טרפה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

המונח טריפה או טרף במקרא מתייחס לבעל חיים שהומת על ידי בעל חיים טורף[1], או בעל חיים הנוטה למות מחמת מכותיו, והוא מסוכן וקרוב למות, ואף על פי שעדיין לא מת[2].

למונח טריפה מספר מקורות לשוניים אפשריים: מלשון שבר[3], מלשון הכאה[4], מלשון עירבוב[5], שקורה בעת המאבק בין בעל החיים הדורס לבין קרבנו; מלשון חטיפה[6].

יש הבדל בין המונח 'דרס' למונח 'טרף', שהראשון כוונתו שהטורף לא הרג את בעל החיים אלא אכלו מחיים, וטרף כוונתו שהרג ואחר כך אכל[7].

ההלכה הגדירה את מושג הטריפה באופן רחב יותר, וכללה פגיעות שונות במבנה האיברים, שבגללן לא יוכל בעל החיים לחיות י"ב חודש[8], שכן אין לחלק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה, ובין שנפגעו איבריה מחמת חולי, בין שהיה הגורם בידי בשר ודם, ובין שהיה בידי שמים[9].

אכן, יש מצבים שהבהמה מסוכנת וקרובה למות, כגון שאכלה סם המוות, או שהכישה נחש, ובכל זאת איננה כלולה במושג טריפה[10], כי הגדרת טריפה עיקרה מפורש בתורה, אבל פירוש פרטיו הוא הלכה למשה מסיני[11], שמן התורה למדנו שהטריפה אינה חיה, אבל פרטי הטריפות לידע איזו היא הממיתה, ואיזו היא שאיננה ממיתה, לא נתבאר בפירוש בתורה, אלא הם הלכה למשה מסיני[12].

ביתר הרחבה משמש המושג טריפה לכל מאכל בלתי כשר, האסור באכילה, ואפילו כלים בלתי כשרים מכונים בשם טריפה.

באופן מושאל משמש המונח טרף למזון ואוכל[13], ולהטריף משמעות להמציא טרף ומזון[14]. לעומת זאת, בחז"ל ובפוסקים משמעות המונח להטריף הוא לקבוע שהבהמה או העוף הם טריפה ואסורים באכילה[15].

מושג מושאל אחר לטרף הוא ערבוב[16] ובלבול[17].

מושג מושאל נוסף הוא טורף, שמשמעותו הוא פסק דין הנותן זכות למלווה לטרוף ולגבות את נכסי הלווה[18].

בערך זה יידונו ההגדרות ופרטי הדינים הנוגעים לאדם טריפה, וכן יידונו ההגדרות והדינים הכלליים הנוגעים לבעל חיים טריפה. ענייני טריפות בבהמה ובעוף הנוגעים לאיברים ספציפיים נידונים בפירוט בערכים המייחסים לאיברים השונים.

טריפת אדם[edit]

הגדרות

חי או מת אדם טריפה מוגדר כחי, אלא שסופו למות[19]. היינו, כשדנים על האדם אם חי הוא, גם טריפה נקרא חי, ולכן חייב הוא בכל חיובי התורה; אבל אם דנים על החיות עצמה, לא נחשב מצבו כחיות, ולכן ההורגו פטור, כי רוצים לחייב את ההורג על נטילת החיות מהטריפה, בעוד שהחיות של טריפה לא נחשבת חיות[20].

ביחס לגדר 'חי' המוזכר במצוות התורה - יש מי שכתב[21], שאמנם טריפה כלולה בהגדרה זו, אלא אם כן מיעטו חז"ל במפורש את הטריפה[22].

מחלה שיש לה רפואה כל מחלה, אפילו מסוכנת ביותר, אם יש לה רפואה, אין האדם מוגדר בגינה כטריפה[23].

שיטות בהגדרת טריפת אדם יש אומרים, שהגדרת טריפה באדם זהה להגדרתה בבהמה[24], היינו כדי להגדיר טריפה באדם צריך שילקה באחד מי"ח טריפות המנויות בבהמה[25]; יש שכתבו, שבאופן עקרוני זהים טריפות אדם וטריפות בהמה, אך לא בכל י"ח הטריפות[26]; יש מי שכתב, שלפי שלאדם יש מזל[27], אין טריפות שלו שווה לטריפות בהמה[28]; יש הסבורים, שטריפות אדם מוגדרת בשילוב שני תנאים: גם שיסבול מאחד מי"ח טריפות, וגם שיאמרו הרופאים שאין תרופה למחלה זו, וממנה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר[29]; ויש הסבורים, שטריפת אדם מוגדרת אך ורק לפי מה שיאמרו הרופאים, שאין תרופה למחלה זו, וממנה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר[30]. אכן לכל הדעות יש חילוק גדול בין הגדרת טריפות בבהמה ביחס לדיני איסור אכילה, לבין הגדרת טריפות באדם ביחס לדיני רציחה, שכן בבהמה, הטריפות שנמנו על ידי חז"ל כהלכה למשה מסיני הן קבועות וקיימות לעולם, גם אם יתברר מדרכי הרפואה בדורות אחרים, שחלק מהטריפות אינן ממיתות, ויכולים לחיות עמהן, או להיפך, שיש מצבים שלא נימנו בגדר הטריפות, ואף על פי כן אין יכולים לחיות עמהן[31], מה שאין כן באדם, שהגדרת הטריפה משתנה לפי מה שהמציאות ידועה באותו זמן[32]. ואמנם יש מי שכתבו שבימינו לא ניתן לקבוע שאדם הוא טריפה, שכן יכולה להימצא תרופה למחלתו או לפציעתו, ויוכל לחיות הרבה שנים, גם כאשר מצבו הבסיסי בשנים עברו היה מביא למותו בתוך י"ב חודש. ואף אם באותו זמן ובאותו מקום לא ידוע לרופאים תרופה למחלתו, ייתכן שתימצא לו תרופה יותר מאוחר או במקום אחר[33]. ומכל מקום יש טריפות שהוזכרו בתלמוד במפורש ביחס לאדם, ודנו הפוסקים מה דינו של אדם כזה בימינו[34]. טריפות אלו כוללים את המצבים הבאים: נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה[35], מרה שניקבה[36], כבד שניטל[37].

משך חיות אדם טריפה יש הסבורים, שאדם טריפה יכול לחיות יותר מי"ב חודש, אף על פי שבהמה טריפה איננה חיה י"ב חודש[38]; יש מי שכתב, שרק בטריפת ארכובה ולמעלה היה ידוע לחז"ל שגם אדם לא יחיה י"ב חודש, אבל ביתר הטריפות יכול האדם לחיות יותר זמן[39]; יש מי שכתבו, שאמנם יש חילוק בטריפות עצמם בין אדם לבהמה, אבל מה שהוא טריפה וודאי באדם אינו חי י"ב חודש[40]; ויש מי שכתבו, שאמנם באופן טבעי גם טריפת אדם לא חי יותר מי"ב חודש, שוודאי אדם חלוש יותר מבהמה, ועל כן אם טריפת בהמה איננה חיה יותר מי"ב חודש, כל שכן באדם שימות, אלא הכוונה שיש לאדם מזל בכך שנותנים לו תרופות ומרפאים אותו[41].

פרטי דינים[edit]

חיובו במצוות אדם טריפה, אף על פי שאינו יכול לחיות, הרי הוא כחי לכל דבר, וחייב הוא בכל המצוות שבתורה, לבד מזה שההורגו אינו נהרג[42]. ולפיכך גיטו גט, קידושיו קידושין, מקחו מקח, ממכרו ממכר, נוחל ומנחיל, אשתו היא אשת איש ואסורה לשוק[43].

בענייני אורח חיים[edit]

מניין - אדם טריפה ראוי להצטרף למניין עשרה, ולכל דבר שבקדושה[44].

שליח ציבור - יש מי שנסתפק, אם אדם טריפה, בסוג טריפות הניכר לעין, ראוי להיות שליח ציבור[45].

ברכת הגומל - חולה שנתרפא מחוליו, אבל נשאר טריפה באיבריו הפנימיים - יש מי שכתב, שיברך ברכת הגומל בלא שם ומלכות[46]; אבל אם אין הוא יודע שנשאר טריפה, יש להורות לו לברך ברכת הגומל בשם ומלכות, כדי שלא תיטרף דעתו[47].

שבת - מחללים את השבת להצלת אדם טריפה[48].

העושה אדם טריפה בשבת, באופן שאינו יכול לחיות, ואין רפואה למכה זו, חייב מדין שוחט, כי נחשב לנוטל נשמה[49].

החובל בטריפה בשבת - יש אומרים שאין בזה איסור של נוטל נשמה, כמו בחובל בבריא[50], ויש מי שחולק[51].

ההורג אדם טריפה בשבת - חייב[52].

בענייני יורה דעה[edit]

המכה את אביו או את אמו שהם טריפה - יש מי שנראה בדעתו, שאינו חייב משום מכה אביו ואמו[53], ויש שכתבו שחייב[54]; ואם הבן המכה הוא טריפה, אין הורגים אותו על פי עדים, אלא אם כן הכה את אביו או את אמו בפני בית דין[55].

המקלל את אביו, או את אמו , או את חברו שהם טריפה - יש מי שכתב, שהוא פטור[56]; ויש מי שכתב, שהדבר פשוט שחייב[57].

בן סורר ומורה טריפה - אינו נידון כבן סורר ומורה[58].

מילה תינוק טריפה חייבים למולו, בתנאי שיעידו הרופאים שעל ידי כך אין מקרבים מיתתו[59], ומלים אותו בזמנו, ואפילו בשבת[60].

פדיון הבן בכור אדם, שנעשה טריפה בתוך שלושים יום ללידתו, ואפילו הוא ספק טריפה, אינו חייב בפדיון הבן, ואפילו הקדים ונתן לכהן הפדיון, יחזירנו לו[61]. יש מי שסבור, שדווקא אם נעשה טריפה לאחר לידתו, אבל אם נולד טריפה מתחילת ברייתו, חייב בפדיון[62].

יש מי שסבור, שלגבי פדיון הבן קובע אם יש לתינוק מום של טריפה, שאז אין פודים אותו, ואפילו אם יכול לחיות ימים רבים[63]; ויש הסבורים להיפך, שקובע אם יכול לחיות, ואין זה משנה אם הוא מוגדר כטריפה או לא[64].

