ויקישיבה:ארגז חול

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מיקרופדיה תלמודית:טומאה בלועה טהרה בלועה[עריכה]

ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - טומאה הבלועה בתוך דבר אחר, לענין שאינה מטמאה אחרים, וכן דבר טהור הבלוע בתוך דבר אחר, לענין שאינו מקבל טומאה

הדין וגדרו[עריכה]

טומאה בלועה[עריכה]

טומאה בלועה אינה מטמאה (חולין עא א-ב, ושם עב א; נדה מב א-ב; רמב"ם טומאת מת א ח, ושם כ ב, וכלים יד ד, ומקואות ב ח) - לא את מי שהטומאה בלועה בו (חולין עא ב, ורש"י ד"ה מי ונדה שם, ורמב"ם טומאת מת שם), ולא את האדם הנוגע בה במקום בליעתה (ראה חולין עב א).

כיצד, אדם שבלע טבעת טמאת מת, וטבל לטומאתו, והיא בתוך מעיו - אינו נטמא ממנה (ראה מקואות י ח, וחולין עא ב ורש"י), וכן אם בלע כזית מן המת, ונכנס לבי - הבית טהור (תוספתא אהלות יב, ומקואות ח; רמב"ם טומאת מת כ ב). וכן נבילה שבמעיו אינה מטמאתו (ראה חולין שם א), וכן שאר טומאות שהיו בלועות, כגון שרץ, ודם היולדת בימי טומאתה, ומשקה טמא של זב וזבה (ראה ערכיהם. וראה להלן).

טהרה בלועה[עריכה]

כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה, כך טהרה בלועה אינה נטמאת (חולין עא א, וראה רמב"ם טומאת מת כ א-ב, וכלים יד ד, ומקואות ב ח), לפיכך כלב שבלע טבעת טהורה, ונכנס לאוהל המת, ויצא והקיאה - טהורה כשהיתה (רמב"ם טומאת מת שם ב, וראה מקואות י ח, וחולין שם ב). ואף במשא הזב, אם הסיט זב את האדם שבלע טבעת, לא נטמאה הטבעת (ראה תוספות חולין עא ב ד"ה אטו, על פי תוספתא אהלות טו).

גדר טומאה בלועה שאינה מטמאת[עריכה]

טומאה בלועה אינה מטמאה, אף על פי שאם יקיאנה - מטמאתו במגעה (ראה מקואות י ח, ורמב"ם מקואות ב ח), והיא עצמה בטומאתה אף בעודה בלועה (ראה משנה למלך מטמאי משכב ומושב א יד. וראה חזון איש כלים יא ס"ק כג).

האדם שטומאה בלועה בו מצילה מלטמא, כדרך שצמיד פתיל מציל על טהרה שבתוכו מלהיטמא (ראה ערך צמיד פתיל), ועדיף כחו של האדם שהוא מציל גם על הטומאה מלטמא, בשונה מצמיד פתיל שמציל רק על טהרה מלהיטמא (ראה חולין עא א-ב. וראה רמב"ם טומאת מת כ א).

מקור דין טהרה בלועה וגדרה[עריכה]

טהרת הבלוע למדים בקל וחומר מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, שאינו מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא, ומציל על טהרה שבתוכו מלהיטמא (ראה ערך צמיד פתיל), אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא, אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מלהיטמא (חולין עא א-ב), שתוכו של אדם מציל וחוצץ על טהרה שבתוכו מלהיטמא (שם ב ורש"י ותוספות, וראה רמב"ם טומאת מת כא א), ולכן אף על פי שהאדם עצמו טמא - תוכו מציל (חידושי רבנו חיים הלוי טומאת מת כב ב).

בלע טומאה וטהורה[עריכה]

בלע טבעת טמאה וטבל, וחזר ובלע טבעת טהורה, אין הטמאה מטמאה את הטהורה (חולין עא ב; רמב"ם טומאת מת כה יב. ראה תוספות שם הלימוד לדין זה).

