טעמא דקרא: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (שינוי שם הקטגוריה מ:"תורנית מרוכזת" ל"אנציקלופדיה תורנית מרוכזת")
(8 גרסאות ביניים של 5 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
דרישת טעמם של מצוות התורה ודיניה לצורך הסקת מסקנות הלכתיות, או בתורת דרש בלבד.
'''טעמא דקרא''' (''טעם המקרא'' מ[[ארמית]]) הוא דרישת טעמן של מצוות התורה.
ישנן שלוש סיבות לדרישה זו: לשם קביעת ההלכה, בתורת ביאור בלבד ובתורת דרש ואגדה.


==לשם קביעת ההלכה==
[[רבי שמעון]] דורש את טעמן של המצוות וקובע לפיהם את גדריהן.


לדוגמא: נאמר בתורה {{מקור|תנ"ך:דברים כד יז$דברים כד, יז|כן}}: "ולא תחבל בגד אלמנה". בדרך כלל, כאשר נאמר בתורה 'אלמנה' סתם, אין חילוק בין אלמנה עניה לעשירה, ואפילו אלמנתו של מלך {{מקור|רמב"ם:דעות ו י$רמב"ם דעות ו, י|כן}}. אולם באיסור זה של משכון האלמנה מחלק רבי שמעון {{מקור|בבלי:בבא מציעא קטו א$בבא מציעא קטו א|כן}} בין עשירה לעניה, משום שסובר שטעם האיסור הוא כדי לא להוציא עליה שם רע על ידי שיכנס לביתה פעמים ביום כדי להחזיר לה את המשכון וליטלו ממנה בחזרה, והיות ורק בעניה שהיא צריכה למשכון חייב להחזיר לה, ולא בעשירה, נמצא שטעם האיסור אינו שייך בה, ולכן מותר למשכנה.


על פי רוב רבי שמעון בר יוחאי הוא זה ש"דריש טעמא דקרא".
[[רבי יהודה]] {{מקור|בבלי:בבא מציעא קטו א$שם|כן}} חולק עליו וסובר שאין חילוק בין עניה לעשירה.


מדברי הגמרא (שם, ובעוד מקומות) עולה, שטעמו של רבי יהודה הוא שאין אנו דורשים טעמן של המצוות. אולם מדברי הראשונים<ref>ראה רמב"ם בפירוש המשנה שם, תוספות הרא"ש, {{מקור|בבלי:בבא מציעא צ, א$ בבא מציעא צ, א}} ועוד.</ref> עולה כי טעמו של רבי יהודה נוגע גם לעצם טעמו של רבי שמעון.


==בתורת ביאור בלבד==
ישנם מקומות שנתנו חכמים טעם למצוות התורה על מנת לבארן בלבד, ולא לשם קביעת ההלכה. באופן זה אף החולקים על רבי שמעון, וסוברים שאין אנו דורשים טעמא דקרא, מודים שבתורת ביאור בעלמא ניתן לדרוש. (תוספות {{מקור|בבלי:גיטין מט, ב$גיטין מט, ב}}).


לדוגמא: את טעם האיסור הנאמר בתורה {{מקור|(דברים כד, יז)}}: "לא תחבול בגד אלמנה", פירש רבי שמעון בר יוחאי: כדי שלא יצא שם רע על אותה אלמנה. ממילא הסיק, שהאיסור שייך רק באלמנה עניה, שאם ימשכנו אותה, תחול חובה להשיב לה את כסות הלילה בלילה, ואז יש חשש ששכנותיה, שיראו את המלווה משיב לה את המשכון כל לילה, ולוקחו ממנה כל בוקר, יחשדו בה, ויוציאו עליה שם רע בנוגע ליחסיה עם המלווה, אבל באלמנה עשירה, שאינה צריכה לאותה כסות ואין צורך להשיב לה את המשכון בכל לילה, אין חשש זה, ועל כן מותר למשכן אותה.
אף במקומות כגון אלו, מצאנו שייחסו את דרישת טעם המצוה לרבי שמעון, משום שהוא העוסק בדרישת טעמי המצוות<ref>(ראה {{מקור|בבלי:סנהדרין טז, ב$סנהדרין טז, ב}}; {{מקור|רמב"ם:עבודת כוכבים ד, ד}}, ובכסף משנה שם; {{מקור|חזון איש:סנהדרין כד, יג$ חזון איש: סנהדרין כד, יג}})</ref>.


==בתורת דרש ואגדה==
ישנם טעמים שלא נאמרו בתורת ביאור גמור לדברי התורה, ואף לרבי שמעון אין בכוחם לקבוע את גדרי ההלכה, אלא נאמרו בתורת דרש ואגדה בלבד.


לדוגמא: 'מפני מה אמרה תורה מילה לשמנה, שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים', כלומר שהם אסורים בתשמיש המטה {{מקור|בבלי:נדה לא, ב$נדה לא, ב|כן}}. והרי גם אם ילדה בזוב שצריכה להמתין שבעה נקיים לאחר שבעת ימי לידה,  נימול הבן לשמונה ולא לארבעה עשר. וכן עוד הרבה מהטעמים שהוזכרו בתלמוד<ref>(תרומת הדשן, חלק ב, קח)</ref>.


כאמור, פעמים ניתנו נימוקים למצוות ודיני התורה, לא לשם הסקת מסקנות הלכתיות אלא בתורת דרש בלבד.
כל זה הוא במצוות שלא נתגלה לנו טעמן, ואנו דורשים אותו מעצמינו. אולם באופן שנתפרש הטעם בתורה, אף רבי יהודה מודה שגדרי הדין נקבעים לפי הטעם.  