יש הסבורים, שאם חי יותר מי"ב חודש, חייב בפדיון[65]; יש מי שסבור, שגם אם חי י"ב חודש, פטור מפדיון[66]; ויש מי שכתב, שתינוק שנולד טריפה ונשאר בחיים, יפדוהו בלא ברכה, ובמתנה על מנת להחזיר[67].

יש מי שכתב, שתינוק שתחבו לו הרופאים מחט לחלל הלב לצורך רפואה ועשוהו טריפה, והוא נרפא, שיפדוהו בלא ברכה[68]; ויש מי שכתב, שתינוק שעשוהו טריפה, אבל לדעת הרופאים יכול לחיות, פודים אותו בברכה[69].

אבלות אדם טריפה שמת, פשוט שחייבים להתאבל עליו, וכן יילוד שנולד אם מום המגדירו כטריפה, אם חי יותר משלושים יום, ויצא מדין נפל[70],חייבים להתאבל עליו[71]; ויש מי שהסתפק בזה[72].

בענייני אבן העזר[edit]

פריה ורביה שאלת חיובו של אדם טריפה במצות פריה ורביה, תלויה בעובדה אם טריפה מוליד אם לאו, שאם הוא יכול להוליד, בוודאי חייב במצות פריה ורביה, כי טריפה חייב בכל המצוות בתורה; ואם אינו מוליד - פטור[73].

בדיני עגונה מי שקשרוהו בידיו ושלשלוהו אל הים, ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה, משיאים את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודש[74]. יש הסבורים, שדווקא בטריפה זו משיאים את אשתו, ולא בשאר טריפות[75]; יש הסוברים, שגם בכל הטריפות שהבהמה נטרפת בהם, יש להתיר באדם לאחר י"ב חודש[76]; ויש שכתבו, שבזמנינו אין מעידים על טריפה, אפילו לאחר י"ב חודש, ואף בטריפות שמן הארכובה ולמעלה, כי באדם יש לחוש לרפואה, ואפילו אם הרופאים אומרים שאין כיום רפואה ידועה לטריפה ההיא, גם כן אי אפשר לסמוך ולומר בוודאות שמת, כיוון שבעצם יש לה רפואה, אולי נזדמן לו סם רפואה על ידי איזה רופא[77].

מי שנפצע בידי אדם ונעשה טריפה, או ספק טריפה, ואין הוא נמצא לפנינו, כתבו ראשונים שדינו כגוסס, וחוששים שמא מת[78], ולא אמרו שחולה הוא בחזקת חיים, אלא בחולה בידי שמים[79].

קידושין ונישואין אם נעשתה אשתו טריפה, אף על פי כן אסור לשאת את אחותה בחייה[80].

איש שקידש אשה טריפה, או אשה טריפה שנתקדשה לאיש, קידושיהם תופסים, והאשה היא אשת איש גמורה, וחייבים עליה חנק[81].

חליצה - אדם טריפה פוטר ומחייב בחליצה[82].

משכב זכור ומשכב בהמה הבא על הטריפה, בין שבא על זכר טריפה, או ששכב עם בהמה טריפה - חייב[83]. טריפה שרבע בפני בית דין - חייב, שלא בפני בית דין - פטור[84].

המסרס את הטריפה אינו לוקה[85].

הפלה עובר טריפה אסור להפילו, כמו עובר בריא, לשיטות הסוברים שהפלה היא מדין רציחה[86].

בענייני חושן משפט[edit]

עדות אדם טריפה פסול לעדות בדיני נפשות[87]. בטעם הדבר יש מי שכתב, שהוא משום שטריפה הוא פסול הגוף[88]; ויש מי שכתב, שהטעם הוא משום עדות שאי אתה יכול להזימה[89]. ועל כן עדים שהם טריפה, שהעידו באדם שלם שנתחייב מיתה והוזמו, אינם נהרגים[90], אבל אין הוא פסול בצירוף, אם יש שם עדים כשרים אחרים[91]. בדיני ממונות, יש מי שמשמע ממנו, שאין אדם טריפה פסול לעדות, שכן זו עדות שאתה יכול להזימה[92]; ויש מי שכתבו, שגם בדיני ממונות אדם טריפה פסול לעדות, שכן פסול טריפה הוא פסול הגוף[93].

רציחה וחבלה אדם טריפה שהרג את הנפש, אם עשה כן שלא בפני בית דין - פטור, שזו עדות שאי אתה יכול להזימה[94]; ואם עשה כן בפני בית דין - חייב, מדין 'ובערת הרע מקרבך'[95]. והיינו דווקא כשהרג בפני בית דין ביום, אבל ראוהו הורג בלילה, אינו נהרג[96]. ויש הסבורים, שאף אם הטריפה הרג בפני בית דין, אינו נהרג על ידם[97].

העושה אדם טריפה - יש מי שסבור שאינו נהרג על כך[98], ואף אם מת המוכה לאחר זמן, יש מי שנסתפק אם הורגים את המכה[99]; יש מי שנסתפק בשאלה זו, אם חיוב מיתה מדין רוצח הוא דווקא עד שימות הנרצח, או מכיוון שעשהו טריפה, וטריפה אינו חי, דינו כרוצח[100]; ויש מי שכתבו, שזה שעשה את האדם טריפה חייב כדין רוצח, גם אם בא אחר והרגו אחר כך[101]. ולשיטה זו, יש מי שכתב, שהיינו גם אם אחר כך נשאר המוכה בחיים תקופה ארוכה, כגון כשהרופאים עשוהו טריפה לצורך טיפול, כמו השתלת לב, ובגלל הטיפול האריך יותר ימים[102]; ויש מי שסבור, שבמקרה כזה לא נאמרו הדברים, אלא אם על ידי עשיית הטריפה נתקצרו חייו, אבל אם על ידי עשיית הטריפה התארכו חייו, אין בזה גדר טריפה[103].

המכה אדם טריפה, אם הכהו מכה שיש בה שווה פרוטה, חייב חמישה דברים; ואם הכהו מכה שאין בה שווה פרוטה, חייב מלקות[104]. הטעם הוא, שאין הבדל בין המכה בריא למכה טריפה, וכן שלא הוזכר בשום מקום שמכה טריפה פטור[105].

ההורג את הטריפה - פטור[106], ואין זה משום שסופו למות, שהרי גם באדם שאיננו טריפה, אם ברור לנו שימות בתוך זמן קצר, ההורגו חייב, אלא שזה גזירת הכתוב בטריפה[107].

בפטור זה של ההורג את הטריפה - יש הסוברים, שפטור מדיני אדם אבל חייב בדיני שמים[108]. ולשיטה זו יש הסבורים, שאע"פ שההורג טריפה פטור מדיני אדם, אבל אין זה מוציא את ההורג מגדר רוצח, ובהריגת אדם טריפה יש גם משום שפיכות דמים, רק שדמו לא מסור בידי בית דין להמיתו[109]; יש הסבורים, שאין בהריגת אדם טריפה משום שפיכות דמים, אלא שיש מצות עשה של הצלה, או לאו של 'לא תעמד על דם רעך' גם במניעת הצלתו של אדם טריפה[110]; ויש מי שסבורים, שההורג את הטריפה אין בו שום גדר רציחה והצלה, ופטור אפילו בדיני שמים[111], ואף איננו לוקה[112], ויש מי שסבור שעל כל פנים לוקה עליו[113].

יש מי שכתב, שדין זה שההורג את הטריפה פטור ממיתת בית דין איננו אלא מכוח ספק, אולי אותו נרצח שהוא טריפה לא היה חי י"ב חודש, אבל אם ידענו בו שהוא חי, היה הרוצח חייב מיתה ככל רוצח[114].

ההורג אדם שהוא ספק טריפה, אף הוא פטור מדיני אדם[115].

ההורג את הטריפה, חייב לשלם דמיו ליורשים[116], מכיוון שאינו חייב מיתה, אין כאן דין של קם ליה בדרבה מיניה.

כהן שהרג את הטריפה - לא ישא כפיו, כדין כהן שהרג את הנפש[117], ואף שההורג טריפה פטור, מכל מקום יש בזה גדר רציחה[118].

בן נוח שהרג את הטריפה, נהרג עליו[119]. ויש מי שכתב, שהיינו משום איסור חמור, אבל לא משום רציחה[120].

ההורג בן נוח טריפה - יש מי שכתב, שחייב מיתה, אף על פי שההורג ישראל טריפה אינו נהרג עליו[121].

בדין חיוב הצלה של אדם טריפה לשיטות הסוברים שחייבים על הריגתו מדין רציחה, בוודאי חייבים להצילו; יש שכתבו, שחייבים בהצלתו, אף על פי שאין חייבים עליו משום שפיכות דמים[122]; יש מי שכתב, שאין חוששים כל כך להצלתו[123]; ויש שמשמע ממנו, שאין כלל חיוב הצלה באדם טריפה[124].

טריפה שהוא נוטה למות לשיטת הסוברים, שיש חיוב רציחה באדם טריפה, דינו של אדם כזה כשהוא נוטה למות כדין כל חולה אחר במצב זהה[125]; ולשיטת הסוברים, שאין חיוב הצלה כלל באדם טריפה, מותר להפסיק מכשיר הנשמה מאדם טריפה שסובל סבל רב, שכן אין חיוב הצלה באדם שמוטב לו מותו מחייו[126].

מסירת טריפה להריגה בדרך כלל הדין הוא שאם עכו"ם אמרו לישראל "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם", ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל[127]. נחלקו הפסוקים במקרה שיש ביניהם אחד שהוא טריפה - יש הסבורים, שימסרוהו ואל ייהרגו השלמים, אפילו אם לא ייחדוהו, משום שלדעתם אין בהריגת אדם טריפה משום שפיכות דמים, ומותר להורגו כדי להציל את הבריא, כי חיי שעה במקום חיי עולם אינם כלום[128]; ויש הסבורים, שבכל מקרה אין להרוג את הטריפה, אף שסיכוייו הם רק לחיי שעה, כדי להציל את הבריא, הגם שסיכוייו לחיי עולם, מפני שיש איסור שפיכות דמים גם בהריגת טריפה, "ואטו מי הותר להרוג את הטריפה להציל את השלם, וזה לא שמענו מעולם. ומה בכך שעל הטריפה אינו חייב, מכל מקום איסור בידיים עושה להרוג טריפה, ואפילו שבת החמורה מחללים על חיי שעה"[129], או מפני שיש חיוב הצלה גם בטריפה[130], שאין דוחים נפש מפני נפש, ואפילו טריפה עבור שלם[131]. יש מי שכתב, שעיקר המחלוקת היא, שלדעת המתירים יסוד האיסור להציל עצמו בשפיכות דמים של אחר הוא מהסברה שמה ראית שדמך סמוק יותר, שמא דמו של חברך סמוק יותר[132], ובטריפה אמנם דמו סמוק פחות מהשלם; או שמקור איסור רציחה הוא ממסורת קדומה, כגון הלכה למשה מסיני, ולא רק משום סברת מה ראית וכו', ולכן האיסור שייך גם בטריפה[133].

