לשון הרע

From ויקישיבה
Revision as of 07:49, 29 July 2012 by טישיו (talk | contribs) (מאמרי חז"ל)
Jump to navigation Jump to search

לשון הרע הוא דיבור בגנות הזולת. המספר בגנות הזולת, אפילו אם הדברים הם דברי אמת, עובר על איסור "לשון הרע".
אם כלול בדברים דברי שקר, המספר אותם נקרא "מוציא שם רע".
כשם שאסור לספר לשון הרע, כך אסור לשומעו, וכל שכן לקבלו. בחז"ל מובא, כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת זה שעליו דיברו.

חומרת האיסור

מצוות "לא תעשה" הקשורות ללשון הרע הן: א. לא תלך רכיל בעמיך (ויקרא יט, טז); ב. לא תשא שמע שוא (שמות כג, א); ג. השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות (דברים כד, ח); ד. לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד); ה. השמר פן תשכח את ה' אלהיך (דברים ח, יא); ו. לא תחללו את שם קדשי (ויקרא כב, לב); ז. לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט, יב); ח - ט. לא תקום ולא תטור (ויקרא יט, יח); י. לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת (דברים יט, טו); יא. לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כג, ב); יב. לא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר יז, ה); יג. לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז); יד. ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט, יז); טו. כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב, כא); טז. לא תחניפו את הארץ (במדבר לה, לג); יז. לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד).

מצוות עשה הקשורות ללשון הרע הן: א. זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כד, ט); ב. ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח); ג. בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו); ד. כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו (ויקרא כה, לה); ה. הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז); ו. ובו תדבק (דברים י, כ); ז. ומקדשי תראו (ויקרא יט, ל); ח. מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב); ט. וקדשתו (ויקרא כא, ח); י. כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יב); יא. את ה' אלהיך תירא (דברים י, כ); יב. ושננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (דברים ו, ז); יג. מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז); יד. והלכת בדרכיו (דברים כח, ט).

מי שאינו נזהר בלשונו ומספר לפעמים לשון הרע על הזולת חוטא, כאמור, בעבירה חמורה. אולם אלה אשר רגילים תדיר לדבר בגנותם של אחרים, גדול חטאם וחמור לאין ערוך. בהרגלם הרע הם מוכיחים כי בזדון לב הם גם מזלזלים ומתעלמים ממצוות ה' יתברך - והם הנקראים בפי חכמינו "בעלי לשון הרע". על "בעלי לשון הרע" קובע התלמוד (ערכין טו, ב) כי חטאם גדול מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - שהן העבירות החמורות ביותר.

בחז"ל מובא: "המספר לשון הרע מגדיל עוונותיו עד לב השמים", ומבאר החפץ חיים, כי כל מילה ומילה של לשון הרע היא חטא ועבירה בפני עצמה. שיחה שלמה של לשון הרע אינה רק עבירה אחת; צא וראה, אדם הרגיל בדיבור עשר מילות לשון הרע ביום ואינו נוצר לשונו, אוסף לחובתו במהלכה של שנה אלפי עבירות - כמספר המילים האסורות שהוציא מפיו. וידועים דברי חז"ל שאמרו, "כל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". יוצא מכך, כי אדם שיש עליו כמה אלפי מקטרגים, בגין חטאיו, עלולים הם להיות מרובים מזכויותיו ולהכריע את הכף לחובתו בדין של מעלה.

בספר "חובת הלבבות" (שער הכניעה ז) מובא: כשאדם מגיע לפני בית דין של מעלה, פותחים לפניו ספר שבו רשומים כל המעשים שעשה בימי חייו - זכויות כחובות. ביום חשבון, ימצאו רבים כי בספרם נרשמו לזכותם מעשים טובים שהם כלל לא עשו. לתמיהתם, ייענה להם: "אלה הן הזכויות שנלקחו מאנשים שדברו עליכם רעה וניתנו לכם בשל כך". מאידך, לאותם אנשים אשר ימצאו כי איבדו זכויותיהם ונמחקו מספרם ייאמר, כי "מעשיכם הטובים נרשמו לזכותם של אלה אשר דברתם בגנותם". בדומה לכך, יהיו אנשים שימצאו כי בספר רשומים לחובתם מעשים רעים שהם מעולם לא עשו, וגם להם ייאמר כי "אלה הם חטאיהם של אחרים שאתם דברתם בגנותם ועל כן נרשמו לחובתכם".

