ויקישיבה:ארגז חול

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

מיקרופדיה תלמודית:כתמים[עריכה]

ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - כתם דם שנמצא, שיתכן שבא ממקורה של האשה, לעניין טומאתו וטומאת האשה.

דינם וגדרם[עריכה]

מדאורייתא[עריכה]

אשה הרואה כתם דם על גופה, או על בגדיה, אינה נטמאת - ואינה נאסרת לבעלה (טוש"ע יו"ד קצ א) - מן התורה, לא משום נדה (ראה ערכו), ולא משום זבה (ראה ערכו. כן משמע מהמשנה נדה נח ב, וגמ' שם נז ב; רמב"ם איסורי ביאה ט א; טוש"ע שם), שנאמר: וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא טו יט) - דם ולא כתם (רבי עקיבא במשנה שם, לגירסתנו), שאינה נטמאת עד שתראה את הדם מגופה (כן משמע מרש"י בבא קמא לח ב ד"ה מרקם, וחולין נה א ד"ה חוץ מכגריס)[2].

בטעם הדבר, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהטעם הוא לפי שאינה טמאה אלא בהרגשה (כן משמע מרש"י שם נח א ד"ה אלא, ורמב"ם שם; רמב"ן נדה נב ב, והלכות נדה ד א; חינוך רז; ועוד), ואף אם ידוע שהדם הגיע מגופה, כיון שלא הרגישה, טהורה מן התורה (רמב"ן נדה שם).
  • ויש סוברים שהטעם הוא שהתורה לא אסרה אלא דם שבא ודאי מגופה, וכתם, הואיל ויתכן שבא ממקום אחר, לא אסרה אותו התורה (כן משמע מתוספות רי"ד שם נז ב; סדרי טהרה קצ ס"ק צג, בדעת הרבה ראשונים).

דם הכתם[עריכה]

דם הכתם עצמו, נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שאף הוא טהור מן התורה (רש"י בבא קמא לח ב ד"ה מרקם; תוספות נדה נו ב ד"ה מבין; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ט ז,ט, ובהקדמה לפירוש המשניות לסדר טהרות), ופירשו אחרונים, שכן הוא אף לסוברים שמקור מקומו טמא (ראה ערך דם נדה: טומאת המקור), שכיון שהאשה טהורה משום שיתכן שהדם לא בא מגופה, לסוברים כן (ראה לעיל), אף דם הכתם טהור מטעם זה, שטומאת מגע אינה עדיפה מטומאת ראיה שטיהרתה תורה משום שאפשר שלא בא מגופה (סדרי טהרה שם).
  • ויש סוברים שדם הכתם עצמו טמא מן התורה (כן משמע מרשב"א נדה נז ב, בשם רבו, ומאירי שם, ור"ן נדה נז ב), וביארו אחרונים שאף על פי שלא הרגישה, ואינה נטמאת מחמת ראיה זו (ראה לעיל), מקור מקומו טמא, לסוברים כן (נודע ביהודה קמא יו"ד נב ונה; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא סב), ודם זה טמא אפילו כשבא שלא בהרגשה (נודע ביהודה שם נה; שו"ת רבי עקיבא איגר שם). ומהם שהוסיפו שאפילו לסוברים שמקור מקומו טהור (ראה ערך הנ"ל : שם), דם שנעקר מחיים טמא אף בלא הרגשה (שו"ת רבי עקיבא איגר שם).

קטנה ושוטה[עריכה]

אף קטנה שראתה כתם אינה טמאה, ואין אומרים שאינה נאמנת לומר שלא הרגישה (כן משמע מנדה ה א, ורמב"ם איסורי ביאה ט ה, וטוש"ע יו"ד קצ ב), וכן שוטה שראתה כתם אינה טמאה מן התורה, ואין חוששים שמא הרגישה, שכיון שאינו ודאי מן המקור, טהורה משום ספק-ספיקא (ראה ערכו), ספק שמא אינו מן המקור, וספק שמא לא הרגישה (סדרי טהרה שם).

כשיש לתלות שהרגישה וחשבה שאחר הוא[עריכה]

כתם שוודאי בא מגופה בלא שהרגישה, ויש לתלות שהרגישה, אלא שסבורה היתה שהרגשת דבר אחר הוא - טמאה בו (כן משמע מהרמב"ם שם א, לפי פלתי קפג סק"א, וסדרי טהרה שם סק"ב, וחוות דעת קצ ס"ק א וכז; כן משמע מתוספות נדה ג א ד"ה שטהורה, ושו"ת הרשב"א החדשות צט, ותרומת הדשן פסקים מז, ולקט יושר יו"ד עמ' יט). ונחלקו ראשונים אם טומאתה מספק, לפי שהוא ספק מן התורה, שמא הרגישה, ותלתה בדבר אחר (רמב"ם שם, לפי פלתי שם; כן משמע מתוספות שם ולקט יושר שם); או שטמאה ודאי (רמב"ם שם, לפי סדרי טהרה וחוות דעת שם; כן משמע משו"ת הרשב"א שם), שכן חזקת הדם שבא בהרגשה, שכל אשה מרגישה בעצמה ביציאת הדם מגופה (שלחן ערוך הרב יו"ד קפג ג, וקונטרס אחרון סק"ג, על פי נדה ג א)[3].

מדרבנן[עריכה]

הרואה כתם דם על גופה, או על בגדיה - שמן התורה, אינה נטמאת ואינה נאסרת לבעלה (ראה לעיל) - החמירו בה חכמים, וגזרו על הכתמים (נדה נט א) לטמא טהרות (ראה להלן רמב"ן שם יט ב), ולעניין איסור אישה על בעלה (רמב"ם שם לט; רמב"ן שם; מאירי שם נח ב; טוש"ע יו"ד קצ ב), כדי שלא יבואו להקל בנדה גמורה (רש"י שם נט א ד"ה לא), והרי היא טמאה (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם א) מדרבנן (נדה טו א), אף על פי שלא הרגישה (רמב"ם וטוש"ע שם, על פי גמ' שם נז ב), ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם (רמב"ם וטוש"ע שם, על פי משנה שם סא א), כאילו מצאה דם לפנים בבשרה (רמב"ם שם)[4].

בגדר גזירת כתמים, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאמנם הכתם נמצא בלא הרגשה, אולם חוששים שמא האשה הרגישה ואינה יודעת (רש"י נדה נח א ד"ה מדרבנן), היינו שלא שמה ליבה להרגשה (נודע ביהודה תנינא יו"ד קיח).
  • ויש סוברים שאף אם ברור לנו שלא הרגישה, טמאה היא, הואיל וראתה דם נדות (תוספות שם ד"ה מודה).

טומאתה[עריכה]

הרואה כתם, נעשית אב הטומאה מדברי סופרים (ראה ערך אבות הטומאות: אבות הטומאה מדברי סופרים. רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ט), ומטמאת - מספק, שמא דם המקור הוא (רמב"ם איסורי ביאה ט ב) - אוכלים ומשקים (נדה ו א), משכב-ומושב (ראה ערכו. גמ' שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג ח) ומרכב (ראה ערכו. רמב"ם שם) - לטמא אדם ובגדים (כן משמע מהגמ' שם; רמב"ם שם) - ואפילו כלי חרס המוקף צמיד-פתיל (ראה ערכו) - שאינו נטמא על ידי שאר טמאים (כן משמע מרש"י שם ד"ה וכלי חרס) - נטמא בהיסטה (ראה ערך הסט: בכלי חרס. כן משמע מהגמ' שם), ומטמאת את בועלה (משנה שם יד א; גמ' שם ו א; רמב"ם שם), ואף רוקה ומי רגליה טמאים (רמב"ם שם)[5].

אוכלים ומשקים הנטמאים, נחלקו בהם ראשונים:

  • יש סוברים שגזרו על כתמים שיטמאו חולין (כן משמע מתוספות נדה ג א ד"ה והא; רמב"ן שם).
  • ויש סוברים שאוכלים ומשקים שאמרו, היינו תרומה (ראה ערכו), וקדשים, וכן חולין שנעשו על טהרת הקודש - היינו, חולין הנשמרים מכל טומאות הפוסלות בקדשים (ראה ערך חלין: כשנעשו על טהרת הקודש) - שמספק אין שורפים אותם, אלא תולים, אבל חולין הנעשים על טהרת תרומה - היינו, חולין הנשמרים מכל טומאות הפוסלות בתרומה (ראה ערך הנ"ל: כשנעשו על טהרת תרומה) - וכן חולין הטבולים לחלה (ראה ערכו), אינם נטמאים מחמת כתם, שכן טומאתו מדרבנן (רמב"ם שם ט, על פי נדה ו ב).

למנין ימי הנדה[עריכה]

הרואה כתם, אף על פי שהיא טמאה למפרע (ראה ערך טמאה למפרע: ברואה כתם), מונה ימי נדה מראיית הכתם (נדה ו א, ורש"י ד"ה ואינה; רמב"ם איסורי ביאה ט ג), ואף אם הכתם יבש, ובוודאי שהוא נמצא כבר מהיום הקודם, מכל מקום אינה מונה אלא מיום מציאת הכתם, שלא חילקו חכמים בכך (ראה ערך לא פלוג רבנן. פני אריה נדה שם).

הרואה כתם, הרי זו מקולקלת (משנה שם נב ב; גמ' שם ו א; רמב"ם שם) למניינה (גמ' שם) שמא בא הדם מהמקור (רמב"ם שם), שאינה יודעת פתח נדותה, מתי מתחילים אחד עשר יום שבין נדה לנדה - שלאחר שבעה ימי נדות, מונה האשה אחד עשר יום הנקראים "ימי זיבה" (ראה ערך ימי נדה; ימי זיבה: קביעתם ומניינם) - שהרי אינה יודעת מתי יצא הדם מהמקור (רש"י שם ו א ד"ה מקולקלת, ושם נב ב ד"ה הרי; מאירי שם ו א, ושם נב ב, בשם יש אומרים), ושמא אירע בימים שקדמו למציאתו, משעת כיבוס בגדה (תוספות נדה נג ב ד"ה עצמה; רמב"ן שם), ואין הדבר דומה לאשה שראתה דם, שאין חוששים שמא הדם יצא כבר קודם מהמקור, ועתה יצא לחוץ (ראה ערך נדה), שכן ראתה בוודאי, והחשש שמא ראתה קודם הוא ספק, ואינו בדין להסתפק במקום שיש ראיית ודאי, אבל כתם, אף שעת מציאתו אינה ודאית (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם).

חשש זיבה[עריכה]

לבשה - בימי זיבה (רמב"ם איסורי ביאה ט יב) - שלשה בגדים בשלשה ימים - בגד אחד בכל יום - ומצאה כתם על כל אחד מהם - והוא הדין לבשה בגד אחד, ומצאה עליו כל יום כתם (תוספות נדה נב ב ד"ה בתרי) - חוששת שמא נעשתה זבה (גמ' שם, ורש"י ד"ה ג' חלוקות), אבל רואה כתם בבגד אחד, נחלקו בה תנאים:

  • יש סוברים שחוששת משום זוב (רבי מאיר במשנה שם), אם מצאה עליו כתם בשיעור שלשה גריסים ועוד, ואפילו במקום אחד בבגד (כן משמע מהגמ' שם, ורש"י שם ד"ה וחוששת), ועברו עליה שלשה מימי זיבה משלבשה בגד זה (רש"י שם), וכן אם לבשה שלשה בגדים בבת אחת שלשה ימים, ומצאה בכולם כתם, ואפילו זה כנגד זה (רמב"ם שם), אבל בפחות משלשה גריסים אין חוששים לזבה, שתולים שראתה את הכתם בשני ימים, ודווקא כשראתה שיעור שלשה גריסים, כיון שיש לחלק לשלשה ימים, ויהיה לכל יום גריס ועוד, תולים בשלש ראיות (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה שם, ופירוש המשניות שם).
  • ויש סוברים שאינה חוששת לזיבה, ואפילו מצאה שלשה כתמים בשלשה מקומות בבגד (חכמים במשנה שם; רבי חנינא בן אנטיגנוס בגמ' שם).

באופנים שחוששת משום זוב, נחלקו ראשונים אם מביאה קרבן - כדין זבה שראתה שלש ראיות (ראה ערך זבה: קרבנה) - אלא שאינו נאכל (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מאירי שם, בשם גדולי הרבנים); או שאין מביאה קרבן כלל, שאין הכתמים מטמאים מן התורה, אלא מדברי חכמים (רמב"ן ורשב"א ומאירי ור"ן שם).

זבה (ראה ערכו) שראתה שתי ראיות גמורות בשני ימים, וביום השלישי מצאה כתם - וכן אם מצאה כתם על בגדה היום, וראתה דם אחר כך שני ימים זה אחר זה (תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ג ד; רמב"ם איסורי ביאה ט יד) - הכתם מביא אותה לידי זיבה (נדה נב ב).

ראתה כתם, ואחר כך ראתה דם[עריכה]

אשה שראתה כתם, ואחר כך ראתה דם, תולה את כתמה בראייתה (נדה נג ב), ואומרים שהכתם מדם נדות זה הוא (רש"י שם ד"ה תולה), שכבר נתעורר הדם, וממנו נהיה הכתם (מאירי שם). ונחלקו תנאים: יש סוברים שתולה כתמה בראייתה, כל שראתה תוך מעת לעת ממציאת הכתם (רבי בגמ' שם); ויש סוברים שתולה דווקא אם ראתה ביומו (רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם), שאם ראתה בו ביום תולה, ואם שקעה החמה, אף על פי שראתה בתוך מעת לעת, אינה תולה (רש"י שם ד"ה יומו).

