אפיים וגאולת ישראל) כתב לראי"ה באגרתו: "לכבוד רב האי גאון, המהולל ברוב התשבחות, חריף ובקי סיני ועוקר הרים, נ"י עה"י פ"ה, המפורסם בכל קצוי ארץ ברוב גאונו וצדקתו, מורינו הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, הרב הראשי לארץ ישראל, האב בית דין בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן" (אגרות לראי"ה מאת הרב משה צבי נריה עמוד קעה אגרת קסב). הרב יעלין אף קיבל מהראי"ה הסכמה לספרו 'גאולת ישראל'. רבי יהודה זרחיה [מרדכי לייב חיים] הלוי סג"ל (מגדולי המקובלים בדורו והחזו"א אמר עליו שהוא ארי בין אריות) כתב לרצי"ה מכתב ביום העצמאות תשל"ז ובו כתב "בחג העצמאות תשל"ז" ומשבחו שהוא "משמש אורה זו תורה לאלפי צעירים ומתסיס לאהבת ארץ ישראל", על כל חלקיה (שני עברי הירדן), "ובלי ספק זכותו רבה מאד והמקום יעזרנו לשמש בכהונה גדולה בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו".

לקריאה נוספת

  • הרב יהודה לייב הכהן מימון, הראי"ה, בהוצאת מוסד הרב קוק.
  • שמחה רז, מלאכים כבני אדם הוצאת "קול מבשר" ירושלים.
  • הרב ראובן כץ, הכהן הגדול מאחיו, בתוך "שערי ראובן" עמ' רכד- רכח
  • הרב אליעזר מלמד, רביבים- גדולי ישראל ודמויות מופת בהוצאת מכון הר ברכה תש"ע.
  • אפרים יעיר, דמות וקומה- חמישים דמויות שכדאי להכירן הוצאת נשר תשמ"ט.
  • עמיחי כנרתי, אור שלמה על היחסים בין הרב קוק לרב אוירבך ועטרת צבי על היחסים בין הרב ובין הרב צבי פסח פראנק, בהוצאת מכון 'אור האורות' ירושלים.
  • הרב שאול ישראלי, דבר לדור, בהוצאת ארז, ירושלים תשס"ה.
  • מנחם קמפינסקי, בין שני כהנים גדולים על היחסים בינו ובין החפץ חיים.
  • הרב יעקב פילבר, מראה כהן- אלבום הראי"ה קוק.
  • זוהר עליון- קובץ הספדים על מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק בהוצאת ארגון אור האורות.
  • האיש נגד הזרם.
  • צבי קפלן, בשיפולי גלימתו.
  • הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, בשדה הראי"ה, טל ראי"ה, שיחות הראי"ה.
  • הרב צבי יהודה הכהן קוק, לשלושה באלול- נפש הראי"ה.
  • מסע המושבות.
  • כתלנו- הרב קוק ופרשת הכותל.
  • בנימין איש שלום, הרב קוק- בין רציונליזם ומיסטיקה'.
  • ד"ר יצק אלפסי, דורשי ציון בפועל הוצאת שם, ירושלים תשס"ו, עמ' 488-494.
  • מאיר חובב, הרב: דרך חייו ומשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, משרד החינוך והתרבות, ירושלים תשכ"ח

קישורים חיצוניים

אודותיו

כתבי הראי"ה

מהדורות של כתבי הראי"ה

על משנתו וכתביו

תמונות, וידאו ומסמכים

תקופת חייו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק על ציר הזמן

שגיאה: התמונה שגויה או שאינה קיימת.

הקודם:
-
הרב הראשי האשכנזי הבא:
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג
הקודם:
-
ראשי ישיבת מרכז הרב הבא:
הרב אברהם אהרן בורשטיין
הקודם:
רבי שמואל סלנט
הרב חיים ברלין
רבנים ראשיים אשכנזיים לירושלים הבא:
הרב צבי פסח פרנק

ראה גם

הערות שוליים

  1. שכללה את הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב ישראל אבא ציטרון (רבה של פתח תקוה), הרב משה אוסטרובסקי (רבה של עקרון) והרב אהרון בן שמעון (רב בקהיר).
  2. אחד הטיעונים לחזור ליפו היה העובדה כי בירושלים צפויה לו מחלוקת עיקשת מול ראשי הקנאים. לבסוף, עובדה זו היוותה את הסיבה שבחר ללכת לירושלים, מפני שלא רצה שיתחלל כבוד התורה על ידי הקנאים. ראה באריכות ובפירוט בספר "מלאכים כבני אדם" עמ' 48.
  3. בספר "מראה כהן" מאת הרב יעקב פילבר ישנם מקורות לסיפור זה, וכן תמונה של המצבה השלמה היחידה בי המצבות ההרוסות.
  4. בנו של הרב קוק ובנה הראשון של רייזה רבקה, רעייתו השנייה של הראי"ה ובת הרב צבי יהודה רבינוביץ-תאומים שהיה אחיו התאום של האדר"ת, אבי רעייתו הראשונה של הרב קוק, אלטה בת-שבע, שנפטרה צעירה והולידה לרב קוק את הבת פריידל. ראו עליו כאן.
  5. גדול תלמידי הראי"ה שכיהן כרב שכונות "שערי חסד" ומרחביה וראש ישיבות "מרכז הרב" ו"בית זבול" ומחבר סדרות הספרים "מי מרום" במחשבה (כעשרים כרכים על התנ"ך [כולל חמישה כרכים של שיחותיו בסעודה השלישית וכרך של הערות קצרות על התורה ומגילת אסתר בשם "בינת המקראות" וכרך על תהילים ומשלי], המועדים [כולל כרכים על הימים הנוראים ["אורי וישעי"] ועל שלוש רגלים ועל הגדה של פסח ועל חנוכה ופורים ועל ז' באדר), שמונה פרקים לרמב"ם, מסכת אבות, כרך על משנתו הדתית-לאומית בשם "מענייני הישועה", ושני כרכים בענייני קבלה בשם "לחם אבירים", ו"רזי לי" שבו יומן אישי דברים אישיים ודברי מחשבה קצרים בנושאים שונים; "בית זבול" בהלכה (שישה כרכים של חידושים ושו"ת), "טובים מאורות" על ספר "אורות" (מגן על דברי הראי"ה כנגד ההתקפות על דברים בספר), "אמרות טהורות" שבו מאמרים לשעה ולדור, אוספי מכתביו: "הד הרים" שבו מכתבים לראי"ה ולרצי"ה, "מכתבי מרום" שבו מכתבי עידוד וחיזוק בהשקפה ומוסר ודרך חיים, "ברכת מרום" שבו הסכמות ומכתבי ברכה והערכה. ראו עליו במקורות הבאים: בגיליון של "דף לתרבות יהודית", באתר "מרכז הרב", באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, שיעורים עליו באתר ישיבה, מאמרים ושיעורים ומסמכים על הרב חרל"פ ומשנתו באתר המשפחה. שלושת בניו וארבעת חתניו היו תלמידי-חכמים גדולים: בנו הרב יחיאל מיכל שהיה רב בברונקס; בנו הרב חיים זבולון (א' באייר תרס"ב-י"ג בתמוז תשכ"ו) שב-41 שנותיו האחרונות היה רבה של ראשל"צ וחיבר ספרים תורניים (וחוץ מפעילותו הרבנית והתורנית היה ממייסדי חברת "נחלת ישורון" בירושלים לגאולת אדמות בעיר והיה מנהלה) ובנו הרב יצחק מאיר (י"א בתמוז תרצ"א-כ"ח באלול תשנ"א) היה רבה של יקנעם ואח"כ הרב של קונצרן אוסם שבנו הרב יעקב משה המשיך אחריו בתפקיד זה; בנו הרב יוסף דוד זאב שהיה ראש ישיבת "בית זבול"; הרב מרדכי יהודה לייב זק"ש (שנשא את חיה בריינה) שהיה רב בשכונת זיכרון משה והסביבה; הרב שמואל ברוך ורנר (תרע"א-תשנ"א) שהיה אב"ד בתל-אביב (נשא את קיילה-יהודית); הרב אברהם שדמי (פשדמייסקי) שלמז ב"מרכז הרב" עוד בזמן הראי"ה ומילא את מקום חותנו כראש ישיבת "בית זבול" (נשא את מרים-דבורה); הרב ישראל הלוי בארי (קולדונר, תרע"א-י"ד בכסלו תשל"ג) שהיה רבהּ של נס ציונה וחיבר ספרים תורניים (נשא את חוה-דינה) ובנו הרב בנימין הוא אב"ד באשקלון.