אדם שגורם שבגינו ובסיבתו ידברו לשון הרע, עובר על איסור "אבק לשון הרע". כגון: המרבה לספר בשבחו של חברו, עובר באיסור אבק לשון הרע, שמתוך ריבוי השבחים עלולים השומעים להזכיר גם את גנותו. וכן: מי שאומר לחברו: "איני רוצה לספר לך מה אירע ומה היה עם פלוני", עובר באיסור אבק לשון הרע, שעל אף שלא סיפר הלה דבר בגנות חברו, אף על פי כן משתמעת מדבריו גנותו של אותו פלוני. יש אומרים, שאף המשבח את חברו בשבח שיכול לגרום לו הפסד, עובר באיסור אבק לשון הרע, כגון: המפרסם ברבים את שלמותו של פלוני במידת הכנסת אורחים, הרי זה אבק לשון הרע, לפי שעל ידי זה יתלקטו אנשים ריקים ופוחזים ויסורו אל אותו מכניס אורחים ויכלו את ממונו. אבק לשון הרע הוא אחד משלוש עבירות שאין אדם ניצול מהן בכל יום.

בגמרא מובא: "כיון דאשתמע ליה לישנא בישא, לא מש מליביה", כלומר: אדם ששמע לשון הרע, הדברים נכנסים ללבו ונקבעים בנפשו, עד שגם אם ירצה המספר לעקור את דבריו ולדבר על לב השומע לבל יאמין לו - לא ייעקר הרושם שהשאירו דבריו הראשונים. כלל גדול הוא בתורת נפש האדם: הרושם הראשון נחרת כה עמוק עד שקשה מאוד - אם בכלל אפשרי - לעוקרו לחלוטין.

אל יחשוב האדם שביד המספר לשון הרע לעקור את דבריו הרעים שדיבר על חברו, או שיהיו הדברים נשכחים מלב השומע. הדברים נכנסים לאוזני השומע וחודרים לנבכי נפשו כגחלי רתמים, ושם הם מוסיפים לבעור ימים רבים. אם למשל סיפרו לו שפלוני הוא עצלן, אפילו אם בעיניו יראה במשך שנים רבות שהלה זריז הוא, די לו לזריז להכשל פעם אחת בזריזותו, כדי לעורר בזולתו מחשבה שאולי באמת עצלן הוא כעדות שנמסרה לו שנים רבות קודם לכן.


על הפסוק בתהלים: "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים" מובא במדרש, כי רותם הוא עץ שכאשר מדליקים אותו הוא בוער ימים רבים. מסופר שם על אב ובנו שעברו דרך יער והדליקו שם מדורה מעצי רתמים. כעבור מספר שנים בדרכם חזרה לביתם עברו שוב דרך אותו היער ומצאו שהמדורה שהדליקו עדיין בוערת, שכן כוחם של עצי רתמים לבעור זמן ארוך ביותר. זוהי כוונת הכתוב: "חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים". לשון הרע - המשול לחץ שנון שהורג למרחקים - חודר כה עמוק לנבכי נפשו של השומע ואינו נמחה גם לאחר זמן רב, כגחלי רתמים שבוערים גם לאחר זמן רב.

החפץ חיים מונה שלושים ואחת מצוות מן התורה - 17 מצוות "לא תעשה" ו - 14 מצוות "עשה" - שהמדבר או השומע לשון הרע יכולים להיכשל ולעבור עליהן. מניין זה מתייחס אמנם לתנאים ונסיבות שונות, אך בכל מקרה מביא דיבור לשון הרע לידי עבירות רבות - בהן חוטאים המדבר או השומע או שניהם יחד.