השתלת איברים לשיטת הסוברים, שאיסור רציחה שייך גם בטריפה, ואסור להציל נפשו של אדם בריא בנפשו של טריפה, על כן אסור גם לקחת איבר מאדם טריפה כדי להשתילו באדם בריא[134], ואף אם מבקש הטריפה שישתמשו באיבריו כדי להציל אדם אחר, אין שומעים לו[135].

רודף אחר הטריפה יש אומרים, שמותר להרוג את הרודף ככל דיני רודף; ויש אומרים, שאסור להורגו, כי הוא רודף אחרי גברא קטילא[136].

קדימויות בהצלה במקרה שיש לפנינו שני פצועים או חולים, אחד טריפה ואחד אינו טריפה, יש קדימות להצלת זה שאינו טריפה על פני הטריפה[137].

בעניינים עתידיים[edit]

חלל שהוא טריפה, שנמצא בין שתי ערים, חייבים להביא עליו עגלה ערופה, כמו בכל חלל[138].

גואל הדם יכול להרוג את הטריפה שהרג את קרובו[139].

מיתת בית דין יש מי שכתבו, שאין הורגים את מי שעשה אדם טריפה אלא לאחר שימות המוכה[140]; ויש מי שחולק[141].

כהן שהוא טריפה, כשר לעבודה במקדש[142].

שור שהרג אדם טריפה, אינו נהרג[143]; ואם הרג שלושה בני אדם טריפה, נחלקו הפוסקים אם נעשה בכך מועד לאדם שלם[144].

שור טריפה שהרג אדם, או שבעל השור שהרג אדם הוא טריפה, אין השור נהרג; אבל אם הרג בפני בית דין, הרי הוא נהרג[145].

ההורג עבד כנעני טריפה, חייב בתשלומי דמיו לרבו[146].

שור שנגח עבד כנעני טריפה, בעל השור פטור מקנס של שלושים כסף[147].

טריפת בהמה[edit]

הגדרות וטעמים

הטריפה המתוארת בתורה טריפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה, ונטתה למות, ועדיין לא מתה, ואף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות, הרי זו אסורה משום טריפה[148].

הרחבה הלכתית להלכה אין הבדל בין אם טרפה אותה חית יער, או שנפלה מהגג ונטרפה, או שחלתה במחלה ונטרפה, בין אם הגורם היה בידי בשר ודם, ובין שהיה בידי שמים, אלא כל שאין כמוה חיה י"ב חודש, הרי זו טריפה[148]. ואמנם עיקר הטריפה שאיננה חיה מפורש הוא בתורה, אלא שפירוט הדברים המטריפים נאמרו למשה בסיני[149].

זמן חיותה של בהמה טריפה נחלקו חז"ל אם טריפה חיה אם לאו: יש אומרים, שאין היא חיה יותר משלושים יום; יש אומרים, שאינה חיה יותר מי"ב חודש; ויש אומרים, שיכולה לחיות מספר שנים[150]. להלכה נפסק כשיטת הסוברים, שטריפה איננה חיה י"ב חודש[151].

יש מהפוסקים שכתבו, שטריפת בהמה לעולם איננה חיה יותר מי"ב חודש, והאומרים אחרת טועים הם[152], ואם הבהמה חיה י"ב חודש על כורחך הוא נס[153]; יש אומרים, שברוב המקרים אין טריפה חיה י"ב חודש, אבל מיעוטא דמיעוטא חיה יותר מי"ב חודש, אף על פי שהיא טריפה[154]; יש מי שכתב, שלא נאמר שיעור י"ב חודש אלא בספק טריפה, אבל טריפה וודאית אפילו חייתה י"ב חודש הרי היא טריפה, שאין העניין אלא אקראי בעלמא וסיבה נסתרת, ואנו על הרוב אנו דנים[155]; ויש מי שסובר, שאמנם אפשר שתחיה בהמה המוגדרת כטריפה, או שלא תחיה בהמה שלא הוגדרה כטריפה, וכללי הטריפות אינם אלא הלכה למשה מסיני[156], ולא נאמרו הכללים והפרטים הללו אלא לפי מה שהיה במציאות בזמן מתן תורה, או בזמן התנאים והאמוראים, ואף על פי שהשתנו הטבעים בזה, אין ההלכה משתנה ביחס להגדרת הטריפות בבהמה[157]. יש מי שכתב, שחז"ל קבעו זמן של י"ב להגדרת טריפה משום שהכתוב תלה טריפות בחיות, ומסתבר שהיא צריכה לחיות פרק זמן של שנה, כך שעוברים עליה כל עונות השנה ותעמוד הבהמה במצבי מזג אוויר קר וחם, לח ויבש[158]; ויש מי שכתבו, שחז"ל קבעו שיעור זה לפי ניסיונם, שבדקו בעלי חיים רבים עם מחלות ופגיעות שונות, ומצאו שלא חיו יותר מי"ב חודש[159].

מספר מצבי הטריפות שמונה סוגי טריפות נאמרו למשה מסיני[160], ואחד מהם, היינו הדרוסה, נאמר בפירוש בתורה[161]. יש מחז"ל שמנו שמונה עשרה מיני טריפות[162], אלא שבעצם הם כלולים בשמונה הטריפות[163]. פירוט הטריפות האפשריות בבהמה וחיה הם שבעים טריפות[164].

יתר כנטול הלכה היא שכל איבר בבהמה או בעוף שאילו היה ניטל היתה הבהמה או העוף טריפה, אם נבראה הבהמה או העוף עם איבר נוסף כזה, הרי הם טריפה, והיא הלכה למשה מסיני[165].

טעמי איסור אכילת טריפה מצינו מספר טעמים ביחס לאיסור אכילת טריפות: יש שכתבו, שיש בטריפה ארס הדורס, וכדמות סם רע שיזיק תולדות האדם[166], וידוע הדבר מדרכי הרפואה, שבשר כל הטריפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטריפות מורה חולי בבהמה[167]; יש מי שכתב, שאיסור מאכלות האסורות אינו אלא לצורך בריאות הנפש, לפי שהן מתעבות ומשקצות את הנפש הטהורה המשכלת, ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות[168]; ויש מי שכתב, שאיסור הטריפה כלול במצווה 'ואנשי קדש תהיון לי', שאין בה שיקוץ, אבל יש בשמירה ממנה קדושה[169].

קביעות מצבי הטריפות באופן כללי ידוע, שהיו ויהיו דעות מדעיות שונות ומנוגדות למה שנקבע בש"ס ובפוסקים ביחס להלכות טריפות, אך אין מדמים בטריפות, ואין אומרים בטריפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה[170], ואין להוסיף ואין לגרוע על הטריפות, ואין בדעות המדעיות כדי לשנות את ההלכה[171].

ידיעות חז"ל בווטרינריה יש מחכמי ישראל מי שציין במיוחד את הלכות שחיטה וטריפות כדוגמא לידיעתם המקיפה של חז"ל בכל החכמות[172], ואמנם על פי הידיעות הנוגעות להלכות טריפות יש לראות בחז"ל את מפלסי הדרך בענף האנטומיה הפתולוגית, כ-1,500 שנה לפני פיתוחו ברפואה העולמית[173]. בסיס התיאורים הפתולוגיים של חז"ל הנוגעים להלכות טריפה היה סטרוקטורלי, היינו מבוסס על שינויים במבנה האיברים, על בסיס של צבע, צורה, מיקום, גודל, פגיעות חבלתיות, נוכחות טפילים, וגופים זרים, שהוא ההסבר הקרוב ביותר להשקפת המדע החדיש[174]. זאת בניגוד לידע ולדעות המועטות, שרווחו בעולם העתיק בהסבר מחלות ופגעים שונים[175].

דינים כלליים[edit]

גרימת טריפה - יש מי שכתב, שאסור לגרום טריפות לבהמה טהורה בידיים[176]; ויש חולקים וסבורים שאין איסור כזה[177].

טריפות בהמה חיה ועוף בדרך כלל כל הטריפות שוות בבהמה, בחיה ובעוף[178], היינו בכל האיברים המצויים בצורה שווה בבהמה, בחיה ובעוף, דינם שווה, חוץ מטריפות באיברים שאינם מצויים בהם, ושהם שונים ביניהם[179], וחוץ משתי טריפות, שהעוף יתר בהן על הבהמה, אף על פי שיש להם אותם איברים[180].

דגים אין במינם טריפות[181], אך אם נולדו בהם סימני טריפות, ונטמאו כשהם מתנדנדים, הרי יש בדבר ספק אם הם נחשבים כמתים הואיל ונטרפו, או שאינם מקבלים טומאה עד שידמו כאבן ולא יתנדנדו[182].

האם טריפה יולדת נחלקו חז"ל אם טריפה יולדת או שאיננה יולדת[183], ונפסק להלכה שטריפה איננה יולדת[184], והיינו שאם ראינו נקבה בבהמה או בעוף שילדו, בידוע שאינן טריפה[185], והיינו דווקא אם נתעברה לאחר שנטרפה[186]. ויש להעיר, שמבחינה רפואית תלוי מה סיבת הטריפה, ואי אפשר לומר כלל בכל הטריפות אם יולדת אם לאו.

יש מי שכתב, שהכוונה שאיננה מתעברת, ואיננה יולדת[187]; ויש הסבורים, שדווקא איננה יולדת, אך יכולה היא להתעבר[188].

יש מי שסבור שטריפה זכר אינו מוליד[189]; ויש מי שסבור שטריפה זכר מוליד[190]. ומבחינה רפואית אי אפשר לקבוע כללים בזה, כי תלוי מה היא הטריפות, ואיך היא משפיעה על איברי המין, ועל ההפרשות ההורמונליות.