  6. נולד בעיר העתיקה בירושלים ולמד בישיבות "תורת חיים" ו"עץ חיים". עם עליית הרב קוק לירושלים, יצר עמו הרב אריאלי קשר קרוב ונעשה לאחד מגדולי תלמידיו. היה רב שכונת "בצלאל - כנסת ישראל" וממייסדי שכונות "קריית שמואל" ו"נווה שאנן" בירושלים. היה הפוסק ומורה ההוראה של בית החולים "ביקור חולים". שימש כמנהל הרוחני והמשגיח בישיבת מרכז הרב. הרב משה צבי נריה העיד עליו שמעולם לא החמיר בגלל ספק הלכתי. על שמו קרוי רחוב בביתר עלית. רחוב נוסף, בשכונת "מזכרת משה" בירושלים, קרוי על שם ספרו "עיניים למשפט". חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשכ"ו על סדרת "עיניים למשפט". ומחבר ספרים תורניים חשובים שהמפורסם בהם הוא "עיניים למשפט" וכן "מדרש אריאל" על התורה, "ירח האיתנים" על חגי תשרי ו"שירת הגאולה" על הגדה של פסח. מחמשת בניו שלושה היו תלמידי חכמים: הרב גרשון שכיהן כדיין בבבית הדין הרבני בנתניה, הרב שמריה אריאלי והרב יעקב אריאלי, וכן שני חתניו הרב מרדכי אילן שהיה אב"ד בת"א וחיבר ספרים תורניים וזכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית והרב צבי כהנא שהיה ראש ישיבה במושב "בית מאיר". שני בניו הנוספים הם ד"ר נחום אריאלי ומשה אריאלי. נכדו הוא הרב אשר אריאלי המכהן כר"מ בישיבת מיר ומחשובי מגידי השיעורים בעולם הישיבות.
  7. מרבני ישיבת "מרכז הרב" ועורך "אורות הקודש". מחבר "קול הנבואה" על ההיגיון השמעי. היה צמחוני ונהג נזירות באיסור שתיית יין וגידול שער. על תולדותיו ראו כאן. היה צאצא בן אחר בן של הרב רפאל הכהן כ"ץ מהמבורג, וכן צאצא של הרב יהושע פלק הכהן כ"ץ ('הסמ"ע') שרבי רפאל הכהן נשא לאישה את מרת תמר, נכדת הסמ"ע.
  8. "הצדיק הירושלמי" ומגדולי תלמידי הראי"ה. עסק רבות במעשי חסד ומכאן כינויו וכן כונה "אבי האסירים" ו"רב האסירים" בזכות ביקוריו בבתי הכלא עוד בזמן המנדט הבריטי ואז היה מעביר ידיעות בין המשפחות לאסירים בפתקים בתוך קפלי בגדיו שרעייתו חי-ציפורה הייתה תופרת. עליו למשל בכתב העת הפרדס לאחר פטירתו, ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו", וראו את הסרט התיעודי עליו ואת צוואתו. חיבר "משנת אריה" על המשנה ("הוועד להוצאת כתבי רבי אריה לוין", ירושלים תשע"א) ופירוש לפרקי אבות בשם "ר’ אריה היה אומר : מסכת אבות מבוארת בידי רבי אריה לוין" וכן יצא "מפי השמועה: דברי תורה שנאמרו על ידו" (בעריכת שמחה רז). שמחה רז שהיהמבאי ביתו חיבר עליו את הספרים "איש צדיק היה" ו"צדיק יסוד עולם".
  9. בכורו של הרב אריה לוין. נולד בכ"ה באב תרע"א ונפטר בכ"ב באב תשנ"ג. כיהן כרב בניו-ג'רסי ובסיאטל ורבה של פרדס חנה-כרכור. חיבר את "חיל המלך" ו"חיל המקדש" ופירוש ל"ראש מילין" של הראי"ה. עליו ראו כאן שהיה עוד בחיים ודברים לאחר פטירתו ראו כאן. על קשריו עם הראי"ה ראו כאן.
  10. התפרסם ראש "ישיבת רבי חיים ברלין" בניו-יורק וכמחבר "פחד יצחק" על התורה והמועדים ו"תורת הנזיר. היכרותו עם הראי"ה הייתה מעלותו באייר תרפ"ה כחלק מעליית ישיבת "כנסת ישראל" לארץ לחברון והיה מדי פעם בא לפני הראי"ה. על אף שהתנגד לציונות תמך הרב הוטנר במכלול משנת הראי"ה וראה בה את "תורת ארץ ישראל". ראו עליו במקורות הבאים: כאן, כאן וכאן (באנגלית).
  11. נולד בי"ז באייר תרל"ט ונפטר בח' בניסן תש"ד. מגדולי חוקרי תלמוד שערך וההדיר את כרכי "אוצר הגאונים" וכתבי גאונים וראשונים רבים. הכיר את הרב קוק בעיירת הנופש דובלן באזור קורלנד בלטביה שבה התגורר בהמלצת רופאיו בגלל שחלה עקב התמדתו הרבה בלימוד. בזמן שהרב קוק היה רב בבויסק שבלטביה ובקיץ היה נופש בעיירה. אמנם התוודע לדברים של הרב קוק ממכתבים ששלח לחוקר והסופר ר' שמואל אלכסנדרוב שהרב ד"ר לוין היה מקורב אליו.
  12. מרצה לתנ"ך שהכיר את הראי"ה מבויסק ומאז היה מתלמידיו, וכן היה מרבותיו של הרצי"ה באותה תקופה יחד עם הרב ד"ר בנימין מנשה לוין.
  13. למד בישיבת סלבודקה. היה גם משורר. רעיית הרב קוק בזיווגו השני הייתה דודתו ואחות אביו שהיה תאומו של האדר"ת (=אברהם דוד רבינוביץ-תאומים), חותנו הראשון של הראי"ה. השמות הפרטיים "צבי יהודה" הם על שם אביו. עליו כתב הרב נריה ב'בשדה הראי"ה', "בסתר אוהל", עמ' 498-483.
