חסיד (הלכה)

From ויקישיבה
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

ביהדות ובהלכה, חסיד הוא אדם העושה מעשים טובים שאינם חובה על פי ההלכה, אלא לפנים משורת הדין על פי רוח ההלכה. אלה הנוהגים בדרך זו בעקביות, מכונים בהלכה בשם "חסידים ואנשי מעשה". ההלכה אינו דורשת מכולם לנהוג כך אלא מיחידי סגולה. בגמרא מסכת ברכות[1] אומרת הברייתא:

Geresh.png תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת. Geresh.png

כלומר החסידים הקדמונים, היו נוהגים לשהות שעה אחת לפני תפילתם על מנת להתכונן לתפילה כגון על ידי התבוננות בגדלות השם. בשולחן ערוך נפסק כי ראוי להתנהג במידת חסידות זו.‏[2]

המונח שימש בהגות ובאורח החיים של תנועת "חסידי אשכנז", תנועה רוחנית ביהדות אשכנז בימי הביניים, אשר גולת הכותרת שלה היה "ספר חסידים". במאה ה-18, שימש המונח בתנועת החסידות שנוסדה על ידי הבעל שם טוב, במשמעות שונה, הפונה לכל יהודי לעבוד את השם בכל דבר ודבר שהוא עושה בחשק, בהתלהבות ובשמחה.

מידת חסידות[edit]

מעשים אלו, שאותם עושה אדם המתנהג כחסידות, מוגדרים כמידת חסידות, לדוגמא:

מעשים חיוביים הנעשים במידת חסידות[edit]

  • ישנן עבירות, שההלכה בהם שאין אדם חייב ליהרג כדי שלא לעבור את העבירה. ישנן דיעות, שמידת חסידות היא ליהרג גם על כדי לא לעבור עבירות אלו‏[3]
  • כאשר דיין פוסק הלכה בדין תורה ונתברר כי הוא שגה בפסק הדין, ובכך הזיק לאחד מבעלי הדינים, הוא חייב לשלם מכיסו לבעל הדין שהוא גרם לו נזק, וזאת אם מדובר בטעות בשיקול הדעת (ולא בשכחת הלכה). אך אם בעלי הדינים קיבלו על עצמם לקיים ככל אשר יפסוק הדיין - כפשרה - גם אם ישגה בדין התורה, אין הוא חייב לשלם. קיימת דיעה, כי גם אז מידת חסידות היא לשלם את הנזק מכיסו הפרטי‏[4].
  • מצווה מהתורה לקום לפני תלמיד חכם ככתוב בתורה "מפני שיבה תקום". נחלקו הפוסקים מה דינה של אשת תלמיד חכם (בעקבות המובא בתלמוד, כי רב נחמן היה קם לפני אשת רב הונא לאחר פטירתו). ישנה דעה שחייבים לקום לפניה מהתורה,‏[5] ישנה דיעה אחרת שמדובר בחיוב מדברי חכמים,‏[6] וישנה דעה שמדובר במידת חסידות. ‏[7]
  • רשע העובר עבירות מפני תאווה (ולא להכעיס) אין חיוב מהתורה לתת לו צדקה, לפדותו ולהחיותו; אך מידת חסידות היא להחיותו גם במצב כזה,‏[8]. באופן דומה פסק הרמב"ם: "מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה"[9].

מעשים שלילים הנשללים על ידי מידת חסידות[edit]

  • למרות ההתייחסות ההלכתית הקניינית לעבד כנעני שמאפשרת לאדון לרדות בעבד, זו הלכה-תאורטית שנשללה על ידי חז"ל, בהסבר "מידת חסידות ודרכי חכמה". להלן דברי הרמב"ם: "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך; ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו.

חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר "כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גברתה".‏[10] וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים; לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עִמו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עִמדי... הלוא בבטן עושני עשהו, ויכוננו ברחם אחד".".

  • ההלכה היא שאסור ליהודי ללכת לחתונה שעורך גוי לבנו, כמובא בתלמוד: "תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן כיצד עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו", כלומר "וקרא לך" - אם אדם מוזמן לסעודת גוי, "ואכלת מזבחו" נחשב הדבר כאילו אכל מזבח שהוקרב לעבודה זרה אם אדם הלך לבקר אצל גוי לאחר שנים עשר חודש כעבור חתונת בנו (שאז מותר על פי ההלכה ללכת - מכיון שעבר זמן רב מהחתונה, והגוי אינו מקשר את ביקור היהודי עם שמחת החתונה), ובכל זאת הוא שמע את הגוי מודה ומשבח את העבודה זרה, מידת חסידות היא שלא ליהנות מהאוכל, הנחשב במידה מסויימת תקרובת עבודה זרה.‏[11]

חסידים ידועים[edit]

בתלמוד מוזכרים חכמים מסויימים כ"חסידים":

בתלמוד מובאים מספר מעשיות המתחילות במילים "מעשה בחסיד אחר". ובמקום אחר מובא כי הכוונה היא תמיד לאחד מהשניים, או לרבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי[12]. יש מהתנאים ואמוראים שהוגדרו על ידי הראשונים כ"חסיד", כך למשל רבי יוחנן בן גודגדא הוגדר על ידי הערכי תנאים ואמוראים כ"חסיד גדול"‏[13], ואבא בר אבא (אביו של שמואל מוגדר על ידי רש"י כ"חסיד גדול"‏[14].

היו גם קדמונים שנקראו בשם זה, כמו למשל רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד, על שם חסידותם.

ראו גם[edit]

לקריאה נוספת[edit]

  • חנה כשר, "חכם", "חסיד" ו"טוב" במשנת הרמב"ם : עיון ביחס בין מונחים ובין מושגים, בתוך: Maimonidean Studies 4, 2000, pp. 81-106

הערות שוליים[edit]

הערות שוליים

  1. ברכות לב ב
  2. אורח חיים צח א
  3. כן היא דעת הרא"ה, אבל דעת רוב הראשונים היא שאסור לאדם ליהרג כאשר אינו חייב, ואם עשה כן הרי הוא מתחייב בנפשו - ראה בארוכה בראשונים על כתובות כ א.
  4. מהרש"ל, תשובה ל"ה
  5. תוספות בשבועות ל ב.
  6. הרא"ש, על שבועות ל א.
  7. שיירי כנסת הגדולה, ביורה דעה סימן רמ"ד, על הגהת הטור, אות ד', שהביא משם הרב ש"י.
  8. בית יוסף, יורה דעה, סימן רנ"א, בשם רבי אליעזר ממיץ
  9. רמב"ם, משפטים, נחלות ו,יא.
  10. תהילים קכג ב
  11. על פי עבודה זרה ח א, על פי ביאור הבית יוסף ביורה דעה סימן קנ"ב, בביאור שיטת הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש שלא העתיקו את דברי התלמוד להלכה.
  12. ב"ק ק"ג ב
  13. ראה ערך.
  14. במסכת קידושין פרק שני