כללי לשון הרע (מספר חפץ חיים)

א. אסור לספר רע על חבירו, בין בפניו בין שלא בפניו כלל ג א, בין שהסיפור אמת וכ"ש אם הוא שקר כלל א א, בין בדרך עראי וכ"ש בתמידות - שאז אין לו חלק לעוה"ב כלל א ד, בין מרצונו ובין שהפצירו ממנו לספר, אף אם אינו אומר את שם חבירו בפירוש וממילא יבינו או שיוודע אח"כ כלל ג ד, ואף אם אין מתכוין לגנותו כלל ג ז. וכל זה, אף אם משער שלא יבוא לשום אדם עי"ז שום היזק או בזיון, ואפילו לא יקבלו השומעים את דבריו כלל ג ו. וחייב למסור על קיום לאו זה כל ממונו כלל א ו, וכ"ש כבודו כלל א ז.

ואין נ"מ אם הסיפור הוא גנות גדול או קטן לחבירו, ואם מגנהו בעוונותיו או במעשי אבותיו כלל ד א, ואפילו בעוון שהרבה נכשלים בו כביטול תורה כלל ד ב. ואם רוצה להפרישו מעבירה יוכיחו בצנעא כלל ד ד, ואם יודע שלא יקבל הימנו, אם יש ב' עדים יאמר לדייני העיר או לקרוביו של החוטא שיוכיחוהו כלל ד ה. אבל מי שפורק עומ"ש או מומר לדבר אחד תמיד במזיד הוא רשע גמור, מותר לספר גנותו ברבים כלל ד ז, וכן מי שלא שמע לקול בית דין בדבר שהוא קום ועשה כלל ד ח.

אע"פ כן, מי שרואה באדם אחר מדה מגונה, מצווה לו לספר לבנו ולתלמידיו שלא יתחברו עמו, אם כוונתו רק לשמרם מחטא ולא לגנותו כלל ד י. וכן אסור לספר על חבירו שאינו חכם או עשיר או גבור כ"כ, אם יכול לבוא לו היזק עי"ז במסחר או בשידוכין וכיו"ב כלל ה ג, וכ"ש שאינו חכם בתורה כ"כ אפי' אם זה אמת כלל ה, ד. וכן אסור לבזות חפציו של אדם אם יוכל להזיקו כגון לומר על חנווני שהסחורה שלו אינה טובה כלל ה ח.

ב. באבק לה"ר, היינו דבר שמשתמע לשני פנים כגון יש אור בבית פלוני תמיד, יש שהתירו לומר בפני שלושה, שאז ודאי יתפרסם וא"כ וודאי לא יאמרו באופן גנאי כלל ב ב. וכן כל שאומרו באופן שאינו גנאי ולא היה בוש לומר בפניו באופן זה, מותר כלל ג ב. ובסתם לה"ר, האיסור מתרבה לפי מנין השומעים כלל ב א.

ג. י"א שמי ששמע באיסור או בהיתר לה"ר שנאמר בפני שלושה או יותר, שאינם יר"ש, ואינן מאוהביו של מי שסיפרו עליו, ולא הזהיר המספר להסתירו כלל ב ז, וא"כ הדבר יתפרסם ממילא, וסיפר אחד מהם לאחרים בדרך אקראי ולא בכוונה לגנותו ולפרסם הדבר, ולא הוסיף או הטעים בו כלום כלל ב ט, ובאותה העיר עצמה כלל ב ד, ומספר ליר"ש שלא יאמין הדבר בוודאי לאמת כלל ב י, לא עבר על לה"ר כלל ב ג. וי"א שאף בדרך אקראי אסור, אלא אם נתגלגל זה הענין בדרך אגב בתוך דיבורו. אבל מי ששמע ממנו, אסור להאמין לחבירו שכבר נתפרסם הדבר בפני שלושה, ולכן אסור לו לפרסמו כלל ג ג. ויש חולקין על כל זה, ויש להתרחק מאוד מקולא זו שכמעט אין לה מקום במציאות כלל ב י.

ד. כלל גדול בעניינים אלו: חייב אדם לדון חבירו לכף זכות, ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה אצלו כמו ספק. וכ"ז בחבירו בינוני, אבל בחבירו יר"ש חייב לדונו לכף זכות אפילו הדבר נוטה לכף חובה כלל ג ז. וכן הדין כששומע רע על חבירו הן במילי דשמיאכלל ו ז-ח והן במילי דארעא, שלא יאמין הדבר כלל ו ט, ואפילו אם יש ב' עדים כשרים, כל שאינו בב"ד, כלל ז ג או שיצא הקול כלל ז ד. ולמיחש מבעיא כלל ו י. אבל מי שמוחזק לרשע שעובר בשאט נפש על איסורים מפורסמים, מותר להאמין עליו לה"ר כלל ז ה.