ולא משום מגע בית הסתרים, שהרי שתיהן כמונחות בתיבה, אלא מדין בלוע (רש"י שם), שטומאה בלועה אינה מטמאה אף דבר טהור הבלוע עמה (תוספות שם, וראה מהר"ם לובלין שם), או לפי שטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה אף מטומאה הבלועה עמה (רשב"א שם).

סופה לצאת[עריכה]

טומאה בלועה שסופה לצאת, כגון אשה שמת עוברה בתוך מעיה, שסופו לצאת ולטמא את הבית, נחלקו אחרונים אם אומרים בו סוף טמאה לצאת (ראה ערכו) דרך אותו פתח, וכל הנמצא בבית נטמא (ראה אהלות ז ג, וראה ערך סוף טומאה לצאת. חסדי דוד בתוספתא אהלות ח ח; בית דוד אהלות ז ה, וחזון איש אהלות יט ד, בדעת התוספות יום טוב שם), או לא, שהרי אין כאן טומאה כל עיקר (חזון איש שם, בדעת הר"ש והתוספתא). טרטרטט5ט

בלוע באדם ובבעלי חיים[עריכה]

בלועה בבעלי חיים[עריכה]

טומאה בלועה אינה מטמאה, בין הבלוע באדם (ראה לעיל), בין הבלוע בבהמה (חולין עא ב, וראה רש"י חולין קכו א ד"ה הכלב, ורמב"ם טומאת מת כ ב; תוספתא אהלות יב, ומקואות ח).

במה דברים אמורים כשהיו בעלי החיים חיים, אבל אם מתו, הטומאה הבלועה בהם מטמאה (כלים ח ה; אהלות יא ז; רמב"ם טומאת מת שם), שהרי זה כמי שאינו בלוע (רמב"ם טומאת מת שם), שכיון שמת דינו כאוכלים, שהבלוע בהם אינו חשוב בלוע (ראה להלן. ראב"ד בתורת כהנים שמיני ז ב). וכן לענין טהרה בלועה, אם היו כלים בלועים בבעל חיים שמת, הרי הם כאילו אינם בלועים (רמב"ם שם ב).

בליעה במקום עיכול[עריכה]

אין הבלועים טהורים אלא כשנבלעו בבטן נפש החיה (רמב"ם טומאת מת כ ה. וראה להלן על בלוע בכלים), בין מלמעלה - דרך פיו, בין מלמטה - דרך בית הרעי (חולין עא ב, ורש"י שם), והגיעה למקום העיכול שאינה עשויה להתגלות שם (מאירי שם).

ואף על פי שעיכול שלמטה אינו אלא על ידי מעלה - שאם לא יכנס דרך הפה לא יתעכל במעיו לעולם - מכל מקום עיכול שלמטה רב, שבפה אינו מתעכל כל כך עד שיורד למטה (חולין עא ב, ורש"י שם).

בליעה שלא במקום עיכול[עריכה]

אף הבלוע בבשר שלא במקום עיכול דין בלוע עליו, וכן שנינו: נכנס לו חץ ביריכו, וקרם עליו עור מלמעלה, הרי הוא ככל הבלועים שהם טהורים (תוספתא מקואות ח, הובאה בר"ש מקואות י ח. וראה רמב"ם מקואות ב ח), שכיון שקרם עליו עור מלמעלה בטל אגב גופו (ר"ש שם), שאף על פי שאינו במקום עיכול, למדים בקל וחומר מבלוע במעיים שסופו לצאת ומציל, בלוע בבשר שאין סופו לצאת אינו דין שמציל (ר"ש שם).

במקומות העשויים להתגלות[עריכה]

דברים שבתוך הפה או בתוך הקמטים, אינם כבלועים (רמב"ם כלים יד ה, על פי כלים ח י, ונדה מב ב), וכן כל המקומות העשויים להתגלות לפעמים, כגון החוטם, ושאר הסתרים שבאדם, דינם כבית הסתרים ולא כבלוע (מאירי חולין עא א, ונדה מב ב. ראה ערך בית הסתרים, וערך חציצה: בבית הסתרים).

