Open main menu

נדרי איסור

(Redirected from לשון שבדו להם חכמים)

נדרי איסור הם נדרים שבהם אדם אוסר על עצמו בהנאה דברים מסויימים שלו או של אחרים, או שאוסר על אחרים בהנאה דברים שהם שלו.

Contents

מקורEdit

המקור בתורה ל"נדרי איסור" הוא בספר במדבר (ל, ג): "איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

ההבדל בין נדר לשבועהEdit

הפסוק הנ"ל מדבר גם על נדר וגם על שבועה, שבהם אדם אוסר "אסר על נפשו". אך שונה הוא גדרו של הנדר מגדרה של השבועה, שכן בשבועה - "קאסר נפשיה מן חפצא", כלומר: האדם אוסר עצמו מן החפץ, ואילו בנדר -"מיתסר חפצא עליה", כלומר: האדם אוסר את החפץ על עצמו.

פירוש הדברים: השבועות הן "איסור גברא", שכן בשבועה, אדם נשבע שלא יעשה דבר פלוני, כגון שאומר: "שבועה שלא אוכל כיכר זו"; ומוזהר הנשבע לקיים דבריו מדין שבועת ביטוי, כמו שכתוב (ויקרא ה, ד): "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב", ואין כאן איסור שחל על הכיכר אלא איסור שחל על האדם, שלא יאכל את הכיכר מכוח שבועתו.

אבל הנדרים הם "איסור חפצא", שכן בנדר, אדם נודר שיהא דבר פלוני אסור עליו, או על אחרים, בהנאה, כגון שאומר: "כיכר זו תהא אסורה עלי כקרבן", כלומר, שהנודר מקבל עליו שתהא הכיכר אסורה עליו כמו קרבן שמקדישים לה', ועל פי נדרו נעשית הכיכר עצמה לגביו דבר איסור.

הנדר ולשון הנדרEdit

ולמדו חכמים ממה שנאמר: "איש כי ידור נדר" - עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור, כלומר, שאין דבר נאסר בנדר אלא אם כן התפיסו הנודר בדבר שאיסורו מחמת נדר, כגון שאמר: "דבר זה עלי כקרבן" או "כהקדש", ולא בדבר שאסור מאליו מדין תורה, שאם, למשל, אדם אמר: "יהא דבר זה עלי כבשר חזיר", אין כאן נדר, ואין הדבר נאסר עליו.

כשם שהנדרים והשבועות שונים בגדרם, כך שונים הם בלשונותיהם, שלשון שבועה הוא, שאדם נשבע שלא יעשה דבר, כגון שלא יאכל מאכל פלוני; ולשון נדר הוא, שאדם נודר, שדבר פלוני יהא אסור עליו. דוגמא מקובלת של לשון נדר היא, כגון שאומר לחברו: "קרבן שאני אוכל לך", והרי זה כאילו אמר הנודר: יהא אסור עלי כקרבן כל מה שאני אוכל משלך. ואילו לשון שבועה הוא: "שבועה שלא אוכל לך" או "שבועה שאיני אוכל לך".

שלוש דרכים הן בלשון הנדר: א. "עיקר הנדר" - כשהנודר מבטא את כל נדרו בלשון מתוקנת וברורה, כגון שאומר: "דבר זה יהא עלי כקרבן", שבנדרו מתפיס הנודר את הדבר באיסור קרבן, שהוא דבר הנדור;
ב. "יד הנדר" - כשהנודר אינו מפרש את כל נדרו, אלא מבטא מקצתו, ויש במה שאמר משמעות הנדר כולו, כגון שאומר לחברו: "מודרני ממך שאני אוכל לך", ואינו מסיים שיהא כקרבן. לשון "יד" - משל הוא, כמי שאוחז ידית של כלי ונמצא הכלי כולו בידו;
ג. "כינוי הנדר" - כשהנודר מפרש את כל נדרו, אלא שבמקום המלה "קרבן" משתמש הוא בכנויי מלה זו, כגון שאומר: "קונם עלי ככר זו".

בדבר מקורם של הכינויים, נחלקו אמוראים: רבי יוחנן אמר: "לשון אומות" הם, כלומר: חיקויי לשון הקודש שנשתבשו בפיהם של בני אומות העולם, שהיו משתמשים בהם בנדריהם. וריש לקיש אמר: "לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בהם", כלומר: שינויי לשון שהמציאו חכמים להשתמש בהם בנדרים, שלא יבואו להוציא שם שמים לבטלה תוך ביטוי נדר בלשון התורה.

הפרת הנדרEdit

הפרשה האמורה בתורה בעניין נדרי איסור באה ללמד, בעיקר, על הנדרים של האשה, שהבעל מפר אותם, ועל הנדרים של הבת, שהאב מפר אותם. ואין הפרת הנדר נוהגת אלא בנדרי האשה והבת בלבד, אך אדם העומד ברשות עצמו אין לנדרו הפרה. אבל אמרו חכמים, שהחכם יכול להתיר את הנדר, כשמתברר לו שהיה זה נדר בטעות. ויש הבדל בין הפרת הנדר על ידי האב והבעל לבין התרת החכם, שהאב והבעל מפירים את הנדר מכאן ואילך, ואילו החכם מתיר ועוקר את הנדר מעיקרו.

אדם שנדר, ואחר כך תהה על נדרו, כגון שנדר מתוך כעס ופזיזות, ולאחר שנח מרוגזו ונתיישבה עליו דעתו, הוא מתחרט על שנדר את נדרו - תקנתו היא, שילך לחכם, ויפרט לפניו את פרשת נדרו ואת דברי חרטתו, והחכם מתיר לו את הנדר, ואומר לו: שרוי לך, או: מותר לך, וכיוצא בזה. ואף בית דין של שלושה הדיוטות יכול להתיר נדרים. ואם הנודר בא לחכם לשאול על נדרו, ואינו אומר לו, שמתחרט על שנדר את הנדר מעיקרו, אלא שמבקש התרה על נדרו, הרי החכם חוקר את מסיבות הנדר, ושואל את הנודר שאלות שונות, שבהן פותח לו החכם פתח חרטה, שיתחרט על נדרו לגמרי, או שמביא החכם לידי בירור, שהנדר היה בטעות, שאילו היה יודע שיהא כך וכך, לא היה נודר, ונמצא הנדר נעקר מעיקרו.

ראה גםEdit