Open main menu

חניטה

חניטה היא פעולה הנעשית לשימור גופת הנפטר מפני רקבון וסרחון, על ידי מילוי חלקי הגופה בבשמים שונים. מקור השם העברי לפעולה זו הוא לשון בושם וריח טוב[1], והוא מלשון 'התאנה חנטה פגיה'[2]. הקשר הזה נובע כנראה מריחות הבשמים המתלווים למעשה החניטה, המזכירים את ריח האילן בשעת הבשלת פגי התאנה[3].

Contents

מהות ההגדרהEdit

בלעז נקרא החנוט בשם מומיה[4]. שם זה נגזר מן המילה הפרסית 'מום', שפירושה זפת או שעווה. שם זה ניתן לחנוטים המצריים על ידי היוונים. השם הלאטיני למלאכת החניטה הוא imbalsamare, אשר נגזר מן in balsamum, שפירושו לתוך בשמים[5], וממנו נגזרו שמות לחניטה בשפות לועזיות שונות. Balsma הוא שמן אפרסמון, ובלשון התלמוד הוא נקרא גם פלייטון[6]. ואגב, המושג 'בושם' משותף להרבה לשונות עתיקות, כגון ערבית ולטינית, והוא מתייחס לצמח בושם, שהוא האפרסמון, ובגלל ריחו הונח המושג על כל דבר שריחו טוב.

רקע היסטוריEdit

מקורות היסטורייםEdit

תיאורי החניטה המצרית נשתמרו בעיקר בכתביהם של ההיסטוריונים היווניים הרודוטוס (425-484 לפנה"ס)[7], ודיודורוס (בסביבות 40 לפנה"ס)[8]. פרטים נוספים על החניטה נתקבלו ממחקר על חנוטים רבים שנשתמרו בקברים מצריים, ונחשפו על ידי הארכיאולוגים. חלק מהחנוטים הללו נשתמרו בצורה מופלאה, כולל תוי פנים. לפירסום רב זכו החנוטים של הפרעונים תחות-ענח'-אמון ורעמסס השני. כמו כן נשתמרו ציורי קיר שונים המדגימים את תהליכי החניטה. החנוט העתיק ביותר הידוע לנו הוא של סקר-אם-סאף, בנו של פפי הראשון, שלפי השערת הארכיאולוגים חי לפני למעלה מ-5,000 שנה, והוא נמצא כיום בגיזה שבמצרים.

שיטות החניטהEdit

על פי סיכום התיאורים השונים הללו עולה, כי היו שלוש שיטות אפשריות לחניטה. החונטים היו מציעים למשפחות הנפטר לבחור את אחת השיטות הללו לפי מחירם - דרך יקרה, פחות יקרה, וזולה.

החניטה היקרהEdit

החניטה בצורה היקרה נעשתה למלכים ולעשירי העם, והיא בוצעה כדלקמן: ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל[9]. המוח עבר תהליכי ייבוש, ואחר כך נקבר יחד עם הגופה. לתוך חלל הגולגולת הכניסו תערובת של בשמים שונים, ואת הנחיריים סתמו היטב בכדורי פשתן. אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין של תמרים, הושרו בבשמים שונים, והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר. את חלל הגופה מילאו בשרף של עצים, ובעיקר עץ ארז, ובשמים אחרים כגון מור וקינמון, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן. הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך 70 יום, לאחר שנרחצה ביין של תמרים[10], או שתהליך החניטה נמשך 40 יום[11], או משך זמן אחר[12]. לאחר תקופה זו חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב, ביצעו חתכים אורכיים בחלקים שונים של הגוף, ולתוכם הכניסו בשמים שונים. לאחר מכן עטפו את הגופה כולה, מכף רגל ועד ראש, בפיסות בגד פשתן עדין, ספוג בבשמים שונים, ומודבקים על ידי גומי. יש הסבורים, שהפשתן העדין שבו השתמשו המצרים לעטיפת החנוטים הוא אטון מצרים[13]. אחר כך היו מציגים את הגופה לאוויר, עד להתייבשותה ולהצטמקותה. חניטה זו בוצעה על ידי מומחים לדבר שנקראו במצרית 'סנייו', והם 'הרופאים' המוזכרים במקרא.