  14. נולד בתמוז תרמ"ו בירושלים ונפטר בשביעי של פסח תשל"ד. תחילה למד בישיבת "עץ חיים" ולאחר מכן בישיבת "אוהל משה" של הרב יהושע לייב דיסקין. עם הגיע הרב אברהם יצחק קוק לארץ ישראל בשנת תרס"ד, הפך להיות תלמידו, ונמנה עם בחירי תלמידיו. עליו ועל הרב חרל"פ שניהם אמר הרב קוק: "מכל תלמידי - יש לי סיפוק נפש מרובה משניהם, בני חמד של ירושלים". בצעירותו שימש כמשגיח בישיבת "עץ חיים" והיה ממייסדי "בית ועד לחכמים" בירושלים. בשנת תרס"ה התחתן עם פשה מרים טיקטין, אחותו של המשגיח והבוחן הראשי של ישיבת עץ חיים, רבי דוד טיקטין. הוסמך לרבנות על ידי הרב קוק, רבי חיים ברלין והרידב"ז. למד שפות זרות: טורקית, ערבית, אנגלית וצרפתית, ושימש כנציג העדה האשכנזית בפני הממשל. פעמים מספר הוא אף נסע לקושטא, שם נפגש עם שרי הממשלה ועם הפאשה. בעקבות פעילותו הציבורית, הוא הוצע בשנת תרע"א על ידי כל העדות האשכנזיות של היישוב החדש בארץ ישראל לתפקיד חכם באשי למרות היותו ממוצא אשכנזי, אך לבסוף נבחר במקומו רב ספרדי בהתאם למסורת. בתרע"ד נוסד ועד הרבנים לירושלים שאיחד את חשובי הרבנים האשכנזים והספרדים תחת ארגון גג אחד. הרב פורת התמנה למזכיר הכבוד של הארגון, ולנשיאות הוועד נתמנו רבי משה יהושע יהודה ליב דיסקין ורבי חיים משה אלישר. בתרפ"ג הוזמן לכהן כרב באנגליה, ומאוחר יותר עבר לכהן כרב בארצות הברית. הוא כיהן כחמישים שנה כרב מרכזי בעיר קליבלנד, וביוזמתו הוקמה שם ישיבת טלז בקליבלנד - המשכה של ישיבת טלז הליטאית. מחבר "מבוא התלמוד". הראי"ה ביקש ממנו לכתוב מבוא חדש לתלמוד שבו תיערך השוואה שיטתית בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי והתייחסות למקורות קדומים נוספים.‏ כשבא להיפרד מרבו לקראת נסיעתו לאנגליה, חזר הרב קוק על הבקשה ואמר ש"דורנו זקוק למבוא חדש לתלמוד. לך והתחל בעבודה...". אך הוא דחה את כתיבת המבוא במשך זמן רב ולאחר מות הרב קוק הוא ראה בכך צוואה שלו והחל בכתיבתו. החיבור שעשה רושם גדול בעולם התורני מכיל שבעה כרכים למסכתות שונות, ובהם מביא הרב פורת את תמצית הסוגיות: הכרך הראשון (יצא לאור בתש"ב) על שני הפרקים הראשונים של מסכת גיטין; הכרך השני (תש"ג) על שני הפרקים הבאים במסכת גיטין וסוגיות נוספות; הכרך השלישי (תש"ה) על בבא קמא; הכרך הרביעי (תש"ח) על בבא מציעא; הכרך החמישי (תשי"א) על מסכת סנהדרין; הכרך הששי (תשט"ו) על מסכת חולין; הכרך השביעי והאחרון (תש"ך) על מסכת כתובות. בין השנים תש"מ-תש"ן, הוציאו בניו את החיבור במהדורה חדשה ומתוקנת. ראו עליו אצל דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו של תדהר, הערך "הרב ישראל פורת", כרך ט' (תשי"ח), עמ' 3347; ובערכו ב"אנציקלופדיה יהודית" של אתר דעת.
  15. נולד בכ"א בסיוון תרנ"ו בעיירה קוזניצה בחבל גרודנה שברוסיה הלבנה. בהיותו בן עשר, עלה ארצה עם אביו. למד בישיבת "עץ חיים" בירושלים ולאחר מכן היה מתלמידיו המובהקים של הרב קוק ביפו. בזמן מלחמת העולם הראשונה עת נעדר הרב קוק מהארץ, למד בישיבות שונות בירושלים. נישא לדינה שפירא (צאצאית של הגאון מווילנה). היה מהתלמידים המקורבים ביותר של הראי"ה שאף למד עימו בחברותא. בתר"פ נשלח לחיפה על ידי הרב קוק לחיפה לחזק את הרב ברוך מרכוס, הרב הראשי האשכנזי של חיפה. לימים מראשוני התלמידים ב"מרכז הרב" ורבה של חיפה. התמנה לחבר הרבנות בחיפה וייסד את בית הדין הרבני בחיפה, שם כיהן כדיין, לצידו של הרב הראשי לחיפה דאז - הרב מרכוס. בנוסף למשרתו הרבנית היה הרב קניאל מרצה ללימודי יהדות בטכניון על פי אישורו של הרב קוק. הרב קניאל שהתגורר בסמוך לבית הכנסת "הדרת קודש" בהדר הכרמל נמנה עם מתפלליו ואף שימש כרבו. בזמן המנדט הבריטי הרב היה שותף בכל אירוע לאומי, ועמד בראש ההפגנות נגד המשטר הבריטי. לחם למען צביונה היהודי של העיר, ובמיוחד ניסה לבטל את הפעלת התחבורה הציבורית בשבתות בעיר. מתוקף תפקידו כנשיא כבוד לאגודת "לאסירינו" בחיפה, ביקר את אסירי ההגנה בכלא עכו לשם עזרה ועידוד לקראת החגים ובעתות צרה. באחד המקרים (1938) הסכים מרדכי שוורץ‏, יהודי שנדון למוות באשמת רצח ערבי, להתוודות על האמת רק בפני הרב קניאל טרם הוצא להורג בתליה. הרב קניאל, בניסיון להציל את חייו של שוורץ, נסע מיד לירושלים למסור את הווידוי לרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כדי שישתדל אצל השלטונות, אך ללא הועיל.כחניכו של הרב קוק ידע ליצג את כבוד התורה בהופעה מכובדת ובעברית יפה אצל כל חוגי היישוב, ועם גידול היישוב העברי בעיר והתווספות אנשי תורה בתוכה התרחב חוג השפעתו. שימש והשפיע בארגוני חינוך, צדקה וחסד כגון: נשיא הכבוד ומהמייסדים של חברת גמילות חסדים חיפה, ממייסדי ביה"ס לבנות "מזרחי", ציר בוועידותיה של תנועת "המזרחי" ונשיא הכבוד שלה בחיפה, עזר לפעילות "בני עקיבא" בעיר. הרב קניאל נבחר פעמים לקונגרס הציוני אך מטעמי בריאות לא נסע, נבחר בתש"ד לאספת הנבחרים. בתשכ"ו, לאחר פטירתו של הרב ברוך מרכוס מונה לרבה הראשי של חיפה, ולחבר מועצת הרבנות הראשית. על שמו קרוי "פרס הרב קניאל לספרות תורנית" של עיריית חיפה ורחוב בשכונת רמת ויז'ניץ בחיפה. מנכדיו: הרב רונן לוביץ', רב המושב ניר עציון; הרב פרופ' אליאב שוחטמן, משפטן ודיקן מכללת שערי משפט; וד"ר סמדר שרלו‏, אשתו של הרב יובל שרלו. פרסם מאמרים ותשובות בספרים וירחונים ובעתונות. הכין בכתב-יד ספרים בחידושי-תורה בהלכה ובאגדה. נפטר בי' בתמוז תש"ל. ראו עליו במקורות הבאים: "האנציקלופדיה לציונות הדתית", בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ג, כרך ה', בערכו; "מכותבי ראיה", בהוצאת מכון הלכה ברורה ובעריכת הרב פרופ' נריה גוטל, בערכו; יעקב ויליאן, "הרבנות הראשית ברבנויות הערים - התפתחויות ראשונות", בתוך: אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), "מאה שנות ציונות דתית", כרך ב', עמ' 82-71; דוד תדהר, "אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ב', הערך הרב יהושע קניאל, עמ' 958-957.