מראה המטמא[עריכה]

אין הכתם טמא אלא אם כן מראהו כמראה דם טמא (ראה ערך דם נדה: מראיו), ובזמן הזה, שאין בקיאים במראה הדמים, ונוהגים להחמיר בכל מראה דם הנוטה לאדום או לשחור (ראה ערך הנ"ל: שם), כתבו אחרונים שמחמירים אף בכתם שמראהו נוטה למראה אדום (תבואות שור לח סק"ז; סדרי טהרה קצ ס"ק נב; פרי דעה קפח שפתי לוי סק"א, בדעת הר"ן). ואף על פי שמה שמחמירים בכל מראה דם, הוא משום שאיסור נדה הוא איסור-כרת (ראה ערכו), אין מחלקים, ומחמירים אף בכתמים שאינם אסורים אלא מדרבנן (תבואות שור שם). ובכתם הנוטה למראה שחור, נחלקו אחרונים אם מחמירים בו (תבואות שור שם; פרי דעה שם, בדעת הר"ן, וקצ סק"ט, בדעת שלחן ערוך הרב); או שאין מחמירים בכתם הנוטה לשחור (סדרי טהרה שם), לפי שאינו שכיח (פרי דעה קפח שם, בדעת הסרי טהרה שם). ובירוק כזהב וכשעוה, כתבו אחרונים שאף המחמירים בכך בזמן הזה לעניין ראיה (ראה ערך הנ"ל: שם), אין מחמירים בכתם (של"ה, האותיות, ק - קדושת הזווג).

כשאבד מראה הכתם[עריכה]

אשה שמצאה כתם, ואבד, ואין היא יודעת אם היה לו מראה טמא (ראה לעיל), נחלקו בה אחרונים אם היא טהורה, לפי שטומאת כתמים אינה אלא מדרבנן (ראה לעיל), וספק-דרבנן (ראה ערכו) להקל (חכמת אדם קיג כט; דברי מלכיאל ד סז), ועוד שיש לה חזקת טהרה (דברי מלכיאל שם); או שהיא טמאה (מי נדה קונטרס אחרון תנינא קצ מו; שואל ומשיב ד ג עו), שהואיל ואין במה לתלות את הכתם, ודאי מגופה הוא, והואיל ורוב דם הבא מן המקור מראהו טמא, אף בספק דרבנן אין מקילים כנגד רוב (מי נדה שם, על פי רש"י נדה יט ב ד"ה לא).

הרחקות[עריכה]

ההרחקות הנוהגות בין בעל ואשתו, כשהיא נדה (ראה ערכו) או זבה (ראה ערכו. ראה ערך נדה), נוהגות אף באשה שמצאה כתם (תורת הבית הקצר ז ב; טוש"ע יו"ד קצה יד), שעשאוה כרואה דם לכל דבריה (תורת הבית שם).

הפסק טהרה[עריכה]

הרואה כתם צריכה בדיקה להפסיק בטהרה (כן משמע מרב אסי בנדה נג ב; ראב"ד איסורי ביאה יא יא; הלכות נדה לרמב"ן ד מז; חינוך רז; תורת הבית הארוך ז ד-ה; טוש"ע יו"ד קצ א), כמי שראתה דם (ראה ערך זבה: טהרתה, וערך נדה. הלכות נדה לרמב"ן שם; תורת הבית הארוך ז ד; טור שם; רמ"א שם), שאם ראתה דם בימי נדתה, צריכה להפסיק בטהרה בבין השמשות של יום השביעי (רש"י שם ד"ה צריכין; תוספות הרא"ש וריטב"א ומאירי שם). וכן אם ראתה דם בימי זיבתה, צריכה להפסיק בטהרה קודם ספירת ימים נקיים כדינה (ראב"ד שם; הלכות נדה לרמב"ן שם; חינוך שם; רשב"א נדה שם, ותורת הבית הארוך ז ד-ה; מאירי שם; שו"ע שם; פרישה שם סק"ג; ב"ח שם).

לסוברים שהרואה דם אינה יכולה להפסיק בטהרה ביום הראשון לראייתה מבעוד יום, אלא דווקא בבין השמשות (ראה ערך בדיקת אשה: להפסק טהרה), המוצאת כתם אין מחמירים בה כל כך, אלא די בכך שבודקת עצמה לאחר מציאת הכתם (בעלי הנפש, הכתמים ג; חינוך שם; דברי חמודות נדה י כה; ש"ך יו"ד קצו סק"ו, בשמו), שהרי כתמים אינם אלא מדברי חכמים (סדרי טהרה שם סק"י).

כשיש חשש שתפלוט שכבת זרע[עריכה]

ההמתנה שהצריכו ברואה דם, שלא תתחיל למנות שבעה נקיים כאשר יש חשש שתפלוט שכבת זרע ותסתור את מניינה (ראה ערך בעל קרי: פולטת), נוהגת אף במוצאת כתם (כן משמע מהתרומה צה, וסמ"ג לאוין קיא; רמ"א יו"ד קצו יא), ונחלקו אחרונים אם המנהג להמתין אף כשלא שימשה (ראה ערך הנ"ל: שם) נוהג אף בכתם (לבוש שם יא); או שלא נהגו חומרא זו אלא ברואה, ולא בכתמים שאינם אלא מדברי חכמים (ראה לעיל), שחומרא זו היא גזירה רחוקה (ש"ך שם ס"ק כא).

שבעה נקיים[עריכה]

בזמן הזה, שנהגו בנות ישראל שכל הרואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים (ראה ערך זבה: בזמן הזה), כתבו ראשונים שעל כל כתם יש לה למנות שבעה נקיים, כדין רואה דם (האשכול (אויעברך) נדה מד; ראב"ד איסורי ביאה יא יא; הלכות נדה לרמב"ן ד א ומז; חינוך רז; רשב"א נדה נג ב, ותורת הבית הארוך ז ד; טוש"ע יו"ד קצ א).

ברכה על הטבילה[עריכה]

הטובלת לטהרתה לאחר שמצאה כתם, נחלקו אחרונים אם מברכת על טבילתה (טוב טעם ודעת קמא קצז, והאלף לך שלמה יו"ד רכב; יד אליהו, פסקים לח; ערוך השלחן יו"ד ר א; דעת תורה שם א), שהטבילה היא מצוה (ראה ערך טבילה: מצותה וברכתה), ומברכים אף על מצוות שמדרבנן (ראה ערך ברכת המצוות: חיובה ודיניה), וכיון שרוב דמיה באים מן המקור, הרי זה כוודאי (טוב טעם ודעת שם); או שאין מברכים עליה, שטומאת כתם אינה אלא מחמת ספק, לסוברים כן (ראה לעיל), ולדעתם אין מברכים על דבר שמדברי חכמים שעיקרו מפני הספק (מלבושי טהרה ר, באר מים חיים ג; פני לוי א יב-יג).

קביעת וסת[עריכה]

כתמים אינם קובעים וסת (ראה ערכו. בעלי הנפש, הכתמים ג; הלכות נדה לרמב"ן ד מח; טוש"ע יו"ד קצ נד), ואפילו הם ודאי מגופה, כל שהיו ללא הרגשה (שלחן ערוך הרב שם קכב). כיצד, מצאה כתם בראש חודש אפילו שלש פעמים - שאם היתה רואה דם כסדר הזה, היתה קובעת וסת, והוא וסת הימים (ראה ערך הנ"ל) - לא קבעתו (הלכות נדה לרמב"ן שם; טוש"ע שם). כמו כן, כתמים אינם עוקרים וסת (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן שם; טוש"ע שם), היינו, שאם יש לאשה וסת קבוע, ואחר כך פסקה מלראות, וראתה שלשה כתמים, או שתי ראיות וכתם בשלשה זמנים ידועים - שאם היתה רואה שלש ראיות, היה נעקר הוסת הקבוע (ראה ערך הנ"ל: עקירתו ושינויו) - אין אומרים שבזה נעקר הוסת הקבוע לעניין שאין צריכה לחשוש לו עוד, שראיית כתמים אינה נחשבת אלא להפסקה - שאם חזרה וראתה אפילו פעם אחת, חוזרת לקביעותה (ראה ערך הנ"ל: שם) - ולא לעקירת הוסת (פרישה יו"ד שם ס"ק צא; סדרי טהרה שם ס"ק צד).

על עד בדיקה[עריכה]

מצאה כתם על עד הבדוק לה, כתבו ראשונים שקובעת וסת או עוקרתה, שהואיל וכתם על עד מטמא בכל שהוא (ראה להלן: בעד בדיקה) הרי הוא כראיה לכל דבר (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן שם; טוש"ע שם). ואם לא מצאה אלא כתם אחד - שאינה קובעת וסת, אלא שצריכה לחשוש לו, כדין וסת שאינו קבוע (ראה ערך וסת: וסת שאינו קבוע) - נחלקו בה אחרונים: יש סוברים, שהואיל וכתם על עד בדוק הוא כראיה לכל דבר, צריכה לחשוש לו אף לעניין וסת שאינו קבוע (השואל בהרי בשמים קמא צח; בית שלמה בתרא יו"ד ז); ויש סוברים, שלא אמרו שכתם על עד בדוק הוא כראיה, אלא לעניין קביעת וסת ועקירתו, ולא לעניין חשש מכתם אחד (כן משמע מהרי בשמים שם, בשם רב אחד). מצאה כתם על עד שאינו בדוק, הרי הוא כשאר כתמים שאינם קובעים וסת (ט"ז יו"ד קצ ס"ק מא; סדרי טהרה שם ס"ק סג).

בימי טוהר[עריכה]

כתם שנמצא בימי טוהר (ראה ערך דם טוהר: מנין ימי טוהר) - הימים שלאחר ימי טומאת יולדת, שהדם שהאשה רואה בהם הוא דם-טוהר (ראה ערכו), ואינו מטמא (ראה ערך הנ"ל: טהרתו) - בזמן הזה, שנוהגים להחמיר שדם טוהר טמא (ראה ערך הנ"ל: בזמן הזה), נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

  • יש סוברים שהוא מטמא (כן משמע מבעלי הנפש שם, והלכות נדה לרמב"ן ד לא, ותורת הבית הארוך ז ד; דגול מרבבה תנינא יו"ד קצד א; חסד לאברהם (תאומים) קמא יו"ד ס; האלף לך שלמה יו"ד רכב), שבכלל המנהג שהחמירו בדם טוהר, החמירו אף בכתם (חסד לאברהם שם).
  • ויש סוברים שכתם שנמצא בימי טוהר אינו מטמא (השגות הרז"ה לבעלי הנפש שם; דברי חיים, מים חיים לב; התעוררות תשובה ג כב), שלא החמירו בדם טוהר בזמן הזה אלא בראיה ולא בכתם (דברי חיים שם), או משום שעיקר גזירת כתמים היא לטהרות, ומתוך שגזרו על טהרות גזרו אף לעניין איסור לבעלה, לסוברים כן (ראה לעיל), ויולדת בימי טוהר, הואיל ומטמאת טהרות בנגיעתה (ראה ערך טבול יום: מהותו וגדרו) אינה בכלל גזירת כתמים (התעוררות תשובה שם).

כתמי גויים[עריכה]

כתמי גויים אינם מטמאים (כן משמע מהמשנה נדה נו ב; פירוש המשניות לרמב"ם שם; תוספות שם ד"ה מבין; תוספות רא"ש שם; ברטנורא שם; רש"י בבא קמא לח ב ד"ה מרקם), לפי שמן התורה אין הגויים מטמאים לא בזיבה ולא בנידות (ראה ערך גוי: בטומאה וטהרה), אלא שחכמים גזרו על דם הגויה - לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: שם) - ולא גזרו על כתמיה (רש"י שם; פירוש המשניות לרמב"ם ותוספות ותוספות רא"ש וברטנורא שם), שהרי אף כתמי ישראל אינם טמאים אלא מדרבנן, לסוברים כן (ראה לעיל. רש"י שם; תוספות שם).

כתמי כותים[עריכה]

כתמי כותים, לסוברים שכותים גרי אריות הם (ראה ערך כותים: גרותם ויהדותם), הרי הם ככתמי גויים ואינם מטמאים, ולסוברים שגרי אמת הם - לפני שגזרו עליהם בדורות אחרונים שיהיה דינם כגויים (ראה ערך הנ"ל: שם) - הרי הם ככתמי ישראל, ומטמאים (כן משמע מהמשנה נדה שם, וגמ' שם). בזמן הזה, לאחר שגזרו על הכותים שיהיה דינם כגויים, אף לסוברים שהכותים הם גרי אמת, כתמיהם טהורים (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם, וברטנורא שם, ומאירי שם ובבא קמא שם).

כתמים הנמצאים[עריכה]

כל הכתמים הנמצאים בערי ישראל - בכל מקום (כן משמע מהמשנה נדה שם; רמב"ם מטמאי משכב ד י) גלוי (רש"י שם ד"ה בערי; מאירי שם) - טהורים, שלא נחשדו ישראל להשליך כתמיהם, אלא מצניעים אותם (גמ' נדה שם; רמב"ם שם), שלא יטמאו בהם טהרות (רש"י בבא קמא שם ד"ה מבין), ואנו אומרים שהם של גויה שעברה שם (ריטב"א שם). כתמים הנמצאים בחדרים - טמאים (משנה נדה שם), אפילו במקום של ישראל (רש"י שם ד"ה בכל מקום), שהואיל והצניעם, מסתמא מדם נדה הם (רש"י שם ד"ה בחדרים). וכן כתמים הנמצאים בסביבות בית הטמאות (משנה שם; רמב"ם שם), היינו חדר שהנשים משתמשות בו בזמן טומאתן (רש"י שם ד"ה בית הטמאות), ויש מפרשים: בתי מרחצאות שלהן (מאירי שם).