החניטה הפחות יקרהEdit

הדרך הפחות יקרה היתה כדלקמן: מילאו את הבטן בשמן מעץ ארז, על ידי החדרתו בעזרת מזרק, מבלי לעשות חתך בגופה, ומבלי להוציא את איברי הבטן. לאחר מספר ימים הוציאו את השמן, אשר גרם למיסמוס האיברים הפנימיים, וכך יצא תוכן הבטן החוצה. הגופה הושרתה בנתר, אשר גרם להמסת הבשר, ולא נשאר מן הגוף אלא עורו ועצמותיו.

החניטה הזולהEdit

הדרך הזולה היתה מיועדת לעניי העם בלבד. תוך הבטן נשטף בחומר ממיס, העמידו את הגופה בנתר למשך 70 יום, ואחר כך החזירו את הגוף לקרובי הנפטר. חניטה זו בוצעה על ידי חונטים פשוטים שנקראו במצרית 'ווטיו', שפירושו גוללים, כי הם היו עוטפים את גופת המת בגלילי בד.

שיטות חניטה אחרותEdit

המצרים שימרו גופות גם באמצעות דבש, ולפי עדות היסטורית חנטו את גופו של אלכסנדר מוקדון בדבש[14]. גם גופו של אריסטובולוס השני נשמר בדבש זמן רב, עד שאנטוניוס שלח את גופו לקבורה[15].

המומחים לחניטהEdit

החונטים היו כת של מומחים, ובתורה הם קרויים רופאים[16]. מקצוע זה עבר בירושה מאב לבן. החונטים היו מהאנשים המכובדים בחברה המצרית. אכן, האיש שביצע את החתך בגופה להוצאת תוכן הבטן נאלץ לברוח, והסובבים אותו רדפו אחריו, זרקו עליו אבנים, וקללו אותו. הסיבה היא, שהמצרים תיעבו כל מי שפגע בגוף המת.

האמונה בחניטהEdit

לפי אמונת המצרים הבטיחה החניטה חיים-שלאחר-המוות נעימים. לפי אמונתם, יש לשמר את הגוף לאחר המוות בצורה הטובה ביותר, כדי להכינו לקראת תחית המתים, וחזרת הנשמה לגוף המקורי. יש מי שכתב, שהמצרים היו חונטים את מתיהם בגלל אמונתם, שכל זמן שהגוף קיים יש לנפש דבקות בגוף, וכל ענינם היה לדרוש אל המתים[17].

שימור מתים כיוםEdit

כיום נוהגים המטפלים במתים במדינות שונות להזריק פורמלין לכלי הדם, כדי לשמר את הגופה.

החניטה במקרא ובפרשנות ישראלEdit

החנוטים במקראEdit

תיאור החניטה מוזכר במפורש במקרא רק אצל יעקב[18], ואצל יוסף[19]. אמנם על פי המדרש היו התרפים של לבן בעצם חנוטים, שהיו מביאים אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובבשמים, וכותבים על ציץ של זהב שם רוח טומאה, ומניחים הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחים אותו בקיר, ומדליקים לפניו נרות ומשתחווים לו, ומדבר עמו בלחש[20].

יש מי שכתבו, שעלה בדעתו של יעקב לחנוט את רחל כדי להביאה לקבורה בארץ, אך לא היו הרופאים שיכלו לעשות זאת[21].

יש מי שמשמע מדבריו שגם אסא המלך נחנט לאחר מותו[22],[23].

יש מי שכתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו[24]; יש מי שכתב, שעשה כן יוסף משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת, או שמת ולא הסריח, ובכך ימנעו מלהעלותו לארץ ישראל לקבורה[25]; ויש מי שכתב, שכיוון שציווה יעקב לקברו במערת המכפלה, והיה גלוי שלא יוכלו לנושאו ימים רבים בדרך רחוקה, ואי אפשר להתקיים בלא חניטה, הרי זה כאילו ציווה במפורש לבניו שיחנטו אותו[26]. נחלקו תנאים אם עשה יוסף כהוגן כשחנט את אביו[27]. הראשונים נחלקו בשאלה מי חנט את יעקב - יש אומרים, שהרופאים חנטו אותו; ויש אומרים, שהשבטים חנטו אותו לפי הוראות הרופאים, אך לא נגעו הרופאים המצריים בגופו של יעקב[28].

ביחס ליוסף מצינו מחלוקת תנאים אם הרופאים חנטו אותו, או השבטים חנטו אותו[29].