זהירות בטריפות באופן כללי נזהרו חז"ל בפסיקותיהם בענייני טריפות, ומסופר על רב אשי, שכאשר הגיעה אליו שאלה של טריפות, היה מכנס ומביא את כל טבחי מתא מחסיא, ומחליט יחד עמם בשאלה הנידונה, כדי להתחלק באחריות[191]. ואמנם היו בתקופת חז"ל מומחים לטריפות, שנהגו להתייעץ עמם, כגון רבי יוחנן, ששלחו לו הרבה שאלות בטריפות[192], ודימו אליו כל מי שהיה חכם בטריפות[193]; טרופאי דמערבא[194], שהיו מורי הוראות בטריפות[195]; וטבחי מתא מחסיא, אשר היו בקיאים בטריפות[196].

איסור אכילה בהמה, חיה ועוף שנמצאה בהם טריפה, אסורים באכילה, בין לישראלים ובין לכהנים[197], והאוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורים שנטרפו - לוקה[198].

האוכל מן הטריפה חלקים שאינם ראויים לאכילה, כגון עצמות וגידים, אף על פי שהוא אסור, הרי זה פטור מעונש, ואין חלקים אלו מצטרפים עם בשר טריפה ראוי לאכילה לשיעור כזית[199].

חשיבות ההקפדה בענייני טריפות ההקפדה בענייני טריפות היא סמל להנהגה טובה[200]; ואפילו אם הורה חכם בבהמה מסברא, ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה[201], אלא אם יש לו קבלה שהיא מותרת[202]. מאידך, אוכלי טריפות הם דוגמא לאפיקורסים ומומרים לתיאבון או להכעיס[203].

פסול לעדות אוכל טריפות פסול לעדות, ואין הוא חוזר לכשרותו אלא עד שייראה ממעשיו שניחם על רעתו, וילבש שחורים ויכסה שחורים, וילך למקום שאין מכירים אותו, ויחזיר אבדה בממון חשוב, או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב[204]. יש מי שכתב, שדין זה הוא דווקא בטבח ששוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים, אבל השוחט לאחרים ויצאה טריפה מתחת ידו, כיוון שעשה תשובה, חזר להכשרו[205]; ויש מי שכתב, שהיינו דווקא אם עשה כן במזיד, או שמוחזק לכך, אבל אם אפשר לומר שבטעות נעשה הדבר, יש לו תקנה שילמד ויחכם, ויקבל דברי חברות, היינו שיקבל עליו עניני פרישות, שאין נוהגים כן רוב המון העם, ויעשה תשובה[206].

סופיות הטריפה בהמה כיוון שנטרפה, שוב אין לה היתר[207].

טריפה / נבלה כל שנפסלה בשחיטתה, הרי היא נבלה; וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גרם לה להיפסל, הרי היא טריפה[208].

חזקת היתר בהמה שנשחטה, בחזקת היתר עומדת, עד שייוודע לך במה נטרפה[209], היינו שכל בהמה, חיה ועוף בחזקת בריאים הם, ואין חוששים להם שמא יש בהם טריפה, לפיכך כשישחטו שחיטה כשרה, אינם צריכים בדיקה שמא יש בהם אחת מן הטריפות, אלא הרי הם בחזקת היתר עד שייוולד להם דבר שחוששים לו, ואחר כך בודקים על אותו דבר בלבד[210]. מכל מקום המנהג הפשוט בישראל, שצריך לבדוק את הריאה בבהמה וחיה אם יש בה סירכה[211], מפני שהטריפות שכיחות בריאה[212].

כתיבת תפילין כותבים תפילין על עור בהמה חיה ועוף טהורים, גם אם הם טריפה[213].

שבת העושה אחד מבעלי החיים טריפה בשבת, אפילו אם יחיה איזה זמן, חייב מדין שוחט, כי נחשב לנוטל נשמה; ואם יש רפואה למכה זו, אינו חייב[214].

יום-טוב עגל שנולד מבהמה טריפה ביום טוב, מותר לשוחטו ולאוכלו, ואין הוא מוקצה[215].

וולד של טריפה שחט בהמה טריפה, ומצא בה בן תשעה חי, צריך שחיטה להתירו, ואין שחיטת אמו מועלת לו; ואם הוא בן תשעה מת, או שלא גמרו חודשיו, אף על פי שהוא חי במעי הטריפה, הרי זה אסור, מפני שהוא כאיבר אמו[216]; ויש מי שכתבו, שאם נמצאת האם טריפה, טוב לאסור כל הוולדות שנמצאו בתוכה, מספק שמא אינן בני תשעה חדשים[217].

אפרוח או עגל מן הטריפה אפרוח שנולד מביצת טריפה, או עגל שנולד מפרה טריפה, מותרים באכילה[218]; ויש מי שכתב, שנוהגים להחמיר באפרוח שנולד מביצת טריפה[219], אך יש מי שכתב, שאין טעם לחומרה זו[220].

ביצת טריפה , אפילו נגמרה כולה, אסורה באכילה, ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות[221], ואיסור זה הוא מן התורה[222]. היה העוף ספק טריפה, כל הביצים שתלד בערימה ראשונה, משהים אותן, אם טענה ערימה שניה והתחילה ללדת, הותרו הראשונות, שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד, ואם לא ילדה, הרי הן אסורות[223].

אין מוכרים ביצת טריפה לעכו"ם, שמא יחזור וימכרנה לישראל[224], ומכל מקום אין לקנות מן העכו"ם ביצים טרופות כלל[225].

חלב מבהמה טריפה - אסור, כמו בשרה[226].

בהמה כשרה שינקה מן הטריפה, או טריפה שינקה מן הכשרה, חלב הנמצא בקיבתן מותר[227]; ויש האוסרים בחלב צלול הנמצא בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה[228], ולשיטה זו אין חוששים שמא ינקה מן הטריפה, והכל מותר, כל זמן שאין יודעים בוודאי שינקה מן הטריפה[229].

גבינה אסור להעמידה בקיבת בהמה טריפה[230].

גבינות שנעשו מחלב בהמה, ואחר כך נמצא שהבהמה טריפה, אם אפשר להניח, שהטריפות אירעה סמוך לשחיטתה, הגבינות מותרות; ואם יש מקום להניח שהיתה טריפה שלושה ימים קודם שחיטתה, הגבינות אסורות[231]. דין זה נכון גם בביצים מתרנגולת שנשחטה ונמצאה טריפה[232].

שיעורים טריפה מצטרפת עם נבילה לשיעור אכילה, אף על פי שאיסורים משני לאווין שונים אינם מצטרפים זה עם זה, הרי נבלה וטריפה יוצאים מן הכלל הזה, הואיל והטריפה תחילה נבלה[233].

איסורי אכילה נוספים האוכל מחלב של טריפה, חייב משום אוכל חלב, ומשום אוכל טריפה[234]. וכן האוכל איבר מן החי מן הטריפה, חייב משום שניהם[235]. וכן האוכל גיד הנשה של טריפה, חייב משום שניהם[236]. גדרי האיסורים הללו הם משום איסור חל על איסור בכולל, במוסיף או בבא בבת אחת.

השוחט אותו ואת בנו , ונמצא אחד מהם טריפה, בכל זאת חייב משום 'אותו ואת בנו' ולוקה[237].

כיסוי הדם השוחט חיה או עוף ונמצאו טריפה, הרי הם פטורים מכיסוי הדם[238].

מכירה השוחט את הפרה ומכרה לחברו, ואחר כך נודע שהיא טריפה, מה שאכל - אכל, ויחזיר לו את הדמים; ומה שלא אכל, יחזיר את הבשר לטבח, ויחזיר לו את הדמים[239].

גנב, טבח ומכר מי שגנב בהמה ושחט אותה ונמצאה טריפה, אף על פי כן משלם תשלומי ארבעה וחמישה[240]. וכן אם גנב בהמה טריפה, וטבח או מכר אותה, משלם תשלומי ארבעה וחמישה[241].

מתנות כהונה של זרוע לחיים וקיבה, אינם חלים בבהמה טריפה[242], ואפילו בספק טריפה, פטור ממתנות כהונה[243].

ראשית הגז נוהג גם בבהמה טריפה[244].

במצות שילוח הקן , אם היתה האם טריפה, חייב לשלחה, אבל אם היו האפרוחים טריפה, פטור משילוח[245].

קרבנות בהמה טריפה אסורה לקרבן על המזבח[246]. ואף על פי שאינה ראויה לקרבן, אין פודים אותה, אלא תירעה עד שתמות ויקברוה[247]. אבל וולד שנולד לבהמה טריפה, מותר למזבח[248]. וכן אפרוח שנולד מביצת יונה טריפה, מותר למזבח[249].

בהמת קדשים שנשחטה ונמצאה טריפה, הרי זו תצא לבית השריפה[250].

שחט קרבן פסח בשבת, ונמצא טריפה במקום סתר - פטור[251].

בכור תמים שנשחט, ונמצא טריפה אחר שהופשט, העור יישרף, והשבר יקבר; ואם נשחט במומו, הבשר יקבר, והער יינתן לכהנים[252].

המולק עוף קדשים ונמצא טריפה, הרי זו נבלה לכל דבר, שאין המליקה מתרת ומטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח[253].

מצורע שהביא שתי ציפורים לטהרתו, ושחט אחת מהן, ונמצא שהיא טריפה, יקח זוג ציפורים לשניה[254].

בהמה טריפה דומה לבהמה בעלת מום בהלכות קדשים, בכך שאין שניהם ראויים כקרבנות אם אמר 'הרי זה עולה'[255]. אכן, בכמה הלכות נתקדשו בעלי מומים, וטריפה איננה קדושה גם בהם, כגון מעשר בהמה, שהטריפה פטורה[256]; וכגון תמורה, שהממיר קרבן בבהמה טריפה, אין הקדושה חלה עליה, ולפיכך אינו לוקה[257]. והיינו, משום שבעל מום אין חסרונו אלא לגבוה, מה שאין כן בטריפה, שאסור אף להדיוט[258].

טומאה טריפה בחייה איננה מטמאה[259].

טריפה שנשחטה שחיטה כשרה, אף על פי שהיא אסורה באכילה, הרי היא טהורה[260]. אבל אם נגע בה הקודש, נטמא מדברי סופרים, וזו מעלה יתירה שעשו בקודש[261].

משכב בהמה השוכב עם בהמה טריפה - חייב, ככל שוכב עם בהמה[262].


