ויקישיבה:ארגז חול

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


שיר השירים פרק-א[עריכה]

[[|]] 

{א} שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה:

כל השירים קודש, שיר השירים קודש קדשים.[[|]]

אשר לשלמה. לקב"ה שהוא המלך שהשלום שלו[1].

 

{ב} יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי-טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן:[[|]]

מנשיקות פיהו. כחתן אל כלה, פה אל פה[2].

כי טובים דודיך מיין. אהבתך אלינו טובה מכל תענוגי העולם[3] / התורה והמצוות טובים לנו מכל תענוגי העולם[4].

 

{ג} לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל-כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ:[[|]]

עלמות. בתולות - אומות העולם[5].

ביציאתם של ישראל ממצרים, שמו של הקב"ה התפשט בכל העולם כשם שריח השמן מתפשט כאשר מעבירים אותו מכלי אל כלי[6].

 

{ד} מָשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ:[[|]]

משכני. משוך אותי אליך משיכה מועטת, ואני ארוץ אחריך במהירות רבה[7].

נרוצה. "לכתך אחרי במדבר"[8].

חדריו. ענני כבוד[9].

נגילה ונשמחה. למה בלשון עתיד? שאפילו בעתיד, בגלות, נשמח כאשר נזכור ימים אלו[10].

מישרים אהבוך. אהבה ישרה, בלי עקמומיות[11].

 

{ה} שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם כְּאָהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר כִּירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה:[[|]]

נאוה. נאה ויפה[12].

כאהלי קדר. אוהלים הפרוסים למטר השמיים ומשחירים מרוב גשמים[13].

 

הקלקולים שלי אינם חלק ממני, אלא דבר חיצוני. אם אני שחורה כאהלי קידר, על ידי כיבוס אני חוזרת להיות לבנה כיריעות שלמה.

 

{ו} אַל-תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשֱּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ-בִ֗י שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת-הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי:[[|]]

אל תראוני. כשם שאצל אדם שזוף אין הצבע השחור טבעי, ואם יפסיק להיות חשוף לשמש הצבע יעלם, כך גם אצל עם ישראל, אין החטאים דבר טבעי אלא דבר חיצוני.

נחרו-בי. גרמו לה' לכעוס עלי (ל' חרון אף).

הכרמים. זו ע"ז.

כרמי שלי לא נטרתי. את עבודת ה' לא שמרתי.

 

{ז} הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ:[[|]]

 

כנסת ישראל שואלת את הקב"ה:

איכה. שני פרושים:1. איך. 2. איפה.

1. איך השארת את הצאן שלך בין הזאבים?

2. איפה אתה נמצא הרועה[14]?

 

בצהרים. שהיא עת צרה לצאן[15].

שלמה. אשר למה, מדוע.

אהיה כעטיה על עדרי חבריך? למה אני צריכה להיות כאלמנה מסתובבת בלי רועה בין העדרים של הרועים האחרים?

 

{ח} אִם-לֹ֤א תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי-לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת-גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים:[[|]]

הקב"ה משיב לכנסת ישראל: אם את רוצה לדעת איך תנצלי מיד המציקים לך, ולא יאבדו בניך, התבונני בדרכי אבותיך שקיבלו את תורתי ושמרו מצותי ולכי בדרכיהם1.

 

{ט} לְסֻסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי:[[|]]

 

לפי רש"י

לסוסתי ברכבי פרעה.  בעת קריעת ים סוף.

דמיתיך: שני פירושים:

1. לשון דמיון, השוואה. 2. לשון דומיה, שתיקה.

1.     הראתי לכולם שאת רעיתי.

2.     השתקתי אותך מצעקתך שנאמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

 

לפי המצו"ד

הסוסים המובחרים הם סוסי מצרים, והמובחרים שבמובחרים קשורים במרכבת המלך. ה' דימה את כנסת ישראל מול שאר הנערות כמובחרת ביותר. (אפשר ובחר דווקא לדמות לסוס לרמז שישראל הם מרכבה לה' בתחתונים).

ברכבי פרעה. בין רכבי פרעה[16].

 

{י} נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים:[[|]]

תורים וחרוזים הם מיני תכשיטים מביזת הים שנאספו אחר קריעת ים סוף.

הגר"א מסביר שהקב"ה נתן לנו שני סוגי תכשיטים:

-  "תורים" הוא תכשיט מיוחד לראש העשוי מקשה אחת, והוא כנגד התורה שהיא מקשה אחת, והגיון התורה מיוחד לאברי הראש (לְחָיַיִךְ). תורים ברבים מרמז על תורה שבכתב ותורה שבע"פ.

-  "חרוזים" הוא תכשיט העשוי מכמה אבנים ומרגליות קטנות מקובצות יחד, והוא כנגד המצוות שכל אחת עומדת בפני עצמה, ומיוחדים לאברי הגוף (צַוָּארֵךְ).

 

{יא} תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַעֲשֶׂה-לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף:[[|]]

תורי זהב. ביזת הים.

נעשה לך. בזה שחיזקתי את לב פרעה לרדוף אחריך נחשב כאילו אני עשיתי לך.

עם נקודות הכסף. בנוסף לאוצר שכבר לקחתם מהמצרים במצרים.

ביזת הים היתה ביחס לאוצר שהוציאו ממצרים כיחס שבין הזהב לכסף[17].

 

{יב} עַד-שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ:[[|]]

עונה כנסת ישראל לקב"ה שהיא השיבה לו רעה תחת טובה. שעוד מתחת לחופה היא חטאה בחטא העגל.

נרדי נתן ריחו. בלשון נקיה דיבר הכתוב, ולא כתב הסריח[18].

 

{יג} צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר | דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין:[[|]]

צרור המור דודי לי. מה עשה דודי? נתן עלי ריח טוב כדי להעביר את הריח הרע. נתן לנו את מצות המשכן, ויבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל.

בין שדי ילין. למרות שמעלתי בו השכין את שכינתו בין בדי הארון (שהיו בולטים מן הפרוכת)[19].

ילין. עניין התמדה[20].

 

{יד} אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר | דּוֹדִי֙ לִ֔י בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי:[[|]]

אשכול. מראה על ריבוי.

הכופר. סוג של בושם.

כרמי עין גדי. מקום שמוציא ד' או ה' פעמים פירות בשנה.

רמז על ריבוי הכפרות (הַכֹּ֤פֶר) ומחילות שמחל להם הקב"ה לישראל[21].

 

{טו} הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים:[[|]]

הקב"ה משיב לכנסת ישראל שראה בפנימיותה שהיא טהורה. עיניו של אדם מספרות על תוכו, ותוכו של עם ישראל הוא להיות נאמן לבוראו כמו שהיונה נאמנת לבן זוגה.

דבר אחר,  עיניך. הם הצדיקים שלא חטאו והם עיני העדה.

 

{טז} הִנְּךָ֙ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים אַף-עַרְשֵׂ֖נוּ רַעֲנָנָֽה:

כנס"י מחזירה לקב"ה: אתה הוא היפה שעברת על פשעי והשכנת את שכינתך בתוכי, בתוך המשכן שהוא בניין נפלא ומפואר[22], והנה תיאורו:[[|]]

 

{יז} קֹר֤וֹת בָּתֵּ֙ינוּ֙ אֲרָזִ֔ים (רחיטנו) רַהִיטֵ֖נוּ בְּרוֹתִֽים:[[|]][[|]]

ארזים. שהוא עץ חזק. הקורות שהם עיקר הבית חזקים[23].

רהיטנו. הבניינים שבעלית הבית[24] / חיפוי הבית[25].

ברותים. אילן סרק חשוב ונחמד למראה[26].

 





[1]רש"י


[2] רש"י


[3] רש"י


[4]ספורנו


[5] רש"י


[6]ע"פ רש"י


[7]מצו"ד


[8] רש"י


[9] רש"י


[10] ע"פ רש"י


[11] רש"י


[12]מצו"צ


[13] מצו"ד


[14] מצו"ד


[15] רש"י


[16]ספורנו


[17] רש"י


[18] רש"י


[19] רש"י


[20] מצו"צ


[21] רש"י


[22] מצו"ד


[23]הגר"א


[24] מצו"ד


[25] הגר"א


[26] מצו"ד



סוגיא דשמאי אומר דיין שעתן[עריכה]

דף ב, א[עריכה]

מתני', שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. ופרש"י אם ראתה דם די לנו אם תטמא תרומה וטהרות שתגע בהן משעת ראייה ואילך וכו'. ומסתימת לשון רש"י משמע קצת דמיירי בראייה ממש. [וע"ע בהמשך מתניתין דהיתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה וכו'.]

אולם עי' במהר"ם שדקדק מהמשך לשון רש"י שכתב ולא אמרינן כי היכי דאשתכח דם בבית החיצון וכו', דמשמע דמיירי בראתה על עד בדיקה. וע"ש שכתב דרש"י נקט כה"ג משום דבהכי מתפרש טפי לישנא דדיין שעתן דבאמת מחמירים בה לטמאה משעת התחלת הבדיקה. אלא דיש לדקדק בזה קצת דהרי גם בראייה איכא חומרא כה"ג דטמאה למפרע שיעור וסת וכמבואר לקמן (יב, א), ע"ש. [ועי' ברמב"ן הכא שהביא די"מ כן לישנא דמתניתין ודחה להו.] וצ"ל דמ"מ הא דטמאה מתחילת הבדיקה הוי חידוש טפי, ואפשר עוד דהא דטמאה שיעור וסת הוי מדאורייתא, וכ"כ בריטב"א כאן, ע"ש, ודו"ק. [ועי' בשו"ת נוב"י מהדו"ק סי' מא.] וע"ע במהר"ם שפירש באו"א, דרש"י רבותא אתא לאשמועינן דאפי' בנמצא בבדיקה טיהר שמאי למפרע אף דחזינן דהאי דם שוהה לבוא, ע"ש בדבריו. [וצריך לחלק ממה שכתב המהר"ם בתח"ד דאינו מוכח הכא דכותלי בית הרחם העמידוהו, ע"ש.]

והנה לפי הלשון בגמ' לקמן (ג, א) דטעמיה דשמאי הוא משום דאשה מרגשת בעצמה, באמת ס"ל לרש"י דשמאי טיהר דוקא כשמצאה עכשיו ע"י בדיקה, ע"ש בדבריו [ודלא כתוס' שם], וא"כ אפשר דלכך נקט במתניתין דוקא בכה"ג, ודו"ק. [וכעי"ז כתב בחידוד הלכות, ע"ש.] אולם סתימת דברי רש"י במתניתין באמת הוא כאידך לישנא דהתם דטעמיה דשמאי משום דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי ולא חיישינן דכותלי בית הרחם העמידוהו [ואפשר משום דמייתינן לקמן (ג, ב) תניא כוותיה דהאי לישנא], וא"כ דוחק לומר דנקט בדיקה משום אידך לישנא הנ"ל, ודו"ק.


הלל אומר מפקידה לפקידה וכו' וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעל"ע וכו'. והנה בתוס' הוכיחו דהא דמטמאין מעל"ע היינו אפי' ברה"ר, מהא דאיתא בגמ' בסמוך [לפי גירסתם] והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו כגון ספק נגע וכו', ע"ש. והרי הא דמוקמינן על חזקת טהרה הוא דוקא ברה"ר, דאילו ברה"י ילפינן מסוטה דהוי טמא ודאי, ובע"כ דהא דאמרינן דמשא"כ הכא דלא מוקמינן לה אחזקתה וטמאה מעל"ע היינו אפי' ברה"ר, ע"ש בדבריהם.

