לא תעמד על דם רעך

From ויקישיבה
Revision as of 09:31, 2 July 2013 by Yeshivaorgil bot (talk | contribs) (קטגוריה:רפואה והלכה לערכי האנציקלופדיה ההלכתית רפואית)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

הגדרת המושג[edit]

החובה מן התורה להציל את הזולת חלה על כל מי שיכול להציל בכל דרך אפשרית, פרט לסיכון עצמי. חובה זו נלמדת ממספר מקורות[1]. המקור העיקרי והמרכזי לחובה זו הוא הפסוק 'לא תעמד על דם רעך'[2]. חז"ל והפוסקים הגדירו מצבים שונים של חיוב ופטור הנוגעים להצלת הזולת.

בערך זה יידונו ההלכות העיקריות הנוגעות להצלת הזולת כפי שהן נובעות מחיוב 'לא תעמד על דם רעך'. פרטי דינים אחרים הנוגעים לנושא זה נידונו בהרחבה בערכים אחרים[3].

פרטי דינים[edit]

חובת ההצלה של הזולת יסוד החיוב להציל את הזולת הוא הלאו של 'לא תעמד על דם רעך', שאם רואה את חברו טובע בנהר, או חיה רעה גוררתו, או ליסטים באים עליו, הרי הוא חייב להצילו[4], שהזהירה התורה מלהתרשל בהצלת נפש אחת מישראל, כשנראהו בסכנה ותהיה לנו היכולת להצילו[5], וכל שיכול להצילו ולא הציל, הרי הוא כאילו הרגו בידיים[6].

יש מי שכתב, שהמציל רוצה לעשות את מעשה ההצלה, ולטרוח הרבה בעבור זה, ואפילו להפסיד ממונו, לא רק על מנת לסייע לזולתו, אלא הוא עושה כן כדי לקיים מצות בוראו, ושכרו גדול מאד[7].

כפיה להציל יש מי שכתב, שמדין תורה כופים על הצלת הזולת, אף שיסוד חיוב ההצלה הוא לאו, ולדעת פוסקים רבים יסוד הכפיה הוא במצוות עשה, הרי שבהצלה יש גם חיוב עשה של 'והשבת לו'[8], ודין זה נכון בוודאי לשיטת הסוברים שכופים גם במצוות לא תעשה[9].

הצלת וודאי או ספק מהלאו של 'לא תעמד על דם רעך' נלמד שיש חיוב מהתורה לא רק להציל במצב שההצלה היא וודאית, אלא גם כאשר יש ספק בהצלה, שמכל מקום חייב מן התורה לטרוח ולנסות להציל[10], שכן החובה היא לחזור על כל הצדדים האפשריים שלא יאבד דם רעך[11], ואפילו אם ההצלה היא בדרך של ספק ספיקא ומיעוט[12].

בסבל למציל חובת ההצלה מוטלת גם במקרה שהמציל עלול לסבול מאי-נוחות וסבל[13].

כשאינו מכבודו של המציל יש מי שכתב, שגם במצות 'לא תעמד על דם רעך' חל הכלל של זקן ואינו לפי כבודו, ולפיכך אם ההצלה כרוכה בפעולה שאינה לפי כבודו, הרי הוא פטור[14]. אך רבים חולקים עליו, וסוברים שבענייני הצלה ופיקוח נפש לא שייך הכלל של זקן ואינו לפי כבודו, ובכלל אין מצות 'לא תעמד על דם רעך' נדחית מפני כבוד הבריות, כיוון שהיא מצווה חמורה[15].

הצלה נגד רצון הניצול חיוב ההצלה מדין 'לא תעמד' חל גם כאשר הניצול מסרב להינצל, בין אם מפני שהוא מסרב לטיפול מוכר, מוכח ומועיל[16], ובין אם הוא רוצה לאבד עצמו לדעת[17].

חובת הצלה בחילול שבת הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף, וכן יחיד הנרדף מפני אנס, מצווה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם[18], והוא-הדין כשרואה אדם נרדף על ידי נחש או דוב, גם כן מצווה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת[19].

חובת הצלה בדבור חיוב ההצלה הוא לא רק במעשה אלא גם בדבור, כגון מי ששמע גויים או מוסרים שמחשבים על זולתו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבליבו, ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמד על דם רעך'[20].

חובת הצלה בהוצאת ממון חובת הצלת הזולת מדין 'לא תעמד' היא גם כאשר הדבר כרוך בהוצאה כספית[21], והתביעה הממונית מצד המציל מתייחסת להוצאות שהיו לו לצורך ההצלה, שעליהן הוא זכאי לפיצוי מלא[22]. אך מכל מקום עצם פעולת ההצלה צריכה להיעשות בחינם, כמו כל מצווה שהחיוב הוא לעשותה בחינם[23].