הערות שוליים

  1. בראשית לא לט; שם לז לג; במדבר כג כד.
  2. שמות כב ל; ערוך, ע' טרף @; רש"י חולין נו א ד"ה או שטרפה; תוס' חולין לז א ד"ה ודלמא. וראה באריכות ברמב"ם מאכלות אסורות ד ו-ט, וס' החינוך מ' עג. וראה דרשות שונות להלכה מפסוק זה בחולין סח א; בבלי חולין עג ב; בבלי חולין קב ב; בבלי זבחים פב ב; תרגום אונקלוס עה"פ. אך כבר כתב רש"י חולין מב א ד"ה ובשר, שמכל מקום טריפה משמע טריפה ממש, וראה בס' החינוך שם.
  3. ראה אונקלוס שמות כא יב, ובמכילתא שם.
  4. ראה רש"י ברכות נט א ד"ה כטרפא.
  5. ראה להלן הע' 16.
  6. ראה רש"י יומא לט א ד"ה טרף. וראה עוד במלבי"ם שמות פכ"ב אות קצד.
  7. ראה בב"ק טז ב, וברש"י שם.
  8. ראה להלן הע' 38 ואילך, והע' 150 ואילך, מחלוקת בדבר זה.
  9. רמב"ם מאכלות אסורות ד ח.
  10. בבלי חולין לז א; שם נח ב.
  11. מ"מ מאכלות אסורות ד ו.
  12. מ"מ שחיטה ה א. וראה להלן בהגדרת טריפת בהמה.
  13. 'טרף נתן ליראיו' (תהלים קיא ה); טרף לישנא דמזוני היא (עירובין יח ב), על הפסוק והנה 'עלה זית טרף בפיה' (בראשית ח יא).
  14. 'הטריפני לחם חקי' (משלי ל ח).
  15. וראה בזבחים פח א, סכין מטרפת היתה במקדש, ופירש"י שם ד"ה סכין, שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד, ומטרפת את הקדשים.
  16. כגון טרף יין ושמן (שבת יט ב); טרף בקלפי (משנה בבלי יומא ד א); לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף (ברכות לד א), כלומר מפני בילבול. וראה לעיל הע' 5.
  17. שנטרפה דעתה (משנה נידה ב א). וייתכן שהמקור לשימוש זה הוא בגלל התנועות שעושה הנטרף לפני מותו.
  18. ראה רש"י ב"מ יד ב ד"ה דאמר ליה.
  19. רמב"ם איסורי ביאה א יב. וראה בתוס' רי"ד בבלי שבת קלו א.
  20. שו"ת ארץ צבי סי' צו.
  21. שו"ת חקרי לב חאבהע"ז סי' יא.
  22. ראה ע"ז ה ב - 'מכל החי', למיעוטי טריפה; בבלי חולין מב א - 'זאת החיה', למיעוטי טריפה; חולין קמ א - 'שתי צפרים חיות', למעט טריפה. וראה תוס' חולין קמ א ד"ה טרפות, שאולי יש לחלק בין חי לחיות.
  23. הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' מט ואילך. וראה בע' נוטה למות @, על ההבדלים שבין שכיב מרע, גוסס, מסוכן וטריפה.
  24. ראה להלן הע' 148 ואילך.
  25. רש"י ב"ק נא א ד"ה נעביד, ורש"י בבלי סנהדרין עח א ד"ה הכל מודים, ורש"י בבלי מכות ז א ד"ה אם תמצא; תוס' ערכין כ א ד"ה לאתויי; הר"י מיגאש, הובאו דבריו בשיטמ"ק ב"ק כו ב; יד רמה, בבלי סנהדרין עח א; מרדכי, חולין, רפ"ג; רמב"ן וריטב"א בבלי מכות ז א; שו"ת צמח צדק החדשות סי' עה; עצי ארזים אבהע"ז סי' יז סוסקקל"ב.
  26. תוס' חולין מב ב ד"ה ואמר, ותוס' בבלי בכורות לז ב ד"ה כדי; רמב"ן גיטין נו ב. וראה רמב"ן והרשב"א יבמות קכ ב.
  27. בבלי שבת נג ב; ב"ק ב ב. וראה בתו"ת שמות פכ"א אות קפט.
  28. ר"ת בתוס' בבלי חולין מב ב ד"ה ואמר. וראה עוד בתבו"ש סי' לא סק"ו; פלתי שם סק"ה; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' נב; מראות הצובאות סי' יז סקקכ"ה; אוצה"פ סי' יז סל"ב סקרס"ח אות ב.
  29. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לב אות ב; שו"ת מעשה חושב ח"ד סי' כג וסי' כו - אליבא דרמב"ם רוצח ב ח. וראה עוד שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רסח.
  30. הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' מט ואילך; ד. פרימר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' שג - אליבא דרמב"ם רוצח ב ח. ושיטות אלו חלוקות בהבנת שיטת האחיעזר בדעת הרמב"ם הנ"ל - ראה שו"ת אחיעזר חיו"ד סי' טז אות ו; שם ח"א סי' יב אות ה; שם, ח"ג סי' סה אות יד. וראה עוד בשו"ת עמודי אור סי' מח. וראה עוד עבודת הגמר של ד"ר יעקב אילני, כמילוי חלקי של הדרישות לשם קבלת תואר דוקטור לרפואה מטעם ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 35-31; י. רבינזון, אסיא, נו, תשנ"ו, עמ' 30 ואילך. וראה מנ"ח מ' לד אות ד, שההבדל בין טריפת אדם לטריפת בהמה אליבא דהרמב"ם היא מסברא או שמצא כן באיזה מקום; ובצפנת פענח מהדו"ת יסודי התורה ה ה כתב שהאומד בנהרג אם היה בן קיימא אין זה גדר דין רק גדר טבעיות, וזה שייך לרופאים.
  31. רמב"ם שחיטה י יב-יג. וראה בע' השתנות הטבעים 138 ואילך.
  32. שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ד. ולכאורה לדעתו זו אין טעם בהגדרת טריפת אדם לפי כללי הטריפות בבהמה, כי בין כך ובין כך מה שיקבע הוא מה שיאמרו הרופאים, וי"ל. וראה עוד בחזו"א נשים הל' אישות סי' כז סק"ג.
  33. חזו"א יו"ד סי' ה סק"ג, ואישות סי' כז סק"ג; שו"ת אגרות משה, שם.
  34. ראה ב"ש סי' יז סקצ"ז; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רסח.
  35. יבמות קכ ב, ובראשונים שם; נידה כד א, וברש"י שם. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי נב, וח"ו סי' סד, שאם עשו לו רפואה, יכול לחיות; וראה בחזו"א אישות סי' כז סק"ג, שבזמננו שמנתחים מצב כזה, בטל דינו כטריפה. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' טרפה, עמ' ח-ט.
  36. בבלי חולין מג א. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם בבלי בכורות מה ב.
  37. בבלי ערכין כ א. וראה באנציקלופדיה תלמודית שם, עמ' ח, עוד מצבים שמנו הפוסקים כטריפת אדם.
  38. ר"ת בתוס' זבחים קטז א ד"ה ודילמא. וראה עוד בתוס' בבלי חולין מב ב ד"ה ואמר, בבלי עירובין ז א ד"ה כגון (וראה בתויו"ט יבמות טז ד), בבלי גיטין נו ב ד"ה וניקר, ב"ק נא א ד"ה נעביד, בבלי בכורות לז א ד"ה כדי; פסקי תוס' סוף זבחים; רשב"א ע"ז ו א; כס"מ גירושין יג טז; ב"ח יו"ד סי' קצד; שו"ת אחיעזר ח"א סוסי' יב; מנ"ח מ' לד. וראה להלן בהגדרות טריפת בהמה.
  39. ב"ש אבהע"ז סי' יז סקצ"ז. וראה בחזו"א נשים הל' אישות סי' כז סק"ג. וראה באריכות באוצה"פ סי' יז סל"ב סקרס"ח.
  40. מ"מ גירושין יג טז, בשם הירושלמי, הרמב"ן והרשב"א; הרח"ש בקו"ע דס"ג טור ב; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' מח; פר"ח יו"ד סי' לא סק"ז. וראה עוד ביד רמה, בבלי סנהדרין עח א; הר"י מיגאש, בשיטמ"ק ב"ק כו ב; טושו"ע אבהע"ז יז לב.
  41. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' נב; כרתי ופליתי יו"ד סי' לא סק"ה; קרן אורה יבמות קכ ב; חזו"א נשים הל' אישות סי' כז סק"ג. וראה עוד בגדרי י"ב חודש בטריפת אדם באנתציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' טרפה, עמ' א-ד.
  42. תוס' רי"ד שבת קלו א ד"ה מאי לאו; שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' סא.
  43. תוס' רי"ד שם.
  44. פתח הדביר או"ח סי' קצט אות ט, וסי' שכח אות ו.
  45. פתח הדביר או"ח סי' קצט אות ט, וסי' שכח אות ו.
  46. פתח הדביר או"ח סי' ריט אות ג, הובא בשד"ח מערכת ברכות סי' יב.
  47. שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ז. וראה בע' ברכות ותפלות הע' 155 ואילך.
  48. תוס' רי"ד שבת קלו א ד"ה מאי לאו; פתח הדביר או"ח סי' קצט אות ט, וסי' שכח אות ו; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סה אות יד; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' סא; הרב מ. שטרן, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ב, עמ' לט ואילך; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ז. וראה במנ"ח מ' רצו, ובמ' תר, שנסתפק בדבר, ותלה השאלה במחלוקת הראשונים, ובמ' לב, בדיני פיקוח נפש, כתב שמחללים עליו את השבת.
  49. מנ"ח מוסך השבת, בדיני שוחט.
  50. ריב"ם, הובא בתוס' רי"ד בבלי שבת קלו א; מנ"ח מ' לב, במלאכת שוחט.
  51. תוס' רי"ד שם.
  52. שו"ת צפנת פענח סי' קמה אות ב; ס' ברכת אהרן על מס' בבלי ברכות סי' רפו אות ד. ולא אומרים שהרג גברא קטילא, ומכל מקום יש כאן נטילת נשמה, ודלא כדעת המנ"ח מוסך השבת אות כט.
  53. רמב"ן ריש מכות, ד"ה ואי קשיא.