והנה שיטת רש"י מבוארת בדבריו לקמן (ע"ב ד"ה טומאה ודאית) דס"ל דאפי' להלל לא חששו אלא ברה"י ולא ברה"ר. דע"ש דמפרש דהראיה דבמקוה הוי טומאה ודאית הוא ממה שטמא אפי' ברה"ר. ומבואר דבנדה דהוי ספק טומאה אינה טמאה אלא ברה"י. אולם התוס' שם פירשו הראיה דבמקוה הוי ודאי טמא באו"א, ע"ש. והיינו לשיטתו כאן דמהא דטמא אפי' ברה"ר אינו ראיה, דהרי אפי' בנדה טמאה ברה"ר, ודו"ק. [וכבר עמד בזה במהרש"א שם.] ויש להוסיף דשיטת רש"י א"ש לשיטתו בגמ' כאן שכתב דלא גרסינן [כגי' התוס'] כגון ספק נגע וכו' דהרי התם לאו מטעם חזקה הוא, ע"ש. ולפי רש"י צריך לפרש דכוונת הגמ' הוא לאיסורים דעלמא דאזלינן בהו בתר חזקה [וכ"כ המהר"ם ע"ש], וא"כ לדידיה ליכא להוכיח דהכא ברה"ר מיירי, ופשוט.

והנה עי' ברמב"ן שהביא שני הדעות בזה, ומתחילה כתב כדעת רש"י דלא גזרו אלא שיהא כספק טומאה וכדאמרינן לקמן (ה, ב) דלא גזרו אלא בדבר שיש בו דעת לישאל, וה"נ לענין רה"ר. ובהמשך דבריו הביא די"מ [כשיטת התוס'] דאפי' ברה"ר גזרו, שלא הלכו בו על דרך טומאה דסוטה דשאני הכא דלמפרע הוא הלכך השוו בו הרשיות, והרמב"ן כתב עלה דאינו מחוור, ע"ש. וע"ע ברשב"א שג"כ הביא שני הדעות הנ"ל וביאר דפליגי אם גזרו שיהא דומיא דספק טומאה דסוטה, והוסיף עוד בביאר השיטה דגזרו גם ברה"ר דהוא כדי שלא יהא כחוכא ותלולא, ע"ש בדבריו.

והנה לכאורה יש לדקדק דהתוס' כשהקשו על הא דנקטו דגזרו אפי' ברה"ר, לא הקשו מכח דהוי להו לגזור דומיא דסוטה, ולא הקשו אלא דאינו מסתברא דטומאה דמעל"ע שהוא קל יהא יותר חמור משאר ספק טומאה דברה"ר טהור, וע"ז תירצו דשאני הכא דודאי טמאה עכשיו, ע"ש. ומשמע דהיה פשוט להם דאין הגזירה על דרך סוטה ולכאורה היינו משום דהוי למפרע, ודו"ק. [ומה שכתבו דטומאה דמעל"ע קל, לכאורה כוונתם למה שכתבו לעיל דהוי למפרע, וכ"כ המהר"ם, ע"ש.]


תוד"ה מעת לעת. מפרש בגמ' (לקמן ו, א) דתולין לא אוכלין ולא שורפין, ודוקא לקדשים או לתרומה אבל לחולין לכ"ע דיה שעתא וכו' (לקמן שם ובע"ב). וא"ת מ"ש מכל ספק טומאה דברה"י טמא ודאי אף לחולין ולא מוקמינן בחזקת טהרה משום דילפינן מסוטה וכו' וי"ל דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע ולכך בטומאה דמעל"ע מוקמינן לה אחזקתה, ע"כ. ולפ"ז צ"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו לקמן (ג, א ד"ה ושניהם) שפירשו דהא דאמרינן שם דרבנן מטמאין למפרע במקוה שנמצא חסר משום דילפינן מסוטה, דכוונת הגמ' היא רק דלא קשיא להו מסוטה, אבל באמת טעמייהו הוא משום דהוי תרתי לריעותא [וכ"כ במהר"ם כאן].

אולם עי' במל"מ (סוף פ"ו מהל' מקואות) שפירש בדעת התוס' דמקוה באמת ילפינן מסוטה, דכיון דאין בה חזקת טהרה הוי דומיא דסוטה, ע"ש. והיינו דמפרש דהא דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע היינו משום דלמפרע חשיבא יותר דהוי נגד חזקה כיון דאכתי לא נולד הספק, ודו"ק. וע"ע במהרש"א מה שכתב לבאר דברי התוס' באו"א, ודבריו צ"ב, וע"ע בחי' רעק"א מה שכתב בזה.

והנה ע"ע ברשב"א לקמן שתי' קושית התוס' באו"א, די"ל דלא ילפינן נדה מסוטה דשאני התם דאיכא רגלים לדבר. אולם התוס' לא מצו לפרש הכי דא"כ נמצא דמאי דאמרינן בכל מקום דילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י טמא היינו דלא כרבנן דהכא [וכמו שכתבו לקמן (ג, א) לדעת ר"ש] וזה פשיטא דא"א למימר, ובע"כ דרבנן ל"ל הך חילוקא דשאני סוטה דרגלים לדבר. אולם הרשב"א אזיל לשיטתו לקמן שחולק ע"ד התוס' שם, ודו"ק.


שם. וי"ל דאף ברה"ר לא נטהר בקדשים משום חזקת טהרה כיון דאיכא ריעותא מגופה, ואע"ג דמסוטה ילפינן לטהר ברה"ר אפי' היכא דליכא חזקה וכו', ע"ש. ויל"ע בהמשך דבריהם אמאי הוצרכו למה שכתבו בתח"ד, דהרי לכאורה פשיטא דהקושיא לא היתה מכח החזקת טהרה אלא שלא יהא חמור משאר ספק טומאה דילפינן מסוטה לטהר ברה"ר, וצ"ע.

ובמה שכתבו בתי' השני וז"ל ועוד י"ל דלא גמרינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה וכו', יל"ע אם כוונתם לתרץ בזה גם קושיתם דלעיל אמאי לא ילפינן מסוטה דטמאה ודאי ברה"י, ועי' בגליון הש"ס שציין לתוס' לקמן (יז, ב) שמבואר דאמרינן האי חילוקא גם לקולא, ע"ש.


שם. וא"ת מ"ש דבנגע באחד בלילה דמטמאין רבנן אף ברה"ר וכו' משום דכל הטומאות כשעת מציאתן, ואשה נמי אמרינן כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא ואמאי מטהרינן לחולין אף ברה"י. וי"ל דלקמן נמי בנגע באחד בלילה מיירי בקדשים וכו', וכ"כ התוס' לקמן שם, ע"ש. אולם יעויין ברמב"ן ורשב"א שהקשו דמ"ש מהא דנגע בא' בלילה דהוי ודאי טמא [וברשב"א הוסיף כדחזינן דשורפין עליו את התרומה], ומשמע דנקטו דהדין דכל הטומאות כשעת מציאתן הוי דין ודאי ולא רק חששא בתרומה וקדשים. [וע"ע מה שכתבנו בסמוך בביאור דבריהם בתירוצם.]

והנה בהמשך דבריהם הקשו התוס' עוד דמ"ש דהתם בנגע א' בלילה שורפין והכא גבי אשה אין שורפין, ותירצו וז"ל משום דלבו נוקפו ויבטל מפו"ר דסבור דשכיחא טומאה כיון שורפין עליו תרומה ופריש וכה"ג אמרינן לקמן, והא דפריך הלל לשמאי היינו משום דלבו נוקשו לא היה לו לטהר לגמרי וכו', ע"ש. ויל"ע בביאור דבריהם דמתח"ד משמע דהחילוק הוא דכיון ששורפין הוא חושש יותר דשכיחא טומאה ופריש, משא"כ אי אמרינן רק שלא לאכול. ואילו בהמשך דבריהם משמע דעיקר הסברא הוא רק דמשום הטעם של לבו נוקפו אין זה מספיק לטהרו לגמרי, ומועיל רק לענין שלא לשורפו, וצ"ע.


שם. בסו"ד וא"ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה מבקופה ונגע באחד, אע"ג דמשני שמאי דאשה אין לה שוליים (לקמן ג, ב ע"ש) היינו להאי לישנא דאי הוי דם מעיקרא הוי אתי, אבל לשאר לישני ל"ל ה"ט וכו', ע"ש. ויל"ע דהרי לכאורה גם ללישנא דטעמיה דשמאי משום דאשה מרגשת בעצמה, ג"כ יש ליישב דגבי קופה לא שייכא האי בירור. ואפשר דס"ל דגם בקופה שייכא ה"ט דאם איתא דהוי התם הוי חזי ליה ואפ"ה מטמאינן לה. אולם עי' ברש"י לקמן שם (ד"ה שטהרות הראשונות) שביאר דלהכי נקט בזוית אחרת דמשו"ה אפשר דלא אשכחיה, ע"ש. ומבואר לכאורה דבאמת באופן דשייכא הך בירור גבי שרץ, באמת לא מטמאינן ליה, וצ"ע בדעת התוס' בזה.


גמ', מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת וכו'. בראשונים הקשו דמ"ש מהא דנגע בא' בלילה וכו' דטמא ודאי ושורפין. ועי' ברמב"ן שתי' דשאני אשה שבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא, ואע"ג דשכיחי בה דמים מ"מ כל שהפסיקה בטהרה בחזקת זו היא וכו'. ונר' בביאור דבריו דהרמב"ן מקשה מהתם גם להלל דס"ל דהתם הוי טומאה ודאית (ודלא כתוס' הנ"ל) ולפיכך הוצרך לתרץ דשאני הכא דבדוקה היא ויש לה חזקת טהרה דהיינו אפי' להלל, ואע"ג דסבר הלל לקמן (ד, א) דאשה כיון דשכיחי בה דמים הו"ל כאינה בדוקה, מ"מ הויא כבדוקה לענין שיהא לה חזקת טהרה, ולכך לא שייכא כלל הדין דכל הטומאות בשעת מציאתן, וצ"ע בזה. ולפ"ז צ"ל דהא דחושש הלל לתרומה וקדשים היינו רק חששא בעלמא דעבוד בה רבנן מעלה וכמו שכתב הרמב"ן לעיל.

ונמצא דלפ"ד הרמב"ן הך דינא דהלל דהכא אינו שייך כלל להדין דכל הטומאות כשעת מציאתן דבמקום חזקת טהרה לא אמרינן הך דינא דאזלינן בתר שעת מציאתן. אבל לפ"ד התוס' הנ"ל משמע דהויא חד דינא ומה"ט הוא דחוששין בהן בתרומה וקדשים, ורק דהכא אין שורפין משום שלא יהא לבו נוקפו וכנ"ל. ולפ"ד התוס' ילע"ק למה הוצרך הלל לטעמא דלא מוקמינן על חזקה במקום דאית לה ריעותא מגופה, נימא בפשיטות דכל הטומאות כשעת מציאתן וחששו בהן בתרומה וקדשים. [ודוחק לומר דכוונת הגמ' לפרש למה אזלינן בתר שעת מציאתן ולא סמכינן על הא דבדוקה ולכך קאמר דאית לה ריעותא מגופה, והיינו כסברתו לקמן (ד, א) דאשה כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא, וצ"ע בזה.]


שם. והנה בהמשך דבריו כתב הרמב"ן דאין לומר גבי אשה כיון דספק ביאה הוא ספק הוה ספק לא הוה תולין להקל, דהא קופה באותה זוית עצמה טהרות הראשונות טמאות לדברי הכל ואע"פ שהוא דומה לאשה בזה דספק הוה וכו', ע"ש. אולם עי' ברשב"א (ד"ה ופריק התם איכא בא"ד) שבאמת הביא תי' זה וז"ל וי"מ דלא דמי דהתם דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאותו ובמקום מציאותו, אבל הכא באשה ספק ביאה הוא דהא מספקא לן אי הוי דם בההיא שעתא או לא, ולא הוי דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה, והלכך הכא תולין להקל, ע"ש בדבריו. [וכן הביא בריטב"א שם (ד"ה חדא הוא), ע"ש בדבריו.] וצ"ל דס"ל דגם בקופה היכא דנמצא השרץ באותו זוית הויא כמו ודאי נגע ואיתרע החזקת טהרות.

