יישוב ארץ ישראל

מתוך ויקישיבה
(הופנה מהדף ישוב ארץ ישראל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מצוה על עם ישראל ליישב את ארץ ישראל ולשבת בה.

מקורה[עריכה]

כתוב בתורה (במדבר לג, נא-נו):

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ.
וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם".

לדעת הרמב"ן (בפירושו לתורה, שם פס' נג, וכן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם, מ"ע ד') בפסוקים אלו מפורש בתורה שיש מצוה ליישב את הארץ ולכבוש אותה, וזהו המקור למצות יישוב ארץ ישראל שחז"ל הפליגו בשבחה[1].

לעומת זאת, רש"י (בפירושו עה"ת שם) ופרשנים נוספים (רבנו בחיי; רבי עובדיה ספורנו; אור החיים שם[2]; הגאון המלבי"ם שם; ועוד מפרשים שאין ללמוד מכאן על מצוות יישוב הארץ, אלא פסוקים אלו הם בדרך הבטחה, ומצוות העשה מתייחסת ל'והורשתם', כלומר: כאשר תורישו את הארץ מאומות העולם[3] העובדות עבודה זרה[4] - אז תתצליחו להתנחל בה, אך אם לא תגרשו אותם - הם יעשו לכם צרות.


וכן בחומש דברים (א, ח):

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".

ואף שם לדעת הרמב"ן (שם, וכן בפירושו לבמדבר שם, וכן בהשגותיו לספר המצוות לרמב"ם) זהו מקור נוסף למצות ישוב הארץ, אך פרשנים אחרים (רש"י, ספורנו והמלבי"ם) מפרשים את הפסוק בדרך אחרת, שיש כאן בשורה טובה, שלא יצטרכו לכבוש את הארץ במלחמה, אלא יכולים לירש את הארץ כאדם שאביו נפטר, אך עם ישראל הפסיד את הזכות הזאת בחטא המרגלים.


וכן במקום נוסף בחומש זה (דברים יא, לא) כתוב:

"כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם".

ועל הפסוק הזה אמרו בספרי (דברים, פרשת ראה, פיסקא פ - על הפס' בדברים יב, כט, מובא בתורה תמימה דברים יא, לא): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה"[5].


כשמשה רבנו מתאר את חטא המרגלים הוא אומר (דברים א, כא):

"רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת".

הרמב"ן (בהוספותיו לספר המצוות שם) מביא מפסוק זה[6] ראיה לשיטתו שכל הפסוקים הנ"ל הם מצוה לכבוש את הארץ[7].

מקורות נוספים (בחומש דברים):[עריכה]

(שצריכים לשבצם אח"כ במקומם)

  • (ע"ש במשך חכמה שמשמע שלרמב"ן זהו מצוה, אכן בספרי כתוב בזכות שתרשו תשבו, ובפנים יפות שם כתב ע"ז ששכר מצוה מצוה, ורש"י פי' שניסי הירדן הם סימן לכיבוש הארץ, וא"כ זהו סימן ולא מצוה, והמלבי"ם פי' שהמצוות הם תנאי לייבת הארץ, וא"כ אי"ז מצוה, וע"ש בראב"ע);


מקומות שפרשנותם הפשוטה הבטחה (ולא ראיתי מי שמפרשם כמצוה)


מקורות שניתן לפרשם באופן אחר[8]:

חיובה[עריכה]

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שכחת העשין מ"ע ד) כותב:

"שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה...[9] היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה..."

וכן הסכימו כמה ראשונים שיש למנות את מצות ירושת הארץ ויישובה[10] והם: רבנו שלמה בן גבירול (באזהרותיו, מ"ע רכו), וכן הרשב"ץ[11] בספרו זוהר הרקיע[12] (עו, מהדו' וילנא תרל"ט - דף לב., ומהדו' לעמבערג 1858[13] - עמ' מא) העתיק דברי הרמב"ן[14], ואף רבי אלעזר אזקרי[15] בספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל[16]) מנה את מצות יישוב הארץ, ועוד[17].

מאידך, שאר מוני המצוות (הרמב"ם, הסמ"ג, החינוך ועוד) לא מנו את מצות יישוב הארץ.

שיטת הרמב"ם[עריכה]

טעמים רבים נאמרו בכדי לתרץ מדוע הרמב"ם לא הביא את מצוות יישוב הארץ בספר המצוות:

המגילת אסתר מתרץ שלדעת הרמב"ם, מצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה אלא בזמן משה, יהושע בן נון, דוד המלך וכל זמן שלא גלו ישראל מארצם, אבל אחרי שגלו המצווה איננה נוהגת עד ביאת המלך המשיח. (ועי' מש"כ בזה בשו"ת בית הלוי סוף ח"ב).

ויש שהשיגו על המגילת אסתר מכך שרבות מההלכות הקשורות למצות יישוב הארץ[18] נוהגות בזמן הזה (פאת השולחן סי' א בית ישראל ס"ק יד; שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אות ג-ד; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד סי' מג ד"ה ואין דבריו; שו"ת יחווה דעת ח"ג סי' סט ד"ה תשובה, וכן בחוברת תורה שבעל פה יא, בעריכת ד"ר יצחק רפאל ז"ל, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ט, עמ' לו-לט; ועוד). ועוד השיגו על המגילת אסתר שכן הרמב"ם מנה את מצוות תרומות, מעשרות ועוד אע"פ שאינן נוהגות בזמן הזה (שו"ת אבנ"ז שם אות ד; תורה שבעל פה, שם, עמ' לה-לו; ועוד).


יש שכתבו שלדעת הרמב"ם מצות יישוב הארץ חיובה הוא רק מדרבנן[19] (שו"ת הרשב"ש סי' א ד"ה וצריך לעיין, סי' ב ד"ה אין ספק; כנסת הגדולה יו"ד סי' רלט ס"ק לג[20]; פאת השולחן שם).

יש המתרצים (חי' המהרד"ם על ספר המצוות שם; וכ"כ בשו"ת דברי יששכר, לרבי יששכר דב גרויבארט, סי' קמט, עמ' 228, ד"ה ולפענ"ד, וכן רבי פנחס זביחי שליט"א בשו"ת עטרת פז, ח"א, כרך א, או"ח, סי' י, ענף ה, עמ' רכז, ד"ה ולכאורה היה; הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, שו"ת יחל ישראל, ירושלים תשס"ג, ח"ב סי' מד, עמ' נב, ד"ה אבל באמת[21]) שדעת הרמב"ם שמצות יישוב הארץ היא רק אמצעי והכשר בכדי לקיים את המצוות התלויות בה[22] ואיננה מצוה עצמאית שיש חובה לקיימה בפני עצמה[23].

האבני נזר (שם אות ה-ו) מתרץ שהטעם שלא מנה הרמב"ם את מצוות יישוב הארץ, משום שמצוות החרם תחרימם היא כדי שאנחנו נשב בארץ[24] (כי אחד משבעת העמים שעזב את הארץ - אין מצוה להלחם בו), וא"כ אין צורך למנות את יישוב הארץ[25] והחרם תחרימם לשתי מצוות[26].

ויש המבארים (רבי חיים פלאג'י זצ"ל בשו"ת נשמת כל חי יו"ד סי' מח, דף עה ע"ב, - מובא בשו"ת יחווה דעת ח"ה סי' נז ד"ה ונודע שהרמב"ן; תורה שבעל פה, שם, עמ' מ) שמצות יישוב הארץ היא מצוה כללית הכוללת את המצוות התלויות בארץ, וכלל קבע הרמב"ם (ספר המצוות, שורש רביעי) שאין למנות לתרי"ג מצוות את המצוות הכוללות מצוות אחרות.

ויש המבארים (הרצי"ה קוק {{{1}}} עפ"י דברי הספרי (פר' עקב פיסקא מג ד"ה דבר אחר ואבדתם מהרה, מובא ברש"י דברים יא, יח, ושיר השירים יא, ח) שקיום המצוות בחו"ל הוא רק סימן וזכרון ("ציונים") לקיום המצוות בארץ (והאריך בזה הרמב"ן), והיות ויישוב הארץ הוא בסיס כל התורה (עי' ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קנג), ולכן מצות יישוב הארץ היא כוללת את כל התורה כולה[27], ולכך אין הרמב"ם מונה אותה.



החזון איש באגרותיו[28] (קובץ אגרות חזו"א, ח"א סי' קעה) כותב:

"ומצות [יישוב] ארץ ישראל הוכרעה ע"י הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים[29], וידוע עד כמה שאף החפץ חיים זצ"ל לעלות".

שיטת רבנו חיים כהן[עריכה]

בתוספות מסכת כתובות דף קי עמוד ב ד"ה כתוב:

"והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם".

המהרי"ט (יו"ד סי' כח) ועוד הרבה גדולי רבותינו האחרונים (עי' גליון מהרש"א כתובות שם, וחת"ס יו"ד רלד), קבעו שאיזה תלמיד טועה כתבו.

יש שכתבו שבזמנינו אפשר לקיים את המצוות התלויות בארץ כהלכתם, ולכן אף רבנו חיים כהן מודה שיש חובה לעלות לארץ בזמנינו‏[30].


בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סוף סי' יא):

וממילא גם מה שהביא מתוס' כתובות דעת רבינו חיים הכהן (כתובות ק"י ע"ב) דליכא מצוה בזה"ז לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין שאין אנו יכולין ליזהר בהן ולעמוד עליהם והגם שהמהרי"ט ח"ב סי' כ"ח ועוד כמה פוסקים כתבו דתלמיד טועה כתב הדברים וגם שאר גדולים חולקין עליו, מ"מ דעת כמה דמודים לי' וא"כ הכ"נ, ולפענ"ד לפמ"ש אין זה ראי' דהתם במציאות הוא שא"א ליזהר בכמה מצות וכמו בתפילין אבל בשבת ודאי איכא להזהר וח"ו ליפטר מזה, ועוד דאפילו לדעת רבינו חיים ודאי שמי שהוא כבר בא"י הגם שא"א ליזהר בכולן מ"מ לצאת מודה הוא שאין לצאת דשאני מיפק מלמיעל וכיון שכבר נתחייב א"א לו לצאת והכ"נ לענין שבת כיון שכבר נתחייב בשבת ח"ו א"א לו ליפטר וזה לפענ"ד ברור.
ביאור שיטת הר"ח בענין ישוב א"י בזה"ז
ודברי רבינו חיים הכהן כיון שבאו לידן אימא בהו מילתא דנלפענ"ד לחדש בכוונת רבינו חיים לפמ"ש הרמב"ן דמצות ישוב א"י מצוה בפני עצמה וכל המתיישב בה מקיים מצוה זו וגדולה מצוה שע"י יתחייב לקיים גם שאר מצות התלויות בארץ ולפ"ז נלפענ"ד לחדש דס"ל לרבינו חיים ז"ל דמצוה זו של ישוב ארץ ישראל קשורה בקיום שאר המצות כלומר דהגם דישנם מצות התלויות בארץ שאפשר לקיימם גם היום מ"מ כיון דלאו כל המצות אפשר לקיימם וישנם מצות שא"א לקיימם ממילא ליכא כלל מצות ישוב ארץ ישראל דאותה מצוה לא הוי בכלל מצוה אלא כשאפשר לקיים כל המצות התלויות בה וכל שא"א לקיים כל המצות אלא מקצתן יהי' מאיזה טעם שיהי' אז ליכא חיוב לדור שם והדר שם אינו מקיים מצות ישוב א"י הגם שישנם כמה מצות התלויות שמקיים וודאי יש לו שכר על קיום הני מצות מ"מ לענין מצות ישוב ליכא רק באופן שאפשר לקיים כל המצות התלויות בארץ שהוא כעין תנאי במצות ישוב הארץ דליכא מצוה אלא באפשר לקיים כל המצות דע"מ כן הכניסנו הקב"ה לא"י ולכן בזה"ז שא"א לקיים ליכא מצות ישוב א"י דהו"ל כחסר בתנאי המצוה ולכן ס"ל לר"ח הכהן שפטור, ובאמת כי רבינו חיים לא כתב פטור אלא דליכא מצוה כלומר דאינו מצוה כלל לדור שם דהמצוה תלוי בתנאי הנ"ל.

מעלתה של מצות יישוב הארץ[31][עריכה]

כותב הרמב"ן (ספר המצוות שם):

"ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת"כ בהר פ"ה ה"ד וכעי"ז כתובו' קי ב, וש"נ, מלכים ספ"ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".


ובתשובת הריב"ש שפ"ז כתב, שמצוות ישוב ארץ ישראל אינה מצווה לשעתה אלא מצווה המתקיימת לעולם ומצווה ותועלת לכל ישראל. - ועי' בשיעור הרצב"י טאו שליט"א בס' כי עין בעין יראו מש"כ בזה.

  • כותבים עליו אונו (גיטין ח:), מה שלא מצינו אפילו במצוות ברית מילה (תוס' שם, רמב"ן שבת דף קל ע"ב, רמב"ם פ"ו מהל' שבת הל' ט-יא, שו"ת הריב"ש סי' שפז, ועוד)
  • שקולה כנגד כל המצוות שבתורה (תוספתא ע"ז פ"ה ה"ב, ספרי פר' ראה, ילקו"ש שם רמז תתפה, ועוד)
  • ויהי בשלם סוכו (הגר"א) (הרב אליעזר מלמד שליט"א: "מיוחדת במינה מצוות ישוב הארץ, שבעצם זה שיהודי מתגורר במקום בעל ערך התיישבותי הוא מקיים מצווה. שבכל שאר המצוות צריך לעשות מעשה כדי לקיימן, למשל: להניח תפילין, לתת צדקה, להתפלל, אולם במצוות ישוב הארץ עצם המגורים - מצווה. נמצא שכל מי שזוכה לגור בישובי יש"ע, חיי השגרה שלו, כאכילה, שינה ואף כל נשימה ונשימה, הופכים למציאות של מצווה")
  • מדברי הרב אליעזר מלמד שליט"א (שם):
עוד אפשר ללמוד על החשיבות הרבה של מצוות ישוב הארץ ממה שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק ט):
"פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים, שאלתי להם: מפני מה נשתנה עמרי המלך, שכל המלכים שלפניו לא זכו להושיב את בניהם תחתיהם על כסא מלכותם, ואילו עמרי זכה להושיב שלושה מלכים מזרעו על כסאו? אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי, עמרי זכה להושיב שלושה מלכים על כסאו, משום שבנה עיר גדולה בארץ ישראל".
כלומר למרות שעמרי המלך לא היה צדיק, זכות מצוות ישוב הארץ עמדה לו ולזרעו, ובזכותה העמיד שלושה מלכים מזרעו על כסא מלכותו, מה שלא זכו לו שאר מלכי ישראל. וכל זה למרות שלא בנה את העיר מתוך כוונות טהורות של ישוב הארץ בלבד, אלא היו לו מניעים אישיים לבצר את מעמד מלכותו. וכך אמר עמרי, כשם שירושלים למלכי יהודה כך תהא שומרון למלכי ישראל. ומכאן נלמד עד כמה גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שלמרות שהיה פגם משמעותי במניע של עמרי בבניית העיר שומרון, מכל מקום הואיל ובפועל יישב את הארץ, זכה להעמיד שלושה מלכים מזרעו על כסאו.
  • עוד מדברי הרב אליעזר מלמד שליט"א (שם): וכך כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, יב): "לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רפח

"מוסתגאניס. שאלת העולה לארץ ישראל ונכנס לתחומה אם כל עונותיו מתכפרים קלות וחמורות עם התשוב' וכן מי שהי' עולה לארץ ישראל ומת בדרך אם כוונתו רצויה כאלו דר בא"י או לא.
תשובה הדירה בא"י מצוה גדולה וכבר מנה אות' הרמב"ן ז"ל מכלל תרי"ג מצות ובספרי אמרו שקול' ישיבת א"י כנגד כל המצות שנאמר וירשתם וישבתם בה ושמרת לעשות וכבר הפליגו רז"ל ואמרו (כתובו' ק"י ע"ב) שכל הדר בא"י דומה למי שיש לו אלוה שנא' לתת להם את ארץ כנען כי אני ה' אלהיכם. וכל הדר בא"י שרוי בלא עון שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון (שם /כתובות/ קי"א ע"א) וכל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אדמה וכתיב התם וכפר אדמתו עמו (שם). וחכמי ישראל (שם /כתובות/ קי"ב ע"א) היו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי ליכנס לא"י והיו אומרים דוכתא דלא זכו לי' משה ואהרן מי יימר דזכינא לי' והיו מנשקים האבנים ומתגלגלים בעפר שנא' כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ונקראת צבי בארץ החיים למיתתה חיים בלא צער גלגול מחילות שהמתים בח"ל יש להם צער גלגול מחילות שהקב"ה עושה להם מחילו' בקרקע ומתגלגלי' משם עד א"י ומשם מבצבצים ועול' שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ ואין עיר אלא ירושלים שנא' והעיר אשר בחרתי בה ואין מותר לצאת מארץ ישראל לח"ל אלא ללמוד תורה אם אינו מוציא /מוצא/ בא"י מי שילמדנו או מפני כבוד אב ואם. מכל זה תתברר שאלתכם כי מי שהוא בעל תשוב' ומתחרט מעונות שבידו ורוצה לעלות לא"י עם היות שהתשוב' היא מכפרת העלייה לא"י היא מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו. ומה ששאלתם אם נאנס ולא השלים מצותו אם נחשב לו זכות כמו שהשלי' מצותו כבר אחז"ל בפ"א ממסכת קדושין (מ' ע"א) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו אמר רב אסי אפי' חשב לעשות מצו' ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה והמקום יעזור אותו על כונתו כמו שאמר מלך הכוזר אל החבר כשנפרד ממנו לעלות לא"י".


שקולה כנגד כל מצוות שבתורה[עריכה]

כתב הרמב"ן בספר המצוות שם:

ולשון ספרי[32] מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור' מתיה בן חרש ור' חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

בביאור הדברים - עי' רמב"ן ויקרא פרק יח פסוק כה ובדרשתו לראש השנה לרמב"ן ד"ה וזהו מאמרם


ספר כפתור ופרח פרק י [על חבוט הקבר] תוספתא מסכת עבודה זרה פרק ה' (הלכה ב) ישב אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גוים, ולא בחוצה לארץ אפילו בעיר שכולה ישראל, מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. והקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח. הוי אומר (בראשית כח, כא) ושבתי בשלום אל בית אבי שאין ת"ל והיה יי לי לאלדים, ואומר (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלדים, כל שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה, אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה. וכן בדוד אומר (שמואל א, כו, יט) כי גרשוני, וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד ע"ז הוא, אלא

ספר כפתור ופרח פרק י [על חבוט הקבר] תוספתא מסכת עבודה זרה פרק ה' (הלכה ב) ישב אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גוים, ולא בחוצה לארץ אפילו בעיר שכולה ישראל, מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. והקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח. הוי אומר (בראשית כח, כא) ושבתי בשלום אל בית אבי שאין ת"ל והיה יי לי לאלדים, ואומר (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלדים, כל שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה, אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה. וכן בדוד אומר (שמואל א, כו, יט) כי גרשוני, וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד ע"ז הוא, אלא

מצות הציבור והיחיד[עריכה]

כותב הרמב"ן (בהוספותיו לספר המצוות שם):

[מצוה] זו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ז): 'מלחמת מצוה'. וכך אמרו בגמר סוטה (דף מד ע"ב): 'אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות'...
...נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את [שבעת] העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין. שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה.
וממאמרם 'מלחמת יהושע לכבוש' תבין כי המצוה הזו היא בכיבוש... הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות".