  16. לימים ממייסדי ישיבת "מרכז הרב" ומזכירה. הוא שהעניק את השם "מרכז הרב" לחבורת בחורים ואברכים עילויים מישיבות ירושלים שסבבו את הרב ושמעו ממנו שיעורים, עוד לפני שהוקמה ישיבת "מרכז הרב". למד בישיבות בעיר העתיקה כמו "עץ חיים" והיה עילוי גדול וכאברך צעיר כבר היה מוראה הוראה ושו"ב (שוחט ובודק) מומחה. הוסמך לרבנות בידי הראי"ה וכמה מגדולי רבני ירושלים כמו הרב חיים ברלין. נשלח לכהן כרב ושו"ב במושבות עקרון וגדרה אך לאחר הטלטולים עקב מלחמת העולם הראשונה חזר לירושלים. יסד את "ישיבת המשתלמים והמצטיינים" שנתמכה ע"י ועד הצירים לארץ ישראל ובבוא הראי"ה לירושלים אסף מטובי בני הישיבה אשר בירושלים ורכזם מסביב לרבנו. כמו כן היה רבו של "כפר עברי" ששינה בהמשך שמו ל"נוה יעקב" ועם התפתחות ירושלים הפך לשכונה בעיר.
  17. ראו במאמר "מי כאן הלל?" (גרסה מקוונת של מוסף שבת של העתון "מקור ראשון", גיליון ג' אלול תשע"א) ובכתב-העת "אור חדש", ניסן תשע"א גיליון מס' 15, בעמ' 17-6.
  18. הגיע לישיבה בזמן חורף תרע"א יחד עם חברו ר' הלל פרלמן. בכתבה בגיליון "אור חדש" הנ"ל, גם הוא מוזכר, ובעמ' 19-18 שם מובא ראיון עם בתו. וראו זכרונותיו מהישיבה ביפו במקורות הבאים: "לשלושה באלול", חלק ב', סעיף י"ט; 'ליקוטי ראי"ה' ח"ב עמ' 216.
  19. בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' 141-139 מובאים זיכרונותיו על הישיבה ביפו.
  20. ראו קורותיו בספר "הלב הטוב שיצק ברזל : יומן שרות מתועד של יעקב גולדמן". לא ברור אם הוא למד באופן רשמי בישיבה, אך ודאי שלמד בבית המדרש "ברכות" בו שכנה הישיבה, ואף השתתף בשיעורים השונים. היה מנהל בית המלאכה של "שערי תורה".
  21. נולד בעיירה באיזור מולדובה, לאביו ר' אליקום הרצפלד, מידידיו של הרב קוק. בנערותו היה נחשב ל"עילוי" ומקופת הקהילה שלחוהו ללמוד אצל הרב קוק ביפו. נשא לאשה את מרת רחל בתו של העסקן היפואי ר' אהרן אליהו כהנא, ממקורבי הרב. בשנים שלאחר מכן למד בישיבה-יוניברסיטי, וקיבל שם תואר רב.
  22. נולד בסלונים בי"ד בכסלו תרנ"ז לאביו בנימין זאב סויצקי. בשנת תר"ס כשהחלה תנועת ההגירה של יהודים מרוסיה להתישבות חקלאית במושבות חברת יק"א בארגנטינה, נסע גם הוא שמה והתישב עם משפחתו במושבה היהודית וירג'יניה (ליד המושבה הגדולה מוז'סוויל). קיבל חינוך מסורתי וכללי בבי"ס עממי במוז'סויל (ארגנטינה). בשנת תרס"ז עלתה המשפחה על אניה ארגנטינית והצליחו לרדת בנמל יפו בלי הפרעה והתיישבו ביפו. שמואל המשיך ללמוד בתלמוד תורה "שערי תורה" ב"נוה שלום", ובשנים תרע"א-תרע"ד למד בישיבת-הבחורים והשתלם בש"ס ופוסקים ובספרי הפילוסופיה של הראשונים. היה עסקן בועד הלשון בתל-אביב, חבר הועד של אמוני הלשון העברית בתל-אביב.
  23. נולד במחוז בלצי בסראביה בתאריך ב' בטבת תרס"א, לאביו ר' נח מרדכי (מחסידי חב"ד). בשנת תרס"ז עלה עם הוריו ליפו. למד בת"ת 'שערי תורה' ואח"כ בישיבת-הבחורים, ופעמיים קיבל מהרב קוק פרסים על הצטיינות בלימודים.
  24. נולד בקובנה (בשנת תרמ"ב) לאביו ר' אברהם תנא"ס שנקר. קיבל חינוך תורני בחו"ל ובעודנו ילד עלה ארצה בשנת תרנ"ז. למד בישיבת שטרויס בירושלים והצטיין בלימודו, ואח"כ למד בישיבת-הבחורים שביפו. סמוך לאחר שנת תר"ס נשא לאשה את שרה גיטל בת ברוך שמואל לוי מעסקני הישוב ביפו ועבר לדור ביפו והחל לעסוק במסחר.
  25. חתן אחותו של הרב קוק. ראו ב'קובץ מאמרי הערכה לזכר רש"ז שך', עמ' 21. רבי שלמה זלמן שך היה מרבני הישיבה וכיהן כדיין בבית דינו של הרב קוק ביפו ונרצח בפרעות תרפ"ט.
  26. לא נודעו פרטים נוספים עליו.
  27. הגיע ל "מרכז הרב" מישיבת טלז בתרפ"ח. נולד בריטובה בתרס"ב שבליטא לאליעזר זאב פריסמן, תלמיד ישיבות סלבודקה וטלז ופעיל למען יישוב ארץ ישראל. כשעזב את ישיבת טלז, ליווה אותו ראש הישיבה, רב הרב יוסף יהודה ליב בלוך, כבוד שמעטים זכו לו. הרב קוק למד איתו לעתים בחברותא. הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהכיר את משפחתו מהשנים שבהן כיהן כאב"ד ריטובה ולימד כתשעה חודשים ב"מרכז הרב", אמר עליו שהוא היחיד שמבין את כל דבריו בשיעור. היה מעשרת התלמידים שנבחרו בידי הרב קוק כדי להקים את "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד", ובהמשך היה חבר במערכת "הלכה פסוקה" על חלק חושן משפט של שולחן ערוך ב"מכון למשפט התורה" שהקים הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. עבודתו נכללה בכרך הראשון של המפעל שיצא לאור בתשכ"ב. השתתף בכתיבת תיקונים והערות לחלק ב' של "שיטה למועד קטן" לתלמיד רבי יחיאל מפאריש (ירושלים תרצ"ז) ובכתיבת הגהות וביאורים לכרך ד' של 'ראבי"ה' (עם הרב שאר ישוב כהן, שם תשכ"ה). כתב ערכים עבור הכרכים הראשונים של "האנציקלופדיה התלמודית". היה מבאי ביתו של הרב צבי פסח פרנק והיה שותף בעריכת כתביו. הרב פרנק מזכירו כמה פעמים בספריו כ'הגר"א פריסמן'. נפטר בירושלים בי"ג באדר ב' תשל"ו ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. בנו הוא אליעזר זאב אפרסמון. עליו כותב הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "מבני העלייה", עמ' 464-459.