ובביאור עיקר הסברא דלא אזלינן בתר שעת מציאותו אלא היכא דהוה ודאי נגע, נראה דהתם כיון דודאי נגע הוי ריעותא בהחזקת טהרה של הנוגע, ולכך אזלינן בתר שעת מציאתה של הטומאה לטמאו. משא"כ הכא דמספקינן אי הוי דם בההיא שעתא, ליכא ריעותא בפנינו בהחזקת טהרה של האשה, ודו"ק. [ומה שהוסיף הריטב"א שהמת לא הוחזק חי בפנינו, ר"ל דרק משו"ה חשיבא ריעותא בהחזקת טהרה של הנוגע, ודו"ק.] ולפ"ז הא דהרשב"א מדמה לה לסוטה, היינו נמי משום שע"י שנסתרה איתרע החזקת טהרה דידה, וכמו שכתבו התוס' (ד"ה והלל בא"ד), ע"ש.

אולם מסתימת דברי הרשב"א באמת אינו משמע כל כך דכוונתו לומר שהדין דכל הטומאות כשעת מציאתן תלוי באם יש חזקת טהרה להנוגע או לא. ואפשר דיש לפרש הסברא באו"א קצת, דהיכא דחזינן הצד טומאה לפנינו [וזהו כעין הסברא הנ"ל דמחמת זה איכא ריעותא בחזקת טהרה], אז הוא דאזלינן בתר שעת מציאתן לטמא, אבל היכא דלא חזינן הצד טומאה לפנינו לא אזלינן בתר שעת מציאתן לטמא. וזהו שדימה להא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה, ומשו"ה מטמאינן לה בתורת ודאי דע"י שקינה לה והדר נסתרה איכא רגלים לדבר שזינתה והויא כצד טומאה לפנינו, ודו"ק.

ובעיקר מה שהקשו הראשונים מהא דנגע באחד בלילה, יעויין בתוס' רי"ד בסוגיא דקידושין (עט, א) שהק' על הגמ' שם דלכאורה אתיא פלוגתא דרב ושמואל כפלוגתא דר"מ וחכמים בהא דנגע באחד בלילה, ותי' התוס' הרי"ד דשאני הא דנגע באחד בלילה דהספק הוא בגוף הטומאה, משא"כ בהא דבוגרת דהסימנין הן ודאי והספק הוא רק מתי הגיעו. וכ"כ לענין הא דנדה דסוגיין דהוי טומאה ודאי והספק הוא רק מתי היה הראייה והויא כמו בוגרת, דבכה"ג לא שייכא הא דבשעת מציאתן, ע"ש. (והו"ד בש"ש ש"ג פ"ה, ע"ש.)

ולכאורה י"ל הביאור בדבריו, דהיכא דידעינן בודאי שהיתה נגיעה והספק הוא רק מה היתה המציאות של החפצא באותו רגע אז מוקמינן לה כשעת מציאתה, דהיינו דאמרינן דמדהשתא הוא טמא מעיקרא נמי היה טמא. משא"כ בנדה דכל הספק הוא בזמן מתי היתה הזיבת דם, בזה לא שייכא חזקה דנוקמא כשעת מציאתה דהשתא טמאה, דאין אנו מסופקים בעיקר מציאות של גופה אלא מתי היתה הראייה, ודו"ק. [אולם לגבי סימנים ילע"ק, ועי' באבן האזל בפ"ב מהל' אישות שעמד ע"ז.]


תוד"ה והלל. והא דפריך התם אמאי מייתו קרבן טומאה לייתו תרוייהו קרבן טהרה וכו' אע"ג דאין יכול להיות שיהיו שניהם טהורים דהאחד ודאי טמא וכן גבי שני שבילין בפ"ק דפסחים וכו', התם לא מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה כדאיתא הכא דהוי טעמא משום דמוקמינן מילתא אחזקתיה, ע"כ. ועי' במהר"ם שהתוס' באו בזה ליישב קושית רש"י על הגירסא דידהו. אולם בדעת רש"י, עי' בלשונו בפסחים שם דנראה להדיא דאפי' מה שמטהרין בשני שבילין הוא משום הלכתא דספק טומאה ברה"ר טהור, ודו"ק.


שם. בא"ד, ומיהו היכא דליכא חזקה לטהרה מטהרין ברה"ר מסוטה כמו מקוה שנמדד ונמצא חסר דמטהר ר"ש ברה"ר דגמרינן מסוטה אע"ג דליכא למימר העמד מקוה על חזקתו דאדרבה העמד טמא על חזקתו, ע"כ. אולם כל זה הוא לשיטתם לקמן (ג, א ד"ה ושניהם) דטעמיה דר"ש דחשיבא ספק, משום דחזקת טמא מהניא נגד החזקת מקוה לאשוויה פלגא ופלגא. אולם לפ"ד התוס' הרא"ש בסמוך (בע"ב ד"ה אדרבה) דמפרש קושית הגמ' דאדרבה וכו' דר"ל דחזקת המקוה עדיפא מחזקת הטמא, לכאורה צ"ל דר"ש לא יליף מסוטה אלא דלא מוקמינן לה בחזקת טהרה דמעיקרא. [וכן כתבנו לקמן בביאור סברת התוס' הנ"ל בקושייתם, וע"ש בדברינו בשם המל"מ.] ולפ"ז ליכא ראיה משיטת ר"ש דילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אפי' היכא דליכא חזקת טהרה, דשאני התם דאיכא חזקת המקוה, ודו"ק.

והנה בהמשך דבריהם כתבו התוס', וא"ת היכי ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר הא בסוטה איכא חזקת טהרה, ותירצו דכיון דנסתרה איתרע חזקתה, ע"ש. אולם יעויין בתוס' בסוטה (כח, ב ד"ה מכאן) דנקטו להדיא דלא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אלא במקום דאיכא חזקת טהרה. [והילפותא הוא רק דלא נימא דבכל מקום ספק טומאה טמא ודאי כמו ברה"י, ע"ש בדבריהם.]


שם. בא"ד, וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה דברה"י ספקו טמא אפי' איכא חזקה וכו' וי"ל דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי, ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית, ע"כ. וצ"ע היכן מצינו חזקה כי האי, וצ"ע.

והנה בעיקר מאי דאמרינן דילפינן מסוטה שספק טומאה ברה"י טמא אפי' במקום חזקת טהרה, יל"ע מהו הדין בספק טומאה ברה"ר במקום דאיכא חזקת טומאה, האם גם בזה ילפינן מסוטה דטהור או לא. ושו"ר בש"ש (ש"ד פ"ב) דנקט להדיא דבכה"ג טמא. וכן ראיתי באחרונים (עי' שו"ת חמד"ש שהבאתי בסמוך) שהוכיחו מדברי התוס' בחולין (י, ב) שכתבו דהא דצריכים לטעמא דחזקת טומאה בבית המנוגע היינו משום דמיירי גם באופן דאיכא כמה בנ"א דהוי רה"ר ע"ש. ומבואר דאפי' ברה"ר מהני חזקת טומאה לטמא.

אולם מאידך גיסא יעויין במקור חיים (לבעל הנתיה"מ) בסי' תסז (ס"ק ט וס"ק יא בא"ד) דנקט דגם בכה"ג ילפינן מסוטה לטהר, ע"ש. וכן נקט בשו"ת חמד"ש (יו"ד סי' ה ס"ק ה), וע"ש מה שכתב לדחות הראיה מדברי התוס' בחולין. [וע"ע בשער"י (ש"ב פ"א) מה שהאריך בזה.]


דף ב, ב[עריכה]

כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמא אחזקתה. ופרש"י דמגופה קחזיא, מועדה ועלולה היא לכך אין לה חזקת טהרה, ע"כ. ובפשטות הוי אפשר לומר דהויא רק חששא נגד החזקת טהרה, ולכך בחולין טהורין ולא חיישינן אלא בתרומה וקדשים. אולם עי' ברמב"ן דנראה מדבריו דלהלל איתרע החזקת טהרה דידה לגמרי, ולא מקילין בחולין אלא משום דמוקמינן להטהרות על חזקתייהו. ובתרומה וקדשים עבוד בהו רבנן מעלה כיון דליכא חזקה גמורה, ע"ש. ואפשר דיל"פ כוונתו דגם החזקת טהרות איתרע קצת כיון דודאי נגעה בהו, ודו"ק. ועי' בהגהות הגרא"ז שציין לדברי הרמב"ן בחולין שכתב דלא מוקמינן הטהרות בחזקתייהו בכלל כיון דודאי נגע בהו, ומשמע דגם לחולין, וצ"ע בזה.


ומאי שנא ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין בר"ה בין ברה"י טמאות וכו' התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו. ונראה לבאר סברת המקשן דלא ס"ל האי טעמא דאזלינן בתר חזקת הטמאים, דס"ל כמו שהקשו בגמ' שוב דאדרבה יש לנו להעמיד המקוה על חזקתו דשלם הוא. ובפשטות משמע דס"ל להגמ' דכלפי החזקת טומאה של הכלים, החזקת שלם של המקוה עדיפא. ועי' בתוס' הרא"ש שם שמבאר הטעם דכיון דהטמא ודאי טבל לפנינו אלא שאנו אומרים שמא לא טבל טבילה הוגנת כי שמא היה חסר המקוה, כיון דאמרת העמד מקוה על חזקתו נסתלקה חזקת הטמא, ע"ש.


ולכאורה הביאור בזה הוא דלעולם עדיפא לן למיזל בתר חזקה דישנה בעיקר מקום הספק. והדברים ידועים ומפורסמים מהריטב"א בעירובין (לו, א) בשם הר"מ בר שניאור שבכל מקום אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שהספק בא ממנו, ע"ש בדבריו. וכן נראה מדברי התוס' בקידושין (סו, ב) שביארו סברת ר' טרפון שמטהר בהא דמקוה שנמצא חסר, דס"ל דאזלינן בתר חזקת המקוה שהיתה שלמה, ע"ש. [וע"ע בחזו"א (אה"ע סי' פ ס"ק כ) מה שכתב בזה בביאור דבריהם.] ואפשר דעל דרך זה יש לבאר מאי דאיתא בהמשך הגמ' בקידושין שם דר"ע דפליג על ר"ט ומטמא במקוה [וכתנא דמתניתין] היינו משום דמקוה הוי פסולו בגופו, ע"ש. די"ל דכוונתו דלכך לא שייכא לאוקמא המקוה בחזקת טהרה כיון דפסול חסר הוי בגופו ואיתרע החזקת כשרות דידה, לכך א"א לאוקמא בחזקה דאיתא בעיקר מקום הספק, ודו"ק.

ויש להוסיף דאפשר דהיה מוכח להמקשן כן מהא דחזינן גבי ספק מעל"ע דנדה דלא אזלינן בתר חזקת הטהרות שנגעה בהן, ובע"כ דס"ל דעדיף לאוקמא בחזקות דאיתנהו בעיקר מקום הספק [וכן מפורש בתוס' הרא"ש, ע"ש]. וא"כ ה"נ במקוה אין לומר דטמא מטעם דמוקמינן ליה בחזקת טמא, ובע"כ דהטעם הוא משום דאזלינן בתר חזקה דהשתא דמדהשתא חסר למפרע נמי היה חסר, ולכן הקשו דה"נ בנדה נימא כן, ודו"ק.

שו"ר שכיוונתי בכל זה לדברי הסד"ט (סי' קצט ס"ק מ ד"ה לכן נ"ל) שהביא כן מהרא"ם (בספר מים עמוקים שאלה כא) שביאר דלכך בנדה לא מוקמינן הטהרות בחזקתן. וע"ש שהוסיף דבאמת גם התרצן דאמר טעמא משום דהעמד טמא על חזקתן לא כיוון אלא דהוי סיוע לריעותא של המקוה שחסר לפנינו, אבל לא דהוי מוקמינן לה בהך חזקה בפנ"ע. והמקשן שהקשה עליו אדרבה וכו' לא הבין את זה.

