כעס: הבדלים בין גרסאות בדף

אמרת חכמים בגנות הכעס: חכם שכועס - משכח את חכמתו.

"ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו... ממשה, דכתיב: ויקצוף על פקודי החיל וגו', וכתיב: ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה וגו'. מכלל דמשה איעלם מיניה". שישים ריבוא מבני ישראל עומדים לפני משה רבם ומצפים לשמוע מפיו הלכות גיעולי כלים אשר שמע מהקב"ה, והוא עומד כנגדם ושותק. במקומו יוצא אלעזר ואומר: "זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה". מיד תולים כל ישראל עיניהם במשה ותמהים תמיהה עצומה: הרי בעל השמועה לפנינו ומדוע ידבר אלעזר במקומו?! ומהי באמת הסיבה? - "כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו".

אין ספק שכעסו של משה במלחמת מדיין היה מוצדק, שהרי תכלית המלחמה היתה לנקום נקמת ה' במדיין. המכשול לישראל היה, כידוע, על ידי בנות מדיין. וכשהחיו את הנקבות נמצאו מביאים את המכשול עמם למחנה. ומדוע יצא הקצף דוקא על פקודי החיל, לפי "שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים". למרות זאת, מאחר וכעס, נסתלקה ממנו חכמתו.

יתר על כן. למשה נאמר במפורש כי כל זמן שאינו מתנקם במדיינים, אינו מת. בגלל זה, אומרים חז"ל, נמנעו בני ישראל מלצאת למלחמה עד שנמסרו בעל כורחם - שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל". אך משה עצמו אינו מתחשב בשום דבר וממהר להוציא את העם למלחמה. הוי אומר שכל זריזותו למלחמה היתה ההיפך הגמור מאיזו שהיא התחשבות בנגיעה עצמית. ידוע שאצל צדיקים אין לשער ערכו ורוממותו של יום אחד של חיים. כאשר שבו מן המלחמה ומשה ראה שהשאירו את הנקבות בחיים, היה עליו לכאורה לשמוח, שכן נמצא שהמלחמה עדיין לא נסתיימה ואם כן יש לו למשה עדיין שהות לחיות. ואף על פי כן: "ויקצוף משה על פקודי החיל... החייתם כל נקבה". הרי לפנינו כעס בטהרת הכוונה לשם שמים ונקי מכל פרור ואבק של נגיעה עצמית. למרות זאת מגלים לנו חז"ל שגם על כעס כזה נשכחו ממנו הלכות געולי כלים.

בימי אבלו של משה נשתכחו שלוש מאות הלכות והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, וכאן עומד בעל השמועה בעצמו ואינו יכול להחזיר שכחתו. וכל כך למה? משום שכעס.

במפרשים מבואר שמה ש"חכמתו מסתלקת ממנו" אין זה בבחינת עונש על עבירת הכעס אלא הוא ענין טבעי. מציאותו של הכעס "שורפת" את חכמתו של הכועס. לכן אין הבדל אם הכעס מוצדק או לא, בכל אופן - "חכמתו מסתלקת".