  28. הגיע בתרפ"ג מישיבת סלבודקה (שהמשכה בישיבת חברון) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת "מרכז הרב". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה. נולד בוולוז'ין לרב ישראל (על האב ראו ב'אלה אזכרה: אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה', בעריכת הרב יצחק לוין, ניו יורק תשט"ז, כרך ראשון, עמ' 322-318) ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא שהיה אחי סבו. למד בישיבת כנסת ישראל בסלבודקה. היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, י"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו לאחר פטירת חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. ("אלה אזכרה", כרך ראשון, עמ' 322-321). נודע כתלמיד חכם גדול וכדרשן מחונן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש מפעם לפעם בבתי כנסת בירושלים. נספה בשואה יחד עם קהילתו ומשפחתו, בערב יום הכיפורים תש"ב. דברים עליו ודברי תורה שלו בספר "נר יצחק" (עליו בעמ' 20-7) וכן כותב עליו הרב משה צבי נריה, 'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "נר לאחד", עמ' 458-449.
  29. הגיע בתרפ"ו מישיבת קלצק בראשות הרב איסר זלמן מלצר (לפני עלייתו לירושלים). נולד בתרס"ו בעיירה ליובאן הסמוכה לסלוצק, במחוז מינסק, בלארוס. כן היה מבאי ביתו של הרב הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז) מבריסק ("הרב מבריסק") לאחר שהגרי"ז עלה לירושלים. הרב מבריסק שהיה מתנגד חריף לציונות אמר עליו שהוא אוהב אותו מאוד, אף שהוא ציוני, כיוון שבכל מקום ששואלים אותו הוא משיב כהלכה, וכשאינו יודע אומר "איני יודע". הצטיין בשקידה גדולה בלימוד, בבקיאות רחבה, בהבנה ישרה, במידות טובות ובאצילות נפש. כמו כן ניחן בכישרון כתיבה והסברה מרשימים. בתרצ"ב היה מעשרת מייסדי "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד" שבחר הרב קוק שהתבססו על עילויים מישיבתו. במסגרת זו היה מהמוציאים לאור של פירוש "בית הבחירה" של המאירי למסכתות מועד קטן, מכות ושבועות, וכתב מקורות והערות. עם תחילת ההוצאה לאור של "האנציקלופדיה התלמודית", היה הרב סטרליץ מחברי המערכת שלה. לאחר פטירתו יצא הספר "שם משמעון" ובו מרוכזים מאמריו על מסכת מעשרות ומאמרים נוספים בנושאים תלמודיים. עם כל עיסוקו בשדה התלמוד וההלכה, היה הרב סטרליץ גם איש הגות ומחשבה, ונטה אחר הגותו של הראי"ה. סייע לרב דוד הכהן ("הרב הנזיר") בעריכת "אורות הקודש". מאמרו "התשובה לאור הסתכלותו של רבינו" צורף למהדורות רבות של הספר אורות התשובה של הרב קוק. מאמריו ומכתביו ההגותיים, כונסו לאחר פטירתו בספר "מהמקור : דברי מחשבה". נפטר בדמי ימיו בז' בטבת תשט"ו. עליו כתב הרב נריה ב'בשדה הראי"ה', כפר הרא"ה תשנ"א, "האציל שבחבורה", עמ' 512-498; 'ליקוטי הראי"ה' ג', 'הרב שמעון סטרליץ ז"ל', בהוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה תשנ"ה, עמ' 429-423.
  30. חתן הרב קוק שמונה לתפקיד מנהל הישיבה בידי חותנו. מראשוני תלמידי הישיבה שהגיע לישיבה יחד עם הרב שמואל אליעזרי והרב יוסף בורובסקי. שינה שם משפחתו מהירשוויץ לרענן. לזכרו נערך ספר הזיכרון "בשמן רענן" הכולל שני כרכים ובו מדברי תורתו. לפי רשימות בפנקסו נכתב הספר "נתן תורה" ובו דרשות הרב קוק על פרשות השבוע ודרשות נוספות. נולד בתר"ס ונפטר בתשל"ב.
  31. למד לפני בואו לישיבת "מרכז הרב" בישיבת "כנסת בית יצחק" של הרב ברוך דוב ליבוביץ בגלותה בקרמצ'וק שבאוקראינה בזמן מלחמת העולם הראשונה ובוילנה לאחריה (שהתה שם תרפ"ו שבה עברה לקמניץ). בט"ו בשבט תרפ"ה הגיע למרכז הרב והיה משלושת התלמידים הראשונים שהגיעו לישיבה בהזמנתו של הרב קוק והיה אחד משלושת התלמידים הראשונים בישיבת מרכז הרב. נולד באיביה שברוסיה הלבנה. התייתם בגיל 4 מאביו. עקב האיסור על לימוד תורה בקרמנצ'וג ניסה לברוח לפולין, אך נעצר והושם במאסר במינסק. בסופו של דבר הגיע לפולין וגם שם נאסר יחד עם בני ישיבות אחרים, כשהשלטונות רצו להחזירם לברית המועצות. הרב אברהם קלמנוביץ, ראב"ד ראקוב, פעל לשחרורם וגזרת הגירוש התבטלה. משה דוד הגיע בסופו של דבר לוילנה ושם למד שוב בישיבת "כנסת בית יצחק". בה'תרצ"ב היה אחד מעשרת התלמידים הבולטים בישיבת מרכז הרב שבחר הרב קוק כדי שיהוו את הגרעין הראשון של "מכון הרי פישל". השתתף בכתיבת ערכים במפעל האנציקלופדיה התלמודית בכרכים ה'-ח'. במשך תקופה קצרה עבד גם במערכת "אוצר הפוסקים". למד קבלה מפי הרב קוק ועסק בנושאים אלה גם עם המקובל הרב שלמה אלישיב בעל ה"לשם שבו ואחלמה". נפטר בערב סוכות ה'תשמ"ג ונטמן בהר הזיתים. בשנת תש"ן יסדו בני משפחתו בית מדרש ללימוד הדף היומי בשכונת בית וגן בירושלים על שמו והוא נקרא "למד דעת" על שם חיבורו. חיבר את "למד דעת :... חדושי תורה בהלכה, אגדה, מוסר", בהוצאת "למד דעת - בית מדרש ללימוד הדף היומי", ירושלים תשנ"ג.