ואפשר די"ל באו"א קצת דהוי ס"ל להמקשן דבע"כ אין הטעם במקוה משום דאזלינן בתר חזקת הטמאים, שהרי איתרע הך חזקה כיון שודאי טבלו. ואפשר דהוי ס"ל דה"נ מהאי טעמא לא אזלינן הכא בתר חזקת הטהרות, דאיתרע חזקתן כיון שהנדה ודאי נגעה בהן. [וכ"כ הרמב"ן בחולין (פו, א) לענין הא דנדה, ע"ש.]

ולפי התרצן דטעמא דמקוה הוא משום חזקת הטמאים, צ"ל דהכא בנדה מאי דלא אזלינן בתר חזקת הטהרות הוא משום דאית בהו ריעותא דודאי נגעה בהו הנדה. והא דאזלינן בתר החזקה של הטמאים אע"ג דודאי טבלו [וקושיא זו באמת נופלת גם על הרמב"ן דהתם], אפשר די"ל דשאני התם דעל הצד דהיה מקוה חסר הוי כאילו לא טבל בכלל ולכך לא חשיב דודאי טבל, ולא דמי להא דנדה דודאי נגעה, וצ"ע בזה. [וע"ע בחזו"א טהרות סי' ג (ס"ק ד) מה שכתב בזה.]

והנה יעויין במתניתין ריש פ"ב דמקואות דתנן שני מקואות אחד יש בו מ"ס ואחד שאין בו, טבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל ספקו טמא. ופירש שם הר"ש משום דאוקי גברא בחזקת טומאה. אולם יעויין עוד בר"ש שם (משנה ב) שהביא מתוספתא (פ"ב ה"ד) דתניא בכה"ג שטהרותיו תלויות. וביאר שם הר"ש (מכת"י) דהתם לא שייכא לאוקמא הטמא בחזקתו, וז"ל דלא דמי לאחריני דאוקמינן אחזקתן דאין לנו לבדות מדעתינו דנשתנה הדבר מכמות שהיה, אבל הכא דאיכא שני מקואות וחד מינייהו כשר בודאי שיש לתלות שטבל בזה כמו בזה ואמרינן דתולין, ע"כ.

ולכאורה היינו על דרך הסברא שכתבנו לעיל דכיון דודאי טבל ורק דלא ידעינן אי טבל במקוה כשרה, בזה לא שייכא להיות מוקים ליה בחזקת טומאתו. ולפ"ז אפשר דבסברא זו גופא פליגי המשנה והברייתא שם, וא"כ אפשר דפלוגתת המקשן והתרצן דכאן באמת תליא בהך פלוגתא דהתם, ואכתי צ"ע בזה.


שם. עי' בדברינו לעיל מה שכתבנו שני אופנים בביאור סברת המקשן דנקט דבע"כ במקוה אין הטעם משום חזקת הטמאים. אמנם נראה דכל זה הוא לפירוש התוס' הרא"ש שהבאנו שמפרש קושית הגמ' דאדרבה וכו' דהיינו דחזקת המקוה עדיפא מחזקת הטמאים. אולם יעויין במהרש"א שמפורש בדבריו שמפרש קושית הגמ' דליהוי ספק ומשום דנוקמא חזקת המקוה נגד חזקת הטמאים. [ומה שהקשה שם על הגמ' בסמוך לענין יין, עי' בסד"ט הנ"ל דלפ"ד הרא"ם לק"מ, ופשוט.] וכן מפורש במהר"ם, וע"ש מה שנדחק ליישב הא דבנדה לא אזלינן בתר חזקת הטהרות.

וכן מבואר בדברי התוס' לקמן (ד"ה ושניהם) שכתבו כן בדעת ר' שמעון דמוקמינן חזקת שלם של המקוה נגד החזקת טמא והוה ספק, ע"ש. [ונראה דאזלי לשיטתם בחולין (יא, א) בד"ה אתיא מפרה אדומה במה שכתבו ומיהו כאן י"ל וכו', ע"ש ודו"ק.] וע"ע בתו"י בקידושין (עט, א) על קושית הגמ' התם דאדרבה העמד מקוה על חזקתו וכו', וכתב התו"י דלשון אדרבה קשה וכו', ע"ש. ועי' ברש"ש שם שמיישב דר"ל דחזקת המקוה עדיפא דהספק הוא בגופה, ע"ש בדבריו, והיינו כסברת התוס' הרא"ש הנ"ל, ודו"ק.

אולם נראה דאפי' לפי המהרש"א והמהר"ם אכתי י"ל כמו שכתבנו דהוה מוכח לו להמקשן דהטעם דטמא ודאי במקוה הוא רק מטעם דמוקמינן לה אחזקה דהשתא שהיא חסרה. די"ל דס"ל דאילו הוה מטעם חזקת טמאים הוה רק ספק דהוה מוקמינן כנגדה חזקת טהרה של המקוה, ודוקא נגד החזקה דהשתא לא מוקמינן החזקת טהרה של המקוה לשוויה כפלגא ופלגא, אלא מוקמינן לה לגמרי על חזקה דהשתא והוי ודאי טמא, ודו"ק.


הרי חסר לפניך וכו' הכא נמי השתא הוא דחסר, הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתאי וכו'. ונראה לבאר השו"ט דסוגיין דמעיקרא הוי ס"ד דעצם מאי דאיכא דם לפנינו הוי ריעותא בהחזקה דמעיקרא. ונראה הביאור בזה דהרי בפשטות יסוד של חזקה הוא דאמרינן דהדבר אינו משתנה, וכמו שהיתה מעיקרא כן יהיה. וא"כ בכה"ג דחזינן לפנינו דהיה שינוי וכל הנידון הוא רק מתי השתנה, בזה לא שייכא חזקה בכלל. ועל זה הוא דמשני הגמ' דאינו כן, דאכתי מהניא החזקה דמעיקרא למימר שהמצב נשאר כמו שהיתה מתחילה עד השעה שמוכח שנשתנה, ולכן אמרינן דרק השתא הוא דנשתנה.

ועל זה חידש הגמ' דבגוונא דידן אכתי יש ריעותא בהחזקה דמעיקרא, דכיון דחסר ואתאי ור"ל דהוי הרגילות להתחסר מעט מעט, איכא למימר דמעיקרא נמי חסר [וכמו שביארו התוס' (ד"ה התם בסו"ד) בסמוך]. והביאור בזה הוא, דהרי יסוד מילתא דחזקה הוא דמן הסתם אין אנו מחוייבין להסתפק שהמצב השתנה ומוקמינן לה על חזקתה דמעיקרא. אמנם היכא שהמציאות שלפנינו היום היא סיבה המחייבת אותנו להסתפק על אתמול, וכגון הכא שמצאנו המקוה חסרה היום והרגילות הוא שתחסר מעט מעט, זה מעוררת ספק דשמא גם אתמול היה חסר וא"א תו לאוקמא על חזקתה, ודו"ק. [וזהו באמת כל הענין של ריעותא שהוא מצב המחייב להסתפק, ודו"ק.]

והנה בעיקר הסברא שכתבנו דמעיקרא סברה הגמ' דכל היכא דהמצב נשתנה והספק הוא רק אימתי לא מהני חזקה דמעיקרא, וע"ז חידש דאכתי מהניא החזקה למימר דהשתא הוא דנשתנה, יל"ע מדברי הרשב"א בחולין (יא, א ד"ה אתיא מפרה אדומה בא"ד) גבי גבינות של פרה שנשחטה אח"כ ונמצאת טרפה, דמוקמינן לה בחזקת היתר. וכתב הרשב"א שם דהני מילי בטרפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל בטרפות דסירכות או טרפות אחרות שא"א לתלותם בשעת שחיטה, בהא ודאי אסורין הגבינות, שהרי א"א לומר בה העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה וכו', ע"ש. והיינו להדיא כסברת הס"ד של הגמ', וצ"ע ממאי דמסיק הגמ' כאן דאפי' בכה"ג מהניא החזקה ואמרינן השתא הוא דאתאי, דהחזקה דמעיקרא מחייבת לדחות הזמן של ההשתנות כמה שאפשר וכנ"ל.

והנה לכאורה יל"ע עוד בדברי הרשב"א, חדא דמ"ש נטרפה רגע לפני השחיטה או ג' ימים קודם השחיטה [ועי' בבדה"ב (צא, ב) שכבר עמד על זה, ועי' במשמה"ב שם]. ועוד צ"ע דהרי יעויין בהמשך הגמ' כאן דמקשה על שמאי מהא דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ, כל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק. וברש"י שם הביא סוגית הגמ' דב"ב (צו, א) דפליגי ר"י וריב"ל בפירוש המשנה, ולפי ריב"ל הכוונה דהג' ימים האחרונים שלפני הבדיקה של עכשיו הוי ודאי חומץ, וברש"י בסו"ד מפרש דלכ"ע מקשינן כאן, ע"ש. ועי' ברש"ש שם שהק' עליו דהרי כיון דג' ימים האחרונים ליכא לאוקמא בחזקה, א"כ ליכא להקשות דנוקמא על חזקתה בכל שאר הימים ושיטת הרשב"א הנ"ל, ע"ש. [והיינו ע"פ מה שהביא שם דשיטת רש"י הוא כשיטת הרשב"א הנ"ל, ע"ש.]

ובישוב הדברים נראה, דאפשר לומר דלעולם אין כוונת הרשב"א למימר דכל היכא דלמפרע לאיזה זמן א"א לאוקמא על חזקתה, ממילא א"א להעמידה על חזקתה בכלל [וכאילו שנימא דחזקה שבטלה מקצתה בטלה כולה]. אלא עיקר יסוד דבריו הוא במאי דאמרינן דאפי' היכא דאיכא שינוי לפנינו מ"מ מוקמינן על חזקתה דמעיקרא ואמרינן דהשתא הוא דנשתנה. ובזה הוא שחידש הרשב"א שרק היכא דאפשר לעשות תלייה זה ולמימר דהשתא ממש הוא דאתא מציאות זו, בכה"ג הוא דאפשר לאוקמא על חזקתה דמעיקרא. אבל היכא שהמצב שלפנינו מוכיח מיניה וביה שהמצב הזה כבר היה כאן, ולא שייכא לתלות ולומר דהשתא הוא דאתאי, ממילא א"א שוב לאוקמא אחזקתה דמעיקרא בכלל.

ולפ"ז אפשר דיש לבאר קצת החילוק שבין טריפות לחומץ. דהרי יעויין בסוגיא דב"ב שם דמפרש דהא דס"ל לריב"ל דג' ימים האחרונים ודאי חומץ, היינו משום דאזיל בתר ריחא לחוד, ומדחזינן דהשתא הוה בין טעמא ובין ריחא חלא, בודאי שכבר מג' ימים הוה עכ"פ ריחא חלא, ע"ש. ולפ"ז אפשר לומר דבכה"ג אף דהשתא ודאי יש לה דין חומץ וכל ג' ימים האחרונים אין תרומתו תרומה, מ"מ אין זה סותר להתלייה דבעינן למימר דמאי דאשכחן עכשיו השתא הוא דאתאי. והיינו דעדיין יכולים לתלות דמאי דמצינן עכשיו שטעמא וריחא חלא רק השתא הוא דנשתנית להיות כן, וא"כ אכתי מצינן לאוקמא על חזקתה שלא היתה כן [טעמא וריחא חלא] עד עכשיו. ואף דמ"מ נצטרך למימר דג' ימים האחרונים הוה עכ"פ ריחא חלא ודין חומץ הוה לה, מ"מ אין זה סותר להחזקת הגוף דמעיקרא שאומרת שלא היתה כמו שנמצא לפנינו עכשיו. משא"כ לגבי טרפות, דהתם איכא הוכחה שהנקב שלפנינו כבר היתה, ומצב זה לא נתחדש עכשיו, בכה"ג אין לנו עוד התלייה של השתא הוא דנשתנה, וממילא א"א תו לאוקמא אחזקתה דמעיקרא, ודו"ק.