ומצוי בגמרא שהורדוס המלך חנט את בת חשמונאי האחרונה לאחר התאבדותה כדי להוכיח שהוא התחתן עם מישהי מבית חשמונאי בשביל לקבל לגיטימציה למלכותו

שיטת החניטהEdit

נחלקו המפרשים והפוסקים, כיצד היתה החניטה אצל יעקב ויוסף. יש שכתבו, שהיו חותכים את כריסו של הנפטר, ומוציאים את בני מעיו שלא יסריח[30]. והכוונה שהיו מוציאים את כל האיברים הפנימיים כגון המוח, הלב, הכבד והמעיים, והיו מושחים את כל הגוף מבפנים ומבחוץ בשמן אפרסמון, וממלאים אותו במיני בשמים המייבשים את הגוף, והיו צריכים להחליף הבשמים יום-יום, עד שהגוף התקשה והתייבש, ואינו מתעפש ואינו מסריח[31], ואף שלשיטה זו חתכו את הבטן והוציאו האיברים, כתבו חלק מהפוסקים, שאין כאן לא משום צער למת, ולא משום בזיון[32], משום שהדבר נעשה לכבודו ולצורכו של המת[33]; יש שכתבו, שלא הוציאו את האיברים הפנימיים בשעת חניטה, אלא שמרחו את האפרסמון על הטבור, ודרכו הוא נכנס לתוך הגוף[34], או שהכניסו את הבשמים דרך הטבור לתוך חלל הבטן[35], אבל חיתוך הגוף והוצאת האיברים לשיטת חלק מהפוסקים הוא בזיון למת; יש מי שכתב, שכך עשו רק אצל יעקב, אבל אצל יוסף חנטו כרגיל[36], ויש מי שחלק על כך[37]; ויש מי שכתב, שהחניטה היתה על ידי סוגי בשמים אשר שרפו את הבשר, והשאירו את העצמות[38],[39].

בתלמוד מסופר, שהורדוס המלך טמן בדבש למשך שבע שנים את גופתה של בת חשמונאי, אשר התאבדה בגללו[40].

פרטי דיניםEdit

חניטה מותרת או אסורה בשאלה זו נחלקו הפוסקים.

יש הסבורים, שאין כל איסור במעשה החניטה, גם אם עושים אותה בדרך של חיתוך הבטן והוצאת האיברים, כי הדבר נעשה לכבודו של המת, ולכן אין כאן צער למת ולא בזיון[41]; יש הסבורים, שחניטה בדרך של חתך בבטן והוצאת האיברים אסורה היא משום בזיון וניוול המת, ומשום ביטול קבורה של חלקי גוף[42], אבל אם מחדירים הסממנים דרך נקבים בגוף אין חשש בזה; יש מי שכתב לאסור כל חניטה, אפילו בלא חיתוך והוצאת איברים, משום שעיכול בשר המת הוא חלק מהכפרה למת[43], ואם כן בחניטה כשמונעים את עיכול הבשר מעכבים את כפרת המת[44]. מבין האוסרים חניטה יש מי שהתירו הקפאת המת, כיוון שאין עושים שום דבר בגוף המת[45]; ויש מי שאסר הקפאת המת, כי יש בזה אי שוויון בין עשירים לעניים, שאסור בענייני קבורה[46], אלא אם כן צריכים להעביר את המת למקום רחוק[47]. לשיטת האוסרים את החניטה, יש מי שכתב, שגם אם ציווה הנפטר לפני מותו שיחנטו אותו, אין שומעים לו[48].

פעולות לשימור גוף המת בישראל לא נוהגים לבצע כל פעולת שימור לגוף המת. אכן אם צריך להוליך את המת לקבורה למקום רחוק, נוהגים לבצע פעולות שימור, כגון החדרת סממנים שונים דרך הנחיריים, כדי לעכב את רקבונו וסרחונו. אם יש צורך בפעולת שימור יעילה יותר, כדי להוליך את המת למרחקים גדולים, נוהגים להחדיר לדמו חומרים משמרים, ורצוי לאסוף את הדם והלחלוחית שהוציאו מגוף המת בצנצנת, ולשולחה עם המת להיקבר עמו, ומכל מקום אין להוציא איברים פנימיים מגופו של המת[49]. יש מי שכתב, שאמנם מעיקר הדין אין כל איסור בשימור כזה, אבל בגלל שפריצי עמינו פקרו מאד בכבוד הנפטרים אין להתיר אלא רק בצורך גדול[50].