הכתמים הנמצאים בערי כותים - או בעיר שדרים בה ישראל וכותים (אליה רבה נדה שם) - במקום גלוי, נחלקו בהם תנאים:

  • יש סוברים שהם טמאים (רבי מאיר במשנה שם, וגמ' שם), שלדעתם נחשדו הכותים על כתמיהם (גמ' שם) שאינם מצניעים אותם (רש"י שם ד"ה נחשדו).
  • ויש סוברים שהם טהורים, שלדעתם, לא נחשדו הכותים על כתמיהם (חכמים במשנה וגמ' שם), שאינם חשודים לזרוק בשווקים בגד שיש בו כתם דם, אלא נוטלים ומצניעים אותו עד שיכבסוהו, וכתם זה הנמצא אינו אלא דם חיה ודם בהמה וכיוצא בהן, ולפיכך השליכוהו (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

מקום מציאתם[עריכה]

כתם, שגזרו חכמים שמטמא, הוא בין אם הוא נמצא על בשרה של האשה, בין על בגדיה (כן משמע מהמשנה נדה נז ב; רמב"ם איסורי ביאה ט ב; טוש"ע יו"ד קצ א), ובין על כלי שישבה עליו, כגון ספסל (כן משמע מהמשנה שם נט ב, ורמב"ם שם ז, וטוש"ע שם מט), או על מיטה ששכבה עליה (כן משמע מהמשנה שם ס ב, ורמב"ם שם לב, וטוש"ע שם נ), אלא שאין הוא מטמא אלא במקום כזה שיתכן שהגיע לשם מן המקור (כן משמע מהמשנה שם נז ב, ורמב"ם שם ח,י, ותורת הבית הארוך ז ד; טוש"ע שם יא).

למעלה מאותו מקום[עריכה]

אשה שמצאה כתם על בשרה, אינו מטמא אלא אם כן הוא נמצא למטה מאותו מקום וכנגד אותו מקום, אבל אם הוא נמצא למעלה מאותו מקום, או שנמצא למטה מאותו מקום אבל לא כנגד אותו מקום - טהורה (כן משמע מהמשנה שם, וגמ' שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם), שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר (רמב"ם שם; מאירי שם), ואף אם אין במה לתלות את הכתם (ראה להלן: תליה שאינם מן האשה. האשכול (אויערבך) א מא; בעלי הנפש, הכתמים ב; רשב"א שם; ש"ך שם ס"ק יט), שאנו תולים שעברה בשוק של טבחים, או עסקה בכתמים, ושכחה (רשב"א שם), או שכמה מאכולות נמעכו שם זו אצל זו (ב"ח שם; לחם ושמלה קצ לחם ס"ק מה), ואין חוששים שמא נגעה בידיה באותו מקום והביאה את הדם לשם, לפי שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום (ראה ערך אין מחזיקין ממקום למקום: בטומאה. תורת הבית הארוך שם, על פי נדה נח א; מאירי שם; לבוש שם יא; ט"ז שם ס"ק יב; ש"ך שם). ואם נזדקרה - היינו, שהתהפכה, ראשה למטה ורגליה למעלה (האשכול שם; בעלי הנפש שם; תורת הבית הארוך שם; ש"ך שם סק"כ) - אפילו הכתם נמצא למעלה מאותו מקום, טמאה (גמ' שם; רמב"ם שם כא; טוש"ע שם), בין נמצא מלפניה, ובין נמצא מלאחריה (בעלי הנפש שם; רמב"ן שם; תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם), אבל אם נמצא הכתם בצידיה - טהורה, שאין דם מן המקור יכול לבא לשם (תורת השלמים שם ס"ק יז, על פי בעלי הנפש ותורת הבית הקצר שם; סדרי טהרה קצ ס"ק כז, בשמו, והסכים עמו). ודווקא כשיודעת שנזדקרה - טמאה (בעלי הנפש ורמב"ן ותוה"ב וטוש"ע שם), אבל מן הסתם אין חוששים שמא נזדקרה (תורת הבית הארוך שם), כיון שאינו שכיח שמזדקרת (מקור חיים קצ ס"ק נט).

על שוקה[עריכה]

מצאה כתם על שוקה - היינו, הן השוק הן הירך (חידושי הר"ן נדה שם, על פי נדה נח א), למטה עד פרסות רגליה (אור זרוע א שמט, בשם הרשב"ם; מאירי שם נז ב; רא"ש שם ח א, ותוספות רא"ש שם נח א), ולמעלה עד אותו מקום (מאירי שם; רא"ש שם, לגירסתנו, ותוספות רא"ש שם) - אם נמצא מבפנים, הרי זו טמאה, ואם נמצא מבחוץ או מן הצדדים, הרי זו טהורה (משנה שם נז ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר (רמב"ם שם). "מבפנים", היינו עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים (גמ' שם נח א), ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים, שהחבק הוא מקום מתיחת הגידים שחובקים את הירך והשוק (רש"י שם ד"ה עד מקום; אור זרוע שם, בשם הרשב"ם), והחבק עצמו, היינו רוחב הגידים (רא"ש שם ושם, בדעת רש"י), וכנגד מקום זה, לאורך הירך והשוק, הוא "מבפנים" (אור זרוע שם, בשם הרשב"ם; רא"ש שם ושם, בדעת רש"י).
  • יש מפרשים, שהחבק הוא המקום שבו הרגלים נדבקות זו בזו בעת שתעמוד ותדביק שוק לשוק (אשכול (אויערבך) א מא; מאירי שם), והחבק עצמו, היינו מעט יותר (אשכול שם) מצד זה ומצד זה, מה שנראה מבפנים ומבחוץ (בית יוסף שם).
  • יש מפרשים, שהחבק הוא מקום חיבור לולאות של אנפילאות שנועלים על השוק (ערוך, חבק, בפירוש הראשון; תוספות שם ד"ה מקום ורא"ש שם ושם, בשמו).
  • ויש מפרשים, שהוא מקום שמחבקת יריכה על שוקה כשכופפת יריכה (ערוך שם, בפירוש השני; תוספות שם, ורא"ש שם ושם, בשמו).

על פרסותיה[עריכה]

מצאה כתם על פרסותיה, אם נמצא מבפנים - היינו, במקום שבו נוגעות הרגלים זו בזו בעת שתעמוד ותדביק רגל לרגל (רמב"ם שם; טוש"ע שם) - הרי זו טמאה, ואם נמצא מבחוץ או מן הצדדים, הרי זו טהורה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר (רמב"ם שם).

על עקבה[עריכה]

נמצא כתם על העקב - טמאה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמא נגע העקב באותו מקום (נדה נח א; רמב"ם שם; טור שם) בעת ישיבתה (רמב"ם שם; טור שם) כדרך הישמעאלים שרגליהם תחת עגבותיהם (פרישה שם ס"ק יז; ט"ז שם סק"י, בשמו, והסכים עמו). ובמקומות שאין רגילים לשבת כדרך הישמעאלים, נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שטהורה, אלא אם כן יודעת שישבה כך (כן משמע מחכמת אדם קיג יא; פרי דעה קצ טורי כסף סק"י, בדעת הט"ז שם).
  • ויש סוברים שטמאה (כן מצדד בפרי דעה שם; ערוך השלחן שם מו, בדעת הרמ"א והפרישה), אם משום שחוששים שמא ישבה כך (פרי דעה שם), או משום שאף בישיבה שלנו, פעמים יושבת באופן שהעקב הוא כנגד אותו מקום (ערוך השלחן שם).

על רגלה[עריכה]

נמצא כתם על ראש אגודל הרגל - טמאה (משנה שם, ורש"י ד"ה על; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמא נטף דם מאותו מקום על רגלה בעת שהלכה (גמ' שם נח א, ורש"י ד"ה עביד; רמב"ם שם; טור שם), שפעמים עוקרת רגל אחת ונותנת אותה לפניה, וגופה נמשך אחריה, ורגלה השניה עדיין עומדת במקומה, שנמצא ראש אגודלה של אותה רגל שלא נעקרה כנגד אותו מקום (אור זרוע שם, בשם הרשב"ם), וכל שכן אם נמצא הכתם על גב הרגל שכנגד האגודל (בית יוסף שם, בדעת תורת הבית הקצר שם; רמ"א שם). כתם שנמצא על שאר גב הרגל שאינו כנגד האגודל, נחלקו בו אחרונים אם הוא טמא (בית יוסף שם, בדעת תורת הבית הקצר שם; רמ"א שם); או שהוא טהור, שאפילו בשעת הליכתה לא עשוי הדם להגיע לשם (ב"ח שם, בדעת תורת הבית הקצר שם).

על ידיה[עריכה]

נמצא כתם על ידיה - דווקא ידה, ולא זרועה (אשכול שם; חידושי הר"ן שם) - ואפילו על קשרי אצבעותיה - היינו, גב ידה (רש"י שם ד"ה על קשרי; אור זרוע א שמט, בשם הרשב"ם); ויש מפרשים שדווקא פרקי אצבעותיה שבגב היד (סדרי טהרה יו"ד קצ ס"ק כו, בדעת הפוסקים; כן משמע מחכמת אדם קיג יב; ערוך השלחן שם נ) - טמאה, מפני שידים עסקניות הן (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ושמא נגעו באותו מקום (כן משמע מהגמ' שם; טוש"ע שם) וחוששים שמא נגעה אף בקשרי אצבעותיה (כן משמע מהגמ' שם; אשכול שם; תורת הבית הארוך ז ד). ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים, שלא אמרו שטמאה אלא אם כן בדקה את עצמה באותו מקום, ולא נטלה ידיה לאחר הבדיקה - היינו, שבדקה עצמה בעד והעד נמצא טהור, וחוששים שמא טיפת דם נדבקה בידה (בינת אדם, בית הנשים יד) - אבל אם לא בדקה, טהורה, לפי שאינה עשויה לגעת שם אלא בכוונה, כדי שלא תלכלך את ידיה (רשב"א שם ותורת הבית שם, בשם רבותיו; בינת אדם שם, בדעת תוספות שם ד"ה ומי).
  • ויש סוברים, שאף אם לא בדקה עצמה, הרי היא טמאה, שכיון שידים עסקניות הן, חוששים שנגעה באותו מקום (כן משמע מהאשכול שם; מאירי נדה נז ב; טוש"ע שם, וש"ך שם ס"ק יח ב) שלא בכוונה (מאירי שם), או שמא נטף דם מן המקור על ידיה בשעה שנגעה במקומות שכנגד אותו מקום (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם והרמב"ן).

על חלוקה[עריכה]

נמצא כתם על חלוקה - היינו, בגד תחתון (סדרי טהרה קצ ס"ק מה, על פי מרדכי תענית תרלה) - הרי היא טמאה (משנה שם נז ב; רמב"ם שם י; טוש"ע שם יב), אף על פי שאין כלל דם על בשרה (אשכול שם; תורת הבית הארוך שם; מאירי שם), שפעמים נוטף דם על חלוקה ולא על בשרה (אשכול ותורת הבית הארוך ומאירי שם), ודווקא אם נמצא הכתם למטה מן החגור (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם) - היינו סינר שאשה חוגרת לצניעות (בעלי הנפש, הכתמים ב; תורת הבית הארוך שם; מאירי שם) - לפי שהחגור הוא למעלה מאותו מקום (כן משמע מתורת הבית הארוך שם), וממנו ולמטה הוא כנגד אותו מקום (סדרי טהרה שם ס"ק פח, בדעת רש"י ותורת הבית הארוך), ואף אם נמצא הכתם כנגד החגור עצמו - טמאה (שו"ע שם), לפי שפעמים שהיא שוחה ומגיע החגור כנגד אותו מקום (בעלי הנפש שם; אור זרוע א שנ, בשם הרשב"ם).

נמצא הכתם למעלה מן החגור - טהורה (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם), שלא יתכן שנטף שם דם מהמקור (תורת הבית הארוך שם; מאירי שם), לפי שאין החלוק מכוון כנגד אותו מקום (בעלי הנפש שם), ואין חוששים לשחייה מרובה שמחמתה הגיע החלוק עד כנגד אותו מקום (סדרי טהרה שם ס"ק לא, על פי בעלי הנפש, הכתמים ב; חכמת אדם קיג יז), ואף על פי שאין במה לתלות את הכתם, אנו אומרים שעברה בשוק של טבחים וכיוצא בזה, ואינה זוכרת (ספר הישר (חידושים) קסח; בעלי הנפש שם, בפירוש הראשון; רשב"א שם נט א), או שנתעסקה בכתמים ואינה זוכרת (רשב"א שם ותורת הבית הארוך שם), או שהוא דם מאכולת שנתמעכה שם (בעלי הנפש שם, בפירוש השני; תורת הבית הארוך שם), שאף על פי שכתם שגודלו יותר מכגריס אין תולים אותו במאכולת במקום זה, שאין לומר שהדם בא מהמקור, תולים במאכולת אף כתם בשיעור של יותר מכגריס (בעלי הנפש שם), ואומרים שכמה מאכולות נתמעכו שם, זו אצל זו (תורת הבית הארוך שם).

אבד החלוק או התכבס, ואין יודעים אם הכתם היה למטה מן החגור או למעלה מן החגור, אין מטהרים אותה משום ספק-דרבנן (ראה ערכו) להקל, שהואיל ואין במה לתלות את הכתם, ודאי מגופה הוא, ואף אין אומרים שעברה בשוק של טבחים וכיוצא בזה ואינה זוכרת, אלא אומרים שהכתם היה למטה מהחגור, והרי היא טמאה (נחלת אבות י).

לא נמצא הכתם אלא על צידו החיצוני של החלוק - טמאה (הלכות נדה לרמב"ן ד י; טוש"ע שם), לפי שהחלוק עשוי להתקפל, ואפשר שהגיע מה שבצד חוץ לצד פנים, ונטף שם מן המקור (בית יוסף שם; פרישה שם ס"ק כא; ב"ח שם).

על צידי הבגד[עריכה]

לא היה הכתם שעל בגדה כנגד אותו מקום, אלא בצידי הבגד או מאחוריו - טמאה, לפי שהבגדים חוזרים הנה והנה (אשכול שם; בעלי הנפש שם; תורת הבית הארוך שם; מאירי שם; חידושי הר"ן שם; רמ"א שם).