ומ"מ לכאורה אכתי אינה מתיישבת בזה קושיא הראשונה הנ"ל דמ"ש בטריפות דבעינן לתלות שננטרפו רגע אחד לפני השחיטה [וכמו שהק' הרא"ה]. ועוד יש לעורר קצת [על דרך קושית הרא"ה] בהא דאמרינן בסוגיין לגבי נדה דהשתא הוא דחזאי, ומוקמינן לה על חזקתה דמעיקרא שהיתה בדוקה וטהורה [וכמו שכתב הרמב"ן] דלכאורה הוי נמי כחזקת הגוף, אי לאו הסברא דחזאי ואתי. והרי לכאורה התם נמי שייכא היסוד של הרשב"א דמדראתה עכשיו בע"כ דכבר ירד הדם לבית החיצון ונטמאה מלפני זמן מה, וא"כ התם נמי נימא דמדליכא לאוקמא על חזקתה למפרע לגמרי, לא נוקמא על חזקתה בכלל, ומה לי שהוא רק זמן מועט וכקושית הרא"ה הנ"ל. [ועי' בסוגיא לקמן (יב, א) דאשה שראתה דם מטמאה למפרע כשיעור וסת, ועי' בחזו"א סי' צ (ס"ק ד) שבאמת נסתפק דאפשר דלכ"ע היא מטמאת הטהרות שנגעה בהן בתוך הך שיעורא, ע"ש.]

אולם לפי דברינו אפשר דגם קושיא זו יש ליישב שהרי התם נמי אין סיבה שמחייבת אותנו למימר שהמציאות שלפנינו היתה כבר, אלא רק דידעינן שהדם ירד כבר לבית החיצון, אבל מ"מ מצינן לתלות דמה שראתה דם השתא הוא דאתא, ויש לדון בזה.


שם. והנה בעיקר יסוד הרשב"א שהבאנו, יש לציין למה שראיתי בפמ"ג (סי' פא משב"ז ס"ק ג בסו"ד) שביאר בהכי סברת הגמ' דהיכא דחסר ואתאי לא אמרינן חזקה דמעיקרא. דע"ש שכתב דליכא להקשות על הרשב"א דלפ"ד למה הוצרך הגמ' לומר שהוא מטעם תרתי לריעותא, די"ל דאי מטעם דינו של הרשב"א היה רק ספק, ולכך הוצרך לטעמא דתרתי לריעותא לשוויה ודאי, ע"ש בדבריו. ולכאורה היינו דמפרש דחסר ואתאי ר"ל דידעינן בודאי שהיה כבר חסר למפרע קודם זמן מציאתה, וזהו חידוש גדול בפשט של הגמ', דע"פ פשטות אינו אלא סברא של ריעותא דאיכא למימר דמעיקרא היה חסר, וכלשון התוס' הנ"ל, וצ"ע.

אלא דשו"ר בחת"ס לקמן (ג, א על תוד"ה ושרצים) שנקט דזהו סברת התוס' בסמוך (ד"ה התם בסו"ד) לחלק בין מקוה שרגילות להתחסר מעט מעט לבין נגע שרגילות להתחסר בב"א, ע"ש בדבריו. ונראה דהוקשה לו לפרש דברי התוס' כפשוטן דנגע אינו נפחת מעט מעט, דהרי בפשטות המציאות אינו כן. ולכן ביאר דכוונת התוס' דגבי מקוה איכא רגילות להתחסר, ולכן נקטינן בתורת ודאי שהיה כבר חסר למפרע ושוב לא שייכא חזקה דמעיקרא וכסברת הרשב"א, משא"כ לגבי נגע לא אמרינן הכי, ודו"ק.


השתא הוא דחזאי. והקשו בתוס' מסוגיא דקידושין (עט, א) גבי קדשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו, דאמר רב דמדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, ותירצו בתוס' דשאני התם שרגילות השערות לבוא מצפרא, ע"ש. ועי' בתוס' בקידשין שם (בע"ב בד"ה מי איכא למימר) שג"כ כתבו סברא זו, אלא שלא כתבו כן אלא לענין דהוה כמו ריעותא בהחזקת נערות דמעיקרא, וכמו אידך תירוצא דהתם דהחזקת נערות הוי חזקה העשויה להשתנות, ודו"ק.

ועי' בש"ש (ש"ג פרק ט"ז) שהביא מדברי התוס' דל"ל חזקה דהשתא בכלל ואפי' במקום דאינה נגד חזקה דמעיקרא, מדפירשו דסברת רב הוא רק משום שרגילות השערות לבוא מצפרא. אולם מאידך גיסא, הביא הש"ש שמדברי רש"י בקידושין נראה דלא ס"ל כן. דע"ש בדבריו (בע"ב בד"ה מי איכא למימר) שפי' דביומא דמישלם שית ליכא לא חזקה דנערות ולא חזקה דבוגרת שהיום היא עשויה להשתנות, ע"ש. ודייק מינה הש"ש דס"ל דהיכא דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא לחוד, ע"ש.

אולם מאי דפשיטא ליה כן בדעת רש"י, לענ"ד אינו פשוט כלל, שהרי יעויין בדברי רש"י שם (בע"א בד"ה דקדיש ביומא, ובד"ה מדהשתא בוגרת) שחזר ושנה שסברת רב הוא משום שבאותו יום היא בחזקת שתביא ובחזקה שתיבגר. ואפי' במאי דמקשה הגמ' על שמואל ממשנה דמקוה דאמרינן הרי חסר לפניך, פרש"י דהקושיא הוא משום דה"נ נימא מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת שכל היום היא בחזקת שתביא, ע"ש. ומשמע דפשיטא ליה דודאי לא אזלינן בתר מה שהיא בוגרת לפנינו אלא בצירוף הא דהויא בחזקת שתביא. ואף דבמקוה גופא לכאורה ליכא סברא זו ומ"מ אמרינן דהרי חסר לפניך [והגמ' אכתי לא אסיק אדעתא הא דתרתי לריעותא], אפשר דס"ל לרש"י דהגמ' ידע כבר הסברא דחסר ואתאי, ולכך פי' דהקושיא על שמואל הוא רק בצירוף מה דהויא בחזקת שתביא, וצ"ע בזה.

ועכ"פ נראה מבואר דגם שיטת רש"י בסברת רב הוא דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא אלא משום דאיכא חזקה שתבוא, ודלא כמו דנקט הש"ש בשיטתו דבכל מקום אית ליה לרש"י חזקה דהשתא, ודו"ק. והא דבדבריו בע"ב לא הזכיר אלא זה שהחזקה דנערות עשויה להשתנות, היינו משום דכדי לפרש הגמ' דהתם אמאי לא מוקמינן לה אחזקה דנערות סגי במאי דהוי חזקה העשויה להשתנות, אבל לענין הא דמוקמינן לה על חזקה דהשתא אפשר דלעולם צריך להא דאיכא חזקה שתבוא, ודו"ק.


שם. והנה בעיקר קושית התוס' דמ"ש דכאן בנדה אמרינן השתא הוא דחזאי, ואילו התם בבוגרת אזלינן בתר חזקה דהשתא, לכאורה יש לחלק בפשיטות דשאני הכא דאיכא חזקה דמעיקרא שהיא טהורה ולכך תלינן למימר דהשתא הוא דחזאי. משא"כ התם דביומא דמשלם שית ליכא חזקה דנערות וכמו שפרש"י שם, אפשר דאמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, וצ"ב בקושית התוס'.

וכהאי חילוקא מבואר להדיא בדברי התוס' לעיל (ד"ה מעל"ע בסו"ד) שהקשו על שיטת שמאי דמוקים לה הכא בחזקת טהרה ולא אמרינן הרי דם לפניך, מהא דתנן (טהרות פ"ה מ"ז, ומובא לקמן ד, א) דנגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת דחכמים מטמאים בתורת ודאי דכל הטומאות כשעת מציאתן. ותירצו בתוס' דשאני אשה שהיא בחזקת טהורה ובדוקה משא"כ באדם זה שאינו עומד בחזקת חי, ע"ש בדבריהם. הרי מבואר להדיא בדבריהם דמאי דלא אזלינן בתר הדם דלפנינו הוא משום דיש לה חזקה דמעיקרא דטהורה, ואילו היכא דליכא חזקה דמעיקרא באמת אזלינן בתר המציאות לפנינו. וא"כ לכאורה י"ל דעל דרך יש לחלק מהא דרב, דשאני הכא דאיכא חזקה דמעיקרא, וצ"ע.

ואפשר דיש להוסיף בביאור האי חילוקא, דאין החילוק פשוט דבמקום חזקה דמעיקרא לא אזלינן בתר חזקה דהשתא, אלא דהחילוק הוא דהיכא דהוא נגד חזקה דמעיקרא בעינן שיהא בה תורת ריעותא שיעשה ריעותא בהחזקה דמעיקרא ולזה בעינן שהמציאות שלפנינו יהא סיבה המחייבת להסתפק למפרע. ועל זה אמרינן דעצם מה דנמצא לפנינו אינו סיבה להסתפק שהיה כן קודם, דאדרבה אמרינן דהשתא הוא דאתאי. [ודוקא במקום דאיכא למימר הגס הגס חזיתיה ודכוותה, דהוי סיבה להסתפק דאפשר היה כן גם מאתמול, בכה"ג הוה ריעותא בהחזקה דמעיקרא.] משא"כ היכא דליכא חזקה דמעיקרא וכגון ההיא דבוגרת, בכה"ג אפשר דסגי בזה דהוי בוגרת לפנינו דמוקמינן לה בחזקתה כשעת מציאתה, דזהו הדין חזקה דמוקמינן לה בהמצב דאיתא לפנינו ולא מפקינן אותה מינה, ודו"ק.

ובישוב דעת התוס' צ"ל דס"ל דהא דאיכא חזקה דמעיקרא לא מהני אלא לענין דלא נימא דכל הטומאות מוקמינן להו כשעת מציאתן, אבל לא מהני לענין שלא נוקמא בתר חזקה דהשתא, ואכתי צ"ע בזה.


התם איכא תרתי לריעותא וכו'. ופרש"י העמד טמא על חזקת טומאה ובחזקת טהרה דמקוה איכא ריעותא שהרי חסר לפניך, אבל באשה בדידה הוא דאיכא ריעותא שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך ומשום הך ריעותא לחודה לא מרעינן לה הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתא וכו', ע"ש.

והנה מתח"ד משמע דתרתי לריעותא הכוונה היא שהחזקת כשרות של המקוה איתרע ע"י שנמצאת עכשיו חסר, וממילא מוקמינן הטמא בחזקת טומאתו דהחזקת טמא עדיפא כיון דלא איתרע כלל. והא דאמרינן לקמן דתרתי לריעותא משוי לה כודאי, היינו רק דמוקמינן לטמא בחזקתו דהחזקת טומאה עדיפא מחזקת המקוה שהורע כיון דהוי חסר ואתאי, ודו"ק.

אלא דצ"ע בהמשך דבריו במה שכתב לגבי אשה דמשמע דאפי' הריעותא שנמצא דם לא הוי ריעותא גמורה ומשום הך ריעותא לא מרעינן לה לחזקת טהרה דידה. ושזהו דס"ל לשמאי דמוקמינן לה בחזקת טהרתה שהריעותא של דם לפניך והגס הגס חזיתיה אינו מספיק כדי שנימא שהורע חזקתה לגמרי, ולכך מוקמינן לה על חזקתה. ולפ"ז לכאורה צריך לפרש דהא דאמרינן דגבי מקוה איכא תרתי לריעותא היינו דהחזקת טמאים מהני להצטרף לעשות ריעותא גמורה בהחזקת כשרות של המקוה, ודלא כמו שכתבנו לעיל, וצ"ע בזה. [ועי' בדברי התוס' הרא"ש (בד"ה ה"נ הרי דם לפניך).] והנה לפי מהלך השני הוי מתפרש בדקדוק לישנא דתרתי לריעותא, דהרי בעינן לתרוויהו לעשות ריעותא בהחזקה דמעיקרא. אמנם גם לפי' זה צ"ל דמ"מ מהניא החזקת טומאה או החזקה דהשתא לאשוויה כודאי, ודו"ק.