בבית הבליעה[עריכה]

הבלוע בבית הבליעה (ראה ערכו), נחלקו בו אמוראים: אביי אמר בלוע הוא, לפיכך תחב לו חברו נבלת בהמה בבית הבליעה אינו נטמא במשא - ונבלת עוף טהור שמטמאה בו, חידוש התורה הוא (ראה ערך נבלת עוף טהור) - ורבא אמר בית הסתרים הוא, ונבלת בהמה מטמאה בו במשא (חולין עא א).

להלכה פסקו ראשונים כרבא (רמב"ם טומאת מת א ג, ואבות הטומאות ג ד), ודוקא מבית הבליעה ולפנים שאינו עשוי להתגלות נקרא בלוע (מאירי חולין שם).

בפה אדם ובעלי חיים[עריכה]

טהור שהיו בפיו אוכלים ומשקים, והכניס ראשו לאויר תנור טמא - נטמאו (כלים ח י; רמב"ם כלים יד ה), ואין חוששים שמא מחוברים הם למעיים, והרי זו טהרה בלועה (תוספתא כלים בבא קמא ו, ור"ש שם ג), אלא אומרים שבאותה שעה שהכניס ראשו עדיין היו בתוך פיו (חסדי דוד שם).

ברחם האשה[עריכה]

אותו מקום שבאשה - היינו בבית החיצון שהוא עד בין השיניים (ראה להלן), ובין השיניים עצמם (ר"א שם)[2] - נחלקו בו אמוראים: אביי אמר בלוע הוא, ורבא אמר בית הסתרים הוא, ואף על פי שאינה נטמאת בו במגע, נטמאת בו במשא (נדה מב ב). הלכה כרבא (ראב"ן נדה שכו; ר"א נדה ומאירי שם, וראה נודע ביהודה קמא יו"ד סד, שכן דעת הרמב"ם טומאת מת א).

למעלה מבית החיצון - היינו מבין השיניים ולפנים (רמב"ן נדה מב א), שהוא למעלה ממקום שהשמש דש בו בשעת תשמיש (נודע ביהודה קמא יו"ד סד, על פי נדה מא ב, ורמב"ם איסורי ביאה ה ב) - דינו כמקום בלוע לדברי הכל, שאף על פי שנעקר הדם ממקורו, כל שלא יצא לבית החיצון דינו כטומאה בלועה (תוספות ותוספות הרא"ש שם ד"ה אמאי; רמב"ן ור"א שם).

בשאר דברים[עריכה]

משקין הבלועים בחרסים[עריכה]

חרסים - כלי חרס (ערוך ערך חרש (ו)), או עביט של מי רגליים (רש"י נדה סב ב) שנשבר (רש"י זבחים עט ב; רע"ב כלים ט ה), שבלעו משקים טמאים ונפלו לאויר תנור - שאם הוסק התנור הרי זה טמא, לפי שעל ידי ההיסק יצאו המשקים לאויר התנור וטימאוהו (כלים שם ורע"ב; רמב"ם כלים יד ו) - נחלקו בהם אמוראים כשלא הוסק התנור: ריש לקיש אמר שאם נבלעו משקים חמורים - מי רגליים של זב וזבה שהם אב הטומאה לטמא אדם וכלים (ראה ערך מעיינות. רש"י שם) - אף על פי שהתנור לא הוסק – טמא; ורבי יוחנן אמר אף במשקים חמורים אם לא הוסק התנור אינו טמא, לפי שטומאה בלועה אינה מטמאה (נדה שם ורש"י), ולדעת ריש לקיש כיון שיכולים לצאת על ידי היסק אינם כטומאה בלועה (רש"י שם).