על בית יד של בגדה[עריכה]

נמצא כתם על בית יד של בגדה, שנינו שאם מגיע כנגד אותו מקום - טמאה, ואם לאו - טהורה (משנה שם נז ב; רמב"ם שם י; טוש"ע שם יג), ואין חוששים שמא נגעה בידיה באותו מקום והביאה את הדם לשם, וכן אין חוששים שמא נטף בלילה מדמה למקום אחר, וכשישנה נתהפכה אילך ואילך ונכתם הבית יד, שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום (ראה ערך אין מחזיקין ממקום למקום: בטומאה. תורת הבית הארוך שם; מאירי שם).

על חלוק עליון[עריכה]

לבשה כמה חלוקים, אף אם לא נמצא כתם אלא על החלוק העליון - טמאה (גמ' שם נח ב; רמב"ם שם כז), ואין אומרים שאילו הגיע הדם מהמקור, היה נמצא אף על החלוקים התחתונים, שמא התקפלו החלוקים התחתונים ולא נטף הרם אלא על העליון (בעלי הנפש, הכתמים ג; מאירי שם), ואין הדברים אמורים אלא בבגדים שעשויים להתקפל, שהדם יכול להגיע לבגד העליון בלא שיגע בבגד התחתון, כגון בחלוק שאינו תפור מלמטה, אבל אם לא יתכן בשום ענין שהבגד העליון יהיה סמוך לגופה כנגד אותו מקום, אינה טמאה מחמת כתם בבגד העליון (פנים מאירות ב קפג; חכמת אדם קיג יח).

על בגד שהתכסתה בו[עריכה]

בגד שפשטה אותו והתכסתה בו בלילה, כל מקום שנמצא בו כתם - טמאה (משנה שם נז ב; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם יד), מפני שהוא חוזר (משנה שם; טוש"ע שם) הילך והילך (טוש"ע שם), ופעמים שראש הבגד מתהפך ומגיע כנגד אותו מקום (רש"י שם ד"ה שהוא; אשכול שם; אור זרוע א שנא, בשם הרשב"ם; תורת הבית הארוך שם; מאירי שם) ואינה יודעת (אור זרוע שם).

וכן הוא הדין אם נמצא כתם על פוליוס (משנה שם), ונחלקו ראשונים אם היינו סדין שמתכסה בו בלילה (אשכול שם; בעלי הנפש, שהכתמים ב; מאירי שם, בפירוש השני); או מעפורת המשמשת לכיסוי הראש (רש"י שם ד"ה וכן; אור זרוע שם, בשם הרשב"ם; תורת הבית הארוך שם; מאירי שם, בפירוש הראשון; מגיד משנה שם, בשם יש מפרשים; טור שם; שו"ע שם, בפירוש הראשון); או אזור (רמב"ם שם, ופירוש המשניות שם; כלבו פה; רבנו ירוחם כו ב; שו"ע שם, בפירוש השני).

על מיטתה[עריכה]

נמצא כתם על מיטתה - או על הסדין ששכבה עליו (חכמת אדם שם יח) - טמאה (כן משמע מהמשנה שם ס ב, ורמב"ם שם לב, וטוש"ע שם נ), והיינו בכל מקום במיטה, לפי שהמיטה כולה מקומה; ועוד, דם זה מהיכן בא (רשב"א שם סא א, ותורת הבית הארוך שם).

נמצא כתם על הסדין שמתחת לכר שעליו היא מניחה את ראשה, ובבוקר עדיין היה הכר מונח שם - טהורה, וכל שכן אם נמצא כתם על הכר עצמו (חכמת אדם שם).

נמצא כתם על הכר שמתחת לסדין שעליו היא ישנה - טמאה, לפי שחוששים שמא הסדין התקפל (פנים מאירות ב קפג, על פי הש"ך שם ס"ק סז), אבל אם יש על המיטה כמה כרים זה על זה, שמידתם כמידת המיטה, ואין אפשרות שיתהפכו, ונמצא כתם על הכר התחתון - טהורה (פנים מאירות שם).

על בגד של אדם אחר[עריכה]

נמצא כתם על בגד של אדם אחר, שיכול להגיע מהאשה, כגון על בגד בעלה או בנה, נחלקו בו אחרונים:

  • יש סוברים שאינו מטמא (פנים מאירות ב קכז; חכמת אדם שם ד; סדרי טהרה קפז סק"ג, ושם קצ ס"ק יא,סא; מהרש"ם א קסג ו, בשם ר"ח מצאנז), שלא גזרו חכמים אלא על כתם הנמצא על בגדי האשה, ולא על כתם הנמצא על בגדי אדם אחר (פנים מאירות שם; חכמת אדם שם; סדרי טהרה שם; מהרש"ם שם, בשם ר"ח מצאנז), ואפילו לא על כתם שנמצא על בגד בעלה לאחר תשמיש (חכמת אדם שם), שהואיל ולא נמצא כתם על בגד האשה או על גופה, רגלים לדבר שהדם בא ממקום אחר (סדרי טהרה קצ ס"ק סא, על פי תוספות נדה יד א ד"ה וליחוש; בית שערים שם רנ, על פי נדה נז ב).
  • ויש סוברים שאין חילוק בין בגדי האשה לבגדי אדם אחר (מצפה שמואל לתוספתא נדה ו יב, ולחם ושמלה קצ לחם סק"ג, ושמלה סק"ד, על פי התוספתא שם; ערך ש"י יו"ד קפז א), שהרי חכמים גזרו אף על כתם הנמצא בסדין (ראה לעיל), ואין הבדל בין סדין לבגד של אחר (לחם ושמלה שמלה שם).

במקום שעברה בו[עריכה]

נמצא דם במקום שעברה בו האשה, ואין יודעים אם הדם בא ממנה, תחזור ותעבור שם (נדה נח א; טוש"ע יו"ד קצ לב) כדרך שעשתה קודם, ואם הדבר שעליו נמצא הכתם הוא כנגד בין רגליה - טמאה (רש"י שם ד"ה תיזיל). ואף על פי שאין סומכים על בדיקה כעין זו - שאומרים שאף על פי שעתה לא נמצא כן, שמא מתחילה היה באופן אחר (כן משמע מרש"י שם ד"ה והתניא) - לחומרא הצריכוה בדיקה זו, ואם ימצא כן - טמאה (גמ' שם), שמסתמא טהורה היא, משום שלא נמצא הכתם לא על בשרה ולא על חלוקה (רש"י שם ד"ה כי), היינו דברים המשמשים אותה - כחלוק, מיטה, ספסל וכיוצא בהם - שדבר המשמש אותה, בטל לגופה, ובכתם הנמצא עליו היתה עיקר גזירת כתמים, אבל כתם הנמצא על דבר שאינו משמש אותה, אינו מטמא אלא משום חומרא, ולכך תלו דינו בבדיקה זו (לבנון נטע קצ ס"ק כה).

על מקום שאינו בדוק[עריכה]

אין אשה טמאה משום כתם אלא אם כן נמצא הכתם על דבר בדוק - בידי האשה עצמה או חברתה (כן משמע מנדה נח א, ורמב"ם איסורי ביאה ט ל, ותורת הבית הארוך ז ד, וטוש"ע יו"ד קצ מ) - אבל לא היה הדבר שנמצא בו הכתם בדוק, הרי היא טהורה (כן משמע מנדה נז ב - נח א; אשכול (אויערבך) א מא; תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם לט), שאנו אומרים כתם זה כבר היה קודם ואינו ממנה (אשכול שם; תורת הבית הארוך שם; ש"ך שם ס"ק מו), כיון שטומאת כתמים אינה אלא מדרבנן (ראה לעיל: דינם וגדרם. תורת הבית הארוך שם; ש"ך שם), ולכן אין אשה נטמאת על ידי כתם שנמצא על בגד שאינו בדוק שלבשה (אשכול שם; בעלי הנפש, הכתמים א; רמב"ן נדה יד א, והלכות נדה ד כט; רשב"א נדה יד ב, ותורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם), או על סדין שאינו בדוק שישנה עליו (רשב"א שם), או על כלי אחר שאינו בדוק (תורת הבית הארוך שם).

דבר שנבדק, נחלקו ראשונים עד מתי הוא בחזקת בדוק:

  • יש סוברים שאינו בחזקת בדוק אלא סמוך לבדיקתו (כן משמע מתוספות נדה יד ב ד"ה בעד, ורמב"ן שם א בשם תוספות; בדק הבית שם), אבל לא לאחר יום או יומיים (תוספות שם), ואפילו לא לאחר שעה או שעתיים (משמרת הבית שם, בדעת הרמב"ן), שכל שזז מתוך ידה, שוב אינו בחזקת בדוק (תורת הבית הארוך שם, בדעת התוספות והרמב"ן), ואפילו היה מונח במקום מוצנע (תוספות שם), לפי שלא נתברר שעומד בנקיונו (בדק הבית שם), ואפשר שנכתם ממקום אחר (תורת הבית הקצר שם, בדעת הרמב"ן), ומכל מקום, בגד בדוק, כל זמן שלובשת אותו, הרי הוא עומד בחזקתו (בדק הבית שם).
  • ויש סוברים שדבר בדוק אינו יוצא מחזקתו (רשב"א שם, ותורת הבית הארוך שם; מאירי נדה יד א, בשם יש אומרים) לעולם, עד שתדע שיצא מחזקתו (תורת הבית הארוך שם), היינו, שתדע מאין בא הדם שעליו, או שתדע שיש דבר שיכולה לתלות בו את הכתם (רשב"א ומאירי שם).

בגד שנלבש בימי נידתה[עריכה]

בגד - אפילו בדוק (בעלי הנפש, הכתמים ג; רא"ש נדה ט ב; ש"ך שם סק"ס) - שלבשה אשה בימי נדתה, וחזרה ולבשתו בלא לבדקו בזמן שהיא טהורה, ונמצא בו כתם - תולה את הכתם בימי נדתה (אשכול שם מב; בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן ד ל; תורת הבית הארוך שם; רא"ש שם; טוש"ע שם מד), כשם שאם השאילה בגדה לחברתה נדה, תולה בה (ראה להלן: כתם הבא מכמה נשים. אשכול שם; בעלי הנפש שם; רמב"ן שם), והרי זה כבגד שאינו בדוק (בעלי הנפש שם; מאירי שם).

בגד שנתכבס[עריכה]

בגד שאינו בדוק שנתכבס, ולא נבדק בשעת הכיבוס, ולבשתו אשה בלא בדיקה ונמצא בו כתם, אינו בחזקת בדוק מחמת כיבוסו, ותולה שהכתם כבר היה בו לפני הכיבוס, ולא הוסר על ידי הכיבוס (בעלי הנפש שם; רשב"א נדה נו ב, ותורת הבית הארוך שם; מאירי וריטב"א שם; טוש"ע שם מו).

בגד שהתכבס, ואחר כך נמצא בו כתם, אף על פי שאין חזקתו מתכבס (ראה לעיל), חזקתו בדוק, ואנו אומרים שהכתם לא היה בבגד קודם הכיבוס, מפני שחזקת בנות ישראל שבודקות בגדיהן בשעת כבוסיהן (גמ' שם נו ב), ובודקות אף את צידי בגדיהן, מקום שיש בו קמטים ותפירות (גמ' שם, ורש"י ד"ה בסטרא), שהכובסת את הבגד בודקת אותו לפני הכיבוס, ואם מוצאת בו כתם, מעבירה עליו שבעה סממנים, או מכבסת אותו כיבוס גמור וטוב (תוספות שם ד"ה בודקות, בתירוץ השני) עד שיוסר הכתם (לבוש שם מו).

בגד שהתכבס על ידי גויה או שפחה אין חזקתו בדוק (רשב"א שם ושם; ריטב"א שם; טוש"ע שם), שאין היא מקפידה לבדוק אם יש בבגד כתם (מאירי שם; ריטב"א שם), ואף אם מוצאת כתם בבגד, אין היא מכבסת אותו להסירו (תורת הבית הקצר שם), ואף אם אמרה שבדקה את הבגד ולא מצאה בו כתם, אין חוששים לדבריה (מאירי שם; ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק סג)[6].

בגד שהתכבס, ואחר כך נמצא בו כתם, וידוע שלא נבדק בשעת כיבוסו - כגון שכיבסה את הבגד בעצמה, ויודעת שלא בדקתו (בעלי הנפש, הכתמים ג), או שהתכבס על ידי גויה (ראה לעיל) - והבגד נמצא בפנינו, נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שאין תולים שהכתם היה כבר לפני הכיבוס, הואיל ואפשר לברר דבר זה (בעלי הנפש שם, ובדק הבית שם, בדעת רבי אחא ורבי בגמ' שם, והסכימו כן להלכה; תורת הבית הארוך שם, ומאירי שם, בדעת רבי אחא ורבי בגמ' שם; בדק הבית שם, בדעת רבי מאיר בגמ' שם), וכן הלכה (שו"ע שם).
  • ויש סוברים שאם הבגד בפנינו, תולים שהכתם היה כבר לפני הכיבוס (כן משמע מרמב"ם מטמאי משכב ג ז; תורת הבית הארוך שם ומאירי שם, בדעת רבי מאיר בגמ' שם, והסכימו כן להלכה).

על דבר שאינו מקבל טומאה[עריכה]

נמצא כתם על דבר שאינו מקבל טומאה, נחלקו בו תנאים:

  • יש סוברים שאינו מקבל כתמים (רבי נחמיה במשנה נדה נט ב, וגמ' שם ס ב; נודע ביהודה קמא יו"ד נה, בדעת שמואל בגמ' שם נז ב, ורב אשי בגמ' שם נח א), היינו שלא גזרו על כתמים אלו (רש"י שם נט ב ד"ה אין), שהואיל והדבר שעליו נמצא הכתם טהור, אף על האשה לא גזרו טומאה (תוספות שם נח א ד"ה כרבי), או שהואיל וכתמים אינם מטמאים אלא מדברי חכמים (ראה לעיל: דינם וגדרם) לא גזרו אלא על דבר המצוי (רשב"א שם נז ב; מאירי שם, בפירוש הראשון), וכן הלכה (גמ' שם נח א; רמב"ם איסורי ביאה ט ז; טוש"ע יו"ד קצ י)[7].
  • ויש סוברים שהכתם טמא (רבי יעקב בגמ' שם ס ב).