ה. אם רוצה לעשות עם חבירו שום עסק וכיו"ב, מותר לדרוש על מהותו וענינו, כיון שמתכוין לצורך, ויודיע למי ששואל ממנו, שמתכוין לצורך כדי שלא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול כלל ד' י"א.

ו. מי שעבר וסיפר לה"ר, אם קיבלו השומעים את דבריו והגיע עי"ז היזק לחבירו חייב לפייסו וגם לעשות תשובה, ואם לא נגרם היזק או צער לחבירו, די בתשובה בינו למקום כלל ד יב.

ז. אסור לקבל לה"ר בלבו כלל ו א, ואפילו לשמוע הלה"ר לבד אסור, אם לא שהוא נוגע לו להבא כלל ו ב, ולכן כשבא חבירו לספר לו ישאל אותו אם זה נוגע לי להבא או שאוכל לתקן הדבר כלל ו ג. וכן מותר אם על ידי השמיעה יכול להוכיח לפני המספר או השומעים שהדבר שקר כלל ו ד. ואם נמצא בחבורה שמספרים לה"ר, ולא ידע מתחילה שרגילים לספר לה"ר כלל ו ו, ולא יקבלו תוכחתו, אם יכול לילך משם מה טוב, ואם לאו יניח אצבעו באזנו, ואם לא יכול כלל כגון מחמת הבושה, יחליט בעצמו שאינו מאמין ולא יהיה ניחא ליה בסיפור הדבר וגם לא יראה שום הסכמה לדבר כלל ו ה.

ז. אם ראה בעצמו שאחד עשה עוולה לחבירו, והוכיחו ולא קיבל הימנו, מותר לספר הרע כדי לעזור לעשוק ולגנות הרע בעיני הבריות, אם אין לו שום עצה אחרת, ובלבד שלא יגדיל המעשה ממה שהיה, ואך אם משער שיבוא עי"ז התועלת כלל י א-ד.

ח. אבק לה"ר כיצד? שאומר דבר שמבינים ממנו רע על פלוני, כגון אל תדברו מפלוני איני רוצה להודיע מה עשה כלל ט א. וראה לקמן בהלכות רכילות.

הלכות רכילות

א. איסור המרכל על חבירו הוא שהוא הולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני עליך או כך וכך רוצה לעשות לך כלל א ב, ועי"ז מעורר מחלוקת ושנאה ביניהם. ואפילו אם כוונתו אינה לשם כך כלל א ג. ולא מבעי אם היו אוהבים זה לזה לפני כן, אלא אפילו כבר היו שונאים זה לזה מאוד רכיל מיקרי כלל א ד. ואיסור זה הוא בין בפניו ובין שלא בפניו של מי שספרו עליו, כלל ג א, וכן אם אומר בפני אדם שלישי שעשו לאדם אחר רע ועי"ז הגיע לאוזניו כלל ג ג.

ב. והכלל הוא כמו בלה"ר, שאסור אפילו הוא אמת, ואפילו הפצירו בו, ואפילו במקום שאם לא יאמר יהיה לו הפסד או בזיון כלל א ו-ז, ואפילו אינו אומר שם העושה בפירוש וממילא נתודע לו השם או שגילה לו מי עשה לו דבר פלוני כלל א ט. ובכלל איסור זה להזכיר מחלוקת או שנאה ישנה שלהם כלל א י.

ד. כשם שאסור לקבל או אפילו לשמוע לה"ר כך אסור לקבל או לשמוע רכילות כלל ה א. אבל לצורך שלא יזיקו מותר לחקור אחריו כדי להשמר ממנו כלל ה ג, אבל לא יאמין הדברים רק למיחש מבעי כלל ה ד. אבל שלא לצורך, איסור גמור לדרוש אצל חבירו מה אמר חבירו עליו כלל ה ה. ואם כבר קיבל רכילות תקנתו שיוציא הדברים מלבו ולא יאמינם כלל ה ז.