שו"ר בש"ש (ש"ג פט"ז) שבאמת נסתפק בביאור התרתי לריעותא דסוגיין. שמתחילה ר"ל שהיינו שהחזקת טמא מתנגדת להחזקת כשרות של המקוה ונשארת בחזקה דהשתא דהרי הוא חסר לפניך [וכ"כ בשו"ת רעק"א (סי' ז), ובחידושיו לקמן (ג, ב) ע"ד התוס' שם]. אלא דאח"כ כתב שיש לפרש דהחזקה דהשתא מגרע בהחזקת כשרות של המקוה וממילא מוקמינן ליה בחזקת טמא דעדיפא מינה כיון דלא איתרע כלל. וע"ש שר"ל דתלוי במאי דמפרש שם דפליגי רש"י ותוס' אי איכא לדין חזקה דהשתא בכלל, דלפי רש"י דאיכא חזקה דהשתא יל"פ כצד ראשון דמוקמינן לה על חזקה דהשתא אולם לפי תוס' צ"ל כצד שני, ע"ש בדבריו.

אולם כבר כתבנו לעיל דמתחילת דברי רש"י משמע דלא כדבריו אלא דטמא ודאי משום דמוקמינן ליה בחזקת טמא. וזה א"ש לפי מה שכתבנו לעיל דלכאורה אינו מוכח כדבריו בדברי רש"י בקידושין שם, ואפשר דבאמת ל"ל חזקה דהשתא ונצטרך לומר גם לדידיה כצד שני הנ"ל, ודו"ק.


''''תוד"ה התם תרתי לריעותא. תימה דבפ"ק דחולין אמרינן שחטה ונמצא הסכין פגום ושבר בו עצמות אח"כ, ר"ח אמר כשרה משום דעצם ודאי פוגם, ופריך ליה מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ וכו' ומשני סכין איתרעי בהמה לא איתרעי, והשתא הא איכא תרתי לריעותא וכו', ע"כ.

ואפשר דיש לבאר קושית התוס', דהנה בגמ' שם איתא דר"ה ור"ח פליגי בכה"ג שנמצא הסכין פגום, דר"ה ס"ל דאינה כשרה דאמרינן דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, ור"ח פליג עליה משום דתלינן בעצם שודאי פוגם. וע"ז מביא ר"ה ראיה לשטתו מהא דטבל ועלה וכו' דחזינן דאמרינן דהגברא בחזקת טמא עד שיודע לך שטבל בהכשר. וע"ז מתרץ ר"ח דהתם ודאי מודינא לך דהוי ספק בגוף הטבילה דאפשר דהיה כאן חציצה ולא היה מעשה טבילה בכלל, משא"כ בהא דסכין דודאי היה כאן מעשה שחיטה ובזה תלינן על העצם כיון דודאי פוגם, ע"ש. [ואפשר דר"ה ס"ל דשוחט בסכין פגום ל"ח מעשה שחיטה בכלל אלא הוי כקורע, וצ"ע בזה.]

ולפ"ז יש לבאר קושית התוס' דכוונתם להקשות דהכא חזינן דאמרינן תרתי לריעותא כיון דאיכא חזקת טמא אף דהריעותא אינה בעצם המעשה טבילה וכמו לגבי חציצה אלא הוי ספק צדדי בכשרות המקוה, ומ"מ אמרינן תרתי לריעותא והוי טמא. וא"כ התם נמי נימא דהריעותא של הסכין מהניא עכ"פ לאשוויה תרתי לריעותא, וע"ז תירצו התוס' דהריעותא דסכין פגום אינה ריעותא גמורה כיון דיש לנו תלייה חזקה שהרי עצם ודאי פוגם, ודו"ק.

והנה ע"ע בתוס' בחולין שם שתירצו עוד באו"א, די"ל דשאני הכא דהריעותא של חסר לפניך גרע דאיכא למימר חסר ואתאי. ובדעת התוס' כאן שלא הביאו האי תירוצא, היה נראה דס"ל לענין תרתי לריעותא א"צ שיהא חסר ואתאי, ואפשר דתלוי בהצדדים שהבאנו לעיל בדין תרתי לריעותא, ודו"ק. אולם בהמשך דבריהם הכא לגבי נגע מבואר דס"ל דגם לתרתי לריעותא בעינן חסר ואתאי, וא"כ הדרא הקושיא בישוב דברי התוס' אמאי לא תירצו כדברי התוס' בחולין, וצ"ע.


שם. בסו"ד וקשה אדרבה נימא התם הרי חסר לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה כדאמר הכא גבי מקוה לטמא בודאי, וי"ל דבגי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט וכו' אבל הנגע רגילות להתחסר בב"א פחות מכגריס לכך אמרינן השתא הוא דחסר ואוקי הנגע בחזקת שלם וכו'. ומבואר מקושית התוס' דס"ל דאמרינן תרתי לריעותא אפי' לקולא, ולא רק כדי להחמיר, ויל"ע בזה.

והנה במה שכתבו בתירוצם לחלק בין מקוה לנגע שרגילות להתחסר בב"א, עי' בשו"ת חכ"צ (סי' ג בסו"ד) מה שכתב בביאור דברי התוס', וע"ע מה שהבאנו לעיל דברי החת"ס לקמן שפי' דברי התוס' דהכא באופן מחודש.

והנה בהמשך דברי התוס' צ"ע במה שהוסיפו וז"ל ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת כהן מן הבית, וכשטימא הכהן את הבית אפי' נתחסר הנגע אח"כ קודם שנכנס זה, גזיה"כ הוא שהבית טמא עד שיראה הכהן בסוף שבוע ויטהרנה, ע"כ. ויל"ע דלכאורה כל זה מיותר שהרי כבר ביארו דבנגע אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כיון דלא שייכא ביה תרתי לריעותא כיון שרגילות להתחסר בב"א ולא הוי כמו חסר ואתאי, וצ"ע.

ועי' במהר"ם שביאר כוונת התוס' דהוי קשיא להו דאפי' אי נימא דבנגע לא חשיב תרתי לריעותא כיון דאין הרגילות להיות חסר ואתאי, מ"מ נוקי חזקת טהרה של הגברא כנגד חזקת טומאה של הבית ונימא דהוי ספק. וע"ז תירצו התוס' דכיון דבשעה שנכנס הגברא כבר נפסק על הבית שטמא, איכא גזיה"כ דטמא שבעת ימים ואפי' אם פחת הנגע קודם שנכנס הגברא אל הבית. אבל אי הוי שייכא ביה ריעותא של חסר לפניך לא הוי מחזקינן הבית בחזקת טמא בכלל, ע"ש בדבריו. ונראה בביאור דבריו דהחזקת גברא לא מהני להרע דין הבית שכבר נפסק עלה, אבל אלו הוי ריעותא בהבית עצמה, שוב הוי מצינן להכריע ע"י החזקה של הגברא, ודו"ק.

והנה עיקר דברי המהר"ם הוא רק לשיטתו שהבאנו לעיל שפי' קושית הגמ' דאדרבה וכו' דהיינו דהחזקה צדדית נגד החזקה דמעיקרא חשיב כמחצה על מחצה והוי ספק [וכן הבאנן שהוא באמת שיטת התוס' בסמוך בד"ה ושניהם, ע"ש]. אבל לדעת התוס' הרא"ש הנ"ל ליכא לאקשויי הכי דהרי פשיטא דחזקת הבית עדיפא מחזקת גברא וכנ"ל, ודו"ק.


ומ"ש מחבית דתנן היה בודק את החבית וכו' קשיא לשמאי וכו'. והנה לפי מאי דמסקינן בסמוך דהך ברייתא ר"ש היא, ורבנן פליגי עליה וס"ל דהוי ודאי טבל [וכן איתא להדיא בסוגיא דקידושין (עט, א) ע"ש], ה"ה דהוי מצי להקשות על הלל, וכקושיא דלעיל ממתניתין דמקוה, ועי' במהרש"א לעיל מה שכתב בזה.


ורמי חבית אמקוה מ"ש הכא ודאי ומ"ש הכא ספק, א"ר חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש היא וכו'. והנה הרמב"ם בפ"י מהל' מקוואות (ה"ז) פסק כרבנן דבמקוה שנמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו טמאין ודאי, ואילו לגבי חבית פסק בפ"ה מהל' תרומות (הכ"ד) כשיטת ר"ש, והק' הרשב"א דהרי הגמ' הכא תלאן אהדדי, ע"ש.

והנה בשלמא עצם מאי דפסק כר"ש בחבית נגד רבנן ל"ק, די"ל דפסק כוותיה משום דאיפליגו ר"י וריב"ל אליביה (וכ"כ הכס"מ שם), אלא דקשיא דא"כ גם במקוה הוי ליה לפסוק כמותו כיון דפלוגתייהו בתרוויהו תליין אהדדי וכנ"ל, וצ"ע. (ועי' בספר הליקוטים מהדורת פרנקל שהביא תי' הפר"ח בס' מים חיים ע"מ גיטין דף לא, ב ע"ש.) ועי' במל"מ בהל' מקוואות שם (בסוף הפרק בד"ה ובהא דאמרינן וכו') מה שכתב בישוב דעת הרמב"ם ע"פ דברי הרשב"א בסמוך. ועי' בש"ש (ריש ש"ג) מה שכתב על דברי המל"מ, וע"ע שם מה שכתב ליישב דברי הרמב"ם באו"א.


דף ג, א

ושניהם לא למדוה אלא מסוטה וכו'. והקשו בתוס' תימה דהא רבנן מטמאין אף ברה"ר משום דהוי תרתי לריעותא, א"כ לא הוי ספק ולא שייך זה לסוטה מידי, וכן בחבית דהוי ודאי טבל לרבנן דומיא דמקוה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה וכו', ע"ש בדבריהם. ובפשטות הוו ב' קושיות נפרדות.

אולם עי' במל"מ בפ"י מהל' מקוואות (ה"ז בד"ה כתבו התוס' פ"ק דנדה וכו') שביאר המשך דברי התוס' בדרך את"ל, דאת"ל ליישב קושיא ראשונה דלעולם עיקר הדין ספק כודאי מסוטה ילפינן לה, ורק הא דעשו רה"ר כרה"י משום תרתי לריעותא הוא, א"א לומר כן דא"כ מחבית תקשה דעשאוה כודאי, ובע"כ דכולה מטעם תרתי לריעותא הוא, ע"ש בדבריו. אולם עי' בתוס' הרא"ש (בד"ה הכא מאי בסו"ד) שבאמת תי' על דרך זו דאי לאו דילפינן מסוטה דספק כודאי לא הוי מחמירים בספק ברה"ר ובחבית משום תרתי לריעותא, ע"ש.

והנה בהמשך דבריהם הקשו התוס' עוד מדברי ר"ש דגמר חבית מטומאה, והקשו דהא לא שייך מידי לסוטה, ע"ש. ודבריהם צ"ב דהרי ע"פ פשטות ר"ש לא יליף מסוטה אלא הא דבמקוה שחסר ברה"ר טהרותיו טהורות, אבל לא יליף מידי לחבית, ואדרבה בחבית ס"ל דהוי ספק ולכאורה זהו מעיקר הדין ולא יליף מסוטה מידי. ונראה מבואר מדברי התוס' דס"ל דהא דבחבית הוי ספק [וכן במקוה ברה"י לפי שיטתו], באמת תלוי בהילפותא מסוטה. דלולי הילפותא מסוטה הוי אזלינן בתר החזקה דמעיקרא שהוא החזקת יין של החבית והחזקת שלם של המקוה, ומסוטה הוא דילפינן דלא אזלינן בתרא, וכדחזינן דלא אוקמא התורה בהחזקת כשרות דידה.

והא דאיתא בגמ' דס"ל לר"ש דלא ילפינן מסוטה משום דשאני התם דאיכא רגלים לדבר, הכוונה רק דא"א למילף מינה הדין דספק כודאי דזהו רק משום דאיכא רגלים לדבר, אבל עיקר הדין דלא סמכינן על החזקה דמעיקרא שפיר ילפינן מסוטה. ומשו"ה הקשו התוס' רק דא"א לילף חבית מסוטה דאיסורא מטומאה לא ילפינן, אבל הא דהוי ספק במקוה ברה"י לא הוי קשיא להו, ודו"ק.