חובת שיפוי הוצאות אם המציל הוציא הוצאות כדי להציל, חייב הניצול לפרוע לו מה שהוציא, כי אין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו במקום שיש לניצול כסף[24].

אם ההצלה היתה במהלך שעות העבודה של המציל, הרי מעיקר הדין הוא זכאי לתשלום כפועל בטל עבור הזמן שהקדיש להצלה[25]. אם ניתן למציל רשות בית דין, או אם היה צורך בפעולה מהירה, ולא היה פנאי לקבל רשות בית דין, זכאי המציל לקבל פיצוי מלא עבור הפסד שעות העבודה המיוחדת לו, ולא רק כפועל בטל[26].

חובת השיפוי מוטלת על הניצול בלבד, ואין יורשיו מחוייבים בכך[27].

בדיני המזיק לרכוש של הזולת במהלך הצלת אדם - ראה ערך פקוח נפש

העונש על הנמנע מלהציל מי שנמנע מלהציל את חברו, לא ניתן להטיל עליו עונש בידי אדם, שאין לוקים על לאו זה, כי הוא לאו שאין בו מעשה[28], ולא ניתן לחייבו לפצות את הנפגע, או לחייב את יורשיו, ועונשו בידי שמים[29].

סיכון עצמי לצורך הצלה נחלקו חז"ל והפוסקים אם חובת ההצלה מדין 'לא תעמד' היא גם במצב של סכנה או ספק סכנה למציל אם לאו, ומסקנת רוב האחרונים, שאין אדם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה[30].

יש מי שכתב, שאמנם לאו זה איננו שונה מכל הלאווין האחרים בתורה בכך שאיננו חייב להכניס עצמו לסכנה על מנת להימנע מאיסור לאו זה, אבל בכל זאת מותר לו להכניס עצמו בספק סכנה כדי להינצל מלאו של 'לא תעמד', מה שאין כן בשאר הלאווין, שאסור להכניס עצמו לספק סכנה[31].

חיובים נוספים מדין 'לא תעמד'[edit]

יש חיוב מיוחד מהלאו הזה להציל את הנרדף מיד הרודף אחריו להורגו[32], והוא דין מיוחד בכך שמותר להרוג את מי שמבקש לעבור את העבירה בטרם ביצע אותה, בעוד שבכל העבירות האחרות אין מענישים על הכוונה אלא על המעשה בלבד[33].

יש חיוב מיוחד מהלאו הזה לפדות שבויים, שהם עומדים בסכנת נפשות[34].

יש חיוב מיוחד למי שיודע ללמד זכות על אדם שנידון בבית דין ליהרג, שיבוא ויעיד לטובתו, והרי זה הצלת נפשות, ומפסיק אפילו עבודה בבית המקדש בשביל כך[35].

רקע אתי[edit]

"השומרוני הטוב" בעולם הרחב מוכרת התביעה המוסרית המוטלת על אדם להציל את זולתו בשם "השומרוני הטוב"[36], אך במרבית מדינות העולם אין הכרה מוסרית זו מעוגנת בחוק כחובה, ואינה ברת-ענישה.

הגישה המוסרית-משפטית האנגלו- אמריקאית יתר על כן, התפיסה המשפטית-מוסרית האנגלו-אמריקאית שוללת הטלת חובה פוזיטיבית להצלת נפשות, ובעיקר בכל הנוגע לכל אדם מזדמן מול מצב של סכנת חיים של הזולת[37]. עוד יש לציין כי בחוק האמריקאי אין חסינות למציל מפני נזקים שהוא עשוי לגרום לרכוש הזולת במהלך ההצלה[38].

דיון אתי רחב התעורר בארה"ב בשנת 1964 בעקבות אירוע שבו הותקפה אשה בניו-יורק, נחבלה ונדקרה פעמים רבות במשך כ-40 דקות, עד שמתה מפצעיה. בחקירת המשטרה לאחר מכן התברר כי במהלך האירוע שמעו לפחות 38 שכנים את זעקותיה לעזרה, ואף אחד לא פנה לסייע לה, ואפילו לא פנה אחד מהם לכוחות הצלה על מנת לסייע לאותה אשה[39].

גישות מוסריות-משפטיות במדינות אחרות החוק הפלילי הרוסי משנת 1960 (סעיף 127) קבע כעבירה את ההימנעות מהגשת עזרה לאדם במצב של סכנה, כאשר העזרה נחוצה באופן מיידי, וללא סיכון רציני למסייע או לזולתו.