מבואר שמצות יישוב הארץ משמעותה היא חובה על עם ישראל לכבוש את ארץ ישראל מהעמים היושבים בה.

אולם הרמב"ן ממשיך ומוסיף שיש מצוה אף על היחיד:

"ואומר אני כי המצוה שהלחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

רואים מדברי הרמב"ן, שהבין שבכלל מצוה יש גם מצוה על היחיד לדור בארץ, אפילו בזמן גלות (שאין שלטון יהודי על הארץ) - לא פקע החיוב לדור בה.


מצות כיבוש הארץ בזמן הזה[עריכה]

מדינת ישראל כמימוש המצוה הכללית[עריכה]

ערך מורחב - מדינת ישראל

הרב אליעזר מלמד (שם):

...בעת הכרזת המדינה, זכה עם ישראל אחר אלפיים שנות גלות לחזור ולקיים את מצוות ישוב הארץ. שעל ידי הכרזת המדינה והחלת הריבונות על חלקים מארץ ישראל, התחלנו לקיים את המצווה שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. שכל זמן שארץ ישראל תחת ריבונות של עם זר, אפילו אם יגורו בה יהודים רבים, אף שכל אחד ואחד מקיים בישיבתו בארץ מצווה פרטית, מכל מקום את עיקר המצווה, שהיא מצווה כללית של ישוב הארץ אין מקיימים. ורק על ידי החלת ריבונות ישראלית על ארץ ישראל זוכים אנו לקיים את מצוות ישוב הארץ.
וכן מצינו שתקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: "ערי קדשך היו מדבר" ויקרע את בגדו. והכלל הוא שאפילו אם רוב תושבי אותן הערים הם יהודים, כל זמן שהשלטון ביד גויים הרי הן נחשבות חרבות, וקורעים על ראייתן. ואם היו תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהם גויים, אין הן נחשבות חריבות ואין קורעים על ראייתן (בית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"ב תקסא, ב).
וכך הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מדגיש שביום העצמאות זכינו לקיים את מצוות ישוב הארץ. ופעם במסיבת יום העצמאות בישיבת מרכז הרב דרש אחד הרבנים הגאונים, שיש ערך גדול להקמת המדינה, שמאז הקמתה התרבו הישיבות, ויותר קל לשומרי תורה לקיים במדינת ישראל מצוות, לפיכך יש לשמוח ולהודות לה' על הקמת המדינה. ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה לא רווה נחת מדברים אלו, וכשהגיע זמנו לדבר חזר והדגיש שעצם הקמת המדינה הוא הדבר הגדול, שהוא עצמו קיום אחת המצוות הגדולות שבתורה. ומתוך כך בודאי יתקיימו עוד מצוות, שמצווה גוררת מצווה. לסיכום, הקמת המדינה היא ערך לעצמו ולא רק אמצעי לקיום מצוות אחרות. ולא זו בלבד, אלא שהקמת המדינה והפרחת השממות היא ראשית צמיחת גאולתנו.
ויש להדגיש כי במשך דורות רבים מחמת האונס לא יכולנו לקיים המצווה, שלא היה לנו צבא וכלי נשק שיאפשרו לנו לכבוש את ארצנו ולקיים בה שלטון. נמצא כי הקמת הכח הצבאי של ישראל לפני הקמת המדינה, וביצורו וביסוסו בהקמת צה"ל, מאפשרים לנו לקיים המצווה. אם כן עצם קיומו של הצבא הוא אמצעי הכרחי לקיום מצוות ישוב הארץ, בנוסף למצווה של הצלת ישראל מיד שונאיהם. וכך יהיה עד שיגיעו ימים מתוקנים, ותתקיים נבואת ישעיהו (ב, ב-ד): והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

ועי' סולו המסילה עמ' ט-י.

ישנם רבים הסוברים, כי מדינת ישראל, כרוכה בהתגרות באומות ובדחיקת הקץ, שהם שנים מתוך שלושת השבועות[33] שהשביע הקדוש ברוך הוא את בני ישראל. מסיבה זו אין לה כל תוקף הלכתי כדין "מלכות" על פי התורה, שהרי "כל מאי דעביד רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני",[34] כלומר דבר האסור על פי התורה אין לה כל תוקף הלכתי.

התיישבות יחידים בארץ[עריכה]

יש הסוברים שמצוות יישוב הארץ היא רק החיוב להעמיד שלטון על ארץ ישראל, אך ישיבת יהודים יחידים בארץ ישראל איננה מצוה[35] (רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן זצ"ל, הגדול ממינסק[36], - סיני ו עמ' ריג-ריד[37]; וכ"כ הרב יהודה הרצל הענקין שליט"א בשו"ת בנים בנים ח"ב סי' מ"ב, עמ' קסח-קע).

רבי יהושע מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' סו) כותב:

"...גם לפי דעת הרמב"ן... מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתינו לא על ביאה ריקנית של עתה (- ולא על עליית יחידים ללא העמדת שלטון), וכבר המשילו האחרונים למצות עשה של אכילת מצה - כי עיקר המצוה היא האכילה, ולקיחת החיטים לשם מצוה והלישה והאפייה אינם גמר מצוה, ומ"מ בודאי מצוה גדולה היא, ועל זה נאמר גומל לאיש חסד כמפעלו, גם על הפעולה של מצוה מקבל שכר, ונאמר אשרי תמימי דרך גם על הדרך של עושי מצוה יש בו שלימות ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה..."

ויש שהסבירו בדבריו[38], שהתיישבות יהודים יחידים בארץ הוא רק "הכשר מצוה", אף שגם הכשר המצוה (- הדרך לעשיית המצוה) יש בו שלימות, מ"מ אין זה קיום המצוה עצמו, אלא רק הכשר אליה (הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל, תחו"מין י' עמ' 25; הרב צבי ישראל טאו שליט"א, ארצי גליון ה[39]; והרב שלמה אבינר שליט"א, עטורי כהנים...; ור' דברי הרב יהושע צוקרמן שליט"א, נקודה 43, אייר תשמ"ב).


אולם, פשטות הדברי הרמב"ן היא שהגדרת עיקר המצוה היא כיבוש הארץ ושלטון עם ישראל עליה, כלשונו: "שנצטוינו לרשת (- היינו לכבוש[40]) את הארץ... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות" אלא נקים בה שלטון ממשלתי-רבוני. בהמשך מוסיף הרמב"ן שאף היחיד חייב לעלות לארץ ולדור בה[41], ומשמע מדבריו שחיוב זה מדאורייתא[42], אך אינו עיקר המצוה, אלא ענף מהמצוה לרשת ארץ הארץ הפונה לעם ישראל כולו (סולו המסילה, הרב צבי ישראל טאו שליט"א, ירושלים תשס"ה, עמ' ט; וכן ארצי שם; הרב אבינר שם).

וכן רבים מהאחרונים (פתחי תשובה אה"ע סי' עה ס"ק ו; ועוד) כתבו שמצות יישוב ארץ ישראל מחייבת גם את היחידים, ולא רק את האומה (הרב טאו, ארצי שם; הרב אבינר, עטורי כהנים שם).

ויש שהוסיפו ראיה לדבר, שכן התירו אמירה לנכרי בכדי לקנות בית בארץ ישראל (וכנ"ל), ודין זה נוהג גם בזמן שאין שלטון יהודי בארץ ישראל, ומוכח שמצות יישוב הארץ של היחיד נוהגת גם בזמן גלות מהתורה (הרצי"ה קוק זצ"ל, לנתיבות ישראל, מהדו' תשל"ט, ח"א עמ' קכ-קכב; ועי' שו"ת באהלה של תורה, להרב יעקב אריאל שליט"א, ח"א, סי' ד ענף ג, עמ' 77-79 שביסס ראיה זו).

גדרי מצות יישוב הארץ הכללית[עריכה]

כותב הרב אליעזר מלמד שליט"א (בחוברת 'מצות יישוב הארץ'):

"ישנם שני צדדים במצווה הכללית של יישוב הארץ. האחד שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר. אולם בכיבוש הארץ לבד עדיין המצווה לא נשלמת, וצריך להוסיף את הצד השני, שהוא ליישב את כל הארץ בפועל, באופן שלא תשאר שממה. וברור שאין די בהתיישבות עירונית ובבניית בתים בלבד, הואיל וכך ישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שיממות הארץ, שלא ישאר בארץ ישראל מקום קרח ושומם. וכל זמן שישנם מקומות בארץ שנשארו שוממים, עדיין מוטלת עלינו מצווה לטעת בארץ עוד עצים ולבנות עוד בתים".



ערכו של הקמת שלטון ישראל בארץ[עריכה]

כפי שהובא לעיל[43], שיטת הרמב"ן שעיקר המצוה היא הקמת שלטון של עם ישראל בארץ ישראל, ולא רק עליית והתיישבות יחידים בארץ.