כשאין בו שיעור לקבל טומאה[עריכה]

נמצא הכתם על דבר שאין בו שיעור לקבל טומאה, כגון בגד שאין בו שיעור של שלש אצבעות על שלש אצבעות - שאינו מקבל טומאה (ראה ערך בגד: שיעורו) - להלכה שכתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה אינו מטמא (ראה לעיל), אף כתם זה אינו מטמא (נדה ס ב; רמב"ם איסורי ביאה ט ז), ואף על פי שהבגד נקרע מבגד גדול המקבל טומאה, אינו מטמא (רא"ש שם ט ב, ותוספות רא"ש שם), כיון שעכשיו אינו מקבל טומאה (תורת הבית הארוך ז ד).

על בגדי צבעונים[עריכה]

כתם שנמצא על בגד צבוע - ואף צבוע מטבעו (חכמת אדם קיג י; לחם ושמלה קצ ס"ק טז) - נחלקו בו תנאים אם מטמא משום כתם (תנא קמא בתוספתא נדה (צוקרמאנדל) ח יב, וגמ' נדה סא ב), כל שהדם ניכר בהם (כן משמע מהלכות נדה לרמב"ן ד ו, ופסקי ריא"ז שם ח א ז); או שאינו מטמא (רבי יונתן בן יוסף בתוספתא שם, ובגמ' שם לגירסת רא"ש נדה ט א, ועוד; רבי נתן בר יוסף בגמ' שם, לגירסתנו), שאין הכתם ניכר בבגד צבוע כמראה דם גמור (רש"י שם ד"ה להקל; ריטב"א שם), ולא גזרו עליו חכמים (ריטב"א שם), ואף האשה טהורה (אשכול (אויערבך) א מד; כן משמע מהרמב"ם איסורי ביאה ט ז)[8], וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קצ י)[9].

הואיל וכתם הנמצא על בגדי צבעונים אינו מטמא, כתבו ראשונים שתלבש האשה בגדי צבעונים, כדי להצילה מכתמים (רמב"ם שם; רמ"א שם), ומהם סוברים שתקנת חכמים היא (רמב"ם שם).

צבע הבגד[עריכה]

בכל מין צבע, הכתם הנמצא עליו אינו מטמא (מעיל צדקה סב; שואל ומשיב מהדורה ג א שסב; ערוך השלחן שם מד), ואפילו עור הצבוע בידי שמים (שואל ומשיב שם; בית שלמה יו"ד ב לג), שאין הדם ניכר אלא על גבי צבע לבן (כן משמע מהאשכול שם מב; מעיל צדקה שם, על פי רש"י נדה כ א ד"ה מטלית ורמב"ם שם)[10], אבל בגד שנצבע בלבן, אינו נחשב בגד צבוע (קנאת סופרים, השמטות לשנות חיים קלד, והאלף לך שלמה יו"ד רכט).

שיעורם וצורתם[עריכה]

שיעור כתם על הבגד[עריכה]

שיעור הכתם שמטמא - בכתם שעל בגדה - נחלקו בו תנאים:

  • יש סוברים שאשה תולה סתם כתם במאכולת - כינה (רש"י שבת יב א ד"ה מאכולת ונדה יד א ד"ה מאכולת) או פרעוש (התרומה צד) - ואף כשלא הרגה מאכולת (רבי חנינא בן אנטיגנוס במשנה וגמ' נדה נח ב; רבי חנינא בן גמליאל בתוספתא נדה (צוקרמאנדל) ז ה; רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא שם וברייתא שם, לאחר שחזר בו), שהמאכולות מצויות (כן משמע מרבן שמעון בן גמליאל בתוספתא שם וברייתא שם), ושמא בעת שישבה או שנתהפכה נהרגה מאכולת ודם זה דם מאכולת הוא (רמב"ם איסורי ביאה ט כג ופירוש המשניות שם; הלכות נדה לרמב"ן ד טז), ועל כן כל כתם ששיעורו עד כגריס (ראה ערכו) של פול - והיינו פול שנכתש במכתשת או נגרס בריחיים ונחלק לשנים (כן משמע מרש"י נזיר נ ב ד"ה בש"א) - תולה אותו במאכולת וטהור (משנה וגמ' שם)[11], וכן הלכה (אשכול (אויערבך) א מא; רמב"ם שם ו,כג; הלכות נדה לרמב"ן שם; רא"ש שם ח ו; טוש"ע יו"ד קצ ה), אבל כתם יותר מכגריס אינה תולה בפשפש (כן משמע מטוש"ע שם ז)[12].
  • ודעת רבן שמעון בן גמליאל אינה תולה את הכתם במאכולת (תנא קמא במשנה שם, לפי הגמ' שם; רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא שם, וגמ' שם, לפני שחזר בו), ולכך אין שיעור לכתם (כן משמע מרבן שמעון בן גמליאל בגמ' שם, ורש"י ד"ה לדברי), ואף אם מצאה כתם כחרדל, הרי היא טמאה (רש"י שם).
  • ויש סוברים שאף ביותר מכגריס הכתם טהור, ולא נתנו שיעור לכתם (כן משמע מחכמים בתוספתא שם, וגמ' שם), ואפילו מצאה כתם כסלע או יותר - טהורה (רש"י שם ד"ה לדברי), ואמרו בתלמוד דהיינו עד כתורמוס - מין קטנית עגול כעדשה (כן משמע מרש"י ביצה כה ב ד"ה תורמוס), ושיעורו כמעה קטנה (רש"י שם; מעדני יום טוב נדה ח ו ג, בשם הערוך; ט"ז שם סק"ט), שכתם עד כתורמוס אינו מטמא, שיש לתלותו בפשפש (גמ' שם) שכתמו גדול (רש"י נדה שם ד"ה אמר ר"נ).

אף משהחמירו בנות ישראל על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים (ראה ערך זבה: בזמן הזה), כתם שאין בו שיעור כגריס אינו מטמא (רבנו ירוחם כו ב; רשב"ץ נדה נח ב), שלא החמירו אלא בראיה גמורה המטמאת מדין תורה, ולא בכתמים שטומאתם מדברי סופרים (ראה לעיל: הדין וגדרו. רבנו ירוחם שם). ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שאפילו תרצה האשה להחמיר ולטמא מחמת כתם שאין בו שיעור כגריס, יש למחות בידה (הלכות קטנות ב כב); ויש שכתבו שנהגו נשים להחמיר על עצמן ולטמא אף מחמת כתם פחות מכגריס (שלחן גבוה יו"ד קצ ס"ק כג).

כשיש ספק בשיעורו[עריכה]

כתם שיש ספק במדידת שיעורו, הולכים בו להחמיר - כדין ספק-חסרון-ידיעה (ראה ערכו) - והאשה טמאה (אמרי יושר א פח). אבד הכתם ויש ספק אם היה בו שיעור כגריס, האשה טהורה, שספק בכתמים שהם מדברי סופרים (ראה לעיל: שם) - הולכים בו להקל (חכמת אדם קיג כט; דברי מלכיאל ד סז).

כשהכתם ארוך וצר[עריכה]

היה הכתם ארוך - ולא מרובע כגריס (כן משמע מרמב"ם איסורי ביאה ט ו, וטוש"ע יו"ד קצ ה), ואף על פי שהוא צר ואין רחבו כרוחב הגריס (תורת הבית הקצר ז ד) - כל שיש באורכו כדי להצטרף לשטח של שיעור כגריס, הכתם טמא (כן משמע מנדה נט א; רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכן כל כתם שהוא מצורף במקום אחד ממש, כולו מצטרף לשיעור כגריס לטמא (תורת הבית הקצר שם).

היתה התפשטות הכתם פחות משיעור כגריס, אבל הוא צרור ועבה שאם ימעכוהו יתפשט לשיעור כגריס, כתבו אחרונים שאינו מטמא, כי קבעו חכמים לשער את הכתם כפי שהוא, ואפילו כתם עבה אינו מטמא אלא בשיעור כגריס משום לא-פלוג (ראה ערכו. סדרי טהרה שם ס"ק סא; לחם ושמלה שם לחם ס"ק כא, בשמו), ואפילו התפשט הכתם לאחר שבא לפני החכם ונעשה יותר משיעור כגריס, אינו מטמא, שקבעו חכמים לשערו כפי שבא לפנינו, שאם לא כן אשה שהורו לה היתר ושמשה עם בעלה, ואחר כך התפשט הכתם היו חוזרים ומטמאים אותה, ואין זה דרכי-נעם (ראה ערכו. סדרי טהרה שם).

טיפים-טיפים[עריכה]

נמצא הכתם טיפים-טיפים על בגדה, אין הטיפים מצטרפים לשיעור כגריס - ותולים כל טיפה במאכולת (טור יו"ד קצ) - והאשה טהורה (נדה נט א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

נמצא הכתם טיפים-טיפים על בשרה, הטיפים מצטרפים לשיעור כגריס (אשכול (אויערבך) א מא; בעלי הנפש, הכתמים ג).

כשעובר לבגד שתחתיו[עריכה]

כתם שאין בו שיעור כגריס, והוא עובר מבגד לבגד שתחתיו עד שאם נצרף את הכתמים שבשני הבגדים יהיה בשיעורם שיעור כגריס, אין הכתמים מצטרפים והכתם טהור, שהרי שני כתמים שבבגדיה אינם מצטרפים לשיעור, ואם נבוא לדון את הכתם שבשני הבגדים ככתם אחד, הרי הוא ככתם הבלוע בבגד עבה, ואין בו שיעור כגריס, שאף על פי שיש בו ריבוי דם, מאחר שלא התפשט בארכו ורחבו יותר מכגריס, לא חילקו חכמים בין כתם בלוע בבגד דק לבלוע בבגד עבה, ואינו טמא (פחד יצחק כ - כתם, מתשובת ר"מ קזיס ור"י אבוהב ודעת עצמו).

כשמאכולת בתוכו[עריכה]

מצאה כתם שגודלו יותר מכגריס - ואפילו היה בו שיעור שני גריסים (רא"ש נדה ח ח) - והיתה רצופה בו מאכולת, נחלקו בה אמוראים אם טמאה, שאינה תולה במאכולת אלא כתם עד שיעור ככגריס ולא כתם הגדול יותר (רבי חנינא בנדה נט א); או שטהורה, שדווקא כתם שאין רצופה בו מאכולת, אינה תולה אותו אלא עד שיעור כגריס, אבל אם רצופה בו מאכולת, הדבר מוכיח שחלק מהכתם דם מאכולת הוא, ואת השאר תולה במאכולת נוספת, כמו כל כתם (רבי ינאי בגמ' שם), וכן הלכה (בעלי הנפש, הכתמים ג; רא"ש שם; טוש"ע שם)[13].

כשאין הדם בצורה הראויה לבוא מהמקור[עריכה]

הכתם הנמצא על בשרה, אם היה כשיר - רצועה עגולה כצמיד (רש"י נדה נח א ד"ה כשיר); או טיפים-טיפים מסודרים זה אחר זה בעיגול (כן משמע מתוספות שם ד"ה כשורה, בשם ר"י) - או כשורה – שורות-שורות סמוכות זו לזו (רא"ש שם ח ב, ותוספות רא"ש שם, בשם רשב"ם); או טיפים-טיפים מסודרים זה אחר זה בשורה (תוספות שם, בשם ר"י; רא"ש שם ושם, בפירוש הראשון); או משוך בקו ישר כקורה ולא באלכסון (מאירי שם) - או טיפים-טיפים - מסודרים זה אחר זה בעיגול או בשורה (רא"ש שם ושם, בדעת הרשב"ם), או מעורבבים (תוספות שם, בשם ר"י) - או לרוחב יריכה - רצועה לרוחב הירך (כן משמע מרש"י שם ד"ה כרצועה, ורמב"ם שם ט) - נסתפקו בו בתלמוד אם הוא מטמא (רבי ירמיה בגמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה מהו, ורמב"ם ורמב"ן ומאירי שם), כיון שאם נפל מאותו מקום אינו עשוי ליפול באופן זה (כן משמע מרש"י שם ד"ה כרצועה, ורמב"ם שם, והלכות נדה לרמב"ן ד ט), ולהלכה פסקו ראשונים שטמא (רמב"ם ורמב"ן שם; רא"ש שם, בשם איכא דאמרי, השני; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים שו"ע שם ט). הוא הדין בכל דם הנמצא במקום שיכול להגיע מגופה (ראה לעיל: מקום מציאתם), אף על פי שצורתו באופן שאין דרך דם הנוטף מגופה להימצא כן, אינה תולה שבא ממקום אחר, ומחמירים בו אף על פי שהוא ספק (כן משמע מהרמב"ם ורמב"ן ושו"ע שם)[14].

תליה שאינם מן האשה[עריכה]

הרואה כתם - באופן שללא תליה יש לטמאה מחמתו - אם ניתן לתלות שהגיע מדבר אחר, ואינו דם שיצא ממקורה, תולה בו וטהורה (משנה נדה נח ב; רמב"ם איסורי ביאה ט יט; טוש"ע יו"ד קצ יח), שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל (משנה שם; רמב"ם שם), שכיון שטומאת כתמים אינה אלא מדרבנן - מקילים בהם (כן משמע מהגמ' שם נט א, ורש"י שם ד"ה לא; טוש"ע שם), ולכך תולה אפילו בדבר שרחוק לומר שהכתם בא משם (לחם ושמלה קצ ס"ק כג), ואף שמצאה הדם בשעת וסתה, תולה אותו כשיש לה במה לתלות (כן משמע מהרמ"א שם קפז ה).