גם בחוק הפלילי של צרפת משנת 1945 (סעיף 62) יש חובה דומה.

רקע משפטי[edit]

חובת הצלה בחוק עד שנת 1998 עד לחקיקת חוק "לא תעמוד על דם רעך"[40] היתה חובה משפטית להגיש עזרה ולהציל מסכנה רק לארבע קבוצות באוכלוסיה:

הורים ביחס לילדיהם[41]; כבאים באירוע של נזק לגוף ולרכוש[42]; נוהג ברכב ביחס לנפגע בתאונת דרכים[43]; ובמהלך אסון ציבורי[44].

חוק "לא תעמוד על דם רעך" בשנת 1998 נחקק בכנסת חוק המחייב כל אדם להציל את זולתו במצבים ובתנאים שהוגדרו בחוק[45].

נספח - חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998[46]

1.

  1. חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.
  1. המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה "רשויות" - משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

2.

  1. הוראות סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, יחולו גם כאשר המזכה פעל מכוח חובתו על פי הוראות סעיף 1.
  1. בית המשפט רשאי לחייב את מי שגרם לסכנה שהניצול נקלע אליה, לרבות את הניצול עצמו אם גרם לסכנה זו, לשפות את מי שהושיט עזרה בהתאם לחובתו לפי הוראות סעיף 1 על ההוצאות והתשלומים הסבירים שהוציא.

3.

בכפוף להוראות סעיף 2@, אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין.

4.

העובר על הוראות סעיף 1 לחוק זה דינו - קנס.

5.

שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה.

6.

תחילתו של חוק זה בתום 90 ימים מפרסומו.



דברי ההסבר לחוק לא תעמוד על דם רעך[47]

הצעת חוק זה מקורה בצו התורה הקובע הלכה מוסרית גדולה "לא תעמוד על דם רעך אני ה'" (ויקרא יט טז). ובגמרא במסכת סנהדרין פורשה הלכה זו בצורה מוחשית: "מנין לרואה את חברו טובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך".

יתר על כן: בתלמוד שם למדים מפסוק זה שעל האדם להציל את חברו גם אם הדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות פרטיות מצידו, וכך נפסק להלכה ברמב"ם ב"יד החזקה" בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק א הלכה יד). ובטור חושן משפט (סימן תכו סעיף א) הוסיף כי במקרה שיש לניצול ממון הוא חייב לשלם למציל (הלכות אלה פורטו בדרך שיטתית בספרו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה פרופ' נחום רקובר, "עושר ולא במשפט", עמ' 194-175).

הצעת חוק זה באה, איפוא, לעגן הלכה יהודית זו בחוק המדינה ואף לשתף את המדינה באחריות-על ויישום של עקרונות מוסריים אלה, הן בתחום ממוני - בקביעה כי אם אין לניצול אפשרות לשלם למציל תשא המדינה בהוצאות ההצלה, והן בתחום הענישה - בקביעה כי מי שיימנע ביודעין מלהגיש עזרה לנפגע הנמצא בסמוך לו צפוי לעונש של עד שנת מאסר.

אמנם אין מקובל בדרך כלל להעניש על עבירה המתבצעת באופן פסיבי ב"שב ואל תעשה", אך דומה כי "עמידה על הדם" באפס מעשה אינה רק עמידה פסיבית אלא יש בה בטוי בוטה וחמור להתנכרות ולזלזול בחיי אדם, ולפיכך ראויה היא לענישה הולמת במידת הצורך.

הערות לחוק אף שכוונת מציע-החוק היתה לעגן מצווה מן התורה בחוק האזרחי במדינת ישראל, ישנם הבדלים אחדים בין דין תורה לבין סעיפי החוק:

סעיף 1@. בדיני ישראל קיימת חובת הצלה מדין 'לא תעמד' גם אם לא מדובר באירוע פתאומי, גם אם לא מדובר בסכנה חמורה ומיידית, וגם כאשר מדובר בסכנה לשלמות נפשית ולאו דווקא גופנית. יש אף הסבורים שקיימת חובת "הצלה" מהפסד ממוני ולא רק בפגיעה גופנית. כמו כן על פי דיני ישראל חלה חובת ההצלה גם כאשר הניצול מתנגד, בעוד שחוק הכנסת לא מתייחס למצב זה.

סעיף 1@. בדיני ישראל יש מחלוקת אם חובת ההצלה חלה גם כאשר המציל מסתכן במידה מסויימת אם לאו. אמנם להלכה דעת רוב הפוסקים שאין חובה להציל את הזולת בנוכחות סיכון או אפילו ספק סיכון למציל.

