יפתח הגלעדי

יפתח הגלעדי היה השופט התשיעי בספר שופטים.

רקע

יפתח חי בתקופת השופטים, בה לא היה מנהיג קבוע לבני ישראל, אלא שופטים - ששפטו את העם במשך כמה שנים, ובמותם הותירו את העם ללא מושל. בתקופות האלו, ללא שופט, היו ישראל חוטאים ונענשים.

לאחר תקופה ארוכה של שקט, כששפטו את ישראל תולע בן פואה ויאיר הגלעדי, חזרו ישראל לעשות הרע בעיני ה' ולעבוד עבודה זרה. כעונש, נמכרו ישראל ביד פלשתים וביד בני עמון במשך שמונה עשרה שנה - כאשר בהתחלה הם תקפו בעיקר את החצי המזרחי של שבט מנשה, שנחלתו נמצאת בעבר הירדן, ובהמשך עברו את הירדן, ולחצו גם את בני אפרים, יהודה ובנימין.

עם ישראל זעק אל ה', אך קיבל תשובה בידי נביא ^[1]: הקב"ה לא רוצה להושיע את ישראל, שהרי הוא כבר הושיע אותם פעמים רבות, מידי גויים רבים, וישראל המשיכו לחטוא ולא לשמוע בקולו, ולכן לא מגיע להם להנצל.

ישראל שבו בתשובה, והסירו את כל העבודה הזרה שהיתה ברשותם, ואז ריחם עליהם ה'. בניישראל נאספו וחנו במצפה, כנגד בני עמון שנאספו בגלגל - אך לעם ישראל לא היה שר צבא שיוביל אותו למלחמה.

קורות חייו של יפתח

הגירוש מבית אביו

יפתח בן גלעד משבט מנשה היה בן אישה זונה - כאשר חז"ל מפרשים בכמה דרכים את הביטוי: א. כפשוטו - אך בכל זאת מודגש, שהיה בנו של גלעד ולא של איש אחר (מצודת דוד). ב. אמו היתה פילגשו של גלעד, והיא מכונה "זונה", כי לפילגש אין כתובה (רד"ק). ג. אמו היתה משבט אחר (רד"ק בפירושו השני, רלב"ג).

לגלעד היתה אישה מלבד אמו של יפתח, ובניה גירשו את יפתח, ואמרו לו שהוא לא ינחל עמם בבית אביהם, כי הוא בן אישה אחרת. יפתח ברח אל ארץ טוב - חז"ל מפרשים שהיתה זו ארץ שבה משל איש בשם טוב - ושם הנהיג חבורה של אנשים.

משלחת הזקנים

כשהחלה המלחמה בבני עמון, שלחו זקני גלעד משלחת אל יפתח, ובקשו ממנו לשוב אל ארצו, ולהנהיג את העם למלחמה. יפתח השיב להם בכעס: "הלא אתם שנאתם אותי, ותגרשוני מבית אבי, ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם?" ולא הסכים לבוא איתם, עד שנשבעו לו הזקנים שיעשו אותו לראש עליהם כשיחזור - כלומר, למנהיג בכלל, ולא רק מפקד ממלחמה.

המלחמה

יפתח חזר עם הזקנים, והגיע אל מקום צבא ישראל - במצפה. לאחר שסיפר להם על ההסכם שכרת עם הזקנים, שלח יפתח שליחים אל מלך עמון, בשאלה: "מה לי ולך, כי באת אלי להלחם בארצי?" מלך עמון ענה שהגיע כדי לשחרר את השטחים שכבשו ישראל לפני הכניסה לארץ, כמתואר בפרשת חקת. יפתח השיב שזהו שקר: ישראל לא נלחמו בבני עמון, אלא בסיחון מלך האמורי, וכבשו את ארצו, ולבני עמון אין סיבה להתערב במה שמנחיל הקב"ה לישראל - כמו שיראל לא מתערבים במלחמות בני עמון. בנוסף, אמר יפתח, כבר שלוש מאות שנה שהארץ הזו כבושה - ומדוע עד עכשיו לא טענתם לבעלות עליה?

מלך עמון סירב להקשיב לדברי יפתח, ויפתח יצא למלחמה אחרי שנדר נדר: אם ה' יתן את בני עמון בידו, יקריב עולה ל-ה' את הראשון שיצא מדלת ביתו כשישוב מהמלחמה. ישראל היכו את בני עמון וכבשו מהם עשרים ערים עד כניעת בני עמון.

בת יפתח

כשחזר יפתח אל ביתו, יצאה לקראתו בתו היחידה בתופים ובמחולות, בשמחת הניצחון. יפתח קרע את בגדיו כשראה אותה, ואמר שהוא נדר נדר ל-ה', ולא יוכל לשוב. בתו השיבה, שאם נדר - אין ברירה, והוא חייב לקיים את נדרו, אך בקשה שיתן לה שני חודשים להיות עם חברותיה, ואז יעשה לה את מה שנדר.