כשרוב ימיה טמאים[עריכה]

אשה שרוב ימיה טמאים - היינו שאחרי מציאת הכתם היו רוב ימיה טמאים (תוספות נדה נז ב ד"ה ובמגעות, לגירסתנו); ויש שפירשו שדווקא אם קודם מציאת הכתם היו רוב ימיה טמאים (תוספות שם, לגירסת מהר"ם שם); ויש שפירשו שהיינו אשה שאין לה וסת, ורגילה לראות תדיר (מאירי שם) - יש מהראשונים שכתבו בביאור דברי תנאים, שאם ראתה כתם אין יכולה לתלותו שהגיע ממקום אחר (תוספות ותוספות רא"ש ורשב"א ומאירי שם, בביאור הברייתא שם), ודווקא לגבי קדשים וטהרות, שמחמירים בהם יותר, אבל לבעלה טהורה אף באופן זה (תוספות רא"ש ורשב"א ומאירי שם; פרדס רמונים בפתיחה לקצ תנאי ו אות ב, ובשפתי חכם קצ ס"ק טז; מרומי שדה נדה שם).

צורת התליה[עריכה]

כל דבר שצבעו אדום תולה בו את הכתם (כן משמע מנדה נט א, וטוש"ע יו"ד קצ כג), אם נתעסקה בדבר אדום (גמ' שם; רמב"ם איסורי ביאה ט כז; טוש"ע שם). וכן תולה בדם של בעלי חיים, כגון בהמה חיה ועוף - אם נתעסקה בהם (כן משמע ממאירי שם) - כגון ששחטה בהמה חיה או עוף (משנה נדה נח ב; רמב"ם שם כ; טוש"ע שם יח).

כשהכתם בצבע אחר[עריכה]

הבאה לתלות כתם בדבר שיכולה לתלות בו, הרי זה דווקא כשצבעו של הדבר שתולה בו הוא כצבע הכתם שמצאה, אבל לא בצבע אחר, שאם נתעסקה בדבר אדום, אינה תולה בו אלא כתם אדום, ולא כתם שחור (גמ' שם נט א; רמב"ם שם כז; טוש"ע שם כג).

כשאינו ידוע אם דומה לו[עריכה]

הבאה לתלות כתם שהוא בצבע שהתעסקה בו, ואין ידוע אם דומה לו ממש, נחלקו בה ראשונים:

  • יש סוברים, שאינה תולה את הכתם בדבר אחר אלא אם כן הם דומים ממש זה לזה (רמב"ן ותוספות רא"ש ומאירי וחידושי הר"ן נדה יט ב, בשם יש אומרים; רשב"א שם, ותורת הבית הארוך ז ד, בשם יש אומרים; טור יו"ד קצ, בשם יש אומרים), לפיכך יש להניח את הכתם בסמוך לדבר שבאה לתלות בו, כדי לראות אם הם דומים זה לזה (רמב"ן שם, בשם יש אומרים). ולדעתם, בזמן הזה שאין אנו בקיאים במראה דמים (ראה ערך דם נדה: מראיו), אינה תולה כתם בשום דבר מהדברים שאמרו חכמים שתולה בהם (רמב"ן שם ורשב"א ומאירי ותוספות רא"ש וטור וחידושי הר"ן שם, בשם יש אומרים).
  • ויש סוברים, שתולה מן הסתם כל כתם אדום בדבר אדום, וכל כתם שחור בדבר שחור (אשכול (אויערבך) א מא; בעלי הנפש, הכתמים ג; רמב"ן שם, בשם תוספות, ובהלכות נדה ד כג; רשב"א שם ושם; הלכות נדה לרא"ה ג; מאירי ותוספות רא"ש שם; ריטב"א וחידושי הר"ן שם, בשם תוספות, והסכימו עמם; טור שם), אפילו אינה בקיאה במראה דמים (בעלי הנפש שם; רמב"ן ותוספות רא"ש ומאירי וריטב"א וחידושי הר"ן שם; רשב"א שם ושם, ושו"ת החדשות צב), ואפילו בזמן הזה (רמב"ן ותוספות רא"ש ומאירי שם; רשב"א שם ושם), וכן הלכה (כן משמע משו"ע שם כג,ל).

מכה[עריכה]

תולה את הכתם במכה שיש לה בגופה (משנה נדה נח ב; רמב"ם שם כב; טוש"ע שם יא,יח), בין במכה שעל גופה מבחוץ (כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם יא), ובין במכה בחלל הגוף (סדרי טהרה קפז ס"ק יח, על פי פנים מאירות ב קכז), כגון באותו מקום (התרומה צב; שערי דורא נדה ו; כלבו קמה; רמ"א יו"ד קפז ה), או בטחורים (מהרי"ף פו), אפילו אינה יודעת שהמכה יכולה להוציא דם - תולה בה (התרומה שם; מרדכי נדה תשלה; שערי דורא שם; רמ"א שם), לפי שסתם מכה לפעמים מוציאה דם (ספר התרומה שם), והקילו חכמים בכתמים (התרומה שם; שערי דורא שם) כיון שהם מדרבנן (ראה לעיל: דינם וגדרם. מרדכי שם)[15].

במה דברים אמורים, במכה הנמצאת במקום שדם ממנה יכול להגיע אל מקום הכתם (גמ' שם א; כן משמע מהרמב"ם שם כה; טוש"ע שם יא,יח), שתיגע המכה במקום הכתם, בין כשהיא שוחה, בין מוטה, ובין עומדת (בעלי הנפש, הכתמים ג), וכן אם הדם יכול לנטוף מהמכה למקום הכתם (רש"י שם ד"ה בצוארה; בעלי הנפש שם; טוש"ע שם יח), אבל מכה שדמה אינו יכול להגיע אל הכתם - לא בנגיעה ולא בנטיפה (בעלי הנפש שם), כגון שהמכה על כתפה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם יא), והכתם על שוקה (רמב"ם שם) - אינה תולה בה (גמ' שם; טוש"ע שם).

בגד שישנה בו[עריכה]

בגד שפשטה אותו והתכסתה בו בלילה, תולה כל כתם שנמצא בו במכה הנמצאת בכל מקום בגופה, אפילו אינו כנגד המכה (בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן ד כא; טוש"ע שם טז), שאני אומר נתהפך ובא כנגד מכתה (בעלי הנפש שם; טוש"ע שם).

בבנה ובעלה[עריכה]

תולה את הכתם בבנה או בבעלה (משנה שם ב; רמב"ם שם כד; טוש"ע שם יט), שאם היה לבנה או בעלה מכה, תולה שמא נטף עליה דם מהמכה כששכבו יחד (רש"י שם יט ב ד"ה בבנה), וכן תולה במכה של אשה אחרת ששכבה אצלה (התרומה צב; סמ"ג לאוין קיא; מרדכי שם; שערי דורא שם; רמ"א שם), אך ללא מכה, אינה תולה בבנה ובעלה, ואף על פי שנתעסקו בדם או בצבע, שאינם שוכבים במיטה כשדם או צבע על ידיהם כשהם לחים (פרדס רמונים קצ שפתי כהן ס"ק לג).

אף כשלא שכבו יחד, תולה שבנה ובעלה נגעו בה בידם (רמב"ם שם, ופירוש המשניות שם; האשכול (אויערבך) א מב; הלכות נדה לרמב"ן ד יח; טוש"ע שם), ואף אם אינו ברי לה שנגעו בה, תולה שנגעו בה, לפי שדרכם ליגע בה (האשכול שם; טוש"ע שם), ואפשר שנגעו בה ולא ידעה (רמב"ם שם ושם; רמב"ן שם; מאירי שם), אלא אם כן ברור לה שלא נגעו בה (מאירי שם), ותולה הן בדם מכה שיש בהם (רמב"ם שם ושם; האשכול שם; רמב"ן שם; טוש"ע שם), הן בדם שנתעסקו בו (רמב"ם שם; האשכול שם; רמב"ן שם יח-יט), או בצבע שנתעסקו בו (האשכול שם; מאירי שם). אינה תולה בדם שנתעסקו בו אלא אם כן כשבדקו נמצא דם על ידיהם, אבל אם לא נמצא - אינה תולה (רמב"ן שם יט; מאירי נדה נז ב, בשם יש אומרים; טוש"ע שם), שכיון שאין שום דבר על ידיהם, היאך נתלה שהכתם בא מנגיעתם בה (בית יוסף שם), ואם נודע שהיה בהם דם לאחר שנתעסקו בו, אף על פי שבשעה שבאה לתלות בהם אין בהם דם, תולה שהיה בהם דם בשעה שנגעו בה (ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק לג); וכן אם לא ידוע כלל אם היה דם על ידיהם, כגון שאינם כאן או שהתרחצו, תולה שהיה בהם דם (פרדס רימונים שם)[16].

היו בנה ובעלה עסוקים בדבר שדרכו להינתז, כגון ששחטו בעל חיים, תולה את הכתם בדם שניתז עליה מחמתם, אף על פי שלא נמצא בהם דם (בית יוסף ושו"ע שם), ואפילו אינה יודעת שעברה בצידם, לפי שמן הסתם עברה בצידם (לחם ושמלה שם ס"ק כח).

נתעסקה בדם וצבע[עריכה]

אינה תולה כתם אלא בדבר שיש אפשרות שיהיה ממנו כתם כגודל הכתם שמצאה, אבל נתעסקה במועט, אינה תולה בו מרובה (נדה נט א; רמב"ם שם כו; טוש"ע שם כו), ואם אינה יודעת מה היה שיעור הדבר שנתעסקה בו, אם היה כגודל הכתם שמצאה, תולה בו, מפני שספק כתמים להקל (בעלי הנפש, הכתמים ג; תורת הבית הארוך שם; בית יוסף שם כז; רמ"א שם).

שתי נשים שנתעסקו בדבר שאין בו אלא כסלע דם, ונמצא דם כסלע על כל אחת מהן, שתיהן טמאות (נדה נח ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם כה), ואף על פי שנתעסקו בדם זו אחר זו (תוספות שם ד"ה מאי, ורשב"א שם, ותוספות רא"ש שם, בשם רבנו תם), שאי אפשר לתלות את שני הכתמים בדם שנתעסקו בו, ואי אפשר לטהר אחת מהן, ולטמא את השניה שאיזו מהן נטהר (רש"י שם ד"ה סלע).

בשבעה נקיים[עריכה]

המוצאת כתם בימי ספירת שבעה נקיים (ראה ערך זבה: טהרתה) סותרת מחמתו את ספירתה (כן משמע מנדה ס א, ורמב"ם איסורי ביאה ט כט) מדרבנן (כן משמע מחוות דעת קצו סק"ג), ואותו יום שמצאה בו כתם אינו עולה לספירתה מן התורה (סדרי טהרה קצו ס"ק לד), שאף על פי שכתם אינו מטמא מן התורה (ראה לעיל: דינם וגדרם), שבעה נקיים צריכים להיות בלא דם כלל (כן משמע מסדרי טהרה קצד סק"ד).

תלייה בדבר אחר[עריכה]

כתם שנמצא בשלשת הימים הראשונים של שבעה נקיים, ויש במה לתלותו ולומר שאינו דם שיצא מהמקור (ראה לעיל: תליה שאינם מן האשה), נחלקו ראשונים אם תולים אותו בדבר אחר:

  • יש סוברים שבשלשת הימים הראשונים לספירתה - היינו, עד סוף היום השלישי, ואין אומרים בזה שמקצת-היום-ככולו (ראה ערכו. אבן שתיה נו) - אין תולים את הכתם בדבר אחר (התרומה צב; מרדכי נדה תשלה; רמ"א יו"ד קצ מא, ושם קצו י), ששלשת הימים הראשונים צריכים להיות נקיים לגמרי (התרומה שם; מרדכי שם; רמ"א שם קצו י), כדי לדעת שבוודאי פסק הדם מהמקור (התרומה שם; מרדכי שם), שבשלשת הימים הראשונים מעיינה בחזקת פתוח (דרכי משה שם סק"א; לבוש שם י; באר הגולה שם; סדרי טהרה קצ ס"ק עד, ושם קצו ס"ק לד), והיא מוחזקת רואה (לבוש שם), שאין מעינה מוחזק כסתום אלא לאחר שלשה ימים (סדרי טהרה שם ושם) שלא ראתה בהם דם (תפארת צבי שם יו"ד כד), ולא הרגישה בהם ביציאת דם (סדרי טהרה קצ ס"ק עד).
  • ויש סוברים, שאף כתם שנמצא בשלשת הימים הראשונים לספירת שבעה נקיים, תולים אותו בדבר אחר (תורת הבית הארוך ז ד, ובית יוסף יו"ד קצ א, לפי דרכי משה שם).

במסולקות דמים[עריכה]

מעוברת או מניקה או זקנה שמצאה כתם, אף על פי שהיא מסולקת דמים - היינו, שאין דם מצוי בה (כן משמע מרש"י נדה ד ב ד"ה ד' נשים) - הרי היא טמאה (גמ' שם ה א; רמב"ם איסורי ביאה ט ה, ומטמאי משכב ג ח; כן משמע מטוש"ע יו"ד קצ מה,מט,נב).

קטנה שהגיעה זמנה לראות[עריכה]

קטנה שהגיעה זמנה לראות - היינו, משהגיעו ימי הנעורים (גמ' שם) - ומצאה כתם, טמאה (גמ' שם; טור שם). ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים, שאפילו לא ראתה דם מעולם, הרי היא טמאה (רשב"א נדה ט ב, ותורת הבית הארוך ז ד; מאירי שם י א; ריטב"א שם ה א; טור שם).
  • ויש סוברים, שאינה טמאה אלא אם כן ראתה כבר דם (מאירי שם, בשם יש אומרים; ריטב"א שם, בשם יש אומרים; רשב"ץ נדה י א, בשם הרא"ה), מהם שכתבו שטמאה אף אם לא ראתה אלא פעם אחת (מאירי שם, בשם יש אומרים); ומהם שכתבו שטמאה דווקא אם ראתה פעמיים (ריטב"א שם, בשם יש אומרים).