סעיף 1@. בדיני ישראל יש חובה על המציל לטרוח ולשכור אחרים עד שההצלה תצא לפועל. לא די בהודעה סתמית לרשויות לפטור עצמו מחובת ההצלה.

סעיף 2@. בדיני ישראל חובת השיפוי חלה על הניצול, בין אם גרם לסכנה ובין אם לאו. אין אפשרות הלכתית להטיל חובת תשלום על צד שלישי שגרם לסכנה, שהרי גרמא בנזיקין פטור.

סעיף 4. לפי דיני ישראל אין עונש בידי אדם על העובר על מצות 'לא תעמד על דם רעך'. אכן, העובדה שאין ענישה בידי אדם לא הופכת את החיוב להצלה ואת האיסור להימנע מהצלה לאקט מוסרי בלבד; חובות אלו הן משמעותיות ביותר מבחינה הלכתית-דתית-משפטית, והיעדר הענישה בידי אדם נובעת רק מכללי הענישה המיוחדים של ההלכה. יחד עם זאת יש אפשרות לבית הדין או לשלטון להעניש שלא על פי דין מכוח הוראת שעה[48].



חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979

5.

  1. מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שיהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות העניין.
  1. לעניין החיוב בפיצויים לפי סעיף קטן @ דין מי שנכסיו שימשו לשמירת הערכים האמורים כדין מי שעשה פעולה לשמירתם.
  1. אין חובת שיפוי או פיצוי לפי סעיף זה על זוכה שהתנגד לפעולה או לשימוש בנכסים או לשיעור ההוצאות או שהיתה לו סיבה סבירה להתנגד להם, זולת אם הפעולה או השימוש בנכסים היו לשמירה על חייו, שלמות גופו או בריאותו.



הערות שוליים[edit]