שו"ר שסברא זו מפורשת בהמשך דברי המל"מ הנ"ל, דע"ש שכתב בביאור תי' התוס' דלר"ש הוי ספק דאיכא חזקת טמא נגד חזקת שלם של המקוה, וכ' המל"מ ע"ז דקרא דסוטה איצטריך היכא דאיכא חזקה דטהרה דמדינא היה לנו לומר אוקמיה אחזקתיה וטהור הוא קמ"ל קרא דספק הוא, ע"ש בדבריו. והיינו להדיא כדברינו דילפינן מסוטה שלא ניזיל בתר חזקת טהרה ונשארת ספק, ודו"ק.


שם. הנה התוס' בתירוצם הביאו בשם ר"ת דלעולם לא ילפינן מסוטה, וטעמייהו דרבנן הוא משום דהוי תרתי לריעותא. ור"ש פליג דס"ל דלא חשיב תרתי לריעותא, דל"ל הריעותא דחסר לפניך דאמרינן השתא הוא דחסר, וליכא אלא חזקת טמא נגד חזקת שלם והוי ספק, ומיהו ברה"ר יליף לה מסוטה לטהר, ע"ש בדבריהם.

אולם יעויין בלשון רש"י בסמוך (בד"ה ואיבעית אימא) וז"ל אי מסוטה גמרי רבנן הל"ל ברה"ר טהור וכו', משמע דמפרש דלל"ק הא דהוי טמא לרבנן באמת הוא משם ילפותא מסוטה, וכן מפורש במהר"ם, ע"ש. וצ"ע לדידיה מהא דמטמא אפי' ברה"ר וכקושית התוס'. ואפשר דיל"פ כוונת רש"י על דרך מה שהבאנו לעיל מהתוס' הרא"ש, דאי לאו דילפינן מסוטה שעשאה התורה ספק כודאי לא הוי אמרינן דספק כודאי מטעם תרתי לריעותא, ע"ש. ועוד יל"פ באו"א דס"ל דבעצם גם הא דברה"ר טמא ודאי הוא משום ילפותא מסוטה דספק כודאי לענין טומאה. ואף דבסוטה הקילו ברה"ר, ס"ל לרבנן דליכא למילף הך קולא לכאן משום דהכא איכא חומרא דתרתי לריעותא, אבל לעולם תרתי לריעותא בפנ"ע אינו סיבה שיהא ודאי טמא, וצ"ע בזה.

והנה בעיקר דברי התוס', מסתימת דבריהם משמע דס"ל דלרבנן לא ילפינן מסוטה בכלל, והא דבמקוה הוי ודאי טמא הוא מטעם תרתי לריעותא בין ברה"י ובין ברה"ר. אולם עי' בלשון הרשב"א שהביא דברי ר"ת בלשון אחר קצת, ומשמע מדבריו דלרבנן הא דהוי ודאי טמא ברה"י באמת הוא משום דילפינן מסוטה דמסוטה ילפינן לכל דדמי לה. ועי' במל"מ (שהבאנו לעיל, בא"ד) שמבאר דבריו דאף שכתבו התוס' לעיל (ב, א ד"ה מעל"ע בתח"ד) דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע, היינו דוקא היכא דאיכא חזקת טהרה אבל היכא דליכא חזקה דטהרה שפיר ילפינן מינה. ולכך במקוה דנגד החזקת שלם של המקוה איכא חזקת טומאה שפיר ילפינן מסוטה לטמא אף בודאי למפרע, ע"ש בדברי המל"מ. ודבריו הם דלא כדברי המהר"ם בתוס' שם, אמנם לכאורה יש לסייע קצת לדבריו מהא שהתוס' כאן לא הקשו בפשיטות דליכא למילף מסוטה כיון דהכא הוי למפרע, ודו"ק.


ור"ש סבר כי סוטה וכו' אימא כי סוטה מה סוטה ברה"י טמא ודאי וכו' הכי השתא התם יש רגלים לדבר וכו'. ופרש"י וז"ל וש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין דהרי ליכא רגלים לדבר, ע"כ, וכ"כ התוס' בסו"ד, ע"ש.

אמנם עי' ברמב"ן שדחה שיטה זו, וביאר דאפשר דס"ל לר"ש דדוקא היכא שהיתה בדוקה קודם הספק אז הוא דאמרינן דספיקו טהור אי לאו דאיכא רגלים לדבר. ולכן בכל שאר ספק טומאה וכגון ספק נגע ספק לא נגע דלא הוי כבדוקה מקודם הוי ספיקו טמא אף דליכא רגלים לדבר. ורק בסוטה דהויא כמו שבדקה קודם, דאין אשה מזנה ואומרת טהורה אני והיה לנו להאמינה, בזה הוא דבעינן טעמא דרגלים לדבר, ובמקוה דג"כ הויא בדוקה וליכא רגלים לדבר באמת טהור, ע"ש בדבריו. ולכאורה יש להוסיף בביאור דבריו, דס"ל דרגלים לדבר אינו סיבה לומר דמסתברא יותר שזינתה דא"כ לא הוי מצינן למילף לשאר ספק טומאה מינה. אלא הוי רק סברא לסלק הסברא דתיהוי כמו בדוקה ע"י מה שאומרת טהורה אני, ודו"ק.

והנה עי' ברשב"א מה שהקשה ע"ד הרמב"ן, ולכן כתב די"ל דשאני סוטה דקאמרה טהורה אני, ע"ש. וע"פ פשטות משמע שהוא תי' חדש דרק באומרת טהורה אני בעינן רגלים לדבר. ולכאורה תמוה דהרי במקוה ליכא מי שאומר דטהור הוא, ועי' במל"מ הנ"ל שכבר עמד ע"ז, וצ"ע.


ואבע"א ה"ט דר"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה וכו'. ופרש"י ואבע"א אי מסוטה גמרי רבנן הל"ל ברה"ר טהור אלא לאו מסוטה מצינן למגמר דתחילת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש, וא"כ מ"ט דר"ש דמטהר ברה"ר, גמר סוף טומאה דהיינו טבילה מתחילת מגע הטומאה, עכ"ל. ומבואר מדבריו דעיקר החידוש של הל"ב הוא לשנות טעמייהו דרבנן, דלל"ק הוי ס"ל דילפי מסוטה [עכ"פ ברה"י, ועי' בדברינו לעיל], ועכשיו אמרינן דלא ילפי מסוטה למקוה בכלל דסוף טומאה לא איתקש לסוטה, ובע"כ טעמייהו הוא משום דהוי תרתי לריעותא ולכך הוי ודאי טמא. והא דס"ל דאי הוי איתקש לסוטה הוי מצינן למילף מינה הא דטהור ברה"ר אף דהוי תרתי לריעותא, צ"ל דס"ל דמ"מ אתיא קרא וגלי דטהור דאין היקש למחצה, ודו"ק.

והנה עי' במהר"ם שכבר ביאר כדברינו בדברי רש"י. אמנם מה שכתב דמה שהכריח רש"י לפרש כן הוא משום דבע"כ דאתא הל"ב לשנות טעמייהו דרבנן דאילו לר"ש לא שינו מידי דאכתי בעינן לטעמא דשאני התם שרגלים לדבר [וכן מבואר בדברי הרשב"א, ע"ש], לכאורה בדעת רש"י אינו מוכח כן שהרי לפירושו איכא שינוי בל"ב גם בטעמיה דר"ש, דהרי לפי הל"ב יליף ר"ש הא דברה"ר טהור מתחילת מגע טומאה ולא מסוטה. ולפ"ז באמת א"צ לומר דהא דלא יליף הדין ספק כודאי ברה"י הוא משום דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר, אלא י"ל דלענין זה לא ילפינן סוף טומאה מתחלית טומאה, ולעולם אפשר דספק דתחילת טומאה [דהיינו ספק נגע] ברה"י שפיר ילפינן מסוטה דטמא דהרי איתקש לסוטה.

וכן נראה מבואר בדברי הרמב"ן דלפי הך תי' באמת ילפינן הדין דטמא ודאי ברה"י מסוטה לתחילת טומאה וגזיה"כ הוא, אבל מתחילת טומאה לסוף טומאה לא ילפינן לה, ע"ש, ודו"ק. [ורק הדין דספק טומאה ברה"ר טהור ילפינן מינה, וצ"ל דהתם שאני שהוא מעיקר הדין, וצ"ע.] ולפ"ז שפיר איכא נפ"מ גדולה בדעת ר"ש לפי לישנא זו די"ל דהא דאמרינן בעלמא דספק טומאה ברה"י טמא אתיא אפי' לר"ש, וא"צ לדחות דאתיא דלא כוותיה וכמו שכתבו רש"י ותוס' לעיל, ודו"ק.

עכ"פ לפ"ד א"א לומר כדברי המהר"ם הנ"ל בביאור הא דהוצרך רש"י לפרש דהל"ב שינו בטעמייהו דרבנן באו"א. ואפשר די"ל דהטעם דרש"י פירש ששינו הל"ב גם בסברת רבנן הוא משום דנ"ל דוחק לומר דבהא גופא פליגי רבנן ור"ש אי סוף טומאה איתקש לסוטה, ולכך פי' דלכ"ע לא איתקש, וטעמייהו דרבנן משום תרתי לריעותא וכנ"ל, ודו"ק.

והנה עי' בדברי הרשב"א הנ"ל שהקשה על דברי הגמ' ואבע"א ה"ט דר"ש וכו' דבדעת ר"ש לא שינו מידי, ולכך כתב דאה"נ ועיקר כוונת הל"ב הוא לשנות טעמייהו דרבנן. דמעיקרא הוי ס"ל דהא דמטמאי ברה"ר הוא רק היכא דאיכא תרתי לריעותא דאל"ה ילפינן מסוטה לטהר, ובהאי תירוצא אמרינן דאפי' בחדא ריעותא טמא טומאה ודאית דלא ילפינן לסוף טומאה מתחילת טומאה אלא העמד גברא אחזקתו, ע"ש. ולא זכיתי להבין דבריו בכלל, דהרי לעיל הוי בעינן למימר דהא דטמא במקוה הוא משום דמוקמינן הטמאים על חזקתייהו ואקשינן עלה דאדרבה העמד מקוה על חזקתו שהוא שלם [ועכ"פ צריך להיות רק ספק טמא, ע"ש], ומסיק דאה"נ ואינו טמא ודאי אלא משום דאיכא עוד ריעותא דהרי חסר לפניך והוי תרתי לריעותא, וא"כ ה"נ מ"ש. [ודוחק לומר דהגמ' כאן פליג על הך סברא גופא, וצ"ע בזה.]


שם. הקשו בתוס' וז"ל תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה, וי"ל דגמר מתחילת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתינוק וכו', ע"כ. והקשה רעק"א דאטו הך דינא מפורש בקרא ונקשה גם עלה היכי ילפינן מתחלת טומאה היכא דיש לה חזקת טהרה, ע"ש. ואפשר די"ל דתחילת טומאה ודאי ילפינן מסוטה שהרי הוקשו להדדי וילפנן לה מינה בכל אופן [וכעין מה שהבאנו לעיל מהרמב"ן לענין טמא ברה"י], וכל הפירכא דרבנן הוא רק על מה דהוי בעינן למילף במה מצינו תחילת מגע טומאה לסוף טומאה, ודו"ק. ועי' במה שכבר כתבנו בזה לעיל (ב, א) ע"ד התוס' בד"ה והלל, ע"ש.