ה. בכלל אבק רכילות, שאומר שתקו איני רוצה להודיע מה ארע כלל ח א, וכן אם מספר שבח חבירו בפני שונאו, או בפני מי שיתרעם עליו על זה כגון שתתרעם עליו אשתו שחילק הרבה צדקה כלל ח ב. ולהרבות בסיפור שבחו אסור אפילו שלא בפני שונאו כי עי"ז יבואו לגנותו לומר "חוץ ממדה רעה זו שיש לו". וכן אסור לספר שבח חבירו ברבים, אא"כ חבירו הוא צדיק גמור שאי אפשר לספר בגנותו. וכן אסור לגלות סוד שאמר לו חבירו דרך סתר כלל ח ה.

מאמרי חז"ל

מתוך בבלי ערכין יד ב:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא, מאי דכתיב (תהילים קכ ג) מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה, אמר לו הקב"ה ללשון כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. ופרש"י: מה יתן לך ומה יוסיף לך. עוד הקדוש ברוך הוא שמירה שלא תספר לשון הרע: האומרים ללשוננו נגביר. כמי שאומר מי אדון לנו דכופרים בעיקר.

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהילים יב ה) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ. ופרש"י, האומרים ללשוננו נגביר. כמי שאומר מי אדון לנו דכופרים בעיקר.

ואמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהילים עג ט) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן, כתיב הכא אותו אצמית וכתיב התם (איכה ג נג) צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי.

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהילים קא ה) מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל, אל תיקרי אֹתוֹ לֹא אוּכָל אלא אִתּוֹ לֹא אוּכָל, ואיכא דמתני לה על גסי הרוח.

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה [לשר של] גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נדוננו, שנאמר (תהילים קב ד) חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים, אין חץ אלא לשון שנאמר (ירמיה ט ז) חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה, ואין גבור אלא הקב"ה שנאמר (ישעיה מב יג) ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, גחלי רתמים היינו גיהנם.

אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנא' (משלי טו ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר (ירמיה ט ז) חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, ואין עץ אלא תורה שנאמר משלי ג יח עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר (משלי טו ד) וסלף בה שבר רוח. רבי אחא ברבי חנינא אומר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר (תהילים יב ד) יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת, אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר (משלי טו ד) וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ. ופרש"י, כרתו. לשון כרת. הי מינייהו מפקא. הא בכולהו כתיב גדולות הלכך כולהו אתו.

תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכתיב בעבודת כוכבים (שמות לב לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, בגילוי עריות כתיב (בראשית לט ט) וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, בשפיכות דמים כתיב (בראשית ד יג) גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא, גדולות אימא תרתי הי מינייהו מפקא, במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו. ופרש"י, לישנא תליתאי. זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו לגלות לו סוד. לאומרו. לרכיל עצמו שמתוך מריבה שנופלת בין השנים הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל שההרג בא על ידו.

א"ר חמא ברבי חנינא מאי דכתיב (משלי יח כא) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וכי יש יד ללשון, לומר לך מה יד ממיתה אף לשון ממיתה, אי מה יד אינה ממיתה אלא בסמוך לה אף לשון אינה ממיתה אלא בסמוך לה, ת"ל (ירמיה ט ז) חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם, אי מה חץ עד ארבעים וחמשים אמה אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה, תלמוד לומר (תהילים עג ט) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ, וכי מאחר דכתיב שתו בשמים פיהם חץ שחוט לשונם למה לי, הא קמשמע לן דקטיל כחץ, וכי מאחר דכתיב חץ שחוט לשונם, מות וחיים ביד לשון למה לי לכדרבא דאמר רבא דבעי חיים בלישניה דבעי מיתה בלישניה. ופרש"י, דבעי מיית בלישניה. יעסוק בדברי שטות ונבלה. דבעי חיי בלישניה. יעסוק בתורה.

ה"חפץ חיים"

ערך מורחב - רבי ישראל מאיר הכהן

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין הוא הרב המפורסם ביותר שהתעסק בהלכות לשון הרע, וכתב שני ספרים בנושא: "חפץ חיים" - המונה בפרוטרוט את הלכות לשון הרע, ו"שמירת הלשון", ספר מוסר בנושא לשון הרע.


ראו גם

קישורים חיצוניים


הערות שוליים