ניתן להבין את הדברים עפ"י דברי הראי"ה קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת פ"ג סי' ב, ח"ד עמ' 2):

"תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל הוא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד ד' א-להי עולם חופף עליה, ע"י התגלות יד ד' בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת ד' ודרכיו בארץ, בתור מוסר א-להי שיוכל למלא אומה שלימה, למען יהיו דרכיה לקו, - לא רק בהליכות החיים של איש פרטי, - כ"א גם בהליכות עמים וממלכות[44], ויחוסם זה לזה, ע"פ עומק דרכי ד' המלאים חסד, משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח שחותם הא-להי הכללי יהיה מנח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם ד' ושארצה היא ארץ ד'..."

יתירה מכך, המהרש"א (חידושי אגדות מגילה יא. ד"ה לא מאסתים וכו')[45] שבזמן שיש שלטון יווני על עם ישראל גם בארץ ישראל, הארץ נקראית "ארץ אֹיְבֵיהֶם" (ויקרא כו, מד; וע"ש בתורה תמימה הערה נט).


לשלטון של עם ישראל בארץ ישראל ישנם גם השלכות הלכתיות רבות:

שותפות היחיד במצוה הכללית[עריכה]

מצות יישוב הארץ מוטלת על עם ישראל כגוף לאומי (סולו המסילה עמ' ט; כי עין בעין יראו עמ' צז, קג, קכז; ועוד). מטעם זה, יש מי שאומר (הרב שלמה אבינר שליט"א בתשובה; ועי' כי עין בעין יראו עמ' קב-קד) שהדר בארץ ישראל במקום שאינו במדינת ישראל - מקיים מצות ישיבת הארץ אך אינו מקיים מצות ירושת הארץ, כלומר: ריבונות ישראלית הבאה על ידי כיבוש.

והביא ראיה לדבריו, מדוד המלך שהיה צריך לברוח משאול המלך שרצה להרגו, ואמר: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְקֹוָק לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א כו, יט), שמזה למדו חז"ל (כתובות קיא:) שכל הדר בחוץ לארץ כעובד עבודה זרה נחשב, על אף שגת היא חלק של ארץ ישראל, אז היא לא היתה חלק משלטון ישראל.

כתב הרב אליעזר מלמד שליט"א (שם):

"מדרגות מדרגות ישנם בשותפות של כל יחיד ויחיד במצוות ישוב הארץ [- הכללית, הציבורית]. כל יהודי שגר בארץ ישראל [- בזמן שיש בה שלטון יהודי] נעשה שותף במידת מה בישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו אחיזתנו הלאומית בארץ מתחזקת. ומי שהולך לגור במקומות שוממים יחסית, כנגב וכערבה, שותף יותר במצוות ישוב הארץ, שעל ידי ישיבתו הארץ מתיישבת ואינה נעזבת לשממה. ומי שמתיישב ביהודה ושומרון, מקיים בישיבתו מצווה גדולה יותר, מפני שבישיבתו יש תרומה כפולה, ראשית, למען הגברת שלטון ישראל במקומות שהערבים רוצים לגזול מאיתנו. שנית, למען הפרחת השממה. וככל שמדובר בישוב הנמצא במקום שומם יותר מיהודים, וששונאינו מתאמצים יותר לכובשו מאיתנו, כך המצווה של הגרים בו גדולה יותר. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ה.): ארץ ישראל נקנית ביסורים, ולפי גודל הצער גודל השכר (אבות ה, כג).
...אף המתגוררים בחוץ לארץ ותורמים כספים למען ההתיישבות בארץ ישראל שותפים במצוות ישוב הארץ הכללית, אלא שהם שותפים במצווה בממונם ואינם מקיימים את המצווה בגופם. וכן תושבי הארץ שתומכים בישובי יש"ע שותפים במצווה הכללית של ישוב אותם המקומות המקודשים, ולפי מידת התמיכה כך גודל המצווה".

בדומה לזה, כותב הרב משה צוריאל שליט"א במאמרו[47]:

"היו שהסבירו כי מצוות הכיבוש מוטלת רק על הציבור, שהם בני כיבוש. אבל לכאורה זה לא נכון. כי בכל מקום ומקום שהאדם זורע ונוטע, או מֵקים לו בית, הוא מציל את הארץ מן השממה. ומעשה זה נכלל בתחילת חלק ראשון מדבריו, שהוא "והורשתם". ויותר מזה, באותו מקום שהיהודי דר, ממילא הנכרי איננו דר שם, ובזה גם הוציא את המקום ההוא מידי זולתנו. ובזה הרי גם היחיד מקיים, באופן מצומצם, את מצות הכיבוש".



שלטון רעוע[עריכה]

רבי יהושע מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' סו) כותב:

"...גם לפי דעת הרמב"ן... מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתינו לא על ביאה ריקנית של עתה (- ולא על עליית יחידים ללא העמדת שלטון), וכבר המשילו האחרונים למצות עשה של אכילת מצה - כי עיקר המצוה היא האכילה, ולקיחת החיטים לשם מצוה והלישה והאפייה אינם גמר מצוה, ומ"מ בודאי מצוה גדולה היא, ועל זה נאמר גומל לאיש חסד כמפעלו, גם על הפעולה של מצוה מקבל שכר, ונאמר אשרי תמימי דרך גם על הדרך של עושי מצוה יש בו שלימות ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה..."

ויש שהסבירו בדבריו[48] שקיום מצות יישוב הארץ היא רק ע"י שעם ישראל יושב בארצו ונוהג בה מנהג בעלים, אולם אם הוא יושב בארצו ואיננו יכול לעשות בה כרצונו (כעין השלטון של מדינת ישראל בהר הבית, כיום) - אין מקיימים בזה את מצות יישוב הארץ (הרב יעקב אריאל שליט"א, שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ד אות ב, עמ' 77).

מכח דברים אלו, הרב עובדיה יוסף שליט"א (תורה שבעל פה לא עמ' כא-כב; תחו"מין י עמ' 44), חידש שאין איסור לעזוב את שטחי יהודה, שמרון ועזה:

"ועוד יש מקום לומר ש...בכיבוש שלנו שאין לנו שליטה מלאה על כל הנעשה בשטחים - לא נחשב לכיבוש גמור שציותה עליו התורה... והרי בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם ובטירותם, ואפילו את האומות העובדות עבודה זרה אין בידינו להזיזם זיז כל שהוא ממקומם בניגוד למה שציותה התורה (שמות כג, לג) "לא ישבו בארצך פז יחטיאו אותך לי", ואפילו הכנסיות של עבודה זרה שלהם על עמדם יעמודו, ומוגנות על ידי השלטונות ואין פוצה פה, וכל זה מיראת אומות העולם, וברור שאין זה בכלל מצות כיבוש שעליו ציותה התורה לפי דברי הרמב"ן...
ובפרט יש לציין, שבזמן האחרון הדרכים ביהודה שומרון ועזה הן בחזקת סכנה, ואין לנו עליהם אלא שלטון צבאי בלבד בלא שום אפשרות אפילו לעבור בתוכם בביטחה, וכל שכן להתיישב בתוכם ובודאי שזה אינו בכלל מצות הכיבוש, כאדם העושה בתוך שלו, שעליו דיבר הרמב"ן..."

לכן, לדעתו, אין בשלטון של מדינת ישראל על חבלי ארץ אלו משום מצות כיבוש הארץ.


לעומתו, הרב שאול ישראלי זצ"ל (תחו"מין י עמ' 56, וע"ע שם עמ' 54) כתב שטענתו של הרב עובדיה יוסף שליט"א - אינה מובנת, מפני שהיו לעם ישראל זמנים קשים יותר, מראשית הכניסה לארץ עד שהתייצב השלטון על ידי מלכי ישראל, וגם לאחר י"ד שנים של כיבוש וחילוק היו הדרכים בסכנה, כדברי דבורה בשירתה (שופטים ה, ו-ז): "בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות והולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות חדלו פרזון בישראל חדלו", ובכל זאת, ברור שלא נתבטלה מהארץ תורת כיבוש, שהרי חיוב המצוות התלויות בארץ המותנות בהיות הכיבוש (עי' רמב"ם ריש הל' תרומות) לא פסק. וכך היה ג"כ בעוד תקדימים היסטוריים, כמו למשל, בסוף ימי בית שני כשהרומאים התחילו להשתלט על הארץ וחנה בה חיל-מצב רומאי קבוע שהיו עובדי עבודה זרה בגלוי.

מצות היחיד[עריכה]

עלייה לארץ[עריכה]

שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב:

"ויש גם להאריך בבירור הלכה אם העלייה כשלעצמה מצווה, או שמשמשת רק הכשר מצווה. עיין בזה בשו"ת ריב"ש סי' ק"א וסי' שפ"ז, ובשו"ת תשב"ץ, ח"א סי' כ"א, וח"ג, סי' רפ"ח, ורשב"ש, סי' ב', ושו"ת בני יהודה סי' קכ"ד ובמג"א באו"ח סי' רמ"ח ס"ק ט"ו. והדברים ארוכים ואכמ"ל".


למי שאין פרנסה[עריכה]

שו"ת רשב"ש...; שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תנד אות יד, יח-כ, ובמסקנת הדברים אות ה, וכן בסי' תנה; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יח ד"ה הנה בגוף.