  54. מנ"ח מ' מח סק"ב; פרי תבואה, קונטרס הראיות סי' כו; שו"ת מחזה אברהם, ח"ג חחו"מ סי' כט. וראה מאמרו של א. בוכמן, הלכה ורפואה, א, תש"מ, עמ' ריט ואילך.
  55. מנ"ח מ' מח סק"ב.
  56. מנ"ח מ' רס סקי"א.
  57. שו"ת מחזה אברהם שם. וראה בשו"ת בית יצחק חלק או"ח סי' יח אות טז.
  58. מנ"ח מ' רמח סקי"ד.
  59. שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמג; שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' רנב; ס' יד דוד, ח"א, שו"ת שבסוף הספר, סוסי' ג; זוכר הברית סי' י סקל"ו.
  60. תוס' רי"ד שבת קלו א; שבלי הלקט הל' מילה סי' א; זוכר הברית סי' ז סקכ"ו; שו"ת חת"ס שם. וראה בשו"ת מהר"ם שיק שם, שהסתפק בכך. וראה עוד באור שמח מילה א יד; כורת הברית סי' רסה סקכ"ה, וסי' רסו סק"ל. וראה עוד בע' מילה הע' 661 ואילך.
  61. ב"ק יא ב, לפי תוס' שם ד"ה בכור; רמב"ם בכורים יא יז; סמ"ג עשין קמד; טושו"ע יו"ד שה יב; ש"ך יו"ד שה סקט"ז.
  62. שיטמ"ק ב"ק יא א, בשם המאירי.
  63. ש"ך יו"ד סי' שה סקט"ז.
  64. הגה' יד שאול יו"ד שם; מגדול עוז, בדיני פדיון הבן, ברכת הורי פלג א אות ל; כלי חמדה פר' במדבר סוף אות ב.
  65. ש"ך שם; מגדל עוז, שם. וראה מה שכתב הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' שה אות ג.
  66. יד אברהם על הש"ך שם. וראה עוד בשו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שצט.
  67. שו"ת באר משה ח"ח סי' קכא, וציין שם לעיין בס' ליקוטי פנחס על יו"ד שה יב באריכות. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' טרפה, עמ' כח-ל.
  68. שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' צט. וראה בנשמת אברהם חיו"ד סי' שה אות ג, ובהע' 26, מה שהקשה על תשובה זו.
  69. שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לב. וראה עוד בע' פדיון הבן הע' 48 ואילך.
  70. ראה ע' יילוד הע' 288 ואילך.
  71. שו"ת דברי מלכיאל, ח"ב סוסי' צח; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קכ.
  72. שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תרפב.
  73. מנ"ח מ' א סק"ב.
  74. בבלי יבמות קכא א; רמב"ם גירושין יג טז - וגירסתו שם 'והעלו ממנו איבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה'; טושו"ע אבהע"ז יז לב. וראה לעיל בהגדרות.
  75. כס"מ גירושין יג טז; ב"ש אבהע"ז סי' יז סקצ"ז. וראה באריכות באוצה"פ סי' יז סל"ב סקרס"ח.
  76. פר"ח יו"ד סי' לט סק"ז; עצי ארזים אבהע"ז סי' יז סוסקקל"ב.
  77. קרן אורה יבמות קכ ב; חזו"א נשים הל' אישות סי' כז סק"ג. וראה לעיל בהגדרת אדם טריפה.
  78. שלטי גבורים בבלי גיטין כח א; רמ"א אבהע"ז קמא סח.
  79. ראה בע' חולה הע' 105 ואילך.
  80. שו"ת מגיד מראשית, חיו"ד סי' ב. על דעתו של הר"ח אלפאנדרי יש מספר גירסאות - ראה הגרי"ש נטנזון בהסכמתו לשו"ת שבות יעקב, ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' רא; ברכ"י אבהע"ז סי' טו אות ד; עין הרועים, ערך טריפה; שו"ת חקרי לב חאבהע"ז סי' יא; פת"ש אבהע"ז טו סקי"א; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' כח אות ב; אוצה"פ סי' טו סק"ס; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ז.
  81. שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' רא; טיב קידושין סי' לז סק"ב; משנת אברהם ח"ב סי' ט; שו"ת ארץ צבי סי' צו; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"א סי' סא.
  82. תוס' רי"ד שבת קלו א. וראה בגינת ורדים אבהע"ז כלל ב סי' ד, שטריפה אינו פוטר מחליצה וזוקק לייבום, ותמה עליו בשו"ת חקרי לב חאבהע"ז סי' נז. וראה עוד בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' לג אות ג; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' צט אות ז; שו"ת דברי אברהם (העליר) סי' כט-מב.
  83. בבלי סנהדרין עח א; רמב"ם איסורי ביאה א יב. והיינו, אף על פי שהבא על אחת העריות כשהיא מתה, פטור מכלום (יבמות נה ב; בבלי סנהדרין סו ב; רמב"ם שם), וטריפה סופה למות מחולי זה, אך כל זמן שהיא חיה יש לו הנאה מביאתו.
  84. בבלי סנהדרין עח א. ותימה שהרמב"ם השמיט דין זה.
  85. מנ"ח מ' רצא סק"א.
  86. ראה תורת היולדת, מהדו"ב פ"ס הע' ז.
  87. ראה רמב"ם רוצח ב ט; תוס' יבמות כה ב ד"ה הוא, ותוס' בבלי סנהדרין ט ב ד"ה לרצונו; מרדכי סנהדרין סי' תרצה. וראה עוד בתומים חו"מ סי' לג סקי"ב; חיד' הרי"מ שם סק"ח; אור שמח עדות כ ז.
  88. ב"י חו"מ סי' לג.
  89. ש"ך שם סקט"ז. ובתומים שם סקי"ב המליץ עבורו.
  90. בבלי סנהדרין עח א מחלוקת; רמב"ם עדות כ ז. וראה עוד בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' עד; שו"ת צפנת פענח (וורשא) סי' נד.
  91. תומים שם.
  92. דרכי משה חו"מ סי' לג אות ט; סמ"ע שם סקכ"ו; ש"ך שם סקט"ז; אורים שם סקכ"ה; תומים שם סקי"ב.
  93. ב"י חו"מ סי' לג, והאחרונים בהע' קודמת בדעתו. וראה עוד לח"מ עדות כ ז; תומים שם. וראה באריכות בס' מצות ראיה, חו"מ סי' לג סט"ז.
  94. בבלי סנהדרין עח א, וברש"י שם; רמב"ם רוצח ב ט.
  95. דברים יג ו. סנהדרין שם; רמב"ם רוצח שם. ואם שיטה זו היא אליבא דרבי טרפון בלבד, או גם אליבא דרבי עקיבא, במחלוקתם בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש (ר"ה כו א, וב"ק צ ב) - ראה ברמב"ן וריטב"א בבלי מכות יב א; מאירי סנהדרין עח א; תומים סי' ז סק"ז; טורי אבן ר"ה כו א; ערוך לנר סנהדרין עח א. וראה עוד באור שמח, רוצח ב ט; קובץ שיעורים ח"ב סי' לט; חוות בנימין ח"ב סי' פט. וראה בצפנת פענח קונטרס השלמה עמ' 63, בגדרי ההבדל בזה.
  96. תוס' סנהדרין עח א ד"ה בפני; רמ"ה ומאירי, סנהדרין שם. ובגדר מצות בית דין להרוג אדם טריפה, שהרג את הנפש בפניהם - ראה בערוך לנר בבלי סנהדרין עח א; דינא דחיי, לאווין רב; שו"ת בית יצחק חחו"מ סי' ב אות יב; אבן האזל נזקי ממון י ז; קובץ שיעורים ח"ב סי' לט.
  97. ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ע' חיבי מיתות בית דין, עמ' תרכה.
  98. מים חיים להפר"ח, הובא בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ה.
  99. מנ"ח מ' לד.
  100. לימודי השם, לימוד קסח.
  101. תוס' חולין מב ב ד"ה ואמר; יד רמה, בבלי סנהדרין עח א; שו"ת ריב"ש סי' רנא; צפנת פענח בבלי ערכין א א. וראה עוד בפתח הדביר או"ח ח"ב סי' קצט.
  102. שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ה.
  103. מ. הלפרין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 84 ואילך; הנ"ל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 55 ואילך.
  104. תוס' רי"ד שבת קלו א; שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לז; מנ"ח מ' לד; ערוך לנר סנהדרין פה א; שו"ת אחיעזר חאבהע"ז סי' יט אות ב. וראה עוד באור שמח עדות כ ז; חיד' הגרי"ז הלוי, רוצח א יג.
  105. אמנם ראה במנ"ח מ' מט, שכתב שהמכה טריפה אינו מוזהר בלאו של החובל בחבירו ואינו לוקה, ודינו כמי שיוצא ליהרג, שהמכהו פטור, כמבואר בסנהדרין פה א, וברמב"ם ממרים ה יב, וצ"ע.
  106. בבלי סנהדרין עח א, אפילו למי שסובר שטריפה חיה; רמב"ם רוצח ב ח.
  107. מנ"ח מ' לד.
  108. רמב"ם רוצח ב ח, שכתב 'פטור מדיני אדם'; ס' מלחמה ומצווה להתשב"ץ; מאירי סנהדרין שם; שו"ת אחיעזר חאבהע"ז סי' יט (אך ראה מאמרו של מ. הלפרין, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 55 ואילך, הע' 82, שלדעת האחיעזר חיו"ד סי' טז אות ו משמע, שסובר שאין איסור רציחה בטריפה); שו"ת פורת יוסף סי' עב; קול צופיך, עמ' שעו; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ה. וראה עוד בס' המפתח לרמב"ם, הוצאת פרנקל, על הרמב"ם שם.