טומאת מת של חנוטים בדין טומאת מת של החנוטים המצריים, יש מי שכתב שהם מטמאים עד היום בטומאת מגע ומשא, כי עצמותיהם אינם נפרכים, ובקושי נשברים, אבל אינם מטמאים באוהל, כדין מת עכו"ם[51]. ובעניין יעקב ויוסף, כתבו מרבני דורנו, שהם מטמאים ככל המתים[52].

טומאת כהן לחנוטים כהן אסור להיטמא לחנוטים[53].

שימוש בחנוטים לצרכי רפואה יש מי שהתירו להשתמש לצורך רפואה ב'תרופה' שהוכנה מזפת ששימשה לחניטה, אף שכללה בתוכה חלקי גופות של חנוטים[54]; ויש מי שאסרו[55].

מכירת חנוט אסור למכור חנוט יהודי, כי מת אסור בהנאה[56].

הערות שוליים

  1. תרגום יונתן בן עוזיאל בראשית נ ב לחניטה הוא בסמא, מלשון בשמים.
  2. שהש"ר ב יג. כן כתבו א"ע, רשב"ם, ודעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית נ ב. וראה חזקוני בראשית שם, שיש מפרשים אותו שמן נעשה מדבר שלא הביא שליש, והוא לשון 'התאנה חנטה פגיה', וכן שנו רבותינו (מגילה יג א) - אנפקינון, שמן זית שלא הביא שליש.
  3. וראה בפירושו של רש"ר הירש, בראשית נ ב.
  4. mummia. וכן הוא בדברי חלק מהפוסקים - ראה למשל משל"מ מאכלות אסורות ח יח; שם אבל ג א; שם יד כא; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקעט; גינת וורדים חיו"ד ח"א סי' ד. בעולם העתיק ובימי הביניים שימש מונח זה לחומר רפואי עשוי משאריות של חנוטים או ממוצרי זפת שונים - ראה E. Reichman, In: F. Rosner (ed): Pioneers in Jewish Medical Ethics, Janson Aronson, Northvale, 1997, pp. 27ff. תוצרי זפת מים המלח הובאו למצרים לצורך שימוש בתהליך החניטה - ראה רייכמן, שם עמ' 33-31.
  5. אנציקלופדיה עברית, ע' חניטה, כרך יז, עמ' 703.
  6. ראה בבלי שבת סב א, וברש"י שם. בעניין זיהוי האפרסמון + בלסם - ראה מאמרו של ז. עמר, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 473.
  7. ספר שני, 85.
  8. ספר ראשון, 91.
  9. וראה בפסחים פד ב, נימנין בקרבן פסח על מוח שבראש, ופירש"י שם ד"ה ואין נימנין, מוח הראש יכול להוציא ולגוררו בקיסם דרך האף.
  10. כך לפי הרודוטוס.
  11. כך לפי התורה - בראשית נ ג, וראה רש"י בראשית נ ב, ורבנו בחיי בראשית נ ג.
  12. כך לפי מסמכים מצריים שונים שבהם צויינו תקופות שונות לתהליכים של החניטה והקבורה. מכאן שהדיווח של הרודוטוס איננו מדוייק ואיננו כללי - ראה E.W. Budge, The Mummy, New York, 1972, p. 179.
  13. משלי ז טז. ראה במפרשים שם. וראה The Mummy, p. 179.
  14. The Mummy, p. 183.
  15. יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר א, ;1:9 הנ"ל, קדמוניות היהודים, ספר יד, 4:7.
  16. בראשית נ ב. ואגב, בתרגום השבעים קראו לרופאים אלו entaphiastai, שפירושו חופרי קברים.
  17. יערות דבש, ח"א דרשה ז.
  18. בראשית נ ב. בעניין חניטת יעקב מבחינה השקפתית, ראה יערות דבש, ח"א דרשה ז, ופירושי המלבי"ם ורש"ר הירש, בראשית נ ב.
  19. בראשית נ כו.
  20. פרקי דרבי אליעזר, פל"ו.
  21. ראה רמב"ן עה"ת בראשית מט ז; תורת משה להחת"ס פר' ויחי.
  22. ראה רבנו בחיי בראשית נ ב, שכתב כן בעניין מה שנאמר באסא המלך (דבהי"ב טז) 'וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה', וזה היה אחר הרחיצה.
  23. יש מקורות אגדיים המתייחסים ל'תרפים' (בראשית לא יט) כחנוטים - ראה מדרש לקח טוב, שם. וראה בנידון במאמרו של ד. שפרבר, בר-אילן, כו-כז, תשנ"ה, עמ' 371 ואילך. וראה עוד על משמעות התרפים בספרו של מ. אידל, גולם, הוצאת שוקן, תשנ"ו, עמ' 270-267.