עבודה בארץ ישראל[עריכה]

חת"ס סוכה לו:, יחו"ד ח"ג סי' עה בהערה


ביקור זמני בארץ[עריכה]

תשובות והנהגות ח"א סי' תתק ד"ה ובמק"א, שו"ת עטרת פז ח"א כרך א סי' י ענף ג ס"ק ה-ו;


יציאה מארץ ישראל[עריכה]

ערך מורחב - יציאה מארץ ישראל
  • לקברות צדיקים - עי' שו"ת עטרת פז ח"א כרך א או"ח סי' י ענף ג סק"א;


רשעים במצוה זו[עריכה]

ספר יראים סימן שטו [דפוס ישן - פו]:

"לא ישבו בארצך. יוצרנו יודע לב האדם והזהיר בהיות יד ישראל תקיפה שלא יניחו לשבת אנשים רשעים ומחטיאי אדם בארץ ישראל דכתיב בפ' ואלה המשפטים לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי אעפ"י שכל הענין אינו מדבר אלא בשבעה אומות כיון דכתיב פן יחטיאו אותך לי למדנו שריבה כל המחטיאים תולדה אמרו חכמים [עירובין ס"ב א'] ובעובדי כוכבים עד שישכיר שמא ילמוד ממעשיו".

ר' שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תנד אות כג-כח, לד, לז-לט,

שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א ד"ה ומצינו בשו"ת, ושם חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב (לגבי זמנינו)

ויצבור יוסף, לרבי יוסף בר שלום, ח"ב סי' עד, עמ' ערה-רפה


ברכה על מצוה זו[עריכה]

גדריה[עריכה]

בזמן הזה[עריכה]

שו"ת יחל ישראל סימן מד

והנה כבר כתבו המפרשים בדעת הרמב"ם שבזמן הגלות נוהגת רק מצות ישוב ארץ ישראל על כל יחיד ויחיד שחייב לעלות לארץ ישראל, אבל מצות כיבוש אינה נוהגת בזמן הגלות (ועיין היטב בתשובות הרשב"ש סי' ב ובפאת השולחן סי' א וכפתור ופרח פ"י עמ' קצז). ונראה הענין מבואר ע"פ האמור, דהואיל ומצות הכיבוש היא לצורך קדושת ארץ ישראל למצוותיה, אזי ממה נפשך לא שייכת מצוה זו בזמן הזה, דאם לא בטלה קדושת ארץ ישראל למצוותיה, והיינו במקומות שכבשו עולי בבל, הרי אין צורך לחזור ולכבוש דהקדושה קיימת בלאו הכי. ואם בטלה קדושת ארץ ישראל למצוותיה, אין לומר שישנה מצוה לכבוש את המקומות שלא כבשו עולי בבל, דהנה כיבוש המקדש את ארץ ישראל הוא דוקא כיבוש רבים ע"י סנהדרין, ובעוונותינו הרבים אין לנו בזמן הזה לא מלך ולא נביא ולא סנהדרין (ומפורש גם ברמב"ם בספר המצוות בסופו ע"פ מהדורת ר"ח הלר ומהדורת ר"י קאפח שאין בזמן הזה לא מלחמת מצוה ולא מלחמת רשות, והוא מהטעם האמור), ולכן בלא"ה לא שייך כיבוש בזמן הזה לקדש את ארץ ישראל שאינה מקודשת למצוותיה, ולכן מובן שלא שייכת מצות כיבוש ארץ ישראל בזמן הגלות.
והנה איתא בגמ' בגיטין (מה, א) שעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל אין מחזירים אותו לעבדות ועליו נאמר "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז, ונפסק כן ברמב"ם פ"ח מהל' עבדים ה"י). והרמב"ן בפירושו לתורה שם כתב, ורבותינו אמרו אפי' בעבד כנעני של ישראל שברח מחו"ל לארץ, שגם זה יעבוד לפני יושבי ארץ השם וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה, ושאין כל המצוות נוהגות שם, עכ"ל.
והנה מפורש ברמב"ם שם שלאו זה נוהג גם בזמן הזה, ועיין בבאור הגר"א (יו"ד סי' רסז ס"ק קסא) שכתב מקור לדבריו. ובאמת בגמ' בגיטין שם מוזכרת עובדא בענין זה שהיתה בזמן הגמ', הרי מפורש שלאו זה נוהג גם בזמנינו, וצ"ע על הגר"א שטרח להביא מקור אחר.
ועכ"פ מתוך כך חזינן להדיא שמצות ישוב ארץ ישראל נוהגת גם בזמן הזה, שהרי לאו זה תלוי במצות ישוב ארץ ישראל, וכבר כתב כן בספר כלי חמדה להגרמ"ד פלוצקי (עיי"ש בפרשת מסעי, וראה גם בהגהות רא"י יעוונין מהורודנא על ספר המצוות בהוספות הרמב"ן מצוה ד, וע"ע בשו"ת תירוש ויצהר סי' קיג).

שו"ת אבנ"ז יו"ד תנד, מ, סב-סוף (קשה לעמוד ע"ז בגלל המדרשים) וע"ש בשאר התשובה


שלושת השבועות - שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תנד אות מא-סא

במקום הסכנה[עריכה]

כתבו חכמי זמנינו, שהעובדה שהתורה צוותה לכבוש את הארץ, היא מורה שמותר להכנס לסכנה בכדי להלחם על כיבושה, וכדברי המנחת חינוך (מצוה תרד, מהד' מכון ירושלים אות ד) לגבי מצות מלחמת עמלק:

"וכבר כתבתי לעיל [- לגבי מצות מלחמת שבעת האומות[49]] דנראה דאף במקום סכנה מחייבים, כי ידוע דהתורה לא תסמוך דינים על ניסים כמבואר ברמב"ן כמה פעמים (ויקרא כא, יז; ויקרא כו, יא; במדבר א, מה), והתורה צוותנו להלחם ומסכנים נפשות במלחמה, א"כ זגרת הכתוב היא דאפילו בסכנת נפשות מחוייב במצוה זו[50]".

זאת אומרת, שבמקום שהתורה מצוה להלחם לא נוהג הכלל: "וחי בהם" - "ולא שימות בהם" (יומא פה:), אלא בהם יש חובה להלחם ולהסתכן. וא"כ ה"ה למצות כיבוש הארץ - שיש להסתכן על קיומה (הרצי"ה קוק זצ"ל, לנתיבות ישראל...; הרב שלמה גורן זצ"ל, תחו"מין טו עמ' 13-16; הרב אברהם שפירא זצ"ל, מורשה, הוצאת המכון ע"ש הרצי"ה קוק, ירושלים תשס"ה, עמ' קלט, קעו-קע; ויבלט"א הרב עובדיה יוסף שליט"א, קובץ תורה שבעל פה לא עמ' יט-כ, נדפס גם בתחו"מין י עמ' 42; הרב אשר וייס שליט"א, מנחת אשר במדבר, סי' עא אות ב בהערה, עמ' תסה; ועוד).

כמובן, ההיתר להסתכן הוא ליחיד, אולם אין לצאת למלחמה אלא אם יש סיכוי סביר להצלחתה (פשוט; וכ"כ הרב שלמה גורן זצ"ל, שם עמ' 16; הרב אברהם שפירא זצ"ל, שם עמ' קל, קלט-קמ; ועוד).


במה דברים אמורים? במצות כיבוש הארץ הציבורית, אבל המצוה של כל יחיד ויחיד מישראל לשבת בארץ - איננה שונה משאר כל המצוות שנדחות מפני פיקוח נפש.

ועי' שו"ת הרשב"ש סי' ב; שו"ת הרדב"ז ח"ג ר"ס תח, ציץ אליעזר חי"ב סי' נז סק"ב

תשובת הרב עובדיה יוסף המפורסמת - קובץ תורה שבעל פה לא עמ' יא (באוצר החכמה עמ' 9) ואילך; שם כא עמ' יב (באוה"ח עמ' 11) ואילך; תחו"מין י עמ' 34 ואילך; שורשים (בטאון מפלגת ש"ס) .

השגת הרב שאול ישראלי זצ"ל - תחו"מין י עמ' 48 ואילך.

תשובת הרב שלמה גורן זצ"ל בעניין - תחו"מין טו עמ' 11 ואילך

חשיבות יישוב הארץ בעת סכנה - הרב וייצן מפסגות

מסירת שטחים במקום פיקוח נפש - הרב חיים נבון

טוב למות בעד ארצנו? - עלון ישיבת הר עציון

כוונה[עריכה]

מצוות צריכות כוונה גם במצות יישוב הארץ (מעילו של שמואל). מצות יישוב הארץ אין צריכה כוונה (עם כלביא ציין למאמר בנועם). (ואולי יש לחלק בין המצוה הפרטית לכללית).

מצוה קיומית או חיובית[עריכה]

רבי משה פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סוף סי' קב):

"...פשוט שאין זה [- מצות יישוב הארץ] בזמן הזה מצוה חיובית שעל הגוף, דא"כ היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו"ל משום שעובר על עשה... ולא הוזכר איסור אלא על הדר בארץ ישראל שאסור לצאת ע"מ לשכון בחו"ל[51]... ואם היה איסור גם לאנשי חו"ל היה לו לרמב"ם לומר סתם אסור לשכון בחו"ל אא"כ חזק בא"י הרעב, משמע דרק ליושבי ארץ ישראל יש איסור שאסרו חכמים, אבל מצד העשה אינה חיובית, אלא כשדר שם מקיים מצוה".

לדבריו, המתגורר בארץ ישראל מקיים מצוה, אך כשאינו דר בארץ - אין בידו עוון.

וכ"כ רבים מהאחרונים (שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד, אות סב ואילך[52]; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ד, סי' עב ס"ק ז, עמ' קלו, וכן במילואים ותיקונים שם, עמ' קצח, בשם רבי שמואל סלאנט זצ"ל, הלבנון ח' טבת תרכ"ד; שו"ת חלקת יעקב, לרבי יעקב ברייש זצ"ל מציריך, יו"ד סי' קכח ס"ק ו-ז, מהדו' תל אביב תשנ"ב, עמ' ריט; שו"ת בני בנים, הרב יהודה הרצל הענקין שליט"א, ח"ב סי' מב עמ' קסה; ועוד). וכ"כ הרב יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל (שו"ת דבר יהושע ח"ב סי' עא ד"ה אי נמי מספקא, עמ' קפה) שהמצוה היא רק למי שכבר נמצא בא"י, שכך כתוב "וירשתם את הארץ וישבתם בה" - דוקא אחרי שתכנסו לארץ ותרשוה אז תשבו בה (אלא שהוסיף שלא מצא לו חבר).