  32. נולד בכ"ב בתשרי תרס"ה בעיירה שומיאץ' (כיום תת-מחוז) שבמחוז סמולנסק להוריו ר' אליעזר שנדרוב ולאמו גינסה (לבית פבזנר), כבן שביעי מבין אחד-עשר ילדים. בתרע"ה נדד ה"חפץ חיים" מראדין עם ישיבתו, וישב בשומיאץ' כ-3 שנים. ואסף לישיבה תלמידים מוכשרים מבני העיירה, ובתוכם את הנער שמואל, שכבר אז בלט בכשרונותיו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהישיבה התפצלה לשניים נדד ביחד עם הח"ח לסמילוביץ שבמחוז מינסק, ומאז לא פגש יותר את בני משפחתו, ונדד מישיבה לישיבה ולמד תורה מהרב אלחנן וסרמן, הרב אליהו דושניצר, הרב ברוך דב בר לייבוביץ והרב חיים עוזר גרודזנסקי. עוד בווילנה, שאף לעלות לארץ ולשם כך יצר קשר עם ישיבת "מרכז הרב" ובט"ו בשבט תרפ"ה עלה ארצה בהזמנת הרב קוק‏ יחד עם הרב משה דוד בקשט והרב יוסף בורובסקי, ללמוד בישיבת "מרכז הרב". היה מבכירי תלמידי הישיבה, ועימו למד הרב בחברותא כשהכין את שיעוריו. בצאתו לחופשות, לקח עימו הראי"ה את שמואל כדי לא לבטל את הלימוד ביחד. בתרפ"ו שינה את שם משפחתו משנדרוב לאליעזרי לזכר אבי לאחר פטירתו. בתרפ"ח נישא לבתיה, בתם של חוה (לבית טייטלבוים) והרב ישראל זאב הלוי איש-הורביץ. הוסמך לרבנות ולדיינות בידי הראי"ה, הרב חרל"פ, הרב צבי פסח פרנק והרב מלצר. בתרפ"ט היה הראשון מבוגרי "מרכז הרב" שיצא לשמש ברבנות, ונבחר לרב שכונת "בית וגן" בירושלים ובמשרה זו שימש במשך 29 שנים עד שנת תשי"ח. בתרצ"ב נבחר על ידי הרב קוק ביחד עם תשעה מחבריו, להקים את מכון הרי פישל לדרישת התלמוד שהתבסס בעיקר על עילויים מ"מרכז הרב". במסגרת זאת, היה שותף בין היתר בהוצאה לאור עם ציוני מקורות, ביאורים והערות של "שיטה על מועד קטן" של תלמידי רבי יחיאל מפריז, וכן "בירורי הלכה" על מסכת ביצה, במסגרת "הלכה ברורה ובירור הלכה". הרב אליעזרי היה גם מכותבי הערכים לאנציקלופדיה התלמודית בראשית דרכה. עסק והעמיק בנושאי המצוות התלויות בארץ והקים את "המכון לחקר הלכה" שעסק בנושאי שביעית ומצוות התלויות בארץ, כמו כן היה ממקימי אגודת הרבנים מורי ההוראה בירושלים. היה פעיל מאוד בגיבוש האופי היהודי ציוני של היישוב", והיה מקורב לרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. במסגרת עיסוקו במצוות התלויות בארץ הביא לבית הדפוס את הספר "תרומת חלה" על מסכת חלה במשנה הכולל את דברי המשנה, שינוי נוסחאות, "עין משפט", "מסורת המשנה" ו"משנת ראשונים" (פירושי הראשונים על המסכת), עם פירוש יצחק בן מלכי צדק סמפונטי השלם בהוספת הגהות, ביאורים והערות מהרב אליעזרי, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ט. בגיל 44 עם קום המדינה התגייס לצה"ל כדי להשתתף בייסוד הרבנות הצבאית, ולקח חלק בניסוח פקודות מטכ"ל בנושאים יהודיים, התקפות עד היום. שירת בצה"ל כרב צבאי עד שנת תשט"ז, ואף כיהן כחבר בבית הדין הצבאי העליון. עם פרישתו מצה"ל בגיל 52, מונה כדיין בבית הדין הרבני בתל אביב והיה גם רב הקהילה בשיכון "הפועל המזרחי" בשכונת "יד אליהו" בתל-אביב. פרש לגמלאות מהדיינות בתשל"ה. חיבר מאמרים רבים שהתפרסמו בתקופונים הלכתיים כגון: "כרם ציון", "שערי ציון", "קול תורה", "תורת ארץ ישראל", "נעם", "התורה והמדינה", "שבילין" ועוד. פרסם פסקי הלכה בנושאי צבא ודיני אישות וכן בירורי הלכה במצוות התלויות בארץ. חיבר את הספר ההלכתי "מלאכת שמואל". נפטר בג' באדר תשנ"א. הותיר אחריו כתבי יד שלא הספיק להגיה ולהוציא לאור. נפטר כחצי שנה מיום שזכה להיפגש לאחר 72 שנות פירוד עם אחד מאחיו שהגיע לביקור בארץ לאחר נפילת מסך הברזל. הוליד חמישה ילדים (שני בנים ושלוש בנות). על שמו קרויים, רחוב בשכונת בית וגן, ובית הכנסת "משכן שמואל" בשכונת יד אליהו.
  33. היה מטובי המתמידים והשקדנים בישיבת ראדין לפני בואו לישיבת הרב קוק, וראש הישיבה, הגרנ"ט, אמר עליו שמעולם לא ראה שקדן כזה. שימש כרב ושוחט בכפר גנים ליד פתח-תקווה, ובהמשך ראש השוחטים ופוסק בענייני שחיטה בחיפה. מחבר "אמרות יצחק : על התורה" ו"אמרות יצחק" בענייני הלכה (לחיבור זה מצורף החיבור "תולדות יצחק" ובו חידושים ופלפולים מבני המחבר שהביאו הספר לדפוס, בני-ברק תשל"ד.
  34. למד לפני בואו לישיבה בישיבת "שער התורה" בגרודנה אצל הרב שקופ (לפני הגעתו לטלז), בישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ ובישיבת מיר. נסע בהמשך לארה"ב והקים את "ישיבת ארץ ישראל" שלמדו בה כמה עשרות תלמידים. חיבר "חוקת הפסח" על הלכות קרבן פסח לרמב"ם בשני חלקים, משפט המלוכה על הלכות מלכים של הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה"/"היד החזקה", "חוק ומשפט" על הלכות סנהדרין לרמב"ם (ירושלים תשמ"ו), "שיטה מקובצת" על מסכת פסחים בשלושה כרכים, "חכמת גרשון" - חידושי תורה בעניינים שונים (ירושלים תשנ"ז, קובץ מאמרים על עניינים שונים, "שערי צדק" - דרשות על פרשות השבוע (ירושלים תשנ"ה), קובצי המאמרים בהלכה ובמחשבה "קול יהודה" (ירושלים, תש"ן) ו"קול צופייך" (ירושלים, תש"ם).