  24. רמב"ן, בראשית מט ז. והוא נרמז כבר בדברי חז"ל בבראשית רבה ק ד.
  25. אור החיים, בראשית נ ב.
  26. שו"ת חבלים בנעימים ח"ד חיו"ד סי' מ. וראה במלבי"ם, בראשית נ ב טעם נוסף מדוע חנט יוסף את יעקב.
  27. בראשית רבה ק ד. וראה בתורת משה לחת"ס על פר' ויחי. וראה עוד בהעמק דבר ובהרחב דבר, בראשית נ ב. וראה במסילת ישרים פ"ד, יוסף עצמו על שחנט את אביו בלי רשותו של מקום וכו' מת לפני אחיו.
  28. ראה - זוהר, ויחי, ר"נ ב; רבנו בחיי בראשית נ ב; לקט הקמח, פסחים סופ"ה; ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' שפג.
  29. בראשית רבה ק יב. א"ע בראשית נ כו, כתב שהרופאים חנטו את יוסף.
  30. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט.
  31. אברבנאל בראשית נ ב. וראה מדרש אגדה, הובא בתו"ש ויחי פ"נ אות ו, ובהערות שם; תויו"ט בבלי פסחים ד ט.
  32. שו"ת הרשב"א שם; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפד.
  33. שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח.
  34. זוהר ח"א פר' ויחי עה"פ ויחנטו אותו, דר"נ ע"א. וראה בדעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית נ ב, שהמתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים, כדי להוציא טנף שבמעיו, וכדי שלא יסריח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב, ומשמע ששיטתם כדעת הזוהר. וכן כתב הרב שעוועל, בפירושו על רבנו בחיי בראשית נ ב, שלשיטת הרבנו בחיי משמע שלא היו מוציאים מבפנים כלום.
  35. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו, על פי לקט הקמח על משניות פסחים סופ"ה.
  36. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו. ואגב, מה שכתב שם, שאין טעם לשפוך שמן אפרסמון לתוך גוף מלא קיא וצואה, ועל כן אי אפשר בלי הוצאת בני המעים הפנימיים, לכאורה לא דק, כי מטרת החדרת הבשמים לבטן, לפי השיטה השניה שתוארה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, היתה למוסס את האיברים הפנימיים.
  37. שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח, שהעיר שבזוהר כתוב במפורש, שגם ביוסף עשו כן.
  38. תויו"ט בבלי פסחים ד ט. ולדעתו זוהי הכוונה של מה שכתוב אצל שאול ויקחו את גוית שאול וכו' וישרפו אותם - שמו"א לא יב, וראה בפירוש הרד"ק שם, וכן מה שנאמר ששורפים על המלכים - ע"ז יא א, הוא בדרך זו. וכן בשו"ת צפנת פענח, ח"א סי' כ, שהחניטה אצל יעקב היתה ללא חיתוך בגופו, אלא כמו הך דנזיר נא ב, דאשקוה מי דקלים וסכיא נשא, ושלקו במי טבריא, היינו שהשתמשו בחומרים שהמיסו את הבשר. וראה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, שכל הדרכים הללו אכן היו נהוגים במצרים הקדומה. וראה להלן חלק ד, בפרטי דינים.
  39. ואגב, בעניין שריפת המלכים, המוזכרת אצל אסא (דבה"י טז יד), וצדקיהו (ירמיה לד ה. וראה גם עמוס ב א - על שרפו עצמות מלך אדום לשיד) בנוסף לשאול, ששיטת התויו"ט היא, שהכוונה לחניטה השורפת, יש מהראשונים שכתבו שהכוונה היא לשריפת כלי תשמישם ומיטותיהם - ראה שמו"א לא יב; רמב"ם אבל יד ה; טושו"ע יו"ד שמה א, וראה בבלי סנהדרין נב ב. ובעניין שריפת מתים בישראל בכלל הוא דבר האסור, מטעם ניוול המת, מניעת מצות קבורה, איסור בל תלין, פגיעה באמונה בתחיית המתים, ומשום בחוקותיהם לא תלכו, והאיסור הוא מן התורה. ואם שרפו המת בניגוד להלכה, יש הסבורים שמותר לקבור את אפר