ובדומה לזה, יש מי שכתב[53] שהמצוה החיובית המלאה היא לגרש הגויים ולדור במקומם... ויישוב הארץ לבד אינו עיקר חיוב המצוה, ולכן אינו חיוב גמור רק יש בזה מצוה קיומית (הרב משה שטרנבוך שליט"א, שו"ת תשובות והנהגות, ח"ד ר"ס שכז, עמ' תז).

ויש שהשיגו על שיטה זו מהדין ש"הכל מעלין לא"י" (כתובות קי: ושו"ע אה"ע סי' עה סע ג-ה), ומבואר שזו חובה גמורה על כל יהודי לעלות לארץ[54] (הרב עובדיה יוסף שליט"א[55], קובץ תורה שבעל פה יא עמ' מ-מא, וכן בהסכמתו לספר 'דרך האמונה' לרבי שמואל ביבאס, ירושלים תשמ"ח).

וכן נקט בפשטות הרב יצחק זילברשטיין שליט"א (חישוקי חמד כתובות קי: סוף עמ' תרנו) שמצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה חיובית לרוב הפוסקים (פרט למקרים שלא יוכל להתפרנס בה או שלא יוכל לקיים את המצוות וכנ"ל). וכן סתימת רבים מהפוסקים.

ויש שכתבו שאין בתורה מצוה קיומית - שאין חיוב לקיימה (הרב אברהם שפירא זצ"ל, מנחת אברהם, ח"א, ירושלים תש"נ, סי' מד אות א, עמ' שעג, מהערה בסוף הספר מעפר-קומי; ויבדל"ח הרב שלמה פישר שליט"א, בית ישי, חידושים, מהדו' תשס"ד, סי' כג הערה יב, עמ' קו[56]; הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, חזון קדומים[57] עמ' 309-315), אלא כל המצוות שבתורה, כולל יישוב הארץ יש חיוב גמור לקיימן (הרב ז.נ. גולגברג שליט"א בקובץ "בית אהרן וישראל" צז, עמ' קלה-קלו[58]; הרב אברהם שפירא זצ"ל, שם).


יישוב הארץ - אמצעי או מטרה[עריכה]

רבנו חיים כהן; מהרד"ם; משה רבנו; שבת הארץ;

גבולות הארץ לענין מצוה זו[עריכה]

ערך מורחב - גבולות הארץ

חידושי הרמב"ן מסכת גיטין דף ב עמוד א (הובא ע"י הרב לאו, יחל ישראל ח"ב סי' מד עמ' נג ד"ה ונראה להוסיף)

מאשקלון לדרום וכו'. אף זו קשה שהרי אשקלון מארץ ישראל היה, דכתיב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה, וכתיב ביהושע חמשת סרני פלשתים האשקלוני והאשדודי אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפילה לישראל בנחלה, וכן בעכו ששנינו עכו כצפון קשיא דכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע שמא"י הוה, וכדאמרי' במס' חולין ומי איכא למ"ד בית שאן לאו מא"י הוה והא כתיב מנשה לא הוריש את בית שאן, וכ"ת שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בשלהי מס' כתובות ר' אבא מנשק כיפי דעכו אלמא קדישה, איכא למימר סבירא להו קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולפיכך היתה חביבה עליהם אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי בתי דינין, ואי נמי סבירא להו לא קדשה לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו, דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם ואעפ"כ ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה.

רדב"ז הלכות סנהדרין פרק ד הלכה ו (הובא ע"י הרב לאו, שם):

"וכל א"י וכו'. אע"פ שלא החזיקו בה עולי בבל אע"ג דאינה כא"י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים לענין מינוי סמוכים הכל הוא א"י וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת ארץ ישראל דינם שוה וכבר האריך בזה בעל ספר כפתור ופרח ע"ש".

הרב לא (שם ד"ה ולדברינו):

"ולדברינו מובן איפוא שמדובר כאן על שני ענינים שונים, מצות הכיבוש היא לצורך המצוות התלויות בארץ, דבלי כיבוש אין כאן קדושת ארץ ישראל הנצרכת למצות תרומות ומעשרות ולמצות שביעית, ומצות הישיבה היא לשם שאר המצוות, והיא באמת אינה תלויה כלל בכיבוש, שהרי גם במקומות שלא כבשו עולי בבל יש מצות ישיבה".

ועי' שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אות לג

עבר הירדן - ברכי יוסף או"ח סי' תפט אות ג והע' כח

קיום המצוה בהסטוריה היהודית[עריכה]

עי' כוזרי מאמר שני אות כג-כד, קטו; שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' תנד אות ח ואילך; שו"ת ההאלף לך שלמה (להגר"ש קלוגר) אה"ע סי' קיח;

ועי' שיורי ברכה יורה דעה סימן קסח-קסט ס"ק ח בשם הרב מהר"י זיין בספר שערי ישועה כ"י, י"ד שער ד' סימן ח',

מול מצוות אחרות[עריכה]

  • שבת - כותבים עליו אונו (גיטין ח:)
  • כיבוד אב ואם - עי' בבלי קידושין ; שו"ת מבי"ט ח"א סי' קלט; שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' סט, ח"ד סי' מט, ח"ה סי' נז; ציץ אליעזר חי"ד סי' עב; עמוד הימיני עמ' רלט; קונטרס מעפר קומי; עם כלביא ח"א סי' רעג עמ' 235-230 (מופיע באתר 'שאלת שלמה'); כיבוד אב ואם - זכר יצחק, האחים הרב זאב וולף והרב צבי דור מקובר, עמ' 64-69;
  • תלמוד תורה - טו"א מגילה טז: ד"ה גדול ת"ת; חת"ס כתובות יז. סוד"ה והנה שם - ממהדו"ק;

השלכות הלכתיות נוספות[עריכה]

  • הכל מעלין לא"י (כתובות ..., אה"ע סי' עה סע' ג-ה, ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תח-תי, אבנ"ז יו"ד תנד ועוד)
  • השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מייד מפני יישוב הארץ (שו"ע יו"ד רפו, כב) ועי' להגרש"י זוין בקובץ תורה שבעל פה ג עמ' קלה (מסתמא נדפס אח"כ באישים ושיטות)
  • שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו, ואמר הלה: זיתי אני נוטל, אין שומעין לו בארץ ישראל, משום יישוב הארץ (שו"ע חו"מ קסח, א)
  • היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים, ובן המצר רוצה לזורעה, הלוקח זוכה משום ישוב הארץ (ב"מ קא. שו"ע חו"מ קעה, כו)
  • אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש מארץ ישראל לחוצה לארץ או לסוריא, ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בא"י (שו"ע חו"מ סימן רלא סעיף כו ובהגר"א שם אות מד, לבוש שם סע' כו)
  • עי' רמב"ן ב"ב יח: ד"ה ה"ג (מוזכר בקצוה"ח סי' קנה ס"ק יא) שהקלו בעיקרת אילנות משום יישוב הארץ
  • איסור לגדל בהמה דקה בארץ מפני יישוב הארץ (חו"מ תט, א ובלבוש)
  • עי' תמיד כט: בענין בל תשחית (מובא ביחוה דעת ח"ה ר"ס מו)
  • חנוכת הבית (עי' שו"ת באר שבע סי' ע)

ראו גם[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

  • מצוות ישוב ארץ ישראל- מאת הרב יונה דב בלומברג
  • נחלת יעקב, הרב יעקב זיסברג שליט"א, הוצאת המכון התורני אור עציון ה'תשס"ה, שני כרכים ובהם 930 עמודים[59]
  • קובץ תורה שבעל פה, גליון יא, בעריכת ד"ר יצחק רפאל ז"ל, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ט, עמ' יט-עו
  • חיי משה, הרב משה מנדל שקלארש, בני ברק תשס"ד, פרק מז, עמ' רי-ריח
  • סקירת דברי האחרונים במצוות יישוב ארץ ישראל, ד"ר נח עמינח, קובץ 'אור המזרח', ניו יורק תשרי תש"מ, כרך כח חוברת א (צו), עמ' 155-164
  • מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה, הרב עובדיה יוסף שליט"א, קובץ תורה שבעל פה יא עמ' לה-מב
  • מעפר קומי - בירור חובת העליה לארץ ישראל בזמן הזה, ר' צבי גלאט הי"ד, הוצאת קרן מנחם, ירושלים, תשמ"ג
  • יישוב הארץ - בינוי או שדות, הרב יעקב אריאל שליט"א, התורה והארץ ה עמ' 269-277