  109. שו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט; אור שמח רוצח ב ד; חי' הגרי"ז הלוי על רמב"ם רוצח א ג; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עג אות ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ו, ושם ח"י סי' כה פ"ה ופכ"ז. וראה עוד הרב מ. שטרן, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ב, עמ' לט ואילך; הרב פרימר, הלכה ורפואה, ד, עמ' רצא ואילך.
  110. שו"ת תפארת צבי סי' יד; הגרז"נ גולדברג, מוריה, ח (ד-ה), עמ' נג-נד. וראה עוד במאמרו של הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' מט ואילך.
  111. מנ"ח מ' נא; עמוד הימיני סי' לב אות ב. וראה באריכות בשו"ת אור גדול סי' א.
  112. מנ"ח מ' מט.
  113. שו"ת בית יצחק חאו"ח סי' יח אות טז.
  114. שם אות טו.
  115. המאירי בבלי סנהדרין עח א. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ה קונט' המצוות סי' טז אות ב.
  116. מנ"ח מ' לד; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' רסח; שו"ת אחיעזר ח"א סי' ט אות ב. אך ראה במנ"ח שם, שהסתפק אם אנו אומרים שאין דמים לבן חורין, פטור מתשלום ליורשים גם בטריפה.
  117. בבלי ברכות לב ב; רמב"ם תפילה טו ג; טושו"ע או"ח קכח לה.
  118. ס' ברכת אהרן (ר' אהרן לעווין) על מס' ברכות, סי' רפו אות ד.
  119. רמב"ם מלכים ט ד; מאירי סנהדרין עב ב. וראה במנ"ח מ' רצו, שלא נמצא מקור לשיטה זאת.
  120. מנ"ח מ' רצו. וראה שם שהסתפק בדין רודף בבן נוח טריפה.
  121. ספר המקנה, ח"א כלל ח פרט יא.
  122. שו"ת תפארת צבי סי' יד; שו"ת מחנה חיים ח"ב חחו"מ סי' ב; הגרז"נ גולדברג, מוריה, שם.
  123. המאירי שם.
  124. מנ"ח מ' נא.
  125. ראה הגרי"ל הילפרין, הלכה ורפאוה, ב, תשמ"א, עמ' קמו ואילך; הנ"ל, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 183 ואילך.
  126. הגרז"נ גולדברג, שם.
  127. ירושלמי תרומות ח ד. וראה ע' קדימויות בטפול רפואי הע' 47 ואילך.
  128. מאירי סנהדרין עב ב, והובאו דבריו גם בשיורי כנסה"ג יו"ד סי' קנז הגהב"י אות לו, ובמגדול עוז להיעב"ץ, אבן בוחן, פינה א אות עט. ויש להעיר מדברי המאירי בבלי סנהדרין ע א שכתב, סיעה של בני אדם שפגעו בהם עכו"ם והיה ביניהם טריפה, אסור להרוג את הטריפה כדי להציל את השאר; מנ"ח מ' רצו. אמנם ראה במנ"ח מ' תר, שהשאיר בצ"ע; תפארת ישראל, בועז, יומא סופ"ח; שו"ת בית יצחק חיו"ד ח"ב סי' קסב. וראה בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' יח סקט"ו.
  129. שו"ת נובי"ת חחו"מ סי' נט. וראה גם בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת אור גדול סי' א; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט אות ד.
  130. שו"ת תפארת צבי סי' יד.
  131. ראה בשו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' מב אות ז; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רנב הע' 24.
  132. בבלי פסחים כה ב, בבלי יומא פב ב, בבלי סנהדרין עד א, וראה בפירש"י בבלי פסחים כה ב ד"ה מאי חזית.
  133. ראה במאמרו של מ. הלפרין, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 84 ואילך; הנ"ל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 55 ואילך.
  134. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ז-ט; דברי מנחם, סי' כז; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' רנב אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ה; שם חי"ז סי' י, וסי' עב; הרב מ. שטרן, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ב, עמ' לט ואילך. וראה עוד בע' השתלת אברים הע' 269.
  135. הרב מ. שטרן, בשבילי הרפואה, שם; וראה מאמרו של מ. הלפרין, באסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 55 ואילך, שכתב שלשיטת הסוברים שלא שייך באדם טריפה סברת מאי חזית וכו', ומותר להציל את הבריא בנפשו של הטריפה, אולי מותר להשתמש באיברי אדם טריפה כדי להציל אחרים. ויש להעיר על דבריו, שלעניין השתלות לא תועיל סברא זו, שכן גם המושתל הוא בדרך כלל טריפה, ואם כן חוזרת סברת מאי חזית וכו' למעיקרא, שלגבי שניהם הדין שווה.
  136. ראה -שו"ת אחיעזר ח"א סי' יט; מנ"ח מ' רצו, ומ' תר; שו"ת פורת יוסף סי' עב; שו"ת תירוש ויצהר סי' ד; מנחת סולת על מנ"ח מ' לד; פרשת דרכים דרוש יז; תפא"י סוף יומא. וראה עוד שו"ת חוות בנימין ח"ב סי' פט.
  137. שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' י, וסי' עב; הרב מ. וינברגר, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 109 ואילך. וראה בע' קדימויות בטפול רפואי הע' 172 ואילך.
  138. מאירי סוטה מה ב. וראה בדבר אברהם סי' ה אות ד.
  139. מנחת סולת על החינוך מ' לד.
  140. דבר אברהם ח"א סי' ה אות ג; צפנת פענח על הרמב"ם, בבלי ערכין א א.
  141. שו"ת שרידי אש, ח"א, הימום בהמות בנספח א.
  142. משנה בכורות ז ז; רמב"ם ביאת מקדש ו ז. וראה עוד ברמב"ם איסורי מזבח ב י, בכס"מ שם.
  143. ב"ק מא א; רמב"ם נזקי ממון י ג.
  144. ב"ק שם, ובפירש"י שם ד"ה הוי. אך ראה ברמב"ם שם, שפסק שמועד לטריפה הרי הוא מועד לשלם, וראה במ"מ שם, ובמאירי ב"ק שם.
  145. בבלי סנהדרין עח א; רמב"ם וראב"ד נזקי ממון י ז. וראה במנ"ח מ' נא, שהסתפק בשור של שותפין, שאחד מהם הוא טריפה, אם נהרג.
  146. מנ"ח מ' לד.
  147. בבלי גיטין מג א. ותימה שהרמב"ם לא הביא דין זה.
  148. 148.0 148.1 רמב"ם מאכלות אסורות ד ח-ט.
  149. מ"מ שם, ומ"מ שחיטה ה א.
  150. בבלי חולין נז ב.
  151. רמב"ם מאכלות אסורות ד ט; רמב"ם שחיטה יא א; טור יו"ד כט. וראה עוד בגדרי טריפה אינה חיה בשו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חיו"ד סי' ג. ולעניין שנה מעוברת - ראה ש"ך יו"ד סי' נז סקי"ח; פר"ח שם.
  152. שו"ת הרשב"א ח"א סי' צח; שו"ת הריב"ש סי' תמז.
  153. ש"ך יו"ד סי' נז סקמ"ח.
  154. יש"ש בבלי חולין פ"ג סי' פ. וראה בש"ך שם.
  155. מאירי חולין מב א.
  156. רמב"ם שחיטה י יב-יג. וראה עוד בנידון בפלתי יו"ד סי' נז סק"י; פרמ"ג יו"ד סי' נז בשפ"ד סקמ"ח; מלוא הרועים ח"א אות ט, טריפה חיה; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' לה ד"ה אני איני.
  157. חזו"א יו"ד סי' ה אות ג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ג ענף ב; שם חיו"ד ח"ג סי' לו; שם חחו"מ ח"ב סי' עג אות ד. וראה עוד פירוט הלכות אלו בע' השתנות הטבעים, הע' 140 ואילך.
  158. ס' יראים סי' סו.
  159. רמב"ן ור"ן, חולין ריש פ"ג.
  160. בבלי חולין מג א; רמב"ם שחיטה ה ב; סמ"ג עשין סג; טושו"ע יו"ד כט.
  161. שמות כב ל; רמב"ם שם ג. וראה בדרכי משה, בדגול מרבבה יו"ד סי' כט, ובפרמ"ג פתיחה להל' טריפות, למה צריך הלכה למשה מסיני בדרוסה, אם הוא מפורש בתורה.
  162. בבלי חולין מב א.
  163. ראה ביאור הגר"א יו"ד סי' כט סק"א.
  164. רמב"ם שחיטה י ט. וראה בס' מזון כשר מן החי, עמ' 292-279, סיכום דרכי המיון השונות של הטריפות.
  165. בבלי חולין נח ב; רמב"ם שחיטה ו ב; שם ח יא; טושו"ע יו"ד מא י; שם נ ב; שם נה ד. דין זה מוסכם על כולם ואין חולק עליו - ראה רש"י חולין שם ד"ה והיכא; רא"ש שם סי' נד; שו"ת הרשב"א ח"א סי' צח. על הנימוקים והגדרים של כלל זה ראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך כו ע' יתר עמ' רנו ואילך.
  166. חזקוני וא"ע שמות כב ל.
  167. ס' החינוך, מ' עג.
  168. אברבנאל ויקרא יא יג.
  169. רמב"ן עה"ת שמות כב ל. וראה עוד בע' בריאות הע' 32.
  170. בבלי חולין מח ב; ב"ב קל ב. וראה ברש"י בבלי חולין נה ב ד"ה שהרי, ובתוס' ב"ב קל ב ד"ה שהרי, בדוגמאות לכלל זה.
  171. ראה - רמב"ם שחיטה י יב-יג; חזו"א יו"ד סי' ה אות ג; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ג ענף ב, חיו"ד ח"ג סי' לו, וחחו"מ ח"ב סי' עג סע' ד. ואגב יש לציין, שבמספר הלכות מצינו חריגה מכלל זה, היינו שהוסיפו הפוסקים טריפות שלא נמצאו בש"ס - ראה בע' השתנות הטבעים, הע' 144.
  172. כוזרי, מאמר רביעי, לא: "ומזה כל מה שנזכר בהלכות שחיטה והלכות טריפות, שיש בהן מן החכמות מה שנעלם רובו מגאלינוס".