הנשרף בבית הקברות - דעת הרבנים הראשיים של אנגליה נתן אדלר, הרמן אדלר ויוסף הרץ, הובאו דבריהם במאמרו של הרב ה. רבינוביץ, הרופא העברי, שנה לה, חוב' ב, ,1962 עמ' 127, אך בשו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' קיג-קיד פיקפק אם נאמרו הדברים הללו. ואמנם רוב ככל הפוסקים סוברים, שיש לגדור ולאסור את קבורת האפר - שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' כ, ותשובת הראגצ'ובר במוריה, שנה ז, גליון ח-י, תשל"ח, עמ' טז; שו"ת בית יצחק ח"ב חיו"ד סי' קנה; שו"ת מחנה חיים ח"ג סי' מב; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' עב אות ד; גשר החיים ח"א פט"ז אות ט; כל בו על אבלות ח"א פ"א סי' ג אות כא; שו"ת מלמד להועיל שם; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' לח-לט; שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' לד; שו"ת באר חיים מרדכי ח"ג חיו"ד סי' לב; שו"ת דעת כהן סי' קצז-קצח; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת ח"ג סי' קיא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמז אות ב; שם, ח"ד סי' נו. ויש שכתבו להתיר קבורת האפר בהרחקה ח' אמות משאר הקברים, וגם לעשות גדר סביב - שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קכג-קכד (וראה גם בכתבי הגרי"י וויינברג ח"א סי' כ); שערים המצויינים בהלכה סי' קצט סוסק"א. וראה בשו"ת אחיעזר שם, שיש לקבור האפר בקרקע משום תקלה, אבל לא יקברוהו בבית קברות יהודי. וראה גם בשו"ת מלמד להועיל שם. ועוד כתבו בגשר החיים ובכל בו על אבלות שם, שהמצווה לשורפו אין רשאים לציית לציוויו, והוא על פי ירושלמי כתובות יא א. וראה עוד בנידון שריפת מתים בשו"ת סתרי ומגיני סי' לט; שו"ת אבן יקרה תנינא סי' סד; שו"ת ערוגות הבושם סי' שמז; שו"ת אמרי יושר ח"ב סי' מה; שו"ת חדות יעקב (מייזליש) ח"ב סי' קמ; שו"ת שבט מנשה סי' כ וסי' מז; שו"ת ממעמקים ח"ג סי' ג; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' ד; שו"ת מעשה אי"ש חיו"ד סי' ה-ו; שו"ת מאורות נתן, סי' עט; שו"ת חיי אשר סי' סח; שו"ת קול מבשר ח"א סי' ע; שו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קז; פרויס, בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 523-521; F. Rosner, Modern Medicine and Jewish Ethics , 1986, pp. 306-308. ובשו"ת אחיעזר שם, הביא שבשנת תרס"ח יצאה לאור חוברת בשם 'חיי עולם', מהרב דאלטונא, ובו קובץ תשובות מגדולי ישראל בכל התפוצות, האוסרים לקבור את האפר בבית קברות יהודי. אמנם מי שנשרף עקב אסון, ובוודאי אפר של קדושים שנשרפו על קידוש השם, מצווה לקבור - שו"ת דעת כהן שם; שו"ת הר צבי חיו"ד סי' רעה; שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מט-נ; שו"ת תירוש ויצהר סי' קב; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לה; גשר החיים שם. ומכל מקום אין לקבור את האפר בתוך קבר אחר - שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כב אות כב. ובעניין אפר הקדושים שנשרפו על ידי הנאצים ימ"ש ראה תקנותיו של הרב מנחם מנדל קירשבוים מפרנקפורט, פורסמו בספר אלה אזכרה (בעריכת יצחק לוין) תשכ"ג, כרך ה, עמ' 21, ובספר השואה במקורות רבניים, עמ' 23. וראה עוד בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ג סי' קטז; שו"ת שם הכהן ח"ג סי' טו; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' ל; שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' לב; שו"ת מעמק הבכא סי' ב; שו"ת מגיא ההריגה סי' ט. וראה בס' השואה במקורות רבניים, עמ' 368-367.