נערה שלא הביאה שתי שערות[עריכה]

קטנה שהגיעה לגיל י"ב שנים ויום אחד - שמאז היא נעשית גדולה, לסוברים כן (ראה ערך גדולה: השנים) - ולא הביאה שתי שערות - שהן סימני גדלות שלה (ראה ערך הנ"ל: הסימנים) - נחלקו בה ראשונים:

  • יש סוברים, שחשובה היא שהגיע זמנה לראות, וכתמיה טמאים (רש"י נדה ה א ד"ה אין; ריטב"א שם), שחוששים שמא היו לה שתי שערות ונשרו (נחלת אבות י).
  • ויש סוברים שעדיין חשובה היא קטנה, וכתמיה טהורים (תורת הבית הארוך שם; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), כשם שהיא חשובה קטנה לשאר דיני התורה, ואין חוששים שמא היו לה שתי שערות ונשרו, שלעניין איסורים מדרבנן אין חוששים שמא נשרו (תורת הבית הארוך שם), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קצ ב), ומכל מקום, כל שהיא בת י"ב שנה ויום אחד ולא נבדקה, חזקה שהביאה סימנים (תורת הבית הארוך שם; טור שם).

קטנה שהביאה שתי שערות[עריכה]

קטנה שאינה בת י"ב שנים ויום אחד, שהביאה שתי שערות, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים, שחשובה היא שהגיע זמנה לראות, וכתמיה טמאים (רש"י שם); ויש סוברים שעדיין חשובה היא קטנה, וכתמיה טהורים (תורת הבית הארוך שם; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), כשם שהיא קטנה לשאר דיני התורה (כן משמע מתורת הבית הארוך שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

קטנה[עריכה]

קטנה שלא הגיע זמנה לראות, שמצאה כתם - טהורה (רבי מאיר בתוספתא נדה (צוקרמאנדל) ג א, לגירסתנו; רבי חנניא בן אנטיגנוס בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאינה מטמאת טהרות (כן משמע מהגמ' שם; מאירי שם), ואינה אסורה לבעלה (רמב"ם שם; מאירי שם; טוש"ע שם), אפילו סדינים שלה מלוכלכים בדם (רב יהודה אמר שמואל בשם רבי חנינא בן אנטיגנוס נדה שם; טור שם), ואפילו יש עליהם הרבה דם (בדי השלחן קצ ס"ק כג)[17]. בטעם הדבר נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שלא גזרו כלל על כתמים של קטנה (רש"י שם ד"ה אין, לפי ש"ך שם סק"ג; תורת הבית הארוך ז ד; טוש"ע שם), הואיל ואין דם מצוי בה (כן משמע מרש"י שם).
  • ויש סוברים שכתמים של קטנה תולים אותם בדם שבא ממקום אחר, כגון שעברה בשוק של טבחים או שהתעסקה בדם, שאף אם אין דבר ידוע שאפשר לתלות בו, תולים שאירע דבר ולא נתנה דעתה על כך (רש"י שם, לפי ב"ח שם; תוספות שם ג א ד"ה והא; רשב"א שם), הואיל ואין דם מצוי בה (כן משמע מרש"י שם).

כשראתה דם[עריכה]

קטנה שלא הגיע זמנה לראות, אפילו ראתה דם פעם אחת, כתם שמצאה לאחר מכן טהור (נדה י א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שלא ראתה אלא פעם אחת, אין היא מוחזקת כרואה (רש"י שם ד"ה כתם).

ראתה פעמיים, נחלקו בה אמוראים אם כתמה טמא (חזקיה בגמ' שם); או טהור (רבי יוחנן בגמ' שם; רבי שמעון בן יהוצדק בגמ' שם י ב), וכן הלכה (כן משמע מגמ' שם י ב, ורש"י ד"ה ה"ג).

קטנה שלא הגיע זמנה לראות, והיתה שופעת דם, אפילו במשך כמה ימים, אין זה אלא כראיה אחת, שאם מצאה כתם, הרי היא טהורה (גמ' שם י ב; כן משמע מרמב"ם מטמאי משכב ד ב; טוש"ע יו"ד קצ ג).

קטנה שלא הגיע זמנה לראות, שראתה כמה פעמים והוחזקה רואה, שכתמה טמא, ולאחר מכן פסקה מלראות תשעים יום, חוזרת לקדמותה, וכתמה טהור (תורת הבית הארוך והקצר ז ד, על פי גמ' שם ט ב; טוש"ע שם ד), שהפסק זה מוכיח שהדמים הראשונים היו מקרה של דמים יתרים, ואין היא מוחזקת רואה מחמתם (תורת הבית הקצר שם), ואף לאחר מכן, אין כתמה טמא אלא אם כן תחזור ותראה שלש פעמים (תורת הבית הארוך והקצר שם; טוש"ע שם), ואף אם חזרה וראתה פעם אחת או פעמיים באותו זמן שהיתה רגילה לראות בו קודם, אינה חוזרת להיות מוחזקת (תורת הבית הארוך שם; ש"ך שם סק"ה).

כתם הבא מכמה נשים[עריכה]

שלש נשים שלבשו חלוק אחד בדוק - או שישבו על ספסל אחד בדוק (משנה נדה נט ב; טוש"ע יו"ד קצ מט) - זו אחר זו, ואחר כך נמצא עליו כתם, כולן טמאות (משנה שם; רמב"ם איסורי ביאה ט לב; טוש"ע שם), והוא שאין אחת מהן יכולה לתלות בחברתה, כגון שלא היתה בדיקה ביניהן (תורת הבית הקצר ז ד, כן משמע מטוש"ע שם מ).

כשגובהן שונה[עריכה]

שתי נשים, אחת ארוכה ואחת קצרה, שלבשו חלוק בדוק אחד, זו אחר זו, ולא בדקו ביניהן, ונמצא בו כתם כנגד אותו מקום לארוכה, שתיהן טמאות (גמ' שם נח א; טוש"ע שם מח), שהרי לשתיהן הכתם מאותו מקום ולמטה (טוש"ע שם). היה הכתם כנגד אותו מקום של הקצרה או תחתיו, ולמעלה מאותו מקום של הארוכה, הקצרה טמאה והארוכה טהורה (גמ' שם; טוש"ע שם).

כשישנו במטה אחת[עריכה]

שלש נשים שישנו במטה אחת, משולבות - היינו תכופות ודבוקות יחד (רש"י נדה סא א ד"ה א"ר אמי; רא"ש שם ט ד), או שרגליהן מעורות זו בזו (תורת הבית הקצר ז ד; טוש"ע שם נ) - ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות (משנה נדה ס ב, וגמ' שם סא א; טוש"ע שם), שכיון שהן משולבות, אין ידוע מקומה של כל אחת ואחת (בעלי הנפש, הכתמים ב; תורת הבית הארוך שם), ואפשר שדם זה בא מכל אחת משלשתן (תורת הבית הארוך שם והקצר שם), ואפילו נמצא הדם תחת הפנימית, חוששים שמא הוא מהחיצונה (רש"י שם).

שלש נשים שישנו במטה אחת, כשאינן משולבות, אם עלו למיטה דרך מרגלותיה - שכל אחת עלתה כנגד מקומה (בעלי הנפש שם), ולא עברה במקום חברתה (רש"י שם ד"ה אימתי) - נמצא דם תחת האמצעית, כולן טמאות (משנה שם; רמב"ם איסורי ביאה ט לד; טוש"ע שם), שמתוך שינה הן דוחקות זו את זו, ושמא באה הפנימית למקום האמצעית, או שהחיצונה באה למקום האמצעית (תורת הבית הארוך והקצר שם; רא"ש שם, בשם הראב"ד). נמצא דם תחת הפנימית, שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה, נמצא תחת החיצונה, החיצונה והאמצעית טמאות והפנימית טהורה (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם), שאין חוששים שמא הגיעה החיצונה עד מקום הפנימית, או הפנימית למקום החיצונה (לחם ושמלה שם לחם ס"ק קעה), וכן אין חוששים שמא התהפכו הנשים מתוך שינה ונעשו משולבות (תורת הבית הארוך שם; ש"ך שם ס"ק סח), ואם עלו למיטה דרך החיצונה, נמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות (משנה ורמב"ם וטוש"ע שם), שאף אם נמצא דם תחת החיצונה, הפנימית טמאה, שמא כשעברה במקום החיצונה נטף ממנה דם (רש"י שם ד"ה אבל; טוש"ע שם).

שלש נשים שישנו במיטה אחת, ונמצא כתם על הסדין שהתכסו בו - כולן טמאות, אף על פי שאינן משולבות, לפי שהסדין עשוי להתהפך (רא"ש שם; טוש"ע שם נ). נמצא כתם על הסדין שעל המיטה, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שכולן טמאות, שאף הסדין שעל המיטה עשוי להתהפך (תורת הבית הארוך והקצר שם; רא"ש וטור שם, בשם הראב"ד); ויש סוברים, שסדין שפרוס על המיטה אינו עשוי להתהפך (רא"ש שם; כן משמע מהשו"ע שם).

שלש נשים שישנו במיטה אחת ונמצא בה כתם, באופנים שכולן צריכות לחשוש שמא הכתם הגיע מהן, שנינו במשנה שאם בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה, היא טמאה ושתיהן טהורות (משנה נדה ס ב), שחברותיה תולות בה את הכתם (רש"י שם ד"ה והוא וד"ה בעלה פטור). בדיקה זו, נחלקו בה אמוראים:

  • יש סוברים שחברותיה תולות בה את הכתם דווקא אם בדקה עצמה ב"שיעור וסת" (ראה ערך נדה. רב יהודה בשם רב בגמ' שם) למציאת הכתם (רש"י שם ד"ה והוא; בעלי הנפש שם; הלכות נדה לרמב"ן ד לט), שקנחה עצמה תיכף למציאת הדם בעד שהיה כבר בידה, ולא בדקה בהכנסת העד לחורים ולסדקים, שאם בדקה בחורים ובסדקים, כבר שהתה לאחר מציאת הכתם עד שנמצאה טמאה (כן משמע מהגמ' שם יב א, ורש"י שם ד"ה לקינוח, ותוספות שם ס ב ד"ה והוא, ורמב"ם שגגות ה ו, ותורת הבית הארוך ז ד, וטוש"ע שם נא).
  • יש סוברים שאפילו בדקה עצמה מיד לאחר מציאת הכתם ונמצאה טמאה, אין מחזיקים שהיתה כבר טמאה מעט לפני הבדיקה (רבי אושעיא בגמ' שם, לפי רש"י שם), שאין הלכה כמשנה זו, אלא אף על פי שבדקה אחת מהן מיד לאחר שנמצא הכתם ונמצאה טמאה, אין האחרות תולות בה, וכולן טמאות (רש"י שם).
  • ויש סוברים שהלכה כמשנה זו, אלא שאפילו בדקה עצמה מיד אין מחזיקים שהיתה כבר טמאה מעט לפני הבדיקה, ואין הבדל בין בדקה מיד ללא בדקה מיד, ואפילו לא בדקה מיד, חברותיה תולות בה (רא"ש שם, בדעת רבי אושעיא).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים, שחברותיה תולות בה דווקא אם בדקה עצמה מיד לאחר מציאת הכתם (בעלי הנפש שם; רמב"ם שם; רמב"ן שם; תורת הבית הארוך שם; שו"ע שם) כשיעור וסת (בעלי הנפש ורמב"ן ותורת הבית), וכן הלכה (שו"ע שם); ויש פוסקים שאפילו לא בדקה מיד לאחר מציאת הכתם, חברותיה תולות בה (רא"ש שם; כן משמע מהטור שם; בית יוסף שם, בשם רבנו ירוחם שכתב בשם התוספות).

כשניתן לתלות בשאינן מסולקות דמים[עריכה]

כתם הבא מכמה נשים, והיתה אחת מהן מסולקת דמים, הרי היא תולה בחברותיה הראויות לראות (משנה שם ס ב, וגמ' שם; רמב"ם שם לג; טוש"ע יו"ד קצ מט,נב). ואף אם יש לזו שאינה מסולקת דמים וסת (ראה ערכו) קבוע (ראה ערך וסת), ונמצא הכתם שלא בעת וסתה, חברתה שמסולקת דמים תולה בה, שאין היא מסולקת דמים לגמרי שלא בעת וסתה (פרי דעה שם שפתי לוי ס"ק עא).

כשכולן מסולקות דמים[עריכה]

כתם הבא מכמה נשים, והיו כולן מסולקות דמים - כולן טמאות (משנה שם, וגמ' שם; טוש"ע שם נב), ואפילו כל אחת מהן מסולקת דמים מטעם אחר, כגון שאחת זקנה ואחת מניקה (טוש"ע שם), ואף אם היתה האחת זקנה מופלגת, אינה תולה בזקנה שאינה מופלגת, שלא חילקו חכמים בכך (בדי השלחן שם ס"ק תפח).

כשאחת מהן נדה או זבה[עריכה]

כתם הבא מכמה נשים, ואחת מהן נדה (ראה ערכו), או זבה (ראה ערכו) קטנה ביום הראשון לראיתה (ראה ערך זבה: זבה קטנה), תולים בה את הכתם (משנה נדה נט ב, וגמ' שם ס א; רמב"ם שם כט; טור שם), אף אם זו שבאה לתלות בה אינה טהורה לגמרי אלא שהיא בספירת שבעה נקיים (בית יוסף ושו"ע שם), שבאיסור דרבנן תולים קלקלה במקולקל, שכיון שהיא כבר טמאה אף בלא כתם זה, תולים בה את הכתם (רש"י שם נט ב ד"ה הרי, ושם ס א ד"ה ושוין; רמב"ן ורשב"א שם ס א).

