הרב ישראל זאב גוסטמן

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
הרב ישראל זאב גוסטמן

הרב ישראל זאב גוסטמן היה אחרון דייני וילנה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה עבר לארצות הברית, ובשנת 1971 עלה לישראל והקים בה את ישיבת "נצח ישראל" בשכונת רחביה בירושלים. מקצת שיעוריו נדפסו בספריו "קונטרסי שיעורים" על כמה ממסכתות הש"ס.

תולדות חייו[edit]

נולד בליטא (אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית) בשנת תרס"ז. כבר בצעירותו נודע כעילוי ולמד בחברותא יחד עם הרב חיים שמואלביץ בישיבת מיר. כן למד מפי רבי שמעון שקופ בישיבת גרודנה. בגיל 21 התחתן עם בתו של הרב מאיר באסן שהיה ראש ישיבת רמיילס בוילנה ("רמיילס" הוא שיבוש שמו של מייסד הישיבה "ר' מיילס"), וחבר בית הדין של הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, גדול רבני ליטא באותה תקופה. בין האירוסין לנישואין נפטר הרב באסן והרב גוסטמן נבחר במקומו כרב וכחבר בית הדין למרות גילו הצעיר. כן היה ר"מ בישיבת רמיילס.

לאחר כניסת הנאצים לוילנה במלחמת העולם השנייה הם התעללו ברבני וילנה ובהם ברב גוסטמן, שאיבד דם רב והתעלף מעוצמת המכות. לימים סיפר: "פעם אחת שכבתי בערימה של מתים וחשבתי שאני כבר בעולם האמת, יחד עם כל שאר המתים. ואז שמתי לב שרק אני זז, וידעתי שאני עדיין פה". הוא גזר את זקנו וחזר לגטו. בזמן האקציות הזהיר הרב גוסטמן יחד עם רבנים נוספים את ראש היודנראט יעקב גנס שלפי ההלכה אין הוא רשאי להסגיר יהודים לשלטון.‏‏[1] בשלב מסוים הורה לכל מי שיכול שיברח מהגטו, וכך עשה בעצמו. בנו הקטן, מאיר, נלקח מידיו באקציית הילדים ונרצח על ידי הנאצים. אשתו בתו והוא ניצלו. לימים אמר כי הבזיון הגדול בחייו היה באותו הרגע כאשר לקחו את בנו מתוך ידיו.

לאחר השואה חזר לוילנה ועסק בדאגה לשארית הפליטה, בסידור ענייני הדת ובהתמודדות עם הבעיות הקשות של נישואין והתרת עגונות. כשנה לאחר המלחמה בעקבות בעקבות התראה של קומיסר קומוניסטי יהודי לפיה עומדים לשלוח אותו לסיביר, ברח לצרפת בתקווה להגיע לארץ ישראל. אולם, הוא לא הצליח להשיג סרטיפיקט, ובהשתדלות הרב אליעזר סילבר ואנשי אגודת ישראל בצרפת סודרה לו נסיעה לארצות הברית באניה של הצבא האמריקאי.‏[2] בתיווכו של הרב משה פיינשטיין התמנה לראש ישיבת תומכי תמימים של חסידות חב"ד בניו יורק. לאחר ארבע שנים הקים את ישיבת "נצח ישראל - וילנא רמיילס", לזכר הישיבה בוילנה.

בשנת תשל"א עלה לישראל, ובעצת הרב דב בעריש ויידנפלד, "הרב מטשעבין" הקים את ישיבתו בשכונת רחביה בירושלים, במבנה היסטורי הידוע כבית חבצלת. שיעוריו הצטיינו בעיון עמוק במיוחד. היה רגיל לתת שיעור בעיון בימי שני, שנמשך כארבע שעות. לשיעור זה היו רשאים להיכנס רק בני הישיבה ואורחים שקיבלו ממנו רשות מפורשת. בימי חמישי היה מעביר שיעור לאנשים עובדים ביידיש, והיה מקפיד לסיימו כעבור שעתיים כדי שיוכלו לחזור לעבודתם. את סיכומי שיעוריו הוציא כסדרת ספרים בשם "קונטרסי שיעורים". סביב ישיבתו התקבצה קהילה של תלמידי חכמים, בהם הרב אליעזר שפירא, חבר בית הדין הרבני הגדול, ושל אקדמאים, בהם פרופ' מנחם אלון ופרופ' ישראל אומן.

נפטר בכ"ח בסיוון תשנ"א ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים. בתו היחידה נשואה לרב מיכל ברינקר, הממלא את מקומו בראשות ישיבת "נצח ישראל".

יצירתו ההלכתית[edit]

יצירתו העיקרית בדפוס היא סדרי ספרי "קונטרסי שיעורים" על מסכתות התלמוד: גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, נדרים וכתובות.

בספריו אלו באה לידי ביטוי גישת לימוד ייחודית, המשלבת ניתוח טקסטואלי צמוד המקדים את הנחת הסברות בביאור הסוגיה, בדומה לדרך הלימוד הבריסקאית בניתוח הטקסט של הרמב"ם, אלא שהוא מרחיב את השיטה גם לספרי ראשונים אחרים.

כיון שהספר כולל את שיעוריו שנמסרו במשך שעות ארוכות, השיעורים מופיעים כמערכות ארוכות, לעתים בנות עשרות עמודים כל אחת, המקיפות נושאים עמוקים ממכלול זויותיהן.

חלק גדול של כתביו וקלטות שיעוריו נגנב, ובספרים שנדפסו הופיע פסק דין האוסר לרכשם שלא מהיורשים על פי דין.

השקפתו[edit]

ביום העצמאות נהג לצאת עם משפחתו ולחזות במצעד הצבאי ברחובות ירושלים אף שהמעמד לא הצטיין בצניעות יתֵרה. לתמהים על מנהגו הסביר: "מי שאיבד ילדים בשואה הולך לראות ילדים יהודים ברחובות ירושלים".‏[3]

מתלמידיו[edit]

הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע.

הרב ד"ר מרדכי הלפרין.

הרב מנחם ולדמן, ראש מכון שבות עם.

הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים.

הרב צבי קושלבסקי, ראש ישיבת היכל התורה פרשבורג.

הרב פנחס מונדשיין, ר"מ בישיבת מרכז הרב ומחבר ספרי 'שערי עיון'.

הרב ירחמיאל (רפאל) גרוסמן זצ"ל, תלמיד מובהק, רב מכובד בארה"ב ובעל תפקידים חשובים בקהילה היהדות האמריקאית.

לקריאה נוספת[edit]

קישורים חיצוניים[edit]


הערות שוליים

  1. אסתר פרבשטיין, בסתר רעם, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, עמ' 163.
  2. נפתלי הירץ ליבזר, ברכתו של הרבי, עמודים 41-42.
  3. ד"ר אהרן ארנד, ענייני יום העצמאות, אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות, לשכת רב הקמפוס, דף שבועי מס' 755, פרשת אמור ויום העצמאות תשס"ח.