לדוגמא: נאמר {{מקור|תנ"ך:דברים יד יז$דברים יד, יז|כן}} "ולא ירבה לו (=המלך) נשים ולא יסור לבבו". דעת רבי יהודה (סנהדרין כא, ב) 'מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו'. כלומר, כיון שטעם האיסור הוא משום שלא יסירו הנשים את לבו, לכן מותר לו להרבות נשים צדקניות שאין לחשוש שיסירו את לבו. ואף שרבי יהודה אינו דורש טעמא דקרא, הרי כאן הטעם מפורש בפסוק.


אולם דעת תנא קמא (=הדעה הראשונה המובאת שם במשנה) שאין חילוק בין נשים צדקניות לשאר נשים, ואף שאין לחשוש שיסירו את לבו, כיון שאין הדין נקבע לפי הטעם כלל אף אם הטעם מפורש בפסוק<ref>(יד רמה וחידושי הר"ן שם)</ref>.


לדוגמא: התורה קבעה שגובים את תשלומי הנזק מן העידית שבנכסי המזיק. הטעם לכך הוא: כדי שיאמר אדם בלבו: למה אני גוזל ולמה אני חומס, למחר בית דין יורדים לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי, ויימנע על ידי כך מן הגזל.
==ראה גם==
* [[ספר החינוך]]


 
==הערות שוליים==
 
<references />
 
 
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]

גרסה מ־17:55, 29 במרץ 2017

טעמא דקרא (טעם המקרא מארמית) הוא דרישת טעמן של מצוות התורה. ישנן שלוש סיבות לדרישה זו: לשם קביעת ההלכה, בתורת ביאור בלבד ובתורת דרש ואגדה.

לשם קביעת ההלכה

רבי שמעון דורש את טעמן של המצוות וקובע לפיהם את גדריהן.

לדוגמא: נאמר בתורה (דברים כד, יז): "ולא תחבל בגד אלמנה". בדרך כלל, כאשר נאמר בתורה 'אלמנה' סתם, אין חילוק בין אלמנה עניה לעשירה, ואפילו אלמנתו של מלך (רמב"ם דעות ו, י). אולם באיסור זה של משכון האלמנה מחלק רבי שמעון (בבא מציעא קטו א) בין עשירה לעניה, משום שסובר שטעם האיסור הוא כדי לא להוציא עליה שם רע על ידי שיכנס לביתה פעמים ביום כדי להחזיר לה את המשכון וליטלו ממנה בחזרה, והיות ורק בעניה שהיא צריכה למשכון חייב להחזיר לה, ולא בעשירה, נמצא שטעם האיסור אינו שייך בה, ולכן מותר למשכנה.

רבי יהודה (שם) חולק עליו וסובר שאין חילוק בין עניה לעשירה.

מדברי הגמרא (שם, ובעוד מקומות) עולה, שטעמו של רבי יהודה הוא שאין אנו דורשים טעמן של המצוות. אולם מדברי הראשונים[1] עולה כי טעמו של רבי יהודה נוגע גם לעצם טעמו של רבי שמעון.

בתורת ביאור בלבד

ישנם מקומות שנתנו חכמים טעם למצוות התורה על מנת לבארן בלבד, ולא לשם קביעת ההלכה. באופן זה אף החולקים על רבי שמעון, וסוברים שאין אנו דורשים טעמא דקרא, מודים שבתורת ביאור בעלמא ניתן לדרוש. (תוספות גיטין מט, ב).

אף במקומות כגון אלו, מצאנו שייחסו את דרישת טעם המצוה לרבי שמעון, משום שהוא העוסק בדרישת טעמי המצוות[2].

בתורת דרש ואגדה

ישנם טעמים שלא נאמרו בתורת ביאור גמור לדברי התורה, ואף לרבי שמעון אין בכוחם לקבוע את גדרי ההלכה, אלא נאמרו בתורת דרש ואגדה בלבד.

לדוגמא: 'מפני מה אמרה תורה מילה לשמנה, שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים', כלומר שהם אסורים בתשמיש המטה (נדה לא, ב). והרי גם אם ילדה בזוב שצריכה להמתין שבעה נקיים לאחר שבעת ימי לידה, נימול הבן לשמונה ולא לארבעה עשר. וכן עוד הרבה מהטעמים שהוזכרו בתלמוד[3].

כל זה הוא במצוות שלא נתגלה לנו טעמן, ואנו דורשים אותו מעצמינו. אולם באופן שנתפרש הטעם בתורה, אף רבי יהודה מודה שגדרי הדין נקבעים לפי הטעם.

לדוגמא: נאמר (דברים יד, יז) "ולא ירבה לו (=המלך) נשים ולא יסור לבבו". דעת רבי יהודה (סנהדרין כא, ב) 'מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו'. כלומר, כיון שטעם האיסור הוא משום שלא יסירו הנשים את לבו, לכן מותר לו להרבות נשים צדקניות שאין לחשוש שיסירו את לבו. ואף שרבי יהודה אינו דורש טעמא דקרא, הרי כאן הטעם מפורש בפסוק.

אולם דעת תנא קמא (=הדעה הראשונה המובאת שם במשנה) שאין חילוק בין נשים צדקניות לשאר נשים, ואף שאין לחשוש שיסירו את לבו, כיון שאין הדין נקבע לפי הטעם כלל אף אם הטעם מפורש בפסוק[4].

ראה גם

הערות שוליים

  1. ראה רמב"ם בפירוש המשנה שם, תוספות הרא"ש, בבא מציעא צ, א ועוד.
  2. (ראה סנהדרין טז, ב; רמב"ם:עבודת כוכבים ד, ד, ובכסף משנה שם; חזון איש: סנהדרין כד, יג)
  3. (תרומת הדשן, חלק ב, קח)
  4. (יד רמה וחידושי הר"ן שם)