כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
|
|
הכלמת אדם מישראל היא מן החטאים החמורים ביותר שהעובר עליהם אין לו חלק לעולם הבא."ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו - אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ, ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד - הבא על אשת איש מיתתו במה? ואני אומר להם: מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" (בבא מציעא נט, א).דוד הסביר להם בזה, כמה הם לא מרגישים שבדברי התוכחה שלהם כרוכה עבירה קשה של הלבנת פנים שהיא חמורה מהעבירה שהם חושדים אותו בה ובאים להוכיח אותו עליה. ובמקום שיקבלו שכר על מצוותם, הם מאבדים בגללה את חלקם בעולם הבא[1].
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ לאור זאת יובן מה שאמרו חכמים: "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". הלשון "נוח" תמוהה. מתאים היה, לכאורה, יותר לומר "צריך" או "חייב" אדם להפיל עצמו? נקטו חכמים לשון "נוח" - מבאר ה"אור יהל" - כדי ללמדנו כי יודעי אמת מבינים שנוח לאדם לבחור באש הגשמית, מאשר לאבד את חלקו בעולם הבא ולהשרף באש הגדולה של הגיהנום על הלבנת פנים. משל למה הדבר דומה, לאדם שנקלע לתוך בית אפוף להבות ואין באפשרותו להציל עצמו אלא אם כן יעבור דרך אחת משתי להבות, האחת גדולה מאוד והשניה קטנה ביותר. פשיטא שיבחר בקטנה. במצבו, נוח לו יותר לעבור בה, הואיל וסכנתה קטנה מהגדולה. חז"ל באומרם "נוח לו לאדם" נתכוונו לומר לאדם שאם ייקלע לפני שתי דרכים ויהיה עליו לבחור אחת משתים: להלבין פני אדם או להשרף, עליו לבחור במדורה הקטנה שהיא אש של ממש, ולא באש של הלבנת פנים שהיא יוקדת בעוצמה רבה יותר מכבשן האש החושי. הגמרא בכתובות (סז, ב) מספרת על מר עוקבא שבשכנותו היה דר עני. בכל יום רגיל היה מר עוקבא להשליך לו ארבעה זוזים בחור של ציר הדלת. העני מצאם ולא ידע מי הניחם. פעם אחת אמר העני בלבו: אארוב ואראה מי משליך לי את הכסף. אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, וכשהלך לבית העני התלוותה אליו אשתו. כיון שהרגיש בהם העני, יצא ממחבואו כדי לראותם, אבל הם ברחו מפניו. במנוסתם ראו תנור. נכנסו שניהם לתוכו והתחבאו שם. אותו תנור היה לאחר שגרפו והוציאו מתוכו את הגחלים ועדיין חומו עמו. רגליו של מר עוקבא נכוו. אמרה לו אשתו: שים רגלך על רגלי ותינצל מכיון שרגלי לא נכוות. חלשה דעתו של מר עוקבא שרק בו שלט חום האש. ניחמה אותו אשתו ואמרה לו: זכותי גדולה מזכותך, היות ואני נמצאת בתוך הבית, עניים פוגשים אותי ואני מחלקת להם לחם ובשר ומיני מזונות הראויים לאכילה; ואילו אתה נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח ולהכין לעצמם סעודה. שואלת על כך הגמרא: מדוע מר עוקבא ואשתו מסרו נפשם וברחו לתנור? ומשיבה: "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". ועדיין קשה: הרי העני כשרדף אחריהם הביא את הבושה על עצמו מרצונו, ומדוע מסרו נפשם? ברם, מאחר שנקטו חז"ל לשון "נוח" לו לאדם, נמצא שאין מדברים כאן בחיובים, אלא מדובר כאן בנוחיות ובנעימות. והמחפש נוחיות נצחית מעדיף להפיל את עצמו לתנור בוער מאשר לגרום הלבנת פנים.