כתם הבא מכמה נשים, ואחת מהן זבה קטנה ביום השני לראיתה, או זבה גדולה ביום השביעי לספירת שבעה נקיים (ראה ערך זבה: טהרתה), נחלקו תנאים אם תולים בה את הכתם (רבן שמעון בן גמליאל בגמ' שם ס א), שתולים קלקלה במקולקל, אף על פי שמחמת התליה היא מתקלקלת יותר, כיון שעכשיו טמאה היא (רש"י שם ד"ה בשני וד"ה ובסופרת; רשב"א שם), וכן הלכה (בעלי הנפש, הכתמים ג; הלכות נדה לרמב"ן ד לב; תורת הבית הארוך ז ד; טוש"ע שם מב)[18]; או שאין תולים את הכתם בטמאה (רבי בגמ' שם), שכיון שהטמאה מתקלקלת יותר מחמת הכתם, אין אומרים שתולים קלקלה במקולקל (רש"י שם ד"ה רבי, שכן סובר רב אדא בדעת רבי; רשב"א שם, שכן סובר רב חסדא בדעת רבי), או שכיון שבידה לטבול, הרי היא כטהורה, ואין אומרים בה שתולים קלקלה במקולקל (רשב"א שם, שכן סובר רב אדא בדעת רבי), או שלדעתם אין כלל שתולים קלקלה במקולקל (רמב"ן שם, שכן סובר רב חסדא בדעת רבי).

כשאחת מהן גויה[עריכה]

כתם הבא מכמה נשים ואחת מהן גויה, תולים בה את הכתם (משנה נדה נט ב; רמב"ם שם כט; טוש"ע שם מא), לפי שגויה אינה בודקת את עצמה, ואינה יודעת באיזה יום היא רואה ובאיזה יום היא פוסקת לראות (בעלי הנפש, הכתמים ג), לכן לעולם היא מוחזקת שמעיינה פתוח (פרדס רמונים קצ שפתי חכם ס"ק מט, בפירוש הראשון בדעת בעלי הנפש שם)[19]. ונחלקו תנאים באיזו גויה מדובר:

  • יש סוברים שאין תולים אלא בגויה הרואה (תנא קמא בגמ' שם, לפי רב ורבא בגמ' שם), היינו שהגיע זמנה לראות וראתה (רש"י שם ס א ד"ה הרואה; בעלי הנפש שם; רשב"א נדה נט ב, ותורת הבית הארוך ז ד), אבל לא הגיע זמנה לראות, אף על פי שראתה, או הגיע זמנה לראות ולא ראתה, אין תולים בה, שאין דמים מצויים בה (לבוש שם מא), וכן הלכה (טוש"ע שם).
  • יש סוברים שתולים דווקא בגויה שהגיע זמנה לראות (רבי מאיר בגמ' שם), ואפילו לא ראתה (רש"י שם ד"ה תריץ).
  • ויש סוברים שתולים אף בגויה שלא הגיע זמנה לראות, ואף אם עדיין לא ראתה (תנא קמא בגמ' שם, לפי רב ששת בגמ' שם ס א, ורש"י ד"ה ראויה וד"ה ותסברא).

כשאפשר לברר שאינו דם[עריכה]

כל כתם הנמצא על בגד, אם הוא ספק דם ספק צבע אדום, מעבירים עליו שבעה סממנים (ראה להלן), אם עבר או דהה, הרי זה כתם דם וטמאה, ואם עמד כמות שהוא, הרי זה צבע (כן משמע מהמשנה נדה סא ב; רמב"ם איסורי ביאה ט לו; טוש"ע יו"ד קצ לא), שהעברת הסממנים מבררת שאין זה דם, הן לעניין טהרת הבגד, והן לעניין טהרת האשה לבעלה (רמב"ם שם; מגיד משנה שם; רשב"א וריטב"א שם; שו"ע שם); ויש סוברים, שאין בדיקה זו מבררת לעניין טהרת האשה, אם הכתם טמא או טהור (ראב"ד שם; רמב"ן נדה סב א; הגהות מימוניות שם, בשמו ובשם רבינו שמחה; בדק הבית שם; מאירי שם סא ב), שאין בדיקת סממנים דבר ברור כל כך שנטהר בו את האשה (מאירי שם; הגהות מימוניות שם, בשם הרמב"ן), ומה ששנינו שאם עמד כמות שהוא הרי זה צבע, היינו שדינו כצבע (ר"ן סנהדרין מט ב).

שבעת הסממנים המבררים את הכתם אם דם הוא או צבע, הם: רוק תפל, היינו של מי שלא טעם כלום כל אותו היום קודם לכן - שאין לו טעם (רש"י שם ד"ה רוק), והשינה ממררת את הרוק ומחזקת אותו (רש"י שם סג א ד"ה לאפוקי); ומי גריסים, היינו לעיסת גריסים של פול שנחלקו - שנפרדו מן הקליפה (רש"י שם סב א ד"ה לעיסת), ולועסים וכוססים אותם ומשפשפים אותו בהם (רש"י שם, וסנהדרין מט ב ד"ה ומי גריסין); ומי רגלים שהחמיצו - היינו, שהסריחו (רש"י סנהדרין שם ד"ה ומי רגלים); ונתר - היינו, מין אדמה לבנה (רש"י שבת טז א ד"ה נתר); ובורית, וקמוניא, ואשלג (משנה נדה שם; רמב"ם שם).

אופן נתינתם, שיכסכס שלש פעמים לכל אחד ואחד - היינו, שצריך לשפשף את הבגד שלש פעמים בין שתי ידיו, כדרך כיבוס בגדים, שכופל צדו עם צדו, ומשפשף ומוליך ומביא (רש"י נ שם ד"ה לכסכס וד"ה שלש), ואם העבירם שלא כסדר שנשנו במשנה, או שהעביר שבעה סממנים כאחת, לא עשה ולא כלום (משנה שם; רמב"ם שם), הקדים אחרונים לראשונים, אלו שהעביר באחרונה, שהם הראשונים, עלו לו, וחוזר ומעביר אחריהם האחרונים שהקדים, עד שיעברו השבעה על הסדר (כן משמע מהגמ' שם; רמב"ם שם).

בזמן הזה, כתבו הפוסקים שאין לנו העברת סממנים, מפני שאין אנו בקיאים בקצת משמותם (בית יוסף ושו"ע שם לא).

כשעובר על ידי רוק[עריכה]

כתם שעובר על ידי רוק, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שאם הכתם עובר מיד כשרוקקים עליו, הרי זה סימן שאין זה דם (של"ה שער האותיות ק - קדושת הזיווג, על פי שלטי הגבורים שבועות ב א בדפי הרי"ף אות א; צמח צדק יו"ד קצ לא); ויש סוברים שאין לסמוך על בדיקה זו (דבר שמואל רכו; בית לחם יהודה קצ ס"ק יג), שאין לנו קבלה עליה שמועילה (דבר שמואל שם).

בעד בדיקה[עריכה]

המוצאת דם בעד בדיקה (ראה ערך בדיקת אשה: העד) שבדקה בו עצמה, טמאה מן התורה בוודאי, ואינו ככתמים שאינם מטמאים מן התורה (ראה לעיל: דינם וגדרם. כן משמע מנדה נז ב). ונחלקו הדעות, אם אף כשלא יודעת שהרגישה טמאה מן התורה, שתולים שהרגישה וסברה שהוא הרגשת עד (רמב"ם איסורי ביאה ט א, לפי סדרי טהרה קפג סק"ב, וחוות דעת קצ סק"א; כן משמע משו"ת הרשב"א החדשות צט); או שאינה טמאה מן התורה אלא כשהרגישה בשעת הבדיקה, אלא שאף על פי כן יש להקל בזה באופנים שונים - כגון שהכניסה העד בעומק, ויש לומר שטעתה בהרגשה (סדרי טהרה קפג סק"ב) - משום שיש לתלות ההרגשה בהרגשת העד (כן משמע מהגהות מימוניות שם ד כז, בשם מהר"ם מרוטנברג).

כתם זה שמטמא האשה מן התורה, הוא אפילו אין בכתם שיעור כגריס טמאה (כן משמע מהגמ' שם), ואפילו אין הכתם אלא כחרדל (מאירי וריטב"א שם א; טוש"ע יו"ד קצ לג), ואפילו פחות מזה (כן משמע מרש"י שם יד ב ד"ה אף וטור שם), ואפילו הוא עגול (הלכות נדה לרמב"ן ד מה; מאירי שם; טוש"ע שם), כדרך כתם דם מאכולת, שאין לתלות שאירע הכתם מחמת מאכולת שנמצאה באותו מקום, שאותו מקום אין מאכולת מצויה בו (כן משמע מהגמ' שם יד א).

כשמצויות כיני ערוה[עריכה]

במקום שמצויות שם כינים קטנות בשיער הסמוך לאותו מקום, ומוצאת האשה תמיד בבדיקת עד באותו מקום כתמי דם קטנים מאד שאין דרך שיבואו מגופה, ומוצאת כן אף כשמקנחת במקום שיער מבחוץ, כתבו אחרונים שיכולה לתלות אותם הכתמים הקטנים שמוצאת על העד באותן כינים ולטהר (שב יעקב לו ולט), ואף שאמרו שדם על העד מטמא ואין לתלותו במאכולת משום שאין מצויות מאכולות באותו מקום (ראה לעיל) לא אמרו כן אלא בזמנם, שאפשר שלא היו כינים אלו מצויות, והרי כינים אלו טבען להיות במקום שיער, ובזמנם היו הנשים רגילות לגלח שער הערוה, ואף אם היו כינים אלו מצויות, לא היה לדם שיער להיסרך בו שם, וגם אם היה שם דם, האשה הבודקת היתה יכולה לדייק שלא ליגע בעד סמוך לאותו מקום, אבל בזמן שיש שיער הערוה, ומצויות בו כינים אלו, ודמן נסרך בשיער, ומחמת השיער אי אפשר לאשה לדייק שלא יגע העד בשיער, אשה שמוצאת כתמים קטנים אלו אף כשמקנחת השיער מבחוץ, תולה באותן כינים גם בבדיקה באותו מקום, אם אינה בשעת וסתה, וטהורה (שב יעקב שם לו).

הערות שוליים[עריכה]

  1. לג, טורים תרנט-תתנה.
  2. ללימוד נוסף, ראה גמ' שם נז ב.
  3. ויש מהראשונים סוברים שאין האשה טמאה מן התורה מחמת כתם זה (הגהות מימוניות איסורי ביאה ד טז, בשם מהר"ם, לפי שו"ת מהר"ם לובלין ב, ופלתי קפג סק"א; כן משמע מהשואל בשו"ת הרשב"א שם).
  4. ויש מהראשונים סוברים שאין הכתמים אוסרים את האשה לבעלה, ולא גזרו על הכתמים אלא לעניין שמטמאת טהרות - כשם שאין נדה מטמאת מעת לעת אלא לעניין טהרות (ראה ערך נדה), שאף מעת לעת גזירה מדברי חכמים היא (בעלי הנפש, הכתמים, פתיחה, בשם יש אומרים) - ולכן לדעתם, אין גזירת כתמים נוהגת בזמן הזה (האשכול (אויערבך) נדה, בתחילתו, בדעת הרי"ף; רמב"ן שם, בשמו; בעלי הנפש שם, בשם יש אומרים), ומהם שצידדו לומר, שבזמן שנוהגים כתמים לעניין טהרות, מתוך שגזרו על טהרות, גזרו אף לעניין איסור לבעלה (האשכול שם).
  5. אם הרואה כתם מטמאת בכל אלו אף למפרע, ראה ערך טומאה למפרע: ברואה כתם. אם בגד שנמצא עליו כתם מטמא למפרע, ראה ערך הנ"ל: בשאר טומאות.
  6. ויש שכתב שאם ניכר בה שאומרת אמת, חוששים לדבריה (ערוך השלחן שם כ).
  7. ויש מהראשונים שפסק כדעה החולקת (בעלי הנפש, הכתמים ב).
  8. ויש מהראשונים סוברים שלא הקלו בכתם הנמצא על בגדי צבעונים אלא לעניין הבגד, שלא יטמא טהרות הנוגעות בו, אבל האשה טמאה (הגהות מימוניות שם, בשם רבינו שמחה וראב"ן, ובדעת הרמב"ן).
  9. ויש הפוסקים כדעה החולקת (הלכות נדה לרמב"ן ד ו, לפי רא"ש שם; מאירי שם, בשם מקצת גדולי הדורות; ריטב"א שם).
  10. ויש מהאחרונים הסובר שהואיל והטעם לכך שכתם הנמצא על בגד צבוע אינו מטמא, הוא לפי שאין הדם ניכר בו, אם הוא צבע שמראה הדם ניכר בו, הרי היא טמאה (מקור חיים שם ס"ק מח; דרכי תשובה שם ס"ק סב, בשמו).
  11. על שיעור גריס שמשערים בו את הכתם, והאם משערים בגריס מסוים או בכל גריס שהוא, ראה ערך גריס.
  12. ויש מן הראשונים הסובר שאיננו בקיאים בשיעור גריס, ולכן יש לשער בכתמים לפי שיקול הדעת, בשיעור שלא יתכן שבא מדם מאכולות או פרעושים (יראים כו).
  13. ויש הפוסקים כדעה החולקת (רמב"ם שם כג; כלבו פה).
  14. ויש החולקים וסוברים שאינו מטמא (רא"ש שם, בשם איכא דאמרי, הראשון; מאירי שם, בסתם).
  15. ויש מהאחרונים הסובר שאינה תולה אלא במכה שיודעת בה שיכולה להוציא דם (חכם צבי מו).
  16. ויש מהראשונים סוברים שאם היו עסוקים בדם, תולה בהם אף אם הם לפנינו ולא נראה בהם דם, שמא היה עליהם דם ונתקנח בה (כן משמע מהרמב"ם שם; מאירי שם).
  17. ויש הגורסים בדעת תנאים החולקים וסוברים שהיא טמאה (הגהות הגר"א לתוספתא שם, בדעת רבי מאיר).
  18. ויש מהראשונים הפוסק כדעה החולקת (רמב"ם איסורי ביאה ט כט).
  19. לטעמים נוספים, ראה: רש"י נדה נט ב ד"ה הרי; רמב"ן שם; בית יוסף שם, בדעת הרשב"א.