ומ"ש ממבוי דתנן השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע וכו'. ופירשו רש"י ותוס' דלשמאי דמטהר לגמרי פריך. משמע דס"ל דמאי דמטמאינן התם הוא רק לתרומה וקדשים דאל"ה תיקשי נמי להלל דמטהר הכא לחולין. וכעי"ז כתבו התוס' לעיל (בד"ה מעל"ע בא"ד) לענין קופה ונגע באחד בלילה, ע"ש. ולכאורה זה דוחק, דהרי משמע דהוי דומיא דסיפא דכתמים דהוי ספק גמור, ועי' מה שכתבנו בסמוך ע"ד התוס' בד"ה ושרצים. שו"ר בהגהות הרד"ל כאן שבאמת פירש דקושית הגמ' הוא גם להלל, ע"ש.

והנה בעיקר קושית הגמ' על שמאי, יל"ע איזו חזקת טהרה שייכא במבוי. ובפשטות צ"ל דכוונת הגמ' הוא להחזקת טהרה של הטהרות. אלא דא"כ צ"ב מאי שייכא בזה למיחשביה לשרצים דידיה ושרצים דמעלמא כתרתי לריעותא, דהרי לגבי הטהרות כחדא ממש הווין, וצ"ע. ואפשר דכוונת הגמ' דאיכא חזקת בדוק של המבוי משעה שבדקה או משעת כיבוד [ואפשר דהוי כחזקת הגוף], וצ"ע בזה.


כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דאתו מעלמא כתרתי לריעותא דמי. עי' ברשב"א דהיינו כתרתי דוקא ולא הוי תרתי לריעותא ממש דא"כ הול"ל טמא ודאי וכמו במקוה, אלא הוי כמו תרתי לריעותא לענין שמודה בה שמאי [וגם הלל] שחוששין בה לטמא למפרע מספק, ע"ש. ועי' במה שכתבנו לעיל בגדר תרתי לריעותא, ולפי המהלך שהוא ודאי מחמת החזקת טומאה, פשיטא דלא שייכא כאן, אולם גם לדרך השני שם ניחא, ודו"ק.

והנה בתוס' הקשו דמ"מ אכתי קשיא מסיפא דמתניתין דהתם דגבי כתמים דטמאה למפרע והתם לא שייכא תרתי לריעותא כי האי, ותירצו וז"ל וי"ל דהואיל ואם הכתם יבש הוא ע"כ טמאה למפרע ופעמים נמי אף כשהוא לח מוכיח דלא אתא השתא אלא ע"י שחייה וכו' לא פלוג רבנן בכתמים, ע"כ. והנה מבואר מדבריהם דמהא דכתם יבש טמא לא הוי קשיא להו דנוקמא על חזקתה, ויל"ע בזה. ולכאורה אפש"ל ע"פ היסוד שהבאנו לעיל מהרשב"א בחולין (יא, א) דהיכא דידעינן דהוי כן למפרע לא מצינן לאוקמא אחזקתה למפרע בכלל, וע"ש שדימה להך דכתם. וא"כ ה"נ י"ל בדעת התוס' דהכא, וכ"כ בחת"ס כאן, ע"ש.

והנה בעיקר קושית התוס', לכאורה פשוט דקושיא זו שייכא אפי' להלל, שהרי הכא ספק גמור הוא וכמו דהוכיחו מהא דמקולקלת למנינא, וכן משמע מסתימת המשנה דדומיא דכתם יבש נקט לה דהוא ספק גמור, וצ"ע בזה. [ועי' בחי' רעק"א בסמוך מה שהובא שם בא"ד, והוא משו"ת מהדו"ק סי' סב, ע"ש בא"ד.]


ואיבעית אימא ה"ט דשמאי וכו'. וכתבו בתוס' נראה דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה דאל"כ כי קאמר וכו'. ויש להסתפק בכוונתם, אם ר"ל דבכל אשה בעינן לטעמא דחזקה ומשום דס"ל דלא סמכינן אהא דלא ארגשה אלא לענין שלא נחמיר עליה לחוש ולעשות מעלה בתרומה וקדשים, אבל הא דהוי טהור גמור לחולין הוא רק משום החזקת טהרה דאל"ה הוי ספק טמא גם לחולין. או דלמא סמכינן על הבירור דאם איתא הוי ארגשה לגמרי, וא"צ להחזקה אלא לגבי שוטה דלא שייכא בה הך בירור.

ולכאורה יש להוכיח כצד שני ממאי דמקשינן בסמוך דלפי שמאי כתמים יהיו טהור לגמרי [עכ"פ לשיטת תוס'], והתם הרי לא שייכא חזקה וכמו שכתבו התוס' לעיל (בד"ה ושרצים), ובע"כ דטעמא דהרגשה מהניא בפנ"ע, ודו"ק. [ובעיקר דברי התוס', ע"ע בדבריהם לקמן (ד"ה איכא בינייהו) ובמה שכתב המהרש"א כאן.]


ואב"א ה"ט דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה. ופרש"י כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה, והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפק, ע"כ. ומשמע דלהאי לישנא, שמאי אינו חולק לטהר אלא באופן שיש לנו במה לתלות הא שלא הרגישה עכשיו. ובתוס' הקשו על פירושו דא"כ דתלינן דהא שלא הרגישה עכשיו הוא משום שהיה כאן הרגשת עד, א"כ ניחוש שמא מעיקרא אתא, והא דלא הרגישה הוא משום שהיה כאן הרגשת תשמיש, ע"ש. ואפשר די"ל דס"ל לרש"י דשאני הכא דאיכא ראיית דם לפנינו ובזה אמרינן תלייה לתרץ למה לא היה כאן הרגשה, אבל אין אומרים תלייה בכדי לחדש ולהסתפק למפרע דשמא היתה ראיית דם, ודו"ק.

והנה התוס' כתבו מרגשת בעצמה פי' כשנעקר דם מן המקור ומדלא הרגישה עד עכשיו השתא הוא דחזאי. ומשמע קצת מלשונו דמיירי אפי' באופן שהרגישה עכשיו, ומ"מ חיישינן שמא כבר היה דם מעיקרא. ויל"ע דאי מיירי בהרגשת פתיחת פי המקור לכאורה פשוט דלית לן למיחש דדלמא היה כאן דם למפרע, דהרי לדם אחר א"צ למיחש [וכמבואר בתוס' בע"ב (ד"ה לאביי) ע"ש]. ובע"כ צ"ל דמיירי כאן בהרגשת זיבת דבר לח, ועי' בחוו"ד סי' קצ (ס"ק א בא"ד) שכבר הוכיח כן מסוגיין.

והנה בתחילת דבריהם הקשו התוס' דהיכא דלא הרגישה עכשיו מ"ט דשמאי דמטהר, דנימא דכמו שלא הרגישה עכשיו שמא נעקר מאתמול ולא הרגישה, ותירצו דלא פלוג רבנן הואיל ורוב פעמים מרגשת וכו' ע"ש. וע"פ פשטות משמע שהוא כמו הכלל דלא פלוג רבנן דבכל מקום, ולפ"ז הוי מבואר שתיקנו בדרך לא פלוג גם לקולא. אולם עי' ברמב"ן שהביא תי' התוס' באו"א קצת שאין זה מדין לא פלוג ממש, אלא שלא חששו רבנן לראייה בלי הרגשה כיון שאינו מצוי, ע"ש, ודו"ק.


והאיכא כתמים, לימא תנן כתמים דלא כשמאי וכו'. ופרש"י הרואה כתם דקי"ל מטמאה למפרע וכו' ולא אמרינן אי נפיק מגופה הוי מרגשת, ע"ש. ובפשטות משמע מדבריו דקושית הגמ' היא רק אמאי דמטמאינן לה למפרע, אבל על עיקר דין טומאת כתמים לא פרכינן, וכן דייק במהרש"א ע"ש בדבריו [ועי' במהר"ם ע"ד התוס'.]

אולם בתוס' פירשו דקושית הגמ' היא דלשמאי לא יהיה דין טומאת כתמים בכלל, דנימא דמדלא הרגישה ודאי מעלמא אתי כדאמרינן לקמן (ה, א) גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפי' סדינין שלה מלולכין בדם אין חוששין לה אימר בשוק של טבחים עברה ולאו אדעתא, ע"ש בדברים. ולפירושם צ"ל דמאי דמשני אביי דמודה שמאי בכתמים משום דבצפור לא נתעסקה ובשוק של טבחים לא עברה וכו', היינו דרק לענין תינוקות תלינן למימר דעברה בשוק ולאו אדעתא, אבל בגדולה לא אמרינן כן, דכיון דתצטרך למימר דעברה בשוק ושכחה או לאו אדעתא, עדיפא לן למימר דארגשה ולאו אדעתא דסברה הרגשת מ"ר היא, כיון דחזקת דמים מצוים שם. [וכך פירש ברשב"א, ע"ש בדבריו.]

והנה מדברי תוס' והרשב"א מבואר דפירשו דהא דכתמים דתינוקות טהורים הוא משום דתלינן דעברה בשוק ולאו אדעתא. אולם עי' בדברי רש"י לקמן שם דדבריו בזה אינם ברורים, דיעויין שם שכתב וז"ל דאיכא למימר עברה ולאו אדעתא דהא בגופה אין לתלות כל עיקר דכתמים דרבנן נינהו וכי גזרו רבנן בהגיע זמנה דדם מצוי בה אבל בהא לא גזור הואיל ואין בה דמים וכו', ע"כ. וצ"ב דמתח"ד משמע כדברי הראשונים הנ"ל דהטעם הוא משום דתלינן דעברה בשוק ולאו אדעתא, אבל מהמשך דבריו משמע טעם אחר, דלא גזרו בה רבנן בכלל כיון דאין דם מצוי בה, וצ"ע.

שו"ר שכבר דנו בזה הפוסקים, דיעויין בש"ך בסי' קצ (ס"ק ג) שהביא מהב"ח שכתב שלא הקילו בתינוקות אלא בכתמים דוקא, אבל בדם דמגופה לא הקילו. והש"ך הקשה עליו דהרי טעמא דהתירו הוא משום דלא גזרו בה רבנן בכלל וכמו שכתבו רש"י והרשב"א בתורה"ב ושאר פוסקים, וא"כ בדם דמגופה נמי טהורה, ע"ש בדבריו. והנה בשלמא מה דהביא כן בשם רש"י ניחא דתפס סוף דבריו עיקר, אבל מה שהביא כן מהרשב"א צ"ע, שהרי מדבריו בחידושיו מבואר להדיא דלא כן וכנ"ל.

וחיפשתי בדברי הרשב"א בתורה"ב בזה, ולא מצאתי אלא מה שכתב במשמה"ב (טז, ב) דכיון דכתמים דרבנן הקילו בהם, ויש נשים שטיהרו את כתמיהם לגמרי ואפי' סדינין שלהן מלוכלכין בדם ואע"פ שאין להם במה לתלות כגון תינוקות, ע"ש. וכנראה שהש"ך הבין בכוונתו דהיינו אפי' באופן דלא שייכא שום תליה בכלל. אולם לכאורה פשוט דאין זה מוכח בכלל, וכוונת הרשב"א הוא רק לאפוקי שאר נשים דבעינן תליה ידוע לפנינו, ולא תלינן בסתם דשמא עברה בשוק ולאו אדעתא, וכדתלינן כן בתינוקות, ודו"ק.

שו"ר בסד"ט שם (ס"ק ז) שהאריך בזה, ודחה מה שהביא הש"ך כן בשיטת רש"י דאדרבה מדברי רש"י הנ"ל משמע איפכא [וכ"כ גם בחוו"ד בס"ק ד, ע"ש]. אולם בסד"ט הביא מהדברי חמודות (אות ח) שפירש בדברי רש"י כהש"ך, ע"ש. [וע"ע בשו"ת רעק"א (סי' פא) שג"כ דחה הראיה מדברי רש"י.] וע"ע שם שציין גם לדברי תוס' והרשב"א הנ"ל שמפורשים שהוא מדין תליה. אמנם הביא שמדברי הרשב"א במשמה"ב הנ"ל משמע דס"ל דבקטנה אפי' ראתה ודאי מגופה לא גזרו, ע"ש בדבריו. אולם לכאורה גם דברי הרשב"א שם אינם מוכרחים וכנ"ל, ודו"ק.