אמר רב פפא אם המשקים יכולים לצאת, והוא מקפיד עליהם להוציאם מהכלי, לדברי הכל טמא, ולא נחלקו אלא כשיכול להוציאם, ואינו מקפיד עליהם, שלריש לקיש טמא, ולרבי יוחנן טהור עד שייצאו (נדה שם ורש"י). הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם שם).

ספוג שבלע[עריכה]

ספוג שבלע משקים טמאים ונגוב מבחוץ, ונפל לאויר כלי חרס - טמא, מפני שסוף משקה לצאת (כלים ט ד; רמב"ם כלים יד ו), שהספוג עשוי להכניס ולהוציא משקים הבלועים בתוכו, לכן הבלועים חשובים כפלוטים (רא"ש ורע"ב שם), ואינו דומה לשאר בולעים לפי שהוא כלי שמצניעים בו משקים (ראב"ד שם).

דם המת הבלוע בכסות[עריכה]

רביעית דם מן המת שנבלעה בכסות, אם מתכבסת ויוצאה ממנה רביעית דם - טמאה, ואם לאו - טהורה, שכל הבלוע שאינו יכול לצאת - טהור (אהלות ג ב; רמב"ם טומאת מת ד יג).

לדעת ריש לקיש, אם יכול לצאת על ידי הדחק, כגון על ידי צפון [סבון] - סממן שמעביר אפילו צבע (ראה נדה סב א, ותוספות שם) - טמא, כמשקים הבלועים בחרסים שיכול להוציאם (ראה לעיל. תוספות שם ב ד"ה הא), ואותה ששנינו שאם אין דם יוצא על ידי כיבוס – טהורה, הדברים אמורים בדם תבוסה (ראה ערכו), שהקילו בה (שם).

לדעת רבי יוחנן אף בדם המת אם אין רביעית יוצאת על ידי כיבוס - טהורה, שבלוע שאינו יכול לצאת אלא על ידי הדחק - טהור (שם ורש"י), שאין הדרך להקפיד עליו, אבל אם הקפיד עליו בפירוש, כיון שיוצא על ידי צפון - טמא (תוספות שם).

עובר במעי אמו[עריכה]

עובר אשה שמת במעי אמו[עריכה]

עובר של אשה שמת במעי אמו, נחלקו תנאים:

  • רבי ישמעאל אומר טהור, והנוגע בו כשהוא בפנים - טהור, שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה (במדבר יט טז), להוציא עובר במעי אשה, שעל פני השדה משמע גלוי, והעובר טמון הוא (חולין עב א ורש"י).
  • ורבי עקיבא אומר עובר במעי אשה טמא, והנוגע בו טמא (חולין שם ורש"י), שנאמר: הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ (במדבר יט יג), איזהו מת שבנפש של אדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אשה (רבי אושעיא שם).

נפתח הקבר[עריכה]

האשה שהיה עובר מת בתוך מעיה, כיון שנפתח הקבר - הרחם (רש"י בכורות כב א; רמב"ם טומאת מת כה ח) עד שנראה ראשו (רמב"ם שם) - הבית טמא (ראה אהלות ז ד, ור"ש ורא"ש שם, ורש"י בכורות שם; רמב"ם שם), שכל שנפתח הקבר אינו חשוב בלוע (ראה לעיל, וראה להלן).

פתיחת הקבר אינה מטמאה אלא לדעת רבי יוסי, וחכמים אומרים אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם (תוספתא אהלות ח, הובא בר"ש שם).

אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה (אהלות ז ה; רמב"ם שם), היינו שהיה ראש העובר גדול כפקעיות של צמר (ראה רבינו גרשם בכורות כב א), או כפלך שטווים בו (ראה פירוש המשניות לרמב"ם ורע"ב אהלות ז ד). אבל אם לא העגיל ראש כפיקה, אינו מטמא עד שיצא (תוספות חולין עא א ד"ה והאשה; ר"ש ורא"ש שם ד), שכל שלא העגיל אין הרחם נפתח (רמב"ן בכורות שם).