  173. מבחינה היסטורית, הרופא הראשון שכתב אנטומיה פתולוגית בצורה פחות או יותר ברורה ושיטתית היה Giovanni B. Morgagni (1771-1682), והפתולוגיה הפכה להיות ענף מוגדר ונפרד ברפואה רק במאה ה-19 למניינם, על ידי הפתולוג הצרפתי Jean Cruveilhier (1874-1791) - ראה א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו, עמ' 7-5; הנ"ל, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 193 ואילך.
  174. ראה א. שטינברג, שם.
  175. כגון: humoralism - היפוקרטס; solidism - אסקלפיאדס; pneumatism - גלינוס.
  176. רש"י ע"ז יא א ד"ה עיקור.
  177. תוס' ע"ז שם ד"ה עיקור. וראה חידושי הריטב"א ע"ז שם.
  178. בבלי חולין נו א; רמב"ם שחיטה ו יז; טור יו"ד מט. וראה בתוס' בבלי חולין כ א ד"ה אילימא.
  179. רמב"ם שחיטה י י, וראה שם פירוט מצבים אלו.
  180. רמב"ם שם י יא. וראה בראב"ד ובנו"כ שם.
  181. בבלי חולין עה א.
  182. חולין שם; רמב"ם טומאת אוכלין ב ו - בעיה שלא נפשטה.
  183. תוספתא חולין ג ו; בבלי חולין נז ב-נח א; ע"ז ה ב; זבחים קטז א.
  184. תוס' חולין נח א ד"ה והלכתא; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא, ושחיטה יא א; טושו"ע יו"ד נז יח, ושם פו ט.
  185. תוס' חולין נז ב ד"ה סימן; רמב"ם שם.
  186. חידו' רעק"א ליו"ד סי' פז ד"ה נסתפקתי.
  187. פר"ח יו"ד סי' נז.
  188. יש"ש בבלי חולין פ"ג סי' פ; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כט.
  189. שער המלך, שחיטה יא א; שו"ת מים חיים, סי' ב. וראה בשד"ח מערכת טי"ת כלל כח.
  190. אבני מילואים שו"ת סי' ח. וראה בכרתי ופלתי יו"ד סי' נז סק"ח; שו"ת כתב סופר חיו"ד סי' כט; שו"ת רעק"א סי' רד; שו"ת בית הלוי ח"ב סי' ל; מחזיק ברכה יו"ד סי' כז אות יג.
  191. בבלי סנהדרין ז ב; בבלי הוריות ג ב.
  192. בבלי חולין צה ב.
  193. בבלי חולין נ א.
  194. בבלי חולין נה ב.
  195. רש"י שם ד"ה טרופאי.
  196. בבלי סנהדרין ז ב; בבלי הוריות ג ב.
  197. שמות כב ל; יחזקאל מד לא; בבלי חולין מב א; בבלי חולין קב ב; בבלי מנחות מה א.
  198. רמב"ם מאכלות אסורות ד ו; סמ"ג לאווין קלג-קלד.
  199. רמב"ם מאכלות אסורות ד יח, על פי בבלי חולין קיז ב.
  200. יחזקאל ד יד; בבלי חולין לז ב.
  201. רמ"א יו"ד קטז ז.
  202. ש"ך שם סק"ח.
  203. בבלי הוריות יא א.
  204. בבלי סנהדרין כה א; רמב"ם עדות יב ט; טושו"ע חו"מ לד לד. וראה טושו"ע יו"ד קיט טו.
  205. כס"מ, עדות שם.
  206. רמ"א יו"ד קיט יח; ט"ז שם סקי"ז.
  207. בבלי חולין סח ב. וראה ברא"ש בבלי חולין פ"ד סי' ז; כו"פ יו"ד רסי' נו; שערי משה לאאמו"ר ח"ב סי' לב - מחלוקת אם מועילה פעולת אדם להחזיר טריפה לכשרותה.
  208. בבלי חולין לב א.
  209. בבלי ביצה כה א; בבלי חולין ט א.
  210. רמב"ם שחיטה יא ג.
  211. רמב"ם, שם ז; שו"ע יו"ד לט א. וראה עוד בע' ראות הע' 135 ואילך.
  212. ש"ך שם סק"ב.
  213. בבלי שבת קח א; רמב"ם תפילין א י; סמ"ג עשין כב,כה; טושו"ע או"ח לב יב; שם יו"ד רעא א.
  214. מנ"ח מוסך השבת, בדיני שוחט.
  215. בבלי ביצה ו א.
  216. חולין עה א-ב; רמב"ם מאכלות אסורות ה טו; טושו"ע יו"ד יג ג.
  217. סמ"ג סוף לאווין קלו; או"ה סוף כלל נה; הגהמ"י מאכלות אסורות ה טו; רמ"א יו"ד יג ג.
  218. בבלי חולין נח א; בבלי תמורה לא א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא; טושו"ע יו"ד פו ז. אך ראה בתפא"י עדויות ה א, ביכין אות ט, שחילק בין אפרוח מביצת טריפה שכשר, לבין וולד של בהמה טריפה שאסור, ולכאורה מטושו"ע יו"ד עט ג, משמע שלא כדבריו, וי"ל.
  219. רמ"א יו"ד פו ז.
  220. ש"ך שם סקכ"א. וראה בערוה"ש יו"ד פו ב.
  221. עדיות ה א; בבלי חולין נח א; בבלי תמורה לא א; טושו"ע יו"ד פו ג.
  222. ש"ך שם סק"ח; ערוה"ש יו"ד פו ג. וראה בתוס' ב"ק מז א ד"ה מאי, שחילקו בין שנולדה מיד לאחר שנטרפה, לבין שנולדה זמן מה לאחר שנטרפה.
  223. בבלי חולין נז ב-נח א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא; טושו"ע יו"ד פו ט. וראה עוד בנידון בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' כא.
  224. בבלי חולין סד א; טושו"ע יו"ד פו י. וראה בכס"מ מאכלות אסורות ג יט. וראה בשו"ע, רמ"א וש"ך שם סק"ל, אם מותר למכור לעכו"ם ביצת טריפה טרופה בקערה. וראה עוד בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' יט.
  225. רמב"ם מאכלות אסורות ג יט.
  226. חולין קטז ב; טושו"ע יו"ד פא א; ביאור הגר"א שם סק"א.
  227. חולין קטז א-ב; טושו"ע יו"ד פא ו.
  228. ר"ת בתוס' חולין קטז ב ד"ה הכי; רא"ש שם; טושו"ע שם, בשם יש אוסרים; רמ"א שם 'והכי נהוג'.
  229. רמ"א שם.
  230. רמב"ם מאכלות אסורות ט טז; טושו"ע יו"ד פז יא. וראה שם ובנו"כ טעמים שונים לאיסור זה.
  231. טושו"ע יו"ד פא ב. וראה באריכות בנו"כ שם.
  232. רמ"א יו"ד פו ג.
  233. רמב"ם מאכלות אסורות ד יז; שם יד ה. וראה באבני מילואים בשו"ת סי' ד, שהביא מקור לדין זה של הרמב"ם מספרי דברים יד כא. וראה עוד בנידון במנ"ח מ' תעב; כתבי הגר"ח על הש"ס עמ' רנה-רנו; חידושי הגרי"ז הלוי על הרמב"ם דע"ט ע"א ד"ה מכתבו.
  234. חולין לז א-ב; שם קג א; רמב"ם מאכלות אסורות ז ב.
  235. בבלי חולין קג א; רמב"ם שם ה ה.
  236. חולין שם; רמב"ם שם ח ו. וראה באריכות בנו"כ הרמב"ם, ובאנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אין איסור חל על איסור.
  237. בבלי חולין פא ב, מחלוקת; רמב"ם שחיטה יב ה; סמ"ג לאווין קמט.
  238. בבלי חולין פה א, מחלוקת; רמב"ם שחיטה יד י; טושו"ע יו"ד כח יז.
  239. בבלי בכורות לז א; רמב"ם מכירה טז יב; טושו"ע יו"ד קיט יג; שם חו"מ רלד ב.
  240. ב"ק ע א; רמב"ם גניבה ב ח; טור חו"מ שנ.
  241. ב"ק עז ב; רמב"ם שם ב ט; טור שם.
  242. ספרי דברים יח ג; בבלי חולין קלו ב; נידה נא א; טושו"ע יו"ד סא ו. וראה ברש"י ור"ן חולין שם, על המקור לפטור זה. וראה בתו"ת דברים פי"ח אות י, שתמה על כי הרמב"ם השמיט דין זה, וכבר קדמו בזה בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ק, וראה מה שתירץ בזה. וראה עוד ביד אברהם יו"ד שם, מה שכתב בנידון.
  243. ש"ך יו"ד סי' סא סק"ג.
  244. בבלי חולין קלו ב; נידה נא א - מחלוקת; רמב"ם בכורים י ז. וראה בר"ן חולין שם, ובכס"מ שם, מה שכתבו בשיטת הרמב"ם.
  245. חולין קמ א; רמב"ם שחיטה יג ט,יא; טושו"ע יו"ד רצב א,ז.
  246. בבלי מנחות ה ב; בבלי תמורה כט א; רמב"ם איסורי מזבח ב י. וראה בגמ' ורמב"ם וכס"מ שם, דרשות שונות למקור הלכה זו. וראה בשו"ת התשב"ץ ח"א סי' סז, חקירה ארוכה איך היו עושים בקדשים בבדיקות הריאה ושאר טריפות. וראה עוד במשך חכמה ויקרא ד י; שם יז י.
  247. בבלי תמורה ל ב; רמב"ם שם.
  248. תמורה שם; בבלי חולין נח א; רמב"ם שם ג יב.
  249. בבלי תמורה לא א; רמב"ם שם ג יג.
  250. בבלי פסחים פב ב; רמב"ם איסורי מזבח ב יא. וראה בתויו"ט בבלי זבחים יב ד ד"ה וחכמים.
  251. בבלי פסחים עב ב; רמב"ם שגגות ב י. וראה תוס' פסחים עג א ד"ה שחטו.
  252. בבלי זבחים קג- קד; רמב"ם בכורות ג י. וראה בשיטות אלו בלח"מ שם, ובתויו"ט שם.
  253. בבלי זבחים סט א; רמב"ם פסולי המוקדשין ז ג.
  254. נגעים יד ה; רמב"ם טומאת צרעת יא ט. וראה שם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, אם רק הראשונה מותרת בהנאה, או ששתיהן מותרות, עיי"ש.
  255. בבלי תמורה כג ב; רמב"ם מעשה קרבנות טו ו.
  256. בבלי בכורות נז א; רמב"ם בכורות ו יד; שם י יד; סמ"ג עשין ריב. וראה במשל"מ בכורות שם.
  257. בבלי תמורה יז א; רמב"ם תמורה א יז. וראה בכס"מ ולח"מ שם.
  258. משך חכמה שמות כב ל.
  259. תוס' זבחים סט ב ד"ה אי.
  260. בבלי חולין עב ב; רמב"ם אבות הטומאות ב ו.
  261. בבלי חולין עג א; רמב"ם שם ח.
  262. רמב"ם איסורי ביאה א יב. וראה בע' מיניות, הע' 733 ואילך.