  1. ראה ע' פקוח נפש הע' 139 ואילך.
  2. ויקרא יט טז.
  3. ראה ערכים סכון עצמי; פקוח נפש; רופא. וראה עוד במאמר - Kirschenbaum A, Dine Israel 7:7, 1976.
  4. תו"כ קדושים פרשתא ב, פ"ח; סנהדרין עג א. וראה פסקי דין רבניים, ה, עמ' 152.
  5. סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רצז; רמב"ם רוצח א יד; סמ"ג לאווין קסה; ס' החינוך מ' רלז; טושו"ע חו"מ תכו א. ואם לאו זה כולל גם מצב של הצלה מהפסד ממון ללא סכנת חיים - ראה סהמ"צ לרמב"ם ל"ת רצז. וראה מה שכתב על כך במשך חכמה ויקרא יט טז; תו"ש עה"פ; מרגליות הים סנהדרין עג א; שו"ת באר משה ח"ח סי' נט.
  6. או"ה כלל נט דין לח.
  7. ראה שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' רד.
  8. Kirschenbaum A, J Religious Ethics 8:204, 1980.
  9. ראה הפלאה כתובות מט ב; חיד' רעק"א כתובות שם. וראה באריכות בדיני כפיה הנוגעים להצלה ולרפואה בע' הסכמה מדעת הע' 87 ואילך.
  10. ר"ן סנהדרין עג א. וראה שו"ת שבט הלוי ח"א סי' ס.
  11. ראה רש"י סנהדרין שם ד"ה קמ"ל.
  12. שו"ת שבט הלוי שם.
  13. ראה מג"א סי' רכו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' ט אות א. וראה להלן הע' 30 ואילך, כאשר ההצלה כרוכה בסיכון למציל.
  14. חכמת שלמה, חו"מ סי' תכו.
  15. מלא הרועים ע' כבוד הבריות אות כה; כלי חמדה, פר' תצא, כב א, אות ה-ו; נפש חיה סי' יג; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ז; הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז, קונט' רפואה בשבת, פי"א.
  16. מור וקציעה, או"ח סי' שכח. וראה ע' הסכמה מדעת הע' 107 ואילך, בגדרי החובה להציל חולה למרות סירובו.
  17. כלי חמדה, פר' תצא, סי' ו, אות ב; הגרש"י זוין, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' צו; שו"ת אגרות משה, חיו"ד, ח"ב, סי' קעד, ענף ג; שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון סי' ה אות לד; מרגליות הים, סנהדרין עג א, או"ק יב. וראה ע' אבוד עצמו לדעת, הע' 120 ואילך.
  18. טושו"ע או"ח שכט ח.
  19. מ"ב שם סקי"ח.
  20. רמב"ם רוצח א יד.
  21. סנהדרין עג א; רמב"ם רוצח א יד; טושו"ע חו"מ תכו א. וראה להלן הע' 24 ואילך, בחובת השיפוי. וראה באריכות בע' פקוח נפש הע' 205 ואילך.
  22. ראה רמב"ם גזלה ואבדה יג יט; טושו"ע חו"מ רסז כו.
  23. ראה תוס' ב"מ לא ב ד"ה אם, בדין השבת אבדה.
  24. יד רמה ומאירי, סנהדרין עג א; רא"ש סנהדרין פ"ח סי' ב. וראה באריכות מקורות נוספים ותנאים נוספים בע' פקוח נפש הע' 205 ואילך.
  25. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' השבת אבדה, עמ' פב ואילך.
  26. ראה רא"ש ב"מ פ"ב סי' כח, בעניין השבת אבדה.
  27. ראה רא"ש סנהדרין פ"ח סי' ב.
  28. רמב"ם רוצח א יד; ס' החינוך מ' רלז.
  29. ראה שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' סג.
  30. ראה באריכות בע' סכון עצמי הע' 84 ואילך.
  31. שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד; טעמו - מאחר דעל כל פנים תינצל נפש מישראל, והוא לפי מה שפירש"י בסנהדרין דף עד ד"ה סברא.
  32. תו"כ קדושים שם; סנהדרין עג א; רמב"ם רוצח א טו.
  33. ראה מו"נ ח"ג פ"מ. וראה ע"פ 496/73 אפנג'ר נ' מדינת ישראל פ"ד לג# 141, ובסעיף המתוקן של חוק העונשין התשל"ז-1977, סעיף 34י. אכן לפי חוק הכנסת יש רק הכרה בדין רודף לעניין הגנה מפני אישום פלילי, בעוד שלפי התורה הצלת נרדף מיד רודף היא חובה. וראה עוד בנידון בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', תק-על 99# 458.
  34. רמב"ם מתנות עניים ח י; טושו"ע יו"ד רנב ב. וראה ב"ב ח ב.
  35. רש"י יומא פה רע"ב.
  36. סיפור השומרוני הטוב מובא בספרות הדתית הנוצרית. על פי המתואר שם, תקפו גנבים עובר-אורח אחד, לקחו את רכושו, והכו אותו כמעט עד מוות. השומרוני נחלץ לעזרתו, וטיפל בו במסירות. יש לציין כי בסיפור זה לא היה שום סיכון או הוצאה כספית מצד השומרוני.
  37. ראה - י. לוי וא. לדרמן, עיקרים באחריות פלילית, תשמ"א, עמ' 155; א. בן-שלמה, חוב' אסיא, נג-נד, תשנ"ד, עמ' 67 ואילך; Hall, General Principles of Criminal Law , 2nd ed, 1960, pp. 8-10.
  38. ראה - Gregory CO, In: Ratcliffe JM (ed), The Good Samaritan and the Law , Garden City, New York, 1966, pp. 23-41; Kirschenbaum A, J Religious Ethics 8:204, 1980.
  39. ראה תיאור וניתוח האירוע - Kirschenbaum A, Dine Israel 7:7, 1976.
  40. ראה נוסח החוק והדיון בו בנספח לערך זה.
  41. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ס"ח 120.
  42. חוק שירותי כבאות, התשי"ט-1959, סעיפים 20-24.
  43. תקנות התעבורה, התשכ"א-1961, סעיפים 144, 146.
  44. חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 491. וראה מאמרו החריף של הגרצ"י קוק, לנתיבות ישראל ח"ג עמ' רמט-רנ, על "כי יש חוק נורא ואיום כזה אשר בו אין שום דבר המחייב אדם לבוא לעזרת חבירו ולהצילו".
  45. ראה בנספח לערך זה.
  46. נתקבל בכנסת ביום כח סיוון תשנ"ח (22.6.1998), ס"ח 1670, ו' בתמוז תשל"ח (30.6.1998), עמ' 245.
  47. חה"כ חנן פורת, פורסם בהצעות חוק 2398 מיום ד ניסן תשנ"ה (4.4.1995) עמ' 456.
  48. ראה יבמות צ ב; סנהדרין מו א; רמב"ם מלכים ג י; טושו"ע חו"מ כז ב. מחקר השוואתי של חוק לא תעמוד על דם רעך למשפט העברי - ראה נ. הנדל, מחקרי משפט טז:229, תשס"א. וראה עוד מאמרו של מ. הלפרין, אסיא סה-סו, תשנ"ט, עמ' 6-5. לשאלת יעילות החוק - ראה א. יעקב, עיוני משפט כד:605, תשס"א. וראה עוד ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עופרה גלעד תק-על 99# 1381, בעמ' 1388.