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ר' להלן.
  2. וע"ש באור החיים שכן צ"ל בדעת הרמב"ם (שלא מנה מצוות יישוב הארץ). ור' להלן הסברים נוספים בשיטתו.
  3. ויש אומרים שאיסור זה רק בשבעת העמים (ראב"ד פ"י מהל' ע"ז ה"ו; סמ"ג מצוה מט).
  4. (רמב"ם בכמה מקומות: הקדמה להל' ע"ז מצוה לה, פ"י מהל' ע"ז ה"ו ובספר המצוות ל"ת נא; ספר החינוך מצוה צד; ספר יראים, מהדורת שיף, ווילנא תרנ"ט, סי' שטו, ובדפוסים אחרים סי' פו; סמ"ג מצוה מט; ועוד), ככתוב (שמות כג, לג): "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי".
  5. וראה להלן בכותרת: שקולה כנגד כל מצוות שבתורה
  6. וכן ממקום נוסף שמשה מתאר את חטא המרגלים (דברים ט, כג).
  7. אולם יתכן שלדעת מפרשים אחרים כוונת הפסוק שזו עצה טובה לכבוש עכשיו את הארץ, כי לא יעמוד איש בפניהם (עי' רבנו בחיי וספורנו דברים א, כא) או שמפרשים אחרים יפרשו שהיא מצוה לשעתה ואינה נוהגת לדורות.
  8. ולא מצאתי מי שמסביר אותם כמצווה.
  9. וכאן מאריך הרמב"ן ג"כ במקורות המצוה בתורה (ר' לעיל בכותרת: "מקורה"), וכן בעניין גדריה (נוהגת בזה"ז, מצות כיבוש, מעלת המצוה, ועוד) - ר' להלן.
  10. רובם נמנו בשו"ת יחוה דעת ח"ה סי' נז ד"ה נודע שהרמב"ן.
  11. וע"ע בתשב"ץ (ח"ג סי' רפח).
  12. במהדו' וילנא הספר נקרא "זהר הרקיע" (בלי ו'), ואילו במהדו' לעמבערג הוא נקרא "זוהר הרקיע".
  13. כך מצויין השער במהדורה זו, מבלי לציים את התאריך העברי (שנת תרי"ח/תרי"ט), וחבל.
  14. וכתב בנו, הרשב"ש (שו"ת הרשב"ש, סימן א, מהד' מכון ירושלים תשנ"ח - עמ' ב, ד"ה וצריך לעיין, סימן ב, עמ' ו (במהדו' הנ"ל), ד"ה אין ספק, סי' ג, עמ' ח (במהדו' הנ"ל), ד"ה והעליה לא"י; מהדו' מכון ירושלים תשנ"ח עמ' ) שהרשב"ץ בזוהר הרקיע הסכים לרמב"ן.
  15. יש המאייתים את שמו: רבי אלעזר אזכרי.
  16. פרק א (- מצוות התלויות בארץ ישראל ואפשר לקיימן בזמן הזה) מצוה טו. מהדו' בארדיאב תרפ"ה דף פז (עמ' 173-174) (וכן עמ' 182-183). מהדו' ירושלים תשי"ח עמ' קפז (וכן עמ' קצה-קצו); מהדו' ירושלים תש"נ, פרק נט, עמ' רח-רי. וע"ע שם בהקדמה (עמ' ד) שאין להביא ראיה מדברי בעל ספר חרדים שמצות יישוב הארץ היא מהתורה.
  17. וכ"מ בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' קלט) שכתב: "כל מצוה ואפילו מצות עשה לחודא... דוחה כיבוד [אב ואם] כ"ש מצות ישיבת ארץ ישראל שהיא חמורה".
  18. ור' להלן. לדוגמא, הרמב"ם (פ"ח מהל' עבדים ה"ט) פסק: "עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו... ודין זה בכל זמן, אפי' בזמן הזה שהארץ ביד גויים" עכ"ל. וכ"ה בתשובות הרמב"ם (מהדו' אברהם חיים פריימן, הוצאת מקיצי נרדמים ירושלים תרצ"ד סי' קפ, עמ' 173-175, ובמהדו' פרופ' יהושע בלאו, ח"ב, הוצאת מקיצי נרדמים ירושלים תש"כ, סי' שסה, עמ' 639-641) לגבי אשה שרוצה לעלות לארץ ובעלה מתנגד (מקורות וציונים ע"ד הרמב"ם הנ"ל, מהדו' ר"ש פרנקל; וע"ע בפי"ג מהל' אישות הי"ט). ודינים אלו נובעים ממצות ישוב הארץ כמש"כ הראשונים (עי' שו"ת הרשב"ש סי' א ד"ה וצריך לעיין), ונמצא שהמצוה נוהגת בזה"ז. וכן איסור יציאה מארץ ישראל - נוהג בזה"ז. וכ"כ החזון איש (שביעית סי' כד אות א בתו"ד): "וארץ ישראל היא גם בגלותנו, והרי אנו מחויבים בישובה ולדור בה גם בגלותנו. וכמו שהאריך הר"מ (פ"ה מהל' מלכים), וכמש"כ הרדב"ז (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ו)". ור' עליה לארץ (השגות על שיטת המגילת אסתר ומקורות על מצות ישיבת ארץ ישראל) מאת ר' חנוך קאהן.
  19. ועי' בשו"ת יחל ישראל (ירושלים תשס"ג, ח"ב סי' מד, עמ' נד, ד"ה ומתוך כך) שהקשה שהלאו "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג, טז) יסודו במצות יישוב הארץ (עי' רמב"ן שם), וא"כ מוכרח שמצות יישוב הארץ חיובה מן התורה, ע"ש. ויש להוסיף על כך, את דברי הרצי"ה קוק זצ"ל (לנתיבות ישראל ח"א, מהדו' ירושלים תשל"ט עמ' קכ-קכא, ומהדו' מאבני המקום עמ' קעב-קעג) שכתב שא"א לומר שמצות יישוב הארץ היא רק מדברנן, שהרי שמצות יישוב הארץ שקולה ככל התורה כולה (ספרי פר' ראה, ור' בכותרת: "מעלתה של מצות יישוב הארץ") ולא מצינו מצוה דרבנן שקולה כנגד כל התורה, ועוד שמחללים על קיומה שבת ע"י אמירה לנכרי (גיטין ח:, ור' להלן בכותרת: מול מצוות אחרות), וחמורה בזה מכל המצוות ואפי' ממילה כמש"כ הראשונים (תוס' שם, רמב"ן שבת דף קל ע"ב, רמב"ם פ"ו מהל' שבת הל' ט-יא, שו"ת הריב"ש סי' שפז ד"ה מה ישרו, ועוד), וא"כ רחוק לומר שהיא מדרבנן.
  20. מובא בקובץ תורה שבעל פה לא עמ' כ ובתחו"מין י עמ' 43.
  21. אכן ע"ש שכתב כן רק על מצות כיבוש הארץ, שבלא כיבוש חיוב תרומות ומעשרות הוא רק מדרבנן, אך הסביר (שם ד"ה ונראה להוסיף) דירת ארץ ישראל (של היחיד) היא אמצעי לקיום כל התורה כולה, שקיום המצוות בחו"ל הוא רק בבחינת "ציונים (ר' בפנים להלן בסמוך בהסבר הרצי"ה קוק זצוק"ל).
  22. המהרד"ם הביא לדברי שתי הוכחות: (א) דעת רבנו חיים הכהן (- וראה להלן), (ב) דברי חז"ל שמשה התאווה להכנס לארץ ישראל בכדי לקיים את המצוות התלויות בה (- וראה להלן).
  23. גם הסבר זה טעון הסבר נוסף, שהרי מ"מ צריך הרמב"ם למנות את החובה לגור בארץ, כי אחרת רשאי האדם שלא להכניס עצמו לחיוב המצוות.
  24. יש שהעירו (הרב אשר וייס שליט"א, מנחת אשר, במדבר, סי' עא סוף אות א, עמ' תסד, ד"ה ובאמת נראה) שמדברי הרמב"ן נראה שכך הבין את הרמב"ם, כי בדבריו בא לשלול הסבר זה, וזה לשונו: "ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבעת עממים שנצטוו לאבדם שנאמר החרם תחרימם. אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם... נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין. שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה".
  25. ולפ"ז ישיבת היחיד בארץ כלל איננה מצוה (עכ"פ מדאורייתא), אלא שחז"ל קבעו הלכות רבות (כמבואר להלן) שמטרתן כדי שהארץ תהיה מיושבת ע"י עם ישראל, וזה יעשה רק ע"י שהיחידים יתיישבו בה.
  26. יש לתמוה להסבר זה, מדוע מנה הרמב"ם דוקא את מצות החרם תחרימם ולא את מצות כיבוש הארץ, שהרי הדעת נותנת שהיה לו למנות כמצוה את המטרה - לשבת בארץ ישראל, ולא את האמצעי - מלחמת שבעת עממים.
  27. וכלשון אור החיים סוף פרשת נצבים (דברים ל, כ): "כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה".
  28. ועי' לעיל בהערה מחזו"א שביעית סי' כד אות א.
  29. ור' בסגנון הרצי"ה קוק זצוק"ל (לנתיבות ישראל, ח"א, מהדו' ירושלים תשל"ט, עמ קפא): "בדעות הפוסקים המובהקים בישראל אין שום חולק ומערער על דבריו אלו [- בענין מצות כיבוש הארץ ויישובה] של הרמב"ן". וכן (שם עמ' קכ, מהדו' מאבני המקום עמ' קעב): "כי הישוב והישיבה של ארץ ישראל הוא מצוה קבועה של תורה, הוא ג"כ ידוע ופשוט לכל בן תורה, כמו שהוא מוסכם ומולחט לכל גדולי רבותינו ראשונים ואחרונים..."
  30. הגאון הנצי"ב בהסכמתו לספר 'למען ציון'; הרב שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (מהדורה תנינא, סי' ק ענף י אות א); ועוד.
  31. כאן הובאו רק המעלות של מצוות ישיבת ארץ ישראל, אך שאר מעלותיה של הארץ מקומן בערך ארץ ישראל.
  32. דברי הספרי הובאו בקצרה לעיל בכותרת: "מקורה". דברי הספרי הובאו במקומות רבים, ובהם: אורחות חיים (בסופו), כפתור ופרח (פרק י), שו"ת חתם סופר קובץ תשובות, הוצאת מכון חתם סופר ירושלים תשל"ג, סימן מו, עמ' נד, ד"ה ועוד אני אומר), שו"ת עונג יו"ט (הקדמה אות כה), תורה תמימה (דברים יב, יט, - הובא לעיל שם), שפת אמת במדבר, פרשת שלח, שנה תרמ"ז, ד"ה במדרש אין) ועוד.