במדרש, מובא דו-שיח ארוך בין יפתח לבתו, שמסמל את הנימוקים כנגד התעקשותו של יפתח לקיים את נדרו - שהרי הוא לא התכוון שיקריב את בתו, אלא שהבהמה הראשונה שתצא לקראתו תועלה כקרבן: הרי קרבנות אדם אסורים, והרי כתוב שאפשר להקריב "מן הבהמה", ולא מן האדם. מלבד זאת, גם יעקב אבינו נדר שאם ה' יעזור לו, יתן מעשר מכל מה שיש לו ל-ה' - והוא בודאי לא נתן מעשר מבניו.

בנוסף, תוקף המדרש, מדוע לא הלך יפתח אל פנחס, שהיה חי באותה תקופה, וביקש ממנו שיתיר את נדרו? ועונה המדרש: פנחס אמר, "אני כהן גדול בן כהן גדול, אשפיל עצמי ואלך אצל עם הארץ?" ויפתח אמר, "אני ראש שבטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?", ומבין שניהם בתו של יפתח היא ששלמה את המחיר.

מוסיף המדרש: ושניהם נתחייבו בדמיה, פנחס נסתלקה ממנו רוח הקדש, ויפתח נתפזרו עצמותיו, שנאמר: "ויקבר בערי גלעד", ודורשים חז"ל, שנקבר בכמה ערים, כי לקה בשחין, וכשהיה שוהה במקום מסוים, היה נופל אחד מאבריו, ונקבר במקומו - וכשהולך למקום אחר, היה נופל ממנו איבר אחר, ונקבר במקומו.

לאחר שהלכה עם חברותיה, ובכתה איתן על ההרים במשך חודשיים, שבה אל אביה, והוא קיים בה את נדרו. יש מחלוקת מה עשה בה, בסופו של דבר: לפי פירוש אחד הקריב אותה ממש (מצודת דוד), ויש פירוש שעשה לה מגדל, שלא יצאה מתוכו ונשארה בו כל חייה.

מלחמת האחים בבני אפרים

לאחר המלחמה בבני עמון, באו בני אפרים וכעסו על יפתח, שלא קרא להם לבוא לעזרתו במלחמה, ואף הכריזו שישרפו עליו את ביתו באש. יפתח השיב שהוא התחנן שהם יבואו, והם לא הגיעו, ואסף את בני מנשה להלחם באפרים.

במלחמה הוכו בני אפרים, ובני גלעד לכדו את מעברות הירדן, כדי למנוע מבני אפרים לברוח. לבני אפרים היה פגם בדיבור: הם לא יכלו לבטא את האות ש', ואמרו במקומה ס'. לכן דרשו בני גלעד מכל מי שביקש לעבור, לומר "שיבולת", ומי שאמר "סיבולת", זוהה כאפרתי ונהרג.

במלחמה נהרגו כארבעים ושנים אלף מאפרים.

אחרי המלחמה

יפתח שפט את ישראל שש שנים. הוא נפטר, ונקבר בערי גלעד - כאשר על פי הפשט, הוא נקבר באחת הערים, ועל פי המדרש שצוין למעלה, נקבר בכמה ערים, חלק מאבריו בכל מקום.

דמותו של יפתח

יפתח מתואר כגיבור חיל, בפסוק הראשון שמתאר אותו, ורואים שהיתה לו אישיות סמכותית וכריזמטית - שכן כבר בתקופת שהותו בארץ טוב התקבצו אליו אנשים, והוא הנהיג אותם. גם כאשר באו אליו הזקנים, הוא לא התפשר, ודרש את המגיע לו, ולאחר שקיבל - הוביל את העם למלחמה המוצלחת על בני עמון.

מצד שני, הן במקרא והן בחז"ל, ניתן לראות שהוא לא מחל על כבודו: כשבאו אליו בני אפרים לא ניסה לפייס אותם, אלא מיד יצא נגדם למלחמת אחים, בניגוד לגדעון, שכאשר ניצח את מדין, באו אליו בני אפרים בטענות שלא קרא להם לעזרה - והוא פייס אותם במילים רכות: "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר", כלומר, גם תרומתכם הקטנה למלחמה, היתה גדולה יותר מכל מה ששאני עשיתי. ובמדרש המוזכר, לא הסכים ללכת אל פנחס, ובכך, לדעתו, להשפיל את עצמו אלא ציפה שפנחס יבוא אליו - ומי ששילם את המחיר היתה בתו.

לקריאה נוספת

ימי יפתח - הרב אברהם וסרמן, באתר ישיבה.