אמו אינה נטמאת[עריכה]

האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד (חולין עא א; רמב"ם טומאת מת כה יב).

טהרת האשה יש שכתבו שהיא משום טומאה בלועה (תוספות שם ב ד"ה דלמטה ועב א ד"ה והרי; רמב"ן ומאירי ור"ן חולין שם), וכשלא העגיל ראשו של העובר כפיקה (תוספות חולין עא א ד"ה והאשה תירוץ א); ויש שכתבו שאין זה נקרא בלוע, שהעובר חלק מאמו (רש"י כתב יד חולין ע ב בדקדוקי סופרים שם אות ט).

החיה הנוגעת בו[עריכה]

"'טומאת החיה מדברי סופרים היא'", לדעת רבי ישמעאל שאין הולד מטמא במעי האשה (ראה לעיל), גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור - והרי הוא כילוד ומטמא (רש"י חולין עב א) - ותסבור החיה שעדיין הוא במעיה, אבל האשה מרגישה אימתי הולד יוצא (חולין שם ורש"י).

ולדעת רבי עקיבא שעובר במעי אשה טמא, החיה טמאה מן התורה, אם לפי שאין עובר חשוב טומאה בלועה, או שלענין החיה שנוגעת בו אין בו דין טומאה בלועה (ראה לעיל). ויש שכתבו שאף לרבי עקיבא החיה טהורה מן התורה, וגזרו שמא יוציא העובר את ידו, שכבר אינה טומאה בלועה (תוספות חולין שם ד"ה גזירה).

ילדה ולד חי וולד מת[עריכה]

אשה שילדה שני ולדות - אחד חי, ואחד מת, נחלקו תנאים:

חכמים אומרים אם המת יצא ראשון - והוציאוהו מהבית (ר"ש ורא"ש ורע"ב) - החי טהור, ואם החי יצא ראשון - טמא; ורבי מאיר אומר אם יצאו בשפיר אחד - טמא, ואם יצאו בשני שפירים - טהור (אהלות ז ה). הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת כה יא).

יצא חוץ לפרוזדור[עריכה]

עובר מת שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור, מטמא את הנוגע בו (חולין עב א), שהרי הוא כילוד (רש"י שם), וכן אם הוציא את ידו, או אחד משאר אבריו (רמב"ן ורשב"א חולין שם), לסוברים שעובר במעי אמו שאינו מטמא הוא משום טומאה בלועה (תוספות שם ונדה מב ב ד"ה וכדרב).

יש מפרשים שמשיצא לבית החיצון מטמא לפי שאינו כטומאה בלועה (רש"י נדה מב ב ד"ה דאמר וד"ה כגון; רמב"ם טומאת מת כה יב, וראה תוספות יום טוב אהלות ז ד), שהרי הוא כילוד (רש"י שם ושם), ואף אם מקום זה דינו כבלוע (ראה לעיל: ברחם האשה), מתוך שדינו כילוד לטמא את אמו טומאת לידה (ראה ערך יולדת) אינו חשוב בלוע (תוספות רי"ד שם).

ויש שכתבו שחוץ לפרוזדור היינו חוץ לבית החיצון (תוספות חולין סח א ד"ה אדם), אבל בפרוזדור עצמו אף שלענין טומאת נידה כיון שיצא הדם לפרוזדור טמאה (ראה ערך דם נדה ערך נדה), עובר הנמצא בו אינו מטמא (תוספות נדה מב ב ד"ה שהוציא), לפי שטומאה בלועה היא (ראה מהרש"א שם).

הערות שוליים[עריכה]

  1. יט, טורים תקלו - תקנח.
  2. ראה שו"ת בית אפרים יו"ד נ ד"ה וכן, שאף על פי שלענין טומאת נדה בין השיניים כלפנים, ראה ערך נדה, מכל מקום לענין דין בלוע דינו כבית החיצון.