  40. ב"ב ג ב. וראה לעיל חלק ב, ברקע ההיסטורי, על חניטה בדבש. וראה בספר Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine (trans. F. Rosner), p. 513.
  41. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסט; שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תפד; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' רי. ומשמע לכאורה שגם החת"ס חיו"ד סי' שלו מודה לכך, ולכן לשיטתו עשו כן ליוסף, אלא שליעקב לא הוצרכו לכך, עיי"ש. וכן משמע כשיטה זו לפי המפרשים שהחניטה אצל יעקב ויוסף היתה בחיתוך הבטן והוצאת האיברים, ראה לעיל חלק ב ברקע ההיסטורי. וראה בשו"ת המצרף, ח"ב סי' רז, שנטה להתיר החניטה.
  42. שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כא (הובאו דבריו גם בשו"ת עמק הלכה ח"א סי' מט); שו"ת מהר"ץ חיות סי' ו; שו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' מ; שו"ת בית אב חמישאה, סי' שנה. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלו.
  43. כמבואר בסנהדרין מז ב. וראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמג-קמד, באיסור קבורה במוזוליאום בגלל מניעת עיכול בשר.
  44. שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח. וכתב שם, שרק יעקב ויוסף לא נצרכו לכפרה זו, ולכן יכלו לחנוט אותם. וראה בס' כל בו על אבלות ח"א פ"א סי' ג אות יט, שחלק עליו בזה.
  45. עמק הלכה שם; כל בו על אבלות שם.
  46. שו"ת חמדת צבי ח"ג סי' מד.
  47. כמבואר במו"ק כז א, ובשו"ע יו"ד שנג.
  48. שו"ת עמק הלכה ח"א סי' מח. וראה עוד בכל זה בע' נתוח מת.
  49. גשר החיים, ח"א פ"ה אות ז.
  50. שו"ת שבט הלוי, ח"ב סי' רג. וראה בשו"ת משברי ים לאאמו"ר סי' קח, מה שכתב בנידון.
  51. משל"מ אבל ג א. וראה מה שכתב על דבריו בחשק שלמה, בסוף הש"ס על סדר טהרות. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו, ובשו"ת מנחם משיב דף קיז, בעניין החנוטים המצריים ובעניין טומאת כהנים להם.
  52. תו"ת שמות יג אות עג; תו"ש שמות יג אות רע. והוכיחו כן מסוכה כה א, בבלי פסחים סז א, ונזיר מה א, בעניין טומאת עצמות יוסף שהיה חנוט. ואאמו"ר בתורת הטור, אות כט, דחה ראיות אלו, עיי"ש. ויש להעיר, שלכאורה מדוע ייגרע חנוט מסתם מת לעניין טומאה, ומדוע הוצרכו לראיות על כך.
  53. גינת וורדים יו"ד כלל א סי' ד-ה. וראה בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רטו.
  54. שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תתקעט. ראה במאמר E. Reichman, In: F. Rosner (ed): Pioneers in Jewish Medical Ethics, Janson Aronson, Northvale, 1997, pp. 45-46, דיון על המשמעות המעשית וההיסטורית של תשובה זו. וראה עוד בנידון במאמרו של א.א. שמש, אסיא, חוב' סט-ע, תשס"ב, עמ' 140 ואילך; מהריק"ש סי' שצא סק"א; בן איש חי, שנה ב, פר' אמור, סק"ו. וראה על השימוש הרפואי בחנוטים בספרם של ז. עמר וא. לב, רופאים ותרופות בירושלים במאות העשירית עד השמונה עשרה, תש"ס, עמ' 138-9. וראה עוד על השימוש המסחרי-רפואי במומיות במאמר ז. עמר, אסיא, עג-עד, תשס"ד, עמ' 32 ואילך.
  55. גינת וורדים, שם.
  56. משל"מ אבל יד כא. וראה שם שדן בשאלת מכירה של חנוט נכרי, ותלה הדבר במחלוקת הפוסקים אם מת עכו"ם אסור בהנאה.