  35. נולד בסלוצק לרב בנימין איזראליט, ראב"ד קוינדוב בפרבר מינסק, ולמד שם בתלמוד תורה ובישיבה קטנה בראשות הרב איסר זלמן מלצר כשהרב יחזקאל אברמסקי שותף בהנהלת הישיבה. למד אחרי כן בישיבות מחתרתיות תחת המשטר הקומוניסטי שסגר את מוסדות התורה, במינסק בבית הכנסת "שואבי מים" עם שיעורים מפי הרב יהושע צימבליסט (שם למדו גם הרב משה צבי נריה והרב דוד סולומון, ובבית הכנסת "משכיל לאיתן" עם שיעורים מפי הרב אברהם אליהו מייזס (בהמשך מראשי העדה החרדית בירושלים). בשנת ה'תר"צ הוא הגיע למסקנה שבמגבלות הקשות שהוטלו על לימוד התורה ברוסיה אין הוא יכול להמשיך לחיות בה, ולכן החליט לעבור למוסקבה כדי לקבל אישור להגר מברית המועצות. אולם כל הניסיונות כשלו, והרב ישראלי החל לתכנן יציאה בלתי חוקית יחד עם הרב דוד סלומון שלמד אתו במינסק (לימים הרב של כפר אברהם) והרב אברהם שדמי (לימים ראש כולל "בית זבול"). בשל הקשיים במעבר הגבול (שהיה כרוך בסכנת מוות) הם פנו לרב יעקב קלמס במוסקבה (לימים חבר מועצת הרבנות הראשית) שיכריע בעניין. הרב קלמס קיים להם 'גורל הגר"א' ונפל על הפסוק "פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד נהר הגדול נהר פרת" (דברים א' ו'). על פי זה הם החליטו לחצות את הגבול על אף הסכנה הכרוכה בכך. בכ"ג בשבט תרצ"א בלילה רוסי חורפי ומושלג הם כיסו עצמם בסדינים לבנים והחלו להתגנב דרך נהר פרוט הקפוא הגובל עם פולין עם ספר תורה, אולם מיד נתפסו על ידי משמר הגבול הפולני והובאו למעצר בבורשטשוב. הפולנים רצו למסור אותם לידי הרוסים, דבר שהיה בעבורם גזר דין מוות. הם פנו לרב קוק שינצל את קשריו ויפעל להשגת "סרטיפיקטים" (אישורי הגירה למדינה זרה). הרב קוק נענה לפנייתם וביקש מהנציב העליון את אישורי העלייה לארץ עבור השלושה. בינתיים, רבה של בורשטוב, הרב הרץ, שהצטרף לפנייתם לרב קוק, פעל עם אחרים להשהיית הסגרתם לרוסיה עד קבלת האישורים ועורר את דעת הקהל בעולם למטרה זו. לאחר קבלת אישורי העלייה לארץ ישראל הם שוחררו, והרב ישראלי למד כחצי שנה בישיבת מיר עד לעלייתו ארצה בתחילת תרצ"ד. בישיבת "מרכז הרב" היה מהשלושה שהרב קוק שיתפם בהכנת השיעור הכללי. בשנים תרצ"ח-תשכ"ה שימש כרבה של כפר הרא"ה (על שם הרב קוק), ובשנים תשכ"ה-תש"ם כיהן כדיין בבית הדין הגדול בירושלים, ולשם כך עזב את משרת הרבנות ועבר להתגורר סמוך לישיבת "מרכז הרב". בתשמ"ב לאחר פטירתו של הרצי"ה התמנה לראשות ישיבת "מרכז הרב" לצדו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא. זכה בפרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב. היה מומחה גדול בתחום השמיטה. חיבר את "ארץ חמדה : בהלכות ארץ ישראל, לבירורה של הלכה ולהדרכתה בחיים החקלאיים"; דרשות לימי הפסח; דרשות לימים הנוראים; "הרבנות והמדינה" (אסופת מאמרים, נאומים, שיחות ורשימות על רבנות ארצישראלית, הציונות הדתית, מדינת ישראל וארץ ישראל); "זה היום עשה ה'" (לקט דרשות ומאמרים ליום העצמאות); "חוות בנימין" (מאמרים, בירורים ועיונים הלכתיים בעינייני התורה והארץ, התורה והמדינה, התורה והמועדים, דיני תורה, משפטי תורה, אורחות תורה, ועיוני תורה); "מאורות לחנוכה" (דרשות לימי החנוכה); "משפטי שאול" (פסקי דין אשר נידונו בבית הדין הגדול בירושלים); "עמוד הימיני" (ברורי הלכה בענייני מדינה, שו"ת ובאורי סוגיות בכמה מקצועות התורה); "שערי שאול" (שיעורים על מסכת פסחים שנשא בישיבת 'מרכז הרב'); "שאלו שלום ירושלים" (לקט דרשות שנשא בעצרות יום ירושלים בהיכל ישיבת 'מרכז הרב' ובמכון 'ארץ חמדה'); "שיח שאול" (על התורה, שיחות שנשא בכפר הרא"ה); "פרקים במחשבת ישראל" (לקט מקורות במחשבת ישראל שערך). נולד בכ"ה בתמוז תרס"ט, נפטר י"ט בסיוון תשנ"ה.
  36. לפני בואו לישיבה למד בישיבות "תורת חיים" בורשה אצל הרב צבי גליקסון, בישיבת קלצק אצל הרב אהרן קוטלר, ובישיבת "כנסת בית יצחק" בקמניץ בראשות ר' ברוך בר. למרות היותו תלמיד חכם מובהק לא שימש במשרה רבנית ועבד לפרנסתו בחברת סולל בונה באזור חיפה.
  37. הגיע ל"מרכז הרב" באדר א' תרצ"ג לאחר מכתב בקשה שלו לרב קוק. השגת אשרת העלייה הושגה בסיוע הרב יחזקאל אברמסקי וגורמים בינלאומיים כהצלב האדום. למד לפני כן בישיבת מינסק, אך עקב האיסור הקומוניסטי נאלץ ללמוד בסתר ועבר ממקום למקום. למד במחתרת בקיבוץ הבחורים במינסק, בקיבוץ הבחורים בחרקוב, ובשקלוב אצל הרב מרדכי פיינשטיין, אחיו הצעיר של הרב משה פיינשטיין. נשא לאישה את בת הרב חיים שלמה קום. גדול בתורה, במידות ובצניעות שהתרחק מפעילות ציבורית ומשרה תורנית, אך לימד תורה והורה הלכה במשך כחמישים שנים כרב בית כנסת ברמת-גן. לאחר שהפסיק ללמד עבד באנציקלופדיה התלמודית והיה חבר ב"מכון התלמוד הישראלי השלם". שקד על תלמודו גם בייסורים קשים, וסירב לקחת משככי כאבים כי הם מרדימים ומפריעים ללימוד. לזכרו הוציאה המשפחה את הספר "נר לשמעיה" בעריכת בנו הרב חיים שלמה שאנן (רב ודיין), בני ברק תשל"ט, והרב נריה כתב עליו ב'ליקוטי הראי"ה' ג', הוצאת "חי ראי", כפר הרא"ה, תשנ"ה.
  38. מחבר "דברי מאיר : חידושים בש"ס, הסברים ברמב"ם ודברי מחשבה בעניני התקופה" (תל-אביב תשכ"ז; "מצות התוכחה"; "שערי מאיר : על התורה" (יצא רק חלק א' על בראשית ושמות ומאמרים על חנוכה, פורים, פסח, הכותל ועל שמחת חתן וכלה), ירושלים תשמ"ג; ו'שערי מאיר : חידושים בש"ס ובשולחן ערוך אורח חיים ואבן העזר והסברים ברמב"ם וענינים שונים'.
  39. לימים רבה האשכנזי הראשי הראשון של רמלה. על הרב גלזר ועל לימודיו בישיבה ראה כאן וכאן.