  33. כתובות קי"א א ושם רש"י ד"ה ושלא.
  34. ערכין ה.
  35. יש המביאים לכך את דברי רבי צדוק הכהן רבינוביץ מלובלין זצ"ל (דברי סופרים אות יד, מהדו' בני ברק תשט"ז, עמ' יא-יב): "מצות ישיבת ארץ ישראל - נראה לי עיקר כהמגילת אסתר בספר המצוות דהוא בזמן שבית המקדש קיים, וכלשון הכתוב: 'וירשתם אותה וישבתם בה', וגם אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה, כדרך שאמרו בבראשית רבה... 'וישב יעקב - ביקש לישב בשלוה', והיינו שהם אדוני הארץ, ולשון הכתוב (בראשית ל"ו כ') בני שעיר יושבי הארץ... פשטי דקרא רצה לומר אדוני הארץ... וכדרך שאמרו על פסוק 'ועפרון יושב' דאותו היום נתמנה ארכיסטריקטס, שזה נקרא ישיבה כשהוא אדון ויושב בראש... ועל כרחך דההיא אישיבה דוקא כדרך ישיבת הארץ בשלוה ובממשלה דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים, ומשחרב בית המקדש אף על פי שלא גלו [כולם] ממנה גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ ואין להם ישיבה בה, ואחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם כמונו בחוץ לארץ אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא ולא מקיים וישבתם".
  36. המבאר בכך את שלושת השבועות (כתובות קיא.).
  37. מובא ע"י הרב יעקב אריאל שליט"א (שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ד ענף ב, עמ' 77), וציין ג"כ לספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות', מאת הרב ישראל שצפינסקי, כרך ג עמ' ס.
  38. אכן, והרב יעקב אריאל שליט"א (שו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ד אות ב, עמ' 77) הסביר שאין כוונתו לחלק בין מצות הכלל (הכיבוש) למצות הפרט (הישיבה בארץ), אלא בין היושב "כאדם העושה בתוך שלו" - בין אם הוא איש יחידי ובין אם זו מדינה, לבין "ביאה ריקנית", ואפשר ששלטון מדינת ישראל כיום על הר הבית ומקומות נוספים הוא בגדר ביאה ריקנית. כמובן, שבדר"כ שלטון לאומי יהיה כעושה בתוך שלו. עכת"ד. וכן נוטה דעת הרב עובדיה יוסף שליט"א (תחו"מין י עמ' 44) - ור' להלן.
  39. חורף תשנ"א, במאמר: על ממלכתיות, ממשלה ומדינה - בעקבות אירועי המחתרת.
  40. כדברי הרמב"ן בהמשך: "נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו... וממאמרם מלחמת יהושע לכבוש - תבין כי המצוה הזו היא בכבוש... התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאין לכבוש חוצה לארץ... הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות".
  41. וזה לשון הרמב"ן: "ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי: מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות' - אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
  42. שכן הרמב"ן (המצוטט בהערה לעיל) כתב: "מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד...", ובפרט שהביא את דברי הספרי: "שקולה מצוות יישוב ארץ יישראל כנגד כל המצוות שבתורה", ולשון זו מוזכרת רק מצוות שחיובן מן התורה (הרצי"ה קוק זצ"ל, לנתיבות ישראל, מהדו' תשל"ט, ח"א עמ' קכ-קכב; הרב שלמה אבינר שליט"א, עם כלביא...), וזה נאמר על יציאת חכמים יחידים מארץ ישראל לאחר החורבן.
  43. בכותרת: "התיישבות יחידים בארץ".
  44. דברים אלו יתבארו עפ"י מש"כ הרב במקומות רבים (לדוגמא: אגרות האי"ה ח"א עמ' ע-עא; אורות התחיה ב; ועוד) שישנם בעולם צדיקים וחסידים, אך אין בעולם אומה קדושה מלבד עם ישראל.
  45. הובא ע"י הרב אברהם חזן שליט"א.
  46. וכן הביא ההרב יואל שורץ שליט"א בספר אבלות החורבן עמ' 90, וע"ש בהערה ה) בשם הג"מ או"ח ח"ד סי' ע; קונטרס אחר כותלנו לרבי שריה דבליצקי שליט"א; מועדים בהלכה עמ' שעא.
  47. ניתן למצא את המאמר גם בלינק.
  48. להסבר נוסף בדבריו, ר' לעיל בכותרת: "התיישבות יחידים בארץ".
  49. מנחת חינוך מצוה תכה (מהד' מכון ירושלים אות ג): "...דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו דהתורה צוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, א"כ דחויה סכנה במקום הזה..." (וע"ש מש"כ לתמוה על החינוך, ועי' מש"כ ליישב בזה באגרות הראי"ה ח"ג עמ' רנח-רנט ובחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת פרשת בשלח).
  50. וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו' בתרא, הוצאת ר' בנימין פריעדמאן בעיקר מישקאלץ (בהונגריה) תרצ"ז, סי' קכו). וע"ע מרומי שדה, להגאון הנצי"ב ז"ל מוולוז'ין, ערובין מה. (הגר"ע יוסף שליט"א, שם).
  51. ור' בספר בית דניאל, לרבי רפאל דינר שליט"א, התשס"ג, סי' ז אות ה, עמ' נ, ד"ה תשובה, שהביא מהראשונים לדחות ראיה זו, שכן ישנם מצבים שאין חיוב לעלות, כגון שיש סכנת דרכים וכיו"ב, ובהם נאמר שבכ"ז אסור לצאת מהארץ (עי' כלבו סי' קכז מתשב"ץ קטן; שו"ת הרשב"ש סי' ב; מור וקציעה להיעב"ץ סי' שו).
  52. אכן ע"ש בסוף התשובה (סוף אות סג) שמהרמב"ן משמע שיש חיוב על כל יושבי חו"ל ולא כהאג"מ הנ"ל שכתב להדיא דדבריו אליבא דהרמב"ן (וכבר העירו ע"ז בספר בית דניאל, סי' ז אות ד, עמ' מט-נ, ד"ה וצ"ע, שברמב"ן לא משמע כן, וכ"ה במנחת שמואל - מובא בהערה להלן - בשם הרב עובדיה יוסף שליט"א).
  53. ויתכן שזו כוונתם של כל האחרונים הנ"ל (ולכן זה דוקא בזה"ז), אלא שלא כתבו כן בפירוש.
  54. ויש שישבו השגה זו ואמרו שחזקו חכמים ידי הרוצים לעלות לארץ, אע"פ שלא חייבו בדבר, כדרך שחזקו חכמים את הרוצה ליישב בירושלים אע"פ שאין חיוב בדבר (שו"ת בני בנים שם).
  55. והובא בשמו ג"כ בספר מנחת שמואל, להרב שמואל פנחסי, אה"ע סי' יד, עמ' רנב, סוד"ה אלא שראיתי.
  56. צויין ע"י הרב חיים יואל בלוך שליט"א.
  57. ספר חזון קדומים, משיעורי הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, ירושלים-קדומים תשס"א, שנערכו ע"י הרב ישראל בן שחר שליט"א.
  58. הובא ג"כ בספר בתורתו יהגה, הרב דוד פלק שליט"א, ח"ב, ירושלים תשס"ג, עמ' קנב-קנג (בקצרה); ושם ח"ג עמ' קסב-קסח (ההתכתבות המלאה). אכן, מש"כ שם בח"ב להביא מהשל"ה הקד' (שער האותיות, אות הקו"ף, קדושה (א) אות קיד): "...כי יאמר לי [- שעליתי לארץ מחו"ל] הקב"ה: למה באת ממקום שהיית פטור מזה, ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצוה הזה, מדוע באת לטמא את ארצי? בשלמא הדרים כבר שמה, אין עונשם גדול כל כך... והענין, כי ראוי לאדם להביא את עצמו לידי חיוב מצוה, כדי לקיימנה, אף - על - פי שאין מחויב בה יביא עצמו לידי חיוב" - כאן כ"ז מדבר על מצוות התלויות בארץ, ובעיקר שמיטה ולא על העליה לא"י, שהיא חובה, אא"כ יש סכנת דרכים או שיקולים אחרים כפרנסה וכיו"ב. וכן האלף לך שלמה שציין איננו אומר שאין חובה לעלות לארץ אלא מחמת השיקולים הנ"ל ע"ש.
  59. ר' סקירה כללית על הספר באתר 'ארץ חמדה'; וביקורת-ספרים מסודרת בביטאון 'עלוני ממרא' (כותב הביקורת מצדד כי מצוות יישוב הארץ חיובה - לדעות רבות - מדרבנן).
  60. נדפס בסוף ספר אבני חן, לבנו הרב אברהם יעקב זילברשטיין שליט"א, תשס"ה.
  61. בזמן פירסום המאמר, הוא עוד נקרא: פישמן.
  62. הוצאת מוסד הרב קוק.
  63. בגוף הערך נכנסו דברים שנלמדו מהסעיף החמישי במאמר זה. המאמר מופיע גם בקישור, וכן ניתן לקרא אותו בקובץ Wrrd(וורד)
  64. לדעת המצטט אלמוני תלויה שאלה זו ביחס בין מצות כיבוש הארץ הכללית למצוה הפטית לשבת בארץ וליישבה.
  65. ור' במאמר התגובה של הרב יעקב אריאל שליט"א.
  66. ור' לינק נוסף למאמר זה.