כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

כל המחוייבים שבועה מן התורה (ואלו הם: א. המודה במקצת הטענה, ב. השומר, כגון שומר חינם שבא בטענת גניבה ואבידה, או שומר שכר שבא בטענת אונסים, ג. מי שעד אחד מעיד כנגדו), נשבעים הם כדי להפטר על ידי השבועה מלשלם. כלומר, שלא התובע נשבע על אמיתות תביעתו, ונוטל את מה שתבע, אלא הנתבע נשבע על אמיתות טענתו, ונפטר על ידי כך מלשלם לתובע.


למדים זאת ממה שנאמר בפרשת השומרים (שמות כב, י): "שבועת ה' תהיה בין שניהם, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ולקח בעליו (את השבועה) ולא ישלם", ודרשו: מי שעליו לשלם - לו שבועה.


ברם, אם הנתבע חשוד שישבע לשקר, הדין הוא שהתובע נשבע על אמיתות תביעתו, ונוטל את מה שתבע.


אם גם התובע וגם הנתבע חשודים שישבעו לשקר, אומרת המשנה: "חזרה שבועה למקומה". ונחלקו הדעות בפירוש הדבר: יש מפרשים, שחזרה השבועה למי שמחוייב בה, כלומר לנתבע, ומתוך שאין הנתבע יכול להשבע - עליו לשלם. ויש מפרשים, שחזרה השבועה לסיני, כלומר לאותה שבועה שהשביע הקב"ה את ישראל בסיני על איסור: "לא תגזול". ומשמעות הדברים, כי עתיד הקב"ה להיפרע ממי שכופר בממון חברו, אך בית דין אינם נזקקים להם, לא לשבועה ולא לפרעון.