  40. רבה הראשי האשכנזי של רמת גן שלמד עשר שנים בישיבה בחיי הרב קוק. נולד בתרס"ה בעיירה וַאשקי‏ (Vaškai) בליטא, למשה בן ציון קרטשמר. למד במספר ישיבות, בהן ישיבת נובהרדוק, ברוסטוב, בחרקוב ובקייב. הוא נשלח להקים סניפים של ישיבת נובהרדוק בפרילוקי ובקייב. בתרפ"ה עלה לארץ ולמד בישיבת "מרכז הרב". בתרצ"ה ייסד את "בית אולפנא לצעירים – תורת ירושלים" שליד ישיבת מרכז הרב. בהמשך השנה נשלח על ידי הרב קוק להיות רבהּ של "נחלת גנים". השתתף בקונגרסים הציוניים הכ"ד והכ"ה, ונבחר להיות מ"מ חבר הוועד הפועל הציוני. הרב אושפיזאי כיהן כרב הראשי של רמת גן ויו"ר חבר הרבנים של המפד"ל במשך עשרות שנים.‏בתשל"ג נבחר כחבר במועצת הרבנות הראשית. בתשמ"ב זכה בתואר יקיר העיר רמת גן. בתש"ן זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית ביחד עם הרב יהודה לייב בוגץ'. בנו הרב משה בן ציון אושפיזאי, רב ברמת גן ומחבר הספר "ניצוצי אורות" (זוכה פרס ירושלים לתרבות תורנית‏ נפטר בחיי אביו. הרב אושפיזאי חיבר ספרים מגוונים: אהלי יהודה, ישיבת "אוצר התלמוד", רמת גן, תשמ"ה; ספר ההדרנים על הש"ס - זיכרון משה, בהוצאת המחבר, רמת גן, תשנ"ה; בארה של מרים, אספקלריה על התורה, בהוצאת ישיבת "אוצר התלמוד", רמת גן, ה'תשמ"ח; שערי חן, פרקי הדרכה והגות בסדרי אמונה וישועה, נכתבו בתקופת מלחמת ששת הימים, בהוצאת המחבר, רמת גן תשמ"ב; בחירת ציון, על כל האגדתא במסכת חגיגה תלמוד בבלי וירושלמי, תל אביב, תש"א. כן ערך‫ את "עתרת", ניבון ספרותי במערכת המחשבה הישראלית המקורית, רמת גן, תש"ז (כפי הנראה הופיע רק גליון א'). כמו כן חיבר מאמרים שונים שהתפרסמו בכתבי עת תורניים שונים. נפטר בראש חודש חשוון תש"ס
  41. לרוב האמורים יוחדו פרקים בספר 'בשדה הראי"ה' של הרב נריה, וכן יוחד פרק לסופר שבתאי דון-יחיא שהיה שנים רבות בעתון "הצופה" ואף היה עורכו. על הרב אליעזרי, הרב שמואלי, הרב גרשוני הרב ישראלי, הרב ננקנסקי והרב שאנן כתב הרב נריה בקצרה בספרים אחרים ובהם ב'מועדי הראי"ה' וב'ליקוטי הראי"ה' חלק ג'.
  42. אגרות לראי"ה, אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב עמ' ר'.
  43. ראש ישיבת "קול תורה" ופוסק הדור שאביו הרב חיים יהודה לייב, מגדולי המקובלים וממייסדי ישיבת המקובלים האשכנזית בירושלים "שער השמים", היה מגדולי מעריצי הראי"ה והיה לוקח את בכורו לפני הראי"ה ומביאו לסעודה השלישית שערך הרב קוק. דמות מיוחדת במינה בעדינות נפשו ורגישותו. ראו על חייו במקורות הבאים: כאן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת", על עץ משפחתו באתר "תולדות ושורשים עצי משפחה"; ועל דמותו במקורות הבאים:, בעולמם של צדיקים איש התורה והחסד, גדול בתורה ובדרך ארץ, הדמות המאחדת, סיפורים עליו ב"אתר השבת", על דמותו באתר של "ערוץ מאיר" (המקור הוא מהעלון "באהבה ובאמונה" של "מכון מאיר"), השיעור "דמות של חסד" של הרב יוסף אליהו שהוקדש לרב אוירבך; על דרך פסיקתו והשקפתו: דרכו בהלכות רפואה ופיקוח נפש, יחס הגרש"ז אויערבך לענייני תורה ומדע (הרצאת הרב ד"ר אמיר משיח במסגרת "הכנס ה-16 לתורה ומדע - מרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן"), תפיסת הריבונות של מדינת ישראל בפסיקתו של הרב שלמה זלמן אוירבך, המושב רביעי של "הלכה ואידאולוגיה: הכנס הבינלאומי השלישי בתחום הפילוסופיה של ההלכה" שבו התקיימה הרצאת ד"ר אמיר משיח "משנתו ההלכתית של הרב שלמה זלמן אוירבך ויחסו לשלטון במדינת ישראל", כוח וכוחניות במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך (סריקה מכתב העת "ארשת"). עליו נכתבו הספרים "התורה המשמחת" ו"אורו של עולם" בידי שניים מתלמידי הרב אביגדור נבנצל שהיה תלמיד מובהק לרב אוירבך, "המאור הגדול" שכתב בעל אחייניתו הרב יחיאל מיכל שטרן, 'חכו ממתקים : עובדות והנהגות מהיכל רבינו הגרש"ז אויערבאך', "גאון ישראל ותפארתו", רבנו הגדול : מרן הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל : קוים לדמותו של מורינו ורבינו הגאון הצדיק הפוסק הגדול רבן של ישראל. חיבוריו העיקריים: "מאורי אש" על החשמל בהלכה, "מעדני ארץ" על הלכות שביעית, "מעדני ארץ" על הלכות תרומות ומעשרות, שו"ת "מנחת שלמה", ביאורים ל"שב שמעתתא" שחיבר הרב אריה לייב הכהן הלר המפורסם בחיבורו "קצות החושן". לאחר פטירתו הודפסו דברי תורה שלו בעיקר בהלכה ובין השאר הודפס "מנחת שלמה" ב'-ג' - שהביא לדפוס נכדו הרב אהרן דוד גולדברג בתשנ"ט בהסכמת דודו שלו ובכורו של ר' שלמה זלמן, הרב שמואל אוירבך, כשצונזרה תמיכת ר' שלמה זלמן בהיתר המכירה בשמיטה וכן ביטויו "מלכות ישראל" ודומה לכך על שלטון מדינת ישראל בתשובה לשאלה האם אילת היא בשטח ארץ-ישראל, והדפסת חלקים אלו הייתה בניגוד לעמדת בנים אחרים שבתש"ס הביאו לדפוס את שני הכרכים האלו בשינויים, תחת השם "מנחת שלמה - תנינא" ובתשס"ה יצא בהוצאה מחודשת "מנחת שלמה - קמא" בשני כרכים; ו"כתבי מעדני ארץ" - הערות על מסכת שביעית בצירוף חלקים של הספר "מעדני ארץ" שבו צונזרה תמיכתו בהיתר המכירה בשנת השמיטה; בנוסף לדברי הלכה ופסיקה הודפסו חידושיו על הש"ס, וכן הודפסו גם דברי אגדה ומחשבה והליכותיו והנהגותיו, בין השאר על המועדים והגדה של פסח ושמחות ופרקי אבות ועוד.
  44. מהדורה זו הובאה לבית הדפוס בידי הרב צפניה דרורי, רבה האשכנזי הראשי של קריית שמונה ומייסד ישיבת ההסדר בעיר ומשני ראשי הישיבה.
  45. בעריכת הרב ישעיה שפירא, "האדמו"ר החלוץ".
  46. תדפיס מיוחד מקובץ הזיכרון "זכור זאת ליעקב" לזכר הרב יעקב פנחס כהן שהוציאו לאור חבריו בישיבת "מרכז הרב".
  47. יצא לאור יחד עם "טהרת ישראל" של הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי. בהיברובוקס מופיעה רק "אגרת הטהרה".
  48. הודפס גם בכתב העת "התור", שנה א', גיליון מ"ה, ט"ו באב תרפ"א, עמ' 19-13.
  49. לימים נדפס במאמרי הראי"ה (ח"א עמ' 89-93) תחת הכותרת: "על במותינו חללים".