חד גדיא

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

פיוט בלשון ארמית שמחברו לא ידוע, הנאמר בליל הסדר בסיום ההגדה, כחלק מה"נרצה".

תוכנו[edit]

חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

ואתא שונרא ואכל לגדיא דבין אבא בתרי זוזי.

ואתא כלבא ונשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

ואתא חוטרא והכה לכלבא דנשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

ואתא נורא ושרף לחוטרא דהכה לכלבא דנשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

ואתא מיא וכבא לנורא דשרף לחוטרא דהכה לכלבא דנשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

ואתא תורא ושתה למיא דכבה לנורא דשרף לחוטרא דהכה לכלבא דנשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

ואתא שוחט וחשט לתורא דשתה למיא דכבה לנורא דשרף לחוטרא דהכה לכלבא דנשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט דשחט לתורא דשתא למיא דכבה לנורא דשרף לחוטרא דהכה לכלבא דנשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות דשחט לשוחט דשחט לתורא דשתא למיא דכבה לנורא דשרף לחוטרא דהכה לכלבא דנשך לשונרא דאכל לגדיא דזבין אבא בתרי זוזי.

הפיוט מבוסס על אמרתו של הלל הזקן בפרקי אבות (ב, ו): "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון" (על שום שהטבעת אחרים הטביעו אותך, וסוף מטביעיך שיוטבעו), והיינו: אבא קנה גדי בשני זוזים ובא חתול ואכל את הגדי, בא כלב ונשך את החתול, בא מקל והכה את הכלב, באה אש ושרפה את המקל, באו מים וכבו את האש, בא שור ושתה את המים, בא שוחט ושחט את השור, בא מלאך המוות ושחט את השוחט, ולבסוף בא הקב"ה ושחט את מלאך המוות.

מקורו[edit]

פיוט זה הינו קדום מאוד, והוא כולו סתום וחתום. הפירושים על הפיוט רבים ושונים, ומהם גם על דרך הסוד והרמז[1].


הערות שוליים[edit]

  1. בספר "חיים שאל", לחיד"א, מובא, כי הוא נשאל בדין נידוי שנתנדה אחד שישב בחבורה יחד עם אחרים והתלוצץ על פיוט "חד גדיא" שאומרים בערי אשכנז בליל התקדש חג, והלז פער פיו בצחוק. וקם כנגד האיש המתלוצץ איש אחר מן החבורה ואמר למתלוצץ: מנודה אתה! ונשאל הגאון אם נידויו נידוי או לא? וזאת אשר השיב: "אנוש זה, זד יהיר, לץ המתלוצץ על מה שנהגו רבבות אלפי ישראל בערי פולין ואשכנז ואביזרייהו, ואשר לפנים בישראל גדולי עולם קדושי עליון ודור דור וחכמיו, וכן עוד היום לא אלמן ישראל, כמה וכמה ראשי ישיבות וגאוני הזמן ה' עליהם יחיו. וכולם אמרו ואומרים פיוט זה, ונמצא רשע זה מתלוצץ ברבבות ישראל וגדוליהם אבות בתי דין וגאוני ארץ - אנושה מכתו וחייב נידוי וכו'. דגם בזמן הזה יש לנדות המבזה תלמיד חכם אחר מיתה וכו'. וזה מבזה גאוני עולם קדושים אשר בארץ ואשר חיים עד הנה הי"ו וכו'. ומכל שכן איש זה שפער פיו, שכל האומרים פיוט זה הם טפשים ועוסקים בהבלים, פשיטא טובא דחייב נידוי. ולמען תדע ידיד נפשי, אגיד את הרשום, כי יש כמה פירושים בפיוט זה מהם נדפסו ומהם בכתב יד, ועוד שמעתי ממגידי אמת, שגאון מופלא בדורו עשה למעלה מעשרה פירושים בפיוט זה, בפרד"ס, פירושים נחמדים ומתוקים. ואין ספק כי לא דבר ריק הוא. וכבר נודע תוקף גדולת פיוטי אשכנז המיוסדים על החכמה האמיתית, כאשר דיבר בקדשו רבנו האר"י ז"ל. וכתבו משם רבנו מהר"א מגרמיזא בעל הרוקח זצ"ל, כי כל עניני פיוטיהם ודקדוקיהם, קבלה איש מפי איש ורב מרב".